מה אפשר לעשות עם עזה?

בשלב הזה נראה שהולכת ומתקרבת ההחלטה לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס (לא לחסל אותו כי זה כנראה בלתי אפשרי,הם ימשיכו להתקיים כארגון מחתרתי).אם קודם נראה היה שאפשר להגיע להפסקת אש עם החמאס, הרי שהאפשרות הזאת מתבטלת לאחר ניתוק קשרי האוויר עם  העולם כתוצאה מפגיעת רקטה של החמאס. ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה שדבר כזה יקרה שוב ( ושוב) כתוצאה מגחמותיו של החמאס. ושוב אינה יכולה להרשות לעצמה את קיומו של אירגון טרור שממוקד לחלוטין במטרה להשמידה ויהי מה ויכולותיו משתדרגות בצורה דרמטית בכל סיבוב מלחמתי. בסדר, אז נניח שעזה בידינו. מה אז? האם נמשיך לשלוט בעם העזתי שאותו כבר נטשנו בשמחה לפני כמה שנים? החיכוך המתמיד  עם העזתים,  חיכוך שיביא לנפגעים אצלם ואצלנו מדי יום?

לי נראה שכדאי במקרה כזה לנהל את רצועת עזה בשיתוף פעולה עם המצרים ועם הפלסטינאים של הרשות של אבו מאזאן, או עם פלסטינאי חזק מבחוץ שמכיר את עזה מבפנים ואינו איסלאמי קיצוני השונא יהודים באשר הם. יש מישהו כזה. שמו מוחמד דחלאן, ויש לו בסיס כוח משל עצמו אבל לא את האידיאולוגיה האיסלאמית הקנאית של החמאס.דחלאן היה ראש מנגנון הביטחון של הפתח בעזה ונאבק שם בחמאס.והפסיד.

דחלאן נראה כמועמד טוב לנהל שם את העניינים.מצד הפלסטינאים − לא מצידנו, אבל הוא גם לא יהיה עויין בהכרח כמו החמאס. ישראל תשלוט שם כמה חודשים ואחר כך, בהדרגה, יועבר השלטון לדחלאן או למישהו כמוהו, מתוך הכרה באינטרסים הלגיטימיים שיש למצרים ברצועה.

לדחלאן כבר יש כנראה כוח צבאי כלשהו ברשות. מי שרוצה לנהל את עזה צריך להיות אדם חזק,ודחלאן אולי עונה על הקריטריון. עם זאת, יש לקוות שהוא למד כמה דברים מהפסדו במאבק כנגד החמאס ב-2007.

אמנם דחלאן לכאורה אינו מועמד אידיאלי לשלוט על עזה ועל הפלסטינאים שם. דחלאן הוא היריב הפוליטי של אבו מאזאן, שטוען כעת, בין השאר שהוא זה שהרעיל את עראפאת. בית משפט פלסטינאי גזר עליו שנתיים מאסר באשמת "הכפשה" משום שפתח את הפה על אבו מאזאן. אבל זה עניין פנימי של הפלסטינאים ולא מעניינינו.

הבעיה הקשה עם דחלאן  היא שהוא כבר נאבק בעבר עם חמאס…והפסיד .האם למד את הלקח הפעם? השאלה שצריכה לעניין אותנו האם בסיס הכוח של דחלאן הוא מספיק חזק כדי שיוכל לנהל את עזה בהצלחה . ברור שהאיש אינו צדיק,הוא רשע מרושע. אבל לצערנו, צדיק גם לא יוכל לנהל את עזה. נוסף על כך, דחלאן ככל הנראה מקובל על המצרים וגם זה קריטריון חשוב.

כך שאם אנחנו לא רוצים להקדיש שנים נוספות לשלטון על עזה ולהיאבק מאבק בלתי פוסק עם החמאס ועם ארגוני טרור נוספים ובראשם דאע"ש, כדאי כבר עכשיו להתחיל להכין שם מעבר שלטוני למנהיגות פלסטינאית חזקה שתדע להתמודד עם מצבים אלה. מוחמד דחלאן נראה כמועמד טוב לפחות כמו כל אחד אחר. עזה בשלטון פלסטינאי יציב שדואג לצרכי  הפלסטינאים עצמם, ולא רק לצרכי המלחמה העתידית והבלתי נמנעת עם ישראל כמו תחת שלטון חמאס,היא הפיתרון הטוב ביותר שלנו לדילמה "מה לעשות עם עזה".

 

 

ההינדים באים

ההינדים באים. הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " יולי 2014 

 מפלגה לאומית עד לאומנית, עם חיבה אישית לאלים עתיקים, להינדים קדמונים ולכלכלה חופשית, ומנהיג שאינו אוהד אוטומטי של מוסלמים. זה מה שנדרש להודו כדי לגלות באיחור שיש לה בקצה היבשת אחות קטנה ושמה ישראל .  אמאטהמה גאנדי מייסד הודו המודרנית לא אהב את הרעיון של מדינה יהודית . יורשו ג'הולאל נהרו עוד פחות מכך והקפיד תמיד לקבל נשק מישראל רק בחשאי שלא ידעו. הממשלה החדשה של הודו כבר אמורה להיות סיפור אחר לגמרי.מפלגה לאומית עד לאומנית ,עם חיבה עמוקה לאלים עתיקים ,להינדים קדומים שלהם היא מיחסת טכנולוגיית על וכלי טיס מעופפים ("וימאנות ") ,פלוס מנהיג כריזמטי שהוא גם משורר לעת מצוא ואינו אוהד אוטומאטי של מוסלמים.זה מה שנדרש מהודו כדי לגלות באיחור רב שיש לה בקצה היבשת אחות קטנה ושמה ישראל".ולסיום דיון בשאלה החמורה :מכיוון שהודו וסין הן שתי מעצמות על אסיאתיות על מסלול התנגשות בינן במי יהיה על ישראל לבחור בבוא יום הפקודה אם וכאשר הקונפליקט בין השתיים יתפרץ במלוא עוזו ? בהודו או בסין? מ

המנהיג החדש

אחרי שלטון כמעט נצחי של 'מפלגת הקונגרס ההודי ,  המחנה הלאומי על הסוס, לפחות בדמוקרטיה הגדולה בעולם. מנהיג מטעם הימין, נָארֶנְדְרָה מוֹדִי, מכהן כראש ממשלה בהודו זה כחודש וחצי. משפטי השחיתות שבכירי מפלגת הקונגרס הסתבכו בהם לאחרונה, אבטלה גוברת, ומעל לכול כעס על האויב הפקיסטני – כל אלה הניבו ל'מפלגת העם' ההינדית 31 אחוז מקולות הבוחרים, שבגלל השיטה האזורית תורגמו ל-282 מתוך 543 מושבים בפרלמנט. לראשונה בתולדות מדינת הענק זכתה בה מפלגת הימין לרוב מוחלט, שמאפשר לה לשלוט בלי שותפות קואליציוניות. בעשור הקודם אמנם כיהן במשך שנים אחדות ראש ממשלה מטעמה, אטאל ביהארי ואג'פאי, אך הוא היה מדינאי ממורכז שנדרש להישען על קואליציה, ולא חולל מהפך של ממש.

לישראל יש שתי סיבות טובות להיות מרוצה מתוצאות הבחירות בהודו. ראשית, מפלגת השלטון החדשה נחשבת ידידותית כלפינו, בוודאי בהשוואה ל'מפלגת הקונגרס' הפרו-ערבית; ושנית, המפלגה הזו ובעיקר העומד בראשה מזהים את האיום שבאסלאם הקיצוני, ולא מתכוונים לשתף איתו פעולה. כשבתווך נמצאת איראן, מדינה אסלאמית שעושה מאמצים להפוך למעצמה גרעינית, שיתוף הפעולה עם הודו יכול להיות בעל משמעות רבה. ראש הממשלה החדש מודי היה עד לבחירות האחרונות מושל גוג'ראט, אחת המדינות המרכיבות את הודו. תפקודו שם הוא שהעניק לו את האהדה הרבה בציבור הרחב. גוג'ראט נהנית משגשוג כלכלי, רמת החיים בה היא מהגבוהות בהודו, משקיעים נוהרים אליה כדי להקים מפעלים, והיא נחשבת לסמל של יתרונות הגלובליזציה. רבים מאנשי ההיי-טק של עמק הסיליקון בקליפורניה ושל בריטניה הגיעו ממנה. השגשוג הזה מחלחל גם אל העשירונים הנמוכים יותר: מודי נודע כמי שהביא חשמל לכל כפר במדינתו, ושיפר מאוד את התפוקה החקלאית באמצעות הכנסה יצירתית של שיטות עיבוד מודרניות. בעיני רבים מההודים, הוא הרפורמטור הכלכלי שארצם צריכה.

 

  "A Journey: Poems by Narendra Modi" is translated from Gujarati by Ravi Mantha.

 

משורר המהפכה 

הקמפיין של מודי בנה אותו כנציג האנשים הקטנים שנאבקים באליטה המסורתית, הלוא היא מפלגת הקונגרס. בהודו קיימת כידוע חלוקה אכזרית של החברה לקסטות, כתות מעמדיות. מודי, שהגיע מקסטה נמוכה כבנו של מוכר תה מעיר קטנה, מגלם אפוא את האפשרות לשינוי. כמו גנדי ונהרו לפניו, הוא גם משורר. מבקרים טוענים ששיריו בינוניים בתכלית, אבל זה לא מטריד את מיליוני מעריציו.

גם את מתנגדיו  של מודי מטרידות פחות האיכויות של שירתו, ויותר קורותיו והאידיאולוגיה שלו, ובפרט יחסו למוסלמים. אוכלוסיית הודו מורכבת ממגוון אנושי עצום הדובר מאתיים שפות שונות,אך באופן כללי אפשר להבחין בין הרוב ההינדי לבין המיעוט המוסלמי, שמונה 14 אחוזים מתושבי המדינה. אף שהקמת פקיסטן נועדה לתת בית לאומי למוסלמים שחיו בהודו המנדטורית, מספרם בהודו כיום – 150 מיליון – גדול מזה שבשכנתה פקיסטן. בהודו חיה כיום האוכלוסייה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם, כשמקדימה אותה אינדונזיה בלבד. ובכל זאת, ככל הידוע, מספר המוסלמים ההודים הפועלים בארגונים אסלאמיסטיים כגון אל-קאעידה הוא קטן מאוד. לא ידוע על אזרחים הודים הכלואים במחנה המעצר בגואנטנמו, ונכון לעכשיו גם לא על כאלה הנמצאים בשדות הקרב והרצח בסוריה, בעיראק או במאלי. המוסלמים בהודו אינם נוהגים להאשים את ארצות הברית בכל תחלואיהם, כפי שעושים אחיהם ברוב פינות העולם האחרות. ייתכן שהסיבה לכך היא אופייה הדמוקרטי והסובלני של הודו, המאפשרת למוסלמים הזדמנויות אמיתיות לשיפור מצבם הכלכלי. האיש העשיר ביותר במדינה, אגב, הוא מוסלמי – עזים פרמג'אני, יו"ר חברת הטכנולוגיה 'ויפרו'.

אך גוג'ראט, שממנה הגיע מודי, נחשבת לפחות סובלנית מכל מדינות הודו כלפי המיעוט המוסלמי שבתוכה. מתנגדיו של מודי  לא שוכחים לו את אחריותו המיניסטריאלית לפרעות שהתרחשו בגוג'ראט ב-2002, כמה שבועות בלבד לאחר בחירתו למושל המדינה. זה התחיל בהפגנות של הינדים מיליטנטים, שתמכו בהקמת מקדש לאל הינדי על חורבותיו של מסגד מוסלמי. במהלך התפרעות-נגד מוסלמית עלתה באש רכבת – על פי החשד בשל הצתה מכוונת – ו-58 הינדים נספו. בתגובה יצאו ההינדים למסע נקם שבמהלכו נהרגו כאלף איש, רובם מוסלמים, ומאות חנויות בבעלות מוסלמית נהרסו. באותם ימים נרשמו ברחבי המדינה גילויי אכזריות רבים, מעשי אונס והצתת גופות. מודי הואשם כי ממשלו לא ניסה באמת לעצור את המהומות, וכי המשטרה קיבלה "הוראות מגבוה", דהיינו ישירות ממנו, לעמוד בצד ולא להתערב גם כאשר מוסלמים נשרפו חיים בידי המון משתולל. בחלק מהמקרים, כך נטען, השוטרים אף סייעו למתפרעים וכיוונו אותם לבתי מוסלמים. מודי הכחיש בתוקף את הטענות הללו, ובית המשפט קיבל את גרסתו. בדצמבר 2002, תשעה חודשים לאחר המהומות, התמודד שוב מודי על ראשות המדינה. במצעו תיאר את המוסלמים כגיס חמישי שנאמנותו נתונה לפקיסטן. את המחנות של המוסלמים פליטי המהומות הוא כינה "בתי חרושת לייצור ילדים", ברמיזה ברורה לטענה שהמוסלמים בהודו מתרבים מהר מדי, ומהווים פצצת זמן דמוגרפית. ועם כל זאת, לאחר שזכה בבחירות שוב לא השתמש מודי בסיסמאות שנאה כנגד המוסלמים, ולמעשה הפך למנהיג של כו-לם.

 

מטוסים בני אלפי שנים

 

 

מפלגתו של מודי, מפלגת העם ההודי (BJP), היא הזרוע הפוליטית של תנועת 'הארגון הלאומי הפטריוטי' (RSS). התנועה הזו נוסדה ב-1925 במטרה לאחד את הקהילה ההינדית בהודו נגד השלטונות הבריטיים. מאז הקמתה היא קוראת להחזרת "ההינדואיזם הטהור" להודו ולהשלטתו כדת המדינה. אמנם ההינדואיזם מעולם לא היה "טהור" – מראשיתו התייחס המושג למגוון אמונות ותנועות שונות זו מזו – אך בארגון הלאומי הפטריוטי טוענים שכל העמים השונים בהודו הם בעלי היסטוריה משותפת ומוצא משותף. לשיטתם, המגוון האדיר של מנהגים ופולחנים ניצב על אותו בסיס ועל פילוסופיית חיים אחידה: "הדרך ההינדית של אלה הרואים בהודו את ארץ-האם וארץ הקודש שלהם".

א נשי התנועה דוחים את התיאוריות המחקריות המקובלות, שלפיהן שבטי הארים, אבות ההודים המודרניים, הגיעו להודו מן החוץ והשמידו תרבות קדומה שהייתה שם. בהנהגת התנועה ובשורותיה יש אנשי מחקר רבים, שעושים כל מאמץ להוכיח כי השבטים ההם חיו בהודו מאז ומקדם, לאורך מאות אלפי שנים.

עוד הם טוענים שביצירות הספרות ההודיות העתיקות – הוודות, והאפוסים המהברטה והראמאיאנה – יש ראיות ברורות לכך שההודים הקדומים החזיקו כלים מדעיים וטכנולוגיים שהקדימו בהרבה את זמנם. כך למשל הם מצביעים על מתמטיקה מפותחת הנמצאת בוודות ועל אזכור של כלים מעופפים במהברטה, "הוימאנות " כשלדברי אנשי התנועה מדובר בכלי טיס שההודים הקדומים פיתחו. מתחילת דרכה קראה התנועה להודו המודרנית לשחזר את הישגיה הקדומים ולחזור להוביל את העולם בתחומי המדע והטכנולוגיה. במפלגה שצמחה מתוכה פותחו תורות על קדמותה ועליונותה של הדת והתרבות ההינדית לעומת שאר תרבויות העולם, מבחינה טכנולוגית ורוחנית כאחד.

ב-1998, כשמפלגת העם הגיעה לשלטון בהודו לראשונה, היא דאגה להפיץ בבתי הספר במדינה ספרי לימוד ברוח זו. אנשי RSS רואים בעם ההודי אורגניזם אחד, שכל תא בו מופעל בידי התרבות ההינדית. תרבות – ולאו דווקא דת. אחד ממייסדי התנועה, וניאק סארבאקאר, היה ככל הנראה אתיאיסט שלא התרשם במיוחד מכל סיפורי האלים ההינדיים. כיום גורסים אנשי התנועה כי יש דרכים רבות אל האלוהות, ולדבריהם אין להם כל התנגדות לנוצרים הינדים ואף למוסלמים הינדים, דהיינו כאלה שמקבלים את דרכה התרבותית המיוחדת של הודו. גם מודי טוען שאין לראות בהינדואיזם דת כלל, אלא "דרך חיים";

מתנגדיו משמאל אומרים כי מבחינתו ההינדואיזם הוא בעיקר אמצעי להילחם באסלאם. המשפט שהעלה את הסעיף בעבר הייתה RSS תנועה דתית וקיצונית יותר מכפי שהיא היום. בשנותיה הראשונות קראו אנשיה לבני הדתות האחרות במדינה להכיר בעליונות הדתות ההינדיות, ואף דרשו להתנות בכך מתן זכויות אזרח.

התנועה הושפעה מתורות לאומניות ואף פשיסטיות שרווחו אז באירופה, אולם הרכיב האנטישמי של הלאומנות האירופית לא חדר אליה כלל. היא אף תמכה בציונות, להבדיל ממפלגת הקונגרס. השלטון הבריטי ראה את RSS כגוף קיצוני שמסית ומעודד אלימות כלפי מוסלמים, ורדף את מנהיגיו. עם מתן העצמאות להודו, ב-1947, לא הפכה התנועה למפלגה פוליטית. היא אף הוצאה לזמן מה אל מחוץ לחוק, אחרי שהתברר כי רוצחו של מהאטמה גנדי בהיה בעברו חבר בה. כשאנשי התנועה הוכיחו שלא היה לה קשר לרצח, בוטל האיסור על קיומה.

רק ב-1954 הוקמה 'מפלגת העם ההודי' כזרוע הפוליטית של התנועה, וכשלושים שנה נוספות עברו עד שצברה כוח פוליטי ניכר. נסיקתה הציבורית הגיעה בין השאר כתוצאה מפרשה שהחלה ב-1979 והתגלגלה אל תוך שנות ה-80. הכול התחיל כשבית משפט הודי פסק כי אישה מוסלמית שהתגרשה מבעלה תקבל ממנו תמיכה כספית, אף שהבעל טען שההלכה המוסלמית, השריעה, אינה מחייבת אותו לכך. הפגנות פרועות של מוסלמים, ולחץ אדיר מצד ממשלת הודו בראשות רג'יב גנדי ממפלגת הקונגרס, הובילו לבסוף לביטול הפסיקה בידי בית המשפט העליון. בקרב הלא-מוסלמים, הדבר נתפס ככניעה של המדינה החילונית למיעוט המוסלמי, ומפלגת העם היא שקטפה את פירות הכעס הציבורי.

 

לצמיחתה של מפלגת העם תרמה גם פרשת המסגד בעיר ההינדית הקדושה איודולה . ב-1987 פתחו אנשי המפלגה במסע ציבורי להריסתו של מסגד שלטענתם נבנה על חורבות מקדש הינדי, ששליט מוסלמי הרס ב-1528. לא סתם מקדש: לדברי ההינדים, זה היה המקום שבו על פי האפוס ההודי הידוע 'ראמאיאנה' נולד האל ראמה. מה שהזין את הסערה הציבורית הייתה סדרת טלוויזיה שהוקרנה בהודו ב-1987, ממש במקביל לתחילת האירועים, והציגה עיבוד רב-פרקים של אפוס ראמאיאנה. עלילותיו של ראמה ומאבקיו בכוחות הרשע הגיעו לכל בית בהודו. מבחינת ההינדים, המאבק על מקום הולדתו של ראמה היה מעין פרק נוסף, עכשווי, בשרשרת מלחמותיו של הגיבור המיתי-טלוויזיוני.

ההינדואיזם, וכך גם המפלגה המייצגת אותו, זכו כעבור זמן קצר לדלק טלוויזיוני נוסף. הטלוויזיה ההודית הקרינה בין 1988 ל-1990 סדרה המבוססת על האפוס ההינדי המהברטה. ושוב, מיליונים רבים בכל רחבי הודו נשארו בבתיהם מרותקים לעלילות הגיבורים והאלים מלפני אלפי שנים, משל היו אלה גיבורי 'דאלאס' או 'שושלת'. הצלחת הסדרה הייתה כה גדולה עד שבמקרה מפורסם אחד העדיפו שרי הממשלה להישאר בבתיהם בעת השידור, ונמנעו בשל כך מלהשתתף בישיבת ממשלה מכרעת. נישאת על גלי ההתעוררות ההינדית, ארגנה מפלגת העם הפגנות בדרישה לחידוש המקדש של ראמה. ב-1992 הרסו המוני מפגינים את המסגד, וכתוצאה מכך פרצו בהודו מהומות דתיות שגבו את חייהם של אלפים. מאוחר יותר נטען – אם כי לא הוכח חד-משמעית – שכמה מבכירי מפלגת העם השתתפו במהומות והם שהובילו במתכוון להחרבת המסגד. כתוצאה מכך שוב הוצאה המפלגה לזמן מה אל מחוץ לחוק.

 

 

קרב ענקים     הפיל והדרקון - הודו וסין - צמיחתן המהירה ומשמעותה לגבי כולנו - רובין מרדית   ניצחונה הסוחף של מפלגת העם בבחירות האחרונות לא נבע מסדרות טלוויזיה מיתיות, אלא מגורמים אחרים, בהם השחיתות והנפוטיזם שנקשרו במפלגת הקונגרס. נפשו של הציבור ההודי נקעה מהשלטון הקיים, והוא בחר לתת אמון בהבטחתה של מפלגת העם לפוליטיקה נקייה. גם בנושא הכלכלי מצב הרוח הלאומי קודר. אלה שבחרו במוֹדי רוצים שהוא יעשה להודו כולה מה שעשה לגוג'ראט, כי בשנים האחרונות הכלכלה המתפתחת במהירות של מדינת הענק שבה לקרטע. הצמיחה, שבין 2005 ל-2007 הגיעה לשיעור של תשעה אחוזים לשנה, עומדת עתה על חמישה אחוזים. 56 אחוזים מתוך כמיליארד ורבע תושבי הודו סבלו ב-2012 מעוני מרוד.

נכון, הודו כבר אינה ענק כושל ואטי, תת-יבשת מוכת אומללות ורוחשת קבצנים, שדה פעולתם המתבקש מאליו של האם תרזה ודומֶיהָ. כיום מדובר במעצמה מפותחת, הכלכלה העשירית בגודלה בעולם. היא מייצאת למערב אשפי מחשבים וטכנולוגים מבריקים, ויש בה יותר סטודנטים למדע טהור מכפי שיש בארצות הברית. ועם זה, עדיין קשה לדבר על אושר גדול או על דימוי בינלאומי משגשג של האומה המחולקת באכזריות לקסטות, וידועה לשמצה בריבוי מעשי האונס הברוטליים המתרחשים בה. אלה נעשים לעתים לאור היום, לא פעם בידי בכירים בכפרים, שאינם נותנים את הדין על פשעיהם.

ב-2012 אמנם יצאו המונים לרחובות ניו-דלהי בעקבות פרשה מסוג זה, והאשמים הוצאו להורג בתלייה – אך בשטח הדברים נותרו כשהיו, ומספר מעשי האונס, גם של תיירות, רק גדל מאז. תחושת החרדה וחוסר הוודאות של ההודים נעוצה גם במתחרה הגדולה, סין, שכלכלתה נראית כחולפת על פני הודו במהירות. הצפי כיום הוא שבשנת 2030 תעבור הודו את סין במספר תושביה, ותהיה המדינה המאוכלסת בעולם. באותה שנה היא צפויה גם להיות המשק השלישי בגודלו בעולם, אחרי ארצות הברית וסין.

היות ששיעור התושבים בגיל העבודה שם הוא גבוה, מספר העובדים הפוטנציאליים בהודו צפוי לעבור ב-230 מיליון את זה שבסין, ובחצי מיליארד את זה שבארצות הברית. ההשערה הרווחת אומרת שבשנים הקרובות יגבר החיכוך של הודו עם פקיסטן והעולם המוסלמי מחד גיסא, ועם סין מאידך גיסא. במובן מסוים, שתי החזיתות האלה משתלבות: סין מחפשת כבר היום מאחזים בפקיסטן, דבר המעורר את חששה של הודו. בין שתי מעצמות-העל של אסיה עלולה להתחולל מלחמה קרה, שתעמוד על סף גלישה למלחמה חמה, וישרור ביניהן מאבק קשה על יוקרה בינלאומית, על משאבים כגון גז, נפט ומים, ועל "מרחבי מחיה" באופן כללי. בשנים האחרונות סין והודו מאשימות זו את זו בניסיונות התפשטות, וכנראה שתיהן צודקות.

 

רטוריקה מנותקת

רב המשותף בין הודו לישראל – לפחות הודו כפי שרואה אותה מפלגת העם. שתיהן ממשיכות תרבות עתיקה ביותר, שתיהן מדינות דמוקרטיות בסביבה לא דמוקרטית, לשתיהן שכנות מוסלמיות, ובכל אחת מהן מיעוט מוסלמי גדול. להודו אינטרסים רבים המקבילים לאלה של ישראל. היא מצויה בקונפליקט מתמיד עם מדינה אסלאמית מסוכנת, פקיסטן, שחמושה בנשק גרעיני ומשמשת כאחת מבירות הטרור העולמי. בפקיסטן, כזכור, מצא בן-לאדן מקלט לפני שחוסל בידי האמריקנים, ויש להניח ששם נמצא גם מנהיג אל-קאעידה הנוכחי, ד"ר איימן אל-זוואהירי.

משך רוב שנותיה נהגה הודו להתחשב באינטרסים של העולם המוסלמי. לעומת זאת לישראל, עוד משנות הקמתן של שתי המדינות, היא התייחסה בעוינות חריפה. מפלגת הקונגרס השמאלית, בעלת הגישה של 'מדינת כל אזרחיה', תפסה את ישראל כראש החץ של הלאומיות בעולם. דעות אנטי-ציוניות ופרו-ערביות אפיינו כבר את שני מייסדיה של הודו – מהאטמה גנדי, הקדוש המודרני המפורסם, איש ההתנגדות הלא-אלימה ומי שנחשב לאבי האומה ההודית; וג'אוהרלאל נהרו, ראש הממשלה ושר החוץ של הודו במשך שנים רבות, ואבי שושלת מנהיגי הודו לבית גנדי (אכן מבלבל, אבל שושלת גנדי היא צאצאית של נהרו; בתו של נהרו, אינדירה, הייתה נשואה לפירוז גנדי, שאין לו קשר משפחתי למהאטמה). גאנדי אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת גנדהי ספר חדש מהדורה חדשה

למהאטמה גנדי אמנם היו כמה ידידים יהודים שתמכו בו עוד בזמן שהותו בדרום-אפריקה, לפני ששב להודו ב-1918, אולם הוא סבר שהיהדות אינה לאום הזכאי למדינה עצמאית. ממשיכו נהרו ראה ביהודים החיים בארץ ישראל נציגים של הקולוניאליזם המערבי המדכא ושל האימפריאליזם האנגלי בפרט. לא הועילה ההקבלה בין מאבק היהודים בשלטון הבריטי לבין מאבקם של ההודים כנגד אותם בריטים באותה תקופה עצמה: נהרו ויתר אנשי מפלגת הקונגרס סברו שהצהרת בלפור הייתה בגידה בערבים יושבי פלשתינה.

עוד בשנות ה-20 חיזרה מפלגת הקונגרס אחר המוסלמים, והכריזה שוב ושוב על תמיכתה בערביי ארץ ישראל. ב-1930 קיימה המפלגה ועידה שכותרתה "פלשתינה ערבית". בעקבותיה נערכו ועידות נוספות, וב-27 בספטמבר 1936 אף הוכרז בהודו על "יום פלשתינה". שלושה חודשים וחצי אחרי קבלת העצמאות של הודו הספיק נציגה באו"ם להצביע נגד הצעת החלוקה של ארץ ישראל – אף שהודו עצמה למרבה האירוניה קמה בדרך דומה, של חלוקת שטח שלטון בריטי בין הודו לפקיסטן.

 

 

הסופר הארצישראלי אהרן ראובני, שב-1945 הקדיש ספר לניתוח תורתו של נהרו (ואיתו, באותה כריכה, סקר את דעותיו של הסופר ה"ג ולס), עמד על מניע נוסף להתנהגותם של שוחרי החירות ההודים כלפי מקביליהם היהודים. " רושם מוזר אף עלוב", כתב, "עושה ג'אוהרלאל נהרו בעלותו על במה רדיקלית בלונדון על מנת לפתור מניה וביה בעיות גדולות וקשות מן העומדות ברומו של עולם, לרבות בעיית ארץ ישראל. כל בר דעת רואה מיד כי הדברים אינם נהירים לו, וכי הוא חוזר בלי כל חקירה ודרישה על דעות מוסכמות המקובלות בחוגים מסוימים בארצות הדוברות אנגלית".

(, אהרן  ראובני    ג'והרלל נהרו וה. ג'. ולס :   דעותיהם ויצריהם /    ירושלים :   ד. ב בר אהרונסון 1945 ע' ס)

עד מותו של נהרו ב-1964 הסתמכה כל מדיניותה של הודו על האינטואיציות של המנהיג. הוא בז להסכמים מדיניים, לאמנות ולבריתות בינלאומיות, וראה בכל אלה חלק מחוקי הפוליטיקה הישנה שיש לשנותם. מדיניותו הייתה גדושה ברטוריקה של שלום ורצון טוב, אך הוא העמיד אותה גם מעל לשיקולים מעשיים של טובת ארצו. רבים בעולם ראו אותו כמי שיוצר נתק בין הודו למציאות שסביבה. נהרו, חסיד אדוק של סוציאליזם ותכנון ממשלתי מרכזי נוסח סין וברית המועצות, הקשה על חברות זרות להשקיע בהודו והערים קשיים בפני חברות הודיות – מה שפגע קשות בכלכלת ארצו, והפך את החברות ההודיות לבלתי תחרותיות בשוק העולמי.   מנהיגת העולם השלילי לאורך שנות המלחמה הקרה התבססה הודו כאחת ממנהיגות גוש המדינות ה"בלתי מזדהות", ודבקה בקו האנטי-ישראלי הנוקשה של הגוש, קו שהכתיב נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר. עם זאת, היא לא נמנעה מלהיעזר בישראל באופן חשאי. ביוני 1962, לאחר תבוסתו במלחמה עם סין, פנה נהרו באיגרת חשאית לבן-גוריון בבקשת סיוע צבאי. ישראל הסכימה להעביר להודו אמצעי לחימה ותחמושת, ובהמשך קיימו קצינים הודים ביקורי עבודה בישראל. אלא שהדבר הודלף לעיתונות, מצרים זעמה, הודו הכחישה, ושיתוף הפעולה נגדע ולא חודש עוד בימי נהרו. ב-1965, בעקבות מלחמת הודו-פקיסטן, נענתה ישראל שוב לבקשה הודית ושיגרה אליה סיוע צבאי, בלי לקבל שום הכרת תודה או תמורה מדינית. כך היה גם במלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב-1971, שהביאה בסופו של דבר להקמת בנגלדש.

Indira Gandhi - 1917-1984

 

אינדירה גנדי, שעמדה בראש ממשלת הודו משנת 1966, ירשה מאביה את גישתו האנטי-ישראלית. כשישראל הפציצה את הכור הגרעיני העיראקי, הכריזה גנדי על קונסול ישראל בבומביי עמוס רדיאן "אישיות לא רצויה". כאביה גם היא הייתה פרו-סובייטית, והתמידה בכך אף בשנות שקיעתה של המעצמה האדומה. תפיסתה הסוציאליסטית האדוקה דרדרה עוד יותר את הכלכלה ההודית, ויחד איתה שקע גם כוחה הבינלאומי של הודו כמעצמה אזורית. רק בימי בנה רג'יב, שכיהן אף הוא כראש ממשלה, השכיל השלטון ההודי להעמיד את הכלכלה על אדנים יציבים יותר ולחתור למדיניות בינלאומית מאוזנת.

רק ב-1992 הואילה הודו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אולם כל עוד שלטה בה מפלגת הקונגרס נותרו הקשרים בין שתי המדינות קרים ומסויגים. מצב הדברים השתנה ב-1998, כאשר זכתה 'מפלגת העם' בשלטון בפעם הראשונה. ראש הממשלה מטעמה, אטאל ואג'פאי, נחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל. בספטמבר 2003 ניתן ביטוי להתחממות היחסים כשאריאל שרון ביקר בהודו. ביקורו נחתם בהצהרה ידידותית משותפת, למורת רוחם של מפגינים ברחבי תת-היבשת. ראש הממשלה הנוכחי מודי הוא אף פרו-ישראלי באופן מובהק יותר מוואג'פאי. הוא עצמו ביקר כאן בהיותו מושל גוג'ראט, ושרת החוץ שלו היא יושבת ראש אגודה פרלמנטרית לקשרי הודו-ישראל. גם הצורך ההדדי בשיתוף פעולה בין המדינות גדל עם השנים. כיום לישראל ולהודו אינטרסים משותפים בתחומי צבא, מודיעין, כלכלה וסחר, ובייחוד בכל הקשור לחלל. לשתי המדינות פרויקטים משותפים של שילוח לוויינים, וישראל נעזרת באמצעי שיגור הודיים.

 

 

פרופ' אפרים ענבר

אפרים ענבר צילם יוני קמפינסקי 

מעל לכול, שתי מדינות עמוקות-שורשים אלו הן העומדות בקו הראשון של העולם החופשי מול מתקפת האסלאם הקיצוני. "

מפלגת העם מתייחסת לישראל באהדה רבה כל השנים, ולכן יש לצפות בתקופה הקרובה לשיפור משמעותי ביחסי הודו-ישראל", אומר פרופ' אפרים ענבר, ראש מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. את מודי הוא מגדיר כ"מנהיג ההודי האוהד ביותר לישראל עד כה".

אלי : ובכל זאת, במפלגת העם נשמעים גם קולות צורמים כלפי מי שאינם הינדים. איך צריכה ישראל להתייחס לכך? "

ענבר :יש במפלגה נימות שונות, ואני לא חושב שצריך לבדוק יותר מדי בציציות של החברים שלנו".

אלי : הודו הופכת למעצמת-על אסיאתית ונכנסת לתחרות גוברת עם סין. אם אי פעם תיאלץ ישראל לבחור בין השתיים, את מי עליה להעדיף?

ענבר "אין ספק שהודו מדינה יותר סימפטית ויותר דמוקרטית מסין הרודנית, והאינטרסים שלה קרובים יותר לאלה של ישראל. וישנה גם אמריקה, הידידה מספר אחת שלנו, שמעדיפה את הודו על פני סין. יש להדק עם סין את הקשרים הכלכליים, אך לא בתחומים האסטרטגיים. מבחינת השיקולים ארוכי הטווח בתחומים שונים, ביטחוניים וגם דמוגרפיים, מנקודת המבט של 2014 הודו עדיפה כשותפה על פני סין".

ביבליוגרפיה :

אהרן  ראובני    ג'והרלל נהרו וה. ג'. ולס :   דעותיהם ויצריהם /    ירושלים :   ד. אהרונסון,   תש"ה.1945 Kumaraswamy, P. R.    India and Israel – evolvin

g strategic partnership /    Ramat-Gan :   Bar-Ilan University,   1998   Inbar, Efraim .  The Indian-Israeli entente /    Ramat Gan :   Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University,   c2004

אפרים ענבר,   השותפים האסטרטגיים החדשים של ישראל :   טורקיה והודו /    רמת גן :   מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים,

2008. Arielle  Kandel   Exploring the significant warming of Indo-Israeli relations in the post-cold war period :   from the establishment of full diplomatic relations to extensive military and economic cooperation /    [Beersheba] :   Ben-Gurion University of the Negev,   2009.

חיים יהוידע    בין הקוברה לדרקון :   סין והודו: מעצמות-העל של המאה ה-21 /    תל אביב :   ידיעות אחרונות,   [תשס"ח] 2008

יצחק  גרברג    יחסי הודו-ישראל :   אינטרסים אסטרטגיים, פוליטיקה ופרגמטיזם דיפלומטי /    [תל-אביב] :   מרכז המחקר – המכללה לביטחון לאומי,   2009.

 

דמוקרטיות: הודו - דמוקרטיה בחברה משוסעת; יחידות 10-9

פ.ר. קומרסו    דמוקרטיות :   הודו: דמוקרטיה בחברה משוסעת /    רעננה :   האוניברסיטה הפתוחה,   תשס"ט 2009

. רובין מרדית,   הפיל והדרקון :   הודו וסין – צמיחתן המהירה ומשמעותה לגבי כולנו /    תל אביב :   מטר,   תשע"א 2010.

זקריה, פריד    העולם הפוסט-אמריקני :   על השינוי במערך הכוחות העולמי והנוף הגלובלי החדש /    תל אביב :   מטר,   תש"ע 2010.

Inbar, Efraim,     Indo-Israeli defence cooperation in the twenty-first century /    Ramat Gan :   The Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University,   2012.  

, Rajendra  Abhyankar   <<The> evolution and future of India-Israel relations /    Tel Aviv :   The S. Daniel Abraham Center for international and regional studies,   2012
גיורא  בכר    הודו – יומן מדיני :   סיפור כינון היחסים הדיפלומטיים בין הודו לישראל ממבט אישי 1992-1989 /אזור : ראובני-ספרי צמרת, תשע"ג 2013. 

Narendra Modi features on Time magazine cover; Congress angry

האם כדאי לפחד מהימין הקיצוני האירופאי?

האם ההיסטוריה והימין הקיצוני האירופאי חוזרים ?

מאת אלי אשד

הופיע ב"בגליון חג השבועות של "דיוקן מקור ראשון " של מאי 2014

"מי מפחד מהימין הקיצוני באירופה?"

Far right logos

 

 

 

 

 

 

 

סמלי מפלגות ימין קיצונ י  באירופה.

 

 

בחירות 2014 לפרלמנט האירופאי התקימו ממש בסמוך לחג השבועות  היהודי ,חגה של רות המואביה מהגרת לארץ זרה  לבית לחם שהתחתנה בניגוד לכל הציפיות עם משפחה טובה ומצאצאיה בא גיבור שבועות דוד בן ישי יליד העיר בית לחם.

אם היום רות המואביה היתה מגיעה  מארצה מואב לאירופה היא הייתה נתקלת ללא ספק בקבלת פנים צוננת לעין ערוך משזאת שאותה קיבלה בידי בועז ,היא הייתה ככל הנראה  מועמדת לגירוש וגרוע מכך.וזאת הגלל ההתעצמות העולה ושמגיעה לשיאים חדשים ומרתיעים של הימין הקיצוני בארצות אירופה ,התעצמות שקיבלה בימים אלו הוכחה חדשה וברורה ביותר.

 

בחירות 2014  לפרלמנט האירופאי  המדינות 28  מדינות עם למעלה מ400 מליון בעלי זכות בחירה  המרכיבות את אירופה המאוחד  הסתיימו והתוצאות  כפי שהן התגלו במדגמים הראשוניים לפחות הן בלשון המעטה מזעזעות.

הן מראות על עלייה משמעותית בכוחו של מפלגות הימין הקיצוני באירופה במקומות שונים . אמנם  מפלגות  המרכז  המרכז השמרניות והמוכרות ימשיכו להיות הרוב אולם מקומם של מפלגות הימין השונות "השייכות כולן לגוש "אירו סקפטיים " שביינו אלו שמתנגדות לאיחוד  האירופי מוכפל לכל הפחות.והן מצהירות שיפעלו כנגד האיחוד על מנת למוטטו מבפנים.

לפי המדגמים, המפלגות האירו-סקפטיות זוכות ל-129 מושבים, המפלגות הסוציאליסטיות מגיעות למקום השני עם 193, הליברליות למקום השלישי עם 74, הירוקים עם 58, והשמאל הקיצוני עם.4

יש לזכור "הימין " הוא שם המכסה בתוכו קבוצות שונות מאוד מבחינה אידיאולוגית ,ישנן כאלו שמתנגדות למהגרים המוסלמים ואינן בהכרך אנטי יהודיות כלל.הן אכן נלחמות על שימור תרבותן הלאומית שאכן נמצאת בסכנה.

גם בדנמרק  הליברלית מובילה מפלגת המתנגדת למהגרים. גם בבריטניה מפלגת "עצמאות"  הימנית " הקוראת לפירוק הפרלמנט האירופי זכתה להצלחה גדולה. וכך גם באוסטריה שבה זכתה מפלגת ה"חירות "המתנגדת להגירה. כל אלו מפלגות שעל פניהן לפחות עיקר עניינן  הוא בהגירה האיסלאמית בלבד.

 

אבל מאידך  ישנן מפלגות כמו "שחר הזהב " שנראות כאילו יצאו מפס הייצור הנאצי הישן של אדולף היטלר גבלס הימלר וחבריהם  ויש להן שאיפות מרחיקות לכת ביותר.  ומפלגה מסוכנת זאת נכנסה גם היא לפרלמנט האירופי אמנם כדי להרסו מבפנים כמו עמיתותיה  ל"אירוסקפטים " ששואפים לחסל את האיחוד האירופי.  .

ככל הנראה לא במקרה הבחירות התקיימו על רקע מתקפה על מוזיאון  בבריסל  בירת הפרלמנט האירופי שעדיין לא ידוע מיהם מבצעיה  ייתכן שהם מוסלמים שחזרו מסוריה אבל ייתכן בה במידה שאלו הם אנשי ימין קיצוני שפועלים כנגד היהודים והעיתוי הלא מקרי היה בעת הבחירות שמביאות להתחזקות מפלגותיהם.

 

הצרפתיה

TIME International Magazine Cover, May 26, 2014

באופן צפוי ביותר הבולטת בין מפלגות הימין היא מפלגת הימין הצרפתית הוותיקה הקיימת מזה 42 שנה  "החזית הלאומית " היא המפלגת הימין קיצוני הקרובה ביותר לזרם המרכזי של הפוליטיקה האירופית ויש לה סיכויים טובים להיגיע לשלטון בעתיד בצרפת.

זאת בראשות מרין לה פן בתו הצעירה  של המייסד  לוחם לשעבר באלג'יר לה פן .היא  זכתה ל25 אחוז מהקולות הבחורים תקבל בין 22ל25 מ'מושבים בפרלמנט זינוק חד משלוש המושבים שקיבלה ב-2009 מספר משמעותי ביותר שכן זהו שליש מכלל המושבים המוקדשים לצרפת אחת המדינות המרכזיות של הגוש.

בנאום חגיגי הכריזה הגברת לה פאן : הבוחרים שלנו הראו כי הם לא מעוניינים שצרפת תובל על ידי גורמים מבחוץ. אנחנו צריכים לבנות אירופה אחרת, שבנויה ממדינות ריבוניות, וכל שיתוף פעולה נעשה מתוך בחירה חופשית. מה שקרה בצרפת מבשר את מה שיקרה בכל אירופה – שובה של האומה". היא הוסיפה כי לאור תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי יש לערוך בחירות חוזרות בצרפת."

 

הפרשנים בצרפת הגדירו זאת כרעידת אדמה פוליטית המראה שללה פן יש סיכוי טוב להגיע בעתיד גם לנשיאות צרפת עצמה התפקיד שאביה אדם שנוי מאוד במחלוקת  ניסה להשיגו שוב ושוב מאז שנות השבעים  וכשל תמיד.אך היה לו בסיס תומכים חזק שרק התעצם עם התחזקות ההגירה האיסלאמית לצרפת והתעצמות האיום הברור שאותו מהווים האיסלאמים על הצרפתים כפי שהראו המהומות שהתחוללו בערי צרפת מידי פעם והתחזקות היסוד הטרוריסטי ג'הדיסטי בין מוסלמי צרפת.

מרין לה פן היא הרבה פחות שנויה במחלוקת מאביה ולכן יש לה סיכויים גדולים יותר להשיג את מטרתה :נשיאות הרפובליקה. היא   מבקשת להחיל מורטוריום על ההגירה וליישם מדיניות "צרפתית ראשונה" לגבי התעסוקה, רווחה ולינה. לדעתה, האזרחות אינה ניתנת לחלוקה לפי לאום, ונשענת על השוויון של כל בני האדם בפני החוק. על החוק למנוע יחס מועדף על בסיס חברתי, אתני או דתי. כתוצאה מדעה זו, היא מעדיפה את ביטול חוק "אפליה מתקנת" והשבת המסלול הרגיל לאזרחות צרפתית.כמו כן לה פן מוסיפה כי לאום עובר בירושה או צריכים להיות ראויים לו. לדעתה, התאזרחות יכולה להיות מושגת רק לאחר בדיקת יכולתו של האדם להשתלב עם עקרונות הרפובליקה הצרפתית. כדי ליישב את סוגיית ההגירה, היא תומכת ברפורמה של תקנות לאומיות על מנת להסיר אזרחות כפולה, ויוצאת נגד רכישה אוטומטית של לאומיות צרפתית. עם כל זאת לה פן מעדיפה את אכיפת החוק בכל הנוגע לאובדן של לאום. לדעתה, זר אשר אינו מכבד את חוקי צרפת, חייבים לשלול את אזרחותו הצרפתית, ובאותה מידה כל זר אשר קשור לביצוע עבירות חמורות בצרפת יש להחזירו מיד למדינתו המקורית, לארץ מוצאו.

הניצחון הוא לא רק בצרפת שם הוא היה צפוי שכן החזית הלאומית מגדילה את כוחה שם מזה שנים רבות מבכל בחירות בעוד שהמפלגות האחרות רק נחלשות.

כבר נסיונות של מארי לה- פן להתקרבות ושיתוף פעולה עם   ישראל (בניגוד לאביה  )    ואין לראותה כאנטי יהודית אוטומאטית .

הגברת לה פן עורכת דין מוכשרת ויפה נראית כקיצונית פחות מאביה אבל רגישה יותר לפוליטיקה ממנו .ישנם חילוקי דיעות אם היא אנטישמית כמו אביה ש שנהג להתייחס לשואה כאל "פרט זניח בהיסטוריה " ונהג להעיר הערות עוינות כלפי היהודים ברוח הימין הצרפתי הישן של וישי .

אולם האם היא עצמה אנטישמית כמוהו ? נראה שגם לה  היו לא מעט הערות לא סימפטיות על היהודים  אולם ככל הנראה היא אינה אנטישמית "אוטומאטית " כמו אביה, ברור גם שהנושא אינו חשוב  באמת מבחינתה.

 

היא הצהירה במפורש שהיא מעוניינת שהיהודים ישארו בצרפת כאזרחי צרפת  ולא יעזבו ,כך שנראה שבחשבון הסופי  ללא קשר למה שהגברת לה פאן חושבת בסתרי ליבה על היהודים , היא ומפלגתה אינם מהווים איום על היהודים ועיקר תשומת ליבם היא בהגירה האיסלאמית הבלתי פוסקת לצרפת המאיימת על שינוי אופיה עם ירידתו של העם הצרפתי מבחינה דמוגרפית כתוצאה ממיעוט הילודה שם.

עם משבר המנהיגות הקיים כיום בצרפת בהחלט אפשרי שלה פן עם בסיס הכוח החזק שלה במפלגתה שרק הולכת ומתעצמת תמצא את עצמה לבסוף באליזה  ותתחיל ליישם מדיניות שצרפת עוד לא ידעה כמוה כנגד המהגרים .

המפלגה הפשיסטית ההונגרית

Jobbik Magyarországért Mozgalom.png

מפלגת יוביק ההונגרית מפלגה אנטישמית המזכירה את המפלגות הפשיסטיות של התקופה בין שתי מלחמות העולם שמרה על כוחה ולא עלתה מה שאולי אומר משהו גם על כוחה בבית. בהונגריה היא נחשבת למפלגה אדירת כוח ודובריה שכבר נמצאים ב פרלמנט האירופי מאיימים תדיר על יהודים ועל ישראל .

יש  סבירות שכוחם יתעצם בעתיד והדבר עלול לאיים על יהודי הונגריה שמרגישים היטב את האיום של יוביק שמתייחסת אליהם בצורה עויינת ללא הפסקה. עם יוביק תשתלט  על הונגריה שבה אין מיעוט מוסלמי גדול יש לשער שהיא תיצור ברית עם גורמים איסלאמיים קיצוניים כנגד המערב וכנגד ישראל בניסיון ליצור האימפריה הונגרית חדשה  ויש לשער עוד שיהודי הונגריה יאלצו אז לעזוב את ארצם.

 

המפלגה הנאצית הגרמנית

המפלגה הנאצית הגרמנית  המפלגה הנציונאל דמוקרטיתכתה לפחות במקום אחד מטעם גרמניה.וככל הנראה תשלח לראשונה נציג לשטסבורג   אירוע חסר תקדים בתולדות המדינה.

זאת חרף בקשתן של 16 מדינות בגרמניה שכבר עתרו לבית המשפט החוקתי במדינה, בדרישה לאסור את התמודדותה של המפלגה בבחירות, בגלל נטיותיה האנטישמיות והאנטי- דמוקרטיות. בין היתר, קראה המפלגה להתייחס בסלחנות לעבר הנאצי, ומתנגדת חריפה להגירה ולמיעוטים.

המפלגה הוותיקה הזאת נוסדה עוד ב-1964 ולאורך השנים הראתה את עצמה כגוף הגדול והיציב ביותר מבין כל הגופים הניאו נאציים הרבים בגרמניה המתרפקים לעבר ההיטלריאני .דרישותיה הן להרחיב את גבולות גרמניה ולביטול הגבול עם אוסטריה כפי שהיה בימי היטלר.

Photo Gallery: The Secret NPD Files

ב-2003 בוצע ניסיון להוציא את המפלגה  אל מחוץ לחוק אך ללא הצלחה. עוד נסיונות  בוצעו גם בסוף העשור הראשון של המאה שוב ללא הצלחה. בנתים המפלגה ידועה בטענותיה שהעם הגרמני הוא זה שבו בוצע גנוסייד בהפצצות של ערים כמו דרזדן ודורשת שיזכרו גם אותם. מנהיג המפלגה הנוכחי אודו פסטור הכריז בנאום על גרמניה כ"רפובליקה יהודית ". ועל כך הועמד לדין ונקנס,אולם לא נראה ששינה את דיעותיו.

דווקא בגרמניה שנראה שלמדה את לקחי העבר אין זה סביר שמפלגה כזאת תגיע למעמד חזק באמת ,אך כמובן לעולם אין לדעת ….

 

הנאצים הפגאניים ביוון

Chrisi Avgi Logo.svg

סמל מפלגת "שחר הזהב " ביוון 

מדהים ומעורר דאגה יותר מכל הוא נצחונה של  מפלגת שחר הזהב היוונית המושפעת עמוקות מהנאציזם תיכנס ככל הנראה לפרלמנט מטעם יוון. וזאת על אף שמנהיגה וחבריה עומדים למשפט. היא לא נצחה בבחירות ליוון אך היגיעה למקום שלישי מכובד' בהחלט -10 עד 12 אחוזים מקולות הבוחרים, מה שככל הנראה יעניק לה שלושה נציגים בפרלמנט האירופי.  ניקוס מיכלוליאקוס, יו"ר המפלגה הממתין בכלא למשפטו העביר מסר לתומכיו: "אני מברך אתכם על התנגדותכם לטרור שמפעיל השלטון. אנחנו המפלגה היחידה ביוון שמתנגדת לשלטון שמופעל על ידי גורמים זרים

 

שחר זהב" היא כיום מפלגת הימין הקיצוני המצליחה ביותר והקיצונית ביותר  ביבשת אירופה. בבחירות הכלליות שהיו ביוני זכתה ב 6.9% מקולות הבוחרים וב 18 מושבים בפרלמנט.. בבחירות הנוכחיות לפרלמנט היא היגיעה במקום השלישי עם 9.38 אחוז מהכלל הקולות ביוון המקנים לה לראשונה שלושה מושבים בפרלמנט האירופי למקום הראשון היגיעה מפלגה אירוסקפטית קיצונית גם היא בשם "סיריזה" אך  שחר הזהב " מסוכנת ומפחידה הרבה יותר. .

יותר מכל מפלגה קיצונית מצליחה אחרת היא מתרפקת בגריש גלי לעבר הנאצי שאמנם כבשו את יוון באכזריות אך אנשי המפלגה מתעלמים בבוז מקטנות מאין אלו ומשתמשים  באופן שותף בסמלים נאציים ואימרות נאציות ידועות.

סמלה הרשמי של "שחר בזהב "  הדומה לצלב קרס ומנהג חבריה להצדיע במועל-יד בכל פעם שמנהיגם  עולה על במה משל היה יורשו המוכר של אדולף היטלר ומתייחסים באופן קבוע ל"מיין קאמפף".  הם גם מפיצים ספרות על עליונותו הגזעית של העם היווני ועוסקים בהכחשת שואה. וכמובן במאבקים במהגרים ליוון. בבדיקה של המשטרה היוונית שמשרד של המפלגה בינואר 2014 נמצאו שם אלפי חומרי מסמכים וקלטות סרטים ם עם רטוריקה אנטישמית.

הם אמנם אינם מגדירים את עצמם כמפלגה נאצית ממש אך בהחלט  אינם מסתירים את הערצתם לנאצים הישנים. הם דומים לנאצים גם באלימות הגלוייה שלהם וחוסר המעצורים שלהם לתקוף את יריביהם וכל מי שמרגיז אותם בביריונות אלימה שיותר ממזכירה את שיטות הפעולה של הנאצים בשנות העשרים והשלושים. נראה שמכל מפלגה חשובה אחרת כיום באירופה ו"שחר הזהב " היא כיום מפלגה חשובה היא הקרובה ביותר אידיאולוגית ותיפקודית למפלגתו של היטלר. בבדיקה של המשטרה היוונית

ההמפלגה נוצרה עוד בראשית שנות השמונים ונשארה קבוצת שוליים זניחה עד לבחירות 2009 ביוון כאשר יוון מצאה את עצמה במשבר כלכלי חסר תקדים. ואז החלה עלייתה של התנועה שמצאה  לעצמה יותר תומכים שקצו בפוליטיקה המסורתית והכושלת של יוון ושל האחוד' האירופי. "שחר הזהב" הבטיחה ומבטיחה חלופה.

Supporters of the Golden Dawn party in Greece (photo credit: @johanknorberg via Twitter/File)

החל  מ-2011 זכתה המפלגה למימון נדיב ממקור לא ידוע, והיא מפזרת כספים בתוכניות סעד משלה, מה שעזר לה בבחירות לפרלמנט היווני שהתקיימו ביוני 2012, שבהן המפלגה זכתה ב-18 מושבים (יותר מ-6 אחוזים).

סקר מ-2012 נקבע שאם היו אז בחירות "שחר הזהב " יזכו ב14 אחוז מהקולות והמפלגה השלישית בגודלה ביוון". .מספר מדהים בעבור קבוצת שוליים זניחה לשעבר. ראש ממשלת יוון בכבודו ובעצמו לא היסס אז להגדיר את שחר הזהב "כמפלגה פשיסטית ואף ניאו נאצית ". הגדרה שאמנם אנשי המפלגה עצמם מתנגדים לה.  שחבר פרלמנט מהמפלגה סולק מהפרלמנט לאחר שצעק שם כמה פעמים "הייל היטלר ".

Golden Dawn party leader Nikos Mihaloliakos, seen here in May 2012, was arrested as part of a crackdown on the country's extreme-right party.

Golden Dawn party leader Nikos Mihaloliakos, seen here in May 2012, was arrested as part of a crackdown on the country's extreme-right party. (Petros Giannakourism/Associated Press)

בספטמבר 2013, בעקבות רצח ראפר המזוהה עם השמאל על ידי פעיל המפלגה, החלו ביוון הפגנות כנגד המפלגה וקריאות להוציאה מחוץ לחוק. המשטרה החלה בחקירה כנגד המפלגה ועצרה מספר בכירים לרבות מנהיג המפלגה  ניקולאוס מיכלוליאקוס וארבעה חברי פרלמנט נוספים בחשד לחברות בארגון פשיעה.אצל אחד מחברי הפרלמנט דווח שנמצא מוזיאון שלם של סמלים ותמונות מהתקופה הנאצית. תמונות של היטלר, צלבי קרס וקסדות גרמניות. שאותן חבר הפרלמנט אסף בשקיקה.

כל זה לא עצר את המפלגה.

במארס 2014 נעצר רופא יווני חבר במפלגה ששם שלו במשרדו בגרמנית "ליהודים אין כניסה". בחיפוש בביתו נמצאו סמלים ופגיונות עם סימנים נאציים וכנראה מיסטיים .הוא נעצר.

מידי פעם חברי המפלגה מודיעים על תמיכתם בכנסייה היוונית האורתודוכסית .לעיתים קרובות יותר הם מצהירים על שאיפתן לשוב להלניזם כאשר התרבות היוונית הפגאנית שלטה ברחבי הים התיכון.

זה אולי מרמז על האופי המיסטי הלא פוליטי שיש למעגלים  הפנימיים בקבוצה שעליהם מרמז שמה :

גם שם המפלגה ה"השחר המוזהב " הוא מעניין ביותר ויוצא דופן ,זה היה שמה של קבוצה כישופית שפעלה באנגליה בסוף המאה ה-19 ו וכללה אישים ידועים ביותר של התקופה סופרים ומשוררם ושחקנים ומה שמכונה היום "סלבריטאים ". הקבוצה  שאפה להביא לעידן חדש מיסטי על פני האדמה .אחד מחברי הקבוצה הידועים אליסטיר קראולי מכשף בריטי מפורסם שנודע כאיש המרושע ביותר על פני האדמה  [1] הכריז ברי\ש גלי על כוונתו להביא עידן חדש פגאני לכדור הארץ ולהחזיר את האלים הישנים וגם חדשים אל העולם לקרב הסופי בדתות המונותאיסטיות.

נניח ששחר הזהב תזכה בבחירות חלילה ותשתלט על יוון ? האם נראה התמתנותה ? ככל הנראה לא.  גם יריביה  בפוליטיקה ביוון אינם חושבים כך .אם "שחר הזהב " כנציגה של אירגון מיסטי וותיק תעלה לשלטון נראה יוון שכמוה לא ראינו מזה אלפי שנים. ויש כל מקום  להניח שהיהודים שם יהיו באיום על חייהם ללא קשר לשנאתם של אנשי "שחר הזהב" למוסלמים שהיא אכן גדולה מאוד גם כן .

מכל בחינה יש לראות ב"שחר הזהב " את האיום הגדול ביותר של הימין הקיצוני כיום  על היהודים ועל ישראל שאין טעם מיוחד להגיע עימו לפשרה כנגד אוייב משותף –האיסלאמים. שכן כל שיתוף פעולה כזה יהיה במקרה הטוב קצר ימים.

 

 

 

–ניתוח של הימין הקיצוני באירופה :

לדברי מאמר של  החוקר ד"ר עופר קניג ספרות המחקר מבחינה בין שני טיפוסים עיקריים של מפלגות ימין קיצוני:  האחד – שורשיו נעוצים באידאולוגיה הפשיסטית-הנאצית הפוליטית

הסוג השני שהוא חדש יותר ; ה- מתנער מכל זיקה לפשיזם ולפעמים אף מעצם האנטישמיות שהפכה לסימן היכר של המפלגות הנאציות פשיסטיות . רק בשנות השמונים של המאה העשרים החלו להופיע מפלגות ימין קיצוני מן הטיפוס האחר, והיום רוב מפלגות הימין הקיצוני משתייכות לטיפוס זה. על אף התנערותן מהפשיזם, הן מתויגות כימין קיצוני משום שהן דוגלות בערכים ובגישות המנוגדים באופן רדיקלי לאלה שעליהם מושתתות המערכות הפוליטיות שבהן הן פועלות. בייחוד הן מתנגדות לערכי הליבה של מפלגות הזרם המרכזי – בין שאלו מפלגות ימין ובין שאלו מפלגות שמאל –  ליברליזם, פלורליזם תרבותי ושוויון זכויות. חוקרים מצביעים על שורה של גורמים מרכזיים להתגבשות מפלגות הימין הקיצוני בשלושת העשורים האחרונים.

ככל הנראה, הגורם העיקרי הוא השינויים הדמוגרפיים-תרבותיים שחלו באירופה בשלושת העשורים האחרונים. בעשורים אלו חלה הגירה מוסלמית מסיבית למדינות מערב אירופה. שלא כמו גלי הגירה מוקדמים יותר שהגיעו בעיקר מהמושבות הקולוניאליסטיות, הגירה זו מתאפיינת בדרך כלל בהסתגרות דתית-תרבותית, בחוסר רצון של המהגרים להיטמע בחברה הכללית ובסירובם לקבל עליהם את ערכי המדינות הקולטות. לפיכך התושבים הוותיקים רואים במהגרים מארצות האסלאם איום מוחשי וברור על המרחב הציבורי שלהם (במקומות כאלה מוצאות מפלגות הימין הקיצוני קרקע פורייה לקליטת רעיונותיהן.

יש הסבורים שצמיחת הימין הקיצוני באירופה היא תגובת נגד לתהליכי הגלובליזציה בכלל והתחזקות האיחוד האירופי בפרט. אזרחים רבים אינם רואים בעין יפה את תהליכי האיחוד העוברים על היבשת ומתנגדים למגמה מטעמים פטריוטיים-תרבותיים ומטעמים כלכליים. בעיני אותם אירוסקפטים תהליכי האיחוד מציבים איום מוחשי על התרבות הייחודית המקומית. שכבות רחבות באוכלוסייה סולדות מהרעיון של הפקעת סממנים ריבוניים לטובת האיחוד האירופי  (למשל, המעבר למטבע האירו והעתקת סמכויות משפטיות לרמת האיחוד). לכל אלו נוספים איומי הגלובליזציה: התרחבות השימוש בשפה האנגלית על חשבון שפות מקומיות והתפשטות רשתות ותאגידים כלכליים על חשבון עסקים מקומיים.

גם הבוז לממסד הפוליטי וחוסר האמון בו הם מן הגורמים לצמיחת הימין הקיצוני. מפלגות ימין קיצוני רבות מתבססות על מאפיינים פופוליסטיים ויוצאות נגד המפלגות הממסדיות החולקות ביניהן את השלטון באמצעות אליטות המנותקות משכבות העם הרחבות. לא פלא אפוא שרוב מפלגות הימין הקיצוני החזקות מתבססות על מנהיג כריזמטי פופוליסטי הניחן בכישרון רטורי ניכר.

האיזון בין היסודות האתנו-תרבותיים (גזענות ושנאת זרים), הכלכליים (אירוסקפטיות) והפופוליסטיים (אנטי-ממסדיות) יוצר כמה מינים של מפלגות ימין קיצוני. המפלגות שבהן היסודות הגזעניים ושנאת הזר דומיננטיים יותר נחשבות לקיצוניות יותר, ופעמים רבות הן "מוקצות מחמת מיאוס". עם המפלגות הללו נמנות החזית הלאומית בצרפת, האינטרס הפלמי (לשעבר הבלוק הפלמי) בבלגיה והמפלגה הלאומית הבריטית. המפלגות שבהן היסוד הפופוליסטי חזק יותר נחשבות לכשרות יותר, וחלקן אף שותפות לעתים בממשלות או תומכות בהן מבחוץ. עם מפלגות מסוג זה נמנות הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת העם בדנמרק, מפלגת הקדמה בנורווגיה ומפלגת העם בשוויץ. כמה מן המפלגות אינן משתייכות לאחד המינים באופן מובהק, והן נעות בין המינים השונים. מפלגת החירות באוסטריה, למשל, נתפסה כמפלגה גזענית ואנטישמית בעת שירג היידר הנהיג אותה, אולם משירד היידר מהבמה היא שינתה את הרטוריקה שלה ומיתנה את התבטאויותיה. ואין לראות אותה היום כ"אנטשמית קלאסית ".

 

 

יש להבהיר ,ישנם סיבות לגיטימיות בהחלט להתחזקות הימין . ובראשן התעצמות היסוד האיסלאמי והאיסלאמיסטי באירופה ששם בערים הראשיות כמו לונדון יש רובעים

שלמים  המכונים "לונדוניסטאן "שבהם אירגוני אל קאעידה שונים מגייסים צעירים למלחמה במערב ומדברים בריש גלי על כיבוש ארצות אירופה  והפיכתן לאיסלמיות עד סוף המאה

באירופה היום  יש תחושה חזקה מאוד ששנות השלושים חוזרות עם התעצמות ה יסוד האיסאמי שיש להוציא כסף רב על החזקתו והתעצמות כנופיות הרחוב שלו  באירופה יש תחושה חזקה שהמוסלמים לא הגיעו לאירופה להפוך לאירופאים..הם הגיעו לאירופה להפוך אותה למוסלמית.

ההגירה המסיבית פשוט הורסת את היבשת בשל נחשלותם של המהגרים והפערים האתנים הבלתי ניתנים לגשור בינם לבין המקומים.

האם  מתקרבת אירופה לצומת איסלאם שבה יהיה עליה לבחור בין איסלאם  קנאי או רודנות ימנית לאומנית אכזרית ת  אין זה מן הנמנע .

עם זאת יש   לזכור שלא כל מה שנקרא הימין  הקיצוני הוא בהכרך אנטי  יהודי  ואנטי ישראל .אולי אי אפשר להאשים את הגברת לה פן   בחיבת יהודים אבל נראה שהיא הרבה יותר שונאת  את המוסלמים שאחרי הכל הם האיום הגדול יותר מבחינתה .

אם כי אין לטעות יש שיתופי פעולה גם בין האל קאעידה ובין הימין הקיצוני הניאו נאצי כנגד הליברליזם האירופי השנוא על שניהם וכנגד היהודים אז יש לבדוק תמיד על איזה "ימין קיצוני " אנחנו מדברים. .

 

דבר אחד ברור לחלוטין אין להתייחס לימין הקיצוני באירופה כמקשה אחת או אף קבוצה אחת ,אלו הן מפלגות שונות מאוד מאוד זו מזון מהן נאציות פשיסטיות מהזן הישן ומהן שמתנגדות להגירה מסולמית שתפגעי באופי היבשת אך בהחלט אינן שונאות יהודים שאיתם הן אף מוכנות לשתף פעולה.

נסכם: הסחף שיש כיום באירופה למה שמכונה "הימין הקיצוני " הוא אמיתי . אולם לא כל הימין הקיצוני הזה הוא בהכרך אנטי ישראלי אלא דואג  דאגה אמיתית וכנה לתרבותו הלאומית המאויימת בידי  גלי המהגרים שכמה מהם אינם מסתירים כלל את שאיפתם להשתלט  באלימות על אירופה בכוח מספריהם

.לעומת זאת בהחלט יש קבוצות של ימין קיצוני שיש להן אידיאולוגיה אנטישמית אנטי יהודית סדורה שאינם מחבבים את המוסלמים אבל שונאים את היהודי. אלו הם ם הנאצים בגרמניה יוביק בהונגריה "שחר הזהב ביון " עם קבוצות כאלו ומקבילות להן יהיה עלינו להתמודד בעתיד במקביל למאבק באיסלאם הקיצוני ולא מן הנמנע שהן ישתפו עימו פעולה במאבק הגדול בין התרבויות בנסיונם להביא עידן חושך חדש.

 

 בדרך לבית לחם : נספח לכתבה

חבר אחר בקבוצה של "קבוצת "שחר הזה ב" המשורר האירי המפורסם ג.ו.ייטס חיבר את הפואמה הזאת על אחרית הימים שיש הרואים בה כמושפעת מרעיונות "שחר הזהב" :

השיר מתאר את אחרית הימים כאשר יופיע ישות אנושית כל יכולה שתצעד לעיר בית לחם על מנת  שתשמיד משם  את החברה הקיימת ,ישות שהזכירה מאוד את אלו שחברו של ייטס כמו קראולי ניסו ליצור  באמצעות טקסים שונים ב"השער המוזהב " .על פי דיווחים שונים לשיר זה יש השפעה גדולה בקבוצות שמספקות בסיס רעיוני ל"שחר הזהב " הפוליטי ביוון וקבוצות הקרובות לו :

השיר גם מתאר היטב את המתרחש כיום באירופה משל היה נבואה:

והנה השיר במקורו בתרגום לעברית של  המשורר גיורא לשם ז"ל

ההתגלות השנייה

 

סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר

הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;

דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;

בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;

מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר

אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד

שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.

חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים

וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם

מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,

צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,

מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,

מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו

חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.

הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית

הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,

וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,

מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

תרגום: ג"ל

———————————————
The Second Coming

 

Turning and turning in the widening gyre
The falcon cannot hear the falconer;
Things fall apart; the centre cannot hold;
Mere anarchy is loosed upon the world,
The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
The ceremony of innocence is drowned;
The best lack all conviction, while the worst
Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;
Surely the Second Coming is at hand.
The Second Coming! Hardly are those words out
When a vast image out of Spiritus Mundi
Troubles my sight: somewhere in sands of the desert
A shape with lion body and the head of a man,
A gaze blank and pitiless as the sun,
Is moving its slow thighs, while all about it
Reel shadows of the indignant desert birds.
The darkness drops again; but now I know
That twenty centuries of stony sleep
Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
And what rough beast, its hour come round at last,
Slouches towards Bethlehem to be born?

 

וראו גם

מה אפשר לעשות עם מפלגה פשיסטית השולטת בהונגריה 

ביבליוגרפיה :

The development of the Radical Right in France :   from Boulanger to Le Pen /    Houndmills, Basingstoke, Hampshire, England :   Macmillan Press,   2000

\, Angus  Roxburgh    Preachers of hate :   the rise of the far right /    London :   Gibson Square,   2002.

Davies, Peter  The Routledge companion to fascism and the far right /    London ;   New York :   Routledge,   c2002.

ThShields, James, The Extreme right in France :   from Petain to Le Pen /    London ;   New York :   Routledge,   2007.

The far right in Europe :   an encyclopedia /    Oxford :   Westport, Conn. : Greenwood World Press,   2008.

 

Ellinas, Antonis A., The media and the far right in western Europe :   playing the nationalist card /    New York :   Cambridge University Press 2010

Trilling, Daniel.    Bloody nasty people :   the rise of Britain's far right /    London ;   Brooklyn, Ny :   Verso Books,   2012.

The Routledge Companion to Fascism and the Far Right (Routledge Companions to History): Peter Davies

הפרעה של מצרים -הגנראל א-סיסי

הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " 13 ביוני  2014

 

פרעה חדש קם למצרים המדינה הגדולה החזקה והחשובה ביותר של העולם הערבי. אך מצרים היום היא במצב קשה מאי פעם . הלבוש המסורתי של אשתו ופסוקי הקוראן השזורים בנאומיו, הטעו את 'האחים המוסלמים' לחשוב שהגנרל עבד  אל פתאח א-סיסי הוא אחד משלהם. אילו טרחו להתעמק בעבודה האקדמית שכתב, הם היו מבינים את גודל הטעות שלהם. עכשיו א-סיסי יושב בארמון הנשיאות בקהיר, מאות פעילים אסלאמים יושבים על ספסלי הנאשמים, ובעולם מנסים לפענח את הפרעה החדש  שאמור להציל את מצרים מגורל נוסח סוריה.

א-סיסי הוא  לא אח  

הסקרים שנערכו במצרים בשבועות האחרונים אמנם צפו הכרעה ברורה, אבל איש לא חזה את גודל הניצחון. בתום ספירת הקולות התברר כי הגנרל עבד אל-פתאח סעיד חוסיין ח'ליל א-סיסי גרף 96.9 אחוז מהקולות בבחירות לנשיאות – רוב מהסוג שמקובל בצפון-קוריאה. לשם השוואה, בבחירות שנערכו זה עתה בסוריה זכה בשאר אסד ב-88.7 אחוז מהקולות בלבד. על ההישג של א-סיסי מעיבה העובדה שרק 48 אחוז מתוך 54 מיליון בעלי זכות הבחירה במצרים טרחו להגיע לקלפיות, נתון שאינו תורם לחיזוק מעמדו של הנשיא החדש.

ועם זאת, איש אינו חולק על הפופולריות העצומה שלו בקרב ההמונים. הפרשנים משווים את האהדה כלפיו לזו שגרף הנשיא גמאל עבד נאצר, שאת מורשתו א-סיסי מתיימר לייצג. אף שהמצרים נהרו אחריו בהמוניהם, א-סיסי הוא בגדר מסתורין בעיני המערב, וכל התבטאות שלו נלמדת היטב בניסיון לפענח לאן מועדות פניו.

את ההפתעה הראשונה סיפקה רשימת המוזמנים לטקס ההכתרה: בין המנהיגים הרבים שהוזמנו היה גם חסן רוחאני נשיא איראן, שיחסיה עם מצרים מתוחים. רוחאני, מסיבותיו שלו, העדיף שלא להגיע לאירוע החשוב. מהעבר האחר, קבוצת המדינות שמנהיגיהן לא הוזמנו באופן מופגן כללה חמש: תורכיה, תוניסיה, קטאר, סוריה וישראל. ככל הנראה א-סיסי אינו רוצה להפגין בפומבי את קשריו עם המדינה הציונית, אף שייאלץ להסתייע בה במלחמתו נגד קני האסלאם הקיצוני בסיני. בנאום הפומבי הראשון שנשא אחרי הזכייה הודה הנשיא החדש לתומכיו ואמר כי "הגיע הזמן לעבוד – העבודה שתצעיד אותנו אל מחר בהיר יותר ועתיד טוב יותר. העתיד הוא דף חלק, וביכולתנו למלא אותו איך שנרצה".

 

המטרות המרכזיות שהציב א-סיסי לשלטונו הן "החזרת היציבות, השבת החירות והחלת 'צדק חברתי'". יציבות, חירות וצדק חברתי הם אכן מה שמצרים צריכה כדי לעצור את הסחרור המסוכן שאליו נקלעה בשלוש השנים האחרונות, שנים שבמהלכן איבדה את מעמדה כמנהיגה הבלתי מעורערת של העולם הערבי.

 

 

המשיח הוחלף בפקיד אפור המלך פארוק 

 

כדי להבין את הכוחות שמולם פועל א-סיסי ואת הזרמים החברתיים והדתיים הרוחשים במצרים, צריך להביט לאחור את הגלגולים השלטוניים שעברה המדינה הזו בעשרות השנים האחרונות, מאז שלהי המשטר המלוכני שם. מי ששלט במצרים בעת שקמה מדינת ישראל היה המלך פארוק הראשון – טיפוס דקדנטי, בזבזן ומושחת, קלפטומן שקיבל את הכינוי "הגנב מקהיר". אמרה ידועה שלו קבעה שהמלכים היחידים שיישארו בעולם יהיו המלכים שעל הקלפים ומלכת בריטניה. הפיכת הקצינים החופשיים (1952), שזעמו על תבוסתו במלחמה כנגד ישראל בשנת 1948, אילצה אותו להימלט מארצו ולצאת לגלות באיטליה. שם המשיך עד יומו האחרון בחיים של בזבזנות, גנבת חפצים יקרי ערך וחפצים חסרי ערך מכל הבא ליד, וזלילה בלתי פוסקת. אחד ממקורביו תיאר אותו בתקופה ההיא כ"בטן בלי ראש". ב-1965 הלך פארוק לעולמו לאחר ארוחת ערב כבדה במיוחד. הוא כמעט ולא הותיר חותם בהיסטוריה של מצרים, ועם זאת, כיום נראית תקופתו כתור זהב של שוויון זכויות למיעוטים השונים שחיו במדינה לצד המוסלמים.

 

מנהיגם של הקצינים הצעירים שהפילו את פארוק היה גנרל מוחמד נאגיב, שהחזיק בשלטון עד נובמבר 1954. לאורך תקופה זו הוא היה שרוי בעימות מתמיד מול סגנו, גמאל עבד אל-נאצר, שרצה משטר אוטוקראטי חזק ומאבק ללא פשרות באחים המוסלמים. לבסוף הצליח נאצר להפוך למנהיג המדינה באופן רשמי, ושלח את נאגיב למעצר בית של שנים ארוכות.

פרעה האדום מצרים והמציאות הערבית / פ מאיר רנקה

 

בתקופת שלטונו הפך נאצר למנהיג הערבי הנערץ ביותר, בין היתר בזכות האידיאולוגיה הפאן-ערבית שיצר. ביחד עם ידידו העיתונאי חסנין היכל הוא חיבר את הספר 'הפילוסופיה של המהפכה', שבו הציג חזון מהפכני-חילוני המעמיד את מצרים במרכז העולם הערבי והאסלאמי, ואף במרכז העולם השלישי כולו. גם אחרי מבצע סיני הוא הצליח להצטייר כמי שיצא מעימות עם ישראל כשידו על העליונה, והפופולאריות שלו רק הלכה וגברה.

"נאצר עורר את עניינה של ישראל עוד מ-1948", אומר ד"ר אפרים קם, סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. "הוא השתתף בקרבות בפאלוג'ה, והיו קצינים ישראלים שפגשו אותו שם ושוחחו איתו ארוכות. כבר אז הייתה התחושה בחוגי המודיעין הישראלי שהקצין המצרי הספציפי הזה הוא מישהו יוצא דופן, אחד שכדאי לשים עליו עין כי הוא יכול להפוך לדמות מרכזית במצרים. וכך אכן היה.

אך המשיח מקהיר התגלה כמשיח שקר. את הכישלון המוחץ שלו ב-1967, כאשר חלקים ניכרים מצבא מצרים הושמדו וחצי האי סיני נפל לידי צה"ל, כבר לא ניתן היה לתאר כניצחון. נאצר המשיך במלחמת ההתשה על גדות התעלה, אך מעמדו במצרים ובעולם הערבי הלך והידרדר. בספטמבר 1970 הוא מת מהתקף לב, רחוק מהגשמת חלומות הגדולה שלו.

אנואר סאדאת על מלחמה ושלום

את מקומו של נאצר ירש סגנו, אנואר סאדאת. המודיעין הישראלי התייחס אליו בזלזול כאל "פקק" חסר אישיות, אך סאדאת הפתיע את כולם.

אפרים קם:"לגבי סאדאת, לעומת זאת, ההערכות היו שגויות. הוא היה מוכר במשך שנים רבות כסגנו של נאצר, אבל דווקא בגלל זה זלזלו בו וחשבו שהוא דמות אפורה לחלוטין שנמצאת בצל של הנשיא. כמובן טעינו לגביו בגדול. תוצאות מלחמת יום הכיפורים ידועות, ולאחר מכן הגיע הסכם השלום שהיה מפתיע באותה מידה. איש לא ציפה לכך דווקא ממנו. וזה מראה לך כמה צריך להיזהר גם בהערכתם של אנשים שנדמה לנו שאנחנו יודעים ומכירים אותם היטב. גם את מובארכ הכירו עוד כמפקד חיל האוויר המצרי ולאחר מכן כסגן הנשיא, אבל כתוצאה מהכישלון המודיעיני לגבי סאדאת, נזהרו מאוד בהערכות ובקביעת מסמרות לגביו".

 

  חוסני מובאראק ולצידו האנשים ששהוא מתעניין בהם ובדיעותיהם על עטיפת מגזין מצרי. בהם הקריקטוריסט הישראלי רענן לוריא. 

אחרי הירצחו של סאדאת ב-1981 התיישב על כס הנשיא חוסני מובארכ, שנחשב לגיבור מלחמת 1973. בתחילת דרכו הוא נתפס כמנהיג מתון ושקול, שמייצג נאמנה את האינטרסים הלאומיים של מצרים, אולם בשנות שלטונו האחרונות הלך מובארכ ואיבד את הכבוד שרחש לו העם המצרי.

גרמו לכך גילויים על מעשי שחיתות רבים בקרב בני משפחתו ומקורביו, וניסיונו להעביר את השלטון לבנו ג'מאל. תוכניתו להשאיר את הנשיאות בתוך המשפחה מעולם לא הוצגה לציבור במפורש, אך נרמזה בצורה ברורה למדי בכלי התקשורת. בדיעבד ברור שמובארכ הגזים בהיאחזותו הארוכה בקרני המזבח של שלטונו. אילו רצה להבטיח שבנו יירש אותו, היה עליו לפרוש כמה שנים קודם לכן כשהוא עדיין מקרין עוצמה – אולי ב-2006, כפי שיעצו לו האמריקנים.

במקום זאת העדיף לחכות עד הרגע אחרי-האחרון, אך אז כבר היה חולה וחלש מכדי להשפיע על המתרחש. המצרים הממורמרים עשו לבעיותיהם השונות האנשה ומיקדו אותן בדמותו של מובארכ, משל הוא היה המקור היחיד לכל הצרות. הם האשימו אותו כי אינו אלא בובה של ארה"ב ושל ישראל, והאמינו שאם רק יסלקו אותו, כל תחלואיה של מצרים יבואו על פתרונם.

 

מחאה ללא הנהגה

חוסני מובאראק בכלוב בבית המשפט. 

אירועי האביב הערבי, ששיאם היה נפילתו של מובארכ, החלו כזכור בתוניסיה כשאזרח הצית את עצמו למוות בגלל התעללות בירוקרטית. רגשות הקיפוח של חלקים שונים באוכלוסייה התוניסאית, יחד עם ההסתה הבלתי פוסקת שהפיצה רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה (שאת נטייתה לעבר האסלאם הקיצוני היא מסווה כתמיכה בדמוקרטיזציה), הוציאו את ההמונים לרחובות. בתוך זמן קצר נפל השליט הוותיק זין אל-עאבדין בן-עלי, והבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו במדינה הביאו לעלייתו של משטר אסלאמי. במקביל לאירועים בתוניסיה פרצה בלוב מלחמת אזרחים, שהוכרעה לבסוף בעזרת המערב. הנשיא קדאפי נמלט מארמונו ונרצח, ובמדינה שוררת כיום אנרכיה שעשויה להסתיים בהשתלטות אסלאמית על אזורים נרחבים, כולל שדות הנפט. בסוריה הביאו רוחות האביב הערבי למלחמה רצחנית שגבתה עד כה למעלה מ-150 אלף הרוגים והפכה יותר מ-3 מיליון אזרחים לפליטים. גם שם קיים חשש של השתלטות גורמים קיצוניים, ונראה שהתקוות הראשוניות לחירות ולדמוקרטיה עומדות להתבדות.

בינואר 2011 הפכה כיכר תחריר בקהיר לסמלו הראשי של האביב הערבי. המפגינים שהתאספו בכיכר, חלקם הגדול צעירים חילונים בעלי גישה לאינטרנט ולרשתות החברתיות, קראו להדחתו של הנשיא על רקע העוני המתמשך, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. מובארכ שלח כנגדם את המשטרה וכוחות המסונפים אליה, אך לא את הצבא המצרי, אף ששם היה בסיס כוחו האמיתי. כשההפגנות רק הלכו וגברו, הודיע מובארכ כי הוא מדיח את ממשלתו וכי יפעל לביצוע רפורמות ולעריכת בחירות בתוך חודשים אחדים. את המפגינים זה לא סיפק, ובתום 18 ימי מחאה אולץ מובארכ להתפטר.

עד לימיו האחרונים של משטר מובארכ ההערכה המובילה בגופי המודיעין השונים הייתה כי הצבא המצרי יגן עליו בכל מחיר. בעבר כבר הוכיח הצבא את נחישותו לדכא את מתנגדי המשטר, ונראה היה כי אירועי 2011 לא יזכו ליחס שונה. אך המומחים לא לקחו בחשבון פרט אחד שתרם רבות להצלחתה של המהפכה התחרירית: היחלשותו הפיזית הברורה של מובארכ. נשיא מצרים סבל ממחלת הסרטן, והתקשה לעבוד ולתפקד. מצבו הרפואי השליך על משטרו, שנראה גם הוא כמקרטע. ככל הנראה גם נפשם של הגנרלים נקעה משלטונו. הם לא התלהבו מהרעיון שבנו איש העסקים ג'מאל מובארכ, שלא מילא תפקיד בכיר בצבא, יקבל לידיו את מושכות המדינה. הצבא גם לא ראה במפגיני תחריר – שכאמור היו בחלקם הגדול צעירים חילונים ומשכילים – את אויבי המדינה. אדרבה, הקצינים הזדהו איתם והסכימו עם חלק מדרישותיהם.

ייתכן שאילו נטלו האחים המוסלמים חלק פעיל במהפכת תחריר, כי אז היה הצבא מוכן לדכא אותה ללא כל סנטימנטים. היעדרו של היסוד המוסלמי מהכיכר תרם להצלחתה של המחאה, גם אם הייתה זו הצלחה זמנית מאוד. מהעבר האחר, הבעיה הגדולה של המתקוממים כנגד מובארכ הייתה היעדר אידיאולוגיה ברורה. בניגוד לארגון האחים המוסלמים, שמטפח שאיפות שלטוניות עוד מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, הם לא החזיקו בתוכנית מפורטת לניהול המדינה. גם לא הייתה להם הנהגה מרכזית ברורה ומעוררת אמון. מצד שני, המציאות הזו הקשתה על כוחות המשטרה ומשרד הפנים לדכא את המהומות. באין מנהיג מרכזי שאפשר לאסור אותו או לחסל אותו, לא ידעו השלטונות כיצד להתמודד מול הקבוצות השונות של המפגינים שצצו ממגוון מקומות ותקשרו ביניהן דרך הפייסבוק.

 

אופוזיציה נשכנית ומרוסנת

כמה שבועות לאחר התפטרותו נעצר מובארכ, בחשד למעשי שחיתות שונים ולדיכוי אלים של ההפגנות. איתו נעצרו גם אשתו סוזן, שני בניו וכמה משרי הממשלה היוצאת. בית המשפט העליון של מצרים הורה על פירוק מפלגת השלטון ובכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית. מאז כבר זוכה מובארכ מרוב סעיפי האישום נגדו, אך משפטו טרם הסתיים.

למעשה, המשטר שהפילה מהפכת תחריר לא היה דיקטטורה קלאסית. במצרים של מובארכ ניתן היה למצוא עיתונות אופוזיציונית נשכנית – אם כי בכפוף לגבולות מסוימים, ועיתונאים שעברו אותם היו עלולים להיכלא לתקופות ממושכות. במדינה גם פעלו מפלגות אופוזיציה, שעשו לנשיא לא מעט צרות. השלטון אמנם הצר את צעדיהן, אך לא דיכא אותן לחלוטין ואפשר להן להשמיע קול. אפילו תנועת האחים המוסלמים, האופוזיציה המסוכנת ביותר מבחינת המשטר, פעלה בגלוי ובאופן חוקי. היו לה עיתונים משלה, היא פרסמה כמעט באופן חופשי את ספריה, וכל אחד ידע היכן מרכזי הפעילות והמסגדים שמשתייכים אליה. מדי פעם נעצרו מנהיגי האחים המוסלמים, ובכמה מקרים נענשו בחומרה, אך כללי המשחק נשמרו. בהשוואה לקודמיו נאצר וסאדאת, שרדפו את האחים המוסלמים בחרי אף והוציאו להורג את מנהיגיהם, מובארכ נהג במתינות יחסית. גם מצבה הכלכלי של מצרים לא היה גרוע באופן מיוחד בזמן שפרצה ההתקוממות, והמוסדות הפרלמנטריים הלכו ונפתחו בהדרגה לאוכלוסיות נוספות. אך כמו במדינות רודניות אחרות, הרפיה מסוימת בקשיחותו של המשטר ולאחריה תקופה של נסיגה והידוק האחיזה השלטונית, עלולות להביא למרד. "מהפכת הציפיות המתגברות", כך אפשר לכנות את מה שקרה במצרים. מי שעלה בפועל לשלטון לאחר התפטרות מובארכ היה הצבא, או ליתר דיוק הקצונה הבכירה בראשות חוסיין טנטאווי. לצבא מצרים לא היו פתרונות לבעיותיה של המדינה, אבל הוא ביקש להמשיך את הסטטוס-קוו שהעניק לאנשיו משכורות גבוהות ושליטה בחלק מהכלכלה המצרית.

Mohamed Morsi Leader Of The Corporate Muslim Brotherhood In Egypt. He Was President Of Egypt From 2012 to 2013 and is now in prison for murdering people.

לאחר תקופת מעבר מונה לנשיא מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים שניצח בבחירות דמוקרטיות פחות או יותר (לאחרונה טענו נציגי צבא מצרים כי זייפו את התוצאות לטובתו כדי למנוע מלחמת אזרחים). הנשיא החדש, דמות לא מוכרת מחוץ למצרים, שאף לכונן במצרים שלטון אסלאמי מוחלט. לימים התברר כי בשנת 2011 ברח מורסי מהכלא המצרי יחד עם עצירים נוספים, אנשי האחים המוסלמים ששוחררו על ידי חמאס. בתחילת נשיאותו נדמה היה שמדובר באיש חזק, שמצליח לנווט ולתווך גם בין ישראל והחמאס בעזה.

אך כחלוף זמן התגלה מורסי כחסר כריזמה וכישרון שלטוני. הוא לא ידע לנהל את המדינה הענקית והמסובכת שהופקדה בידיו, והתמקד בניסיון להביא לשינוי החוקה המצרית לקראת מהפכה אסלאמית כוללת. בתקופת השלטון הקצרה של מורסי החל להתבלט הגנרל א-סיסי. מורסי מינה אותו למפקד הצבא לאחר שא-סיסי, הקצין הצעיר ביותר במועצה הצבאית העליונה, פנה ככל הנראה אל הנשיא ביוזמתו והציע להכפיף את הצבא למרותו. מורסי קיבל את ההצעה הנדיבה, בפרט שא-סיסי נראה לו כמוסלמי קיצוני טוב. היו לו כמה סיבות לחשוב כך: ראשית, שלא כמו נשותיהם של רוב הקצינים, אשתו של א-סיסי נוהגת ללבוש בגדים אסלאמיים מסורתיים. שנית, על א-סיסי עצמו סופר שהוא מרבה לשלב בדבריו פסוקים מהקוראן. מתוך הנחה שמדובר ב'אח מוסלמי' שמסתתר בצבא, או לכל הפחות אדם שיכול לשמש בובה של התנועה האסלאמית, החליט מורסי להעניק לא-סיסי יותר ויותר עוצמה – בלי להבין שבכך הוא מכניס את ראשו ללולאת חבל התליה שהגיש לו הגנרל הצעיר.

 

 

המנהיג החדש 

האם א-סיסי הוא אכן מוסלמי קיצוני? מרצה אמריקנית שהכירה אותו בשנים 2005-2006 כאשר השתלם במכללת זרוע היבשה של צבא ארצות הברית בפנסילבניה, סיפרה בראיון כי מדובר באדם דתי שמרן – אך לא יותר מאנשי צבא אחרים. התנהלותו של א-סיסי בחודשי האחרונים מול חברי האחים המוסלמים יכולה להעיד שהצדק עמה. המירוץ של א-סיסי לצמרת החל כאשר הגנרל הצעיר זיהה את משבר המנהיגות העמוק שפוקד את מצרים.

הממונה עליו, הפילדמרשל חוסיין טנטאווי, התגלה יותר ויותר כאיש זקן ועייף שאינו מסוגל להחלטות קשות. בכירים ישראלים מספרים שבזמן המתקפה ההמונית על שגרירות ישראל בקהיר, סירב טנטאווי עד הרגע האחרון לענות לטלפונים הבהולים מירושלים. את החולשה של טאנטאווי זיהו גם ההמונים המצרים. האחים המוסלמים החלו להראות זלזול כלפי הצבא, וארגוני הטרור האסלאמי, שהתבססו בסיני בשנותיו האחרונות של מובארכ, הגבירו את מתקפותיהם על בסיסי הצבא ומוסדות השלטון בחצי האי.

בחוגי הצבא הסתמנו לאורך השנים כמה מועמדים להגיע לכס הנשיאות: הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן, חביבם של האמריקנים; מפקד חיל האוויר לשעבר אחמד שאפיק, שהתמודד מול מורסי ולאחר הפסדו ברח ממצרים; ראש המודיעין מוחמד מוואפי; והגנרל עומר סולימאן, שנפטר משברון לב לאחר שהתברר גודל ניצחונם של האחים המוסלמים בבחירות. אולם נראה שטנטאווי עצמו ראה את א-סיסי כיורשו, וגם מובארכ בשעתו העריך אותו ומינה אותו כראש המודיעין הצבאי. האיש הצעיר ביותר במועצה הצבאית העליונה הלך והסתמן כבעל סיכויים טובים לזכות בהנהגה, אם יפעל בצורה נמרצת וייצור לעצמו את תדמית המנהיג שמצרים זקוקה לו.

באוגוסט 2012 הדיח מורסי את טנטאווי, ומינה במקומו את א-סיסי למפקד הצבא ושר ההגנה. בחודשים שבאו לאחר מכן נראה היה כי א-סיסי הוא אכן עושה דברם של האחים המוסלמים. הוא טיהר את שורות הצבא מקצינים שנאמנותם למהפכה הייתה "חשודה", ופעל במרץ כדי להרחיק את הצבא מכל מעורבות בפוליטיקה, בדיוק כפי שרצה השלטון האסלאמי ההולך ונבנה. נאומיו, שנישאו בפורומים צבאיים בלבד ועוררו תשומת לב מועטה ביותר, עסקו רק בצורך להחזיר לצבא את ביטחונו העצמי ובשיקום תוכניות שהוכנסו למגירה, כמו הצטיידות בטילים ארוכי טווח. כשמורסי דיבר על רפורמות דרמטיות בחוקה המצרית, א-סיסי וחבריו הגנרלים סירבו אף להצטרף לדיונים בנושא זה כמגשרים בין הצדדים השונים. שר ההגנה העדיף להמשיך בשלב זה במדיניותו ארוכת הטווח, ולהניח למורסי לכרות לעצמו קבר.

בהדרגה גברו המהומות כנגד מורסי, והלה נאלץ כנגד רצונו לפנות יותר ויותר לעזרת הצבא, מתוך הנחה שא-סיסי הוא בן ברית אמין ונאמן למדי. כך למשל הורה במרץ 2013 לשלוח את החיילים כנגד המפגינים, במהומות שפרצו לאחר שעשרות אוהדי כדורגל נהרגו במגרש בסואץ. באותו זמן פעלו האחים המוסלמים להקמת מיליציה משלהם, דומה ל"משמרות המהפכה" באיראן, במטרה לסלק בסופו של דבר את הצבא והמשטרה מכל עמדות הכוח. הצבא המצרי היה מודע היטב להתפתחויות המסוכנות.

ייתכן מאוד שרק בשלב זה, כשהתבררו תוכניותיהם ארוכות הטווח של האסלאמיסטים, גמלה בלבו של א-סיסי ההחלטה להפיל את מורסי. על פי גרסה אחרת, א-סיסי החל לפעול כנגד המשטר כבר בנובמבר 2012, כארבעה חודשים אחרי בחירתו של מורסי. סייעו לו בכירים-לשעבר בממשל מובארכ, כשמאחורי הקלעים מספקת כסף ותמיכה סעודיה, היריבה האידיאולוגית של האחים המוסלמים.

סופו של שלטון מורסי הגיע ביולי 2013. שוב נערכו הפגנות סוערות בכיכר תחריר, וההמונים קראו לצבא להפיל את מורסי, שהתגלה כאויב הדמוקרטיה. לאחר שורת התנגשויות בין האסלאמיסטים ומתנגדיהם, יצא א-סיסי לפעולה והכניס את הנשיא ואת רוב מנהיגי האחים המוסלמים לכלא, כפי שעשו בעבר נאצר וסאדאת. כעת היה זה תורו של מורסי לשבת בכלוב בבית המשפט, ולשמוע כי הוא מואשם בהרג חיילים וקשירת קשר עם ארגון חמאס – פשעים שעשויים לגרור גזר דין מוות. במקביל דאג א-סיסי שמובארכ ישוחרר ממעצרו. חילופי השלטון הורגשו גם בחצי האי סיני. הצבא המצרי הגביר את מתקפותיו על ארגוני הטרור – לעתים בעזרתה הסמויה של ישראל – והראה שלא ייתן לזנב בו בבוז, כפי שהיה בימי מורסי. א-סיסי הכריז על מאבק חסר פשרות גם כנגד חמאס, שהוא תנועת-בת של האחים המוסלמים, ושלח את הצבא לצור על עזה ולהשמיד את המנהרות העוברות מתחת לקו הגבול. במצרים דן בית המשפט למוות מאות מאנשי האחים המוסלמים – דבר שלא היה עולה על הדעת בימי מובארכ הפשרני. כל הצעדים הללו אותתו שבקהיר קם מנהיג חדש ותקיף, אם כי עדיין לא היה ברור האם הוא מעדיף להישאר מאחורי הקלעים, או להתייצב בחזית הפוליטית. לבסוף קיבל א-סיסי מספיק ביטחון עצמי, ובברכת הצבא החליט לרוץ לנשיאות, בבחירות שנקבעו ליוני 2014.

 

עתיד הדמוקרטיה  על פי א-סיסי 

 

שני שליטים מצריים נאצר וא-סיסי אי אז בשנות השישים.

בתמונת-ילדות שהפיצו מקורביו של א-סיסי הוא נראה מצדיע לנשיא נאצר בגאווה ובהערצה – אך רבים טוענים כי אין קשר בינו ובין הילד המופיע בתמונה. בכלל, לא הרבה ידוע על שנותיו המוקדמות ועל הקריירה הצבאית שלו.

"הוא היה איש צבא ומודיעין לכאורה שגרתי", אומר ד"ר אפרים קם. "בחוגים הישראליים לא היה רושם שדווקא הוא יהיה השליט הבא של מצרים, ואני חושב שגם לא אצל האמריקנים. חשבו על אנשים אחרים". איך אתה רואה אותו בהשוואה למנהיגי מצרים הקודמים? "הוא אוהב להשוות את עצמו לנאצר, וכך לכאורה הוא נראה בעיני ההמונים במצרים, שמתחברים לכריזמה שלו. אבל יש ביניהם הבדל בסיסי מכריע: נאצר, עם האידיאולוגיה הפאן-ערבית שבה דבק, נשאר גם לאחר מלחמת ששת הימים המנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי. היום מדינות ערב נמצאות בשפל לעומת התקופה ההיא, וקשה לראות אדם אחד שהופך למנהיג שלהן".

על רעיונותיו ותוכניותיו של א-סיסי לעתיד מצרים והאזור אפשר אולי ללמוד מעבודה סמינריונית שהכין בשנת 2006, כאשר איש לא העלה על דעתו שהבריגדיר-גנרל האלמוני הזה יהפוך יום אחד לנשיא. כותרת העבודה, שאותה הגיש במסגרת לימודיו במכללה בפנסילבניה, הייתה "דמוקרטיה במזרח התיכון".

באותם ימים ניסה ממשל בוש לכפות על מצרים משטר דמוקרטי בסגנון מערבי, יוזמה שחוסני מובארכ התנגד לה בחריפות, ונראה שא-סיסי צידד בעמדתו. לפי העבודה שכתב, שלושה סוגי דמוקרטיות יכולים לצוץ במזרח התיכון. הראשון הוא משטר קיצוני שנבחר בשיטה דמוקרטית, כמו משטר חמאס בעזה (וכיום ניתן להוסיף: וכמו משטר מורסי במצרים). לסוג השני משתייכות הדמוקרטיות המתונות; הללו נוטות להיות מושחתות, אבל עדיין מעניקות לאזרחים את היתרון שבקיומה של ממשלה המייצגת אותם. הסוג השלישי הוא משטר דמוקרטי חילוני בסגנון מערבי, שלדעת א-סיסי לא יוכל להתקיים במזרח התיכון.

ההעדפה שלו היא לסוג השני, במודל שבו המדיה ומערכת החינוך נמצאות בידי העם ולא בידי המדינה. א-סיסי קובע שכל משטר באזור חייב לקחת בחשבון את האופי הדתי האדוק של התושבים, להתייחס אליו כגורם חשוב שמשפיע על ההתנהלות הפוליטית, ולא להתבסס רק על שיקולי יעילות כלכלית. לדבריו, מעצמות-העל מנסות להשיג מהמזרח התיכון את הנפט והגז הדרושים להן, מבלי להתייחס לצרכים ולרצונות הדתיים של תושבי האזור. אין זה ברור האם ארה"ב דואגת לדמוקרטיה במזרח התיכון – או בעיקר לאינטרסים שלה, שאינם זהים עם אלו של עמי האזור. בד בבד, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני גורם לערבים לחשוד עוד יותר ב"דמוקרטיה" שהמערב מנסה לכפות עליהם. לדעת א-סיסי אמנם ניתן כבר לראות סימנים של דמוקרטיזציה במזרח התיכון, אך יש בו גם משטרים רודניים ואוטוקרטיים שרק מעמידים פנים של התעניינות בדמוקרטיה, בלי שיהיה לכך ביטוי במציאות.

בכל מקרה, הוא כותב, לפני מעבר למשטר דמוקרטי יהיה צורך לחנך ולהדריך את עמי המזרח התיכון בהתאם, תהליך שייקח זמן רב. ההיסטוריה מראה לדבריו שבדמוקרטיות חדשות תמיד מתקיים עימות, פנימי או חיצוני, בעשור הראשון להקמתן. בגלל החשיבות של האסלאם במזרח התיכון תוכל לקום בו דמוקרטיה רק אם המנהיגים האסלאמים ייטלו חלק בבנייתה, וישכנעו את העם בנחיצותה. התפקיד שא-סיסי כן מייעד למערב הוא מתן סיוע כלכלי וטכנולוגי בדרך להשגת הדמוקרטיה. עדיף שארה"ב תשקיע כספים בהעלאת רמת החיים במזרח התיכון, הוא אומר, מאשר שתנהל מלחמות בעיראק ובאפגניסטן, דבר שרק מקשה על הדמוקרטיזציה באזור.

הוא מזכיר כי מאז ימי מוחמד נפוץ בארצות האסלאם רעיון ה"אל-קלאפה" – שאיפה לשמור על שוויון, צדק, צדקה ואחווה לכול, וזאת בניגוד לחיפוש אחרי חופש ואושר לכול, כמקובל בארה"ב. בעבודה שלו מדבר א-סיסי על משטר היברידי שמשלב צבאיות עם אסלאם. המנהיג שהוא מתאר אינו נשיא אזרחי-חילוני כפי שהיו נאצר וסאדאת, אלא יותר שליט צבאי שמשתמש בכוחו גם כדי להשליט את האסלאם במדינה. עוד מדבר א-סיסי על שאיפתו לראות את ארצות המזרח התיכון מתאחדות לבסוף לסוג של ח'ליפות חדשה. הרשויות המחוקקות, השופטות והמבצעות באיחוד הזה יהיו אסלאמיות, ואם לא – כי אז יהיה צורך בזרוע אסלאמית אחרת של הממשל. כפי שבארה"ב נוסדה הדמוקרטיה על עקרונות יהודיים-נוצריים, אומר א-סיסי, כך תקום במזרח התיכון דמוקרטיה על פי עקרונות אסלאמיים, וזאת תוך גילוי סובלנות לדתות אחרות הקיימות באזור.

סכנה על הנילוס

האם יתגלה א-סיסי כנאצר חדש שיאחד את העולם הערבי? האם יהיה סאדאת חדש, שיחזק את הקשרים עם ישראל? או שמא יהיה רק מהדורה חדשה של מובארכ, הנשיא שמומחיותו הייתה לשמר את הקיים?

דבר אחד ברור: מצרים אינה יכולה להתקיים ללא מנהיג חזק שיישא אותה על כתפיו. האסלאם הקיצוני עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו, והמדינה הענקית עלולה בכל רגע לגלוש לתוך מלחמת אזרחים, עם מעורבות פעילה של לוחמים גי'האדיסטים שיפלשו לתחומה. כוחות האסלאם הם האיום המרכזי על שלומה של מצרים, אולם יש גם איומים אחרים.

המצרים עלולים לעמוד בקרוב מול מחסור חריף במים, לאחר שאתיופיה החלה בבניית סכר על הנילוס העובר בשטחה. אם מצרים לא תגיע איתה להסכמות בנושא, זו עשויה להיות עילה למלחמה.

כעת צריך א-סיסי למצוא את הנוסחה שתמנע ממנו ליפול גם הוא קורבן להלך הרוח הממורמר של העם המצרי. מצבה הכלכלי של מצרים קשה מאוד, ואם הנשיא החדש רוצה להאריך ימים בשלטון יותר מקודמו, הוא חייב להביא שיפור כלשהו בתחום הזה. מאז ומתמיד רצו המצרים לראות בארמון הנשיאות בקהיר שליט חזק שיאחז במושכות, יביא יציבות לחייהם וידאג שבכל בית יהיה מזון. שיפור המצב הכלכלי יעניק לא-סיסי גיבוי ציבורי במלחמתו נגד האחים המוסלמים וארגוני טרור אחרים. לדברי ד"ר קם, "הבעיה של א-סיסי היא שבתוך שזמן קצר עליו להראות הצלחות. אם לא יביא קבלות מיידיות, הוא יאבד את כל הכריזמה שלו בעיני המצרי ברחוב, ולא יישאר בתפקיד".

כדאי לזכור שאחד החששות הגדולים של ישראל הוא שהשלטון המרכזי במצרים יקרוס לחלוטין, ואז נצפה בגל ענק של פליטים מצרים צועדים בחצי האי סיני לכיוון ישראל, מעין היפוך היסטורי של מסעות אבותינו מארץ כנען לכיוון דרום-מערב. במצרים כבר הופצה ידיעה מפוברקת ולפיה השגריר הישראלי בקהיר אמר שא-סיסי נחשב לגיבור לאומי גם בישראל. לסיפור הזה כמובן אין שחר, אבל נכון הוא שבירושלים העדיפו בבירור את א-סיסי על פני מורסי, שהתקשה להעלות את שמה של ישראל על דל שפתיו. בינתיים נראה שההימור היה נכון: א-סיסי הצהיר על מחויבותו להסכם השלום עם ישראל, וברור כי אין לו התנגדות אידיאולוגית להסכם הזה. אין זה אומר שנשיא מצרים יישאר מחויב לו גם בעתיד, אבל כפי הנראה השיקולים שינחו אותו יהיו אסטרטגיים קרים, ולא רגשי שנאה כלפי ישראל.

 

"לישראל, וזה לא סוד, א-סיסי הוא כרגע הבחירה הטובה ביותר", אומר ד"ר קם. "הוא מדבר בצורה חיובית על הסכם השלום ורואה בו נכס למצרים. אז נכון שהוא לא מזמין אותנו לטקס ההכתרה שלו, אבל מבחינתנו מספיק שישמור על רמת השלום שהייתה בימי מובארכ. היינו מעדיפים כמובן יחסים חמים יותר, אבל ספק אם נקבל אותם, וזה גם לא לגמרי תלוי בו".

המילה היא "שאזאם " ! -קפיטן מארבל בישראל

הוסף לסל את שהאזאם - איגוד מפלצות הרשע - איגוד מפלצות הרשע #1 / ג'ף סמית

השינוי שחל בו היה מדהים , הבחור קטן הקומה והצנום הפך לגבר ענקי , בעל שרירי פלדה . הוא היה לבוש במדי קרב אדומים , ועל חזהו התנוסס ברק גדול , כעדות על הכוח הגדול האצור בשרירי איש הפלא , גלימה רקומה בזהב עטרה את כתפו הימנית ". ( חוברת בסדרת "שאזאם "  מאת מירון אויראל ,הוצאת "הפיל " 1961? )

לאחרונה הופיעו בעברית שני כרכים על הרפתקאותיו של גיבור קומיקס לא כל כך ידוע בעברית :קפיטן מארבל שני הכרכים מתכנים "שהאזאם –איגוד המפלצות הרשע "וחיבר אותם הסופר והצייר ג'ף סמית ,שהתפרסם גם בעברית הודות לסדרת הקומיקס שלו "בון "  על מאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע בעולם פנטסטי .

"בון" זכה להצלחה גדולה בארה"ב  והפכה לרב מכר בינלאומי ,גם בישראל. וכתוצאה קיבל סמית הצעה שלא יכול לסרב לה מהוצאת הקומיקס "די סי " .ליצור סיפור חדש על גיבור העל המפורסם "קפטין מארבל " דמות שהוא אמנם לא היכיר באמת. אך זה לא היה חשוב .הוא הסכים מיד.

הסיפור  של ג'ונס פורסם ב-2007  בארבעה חוברות שכונסו בשני כרכים.ושני הכרכים האלו תורגמו לעברית בידי ארז אשרוב. בסיפור של גו'נס היתום בילי בטסון הנרדף בידי בריונים מוצא את עצמו במבצרו של המכשף שאזאם שנותן לו כוחות על ,היכולת לגייס את גיבור העל קפטין מארבל עם המילה "שאזאם" כאשר יהיה בסכנה.

מיהו קפטין מארבל ? זהו בילי בטאסון המבוגר.איך הפך בילי באטסון המבוגר לגיבור על  ומה קורה לו  בהווה שלו בכל פעם שהוא קופץ לעבר להציל את עצמו הצעיר ? העם בעתיד שלו הוא הופך בכל פעם לילד חסר כוחות על להפתעת כל הקרובים אליו ? זה לא ברור ומן הסתם ישאר לא ברור גם בעתיד.

בסיפור בילי והקפטין  ואחותו של בילי מרי מארבל מתמודדים  עם מר מוח תולעת מרושעת מיקום אחר שקדם ליקום שלנו  המשתף פעולה עם שני רובוטים ענקיים . למה הן כאן ? כי בילי עלה על הר שנאמר לו לא לעלות עליו. ובכך הקים לתחייה את מר מוח הנחוש להשמיד את היקום שלנו. ועליו להלחם עם אוייב נורא ומסוכן עוד יותר ,איש הממשל האמריקני המרושע דוקטור סיוואנה שלכאורה משתף פעולה עם מר מוח למטרותיו האפלות שלו. הסיפור נחמד ילדים יהנו ממנו.אך לא מבוגרים. וזאת הזדמנות להיזכר גם בהופעותיו הקודמות של הקפטין מארבל בשפה העברית ,הופעות שכולן היו בפרוזה ולא בקומיקס ,ובמהלכן נפגש הקפטין עם טרזן איש הגונגל ועם בנו המאומץ בוי וכולן נכתבו בידי סופר אנונימי אחד בשם מירון אוריאל. 

 

 

שאזאם 

קפיטן מארבל הוא אחת מדמויות הקומיקס האמריקניות הפופולאריות והאהובות ביותר בכל הזמנים . גיבור  על זה שנוצר ב-1941 כמתחרה לדמות הקומיקס "החזקה " ביותר ( הן מבחינת הכוחות והן מבחינת המכירות ) סופרמן , נוצר ב-1940 .

הוא היה הנער  מוכר העיתונים היתום בילי באטסון. בלילה אפל אחד נפגש באטסון את המכשף המיצרי בן 3000 השנה ,  שזאם , ומאז השתנו חייו של בילי ללא הכר . שזאם , החליט שבילי יהיה יורשו  ונתן לו  כוחות על על מנת להילחם איתם בכוחות הפשע והרשע בכל פינה בכדור הארץ את הכוחות האלה יכול היה בילי לקבל מיידית אחרי שהשמיע את שם המכשף "שאזאם!"  .

הסתבר שהיא ראשי תיבות של שלמה המלך התנכי ( וכך קיבל את חכמת שלמה ) הרקולס , הגיבור האל היווני ( וכך קיבל את כוחו של הרקולס ) אטלס הענק היווני ( וכך קיבל את כוח העמידה  וההתמדה של אטלס ) זאוס , מלך האלים היווני ( וכך קיבל את עוצמתו של זאוס ) אכילס הגיבור היווני ממלחמת טרויה ( וכך קיבל את אומץ ליבו של אכילס ) ומרקורי  אל השליחויות הרומאי ( וכך קיבל את המהירות של מרקורי ). ברגע שהשמיע את המילה וקיבל את כל כוחות העל האלה היה בילי אוטומטית הופך ללבוש בחליפה אדומה והופך אוטומטית לאדם אחר מבוגר יותר בלפחות 15 שנה , לגיבור  "קפיטן מארבל "!.

עם כוחות העל המדהימים שלו נאבק קפיטן מארבל ברשעים נוראיים שאיימו על שלום וקיום העולם כמו קפיטן נאצי , לוחם העל של היטלר , ד"ר סיוואנה , מדען מטורף ובני משפחתו , והגרוע מכולם,מר מיינד  , תולעת קטנה וממושקפת  מכוכב הלכת  נוגה בעלת אינטליגנציית על. התולעת הנ"ל הייתה  נחושה בדעתה להשתלט על כדור הארץ  ויהי מה ולא היססה להרוג אלפי אנשים על מנת להשיג את מטרתה המרושעת.

מעניין לציין את הקישור המוזר שנעשה בסדרת קומיקס זאת בין הדמות התנכית של שלמה המלך ובין הדמויות הפגאניות של האלים היווניים והרומאיים שכביכול משתפים פעולה בהספקת כוחות על לקפיטן מארבל . כפי שהוסבר במיני סדרת קומיקס משנות ה-80 WAR OF THE GODS  שתיארה מלחמה בין אלי המיתולוגיות השונות , המלך שלמה אכן היה קיים ביחד עם האלים הפגאניים השונים והסכים להתחלק עימם בכוחות העל, במקרה זה חכמתו  שאותה סיפק למכשף המצרי שאזאם בעת שזה ביקר אותו בחצרו .(מאידך גיסא הרי שלמה תואר במקרא כמי שהלך בזקנתו אחר אלים זרים , כך שסיפור זה אולי אינו אבסורדי כל כך…).

סדרת קפיטן מארבל הפכה מהר מאוד לאחת מסדרות הקומיקס המצליחות ביותר של ארה"ב ומכירותיה אף השתוו ומידי פעם אף עברו את אלה של סופרמן כל היכול , ומוסכם כיום שאיכות הסיפורים ( שנכתבו ברובם בידי סופר המד"ב הידוע אוטו בינדר) הייתה גבוהה בהרבה מאלה של סופרמן.

כה גדולה הייתה ההצלחה עד שהופיעו סדרות "אחיות" על אחותו של קפיטן מארבל "מרי מארבל " על "קפיטן מארבל הצעיר " על "הופי מארבל הארנב " ( ארנב דמוי קפיטן מארבל בעולם של חיות מדברות ) ועוד. הסדרה הייתה כה מצליחה שנעשתה לפיה ב-1940 סידרת סרטי קולנוע בהמשכים בכיכובו של טום טיילר , אך בה שונתה דמותו של קפיטן מארבל באופן משמעותי.למרות זאת סדרה זאת נחשבת ביחד עם סדרות הקולנוע של פלאש גורדון ובאק רוג'רס בכיכובו של באסטר קראב , לאחת מסדרות הקולנוע הטובות והמרתקות ביותר מסוג זה כה גדולה הייתה הצלחתו של קפיטן מארבל עד שלבסוף קם כנגדו האויב האדיר מכל , גרוע אפילו מהתולעת מר מינד,  בעלי הזכויות על סופרמן .  הללו היו נחושים  בדעתם להיפטר ממתחרה מסוכן זה , ויצאו לתביעה משפטית כנגד המוציאים לאור של קפיטן מארבל בטענה שהוא פלגיאט של סופרמן. לבסוף הם הצליחו להשיג את סגירת הקומיקס ב-1954, לאחר 14 שנה של הצלחה בילתי פוסקת.

 

קפיטן מארבל, עם זאת ממשיך  גם כיום בסדרות הקומיקס של חברת ד. סי המוציאה לאור  של סופרמן ולרוב הסדרות בכיכובו נקראות "שזאם" שכן גם לחברה המתחרה "מארבל " ( לא, לא על שם הקפטין.. )   יש סדרה בשם קפיטן מארבל"….אך הוא כבר אינו נהנה מההצלחה  של העבר כאשר היה אחד הגיבורים הפופולאריים בתבל.

אך הוא כבר אינו נהנה מההצלחה  של העבר כאשר היה אחד הגיבורים הפופולאריים בתבל.

Miracle3.png

לאורך השנים קמו לקפיטן הטוב כמה גילגולים ביזאריים במיוחד כמו גילגולו הבריטי "מארבל מאן" שהחל לאחר הפסקת הסדרה בארה"ב ושהיה העתק של דמות הקפיטן שבו מילת הקסם הייתה "קימוטה" ( אטומיק בהיפוך אותיות ) והדמויות השונות קיבלו שמות שונים . סדרה זאת רצה בהצלחה בבירטניה למשך כמה שנים . בשנות השמונים היא הוקמה לתחייה בידי סופר קומיקס צעיר בשם אלן מור ששינה את הדמות הפלגמטית של מארבל מאן לדמות הסופר גיבור הריאליסטי הראשון. מור ניסה לתאר כיצד יתנהג אדם אמיתי שבמקרה יש לו כוחות על. סדרה זאת זכתה להצלחה גדולה והוחלט לפרסמה גם ארה"ב.

אלא ששוב קפץ רוגזו של ענק קומיקס על הדמות , הפעם חברת הקומיקס מארוול ששמה כשם הקפטין . אלה דרשו את שינוי שם הדמות ממארוול מאן ". אלן מור נאלץ לשנות את שם הדמות ל"מירקאל מאן" מה שפגע אנושות בהמשכיות שיצר בסדרה. מאז הוא מסרב לעבוד עבור חברת מארוול למרות בקשות חוזרות ונשנות מצידם. מארבל בכל אופן היא כעת המוציאה לאור של סידרת "מירקאל מאן " של מור.

ואחת הפינות בתבל שבה הופיעו הרפתקאותיו של קפיטן מארבל , ובשתי סדרות שונות הייתה ישראל.

קפיטן מארבל בישראל 

שזאם

סדרת הקולנוע על הרפתקאותיו של קפיטן מארבל הוצגה שם בהצלחה בשנות ה-40 ואולי גם פעם חוזרת בשנות ה-60 .

בשנת 1962 החלה הוצאת "הפיל " של עזרא נרקיס ( הוצאה שתחת שם זה עסקה עד כה בעיקר בהוצאת סיפורי טרזן ובנו הנער בוי , אם כי תחת שמות אחרים נרקיס הוציא מגוון רחב של חומר כמו מערבוני בוק ג"ונס, סטאלאגים , ספרי מתח וארוטיקה ועוד) להוציא חוברות על הרפתקאותיו של קפיטן מארבל . למעשה הוצאת הפיל הוציאה שתי סדרות כאלה. הראשונה מהן הייתה "שאזאם " שיצאה ב-8 חוברות והשנייה שהייתה המשך ישיר של ספור העלילה של הראשונה נקראה "קפיטן מארבל " וגם ממנה יצאו 8 חוברות שסיימו לבסוף את סיפור העלילה.

לא ברור לי מדוע היה צורך להמשיך את הסדרה בשם שונה שהרי אותו הסיפור נמשך גם בסדרה החדשה ולמעשה מדובר בסדרה אחת של 16 חוברות..

יש לציין שהפורמט העלילתי היה שונה מאוד מהמקובל בסדרות מסוג זה שבהן בכל חוברת הייתה עלילה נפרדת בעלת שם משלה שהייתה מתחילה ומסתיימת בחוברת הנ"ל ( אם כי במקרים נדירים העלילה הייתה יכולה להימשך לאורך חוברת אחת או שתיים נוספות ) . כאן לעומת זאת לחוברות השונות לא היה שם ספציפי משלהן והוצג סיפור אחיד ונמשך  , מהחוברת הראשונה של "שאזאם " ועד לחוברת האחרונה של "קפיטן מארבל". החוברות הופיעו ללא שם מחבר כלל, דבר שהיה נדיר שכן בדרך כלל היה ניתן שם מחבר כלשהו בחוברות מסוג זה , גם אם שמות אלה היו תמיד בדויים,  אבל למעשה היה זה הסופר הקבוע של הוצאת נרקיס , מירון אוריאל , סופר ומתרגם פורה ביותר , שחיבר את מרבית ( או אף כל ) סיפורי טרזן עבור ההוצאה כמו גם את מערבוני בוק ג'ונס , הסטלאגים ועוד מאות סיפורים מסוגים שונים. סיפור העלילה עסק בבילי באטסון ובקפיטן מארבל , אבל למעשה מקור ההשראה שלו לא היו כלל חוברות הקומיקס ( שכנראה לא היו מוכרות בארץ ) אלא סדרת הקולנוע של חברת "רפובליק"  משנת 1940 .

שתי הסדרות של הוצאת הפיל עקבו בנאמנות  ובדייקנות רבה אחר קו העלילה של סדרת קולנוע זאת . למחבר אוריאל היה כנראה זיכרון מצוין לגבי הפרקים שראה בסדרת הקולנוע. העלילה היא זאת :בילי באטסון יוצא עם משלחת ארכיאולוגית להודו ושם הם מוצאים את שרידיה של תרבות הודית קדומה בעלת טכנולוגיה מפותחת עד להדהים כולל הידע כיצד ליצור מכשיר קרני מוות בעל עוצמה אדירה . אחר מכשיר זה מחפש גם מרגל נאצי מסתורי המתחזה לאחד מאנשי המשלחת " הסקורפיון". בילי באטסון פוגש בעיר במערה את המכשף ההודי הקדום "שזאם " וזה נותן לו את הכוחות של קפיטן מארבל ( אם כי למילה "שזאם " אין כאן את המשמעויות שיש לה בקומיקס ) ומכאן ואילך מוצא עצמו באטסון במהלך 16 חוברות שתי הסדרות במלחמה בילתי פוסקת עם העקרב ואנשיו הערמומיים . כל ניסיונותיהם של אנשי הסקורפיון  הנאציים להשמיד את הקפיטן העל אנושי מסתיימים בכישלון  ולבסוף הקפיטן  מגלה את זהותו של ה"סקורפיון"   בחוברת האחרונה ( זהות שברורה גם לקורא התמים ביותר  מההתחלה כתוצאה משמו מקרין הרשע  "פויסון זומאק "  בניגוד לכל שאר החשודים שלהם יש שמות אמריקניים רגילים )  וגובר סופית על כוחות הרשע . ואז מופיע המכשף שזאם ונוטל ממנו את כוחות העל שלו עתה כשאין לו צורך בהם יותר.

טרזן פוגש את שאזאם 

אלה לא היו הסיפורים היחידים שאותם הוציאה הוצאת "הפיל" על קפיטן מארבל . היא גם יפגישה אותו בפעם הראשונה במקום כלשהוא , עם גיבור מפורסם אחר, עם טרזן!. במסגרת הסיפורים אלה שבה היפגישה את טרזן עם דמויות ידועות כמו פלאש גורדון "הטרזן ההודי " זימבו ( מהסרטים ההודיים)  ולהבדיל עם דרקולה , המומיה , ודוקטור פרנקנשטיין נםגש טרזן גם עם הקפטןן. היה זה בסיפור בין שתי חוברות בסדרת "תעלולי טרזן " ( מספרי 79 ו-80 בסדרה) "טרזן פוגש את שזאם , ו"טרזן בעקבות האוצר הגדול". החוברות הללו נכתבו כרגיל בידי הכותב הקבוע של טרזן בידי מירון אוריאל שהפגיש כאן בין שני הגיבורים תוצר פרי עטו .( אוריאל נהג לעשות דברים דומים במערבונים שלו שם נהג להפגיש בין גיבורים שונים שעליהם כתב , בוק ג'ונס , תום מיקס , ביל הייקוק ובופאלו ביל פעם אחרי פעם ).

במסגרת סיפור זה בילי באטסון נשלח בידי מעבידיו לאפריקה עם משלחת של חוקרים אל עמק קברי המלכים של בית לובונגולו ששם טמונים אוצרות זהב. שניים מאנשי המשלחת הורגים את המדען שעומד בראשה משאירים את באטסון לחזסדי קניבאלים פראיים ומסתלקים עם האוצר בחזרה לאנגליה. טרזן מציל את באטסון שהופל להיות קפטין מארבל וביחד הם גוברים על הפראים .

מסתבר שטרזן שמע רבות על קפטין מארבל :  " בילי היביט בו בתדהמה . אתה מכיר את שמי ? מנין?" "אתה עוד שואל?! " שאל טרזן  " וכי מי לא שמע על קפיטן מארבל הגיבור המעופף , שסיפורי גבורותיו ועלילותיו עוררו רעש גדול בעולם כולו!. בילי חייך במבוכה . "לא תיארתי לעצמי ששמי עשוי להגיע אפילו עד נבכי אפריקה המסתורית. ואתה  בוודאי טרזן המהולל ? גם אני שמעתי רבות אודותיך ,והשתוקקתי להכיר אותך ,אלא שלא תיארתי לעצמי שהפגישה תארך בנסיבות מצערות כאלה". "שמח להכירך ,קפיטן מארבל" . "מאושר להכירך ,טרזן". "שני הגיבורים החליפו לחיצת יד חמה….." ומשם הם נוסעים לאנגליה וגוברים על הפושעים ( שיש להודות נראים כאויב קל ערך מידי בשביל צמד אדיר כוח כמו טרזן וקפיטן מארבל ). השניים נפרדים בלחיצת יד וחוזרים איש לביתו.

הסיפור הנ"ל עומד אגב בסתירה לסיפור "הרגיל " בהוצאת הפיל על קפיטן מארבל שלפיו באטסון השתמש בזהותו כקפיטן מארבל רק למלחמה בסקורפיון ולאחר שגבר עליו כוחות אלו נלקחו ממנו לתמיד . אבל קטנות  מעין אלה לא הטרידו את אוריאל, כמו שלא הטרידו גם את כותבי סיפורי קפטן מארבל המקוריים.

אוריאל חזר והפגיש את שני הגיבורים בסיפור נוסף שהופיע בסדרת "תעלולי טרזן " בשם שזאם  חוזר  שבו השניים שוב משתפים פעולה כנגד כוחות הרשע. בדרכן שלהם הסיפורים על קפיטן מארבל אינם רעים כלל   והן  מהנים   גם כיום , אך הן  בין  הפריטים הנדירים ביותר בשוק החוברות הישנות  ולכן הן נמכרות במחירים גבוהים ביותר ,ומעטים מאוד האנשים שראו אותן או קראו את הסיפור בשלמותו . ניתן לקרוא לסיפורים אלה על קפיטן מארבל כשייכים לז'אנר הסופר גיבור שהוא כה פופולארי בקומיקס האמריקני . ככאלה הם יחידים במינם  גם בספרות הפופולארית העברית שופעת המוזרויות מסוגים שונים. . על המתחרה הגדול של  קפיטן מארבל , סופרמן אמנם הופיעו הרבה יותר סיפורים בשפה העברית בהוצאות שונות , אך כולם היו מתורגמים בניגוד לסיפורי הקפיטן שהיו יצירה מקורית.מהבחינה הזאת לפחות הקפיטן גבר בישראל על סופרמן

 

. נספח : רשימת סיפורי טרזן ,והנער בוי וקפיטן מארבל " מאת מירון אוריאל בהוצאת הפיל/  1960? 

סדרת "תעלולי טרזן " כרך ג'

חוברת 79. טרזן פוגש את שזאם. טרזן פוגש את בילי באטסון שיכול להיהפך לסופר גיבור "קפיטן מארבל " ( מסדרה אחרת של הוצאת "הפיל" מאת מירון אוריאל ) מציל אותו מידי קניבאלים  ויחדיו הם יוצאים להיאבק בכנופית פושעים ששדדה אוצר של קברי המלכים מבית לובונגולו.

כרך ד.

חוברת 85. שזאם חוזר.

טרזן ובילי באטסון הוא קפיטן מארבל צופים בניסוי שמטרתו להחזיר בעלי חיים לחיים. על המכונה משתלטים גנגסטרים שמביאים אותה לראש כנופיתם. אחד מהם נהרג בידי טרזן אך מוחזר לחיים בידי המכונה. טרזן ניצל בידי קפיטן מארבל המעופף מזריקה מהקומה העשרים בבניין גבוה והם מתגברים יחדיו על הכנופיה . והפושע שהוקם לתחיה מוצא להורג שוב הפעם בתליה אחר משפט.

חוברת 90. טרזן וזהב חוקאסי .

לוחמי שבט הוואקאסי השקטים בדרך כלל נשלחים בידי קוסם השבט לשדוד ולרצוח בני שבטים אחרים בחיפוש אחרי אוצרות . טרזן מגלה שקוסם השבט שפניו מוסתרות תמיד במסיכה נרצח והוא למעשה אוייבו הותיק מ"טרזן והמגיפה המסתורית " פויזון זומאק שהוא גם יריבו של קפיטן מארבל .

סדרת טרזן ובנו .

 חוברת 46 :הנער בוי ושזאם נגד קורנליוס.

בוי  בנו המאומץ של טרזן פוגש בגיבור העל וידידו של טרזן קפיטן מארבל שהוא בסיפור זה אדם מבוגר  והם משתפים פעולה כנגד מרגל מסוכן שגנב סודות אטומיים. הסיפור מתחיל בתקציר עלילותיו של קפטין מארבל בסדרת שזאם שאמורה הייתה להתחיל להופיע בקרוב.

חוברת 47. הנער בוי בעקבות מרגלי האטום.

המשך הסיפור עם קפיטן מארבל.

tarzan and capitan marvell

המועמדים שלי לנשיאות ארה"ב בבחירות 2016

Al-Gore-450x313

אני קורא עכשיו בעניין רב את ספרו המצויין של סגן הנשיא לשעבר והמועמד לנשיאות לשעבר של ארה"ב אל גור        The future :six drivers of global change.שבו הוא מתאר עובדות שונות לגבי ההווה המידי והעתיד שכל אחד מאיתנו כדאי שידע אותם.

זהו הספר האחרון שקניתי ברשת סטימצקי ומאחר שהם הפסיקו להזמין ספרים חדשים באנגלית מי יודע מתי אקנה אצלם שוב. אגב הקריאה חשבתי לאור משבר המנהיגות המתגלה בארה "ב ,מי מבין כל המועמדים הקודמים לנשיאות ארה"ב שהם עדיין פעילים בזירה הציבורית בארה"ב הייתי רוצה שירוצו מחדש ואולי יצליחו לשפר שם את המצב.

נכון לעכשיו יוני 2014 יש שני "אולי מועמדים " בולטים ( שעדיין לא הכריזו רשמית על מועמדותם למירוץ לנשיאות בעת כתיבת שורות אלו ) : עבור המפלגה הדמוקרטית הילארי קלינטון אישתו של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ושרת החוץ לשעבר..

עבור המפלגה הרפובליקנית ג'ב בוש לשעבר מושל פלורידה בנו השני של בוש האב נשיא ארה"ב לשעבר ואחיו של ג'ורג' בוש הבן גם הוא נשיא ארה"ב לשעבר. דהיינו עוד נשיא אפשרי משושלת בוש.

מיהם המועמדים שהיו לנשיאות בארה"ב בעבר ומן הראוי שירוצו שוב ? הבחירה היא של אזרחי ארה"ב אבל נשיא ארה"ב הוא עדיין הדבר הקרוב ביותר לנשיא העולם אז יש בכך עניין גם אזרחי ישראל כמוני.

הנה כמה מועמדים שלי  האם הם יהיו מנהיגים טובים ואף גדולים ? איני יודע .אולי כן אולי לא .אפשר לקוות שכן . לכל הפחות יש להם רעיונות טובים  ומחשבה מתוחכמת לגבי העולם ובעיותיו  .אבל כפי שתראו עם כמה מהם יש בעיה :הם כבר זקנים. הנשיא הזקן ביותר בתולדות ארה"ב רונלד  ריגן היגיע לנשיאות בגיל 70 ושוב בגיל 74.

כמה מהמועמדים כאן עברו את גיל השבעים .

אבל מצד שני יש לקחת בחשבון את תוחלת החיים העולה כיום  ואת העובדה שבן שמונים כיום יכול להיות מקביל לבן שישים לפני מאה שנה. עם זאת נראה שבשלב הזה בן שמונים כנשיא ארה"ב זה יותר מידי . אולי זה ישתנה בעתיד.

גארי הרט

Gary hart.jpg 

הסנטור המועמד שנפל  בבחירות המוקדמות של 1988 בגלל רומן שניהל  מחוץ לנישואין.

אבל היום ברור שהוא נשאר אדם מוכשר ופעיל ביותר הוא פירסם ספרי עיון רבים וגם כמה יצירות מעניינות של ספרות יפה. אך  הרט יהיה בן 80 ב-2016 וכך ככל הנראה זקן מידי לנשיאות ארה"ב .עם זאת כפי שסטפן קינג עשה פעם באחד מספריו בסדרת "המגדל האפל" לא ניתן אלא לתמוה איך הייתה נראית ארה"ב שגרי הרט נבחר לנשיאה. אני חושד : מקום טוב יותר.

הבלוג של גארי הרט

גארי הרט בויקיפדיה

 

 

ביל גייטס

The Road Ahead.jpg

יהיה בן 61 ב-2016

המייסד והמנהל של חברת מייקרוסופט ופילנטרופ בינלאומי שמקדיש חלק גדול מזמנו לפעולות צדקה בינלאומיות. . אדם שהוכיח שהוא יכול לנהל בהצלחה לפחות חברה גדולה( ואת זה אובמה לא הוכיח מעולם) והוא נכון ל-2013 האדם העשיר ביותר בעולם.

וזה אומר שתיאורטית לפחות הוא יכול להיות גם נשיא סביר בהחלט.

ביל גייטס בויקיפדיה

 

אל גור

 

An Inconvenient Truth, by Al Gore

יהיה בן 68 ב2016-

אל גור לשעבר סגן הנשיא של ביל קלינטון כשל במירוץ לנשיאות מול ג'ורג' בוש הבן אבל בניגוד לבוש הבן שלמעשה פרש מהחיים הציבוריים , יש לו עוד הרבה מה לאמר ולהציע.הוא פירסם ספרים וסרט מרשימים על תחזיות לעתיד העולם והזהרות מפני השינויים האקלימיים המאיימים עלינו והלוואי שירוץ שוב כמועמד.

אל גור בויקיפדיה

 

רודולף ג'וליאני

תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

יהיה בן 72 ב-2016

רודולף ג'וליאני ראש עיירית ניו יורק לשעבר. שהתבלט במלחמתו בפשע המאורגן ובהתמודדות עם המתקפה על ניו יורק בספטמבר 2001. ידוע לי היטב שלג'וליאני כמו לכל המועמדים האחרים שהיזכרתי יש מגוון בעיות אישיות שפגעו בנסיונות הקודמים שלו להגיע לנשיאות.אבל בגדול איני רואה כל סיבה מדוע שלא יהיה מנהיג טוב וחזק של ארה"ב בתקופה של משברים עולמיים שדורשים מנהיג בעל רצון חזק ועיקש שיודע היטב את שלפניו

ג'וליאני בויקיפדיה

 

 

 ניוט גינגריץ

לשעבר יושב ראש המפלגה הרפובליקנית בקונגרס

יהיה בן 73 ב-2016

ניוט גינגריץ' שכשל בבחירות המוקדמות למועמד לנשיאות של המפלגה הרפובליקנית מול רומני בבחירות האחרונות לשעבר  הוא בין השאר סופר  של ספרות  מדע בדיוני שחיבר היסטוריה חלופית של מילחמת העולם השניה שבה הנאצים הביסו את הבריטים וארה"ב היא המעצמה היחידה שממשיכה להילחם כנגדם.

עם כל בעיותיו האישיות של גינגריץ' יש לו מקום כמנהיג חזק ובעל רעיונות מעניינים באמת בעולם החדש והשונה מאוד שאנו נמצאים בו.

גינגריץ 'בויקיפדיה

 

הילארי קלינטון.

 Hillary Clinton Re Uses Former Secretary of States Book Title

לשעבר אשת נשיא ארה"ב ושרת החוץ של ארה"ב

 

תהיה בת 69 ב2016.

אני מחבב את הילארי קלינטון ופעם כתבתי עליה מאמר גדול בעיתון "גלובס" בשם "הילארי קלינטון לנשיאות " .אבל הסיבה שאני כבר לא משוכנע שהיא מתאימה להיות נשיאה היום היא בגלל שהיא לא הרשימה כלל כשרת חוץ ואני מניח שאיש לא יכול לזכור משבר חשוב אחד שהצליחה לפתור.אז אם היא לא הרשימה כשרת חוץ למה שתרשים כנשיאה? אבל הנה הרשימה שכתבתי עליה פעם כשהייתה אשת הנשיא ,אבל אין זה ברור שאני עומד מאחוריה גם היום כשלכאורה יש לה אפשרות ריאלית להיות נשיאה.

הילארי קלינטון לנשיאות

עוד מועמד שלי הוא טד טרנר מייסד הסי אן אן ואחת  הדמויות המשפיעות ביותר בעולם התקשורת של המאה העשרים . הבעיה  ב-2016 הוא יהיה בן 78.

אלה המועמדים שלי כרגע  לנשיאות ארה"ב .אם יצוצו בראשי מועמדים נוספים אכתוב עליהם בעתיד . הזמן הזה שבו מתכוננים מועמדים שונים מטעם עצמם ומטעם אחרים לנשיאות ארה"ב הוא הזמן לכתוב ולנסות להשפיע בנושא.

וראו גם :

אלי אשד על נשיאים שחורים בבית הלבן

אלי אשד על הנשיא ג'ון קנדי

אלי אשד על הנשיא ריצ'רד ניקסון

אלי אשד על הנשיא ברק אובמה

 

Great Seal of the USA - click to see state seals

מסע הצלבנים אל המוות

  1. ביום שלישי הזה ה-24 ביוני אני משתתף באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע בכנס של איגוד הפרופסורים לשפה העברית .כנס ענק שבו יש עשרות הרצאות על לשון עברית על תנ"ך ותלמוד ועל ספרות עברי
    אני משתתף בפאנל: "מציאות ופנטסיה בספרות העברית "שיתקיים בין 11 ל1 בצהריים בחדר 239 בבניין גרשון צ'רני ,בניין מספר 90.
    ההרצאה שלי היא :"מסע הצלבנים אל המוות : "עד מוות " של עמוס עוז כסיפור היסטורי וכסיפור אימה על טבעי."
    בהרצאה אראה שסיפורו המפורסם של עמוס עוז "עד מוות" אולי יצירתו הטובה ביותר ,שמתאר את מסעה של קבוצת צלבנים בצרפת במסע הצלב הראשון המלווה במעשי טבח של יהודים ,אינו רק סיפור היסטורי לכאורה פשוט ומובן מאליו שמתאר את שגעונם של הצלבנים ומנהיגם .הצלבנים ומנהיגם אינם מטורפים. זהו סיפור אימה על טבעי שמתאר את נקמתה של ישות שעוקבת אחרי חבורת הצלבנים במסעם ולוכדת אותם לבסוף במנזר קדום שם מגיע הסיפור לשיאו המצמרר.
    .יותר מכך: בסיפור המסובך מאין כמוהו אין סיפור אחד ,אלא שניים .
    הסיפור השני מתאר בדרך מורכבת את סיפור שגעונו של היסטוריון מודרני שחושף את הכרוניקה הקדומה על המסע לאחר 900 שנה וזאת מאחר ששתי ישויות הקשורות במסע הצלבנים משתלטות עליו בהדרגה.
    והשאלה היא :מיהן ומהן הישויות האלו שמספרות דרך ההיסטוריון את סיפור המסע המזוויע בסיפור האימה הטוב ביותר שנכתב בשפה העברית ואחד מסיפורי האימה הגדולים ביותר של כל שפה ?
    הציבור לא רק של החוקרים מוזמן .
    תקציר ההרצאה
    https://dl.dropboxusercontent.com/u/780585/Abstracts2014_pdfs/Eshed.Eli_LIT.pdf

הקונפדרציה כנגד האימפריה

 

כמה הירהורים על ההווה על העתיד ועל העבר הרחוק.

 

שנת 853 לפה"ס :האשורים,מדינת ענק אכזרית ורצחנית  בעלת שאיפות כיבוש עולמיות  בהנהגת המלך שלמנאסר השלישי מאיימת על סוריה ועל ארץ ישראל ,המדינות השונות והמסוכסכות באיזור זה בראשות אחאב מלך ישראל והדדעזר מלך ארם דמשק מתאחדים בברית אחת גדולה ומביסים תבוסה מוחצת את האשורים בקרב קרקר ובולמים את האימפריה.

 

שנת 2014 : חדשות רעות מאוד מעיראק אירגון הטרור הגי' הדיסטי  הרצחני  "דע"ש" השתלט שם על חלקים גדולים והוא כעת הקים שם למעשה מדינה גדולה. מדינה ששואפת להתפשט כאימפריה ולבסוף כחליפות עולמית.כרגע הרעיון החדש החזק ביותר במזרח התיכון הוא של האימפריה על בסיס של דת .האימפריה הסונית או החליפות של האחים המוסלמים והאל קאעידה,או האימפריה השיעית של החיזבאללה ואיראן.

 

רעיון המדינה הלאומית של כל אזרחיה ורעיון האומה הערבית המאוחדת על סמך הלאום בלבד נמצא בבירור במגננה ההיגיון העולמי היום הוא ללכת לא לקראת מדינות לאומיות נוספות כי מדינות כאלו כבר לא מסוגלות להתמודד עם הבעיות הגדולות של העולם.מאידך פדרציות ואימפריות הן כבדות ומסורבלות אבל איך שהוא הו נראות כרלבנטיות יותר. אז הפדרציה האירופית היא עדיין פופולארית למרות הכל ובמזרח התיכון התשובה לפופולאריות הזאת היא הקריאה לחליפות איסלאמית עולמית( האחים המוסלמים והאל קאעידה הנתמכים בידי קטר ) או לאימפריה עותומאנית חדשה ( כרצון ארדואן בתורכיה ) או לאימפריה שיעית שמרכזה באיראן ותתפשט לכל עבר ( כרצון החיזבאללה ואיראן).

 

 

בבירור החלומות האלו מפתים.הם מפתים אלפי צעירים איסלאמיים מפקיסטן וצ'צניה לבוא להילחם ולמות בסוריה ובסיני ובמאלי עבור האמפריה האיסלאמית העולמית. שום צעיר מוסלמי כבר לא חולם יותר על מדינה לאומית.אז סביר להניח שהמנהיגים הבאים שלהם כבר יתעסקו באימפריה האיסלאמית ולא במדינה שלהם ( שהם במילא מתקשים לנהל אותה שהרי כפי שיעידו הפלסטינאים בעזה חלומות גרנדיוזיים הם תמיד פשוטים יותר מניהול של מציאות אפורה בשטח ).

המסקנה: עלולה להיוצר לבסוף מסה קריטית של פעילים שתביא ליצירת חליפות איסלאמית רב לאומית כלשהיא. . משום כך הנוצרים של המזרח התיכון נמלטים מהאיזור ,הם לא רואים שום עתיד בחיים באימפריה על בסיס דתי.

במקרה של הקמת חליפות איסלאמית רב לאומית שמן הסתם תהיה בעלת כוח אדיר ושאיפות גנוסיידיות של כיבוש ותהווה איום על העולם , אני לא רואה מוצא בשביל ישראל אלא הקמת פדרציה-קונפדרציה מזרח תיכונית חילונית כלשהיא  שבה ישתפו פעולה כל הקבוצות והמדינות הקטנות שלא יהיו מוכנות לחיות כ"דימים " חסרי זכויות בחליפות סונית או שיעית שעלולה בהחלט במקרה הרע להיות בעלת אידיאולוגיה גנוסיידית עם לשפוט מהצהרות ופעולות תומכי האימפריות האלו ..

בפדרציה כזאת בדומה לפדרציה האירופית תהיה עצמאות בתחומים שונים לקהילות החברות. מודל היסטורי מהעבר הרחוק :הקונפדרציה של מדינות שהתאחדו כדי לבלום את המעצמה האשורית של שלמנאסר השלישי בקרב קרקר בשנת 853 לפה"ס.

הקונפדרציה של שנת 853 לפה"ס כללה את המדינות האלו :

  1. בן הדד (קרוי בכתובת בשם הדדעזר) מארם דמשק עם 1,200 מרכבות, 1,200 פרשים ו-20 אלף רגלים.
  2. אירחולני מחמת עם 700 מרכבות, 700 פרשים ועשרת אלפים רגלים.
  3. אחאב מממלכת ישראל עם 2,000 מרכבות ו-10 אלף רגלים.
  4. מלך גבל עם 500 רגלים.
  5. מלך מצרים עם אלף רגלים.
  6. מלך ערקה עם 10 מרכבות ועשרת אלפים רגלים.
  7. מַתִנֻ-בַעַל מלך ארוד עם 200 רגלים.
  8. מלך אוסנו עם 200 רגלים.
  9. אדון-בעל משיאנה עם 30 מרכבות ואלף (או עשרת אלפים) רגלים.
  10. גינדיבו הערבי עם אלף גמלים.
  11. בעשא 'בן רחוב' מהר אמנה.

סה"כ 3,940 מרכבות, 1,900 פרשים, 1,000 גמלים וכ-53 אלף רגלים

בראש הקונפדרציה אנחנו רואים עמדו האוייבים המושבעים המלך אחאב והמלך הארמי.והם הצליחו לבלום את האשורים הבלתיט מנוצחים לזמן מה והביאו  לכמה שנות שקט לאיזור . הקמת קונפדרציה של מדינות האיזור הקטנות כנגד הענקים המטורפים המשתוללים בעיראק באיראן אולי גם בסעודיה  בעתיד  נראית לי צו השעה.

כדי שבלימה זאת ותימשך לאורך זמן הפדרציה צריכה להיות מבנה של קבע ולא מבנה זמני . מדינות כמו ישראל וירדן ( כולל יהודה ושומרון שלדעתי צריכים להתאחד עם ירדן ) חלקים מסוריה המתפרקת וומלבנון אולי אפילו מצרים חילונית והכורדים באיזוריהם השונים יכולים להתאחד לפדרציה כזאת שיכולה להיות סוג של מעצמה באיזור. ולדעתי צריכה לצאת לחלל. אבל זה עניין למאמר בפני עצמו.

כן זה נשמע אוטופיסטי.ומן הסתם בשלב הזה זה עדיין אוטופיסטי אבל אני חושב שדווקא השינויים הדרמטיים במזרח התיכון הופכים את הרעיון הזה לניתן להגשמה. ברגע שתקום חליפות איסלאמית בעלת שאיפות עולמיות אני לא חושב שהרעיון הזה יהיה אוטופיסטי בכלל .אני סומך על  האוייב המשותף הסוני -שיעי בעל השאיפות העולמיות שידאג שהפדרציה הזאת שתוקם כדי לעצרו לא תתפרק בגלל שאיפות סותרות ועויינות  של הקהילות החברות..הפדרציה תוכל להסתייע במעצמות העל האמריקנים הוסים והסינים שהאימפריות הסונית והשיעית מהוות איום עליהן גם כן. המאבק יהיה ארוך ואכזרי עםן נצחונות רבים לצד האימפריה אבל אני אופטימי ומאמין שבסופו של דבר אפשר יהיה  להביא לבסוף לפירוקו של האוייב  האימפריאלי המטורף  גם לאחר נצחונות שונים שלו לגורמים המרכיבים אותו  ואף את  שילובו בהמשך בפדרציה כיחידה נוספת.

אילו שמעון פרס היה ראש ממשלה ולא רק נשיא ….

קוקש קודש - סיפורו של דחף לא בר / חנן שטיינהרט

ב27 ביולי 2014 בעת כתיבת שורות אלו שמעון פרס עוזב את  תפקיד נשיאות  מדינת ישראל וזה זמן טוב כמו כל זמן אחר להיזכר בספר שהיציג בראשית שנות ה-2000  היסטוריה חלופית של מדינת ישראל  מ-1996 השנה שבה "זכה"  פרס בראשות הממשלה בבחירות במציאות חלופית עד לסוף שנת 2013 .

אני חובב  מושבע של בדיקת תחזיות שניתנו בעבר בספרות ובקולנוע ובעתידנות ולבדוק כיצד אם בכלל התממשו תחזיות אלו במציאות או שלא.

וספר זה "קוקש קודש :סיפורו של דחף לא בר כיבוש " ( הוצאת סער 2001)  שמתאר את ההיסטוריה של ישראל  בין אוקטובר 1996 עד לסוף 2013 אחד הספרים הבודדים מאוד בספרות העברית  הנותנים היסטוריה עתידנית פרטנית , כמעט אפוקליפטית של מדינת ישראל לאורך 17 שנים  היסטוריה שכעת היא היסטוריה חלופית טהורה.  

והנה סקירה מפורטת  ב"יקום תרבות " על ספר זה ודיון בשאלה האם המחבר הלחנן שטיינהרט הוכיח את עצמו כנביא אמת או כנביא שק כאשר כתב ב1998 אתה תחזית שלו לגבי ישראל בחמש עשרה השנים הבאות.

העתיד שלא היה :ההיסטוריה החלופית של ישראל 

תרומות לתחזוקת האתר

אתר זה מפרסם מזה שנים, מספר גדול של מאמרים ורשימות שמבוססים על מחקרים שלי  שהוסיפו ידע והנאה לרבים ושימשו כבסיס ומקור השראה לתוכניות שונות ברדיו ובטלוויזיה. כל זאת מבלי שבעל האתר המבצע את המחקר והכתיבה על חשבונו יראה מכך פרוטה אחת. שכרו היה  בהנאה לקוראים .אולם שוב אין זה מספיק.

אני זקוק גם לרווח כספי שהוא כעת נחוץ לי מאוד מבחינה כלכלית ועבור המשך ההחזקה של אתר זה ושל אתר "יקום תרבות"  שאני עורכו הראשי ושאינו נתמך כלל בתרומות גם הוא. אם נהניתם מאתר זה אם אתם מרגישים שהוא הוסיף משהו לידע שלכם אנא תרמו משהו בתרומה על מנת שאוכל להמשיך לבצע את המחקרים ולכתוב את הרשימות באתר זה.

תרמו בהתאם ליכולתכם ובהתאם למה שאתם מרגישים שאתר זה והכתוב בו נתן לכם.

אפשר גם לשלוח צ'ק ל:

אלי אשד קרן היסוד 3 גבעת שמואל 5405

 

1 If you enjoy my site, please donate something, whatever you can in accordance with your capability and how much you feel I've given you. I am doing this once again because my family and I need me to use my blog as a platform to generate much-needed income. You can also send money to

Eli Eshed Israel Keren Aysod 3 Givat Samuel 54051

Thank you.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 438 שכבר עוקבים אחריו