איש החלל פלאש גורדון -הרשימה המלאה של הסיפורים והמאמרים

flash gordon buki 1

השנה 2014 מלאו שמונים שנה להופעתו הראשונה של איש החלל פלאש גורדון שסיפורים עליו מאת הצייר אלכס ריימונד והמחבר דון מור פורסמו לראשונה בינואר 1934.

פלאש גורדון  הוא גיבור הקומיקס האמריקני שעליו הופיע המספר הגדול ביותר של סיפורי קומיקס בעברית .הרבה יותר מאשר על סופרמאן או באטמאן או ספיידר מאן . ,רובם ככולם צויירו בידי מאק רבוי ודאן בארי ( ובידי עוזרים אנונימיים של דאן בארי )  ורובם הגדול נכתב בידי סופר המדע הבדיוני הארי האריסון.

לעברית לא תורגם אף לא אחד מהסיפורים הקלאסיים של פלאש גורדון מאת אלכס ריימונד  ודון מור על פלאש בכוכב הלכת מונגו הפרימיטיבי הסופר טכנולוגי שהם משעממים וילדותיים.

  כמעריץ של פלאש גורדון,איש החלל  של הארי האריסון  שבו נתקלתי  בילדותי לראשונה במגזין "בוקי " ובשבועון  "דבר לילדים "   (אך בהחלט לא של פלאש גורדון של ריימונד ומור העוסק בהרפתקאות בכוכב הלכת הפרימיטי  אך הסופר טכנולוגי  שגם מעולם לא פורסם בעברית )  פירסמתי סדרת מאמרים על פלאש גורדון ב"יקום תרבות " וגם "במולטי "יקום של אלי אשד"  וגם העליתי  מחדש  כמה מסיפוריהם המרשימים ביותר של המחבר  הארי האריסון והציירים מאק ראבוי דאן בארי על הדמות שהופיעו בעברית.

ואף העליתי סיפור בפרוזה על פלאש גורדון  עיבוד של הסרט הידוע בכיכובו של חיים טופול שפורסם בכתב העת "להיטון " " מגזין בידור הישראלי בשנת 1980.

הרצאה על פלאש גורדון במסגרת פסטיבל הקומיקס והאנימציה אנימיקס בסינמטק תל אביב כן נתתי באוגוסט 2014

אולי יתפרסמו סיפורים נוספים על פלאש גורדון  ממגוון הסיפורים שהופיע על פלאש בעברית גם בעתיד.

סיפורים על פלאש גורדון " ביקום תרבות ":

רוב הסיפורים האלה הם משנות השישים והשבעים , ואת רובם  כתב סופר המדע הבדיוני הארי האריסון.הציירים הם מאק רבוי ,ודאן בארי ועוזריו.

פלאש גורדון וגיבורי קרית הירח,

באנגלית :

Falling Moon.

מאת הארי האריסון ומאק ראבוי שבו פלאש מתמודד עם התרסקות של תחנת חלל ענקית על על כדור הארץ.

סיפור שפורסם באנגלית :

(7/22/62 to 10/14/62

ובעברית ב"דבר לילדים" . כרך לג חוב' 19-32 ב-14 חלקים  בצבעים -1963.

פלאש גורדון וכובשי החלל האמיצים,

באנגלית :

SONS OF SATURN

הופיע באנגלית בשנים 1962-1963 מנובמבר 1962 עד ינואר 1963

בעברית הופיע בשבועון "דבר לילדים כרך ל"ד , 11.8-19.4 1964 חוב' 36-48 ב-13 חלקים. בצבעים.

מאת הארי האריסון ומאק רבוי. שבו פלאש ואנשי צוותו מתמודדים עם חייזר מסוכן במיוחד ,פושע אדיר כוח  מכוכב שבתאי שנשלח בידי אנשי הכוכב כדי לבחון  אם אפשר להשמיד את אנשי כדור הארץ שבאו כדי ליצור עימם קשר.   הפושע מסתתר על החללית ומתגלה כבלתי ניתן להשמדה  ורוצח את אנשי הצוות אחד לאחד למרות כל  ניסיונותיהם של פלאש וזרקוב תחילה לתקשר עימו.

למרבית הצער הסיפור עושה רושם ברור מאוד שהוא קוצר למען התרגום העברי ( אולי מתוך חשש לפגיעה בעצביהם הרכים של "הצברים" הקוראים?)    והוספנו את החלק החסר באנגלית בשחור לבן.

 

פלאש גורדון בעיר מאדים הקסומה,

באנגלית :

Martian Treasure,

הופיע באנגלית מה-11 בנובמבר 1963 עד ה-22 בפברואר 1964.

הופיע בעברית במגזין "בוקי " גליון מספר 9 ,1968

מאת הארי האריסון ודאן בארי. שבו פלאש מחפש אחרי שרידי תרבות קדומה במאדים שאולי אחראים לרצח של אנשי כדור הארץ שהגיעו לשם, ואולי לא.

 

פלאש גורדון בעולם הרובוטים סיפור מאת הארי האריסון ודאן בארי שבו פלאש מתמודד עם עולם שבו השמידו הרובוטים את בני האדם.

פורסם באנגלית  תחת השם

The Robot World 

מהראשון במאי 1969 עד השישי לאוגוסט 1969.

בעברית הסיפור  פורסם לראשונה  ב-1987 במגזין הקומיקס השבועי של העיתון היומי "חדשות "שנקרא "חדשות- קומיקס". הסיפור שם לא נשלם כתוצאה מסגירת המוסף בידי העיתון. וזהו פרסומו הראשון בשלמותו בעברית.

פלאש גורדון נגד הפולשים.

פורסם באנגלית תחת השם :

Invasion!

והופיע  באנגלית מה-15.6-עד ה-11.9.1969.

מאת הארי האריסון ודאן בארי .פלאש ודוקטור זרקוב מתמודדים עם פלישה של גזע חייזרים מתקדם לכדור הארץ.

הסיפור הופיע בעברית בשבועון "דבר לילדים"כרך מג  19.3-27.8. 1973 חוב' 30-52 ב-22 חלקים. בשחור לבן .זאת בניגוד לסיפורים קודמים על פלאש גורדון שהופיעו בשבועון בשנות השישים והיו בצבעים.

הוא פורסם במקור בשבועות שלפני מלחמת יום הכיפורים.

 

פלאש גורדון נגד מרד היוביראים

הופיע באנגלית תחת השם:

Assignment on Pluto"

11/16/69 – 3/29/70

הופיע בעברית  רק ב-1980   ( שבע שנים  שלמות לאחר פרסום הסיפור הקודם ב"דבר לילדים " !) במוסף השבועי :"ידיעות אחרונות לילדים "שם הופיעו סיפורים רבים על פלאש גורדון בעריכת בינה אופק.

המשך הסיפור הקודם.פלאש מתמודד עם גזע החייזרים מהסיפור הקודם על כוכב הלכת פלוטו.

פלאש גורדון בעולם הברברים.

מאת הארי האריסון ודאן בארי . עיבוד של ספר מדע בדיוני ידוע של הסופר הארי האריסון "עולם המוות " פלאש גורדון  ואנשי צוותו מתמודדים עם עולם פראי באופן מיוחד שהוא חסין כנגד הטכנולוגיות המתקדמות ביותר.

סיפור זה מבוסס על הספר הקלאסי  "עולם המוות " מאת  הארי האריסוו.

באנגלית הוא הופיע תחת השם :

"The Planet Krogius"

(7/25/71 to 10/24/71)

הופיע בעברית ב"ידיעות אחרונות לילדים " ב-1979

פלאש גורדון במעמקי כוכב נוגה.

סיפור מאת דאן בארי. פלאש גורדון בכוכב נוגה כנגד גזע חייזרי המאיים להשתלט על הכוכב.

באנגלית :

The Cosmic Tower"

(11/1/70 to 2/7/71

הסיפור הופיע בעברית בשבועון "ידיעות אחרונות לילדים " בעריכת בינה אופק ב-1980 ,כמה שנים טובות לאחר שהופיע סיפור ההמשך של סיפור זה "פלאש גורדון בכוכב המוות " בשבועון "דבר לילדים" ב-1974

פלאש גורדון בכוכב המוות .מאת דאן בארי. המשך הסיפור הקודם .פלאש גורדון ודייל ארדן מתמודדים עם עולם מלאכותי שמטרתו היא להשמידם.

הופיע באנגלית :

The Death Planet

2/14/71 to 5/2/71

ובעברית : בשבועון דבר לילדים כרך מה 1974 חוב' 1-12 ב-‏12 חלקים.בשחור לבן.40 שנה בדיוק לפני פירסומו ב"יקום תרבות ".

פלאש גורדון פוגש את נוח השני. 

סיפור חדש יותר שצייר דאן בארי  מ-1980 ובו פלאש וזרקוב מתמודדים עם רובוט שמתכנן לישב את כדור הארץ עם חיות מכוכב אחר.

הסיפור הופיע באנגלית תחת השם

Noah Two

מ 13 אפריל 1980 עד 17 אוגוסט 1980.

"נח השני"  הופיע בעברית  במוסף "ידיעות אחרונות לילדים" מיד לאחר פרסומו המקורי באנגלית בין אוקטובר 1980 לפברואר 1981 בחמשה  עשר חלקים.הסיפור פורסם בעברית שלא בשלמותו והופיע בצורה קטועה בלבד. וזהו פרסומו השלם הראשון בעברית.

פלאש גורדון גירסת מגזין להיטון "-עיבוד בפרוזה של סיפור הסרט "פלאש גורדון" מ-1980 בכיכובו של חיים טופול בתפקיד דוקטור זרקוב.

על הסרט ראו כאן 

מאמרים מאת אלי אשד על פלאש גורדון :

שמונים שנה של פלאש גורדון –החלק הראשון :המסע לכוכב מונגו

שמונים שנה של פלאש גורדון -החלק השני:היקום של דאן בארי

פלאש גורדון במדינת ישראל

 פלאש גורדון הישראלי 

 

buki 53 פלאש

 

 

ציור של פלאש גורדון מאת הצייר הישראלי אשר דיקשטיין

המזימה הקטארית

_Qatar emblem _svg

הופיע במגזין "דיוקן -מקור ראשון " תחת השם "הספונסרית "

 

חמאס ודאע"ש, אל-ג'זירה ואוניברסיטאות אמריקניות, ח'אלד משעל ומונדיאל 2022: כולם בני חסותה של נסיכות נפט קטנה ועשירה שנראית כמו הצ'ופצ'יק של הקומקום. אסלאמית קנאית מבפנים, ליברלית ונהנתנית מבחוץ,

מדינת המפרץ הפרסי הזעירה קטאר היא מדינה קטנה שבה יש פחות משלושה מיליון תושבים, אשר לרובם המוחלט אין כל זכויות אזרח, ומבחינת החוק הקאטרי הם בגדר עבדים. קטאר קיבלה עצמאות רק ב-1971 ושולטת בה משפחת אל-תאני הגדולה והמסוכסכת. אולם הודות למאגרי הנפט והגז העצומים שלה זוהי אחת המדינות העשירות בתבל, ובשנים האחרונות, הודות לרשת התקשורת שלה "אל ג'אזירה", גם אחת המשפיעות ביותר, אולי המדינה הקטנה המשפיעה ביותר בעולם. יש שמגדירים אותה כ"ענק זעיר".

כיום ברור מעל לכל ספק, שזוהי גם אחת המדינות המסוכנות ביותר בעולם.

בימי השליט הקודם שלה נראתה הנסיכות כאחד מקומות הסובלניים ביותר על פני כדור הארץ, ממש תשדיר שירות לרעיונות האמריקניים על הגלובליזציה, דוגמה ומופת למדינה מערבית חופשית בקרב נסיכויות הנפט.

אך הצרה הצרורה היא שקטאר לא באמת הייתה כזאת, והכול היה אחיזת עיניים עצומה בממדיה. למעשה, הנסיכות הייתה, עודנה ותהיה אחד המקומות הפחות סובלניים, והמסוכנת שבהם הן למערב והן למזרח, כמממנת וכיחצ"נית הראשית של ארגוני הטרור המסוכנים ביותר על פני האדמה, שהביאו לרצח של מאות אלפים בני אדם ומאיימים בכל רגע נתון על מיליארדים נוספים בכל פינה בעולם.קטאר מטביעה את העולם בדם, באש ובהרבה כסף.

מהי מטרתה הסופית  של קטאר בכל אחיזת העיניים הזאת?מה עומד מאחורי המזימה הקטארית ?

העכבר ששאג 

 

QATAR FLAG

המונדיאל שאחרי הבא, בשנת 2022, יתארח בנסיכות קטאר. ממש כמו ח'אלד משעל. זו המדינה הערבית הראשונה הזוכה בכבוד, והיא כבר הודיעה שתשקיע באירוע הספורטיבי 200 מיליארד דולר. אלא שכעת, הפרויקט כולו מוטל בספק. על פי חשדות הנבדקים בימים אלה, קטאר השיגה את הניצחון התעמולתי הכביר בעזרת חלוקת סכומי שוחד נכבדים לגורמים המחליטים – כמו בפעולות רבות אחרות שלה שהתבססו על מסע קניות משומן, מה שהדיפלומטים הקטארים מכנים "הפעלה של כוח רך".

נסיכות קטאר הזערורית והמדברית, אולי המדינה המשפיעה בעולם, שוכנת בחצי אי הבולט מחצי האי ערב אל מרכז המפרץ הפרסי. שמה הנכון הוא קַטַר, במלעיל, בלי קשר לכך שהיא משמשת כיום הקטר הדוהר של העולם האסלאמי; אך הכתיב קטאר השתרש בישראל. מתגוררים בה כשני מיליוני איש, שרק 278 אלף מתוכם, פחות מ-14 אחוז, הם אזרחים. כל שאר התושבים הם עובדים זרים נטולי זכויות, המשרתים את האזרחים, דואגים לכל צורכיהם ולמעשה מפעילים כל דבר במדינה.

קטאר היא המדינה העשירה בעולם ביחס לשטחה. 14 אחוז מבתי האב בה מוגדרים מיליונרים, ושיעור האבטלה עומד על 1.3 אחוז בלבד – השני הנמוך בעולם בין המדינות שיש לגביהן נתונים זמינים. עיקר עושרה בא לה מבארות הנפט, אשר על פי הצפי יתרוקנו בעשור הבא, אבל הקטארים לא דואגים. הם מחזיקים גם במאגרי הגז השלישיים בגודלם בעולם כולו; רק לרוסיה ולאיראן מאגרים גדלים יותר. הגז הזה יספיק להם, כך סבורים שם, לעשרות ואף למאות שנים (אם כי גם הצורך של קטאר בגז מוכפל מדי שנה בשנה, אבל על כך מדברים שם הרבה פחות).

המדיניות הבינלאומית שמנהלת קטאר הינה מוזרה. מצד אחד, פתיחות כלפי העולם דרך רשת הטלוויזיה שלה, אל-ג'זירה, שמירה על יחסים דיפלומטיים קרובים עם ארצות המערב, קיום יחסים לא רשמיים עם ישראל, ופיתוח מיזמי תיירות גרנדיוזיים ומפנקים. ומנגד – תמיכה בארגוני טרור קיצוניים כמו חמאס, שקטאר היא המממנת הגדולה והיחידה שלו, ודאע"ש, השואף להקים חליפות אסלאמית בסוריה ובעיראק.

להחזיר עטרה ליושנה 

dilmun 3qatar dilmun 0

לצד המניע האידיאולוגי האסלאמי-קיצוני, מקננת במוחם של שליטי קטאר השאיפה לחדש ימיה כקדם, עת שימשה גשר בין ממלכות בבל לבין המזרח. חצי האי הקטארי היה אז חלק מממלכה גדולה וחשובה ושמה דילמוּן. מרכזה היה במקום שבו ממוקמת כיום שכנתה ויריבתה של קטאר, האי בחריין. זאת הייתה ממלכת מסחר שקישרה בין ארצות מסופוטמיה – שומֵר, בבל ואשור – לבין התרבות העתיקה של עמק האינדוס בהודו. על דילמון סיפרו שבה שוכן גן עדן, ושאפשר למצוא שם חיי נצח. באי אל-באחור שלחופי קטאר נמצאו שרידים של תעשיית תכלת וארגמן מחלזונות ים, מן הקדומות בעולם.

על פי גִרסה מחקרית אחת, נמלט מלך בבל האחרון, נבונאיד, אביו של בלשאצר התנ"כי (זה שעל קיר ארמונו הופיעו המילים "מנה מנה תקל ופרסין") לאחר כיבוש ממלכתו בידי כורש, כדי לנהל את הקרב האחרון עם הפרסים.

לאחר חורבן ממלכת בבל החדשה בידי הפרסים נעשתה קטאר שטח מדברי חסר חשיבות, ועם השנים נשכחה לחלוטין. רק מעטים מחוץ לאזור שמעו עליה, והיא כלל לא הופיעה על המפות. במאה ה-18 כבשו אותה שבטים ווהביים; הווהבייה היא מן האסכולות הקנאיות ביותר של האסלאם הסוני, ומכחישה את זכות קיומה של כל אמונה אחרת שהיא. הווהבים המירו בכפייה את אמונתם של התושבים המעטים בקטאר, שנותרה עד היום מדינה ווהבית.

הכל נשאר במשפחה 

qatar book1

רק בראשית המאה ה-20 החלה קטאר להופיע במפות, שכן אז קרה לה הנס הכלכלי שלה: באדמתה התגלו כמויות עצומות של נפט. שלטון-העל בקטאר היה אז עדיין בידי מעצמות זרות: מ-1872 עד מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חלק מהאימפריה העות'מאנית, ומהמלחמה ועד 1971 החזיקו בה הבריטים. רק אז קיבלה עצמאות. בשטח שלטו גם לאורך השנים ההן משפחות מלוכה. עוד בימי האימפריה העות'מאנית השתלטה על חצי האי משפחת אל-ח'ליפה מבחריין, ולאחר מאבק תפסה את מקומה בנסיכות משפחת אל-ת'אני. כיום זוהי משפחת המלוכה הערבית הגדולה ביותר מבחינה מספרית, לצד משפחת המלוכה הסעודית, והיא מונה מאות רבות של אנשים.

שלטונה של משפחת אל-ת'אני בקטאר נשמר משום שידעה תמיד למצוא לה בעלי ברית חזקים שיגנו עליה, ובתמורה הקפידה לשלם שוחד בסכומי עתק. היא קיבלה הגנה מהמעצמות: בעבר העות'מאנים והבריטים, השליטים הרשמיים באזור, וכיום האמריקנים, הנותנים חסות. כתוצאה מכך, הסכסוכים בקטאר היו לאורך השנים רק עם השכנה בחריין ובין החמולות המרכיבות את משפחת אל-ת'אני עצמה.

qATAR GRAND FATHER

חליפה בן חמד אל-ת'אני.שליטה הראשון של קטאר העצמאית .חובב הנאות החיים והריביירה  הצרפתית שלקח  לכיסו כמה מליארדי דולארי מאוצר המדינה שמעולם לא הוחזרו.

 

שנה לאחר קבלת העצמאות הופל שליט קטאר בידי בן דודו, חליפה בן חמד אל-ת'אני, ששלט בנסיכות במשך 24 שנים. כמו נסיכי נפט לא מעטים אחרים, האמיר נודע לשמצה בחיבתו לתענוגות החיים ולאלכוהול האסור על פי דת האסלאם, ואהב לשהות בארמונות הפאר במערב; בריביירה הצרפתית, במקרה שלו. בנו חמד חשש שתפקיד יורש העצר יועבר מעמו אל בן דודו, אשר גם הוא נודע כחובב החיים הטובים בריביירה. לכן הקדים רפואה למכה וב-1996 הכריז על סילוקו של אביו, בהפיכה שקטה שהתחוללה כאשר השליט החוקי שהה בחו"ל.

לאב נודע על ההתרחשויות ממהדורות החדשות. רק כמה שעות לאחר מכן התקשר אליו האמיר החדש, להודיע לו על השינוי במעמדו. האב הנזעם, שסירב להשלים עם גורלו, טרק את הטלפון. גם ערב הסעודית, האחות הגדולה שעל פיה יישק כל דבר באזור המפרץ, לא התלהבה מחילופי השלטון המשפחתיים. היא ראתה בכך עבירה חמורה על מצוות כיבוד אב, הקיימת גם באסלאם, ומימנה הפיכת-נגד. אלא שזו התנהלה בשלומיאליות מוחלטת. רבים מ-660 הבדווים נאמניו של השליט המודח שגויסו, איבדו את הדרך וחצו את הגבול לערב הסעודית. הצטרפה אליהם חבורה של שכירי חרב צרפתים, שנועדו לשמש כוח פלישה ימי. הללו השתכנו במלון מפואר בקטאר עצמה, בעיר הבירה דוחה, אך כשיצאו אל החוף לא הצליחו למצוא את סירותיהם ולהגיע בהן אל יעד הפלישה בחוף אחר במדינה.

האב נאלץ ב-1997 להחזיר לאוצר של קטאר מיליארד דולר – מתוך כמה מיליארדים שבמהלך שנות שלטונו נטל משם והעביר לחשבונו הפרטי. הוא לא הבין מדוע הושת עליו העונש הזה: הרי כך היה מקובל אצל שליטי נסיכויות הנפט מאז ומתמיד; וכך מקובל בקטאר עד עצם היום הזה. בהמשך הותר לו לחזור למדינה ולגור בה בשקט. מאז התפרסם רק הודות לדבר אחד: הוא לקה בהתקף לב, ובמהלך ההחלמה נרעש מהעובדה שהרופא שטיפל בו הוא קטארי ולא אזרח זר.

ואכן, הייתה לאמיר-לשעבר סיבה טובה להיות נרעש, שהרי כל דבר בקטאר מבוצע ומנוהל בידי מאות אלפי האזרחים הזרים שחיים בה. הללו הם למעשה חסרי זכויות, ואם חלילה יעוררו את זעמו של אזרח קטארי או יסרבו לו במשהו, הם צפויים לגירוש או גרוע מכך. ידוע שמאות רבות (יש אומרים אלפים, אבל קשה למצוא נתונים מדויקים בעניין) של עובדים ועובדות ממגוון מדינות בעולם השלישי מצאו את מותם בקטאר "מסיבות בלתי ידועות" או בשל "תאונות מצערות" – כלומר, כתוצאה ממעשי התעללות של המעבידים שלא קיבלו על כך כל עונש. המשטרה הקטארית מעדיפה לעצום עיניים במקרים כאלה, ולא שיש לצפות ממערכת האכיפה שם לפעולה משמעותית: על פי החוק במדינה, העובדים הזרים שייכים מכל בחינה למעבידיהם, ולמעשה הם בגדר עבדים גמורים.

עיתונות אמיצה מפילת ממשלות

QATAR FATHER 2

חמאד בן חליפה אל תאני האמיר הקודם של קטאר מייסד האל ג'אזירה 

בינתיים הוכיח האמיר החדש את עצמו כמנהיג נמרץ ופעלתן, שמעטים היו כמוהו בתולדות האמירויות. תחת שלטונו התגלו בקטאר מאגרי גז עצומים, ששילשו וריבעו את עושרה והפכו אותה לכוח המשמעותי ביותר באזור – בראש ובראשונה הודות לתרומות הרבות שנתנה לכל עניין מוסלמי. במקביל הקפיד השליט להקנות לארצו מוניטין של מדינה מודרנית הניצבת בחזית הקדמה הטכנולוגית.  הוא עשה זאת על ידי בניית מיזמי ענק ראוותניים ובאמצעות זימון כינוסים בינלאומיים שבמסגרתם יכלו נציגים מכל העולם להתרשם מקטאר. המדינה הוצגה בפניהם כגרסה המודרנית של גן העדן של ארץ דילמון הקדומה ושל בגדאד מ'אלף לילה ולילה'.

qatar israeli book

באופן יוצא דופן לנסיכות נפט ערבית, האמיר אף כונן קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, שפתחה נציגות בדוחה. גם זה תרם לתדמיתה של קטאר בעולם כמדינה מתקדמת, יחסית לאזור שבו היא נמצאת. בכירים ישראלים הורשו כמובן להשתתף בכנסים בינלאומיים שהתקיימו בנסיכות. נציג ישראלי בקטאר, סמי רבל, אף כתב ספר שלם על נפלאותיה: 'ישראל בחזית המפרץ הפרסי' (ידיעות אחרונות, 2009), שבו הוצגה קטאר כמעט כמודל למדינה ליברלית וכגשר אמיתי בין המזרח למערב.

אמנם ממש בזמן השלמת הספר ששר את שבחיה של נסיכות קטאר, סגרו הקטארים את הנציגות הדיפלומטית הישראלית בבירתם לרגל מבצע 'עופרת יצוקה' – אבל ככל הנראה קשרים לא רשמיים בין שתי המדינות המשיכו להתקיים, ובשלב מסוים דובר על כך שהנסיך של קטאר אף יבוא לביקור בישראל. התוכנית לא יצאה אל הפועל, וכעת, לאור תמיכת קטאר בחמאס, ספק אם תוגשם.

qatar el jazira

אבל הסמל האמיתי של קטאר אינו הנפט וגם לא הפרויקטים האדריכליים השאפתניים, אלא דווקא ערוץ טלוויזיה. ב-1997 הקים האמיר את רשת אל-ג'זירה ("האי"), ערוץ חדשות ששידר 24 שעות ביממה, בדומה לסי-אן-אן האמריקני, וזכה מיד להצלחה כבירה בעולם הערבי. תחילה יזם השליט את הקמתו מסיבות נקודתיות, כתגובת נגד להתקפות שהושמעו כלפיו בכלי התקשורת הסעודיים והמצריים בגלל סילוק אביו מהשלטון. בהדרגה עלה בדעת האמיר, שהתגלה כאשף תקשורתי, שהוא יכול להשתמש ברשת הזאת גם למטרות מרחיקות לכת יותר.

אל-ג'זירה, שמומנה לאורך כל הדרך בידי ממשלת קטאר ולא בידי תורמים פרטיים, הציגה את עצמה בערמומיות כמי שמשמיעה ומציגה את כל מגוון הדעות, ללא משוא פנים. בעיני מיליוני הצופים הערבים התמימים היא נראתה כתחנה בלתי תלויה שניתן לסמוך עליה. הרשת תקפה באומץ ובמראית עין של אובייקטיביות את מרבית המנהיגים במזרח התיכון, רובם ככולם רודנים, והתראתה כמקום שבו יכלו להישמע דעות אופוזיציוניות, שלא כמקובל בערוצי תקשורת ערביים אחרים. בכך הייתה אל-ג'זירה שופר לאלו שרצו בשינוי, ותרמה תרומה כבירה להפיכות של "האביב הערבי".

התחנה הקפידה לתת ביטוי לדעות שאינן נשמעות בדרך כלל במרחב הערבי, כגון אלו הדוגלות בהרחבת חופש הדיבור, במתן זכויות לנשים ואף בהגברת החופש המיני. הדבר עורר את זעמם של המשטרים השמרניים, החל בריאד וכלה בקהיר. מצרים של חוסני מובארכ, למרות כל טענותיה לחופש הדיבור הנהוג בה, מעולם לא הסתירה את הסתייגותה מאל-ג'זירה. כאשר בא מובראכ לביקור בקטאר, הוא ביקש לראות את אולפני הרשת. משראה את תחנת הטלוויזיה הקטנטונת שאליה עברו רבים מהצופים המצרים, הכריז: "קופסת הגפרורים הזאת! כל הרעש הזה בא מקופסת הגפרורים הזאת". אותה קופסת גפרורים אכן הציתה את האש שהביאה לנפילתו של מובארכ ולעליית שלטון אסלאמי קיצוני במצרים, וכמעט גרמה לקריסה כלכלית של מדינה זו.

האביב האל-ג'זירי

qAATAR GLASS PALACE

לא היו רבים שהבחינו בזמן כי פתחון הפה הניתן באל-ג'זירה לצד הדמוקרטי-חילוני מוגבל ביותר, בעוד הצד האסלאמי הקיצוני של המפה זוכה בה להאדרה. אמנם האסלאמיסטים שואפים למחות מהעולם כל דעה סותרת באשר היא, ויחד עמה את האדם המחזיק בה, אך בעניין הלא קטן הזה אל-ג'זירה נמנעה מלעסוק. הרשת הציגה תמיד את האסלאם הקיצוני כגורם לגיטימי בעולם הערבי שיש להאזין לו בתשומת לב, והקצתה לנציגיו זמן שידור כמעט בלתי מוגבל.

בפרט פונקו האחים המוסלמים ומנהיגם הרוחני שגורש ממצרים, השיח' יוסוף אל-קרדאווי. הלה התיישב בקטאר ונחשב למורה הרוחני של שליטיה. הוא קיבל תוכנית קבועה באל-ג'זירה, שזכתה לפופולריות עצומה בעולם המוסלמי והביאה את מסריו לבתיהם של מיליונים ברחבי העולם. השיח' נקט בתוכנית הזאת את הגישה הדו-פרצופית המקובלת על שליטי קטאר. מצד אחד, הצהיר שהוא דוגל בדו-שיח עם הנצרות והיהדות, אך מצד שני, הרבה בהצהרות כגון "במשך ההיסטוריה אללה העמיד עליהם (על היהודים) אנשים שהענישו אותם על שחיתותם. העונש האחרון נעשה על ידי היטלר… בפעם הבאה זה ייעשה על ידי המאמינים". ובתוכנית אחרת הצהיר: "אני עצמי אמות כשָהיד, כשאני יורה ביהודים".

ההצהרות הג'נוסיידיות התקבלו בעולם בלי מחאה. הן נראו חלק מובן מאליו מתמהיל השידורים המבטא תסכולים, אכול השנאה התהומית כלפי לא-מוסלמים-סונים באשר הם. ההבנה שאל-ג'זירה אינו כלי תקשורת עצמאי ששידוריו משקפים עמדה מערכתית עיתונאית בלתי תלויה, אלא שופר מתוחכם ואינטרסנטי שכמוהו לא ידע העולם הערבי, חלחלה לקהל הצופים באטיות משוועת. מחקרים שונים שניתחו ביסודיות את תוכני השידור של אל-ג'זירה העלו שהיעדים העיקריים לניגוח ולסיקור ביקורתי אובייקטיבי-כביכול היו מצרים, תוניסיה ולוב, השוכנות בצפון אפריקה ורחוקות מקטאר מבחינה גיאוגרפית. את כולן אפיין אמנם משטר מושחת ורודני, כמיטב המסורת הערבית, אך כולן, כמה מוזר, נחשבו גם פרו-אמריקניות ושיתפו פעולה עם ארצות הברית ואירופה (כולל לוב של קדאפי, ששקד על שיקום יחסיו עם המערב). לרשימת המשטרים הפרו-אמריקניים המצורעים בעיני אל-ג'זירה אפשר להוסיף את הרשות הפלשתינית, את השושלת ההאשמית בירדן, יריבתה המושבעת של סעודיה, ואת תימן – חוד החנית במלחמה האמריקנית נגד אל-קאעידה.

לעומת זאת, משטרים וארגונים אסלאמיסטיים, כגון סעודיה, איראן, האחים המוסלמים, חמאס, חיזבאללה ואל-קאעידה, זכו לחסינות מניגוח ומביקורת נוקבת. אמנם סעודיה הביע שוב ושוב את זעמה על תכנים שונים בערוץ, ואף ניתקה לכמה שנים את קשריה עם קטאר, אבל היו אלה בעיקר צעדים של הפגנת כוח נגד "האחות הקטנה" – שבעבר הייתה משועבדת לסעודים לחלוטין, וכעת תפסה יותר מדי עצמאות, לטעמם.

ומי אסלאמיסטית וקרובה לקטאר יותר מקטאר עצמה? בזמן שאל-ג'זירה תקפה ללא הרף את המשטרים במדינות ערב האחרות, היא הקפידה שלא לעסוק כמעט במדינה שבה היא שוכנת. "אין כאן חדשות", "שום דבר מעניין לא קורה", הסבירו נציגי הרשת לעיתונאים המערביים והערבים, שתמהו על חוסר העניין החדשותי הזה בבעלת התחנה. והרי לרשות התחנה עמדו 24 שעות ביממה שבהם ניתן מידי פעם לעסוק גם בחדשות על קטאר עצמה ,אבל אלו מה מוזר ,היו בודדות ונדירות.

. יחד עם זאת, שמה של המדינה הוזכר באופן קבוע בערוץ: "מדווחים מקטאר, אל-ג'זירה". קטאר נקשרה אפוא באל-ג'זירה רק עם אל-ג'זירה עצמה, ועל ידי כך הפכה בכל העולם המוסלמי שם נרדף לאובייקטיביות, לאומץ לב תקשורתי, ולפתיחות לזר ולשונה.

יוצא דופן אחד היה, לא במקרה, לאחר שקטאר כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אז הקפידה התחנה להציג את כל המתנגדים המרובים שקמו להחלטה הזאת במדינה, ואת שפע טענותיהם נגד ישראל. היה בכך סוג מתוחכם של הצטדקות מצד המשטר בקטאר בפני העולם הערבי. באופן דומה נהגה התחנה כשבשטחה של הנסיכות הוקם בסיס צבאי אמריקני גדול. את ההתנגדויות שהוצגו לשני הצעדים האלה, הביאו מאז באל-ג'זירה כהוכחה לאובייקטיביות של התחנה גם בנוגע למדינה המממנת. תמיד את זה – אולי משום שאין דוגמאות רבות אחרות להתרסה נגד המשטר המקומי.

ולא במקרה. למרות כל טענותיה של קטאר בדבר חופש הדיבור והפלורליזם הנהוג בה, במדינה אין בחירות, אסור לקיים מפלגות, וכל פרסום עובר צנזורה. דוגמה אחת מרבות: ב-2010 צונזר ללא הסבר רומאן בשם 'אהבה תגיע אחר כך', מאת תושבת זרה בקטאר, הפרופסורית לשפה האנגלית מוהאנה רג'קומאר. בספר, שתיאר את החיים במדינה, לא היה שום פרט שעלול לפגוע ברגשות המוסלמים, להוציא אולי סצנה שבה גבר קטארי מנשק אישה הודית-אמריקנית – וזו כנראה עוררה את חמת הצנזורים. הצנזורה היא בעצם מטרה סמויה נוספת של אל-ג'זירה: להסיט את הקהל הערבי מצפייה בתחנות מערביות, בייחוד אמריקניות.

קונים את המזרחנות

רשת השידור סיבכה את אמירות קטאר בשלל תקריות דיפלומטיות עם כמעט כל מדינה במזרח התיכון – כולל ישראל – שזעמו על הסיקור העוין. אולם נראה ששליטי קטאר הפיקו הנאה עצומה מהעימותים הללו, שרק חיזקו את מעמדה של ארצם בעולם, ועזרו לה להפוך ממדינה קטנה ואלמונית למעצמה תקשורתית מאיימת. בדוחה יודעים היטב שלא רבים יעזו לנתק את היחסים עם הדוד העשיר מהמפרץ, ששולח מתנות יקרות ערך כמעט לכל מוסלמי דבעי. במקביל קיבלו שליטי קטאר מעמד של מתווכים ומפשרים בסכסוכים שונים – והדוגמה הבולטת לכך ניתנה השבוע, בניסיונות להגיע להפסקת אש במבצע צוק איתן.

אל-ג'זירה משדרת בין היתר בשפה האנגלית, אבל לקטארים דרך נוספת, יסודית יותר, להשפיע על תודעת המערב ועל עמדתו כלפי הערבים והאסלאם. כאן מדובר במיזם סעודי במקור, שקטאר החלה להצטרף אליו עוד בשנות ה-80 והגבירה את הקצב בשנות ה-90: קניית האקדמיה. הקטארים משקיעים הון עתק במענקי מחקר ובתרומות למחלקות אוניברסיטאיות ולמרכזי מחקר בארצות הברית ובאירופה, הקשורים ללימודי המזרח התיכון. לפעמים הם עושים זאת ישירות ובשמם, ולפעמים תחת מסווה ובאמצעות שותף עסקי מערבי. בחלק ממוסדות המחקר של המערב, קטאר (או סעודיה) היא התורמת העיקרית המקיימת אותם.

לנדיבות הזאת כבר היו השלכות חמורות. בעל המאה הוא בעל הדעה, והקטארים עומדים על כך שתהיה להם יד בקביעתו של חומר הלימוד ובבחירת המורים והחוקרים במוסדות המקבלים את תרומתם. ההשפעה היא לעתים דרמטית, עד כדי דריסה גמורה של עקרונות המחקר המדעי. מספרי לימוד לא מעטים נמחקה למשל המילה ג'יהאד, וכמוה גם עצם העובדה שהאסלאם התפשט בעולם באמצאות כיבושים. החוקרים שקיבלו מלגות וקידום במוסדות האלו, ביניהם אוניברסיטאות מן היוקרתיות ביותר במערב, היו אלה שחשבו בצורה הנכונה; למשל, הפיצו את האידיאולוגיה של אדוארד סעיד, המציגה את האסלאם כקורבן נצחי של המערב.

אותם חוקרים גם החלו להנפיק תמיכה אקדמית באינטרסים ובטענות השונות של קטאר ושל הג'יהאדיסטים, ולספק טיעונים 'מחקריים' נגד ישראל. מנגד, הם מקפידים שלא לחקור את מצב המיעוטים במזרח התיכון, מכחישים ידיעות על מעשי ג'נוסייד שביצעו והבים בשיעים בעיראק ובנוצרים בחבל דרפור, ונמנעים מלבדוק את מצב הדמוקרטיה בקטאר ובסעודיה, בתואנה שאלה הם נושאים חסרי עניין למחקר. לדעת חוקרים מרכזיים, כגון מרטין קרמר הישראלי ווליד פארס הלבנוני, חקר המזרח התיכון, ובפרט חקר סעודיה וארצות המפרץ וחקר הווהביזם, נמצא כיום בשפל החמור ביותר במאה השנים האחרונות.

תמים צדיק

qatar grandson

תמים בן חמד אאל ת'אני 

 

בשנת 2013 נתמנה שליט חדש בקטאר. זהו תמים בן חמד אל-ת'אני, בנו של האמיר הקודם – שבגיל 61 החליט להתפטר מסיבות בריאותיות, או כך הציג זאת לפחות.

תמים הוא השליט המונרך הצעיר בעולם כיום, בן 34 בלבד, וכלל לא ברור שהוא זה ששולט בקטאר. אין זה מן הנמנע שהאב הוא עדיין האיש הקובע בנסיכות. ייתכן שלנוכח הלחצים הגוברים והולכים על קטאר, שנתגלתה כמדינה תומכת טרור, החליט האב לנקוט את הגישה הדו-פרצופית האהובה עליו: לתת לאדם אחר לספוג את הלחצים, ולהמשיך לנהל את המדינה מאחורי הקלעים.

על השליט הנוכחי לא ידוע הרבה. השופרות הקטאריים מוסרים שתמים למד באנגליה, ושהוא בעל ניסיון ביטחוני כמפקד צבא קטאר, ניסיון דיפלומטי, ובעיקר ניסיון בארגון אירועי ספורט. הוא נעשה יורש העצר לאחר שאחיו הבכור ג'אסים החליט לוותר על התפקיד מסיבות שלא פורסמו, כנראה בלחץ אביו.

מעבר לכך קיימות על עברו של האמיר החדש ידיעות סותרות. יש דיווחים שב-2005 סולק תמים עם בן זוגו ממועדון הומוסקסואלי בבריטניה, ואף נעצר לאחר שהשניים שתו יותר מדי ופתחו במריבת שיכורים. על פי אותן ידיעות, השיח' יוסוף אל-קרדאווי הכריז דווקא אז שכל הומוסקסואל יש לסקול למוות, בין שהוא נשוי ובין שלא. כל ערוצי התקשורת בערבית העלימו מיד את הדיווחים על הפרשה, ודווקא אל-ג'זירה הייתה זו שנתנה לה פרסום, אולי כחלק ממאבק פנימי בצמרת הקטארית.

על פי טענות אחרות תמים הוא דווקא מוסלמי אדוק. בצעירותו יצא למסעות מיסיונריים באפריקה, ובהמשך ניהל את קשריה של קטאר עם המורדים האסלאמיים בלוב וריכז את העברת הכסף והנשק אליהם. בגרסה הזו הוא מוצג כמי שהעריץ מאז ומתמיד את השיח' אל-קרדאווי. לאחר הכתרתו של תמים, הבליטה התקשורת הקטארית את ביקורו הנלהב של השיח' בארמון. מאז, אגב, דווח שקטאר נאלצה לסלק את אל-קרדאווי מתחומה, בלחצם של נציגי מדינות שכנות שחששו מהתבטאויותיו הקיצוניות.

כך או כך, תקופת שלטונו של תמים מתאפיינת בינתיים בהחרפת התמיכה של ארצו בטרור הבינלאומי. כבר בשנות ה-90 הופיעה קטאר ברשימה האמריקנית של מדינות תומכות טרור. רשימת הארגונים שנהנו מכספיה הייתה מגוונת. היא תמכה בארגוני הטרור האסלאמיים בצ'צ'ניה, מימנה התקפות על הצבא הרוסי בקווקז וקיבלה בברכה את הלוחמים הצ'צ'נים שנמלטו משם לאחר שהובסו. כמו כן סיפקה (ומספקת גם היום) נשק וכספים לארגונים אסלאמיים קיצוניים בלוב.

חלק מהתמיכה של קטאר בגופים טרוריסטיים מתבצע דרך "ארגוני צדקה" אסלאמיים, הנשלטים בידי משפחת האמיר. חלק אחר הם כספים שתורמים אזרחים קטארים – אך יש לשער כי הדבר נעשה בידיעתה ובברכתה של משפחת אל-ת'אני. היות שהפעילויות של האמיר ומשפחתו והעברות הכספים שהם מבצעים מאוצר המדינה חסומים בפני בדיקה ציבורית, ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם. וכך, על פי ההערכות, מיליארדי דולרים מאוצר הנסיכות הועברו לידי ארגוני טרור ופעילי אסלאם קיצוני בעולם כולו – לרוב דרך בנקים שוויצריים.

מלכת הטרור 

קטאר הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור רק לאחר שהסכימה להקמתו של בסיס אמריקני צבאי בשטחה. הבסיס הזה נבנה במימונה, ולמעשה ביוזמתה, כסוג של שוחד לממשל בוושינגטון. הוא שימש מרכז הפיקוד בפלישה לעיראק של סדאם חוסיין; קטאר תמכה במתקפה הזו כחלק ממדיניותה לתרום לערעורו של כל משטר ערבי חילוני. אך למרות הוצאתה מהרשימה, היא ממשיכה עד היום לממן כל ארגון טרור סוני אפשרי. כך מראות היטב, בין היתר, תשדורות דיפלומטיות של שגריר ארצות הברית בקטאר ג'וזף לֶה-בָּרוֹן לממשלתו, שהודלפו באתר ויקיליקס. הממשל העדיף לשתוק ולהשתיק את העניין.

עוד התברר כי קטאר תומכת בארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה, וככל הנראה גם ביריבו המסוכן דאע"ש, שהשתלט על חלקים בעיראק ובסוריה תוך ביצוע מעשי רצח המוניים. ב-2013 גילה הביון הצרפתי שקטאר מעבירה נשק ומימון לקבוצות האסלאמיות המסוכנות במערב אפריקה, שהיו קרובות מאוד לכבוש את מאלי וגרמו להרס נורא בעיר הקדומה טימבוקטו.

קטאר היא גם התומכת הראשית של ארגון חמאס בעזה. ח'אלד משעל מתגורר בנסיכות, והיא מדבררת את הארגון ומייצגת את האינטרסים שלו בסיבוב המלחמתי הנוכחי עם ישראל. וכמובן, הערוץ שלה אל-ג'זירה מביא לכל העולם הערבי את דבר חמאס ואת גרסת המציאות שלו. למרות זאת, היא נחשבת בעיני האמריקנים למתווכת הוגנת בין ישראל לבין חמאס.

מה משיגים הקטארים בתמיכתם בארגוני טרור מסוכנים, שעלולים לפנות גם נגדם? ולא מדובר בהשערה תיאורטית: דובר דאע"ש כבר הצהיר שהארגון מתכוון להשתלט גם על אמירות קטאר, ולכן אין מה לחכות למונדיאל 2022. יש החושבים שתמיכת קטאר בטרור היא רק בגדר דמֵי חסות לסחטנים מסוכנים; בנסיכות הזו הרי היה מקובל מאז ומתמיד לרקום קשרים עם הכוח החזק שמסכן אותה, ולשלם לו כדי שיגן עליה. פעם אלו היו הבריטים, לאחר מכן האמריקנים והיום ארגוני הטרור. אפשרות אחרת היא שקטאר מעוניינת במהפכה אסלאמית עולמית, ואינה שוקלת די הצורך את המחיר שהיא עצמה עלולה לשלם על כך.

תזה מעניינת מובאת בספרו של המזרחן כריסטופר דיוידסון 'אחרי השיח'ים: קריסתן המתקרבת של ממלכות המפרץ'. לדעתו, מדינות הנפט עומדות לקרוס בזו אחר זו עד שנת 2017, משום שעתודות הנפט שלהן אוזלות. הנסיכויות יודעות זאת, וכדי לשמור על רמת החיים שהורגלו בה, הן מתכננות להפיל משטרים חילוניים במזרח התיכון בעזרת שכירי חרב אסלאמיסטים, או הנחזים לכאלה.הוא טוען שהוא העריך זאת עוד ב-2002, כשהחל לחשוב על הספר, וכל מיני דברים שהתרחשו מאז רק הצדיקו את הערכותיו. אז נשארו שלוש שנים לראות אם הוא צודק או לא. קטאר עומדת להיות לכאורה אחד האגוזים הקשים לפיצוח במהפכה שתפרוץ או לא, מאחר שהיא העשירה מכולן.

התזה שלו היא זאת: רוב נסיכויות הנפט במפרץ הפרסי (ונשאיר את סעודיה החזקה ואת קטאר ואת אוצרות הגז שלה בצד) הן כבר לא כל כך עשירות. אצל רובן מאגרי הנפט הולכים ואוזלים או כבר אזלו, נכון ל-2014. הן צריכות לתמוך באורח החיים העשיר והסופר-טכנולוגי שאליו התרגלו אזרחיהן, אשר רובם המוחלט לא נקפו אצבע בימי חייהם והשאירו את כל העבודה לעובדים הזרים. אז מאיפה יבוא הכסף כדי לקיים את אורח החיים הזה בעוד שלוש, חמש, עשר שנים? המשטר לא יוכל לעמוד בכך וצפויה מהפכה או מלחמת אזרחים שינהלו אנשים נואשים, אשר היו רגילים לחיות בעושר כל חייהם והוא פתאום נעלם כלא היה.

אלא אם כן… מדינות אלו יקימו אימפריה באמצעות צבא של שכירי חרב בדמות פעילים איסלאמיים כביכול (שכן, האלמנט האיסלאמי בכל העניין הוא אמנם חשוב, אבל לא מהותי כמו האלמנט הכלכלי הטהור), שהם מממנים אותו כדי להרוס את המדינות החילוניות באזור, כפי שעשו בלוב, בסוריה ובעיראק. בבוא היום כל מה שיישאר למממנים הטובים של מסע "הגי'האד האינסופי" מקטאר ומהנסיכויות האחרות זה לנצל את השרידים העלובים שיישארו מהמדינות האדירות לשעבר – התושבים הכבושים, שימשיכו לעבוד בשבילם כעבדים חינם אין כסף, כדי שהנסיכים של ארצות הנפט לשעבר יוכלו להמשיך בסגנון החיים הטובים שלהם ולא יצטרכו לנקוף אצבע גם בעתיד.

לפי התוכנית, כלכלות המדינות הכבושות ישועבדו לנוחיותן של הנסיכויות, כדי שהתושבים שהתרגלו לחיי פאר ועצלות לא ייצאו לרחובות ויחוללו הפיכות. כי כשאתה אמיר שסילק את אביו מכס השלטון, או מינה את בנו לשליט-בובה כדי לא להיפגע, האפשרות של הפיכה מדאיגה אותך יותר מכל מתקפה חיצונית.

qatar picture

ביבליוגרפיה לכתבה:

דילמון -קטאר הקדומה 

Bibby, Geoffrey    Looking for Dilmun    New York :   New American Library,   1969

Dilmun :   new studies in the archaeology and early history of Bahrain /    Berlin :   Reimer,   c1983

Piesinger, Constance Maria    Legacy of Dilmun :   the roots of ancient maritime trade in eastern coastal Arabia in the 4th/3rd millenium B.C.    Ann Arbor :   Univ. Microfilms International,   c1983

 

Crawford, Harriet E. W.    Dilmun and its Gulf neighbours.    Cambridge :   Cambridge University Pr.,   c1998

קטאר המודרנית

Graham, Helga    Arabian time machine :   self-portrait of an oil state /    London :   Heinemann,   1978

Zahlan, Rosemarie Said    The creation of Qatar /    London :   Croom Helm,   1979

Crystal, Jill    Oil and politics in the Gulf :   rulers and mrchants in Kuwait and Qatar.    Cambridge :   Cambridge Univ. Pr.,   1990.

Winckler, Onn    Population growth, migration and socio-demographic policies in Qatar /    Tel-Aviv :   The Moshe Dayan Center for Middle Eastern and African Studies,   2000

 

 

Al-Jazeera :   the story of the network that is rattling govenments and redefining modern journalism /    Cambridge, Ma. :   Westview Press,   2003.

 

Miles, Hugh.    Al-Jazeera :   the inside story of the Arab news channel that is challenging the West /    New York :   Grove Press,   2005.

‫ רבל, סמי    ישראל בחזית המפרץ הפרסי :   סיפורה של נציגות ישראלית בקטאר /    תל אביב :   משכל,   2009.

אמיר  שיבלי    המסרים והרעיונות הנסתרים של רשת אלג'זירה /    רמת גן :   אוניברסיטת בר-אילן,   תשע"ב 2011.
Jazeera English : global news in a changing world / edited by Philip Seib.

204 p. : ill. ; 24 cm. ( Palgrave Macmillan series in international political communication ) 2012

 

 

Beydoun, Nasser M.    The glass palace :   illusions of freedom and democracy in Qatar /    New York :   Algora Pub.,   c2012.

After the sheikhs : the coming collapse of the Gulf monarchies /        Christopher M. Davidson

2012

The Transformation of the Gulf : politics, economics and the global order / edited by David Held and Kristian Ulrichsen 2012

Fromherz, Allen James    Qatar :   a modern history /    London :   I.B.Tauris,   c2012.

Figenschou, Tine Ustad.    Al Jazeera and the global media landscape   the south is talking back /2013

Kamrava, Mehran.    Qatar :   small state, big politics /

2013

הרצאה על הספר 

גוז'נסקי,יואל  מדינות המפרץ בסביבה אסטרטגית משתנה :מוקדש לזכרו של יוסי קוסטינר (2010-1949) /יואל גוז'נסקי. —    תל-אביב : המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2012.

 

 

‫   וראו גם

קטאר בויקיפדיה 

‫   הקטאר של האביב הערביhttp://heb.inss.org.il/index.aspx?id=4354&articleid=1152 

קטאר מאבד'ת גובה

http://heb.inss.org.il/index.aspx?id=4354&articleid=5827

הכל הנשאר במשפחה חילופי גברי בקטאר

http://heb.inss.org.il/index.aspx?id=4354&articleid=264

קטאר עוצמת הכוח הרך

http://canthink.molad.org/articles/%D7%A7%D7%98%D7%90%D7%A8:-%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%AA-%22%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%A8%D7%9A%22

 

qatar after the shikes

פלאש גורדון:גירסת המגזין "להיטון " ,סיפור הסרט בפרוזה.

flash gordon lecture by eli eshed

השנה מלאו  80 שנה לאיש החלל פלאש גורדון ,והשבוע אני מרצה על כך בסינמטק תל אביב במסגרת פסטיבל "אנימיקס " לקומיק ולאנימציה. לרגל זה אני מעלה ברשת במגזין "יקום תרבות "  סיפורי קומיקס שונים  על הרפתקאותיו של פלאש גורדון שתורגמו לעברית במשך השנים.

כמעט כל הסיפורים האלו עסקו בהרפתקאותיו החלליות השונות של פלאש.רק בודדים מהם עסקו בהרפתקאותיו בכוכב הלכת שעימו הוא מזוהה  יותר מכל ,מונגו ,ובמאבקו עם "מינג חסר הרחמים " השליט הרודני של מונגו.

והאמת ? הייתה לכך סיבה טובה. סיפורי פלאש גורדון במונגו הם למיטב שיפוטי כמעט כולם  פרימיטיביים עלובים ומשעממים בהשוואה לסיפורים האחרים על פלאש גורדון בחלל. שאותם צייר דאן בארי עם צוות של עוזרים ואת רובם כתב סופר מדע בדיוני אמיתי בשם הארי האריסון. הדבר היחיד שמציל אותם זאת האמנות של היוצר אלכס ריימונד.

אבל יש יוצא דופן אחד שתורגם לעברית על הרפתקאותיו של פלאש בכוכב הלכת מונגו.וזהו אינו כלל סיפור קומיקס ,אלא פרוזה דווקא. וסיפור זה הופיע מכל המקומות במגזין "הבידור "להיטון". זהו עיבוד לפרוזה של סרטו של דינו דה לורנטיס "פלאש גורדון " מ-1980 סרט שעודנו סרט פולחן.

לישראלים הוא זכור יותר מכל מכיוון שבו הופיע השחקן הישראלי הידוע  חיים טופול בתפקיד דוקטור זרקוב  ידידו הגאוני אך  המשוגע במקצת של פלאש גורדון.זהו תפקידו הקולנועי הידוע ביותר של טופול לצד תפקידו כטוביה החולב והמדען גלילאו  ( שמן הסתם  שיכנע את  יוצרי  הסרט "פלאש גורדון " להכניס את טופול  בתפקיד מדען  גם בסרטם  ) וגם כעבריין יווני בסרט "ג'ימס בונד "לעיניך בלבד".

טופול לא במיוחד העריך את התפקיד הזה שהוא כיום תפקידו הקולנועי הידוע ביותר ,אין לו הרבה מה לאמר על הסרט   בספרו האוטוביוגראפי "חיים מספר על טופול".  ( ירושלים :   עידנים,   1983)  הוא מספר   שם שהוא לא שמע על הדמות לפני שהופיע בסרט ,ושהוא התרשם מהפעלולים.ותו לא.

האומנם טופול באמת לא שמע על הדמות של פלאש גורדון בעברו ? קשה להאמין ,הדמות הייתה ידועה היטב בישראל בימי נערותו של טופול והוא בוודאי ראה את סדרת סרטי פלאש גורדון  בכיכובו של באסטר קראב" שהוקרנה גם בישראל בבתי הקולנוע באותה התקופה לצד סירטי טרזן.

בכל מקרה סרט זה מסיים את הקריירה הקולנועית של טופול ששוב לא חזר להיות כוכב בינלאומי ,והוא יזכר לנצח עם יזכר בכלל אצל קהל הצופים הבינלאומי בתור האיש שגילם את דוקטור זרקוב. בכל מקרה כמחווה לסרט ולחיים טופול הנה העיבוד בפרוזה של הסרט "פלאש גורדון" כפי שהופיע במגזין "להיטון "  גליון 581 6.5.81 עמודים  53-54, 80.     "

 

flash_gordon_-_the movie_001_000               flash gordon layhiton page 1   flash gordon layhiton page 2       flash gordon layhiton page 3     flash gordon layhiton page 4

 

וראו עוד על פלאש גורדון

פלאש גורדון :הסדרה המלאה של המאמרים והסיפורים 

פלאש גורדון בעולם הברברים יְקוּם תַּרְבּוּת | יְקוּם תַּרְבּוּת // // //

סיפורים על פלאש גורדון " ביקום תרבות ":

פלאש גורדון וגיבורי קרית הירח, שבו פלאש מתמודד עם התרסקות של תחנת חלל ענקית על על כדור הארץ.

פלאש גורדון וכובשי החלל האמיצים, שבו פלאש ואנשי צוותו מתמודדים עם חייזר מסוכן במיוחד שחודר לחללית שלהם בסיפור שהוא מקור ההשראה לסרט האימה המפורסם "הנוסע השמיני".

פלאש גורדון בעיר מאדים הקסומה, שבו פלאש מחפש אחרי שרידי תרבות קדומה במאדים שאולי אחראים לרצח של אנשי כדור הארץ שהגיעו לשם, ואולי לא.

פלאש גורדון בעולם הרובוטים סיפור מאת הארי האריסון ודאן בארי שבו פלאש מתמודד עם עולם שבו השמידו הרובוטים את בני האדם.

פלאש גורדון נגד הפולשים. מאת הארי האריסון ודאן בארי .פלאש ודוקטור זרקוב מתמודדים עם פלישה של גזע חייזרים מתקדם לכדור הארץ

פלאש גורדון נגד מרד היוביראים.המשך הסיפור הקודם .פלאש מתמודד עם גזע החייזרים מהסיפור הקודם על כוכב הלכת פלוטו.

כל הסיפורים האלה הם משנות השישים, ואת כולם כתב סופר המדע הבדיוני הארי האריסון.

פלאש גורדון בעולם הברבארים.  מאת הארי האריסון ודאן בארי . עיבוד של ספר מדע בדיוני ידוע של הסופר הארי האריסון "עולם המוות " פלאש גורדון  ואנשי צוותו מתמודדים עם עולם פראי באופן מיוחד שהוא חסין כנגד הטכנולוגיות המתקדמות ביותר..

פלאש גורדון במעמקי כוכב נוגה.סיפור מאת דאן בארי. פלאש גורדון בכוכב נוגה כנגד גזע חייזרי המאיים להשתלט על הכוכב.

פלאש גורדון בכוכב המוות .מאת דאן בארי. המשך הסיפור הקודם .פלאש גורדון ודייל ארדן מתמודדים עם עולם מלאכותי שמטרתו היא להשמידם.

פלאש גורדון פוגש את נוח השני. סיפור חדש יותר שצייר דאן בארי  מ-1980 ובו פלאש וזרקוב מתמודדים עם רובוט שמתכנן לישב את כדור הארץ עם חיות מכוכב אחר.

פלאש גורדון גירסת מגזין להיטון "-עיבוד בפרוזה של סיפור הסרט "פלאש גורדון" מ-1980 בכיכובו של חיים טופול בתפקיד דוקטור זרקוב.

 

 

הסיבוב הראשון :מנהיגי מלחמת העולם השנייה במלחמת העולם הראשונה

dyokan-first-world-war-issue1-621x1024

 

 

  פורסם ב"דיוקן -מקור ראשון "

ביום פירסום רשימה זאת  ה-1 באוגוסט  2014 מלאו מאה שנה בדיוק ליום פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב1 באוגוסט 1914 המגזין "דיוקן -מקור ראשון " פירסם גליון מיוחד שהוקדש למלחמה "הגדולה" מלחמת העולם הראשונה,זאת שהייתה אמורה לגמור את כל המלחמות ורק יצרה את כל המלחמות מאז. יש שם גם מאמר שלי בשם"סיבוב ראשון" שיעסוק בפעילותם המלחמתית של מנהיגי מלחמת העולם השנייה במלחמה הזאת .וסוליני שהיה אז סוציאליסט ובהשראת סרט בשם "קאביריה" שראה בזמן המלחמה על גיבור בשם "מצ'יסטה" שניראה ככפילו הפך למשהו אחר לגמרי.צ'רצ'יל שהיה אחראי לתבוסה הבריטית הגדולה ביותר במלחמה ואחת הגדולות בכל הזמנים ,ובניגוד לאחרים בזמננו שטוענים ש"שופכים את דמם " הוא לקח אחריות.התפטר מתפקידו הבכיר כשר ויצא לפקד על גדוד בקרב. וגם רב טוראי בשם אדולף היטלר שמפקדו במלחמה היה יהודי בשם גוטמן שהתעקש לתת לאוסטרי צלב ברזל כאות גבורה ושינה בכך את חייו של היטלר ואת מסלול ההסטוריה כולה. סיבוב ראשון מנהיגי הצדדים במלחמת העולם השנייה השתתפו בצעירותם במלחמה הגדולה שקדמה לה, והיא שעיצבה את דמותם. במיוחד זה נכון לגבי היטלר, המתנדב האוסטרי הנלהב לצבא גרמניה, שמפקד יהודי התעקש להמטיר עליו צל"שים וגיבור מלחמה בריטי יישם בו טוהר-נשק אחד יותר מדי אלי אשד

היטלר במלחמת העולם הראשונה

מפקדו הישיר של אדולף היטלר במלחמת העולם הראשונה היה יהודי. סגן הוגו גוטמן. גוטמן הוא שהמליץ על היטלר, והשתדל בשבילו, בקבלת עיטורי ההצטיינות שלו על אומץ בקרב. הצורר שחולל את מלחמת העולם השנייה שירת במלחמה שקדמה לה כקַשָר קרבי בקו החזית בין צבא גרמניה לצבא צרפת, בגדוד שאיבד במלחמה חמש שישיות מחייליו. כבר בדצמבר 1914 עוטר רב-טוראי היטלר בצלב ברזל מדרגה שנייה, עם עוד כשישים מחיילי הגדוד. בקיץ האחרון למלחמה קטף עוד שני אותות הצטיינות, ביוזמת סגן גוטמן: במאי 1918 זכה בצל"ש גדודי על אומץ לב מול האויב, ו-4 באוגוסט קיבל את הסמל שהיה גאה בו יותר מכול: צלב הברזל מדרגה ראשונה ,שרק לעתים רחוקות זכו בו חוגרים מן השורה.

בספרי הלימוד של בתי הספר בגרמניה הנאצית זכה עיטור נכבד זה למקום של כבוד. סופרה שם גרסה שהמציא היטלר, או אולי התועמלן שלו גבלס, ולפיה הוא קיבל את צלב הברזל משום שבעת שנשא תשדורות מהמפקדה ליחידה קדמית נתקל בכיתה של 15 צרפתים. הודות לצלילות דעתו, אומץ לבו ומיומנותו בתכסיסי הפתעה, שכמו נלקחו מספרי קרל מאי על האינדיאני וינטו והצייד הגרמני יד הנפץ שהיו חביבים עליו, הצליח החייל המעוטר להתגבר על חיילי האויב ולהוליכם בשבי אל מפקדו לגמרי לבדו. שמו היהודי של המפקד נשמט משום מה בסיפור. סיפורים דומים שהופצו בגרמניה על היטלר תיארו, באופן דומה עד להחשיד, כיצד שבה החייל האמיץ פטרול בריטי של 15 איש, או כיצד פילס את דרכו בקרב באש כבדה מאין כמוה וכך מנע הפגזה שאיימה על עמדה גרמנית. הסיפורים, ובמיוחד העיטורים שהראו שיש להם בסיס, נתנו לאוסטרי שהתנדב לצבא גרמניה עמדה נעלה בגרמניה, כגיבור מלחמה מוכח שיש לו מה להגיד לגרמנים שאינם גיבורים כמוהו. למעשה, צלב הברזל ההוא ניתן להיטלר על העברת שדר חשוב מהמפקדה לחזית תחת אש כבדה ביותר, משום שקווי הטלפון נותקו. היטלר ביצע את המשימה לאחר שהובטח לו שיקבל את האות אם יבצע אותה. בנסיבות הימים ההם, בשוחות שבין גרמניה וצרפת, לא היה זה מעשה גבורה יוצא דופן אלא אירוע יומיומי. לגוטמן נדרשו כמה שבועות של ויכוחים עם מפקד הדיוויזיה, שהתעקש שהפעולה לא הייתה יוצאת דופן משום בחינה. עקשנותו של גוטמן גברה. על פי עדויות מסוימות, סגן גוטמן ענד את העיטור על חזהו של היטלר באותו טקס שבו הוא עצמו, גוטמן, קיבל אף הוא אות גבורה מקביל על אומץ לב בשדה המערכה. היטלר ענד את העיטור עד סוף המלחמה, וגם כשכיהן כפיהרר. תמיד נמנע מלפרט את נסיבות קבלתו הסתמיות למדי, ותמיד נמנע מלציין בזכות מי קיבל אותו. פעם אחת, ב-1941, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, העלה את העניין בדרכו המעוותת. זה היה בשיחה עם סגנו מרטין בורמן ועם נאצים בכירים אחרים במפקדתו.

א ענדתי את צלב הברזל בזמן מלחמת העולם", כיזב, "כי ראיתי מי עוד זכה בו. היה לנו יהודי בשם גוטמן ביחידה. מוג לב. הוא ענד את צלב הברזל, והיה מבחיל לראות את זה. בושה לצבא הגרמני".הוגו גוטמן החזיק לאחר המלחמה בחנות לריהוט משרדי בעיר נירנברג. הוא נאסר ב-1938 על ידי הגסטאפו, אך קציני האס-אס, שידעו על עברו כמפקדו של היטלר, וגורמים אנטי-נאציים במשטרה הגרמנית, הביאו לשחרורו ממעצר. עם פרוץ המלחמה נמלטה משפחת גוטמן לבלגיה. במאי 9401, זמן קצר לפני שהנאצים כבשו את בריסל, הצליח להימלט שוב בסיוע אמריקני לפורטוגל דרך צרפת ומשם המשיך לארצות הברית. המשפחה התיישבה בסנט-לואיס. גוטמן שינה את שמו להנרי ג' גרנט וחזר לעסקי הרהיטים. האיש שהעניק להיטלר את סמל הגבורה שלו נפטר ב-1971 והוא בן 91. ככל הידוע גוטמן היה היהודי היחיד שעמד בקשר רציף עם היטלר במהלך חייו, לבד מרופא יהודי שטיפל בו ובמשפחתו בילדותו. לצערנו לא השתמרה שום עדות מפיו באשר לפקודו היטלר ולמחשבותיו עליו. העריק האוסטרי שש לקרב

המלחמה כולה הייתה, מבחינת המִפלץ שיזם את המלחמה שבאה אחריה והאפילה עליה, חוויה מעצבת. ההודעה על הכרזת המלחמה, ב-2 באוגוסט 1914, חילצה מאדולף היטלר התפרצות של שמחה. מצלמתו של היינריך הופמן לכדה אותו בתוך המון מריע במינכן. הופמן עתיד היה להיות הצלם הרשמי של היטלר, אך ב-1914 הוא כלל לא הכיר את הצייר הווינאי הצעיר שהיגר לעיר הגרמנית. כשהיטלר כבר היה פוליטיקאי ידוע, ב-1929, והופמן היה הצלם שלו, הוא חיפש ומצא בעזרת זכוכית מגדלת את פניו של הבוס שלו בצילום הישן. התמונה עם הצעיר המשופם הצוהל בתוך ההמון כיכבה בתעמולה של גבלס, שהציגה את היטלר כפטריוט ואיש העם, נמכרה באלפי עותקים והוכנסה לספרי הלימוד בגרמניה. כיום סבורים החוקרים שלא זכוכית מגדלת הייתה כאן, אלא ריטוש ודיו שבעזרתם הכניס הופמן את היטלר לתמונה שכלל לא היה בה. צולם בקהל המתרונן או לא צולם, היטלר אכן שמח על פריצת המלחמה. הוא מעולם לא רצה לשרת בצבא האוסטרי, שאליו צריך היה להתגייס על פי אזרחותו, שכן שנא את האימפריה האוסטרו-הונגרית הרב-לאומית. הוא התחמק בתירוצים שונים ממכתבי הגיוס שקיבל, והצבא האוסטרי שאיים לאוסרו כעריק החליט לבסוף שהוא גם אינו כשיר להילחם. אבל היטלר בהחלט היה כשיר להילחם, והיה נחוש להילחם אך רק בצבא גרמניה. הוא הגיש בקשה להתגייס כמתנדב לצבא הגרמני, ולשמחתו קיבל בתוך יום תשובה חיובית ממשרד מלך בוואריה. חקירה שהתקיימה לאחר ניסיון הפוטש שלו נגד ממשלת בוואריה ב-1924 הראתה שהוא קיבל את האישור רק כתוצאה מטעות בירוקרטית של פקיד שלא הבין שהוא אינו אזרח גרמניה. הוא חשש פן תיגמר המלחמה בטרם נלחם; כן, בתחילת מלחמת העולם הראשונה ההערכה הייתה שזו מלחמה של גומרים-הולכים. כבר בימים הראשונים נקלעה יחידתו של היטלר לקרבות קשים שבהם נהרגו 70 אחוז מאנשיה, חלקם באש גרמנית.

לאחר שנים סיפר היטלר שקרבות ראשונים אלה עיצבו אצלו את ההכרה ש"החיים הם מאבק תמידי נורא". ב-3 בנובמבר 1914 הוא הועלה לדרגת רב-טוראי, ובדרגה זו נשאר עד סוף המלחמה. הוא אמנם נראה למפקדיו מהימן וצייתן, ועד מהרה אף קיבל כאמור הכרה מחמיאה לאומץ הקרבי שלו, אך המפקדים החשיבו אותו כחסר כישורי מנהיגות, שכן נטה להתבודד ונראה חולמני. נראה שגם היטלר עצמו לא נלהב מהעלאה בדרגה, כי חשש שהדבר יביא להרחקתו מהיחידה שאת החיים בה חיבב ואשר הרגיש בה התעלות שלא חש עד אז מעולם. ואכן, ככל הידוע לו היו להיטלר חברים מקרב רעיו לחפירות. אמנם לימים, כשהיה פיהרר, הרבו ותיקי הגדוד לפנות אליו בבקשה לתמיכה כספית או לג'וב, בהזכירם את ימיהם ביחד בשוחות, והוא נהג להיעתר להם. אולם נראה שידידו האמיתי היחיד בשוחות היה כלב ושמו פוסל, טרייר לבן שנדד אליהם מקווי האויב. היטלר לימד אותו תעלולים ורווה נחת מידידותו. כשיחידתו נאלצה לזוז למקום אחר והכלב נעלם, הוא לא ידע את נפשו מצער. "החזיר שלקח אותו ממני לא ידע מה הוא עשה לי", אמר כעבור שנים רבות. הוא מעולם לא גילה צער דומה על אדם כלשהו.

פעם על הכוונת, פעם על הקו

בין שליחות לשליחות, במפקדה ובשוחות, מצא היטלר זמן לצייר ולקרוא את כתבי שופנהאואר וניטשה על האדם העליון שהצבא הגרמני חילק לחיילים. כמה פעמים ניצל ממוות, למשל כאשר התפוצץ פגז צרפתי בעמדת פיקוד קדמית והרג ופצע כמעט את כל אנשי המטה שהיו שם. בין הפצועים קשה היה מפקד הגדוד, שעמד להמליץ על הענקת עיטור צלב הברזל להיטלר – וזאת על חלקו, לצד חייל אחר, בהגנה על חיי מפקד זה תחת אש ימים אחדים לפני כן. היטלר יצא מהעמדה דקות אחדות לפני נפילת הפגז. מעין אות לבאות – להתנקשויות שהיטלר ניצל מהן פעם אחר פעם בהיותו שליט גרמניה. מהגדוד של היטלר, שמנה בראשית המלחמה 3,000 איש, נותרו חיים בסיומה רק כ-500. מסוכן במיוחד היה תפקידו של היטלר כמקשר, שרבים רבים נפלו בו. הישרדותו חיזקה את תחושתו שהוא נבחר בידי מישהו למשימה מיוחדת בעתיד, ושאותו מישהו שומר עליו. על סף סיום המלחמה שוב היה היטלר קרוב ליהרג. חייל בריטי ושמו הנרי טנדי כמעט שינה את ההיסטוריה העולמית במהלך השתלטות על כפר צרפתי: היטלר היה בטווח הרובה שלו, אך הוא החליט שלא לירות. טנדי ראה לנגד עיניו חייל פצוע וכושל, השולח מבט יגע לקנה הרובה שלו כאילו הוא כבר יודע שהוא הולך למות. למה להרוג אותו? , חשב. טנדי התפרסם בבריטניה, ונעשה גיבור לאומי, משום שהיה החוגר המעוטר ביותר בצבא הבריטי. הוא לא ידע מי היה החייל שעל חייו חס. אך היטלר זכר היטב את התקרית הזאת ואת האיש שכמעט ירה בו, ואף זיהה את פניו בעיתונות. היטלר השיג העתק של תמונה שהצייר האיטלקי פורטוניטו מטניה צייר על פי תצלום ידוע שבו נראה הגיבור הבריטי טנדי נושא חייל פצוע בתחילת המלחמה, ותלה אותה בביתו. כאשר בא לשם ראש ממשלת בריטניה צ'מברליין ב-1938, ביקור פייסנות שהוביל לחתימת הסכמי מינכן הנודעים לשמצה, ראה להפתעתו את התמונה ושאל את היטלר מה לו ולתמונת חייל בריטי. היטלר ענה לצ'מברליין "זה האיש שכמעט הרג אותי, והייתי משוכנע שלעולם לא אראה את גרמניה שוב. אבל ההשגחה העליונה שמרה עליי גם אז". הוא ביקש מצ'מברליין שיעביר את תודתו לטנדי.

ואכן – כפי שסיפר לימים אחיינו של טנדי – יום אחד צלצל הטלפון בביתו של הנרי טנדי ועל הקו היה ראש הממשלה. הוא דיווח לטנדי על השיחה עם הפיהרר, ועל התודות שהלה ביקש לשלוח לאיש שהחליט שלא לירות בו. רק אז נודע לטנדי הנדהם מי היה האיש שהוא החליט להציל את חייו ולא לירות בו. הוא חזה כמובן עוד קודם לכן בתמונות של שליט גרמניה, אבל לא זיהה אותו כאיש שהיה על כוונת הרובה שלו ב-1918. הוא היה מוכה הלם. חרטתו על שחמל על האיש התעצמה בשנים הבאות, כאשר היה בלונדון המופצצת. טנדי נפטר ב-1977 והוא בן 86. באוקטובר 1918 היטלר התעוור זמנית מהתקפת גז כלור של הבריטים. שעה ששכב עיוור וחסר ישע בבית החולים בימות החורף של 1918, בעוד גרמניה נכנעת לאויביה, דומה היה עליו כי כישלונו האישי כצייר ועיוורונו מתמזגים באסון שבא על העם הגרמני כולו. הלם התבוסה גרם לו זעזוע נפשי עמוק. הוא סיפר שכאשר שמע על שביתת הנשק בכה בפעם הראשונה מאז מות אמו. נראה היה לו שתבוסה כזאת אפשר להסביר רק בבגידה, בחתירה אפלה של הגזע השנוא עליו, זה שעמו נמנה גם מפקדו ודורש טובתו.

גרינג מפיל המטוסים

רק מעטים מראשי המשטר הנאצי היו בעלי עבר משמעותי במלחמת העולם הראשונה. אנשי המעגל הראשון שסביב היטלר – הימלר, גבלס, בורמן ושפר – היו צעירים מכדי למלא תפקיד של ממש במלחמה ההיא. החריג היה מספר 2 ברייך השלישי, שר האווירייה הרמן גרינג. במלחמת העולם הראשונה היה גרינג טייס קרב שהתפרסם במספר הרב של מטוסי קרב שהפיל. הוא טען ל-22 לפחות; לדעת המחקר הוא אכן הפיל לפחות 17 מטוסי אויב. הצלחתו זאת הביאה אותו בסוף המלחמה להתמנות מפקד היחידה של הטייס המפורסם ביותר של גרמניה, מנפרד פון-ריכטהופן, "הברון האדום", שנהרג זה מקרוב. לאחר המלחמה היה גרינג גיבור מלחמה מפורסם ומעוטר, והצטרפותו למפלגה הנאצית נחשבה להישג אדיר שלה. סביר להניח שבזכות עברו זה זכה לשמש לאורך שנים רבות מספר 2 הרשמי של היטלר.

  בין מצביאיה של גרמניה הנאצית, פילדמרשל ארווין רומל, שכמעט כבש למען היטלר את המזרח התיכון, התפרסם בתרומתו למלחמת העולם הראשונה. הוא היה אז קצין זוטר למדי, סרן בחיל הרגלים, אך בקרבות עם הרומנים והאיטלקים בלט בזכות טקטיקות ייחודיות, שהיו גרעינה של האסטרטגיה שתשמש אותו כעבור שנות דור במדבר לוב ובמצרים. על תוקפנותו וכושר האלתור שלו בחזית אינוונצו באיטליה הוענק לרומל הצעיר העיטור הקיסרי הגבוה ביותר, דבר חסר תקדים לגבי קצין חיל רגלים זוטר. חיל-הרגלים תוקף – ארוין רומל – נוריתה ביקורות והמלצות על ספרים// <!– /

חיל-הרגלים תוקף - ארוין רומל - אתר נוריתה

ספרו 'חיל הרגלים תוקף' על ניסיונו במלחמת העולם הראשונה היה רב-מכר, והיטלר עצמו קרא אותו בתשומת לב. הספר אפילו תורגם לעברית והופיע בהוצאה הצה"לית 'מערכות'. זהו מן הספרים הבודדים של מצביאים נאצים שתורגמו לעברית, והיחיד הנוגע לניסיונו של קצין גרמני במלחמת העולם הראשונה שהופיע בלשוננו – אות לחשיבות הרבה שמייחסים לו גם בצבא הישראלי.

מוסוליני עוזב את השמאל

מכאן לבן בריתו של היטלר, שליט איטליה בניטו מוסוליני. ערב מלחמת העולם הראשונה כבר היה מוסוליני פוליטיקאי סוציאליסט ידוע, שתמך במהפכה סוציאליסטית אלימה ושימש עורך עיתון המפלגה. כשפרצה המלחמה הוא קרא לניטרליות מוחלטת, אך עד מהרה שינה את דעתו וצידד בחבירה למעצמות ההסכמה. היו שייחסו את השינוי לשוחד צרפתי, אך השינוי שחל במוסוליני היה אמיתי. כשהצטרפה איטליה למלחמה הוא התגייס לצבא, וב-1917 נפצע. לאחר מכן חזר לעבוד בעיתונו. אלא שהאידיאולוגיה שלו עברה שינויים דרמטיים. איש השמאל הלוחמני עבר אל הקצה הלאומני והניף את נס הפשיזם. היו שמועות שגרמה לכך, בין היתר, סדרת הסרטים על הגיבור הרומאי הדמיוני מצ'יסטה. הסרט הראשון בסדרה, 'כביריה', יצא לאקרנים ב-1914 ותיאר את גדולת האימפריה הרומית במלחמות הפוניות. השחקן שגילם את הגיבור, ברתולומאו פגאנו, דמה למוסוליני כשתי טיפות מים. תסריטאי 'כביריה' היה הסופר גבריאלֶה ד'אנונציו, הוגה דעות לאומני. מוסוליני, בין אם הושפע מהכוכב בן דמותו ובין אם לא, הושפע מד'אנונציו והפיץ את דעותיו – שעל פיהן המלחמה היא הזדמנות להתחדשותה הלאומית של איטליה. סטלין נרקב בסיביר מנהיג ברית המועצות במלחמת העולם השנייה, הרודן יוסף סטלין, התקשה לעשות דבר מה משמעותי במלחמת העולם הראשונה – שכן רוב שנותיה היה אסיר בסיביר, בגלל פעילותו המהפכנית. ב-1917 שימש עורך ביטאון המפלגה הבולשביקית, 'פרבדה', אך היה נתון למרותו של כותב המאמרים הראשיים לב קמנייב. בשלהי המלחמה, לאחר מהפכת אוקטובר, שימש קומיסר פוליטי בצבא האדום. המהפכה הקומוניסטית אירעה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, ולמעשה התאפשרה בגללה. ולדימיר איליץ' לנין, מנהיג המהפכה, הגיע לרוסיה מגלותו בשוויצריה בעזרת הגרמנים, שהיו מודעים היטב לנזק האדיר שיכול לגרום האיש הזה לאימפריה הרוסית. הם אפשרו אפוא ללנין ולאנשיו לעבור בגרמניה בקרון חתום, שאותו אסור היה להם לעזוב. הגרמנים צדקו. ברוסיה התגלה לנין ככלי נשק מזיק יותר מכל התותחים והגזים הגרמניים, וגרם בפעילותו החתרנית נזק אדיר למאמץ המלחמה הרוסי. שירות חשוב אף יותר לגרמנים עשה לנין לאחר שתפס את השלטון ברוסיה. הוא הוביל לחתימת הסכם ברסט-ליטובסק בין רוסיה לגרמניה, שהפסיק את המלחמה ונתן לגרמנים שטחים רוסיים

 

. רוזוולט ים וצ'רצ'יל גם ולבסוף, למערב. שני מנהיגיו הגדולים של העולם החופשי במלחמת העולם השנייה מילאו, במפתיע, אותו תפקיד במלחמת העולם הראשונה: שניהם היו אחראים על הצי הצבאי של מדינותיהם. אלה הם גם שני האישים היחידים שנשאו תפקידים ממשלתיים בכירים בשתי המלחמות. נשיא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שימש במלחמה הראשונה תת-שר לענייני הצי. הוא התמיד בתפקיד זה עד 1920. הוא נודע כמצדד נלהב בשימוש בצוללות, ויזם כמה תוכניות לעצירת צי הצוללות הגרמני – ביניהן תוכנית למחסום מוקשים ימיים ענק מסקוטלנד ועד נורווגיה, שסיום המלחמה קטע את מימושה. הצלחתו בהכנת הצי האמריקני למלחמת העולם הראשונה, והיוזמות שנקט בתפקידו, הוציאו לו מוניטין והזניקו את יוקרתו הפוליטית במידה כזו שכבר ב-1921 היה מועמד המפלגה הדמוקרטית לסגן הנשיא. הדמוקרטים כשלו במסע הבחירות הזה, ורוזוולט נאלץ לחכות עוד כמה שנים. ב-1921 אף לקה בשיתוק ילדים, שעמו נאבק כל שנות נשיאותו הרבות.

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה במלחמת העולם השנייה, לא רק ששימש בתפקידים בכירים בשתי המלחמות, הוא אף כתב את ההיסטוריה של שתיהן. סדרת ספריו על מלחמת העולם השנייה זכתה לתהודה רבה, אך רק מעטים מכירים את הסדרה בת שלושת הכרכים שכתב על המלחמה הראשונה: 'המשבר העולמי', 'החזית המזרחית' ו'תוצאות המלחמה'. להבדיל מהסדרה הגדולה שלו על מלחמת העולם השנייה, ספרים אלה לא תורגמו לעברית. צ'רצ'יל היה במלחמת העולם הראשונה שר הימייה, ולאחר מכן שר החימוש. אלא שלהבדיל מרוזוולט, צ'רצ'יל לא קנה לעצמו בשנים ההן שם של שר מוצלח. תפקודו הוכתם בגלל אחריותו הישירה למתקפה הכושלת על חצי האי גליפולי ב-1915. המתקפה נועדה להשתלט על מצרי הדרדנלים, המוליכים מהים השחור לים התיכון, וכך לאיים על הבירה העות'מאנית איסטנבול, לפתוח לרוסים נתיב ימי לים התיכון, ולהעביר את מדינות הבלקן לצדן של מעצמות ההסכמה. צ'רצ'יל חשב לקטוף ניצחון קל שיסייע לקצר את המלחמה. חשבונותיו התגלו כשגויים. תורכיה נחלה במערכה זו את ניצחונה הגדול היחיד במלחמה. אחד המצביאים הבולטים בצד התורכי היה מוסטפה כמאל, שהמריא על כנפי הניצחון הזה וכעבור שנים אחדות נודע כאטא-תורכ, המהפכן החילוני אבי תורכיה המודרנית. צ'רצ'יל לקח על עצמו את מלוא האחריות והתפטר מהממשלה. הוא יצא לחצי שנה לשירות קרבי בחזית המערבית, שם שימש מפקד גדוד בדרגת סגן-אלוף.

במאי 1916 הוא שב לבריטניה ולמקומו בפרלמנט. כעבור שנה מינה אותו ראש הממשלה לויד ג'ורג' לשר החימוש והטיל עליו את האחריות לייצור הנשק, לרבות טנקים ומטוסים, שנדרש להבסתה של גרמניה. במסגרת תפקיד זה התוודע לד"ר חיים ויצמן, שמונה למנהל המעבדות של האדמירליות הבריטית. ויצמן גילה שם שיטה להפקת אצטון, חומר חיוני לייצור חומרי נפץ, מתסיסה של חומרי גלם צמחיים. תמיכתו של צ'רצ'יל עזרה לוויצמן להשיג משר החוץ, הלורד ארתור בלפור, לקראת כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, את ההצהרה המפורסמת שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. בסיום המלחמה התמנה צ'רציל לשר המלחמה שמשימתו הייתה לשחרר את החיילים לביתם ללא תקלות ולשלוח אספקה צבאית לכוחות האנטי-בולשביקיים ברוסיה. גם ניסיונו זה נכשל, והבולשביקים השתלטו על רוסיה. את תדמית הכישלונר הסדרתי שדבקה בו במלחמת העולם הראשונה הצליח צ'רצ'יל לסלק רק במלחמת העולם השנייה.

 

 

 

 

Photo: ‎יש שם כתבה שלי אבל  גם ללא קשר לזה  גליון מלחמת העולם הראשונה של "דיוקן -מקור ראשון " מוצלח ומומלץ ביותר. במיוחד בימים אלו כשמדברים על כך שאנו מתקרבים בצעדי ענק למלחמת עולם שלישית של כנופיות האיסלאם כנגד מתוני האיסלאם ושאר העולם.יש רק הבדל קטן אחד :אז במלחמת העולם הראשונה כולם חשבו בהתחלה שזה יגמר תוך כמה חודשים. עכשיו הכנופיות השונות מכינות את עצמן למלחמה של עשרות שנים.‎

מה אפשר לעשות עם עזה?

בשלב הזה נראה שהולכת ומתקרבת ההחלטה לכבוש את עזה ולהפיל את החמאס (לא לחסל אותו כי זה כנראה בלתי אפשרי,הם ימשיכו להתקיים כארגון מחתרתי).אם קודם נראה היה שאפשר להגיע להפסקת אש עם החמאס, הרי שהאפשרות הזאת מתבטלת לאחר ניתוק קשרי האוויר עם  העולם כתוצאה מפגיעת רקטה של החמאס. ישראל פשוט אינה יכולה להרשות לעצמה שדבר כזה יקרה שוב ( ושוב) כתוצאה מגחמותיו של החמאס. ושוב אינה יכולה להרשות לעצמה את קיומו של אירגון טרור שממוקד לחלוטין במטרה להשמידה ויהי מה ויכולותיו משתדרגות בצורה דרמטית בכל סיבוב מלחמתי. בסדר, אז נניח שעזה בידינו. מה אז? האם נמשיך לשלוט בעם העזתי שאותו כבר נטשנו בשמחה לפני כמה שנים? החיכוך המתמיד  עם העזתים,  חיכוך שיביא לנפגעים אצלם ואצלנו מדי יום?

לי נראה שכדאי במקרה כזה לנהל את רצועת עזה בשיתוף פעולה עם המצרים ועם הפלסטינאים של הרשות של אבו מאזאן, או עם פלסטינאי חזק מבחוץ שמכיר את עזה מבפנים ואינו איסלאמי קיצוני השונא יהודים באשר הם. יש מישהו כזה. שמו מוחמד דחלאן, ויש לו בסיס כוח משל עצמו אבל לא את האידיאולוגיה האיסלאמית הקנאית של החמאס.דחלאן היה ראש מנגנון הביטחון של הפתח בעזה ונאבק שם בחמאס.והפסיד.

דחלאן נראה כמועמד טוב לנהל שם את העניינים.מצד הפלסטינאים − לא מצידנו, אבל הוא גם לא יהיה עויין בהכרח כמו החמאס. ישראל תשלוט שם כמה חודשים ואחר כך, בהדרגה, יועבר השלטון לדחלאן או למישהו כמוהו, מתוך הכרה באינטרסים הלגיטימיים שיש למצרים ברצועה.

לדחלאן כבר יש כנראה כוח צבאי כלשהו ברשות. מי שרוצה לנהל את עזה צריך להיות אדם חזק,ודחלאן אולי עונה על הקריטריון. עם זאת, יש לקוות שהוא למד כמה דברים מהפסדו במאבק כנגד החמאס ב-2007.

אמנם דחלאן לכאורה אינו מועמד אידיאלי לשלוט על עזה ועל הפלסטינאים שם. דחלאן הוא היריב הפוליטי של אבו מאזאן, שטוען כעת, בין השאר שהוא זה שהרעיל את עראפאת. בית משפט פלסטינאי גזר עליו שנתיים מאסר באשמת "הכפשה" משום שפתח את הפה על אבו מאזאן. אבל זה עניין פנימי של הפלסטינאים ולא מעניינינו.

הבעיה הקשה עם דחלאן  היא שהוא כבר נאבק בעבר עם חמאס…והפסיד .האם למד את הלקח הפעם? השאלה שצריכה לעניין אותנו האם בסיס הכוח של דחלאן הוא מספיק חזק כדי שיוכל לנהל את עזה בהצלחה . ברור שהאיש אינו צדיק,הוא רשע מרושע. אבל לצערנו, צדיק גם לא יוכל לנהל את עזה. נוסף על כך, דחלאן ככל הנראה מקובל על המצרים וגם זה קריטריון חשוב.

כך שאם אנחנו לא רוצים להקדיש שנים נוספות לשלטון על עזה ולהיאבק מאבק בלתי פוסק עם החמאס ועם ארגוני טרור נוספים ובראשם דאע"ש, כדאי כבר עכשיו להתחיל להכין שם מעבר שלטוני למנהיגות פלסטינאית חזקה שתדע להתמודד עם מצבים אלה. מוחמד דחלאן נראה כמועמד טוב לפחות כמו כל אחד אחר. עזה בשלטון פלסטינאי יציב שדואג לצרכי  הפלסטינאים עצמם, ולא רק לצרכי המלחמה העתידית והבלתי נמנעת עם ישראל כמו תחת שלטון חמאס,היא הפיתרון הטוב ביותר שלנו לדילמה "מה לעשות עם עזה".

 

 

ההינדים באים

ההינדים באים. הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " יולי 2014 

 מפלגה לאומית עד לאומנית, עם חיבה אישית לאלים עתיקים, להינדים קדמונים ולכלכלה חופשית, ומנהיג שאינו אוהד אוטומטי של מוסלמים. זה מה שנדרש להודו כדי לגלות באיחור שיש לה בקצה היבשת אחות קטנה ושמה ישראל .  אמאטהמה גאנדי מייסד הודו המודרנית לא אהב את הרעיון של מדינה יהודית . יורשו ג'הולאל נהרו עוד פחות מכך והקפיד תמיד לקבל נשק מישראל רק בחשאי שלא ידעו. הממשלה החדשה של הודו כבר אמורה להיות סיפור אחר לגמרי.מפלגה לאומית עד לאומנית ,עם חיבה עמוקה לאלים עתיקים ,להינדים קדומים שלהם היא מיחסת טכנולוגיית על וכלי טיס מעופפים ("וימאנות ") ,פלוס מנהיג כריזמטי שהוא גם משורר לעת מצוא ואינו אוהד אוטומאטי של מוסלמים.זה מה שנדרש מהודו כדי לגלות באיחור רב שיש לה בקצה היבשת אחות קטנה ושמה ישראל".ולסיום דיון בשאלה החמורה :מכיוון שהודו וסין הן שתי מעצמות על אסיאתיות על מסלול התנגשות בינן במי יהיה על ישראל לבחור בבוא יום הפקודה אם וכאשר הקונפליקט בין השתיים יתפרץ במלוא עוזו ? בהודו או בסין? מ

המנהיג החדש

אחרי שלטון כמעט נצחי של 'מפלגת הקונגרס ההודי ,  המחנה הלאומי על הסוס, לפחות בדמוקרטיה הגדולה בעולם. מנהיג מטעם הימין, נָארֶנְדְרָה מוֹדִי, מכהן כראש ממשלה בהודו זה כחודש וחצי. משפטי השחיתות שבכירי מפלגת הקונגרס הסתבכו בהם לאחרונה, אבטלה גוברת, ומעל לכול כעס על האויב הפקיסטני – כל אלה הניבו ל'מפלגת העם' ההינדית 31 אחוז מקולות הבוחרים, שבגלל השיטה האזורית תורגמו ל-282 מתוך 543 מושבים בפרלמנט. לראשונה בתולדות מדינת הענק זכתה בה מפלגת הימין לרוב מוחלט, שמאפשר לה לשלוט בלי שותפות קואליציוניות. בעשור הקודם אמנם כיהן במשך שנים אחדות ראש ממשלה מטעמה, אטאל ביהארי ואג'פאי, אך הוא היה מדינאי ממורכז שנדרש להישען על קואליציה, ולא חולל מהפך של ממש.

לישראל יש שתי סיבות טובות להיות מרוצה מתוצאות הבחירות בהודו. ראשית, מפלגת השלטון החדשה נחשבת ידידותית כלפינו, בוודאי בהשוואה ל'מפלגת הקונגרס' הפרו-ערבית; ושנית, המפלגה הזו ובעיקר העומד בראשה מזהים את האיום שבאסלאם הקיצוני, ולא מתכוונים לשתף איתו פעולה. כשבתווך נמצאת איראן, מדינה אסלאמית שעושה מאמצים להפוך למעצמה גרעינית, שיתוף הפעולה עם הודו יכול להיות בעל משמעות רבה. ראש הממשלה החדש מודי היה עד לבחירות האחרונות מושל גוג'ראט, אחת המדינות המרכיבות את הודו. תפקודו שם הוא שהעניק לו את האהדה הרבה בציבור הרחב. גוג'ראט נהנית משגשוג כלכלי, רמת החיים בה היא מהגבוהות בהודו, משקיעים נוהרים אליה כדי להקים מפעלים, והיא נחשבת לסמל של יתרונות הגלובליזציה. רבים מאנשי ההיי-טק של עמק הסיליקון בקליפורניה ושל בריטניה הגיעו ממנה. השגשוג הזה מחלחל גם אל העשירונים הנמוכים יותר: מודי נודע כמי שהביא חשמל לכל כפר במדינתו, ושיפר מאוד את התפוקה החקלאית באמצעות הכנסה יצירתית של שיטות עיבוד מודרניות. בעיני רבים מההודים, הוא הרפורמטור הכלכלי שארצם צריכה.

 

  "A Journey: Poems by Narendra Modi" is translated from Gujarati by Ravi Mantha.

 

משורר המהפכה 

הקמפיין של מודי בנה אותו כנציג האנשים הקטנים שנאבקים באליטה המסורתית, הלוא היא מפלגת הקונגרס. בהודו קיימת כידוע חלוקה אכזרית של החברה לקסטות, כתות מעמדיות. מודי, שהגיע מקסטה נמוכה כבנו של מוכר תה מעיר קטנה, מגלם אפוא את האפשרות לשינוי. כמו גנדי ונהרו לפניו, הוא גם משורר. מבקרים טוענים ששיריו בינוניים בתכלית, אבל זה לא מטריד את מיליוני מעריציו.

גם את מתנגדיו  של מודי מטרידות פחות האיכויות של שירתו, ויותר קורותיו והאידיאולוגיה שלו, ובפרט יחסו למוסלמים. אוכלוסיית הודו מורכבת ממגוון אנושי עצום הדובר מאתיים שפות שונות,אך באופן כללי אפשר להבחין בין הרוב ההינדי לבין המיעוט המוסלמי, שמונה 14 אחוזים מתושבי המדינה. אף שהקמת פקיסטן נועדה לתת בית לאומי למוסלמים שחיו בהודו המנדטורית, מספרם בהודו כיום – 150 מיליון – גדול מזה שבשכנתה פקיסטן. בהודו חיה כיום האוכלוסייה המוסלמית השנייה בגודלה בעולם, כשמקדימה אותה אינדונזיה בלבד. ובכל זאת, ככל הידוע, מספר המוסלמים ההודים הפועלים בארגונים אסלאמיסטיים כגון אל-קאעידה הוא קטן מאוד. לא ידוע על אזרחים הודים הכלואים במחנה המעצר בגואנטנמו, ונכון לעכשיו גם לא על כאלה הנמצאים בשדות הקרב והרצח בסוריה, בעיראק או במאלי. המוסלמים בהודו אינם נוהגים להאשים את ארצות הברית בכל תחלואיהם, כפי שעושים אחיהם ברוב פינות העולם האחרות. ייתכן שהסיבה לכך היא אופייה הדמוקרטי והסובלני של הודו, המאפשרת למוסלמים הזדמנויות אמיתיות לשיפור מצבם הכלכלי. האיש העשיר ביותר במדינה, אגב, הוא מוסלמי – עזים פרמג'אני, יו"ר חברת הטכנולוגיה 'ויפרו'.

אך גוג'ראט, שממנה הגיע מודי, נחשבת לפחות סובלנית מכל מדינות הודו כלפי המיעוט המוסלמי שבתוכה. מתנגדיו של מודי  לא שוכחים לו את אחריותו המיניסטריאלית לפרעות שהתרחשו בגוג'ראט ב-2002, כמה שבועות בלבד לאחר בחירתו למושל המדינה. זה התחיל בהפגנות של הינדים מיליטנטים, שתמכו בהקמת מקדש לאל הינדי על חורבותיו של מסגד מוסלמי. במהלך התפרעות-נגד מוסלמית עלתה באש רכבת – על פי החשד בשל הצתה מכוונת – ו-58 הינדים נספו. בתגובה יצאו ההינדים למסע נקם שבמהלכו נהרגו כאלף איש, רובם מוסלמים, ומאות חנויות בבעלות מוסלמית נהרסו. באותם ימים נרשמו ברחבי המדינה גילויי אכזריות רבים, מעשי אונס והצתת גופות. מודי הואשם כי ממשלו לא ניסה באמת לעצור את המהומות, וכי המשטרה קיבלה "הוראות מגבוה", דהיינו ישירות ממנו, לעמוד בצד ולא להתערב גם כאשר מוסלמים נשרפו חיים בידי המון משתולל. בחלק מהמקרים, כך נטען, השוטרים אף סייעו למתפרעים וכיוונו אותם לבתי מוסלמים. מודי הכחיש בתוקף את הטענות הללו, ובית המשפט קיבל את גרסתו. בדצמבר 2002, תשעה חודשים לאחר המהומות, התמודד שוב מודי על ראשות המדינה. במצעו תיאר את המוסלמים כגיס חמישי שנאמנותו נתונה לפקיסטן. את המחנות של המוסלמים פליטי המהומות הוא כינה "בתי חרושת לייצור ילדים", ברמיזה ברורה לטענה שהמוסלמים בהודו מתרבים מהר מדי, ומהווים פצצת זמן דמוגרפית. ועם כל זאת, לאחר שזכה בבחירות שוב לא השתמש מודי בסיסמאות שנאה כנגד המוסלמים, ולמעשה הפך למנהיג של כו-לם.

 

מטוסים בני אלפי שנים

 

 

מפלגתו של מודי, מפלגת העם ההודי (BJP), היא הזרוע הפוליטית של תנועת 'הארגון הלאומי הפטריוטי' (RSS). התנועה הזו נוסדה ב-1925 במטרה לאחד את הקהילה ההינדית בהודו נגד השלטונות הבריטיים. מאז הקמתה היא קוראת להחזרת "ההינדואיזם הטהור" להודו ולהשלטתו כדת המדינה. אמנם ההינדואיזם מעולם לא היה "טהור" – מראשיתו התייחס המושג למגוון אמונות ותנועות שונות זו מזו – אך בארגון הלאומי הפטריוטי טוענים שכל העמים השונים בהודו הם בעלי היסטוריה משותפת ומוצא משותף. לשיטתם, המגוון האדיר של מנהגים ופולחנים ניצב על אותו בסיס ועל פילוסופיית חיים אחידה: "הדרך ההינדית של אלה הרואים בהודו את ארץ-האם וארץ הקודש שלהם".

א נשי התנועה דוחים את התיאוריות המחקריות המקובלות, שלפיהן שבטי הארים, אבות ההודים המודרניים, הגיעו להודו מן החוץ והשמידו תרבות קדומה שהייתה שם. בהנהגת התנועה ובשורותיה יש אנשי מחקר רבים, שעושים כל מאמץ להוכיח כי השבטים ההם חיו בהודו מאז ומקדם, לאורך מאות אלפי שנים.

עוד הם טוענים שביצירות הספרות ההודיות העתיקות – הוודות, והאפוסים המהברטה והראמאיאנה – יש ראיות ברורות לכך שההודים הקדומים החזיקו כלים מדעיים וטכנולוגיים שהקדימו בהרבה את זמנם. כך למשל הם מצביעים על מתמטיקה מפותחת הנמצאת בוודות ועל אזכור של כלים מעופפים במהברטה, "הוימאנות " כשלדברי אנשי התנועה מדובר בכלי טיס שההודים הקדומים פיתחו. מתחילת דרכה קראה התנועה להודו המודרנית לשחזר את הישגיה הקדומים ולחזור להוביל את העולם בתחומי המדע והטכנולוגיה. במפלגה שצמחה מתוכה פותחו תורות על קדמותה ועליונותה של הדת והתרבות ההינדית לעומת שאר תרבויות העולם, מבחינה טכנולוגית ורוחנית כאחד.

ב-1998, כשמפלגת העם הגיעה לשלטון בהודו לראשונה, היא דאגה להפיץ בבתי הספר במדינה ספרי לימוד ברוח זו. אנשי RSS רואים בעם ההודי אורגניזם אחד, שכל תא בו מופעל בידי התרבות ההינדית. תרבות – ולאו דווקא דת. אחד ממייסדי התנועה, וניאק סארבאקאר, היה ככל הנראה אתיאיסט שלא התרשם במיוחד מכל סיפורי האלים ההינדיים. כיום גורסים אנשי התנועה כי יש דרכים רבות אל האלוהות, ולדבריהם אין להם כל התנגדות לנוצרים הינדים ואף למוסלמים הינדים, דהיינו כאלה שמקבלים את דרכה התרבותית המיוחדת של הודו. גם מודי טוען שאין לראות בהינדואיזם דת כלל, אלא "דרך חיים";

מתנגדיו משמאל אומרים כי מבחינתו ההינדואיזם הוא בעיקר אמצעי להילחם באסלאם. המשפט שהעלה את הסעיף בעבר הייתה RSS תנועה דתית וקיצונית יותר מכפי שהיא היום. בשנותיה הראשונות קראו אנשיה לבני הדתות האחרות במדינה להכיר בעליונות הדתות ההינדיות, ואף דרשו להתנות בכך מתן זכויות אזרח.

התנועה הושפעה מתורות לאומניות ואף פשיסטיות שרווחו אז באירופה, אולם הרכיב האנטישמי של הלאומנות האירופית לא חדר אליה כלל. היא אף תמכה בציונות, להבדיל ממפלגת הקונגרס. השלטון הבריטי ראה את RSS כגוף קיצוני שמסית ומעודד אלימות כלפי מוסלמים, ורדף את מנהיגיו. עם מתן העצמאות להודו, ב-1947, לא הפכה התנועה למפלגה פוליטית. היא אף הוצאה לזמן מה אל מחוץ לחוק, אחרי שהתברר כי רוצחו של מהאטמה גנדי בהיה בעברו חבר בה. כשאנשי התנועה הוכיחו שלא היה לה קשר לרצח, בוטל האיסור על קיומה.

רק ב-1954 הוקמה 'מפלגת העם ההודי' כזרוע הפוליטית של התנועה, וכשלושים שנה נוספות עברו עד שצברה כוח פוליטי ניכר. נסיקתה הציבורית הגיעה בין השאר כתוצאה מפרשה שהחלה ב-1979 והתגלגלה אל תוך שנות ה-80. הכול התחיל כשבית משפט הודי פסק כי אישה מוסלמית שהתגרשה מבעלה תקבל ממנו תמיכה כספית, אף שהבעל טען שההלכה המוסלמית, השריעה, אינה מחייבת אותו לכך. הפגנות פרועות של מוסלמים, ולחץ אדיר מצד ממשלת הודו בראשות רג'יב גנדי ממפלגת הקונגרס, הובילו לבסוף לביטול הפסיקה בידי בית המשפט העליון. בקרב הלא-מוסלמים, הדבר נתפס ככניעה של המדינה החילונית למיעוט המוסלמי, ומפלגת העם היא שקטפה את פירות הכעס הציבורי.

 

לצמיחתה של מפלגת העם תרמה גם פרשת המסגד בעיר ההינדית הקדושה איודולה . ב-1987 פתחו אנשי המפלגה במסע ציבורי להריסתו של מסגד שלטענתם נבנה על חורבות מקדש הינדי, ששליט מוסלמי הרס ב-1528. לא סתם מקדש: לדברי ההינדים, זה היה המקום שבו על פי האפוס ההודי הידוע 'ראמאיאנה' נולד האל ראמה. מה שהזין את הסערה הציבורית הייתה סדרת טלוויזיה שהוקרנה בהודו ב-1987, ממש במקביל לתחילת האירועים, והציגה עיבוד רב-פרקים של אפוס ראמאיאנה. עלילותיו של ראמה ומאבקיו בכוחות הרשע הגיעו לכל בית בהודו. מבחינת ההינדים, המאבק על מקום הולדתו של ראמה היה מעין פרק נוסף, עכשווי, בשרשרת מלחמותיו של הגיבור המיתי-טלוויזיוני.

ההינדואיזם, וכך גם המפלגה המייצגת אותו, זכו כעבור זמן קצר לדלק טלוויזיוני נוסף. הטלוויזיה ההודית הקרינה בין 1988 ל-1990 סדרה המבוססת על האפוס ההינדי המהברטה. ושוב, מיליונים רבים בכל רחבי הודו נשארו בבתיהם מרותקים לעלילות הגיבורים והאלים מלפני אלפי שנים, משל היו אלה גיבורי 'דאלאס' או 'שושלת'. הצלחת הסדרה הייתה כה גדולה עד שבמקרה מפורסם אחד העדיפו שרי הממשלה להישאר בבתיהם בעת השידור, ונמנעו בשל כך מלהשתתף בישיבת ממשלה מכרעת. נישאת על גלי ההתעוררות ההינדית, ארגנה מפלגת העם הפגנות בדרישה לחידוש המקדש של ראמה. ב-1992 הרסו המוני מפגינים את המסגד, וכתוצאה מכך פרצו בהודו מהומות דתיות שגבו את חייהם של אלפים. מאוחר יותר נטען – אם כי לא הוכח חד-משמעית – שכמה מבכירי מפלגת העם השתתפו במהומות והם שהובילו במתכוון להחרבת המסגד. כתוצאה מכך שוב הוצאה המפלגה לזמן מה אל מחוץ לחוק.

 

 

קרב ענקים     הפיל והדרקון - הודו וסין - צמיחתן המהירה ומשמעותה לגבי כולנו - רובין מרדית   ניצחונה הסוחף של מפלגת העם בבחירות האחרונות לא נבע מסדרות טלוויזיה מיתיות, אלא מגורמים אחרים, בהם השחיתות והנפוטיזם שנקשרו במפלגת הקונגרס. נפשו של הציבור ההודי נקעה מהשלטון הקיים, והוא בחר לתת אמון בהבטחתה של מפלגת העם לפוליטיקה נקייה. גם בנושא הכלכלי מצב הרוח הלאומי קודר. אלה שבחרו במוֹדי רוצים שהוא יעשה להודו כולה מה שעשה לגוג'ראט, כי בשנים האחרונות הכלכלה המתפתחת במהירות של מדינת הענק שבה לקרטע. הצמיחה, שבין 2005 ל-2007 הגיעה לשיעור של תשעה אחוזים לשנה, עומדת עתה על חמישה אחוזים. 56 אחוזים מתוך כמיליארד ורבע תושבי הודו סבלו ב-2012 מעוני מרוד.

נכון, הודו כבר אינה ענק כושל ואטי, תת-יבשת מוכת אומללות ורוחשת קבצנים, שדה פעולתם המתבקש מאליו של האם תרזה ודומֶיהָ. כיום מדובר במעצמה מפותחת, הכלכלה העשירית בגודלה בעולם. היא מייצאת למערב אשפי מחשבים וטכנולוגים מבריקים, ויש בה יותר סטודנטים למדע טהור מכפי שיש בארצות הברית. ועם זה, עדיין קשה לדבר על אושר גדול או על דימוי בינלאומי משגשג של האומה המחולקת באכזריות לקסטות, וידועה לשמצה בריבוי מעשי האונס הברוטליים המתרחשים בה. אלה נעשים לעתים לאור היום, לא פעם בידי בכירים בכפרים, שאינם נותנים את הדין על פשעיהם.

ב-2012 אמנם יצאו המונים לרחובות ניו-דלהי בעקבות פרשה מסוג זה, והאשמים הוצאו להורג בתלייה – אך בשטח הדברים נותרו כשהיו, ומספר מעשי האונס, גם של תיירות, רק גדל מאז. תחושת החרדה וחוסר הוודאות של ההודים נעוצה גם במתחרה הגדולה, סין, שכלכלתה נראית כחולפת על פני הודו במהירות. הצפי כיום הוא שבשנת 2030 תעבור הודו את סין במספר תושביה, ותהיה המדינה המאוכלסת בעולם. באותה שנה היא צפויה גם להיות המשק השלישי בגודלו בעולם, אחרי ארצות הברית וסין.

היות ששיעור התושבים בגיל העבודה שם הוא גבוה, מספר העובדים הפוטנציאליים בהודו צפוי לעבור ב-230 מיליון את זה שבסין, ובחצי מיליארד את זה שבארצות הברית. ההשערה הרווחת אומרת שבשנים הקרובות יגבר החיכוך של הודו עם פקיסטן והעולם המוסלמי מחד גיסא, ועם סין מאידך גיסא. במובן מסוים, שתי החזיתות האלה משתלבות: סין מחפשת כבר היום מאחזים בפקיסטן, דבר המעורר את חששה של הודו. בין שתי מעצמות-העל של אסיה עלולה להתחולל מלחמה קרה, שתעמוד על סף גלישה למלחמה חמה, וישרור ביניהן מאבק קשה על יוקרה בינלאומית, על משאבים כגון גז, נפט ומים, ועל "מרחבי מחיה" באופן כללי. בשנים האחרונות סין והודו מאשימות זו את זו בניסיונות התפשטות, וכנראה שתיהן צודקות.

 

רטוריקה מנותקת

רב המשותף בין הודו לישראל – לפחות הודו כפי שרואה אותה מפלגת העם. שתיהן ממשיכות תרבות עתיקה ביותר, שתיהן מדינות דמוקרטיות בסביבה לא דמוקרטית, לשתיהן שכנות מוסלמיות, ובכל אחת מהן מיעוט מוסלמי גדול. להודו אינטרסים רבים המקבילים לאלה של ישראל. היא מצויה בקונפליקט מתמיד עם מדינה אסלאמית מסוכנת, פקיסטן, שחמושה בנשק גרעיני ומשמשת כאחת מבירות הטרור העולמי. בפקיסטן, כזכור, מצא בן-לאדן מקלט לפני שחוסל בידי האמריקנים, ויש להניח ששם נמצא גם מנהיג אל-קאעידה הנוכחי, ד"ר איימן אל-זוואהירי.

משך רוב שנותיה נהגה הודו להתחשב באינטרסים של העולם המוסלמי. לעומת זאת לישראל, עוד משנות הקמתן של שתי המדינות, היא התייחסה בעוינות חריפה. מפלגת הקונגרס השמאלית, בעלת הגישה של 'מדינת כל אזרחיה', תפסה את ישראל כראש החץ של הלאומיות בעולם. דעות אנטי-ציוניות ופרו-ערביות אפיינו כבר את שני מייסדיה של הודו – מהאטמה גנדי, הקדוש המודרני המפורסם, איש ההתנגדות הלא-אלימה ומי שנחשב לאבי האומה ההודית; וג'אוהרלאל נהרו, ראש הממשלה ושר החוץ של הודו במשך שנים רבות, ואבי שושלת מנהיגי הודו לבית גנדי (אכן מבלבל, אבל שושלת גנדי היא צאצאית של נהרו; בתו של נהרו, אינדירה, הייתה נשואה לפירוז גנדי, שאין לו קשר משפחתי למהאטמה). גאנדי אוטוביוגרפיה או סיפור ניסויי עם האמת גנדהי ספר חדש מהדורה חדשה

למהאטמה גנדי אמנם היו כמה ידידים יהודים שתמכו בו עוד בזמן שהותו בדרום-אפריקה, לפני ששב להודו ב-1918, אולם הוא סבר שהיהדות אינה לאום הזכאי למדינה עצמאית. ממשיכו נהרו ראה ביהודים החיים בארץ ישראל נציגים של הקולוניאליזם המערבי המדכא ושל האימפריאליזם האנגלי בפרט. לא הועילה ההקבלה בין מאבק היהודים בשלטון הבריטי לבין מאבקם של ההודים כנגד אותם בריטים באותה תקופה עצמה: נהרו ויתר אנשי מפלגת הקונגרס סברו שהצהרת בלפור הייתה בגידה בערבים יושבי פלשתינה.

עוד בשנות ה-20 חיזרה מפלגת הקונגרס אחר המוסלמים, והכריזה שוב ושוב על תמיכתה בערביי ארץ ישראל. ב-1930 קיימה המפלגה ועידה שכותרתה "פלשתינה ערבית". בעקבותיה נערכו ועידות נוספות, וב-27 בספטמבר 1936 אף הוכרז בהודו על "יום פלשתינה". שלושה חודשים וחצי אחרי קבלת העצמאות של הודו הספיק נציגה באו"ם להצביע נגד הצעת החלוקה של ארץ ישראל – אף שהודו עצמה למרבה האירוניה קמה בדרך דומה, של חלוקת שטח שלטון בריטי בין הודו לפקיסטן.

 

 

הסופר הארצישראלי אהרן ראובני, שב-1945 הקדיש ספר לניתוח תורתו של נהרו (ואיתו, באותה כריכה, סקר את דעותיו של הסופר ה"ג ולס), עמד על מניע נוסף להתנהגותם של שוחרי החירות ההודים כלפי מקביליהם היהודים. " רושם מוזר אף עלוב", כתב, "עושה ג'אוהרלאל נהרו בעלותו על במה רדיקלית בלונדון על מנת לפתור מניה וביה בעיות גדולות וקשות מן העומדות ברומו של עולם, לרבות בעיית ארץ ישראל. כל בר דעת רואה מיד כי הדברים אינם נהירים לו, וכי הוא חוזר בלי כל חקירה ודרישה על דעות מוסכמות המקובלות בחוגים מסוימים בארצות הדוברות אנגלית".

(, אהרן  ראובני    ג'והרלל נהרו וה. ג'. ולס :   דעותיהם ויצריהם /    ירושלים :   ד. ב בר אהרונסון 1945 ע' ס)

עד מותו של נהרו ב-1964 הסתמכה כל מדיניותה של הודו על האינטואיציות של המנהיג. הוא בז להסכמים מדיניים, לאמנות ולבריתות בינלאומיות, וראה בכל אלה חלק מחוקי הפוליטיקה הישנה שיש לשנותם. מדיניותו הייתה גדושה ברטוריקה של שלום ורצון טוב, אך הוא העמיד אותה גם מעל לשיקולים מעשיים של טובת ארצו. רבים בעולם ראו אותו כמי שיוצר נתק בין הודו למציאות שסביבה. נהרו, חסיד אדוק של סוציאליזם ותכנון ממשלתי מרכזי נוסח סין וברית המועצות, הקשה על חברות זרות להשקיע בהודו והערים קשיים בפני חברות הודיות – מה שפגע קשות בכלכלת ארצו, והפך את החברות ההודיות לבלתי תחרותיות בשוק העולמי.   מנהיגת העולם השלילי לאורך שנות המלחמה הקרה התבססה הודו כאחת ממנהיגות גוש המדינות ה"בלתי מזדהות", ודבקה בקו האנטי-ישראלי הנוקשה של הגוש, קו שהכתיב נשיא מצרים גמאל עבד א-נאצר. עם זאת, היא לא נמנעה מלהיעזר בישראל באופן חשאי. ביוני 1962, לאחר תבוסתו במלחמה עם סין, פנה נהרו באיגרת חשאית לבן-גוריון בבקשת סיוע צבאי. ישראל הסכימה להעביר להודו אמצעי לחימה ותחמושת, ובהמשך קיימו קצינים הודים ביקורי עבודה בישראל. אלא שהדבר הודלף לעיתונות, מצרים זעמה, הודו הכחישה, ושיתוף הפעולה נגדע ולא חודש עוד בימי נהרו. ב-1965, בעקבות מלחמת הודו-פקיסטן, נענתה ישראל שוב לבקשה הודית ושיגרה אליה סיוע צבאי, בלי לקבל שום הכרת תודה או תמורה מדינית. כך היה גם במלחמת הודו-פקיסטן השנייה ב-1971, שהביאה בסופו של דבר להקמת בנגלדש.

Indira Gandhi - 1917-1984

 

אינדירה גנדי, שעמדה בראש ממשלת הודו משנת 1966, ירשה מאביה את גישתו האנטי-ישראלית. כשישראל הפציצה את הכור הגרעיני העיראקי, הכריזה גנדי על קונסול ישראל בבומביי עמוס רדיאן "אישיות לא רצויה". כאביה גם היא הייתה פרו-סובייטית, והתמידה בכך אף בשנות שקיעתה של המעצמה האדומה. תפיסתה הסוציאליסטית האדוקה דרדרה עוד יותר את הכלכלה ההודית, ויחד איתה שקע גם כוחה הבינלאומי של הודו כמעצמה אזורית. רק בימי בנה רג'יב, שכיהן אף הוא כראש ממשלה, השכיל השלטון ההודי להעמיד את הכלכלה על אדנים יציבים יותר ולחתור למדיניות בינלאומית מאוזנת.

רק ב-1992 הואילה הודו לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, אולם כל עוד שלטה בה מפלגת הקונגרס נותרו הקשרים בין שתי המדינות קרים ומסויגים. מצב הדברים השתנה ב-1998, כאשר זכתה 'מפלגת העם' בשלטון בפעם הראשונה. ראש הממשלה מטעמה, אטאל ואג'פאי, נחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל. בספטמבר 2003 ניתן ביטוי להתחממות היחסים כשאריאל שרון ביקר בהודו. ביקורו נחתם בהצהרה ידידותית משותפת, למורת רוחם של מפגינים ברחבי תת-היבשת. ראש הממשלה הנוכחי מודי הוא אף פרו-ישראלי באופן מובהק יותר מוואג'פאי. הוא עצמו ביקר כאן בהיותו מושל גוג'ראט, ושרת החוץ שלו היא יושבת ראש אגודה פרלמנטרית לקשרי הודו-ישראל. גם הצורך ההדדי בשיתוף פעולה בין המדינות גדל עם השנים. כיום לישראל ולהודו אינטרסים משותפים בתחומי צבא, מודיעין, כלכלה וסחר, ובייחוד בכל הקשור לחלל. לשתי המדינות פרויקטים משותפים של שילוח לוויינים, וישראל נעזרת באמצעי שיגור הודיים.

 

 

פרופ' אפרים ענבר

אפרים ענבר צילם יוני קמפינסקי 

מעל לכול, שתי מדינות עמוקות-שורשים אלו הן העומדות בקו הראשון של העולם החופשי מול מתקפת האסלאם הקיצוני. "

מפלגת העם מתייחסת לישראל באהדה רבה כל השנים, ולכן יש לצפות בתקופה הקרובה לשיפור משמעותי ביחסי הודו-ישראל", אומר פרופ' אפרים ענבר, ראש מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן. את מודי הוא מגדיר כ"מנהיג ההודי האוהד ביותר לישראל עד כה".

אלי : ובכל זאת, במפלגת העם נשמעים גם קולות צורמים כלפי מי שאינם הינדים. איך צריכה ישראל להתייחס לכך? "

ענבר :יש במפלגה נימות שונות, ואני לא חושב שצריך לבדוק יותר מדי בציציות של החברים שלנו".

אלי : הודו הופכת למעצמת-על אסיאתית ונכנסת לתחרות גוברת עם סין. אם אי פעם תיאלץ ישראל לבחור בין השתיים, את מי עליה להעדיף?

ענבר "אין ספק שהודו מדינה יותר סימפטית ויותר דמוקרטית מסין הרודנית, והאינטרסים שלה קרובים יותר לאלה של ישראל. וישנה גם אמריקה, הידידה מספר אחת שלנו, שמעדיפה את הודו על פני סין. יש להדק עם סין את הקשרים הכלכליים, אך לא בתחומים האסטרטגיים. מבחינת השיקולים ארוכי הטווח בתחומים שונים, ביטחוניים וגם דמוגרפיים, מנקודת המבט של 2014 הודו עדיפה כשותפה על פני סין".

ביבליוגרפיה :

אהרן  ראובני    ג'והרלל נהרו וה. ג'. ולס :   דעותיהם ויצריהם /    ירושלים :   ד. אהרונסון,   תש"ה.1945 Kumaraswamy, P. R.    India and Israel – evolvin

g strategic partnership /    Ramat-Gan :   Bar-Ilan University,   1998   Inbar, Efraim .  The Indian-Israeli entente /    Ramat Gan :   Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University,   c2004

אפרים ענבר,   השותפים האסטרטגיים החדשים של ישראל :   טורקיה והודו /    רמת גן :   מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים,

2008. Arielle  Kandel   Exploring the significant warming of Indo-Israeli relations in the post-cold war period :   from the establishment of full diplomatic relations to extensive military and economic cooperation /    [Beersheba] :   Ben-Gurion University of the Negev,   2009.

חיים יהוידע    בין הקוברה לדרקון :   סין והודו: מעצמות-העל של המאה ה-21 /    תל אביב :   ידיעות אחרונות,   [תשס"ח] 2008

יצחק  גרברג    יחסי הודו-ישראל :   אינטרסים אסטרטגיים, פוליטיקה ופרגמטיזם דיפלומטי /    [תל-אביב] :   מרכז המחקר – המכללה לביטחון לאומי,   2009.

 

דמוקרטיות: הודו - דמוקרטיה בחברה משוסעת; יחידות 10-9

פ.ר. קומרסו    דמוקרטיות :   הודו: דמוקרטיה בחברה משוסעת /    רעננה :   האוניברסיטה הפתוחה,   תשס"ט 2009

. רובין מרדית,   הפיל והדרקון :   הודו וסין – צמיחתן המהירה ומשמעותה לגבי כולנו /    תל אביב :   מטר,   תשע"א 2010.

זקריה, פריד    העולם הפוסט-אמריקני :   על השינוי במערך הכוחות העולמי והנוף הגלובלי החדש /    תל אביב :   מטר,   תש"ע 2010.

Inbar, Efraim,     Indo-Israeli defence cooperation in the twenty-first century /    Ramat Gan :   The Begin-Sadat Center for Strategic Studies, Bar-Ilan University,   2012.  

, Rajendra  Abhyankar   <<The> evolution and future of India-Israel relations /    Tel Aviv :   The S. Daniel Abraham Center for international and regional studies,   2012
גיורא  בכר    הודו – יומן מדיני :   סיפור כינון היחסים הדיפלומטיים בין הודו לישראל ממבט אישי 1992-1989 /אזור : ראובני-ספרי צמרת, תשע"ג 2013. 

Narendra Modi features on Time magazine cover; Congress angry

האם כדאי לפחד מהימין הקיצוני האירופאי?

האם ההיסטוריה והימין הקיצוני האירופאי חוזרים ?

מאת אלי אשד

הופיע ב"בגליון חג השבועות של "דיוקן מקור ראשון " של מאי 2014

"מי מפחד מהימין הקיצוני באירופה?"

Far right logos

 

 

 

 

 

 

 

סמלי מפלגות ימין קיצונ י  באירופה.

 

 

בחירות 2014 לפרלמנט האירופאי התקימו ממש בסמוך לחג השבועות  היהודי ,חגה של רות המואביה מהגרת לארץ זרה  לבית לחם שהתחתנה בניגוד לכל הציפיות עם משפחה טובה ומצאצאיה בא גיבור שבועות דוד בן ישי יליד העיר בית לחם.

אם היום רות המואביה היתה מגיעה  מארצה מואב לאירופה היא הייתה נתקלת ללא ספק בקבלת פנים צוננת לעין ערוך משזאת שאותה קיבלה בידי בועז ,היא הייתה ככל הנראה  מועמדת לגירוש וגרוע מכך.וזאת הגלל ההתעצמות העולה ושמגיעה לשיאים חדשים ומרתיעים של הימין הקיצוני בארצות אירופה ,התעצמות שקיבלה בימים אלו הוכחה חדשה וברורה ביותר.

 

בחירות 2014  לפרלמנט האירופאי  המדינות 28  מדינות עם למעלה מ400 מליון בעלי זכות בחירה  המרכיבות את אירופה המאוחד  הסתיימו והתוצאות  כפי שהן התגלו במדגמים הראשוניים לפחות הן בלשון המעטה מזעזעות.

הן מראות על עלייה משמעותית בכוחו של מפלגות הימין הקיצוני באירופה במקומות שונים . אמנם  מפלגות  המרכז  המרכז השמרניות והמוכרות ימשיכו להיות הרוב אולם מקומם של מפלגות הימין השונות "השייכות כולן לגוש "אירו סקפטיים " שביינו אלו שמתנגדות לאיחוד  האירופי מוכפל לכל הפחות.והן מצהירות שיפעלו כנגד האיחוד על מנת למוטטו מבפנים.

לפי המדגמים, המפלגות האירו-סקפטיות זוכות ל-129 מושבים, המפלגות הסוציאליסטיות מגיעות למקום השני עם 193, הליברליות למקום השלישי עם 74, הירוקים עם 58, והשמאל הקיצוני עם.4

יש לזכור "הימין " הוא שם המכסה בתוכו קבוצות שונות מאוד מבחינה אידיאולוגית ,ישנן כאלו שמתנגדות למהגרים המוסלמים ואינן בהכרך אנטי יהודיות כלל.הן אכן נלחמות על שימור תרבותן הלאומית שאכן נמצאת בסכנה.

גם בדנמרק  הליברלית מובילה מפלגת המתנגדת למהגרים. גם בבריטניה מפלגת "עצמאות"  הימנית " הקוראת לפירוק הפרלמנט האירופי זכתה להצלחה גדולה. וכך גם באוסטריה שבה זכתה מפלגת ה"חירות "המתנגדת להגירה. כל אלו מפלגות שעל פניהן לפחות עיקר עניינן  הוא בהגירה האיסלאמית בלבד.

 

אבל מאידך  ישנן מפלגות כמו "שחר הזהב " שנראות כאילו יצאו מפס הייצור הנאצי הישן של אדולף היטלר גבלס הימלר וחבריהם  ויש להן שאיפות מרחיקות לכת ביותר.  ומפלגה מסוכנת זאת נכנסה גם היא לפרלמנט האירופי אמנם כדי להרסו מבפנים כמו עמיתותיה  ל"אירוסקפטים " ששואפים לחסל את האיחוד האירופי.  .

ככל הנראה לא במקרה הבחירות התקיימו על רקע מתקפה על מוזיאון  בבריסל  בירת הפרלמנט האירופי שעדיין לא ידוע מיהם מבצעיה  ייתכן שהם מוסלמים שחזרו מסוריה אבל ייתכן בה במידה שאלו הם אנשי ימין קיצוני שפועלים כנגד היהודים והעיתוי הלא מקרי היה בעת הבחירות שמביאות להתחזקות מפלגותיהם.

 

הצרפתיה

TIME International Magazine Cover, May 26, 2014

באופן צפוי ביותר הבולטת בין מפלגות הימין היא מפלגת הימין הצרפתית הוותיקה הקיימת מזה 42 שנה  "החזית הלאומית " היא המפלגת הימין קיצוני הקרובה ביותר לזרם המרכזי של הפוליטיקה האירופית ויש לה סיכויים טובים להיגיע לשלטון בעתיד בצרפת.

זאת בראשות מרין לה פן בתו הצעירה  של המייסד  לוחם לשעבר באלג'יר לה פן .היא  זכתה ל25 אחוז מהקולות הבחורים תקבל בין 22ל25 מ'מושבים בפרלמנט זינוק חד משלוש המושבים שקיבלה ב-2009 מספר משמעותי ביותר שכן זהו שליש מכלל המושבים המוקדשים לצרפת אחת המדינות המרכזיות של הגוש.

בנאום חגיגי הכריזה הגברת לה פאן : הבוחרים שלנו הראו כי הם לא מעוניינים שצרפת תובל על ידי גורמים מבחוץ. אנחנו צריכים לבנות אירופה אחרת, שבנויה ממדינות ריבוניות, וכל שיתוף פעולה נעשה מתוך בחירה חופשית. מה שקרה בצרפת מבשר את מה שיקרה בכל אירופה – שובה של האומה". היא הוסיפה כי לאור תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי יש לערוך בחירות חוזרות בצרפת."

 

הפרשנים בצרפת הגדירו זאת כרעידת אדמה פוליטית המראה שללה פן יש סיכוי טוב להגיע בעתיד גם לנשיאות צרפת עצמה התפקיד שאביה אדם שנוי מאוד במחלוקת  ניסה להשיגו שוב ושוב מאז שנות השבעים  וכשל תמיד.אך היה לו בסיס תומכים חזק שרק התעצם עם התחזקות ההגירה האיסלאמית לצרפת והתעצמות האיום הברור שאותו מהווים האיסלאמים על הצרפתים כפי שהראו המהומות שהתחוללו בערי צרפת מידי פעם והתחזקות היסוד הטרוריסטי ג'הדיסטי בין מוסלמי צרפת.

מרין לה פן היא הרבה פחות שנויה במחלוקת מאביה ולכן יש לה סיכויים גדולים יותר להשיג את מטרתה :נשיאות הרפובליקה. היא   מבקשת להחיל מורטוריום על ההגירה וליישם מדיניות "צרפתית ראשונה" לגבי התעסוקה, רווחה ולינה. לדעתה, האזרחות אינה ניתנת לחלוקה לפי לאום, ונשענת על השוויון של כל בני האדם בפני החוק. על החוק למנוע יחס מועדף על בסיס חברתי, אתני או דתי. כתוצאה מדעה זו, היא מעדיפה את ביטול חוק "אפליה מתקנת" והשבת המסלול הרגיל לאזרחות צרפתית.כמו כן לה פן מוסיפה כי לאום עובר בירושה או צריכים להיות ראויים לו. לדעתה, התאזרחות יכולה להיות מושגת רק לאחר בדיקת יכולתו של האדם להשתלב עם עקרונות הרפובליקה הצרפתית. כדי ליישב את סוגיית ההגירה, היא תומכת ברפורמה של תקנות לאומיות על מנת להסיר אזרחות כפולה, ויוצאת נגד רכישה אוטומטית של לאומיות צרפתית. עם כל זאת לה פן מעדיפה את אכיפת החוק בכל הנוגע לאובדן של לאום. לדעתה, זר אשר אינו מכבד את חוקי צרפת, חייבים לשלול את אזרחותו הצרפתית, ובאותה מידה כל זר אשר קשור לביצוע עבירות חמורות בצרפת יש להחזירו מיד למדינתו המקורית, לארץ מוצאו.

הניצחון הוא לא רק בצרפת שם הוא היה צפוי שכן החזית הלאומית מגדילה את כוחה שם מזה שנים רבות מבכל בחירות בעוד שהמפלגות האחרות רק נחלשות.

כבר נסיונות של מארי לה- פן להתקרבות ושיתוף פעולה עם   ישראל (בניגוד לאביה  )    ואין לראותה כאנטי יהודית אוטומאטית .

הגברת לה פן עורכת דין מוכשרת ויפה נראית כקיצונית פחות מאביה אבל רגישה יותר לפוליטיקה ממנו .ישנם חילוקי דיעות אם היא אנטישמית כמו אביה ש שנהג להתייחס לשואה כאל "פרט זניח בהיסטוריה " ונהג להעיר הערות עוינות כלפי היהודים ברוח הימין הצרפתי הישן של וישי .

אולם האם היא עצמה אנטישמית כמוהו ? נראה שגם לה  היו לא מעט הערות לא סימפטיות על היהודים  אולם ככל הנראה היא אינה אנטישמית "אוטומאטית " כמו אביה, ברור גם שהנושא אינו חשוב  באמת מבחינתה.

 

היא הצהירה במפורש שהיא מעוניינת שהיהודים ישארו בצרפת כאזרחי צרפת  ולא יעזבו ,כך שנראה שבחשבון הסופי  ללא קשר למה שהגברת לה פאן חושבת בסתרי ליבה על היהודים , היא ומפלגתה אינם מהווים איום על היהודים ועיקר תשומת ליבם היא בהגירה האיסלאמית הבלתי פוסקת לצרפת המאיימת על שינוי אופיה עם ירידתו של העם הצרפתי מבחינה דמוגרפית כתוצאה ממיעוט הילודה שם.

עם משבר המנהיגות הקיים כיום בצרפת בהחלט אפשרי שלה פן עם בסיס הכוח החזק שלה במפלגתה שרק הולכת ומתעצמת תמצא את עצמה לבסוף באליזה  ותתחיל ליישם מדיניות שצרפת עוד לא ידעה כמוה כנגד המהגרים .

המפלגה הפשיסטית ההונגרית

Jobbik Magyarországért Mozgalom.png

מפלגת יוביק ההונגרית מפלגה אנטישמית המזכירה את המפלגות הפשיסטיות של התקופה בין שתי מלחמות העולם שמרה על כוחה ולא עלתה מה שאולי אומר משהו גם על כוחה בבית. בהונגריה היא נחשבת למפלגה אדירת כוח ודובריה שכבר נמצאים ב פרלמנט האירופי מאיימים תדיר על יהודים ועל ישראל .

יש  סבירות שכוחם יתעצם בעתיד והדבר עלול לאיים על יהודי הונגריה שמרגישים היטב את האיום של יוביק שמתייחסת אליהם בצורה עויינת ללא הפסקה. עם יוביק תשתלט  על הונגריה שבה אין מיעוט מוסלמי גדול יש לשער שהיא תיצור ברית עם גורמים איסלאמיים קיצוניים כנגד המערב וכנגד ישראל בניסיון ליצור האימפריה הונגרית חדשה  ויש לשער עוד שיהודי הונגריה יאלצו אז לעזוב את ארצם.

 

המפלגה הנאצית הגרמנית

המפלגה הנאצית הגרמנית  המפלגה הנציונאל דמוקרטיתכתה לפחות במקום אחד מטעם גרמניה.וככל הנראה תשלח לראשונה נציג לשטסבורג   אירוע חסר תקדים בתולדות המדינה.

זאת חרף בקשתן של 16 מדינות בגרמניה שכבר עתרו לבית המשפט החוקתי במדינה, בדרישה לאסור את התמודדותה של המפלגה בבחירות, בגלל נטיותיה האנטישמיות והאנטי- דמוקרטיות. בין היתר, קראה המפלגה להתייחס בסלחנות לעבר הנאצי, ומתנגדת חריפה להגירה ולמיעוטים.

המפלגה הוותיקה הזאת נוסדה עוד ב-1964 ולאורך השנים הראתה את עצמה כגוף הגדול והיציב ביותר מבין כל הגופים הניאו נאציים הרבים בגרמניה המתרפקים לעבר ההיטלריאני .דרישותיה הן להרחיב את גבולות גרמניה ולביטול הגבול עם אוסטריה כפי שהיה בימי היטלר.

Photo Gallery: The Secret NPD Files

ב-2003 בוצע ניסיון להוציא את המפלגה  אל מחוץ לחוק אך ללא הצלחה. עוד נסיונות  בוצעו גם בסוף העשור הראשון של המאה שוב ללא הצלחה. בנתים המפלגה ידועה בטענותיה שהעם הגרמני הוא זה שבו בוצע גנוסייד בהפצצות של ערים כמו דרזדן ודורשת שיזכרו גם אותם. מנהיג המפלגה הנוכחי אודו פסטור הכריז בנאום על גרמניה כ"רפובליקה יהודית ". ועל כך הועמד לדין ונקנס,אולם לא נראה ששינה את דיעותיו.

דווקא בגרמניה שנראה שלמדה את לקחי העבר אין זה סביר שמפלגה כזאת תגיע למעמד חזק באמת ,אך כמובן לעולם אין לדעת ….

 

הנאצים הפגאניים ביוון

Chrisi Avgi Logo.svg

סמל מפלגת "שחר הזהב " ביוון 

מדהים ומעורר דאגה יותר מכל הוא נצחונה של  מפלגת שחר הזהב היוונית המושפעת עמוקות מהנאציזם תיכנס ככל הנראה לפרלמנט מטעם יוון. וזאת על אף שמנהיגה וחבריה עומדים למשפט. היא לא נצחה בבחירות ליוון אך היגיעה למקום שלישי מכובד' בהחלט -10 עד 12 אחוזים מקולות הבוחרים, מה שככל הנראה יעניק לה שלושה נציגים בפרלמנט האירופי.  ניקוס מיכלוליאקוס, יו"ר המפלגה הממתין בכלא למשפטו העביר מסר לתומכיו: "אני מברך אתכם על התנגדותכם לטרור שמפעיל השלטון. אנחנו המפלגה היחידה ביוון שמתנגדת לשלטון שמופעל על ידי גורמים זרים

 

שחר זהב" היא כיום מפלגת הימין הקיצוני המצליחה ביותר והקיצונית ביותר  ביבשת אירופה. בבחירות הכלליות שהיו ביוני זכתה ב 6.9% מקולות הבוחרים וב 18 מושבים בפרלמנט.. בבחירות הנוכחיות לפרלמנט היא היגיעה במקום השלישי עם 9.38 אחוז מהכלל הקולות ביוון המקנים לה לראשונה שלושה מושבים בפרלמנט האירופי למקום הראשון היגיעה מפלגה אירוסקפטית קיצונית גם היא בשם "סיריזה" אך  שחר הזהב " מסוכנת ומפחידה הרבה יותר. .

יותר מכל מפלגה קיצונית מצליחה אחרת היא מתרפקת בגריש גלי לעבר הנאצי שאמנם כבשו את יוון באכזריות אך אנשי המפלגה מתעלמים בבוז מקטנות מאין אלו ומשתמשים  באופן שותף בסמלים נאציים ואימרות נאציות ידועות.

סמלה הרשמי של "שחר בזהב "  הדומה לצלב קרס ומנהג חבריה להצדיע במועל-יד בכל פעם שמנהיגם  עולה על במה משל היה יורשו המוכר של אדולף היטלר ומתייחסים באופן קבוע ל"מיין קאמפף".  הם גם מפיצים ספרות על עליונותו הגזעית של העם היווני ועוסקים בהכחשת שואה. וכמובן במאבקים במהגרים ליוון. בבדיקה של המשטרה היוונית שמשרד של המפלגה בינואר 2014 נמצאו שם אלפי חומרי מסמכים וקלטות סרטים ם עם רטוריקה אנטישמית.

הם אמנם אינם מגדירים את עצמם כמפלגה נאצית ממש אך בהחלט  אינם מסתירים את הערצתם לנאצים הישנים. הם דומים לנאצים גם באלימות הגלוייה שלהם וחוסר המעצורים שלהם לתקוף את יריביהם וכל מי שמרגיז אותם בביריונות אלימה שיותר ממזכירה את שיטות הפעולה של הנאצים בשנות העשרים והשלושים. נראה שמכל מפלגה חשובה אחרת כיום באירופה ו"שחר הזהב " היא כיום מפלגה חשובה היא הקרובה ביותר אידיאולוגית ותיפקודית למפלגתו של היטלר. בבדיקה של המשטרה היוונית

ההמפלגה נוצרה עוד בראשית שנות השמונים ונשארה קבוצת שוליים זניחה עד לבחירות 2009 ביוון כאשר יוון מצאה את עצמה במשבר כלכלי חסר תקדים. ואז החלה עלייתה של התנועה שמצאה  לעצמה יותר תומכים שקצו בפוליטיקה המסורתית והכושלת של יוון ושל האחוד' האירופי. "שחר הזהב" הבטיחה ומבטיחה חלופה.

Supporters of the Golden Dawn party in Greece (photo credit: @johanknorberg via Twitter/File)

החל  מ-2011 זכתה המפלגה למימון נדיב ממקור לא ידוע, והיא מפזרת כספים בתוכניות סעד משלה, מה שעזר לה בבחירות לפרלמנט היווני שהתקיימו ביוני 2012, שבהן המפלגה זכתה ב-18 מושבים (יותר מ-6 אחוזים).

סקר מ-2012 נקבע שאם היו אז בחירות "שחר הזהב " יזכו ב14 אחוז מהקולות והמפלגה השלישית בגודלה ביוון". .מספר מדהים בעבור קבוצת שוליים זניחה לשעבר. ראש ממשלת יוון בכבודו ובעצמו לא היסס אז להגדיר את שחר הזהב "כמפלגה פשיסטית ואף ניאו נאצית ". הגדרה שאמנם אנשי המפלגה עצמם מתנגדים לה.  שחבר פרלמנט מהמפלגה סולק מהפרלמנט לאחר שצעק שם כמה פעמים "הייל היטלר ".

Golden Dawn party leader Nikos Mihaloliakos, seen here in May 2012, was arrested as part of a crackdown on the country's extreme-right party.

Golden Dawn party leader Nikos Mihaloliakos, seen here in May 2012, was arrested as part of a crackdown on the country's extreme-right party. (Petros Giannakourism/Associated Press)

בספטמבר 2013, בעקבות רצח ראפר המזוהה עם השמאל על ידי פעיל המפלגה, החלו ביוון הפגנות כנגד המפלגה וקריאות להוציאה מחוץ לחוק. המשטרה החלה בחקירה כנגד המפלגה ועצרה מספר בכירים לרבות מנהיג המפלגה  ניקולאוס מיכלוליאקוס וארבעה חברי פרלמנט נוספים בחשד לחברות בארגון פשיעה.אצל אחד מחברי הפרלמנט דווח שנמצא מוזיאון שלם של סמלים ותמונות מהתקופה הנאצית. תמונות של היטלר, צלבי קרס וקסדות גרמניות. שאותן חבר הפרלמנט אסף בשקיקה.

כל זה לא עצר את המפלגה.

במארס 2014 נעצר רופא יווני חבר במפלגה ששם שלו במשרדו בגרמנית "ליהודים אין כניסה". בחיפוש בביתו נמצאו סמלים ופגיונות עם סימנים נאציים וכנראה מיסטיים .הוא נעצר.

מידי פעם חברי המפלגה מודיעים על תמיכתם בכנסייה היוונית האורתודוכסית .לעיתים קרובות יותר הם מצהירים על שאיפתן לשוב להלניזם כאשר התרבות היוונית הפגאנית שלטה ברחבי הים התיכון.

זה אולי מרמז על האופי המיסטי הלא פוליטי שיש למעגלים  הפנימיים בקבוצה שעליהם מרמז שמה :

גם שם המפלגה ה"השחר המוזהב " הוא מעניין ביותר ויוצא דופן ,זה היה שמה של קבוצה כישופית שפעלה באנגליה בסוף המאה ה-19 ו וכללה אישים ידועים ביותר של התקופה סופרים ומשוררם ושחקנים ומה שמכונה היום "סלבריטאים ". הקבוצה  שאפה להביא לעידן חדש מיסטי על פני האדמה .אחד מחברי הקבוצה הידועים אליסטיר קראולי מכשף בריטי מפורסם שנודע כאיש המרושע ביותר על פני האדמה  [1] הכריז ברי\ש גלי על כוונתו להביא עידן חדש פגאני לכדור הארץ ולהחזיר את האלים הישנים וגם חדשים אל העולם לקרב הסופי בדתות המונותאיסטיות.

נניח ששחר הזהב תזכה בבחירות חלילה ותשתלט על יוון ? האם נראה התמתנותה ? ככל הנראה לא.  גם יריביה  בפוליטיקה ביוון אינם חושבים כך .אם "שחר הזהב " כנציגה של אירגון מיסטי וותיק תעלה לשלטון נראה יוון שכמוה לא ראינו מזה אלפי שנים. ויש כל מקום  להניח שהיהודים שם יהיו באיום על חייהם ללא קשר לשנאתם של אנשי "שחר הזהב" למוסלמים שהיא אכן גדולה מאוד גם כן .

מכל בחינה יש לראות ב"שחר הזהב " את האיום הגדול ביותר של הימין הקיצוני כיום  על היהודים ועל ישראל שאין טעם מיוחד להגיע עימו לפשרה כנגד אוייב משותף –האיסלאמים. שכן כל שיתוף פעולה כזה יהיה במקרה הטוב קצר ימים.

 

 

 

–ניתוח של הימין הקיצוני באירופה :

לדברי מאמר של  החוקר ד"ר עופר קניג ספרות המחקר מבחינה בין שני טיפוסים עיקריים של מפלגות ימין קיצוני:  האחד – שורשיו נעוצים באידאולוגיה הפשיסטית-הנאצית הפוליטית

הסוג השני שהוא חדש יותר ; ה- מתנער מכל זיקה לפשיזם ולפעמים אף מעצם האנטישמיות שהפכה לסימן היכר של המפלגות הנאציות פשיסטיות . רק בשנות השמונים של המאה העשרים החלו להופיע מפלגות ימין קיצוני מן הטיפוס האחר, והיום רוב מפלגות הימין הקיצוני משתייכות לטיפוס זה. על אף התנערותן מהפשיזם, הן מתויגות כימין קיצוני משום שהן דוגלות בערכים ובגישות המנוגדים באופן רדיקלי לאלה שעליהם מושתתות המערכות הפוליטיות שבהן הן פועלות. בייחוד הן מתנגדות לערכי הליבה של מפלגות הזרם המרכזי – בין שאלו מפלגות ימין ובין שאלו מפלגות שמאל –  ליברליזם, פלורליזם תרבותי ושוויון זכויות. חוקרים מצביעים על שורה של גורמים מרכזיים להתגבשות מפלגות הימין הקיצוני בשלושת העשורים האחרונים.

ככל הנראה, הגורם העיקרי הוא השינויים הדמוגרפיים-תרבותיים שחלו באירופה בשלושת העשורים האחרונים. בעשורים אלו חלה הגירה מוסלמית מסיבית למדינות מערב אירופה. שלא כמו גלי הגירה מוקדמים יותר שהגיעו בעיקר מהמושבות הקולוניאליסטיות, הגירה זו מתאפיינת בדרך כלל בהסתגרות דתית-תרבותית, בחוסר רצון של המהגרים להיטמע בחברה הכללית ובסירובם לקבל עליהם את ערכי המדינות הקולטות. לפיכך התושבים הוותיקים רואים במהגרים מארצות האסלאם איום מוחשי וברור על המרחב הציבורי שלהם (במקומות כאלה מוצאות מפלגות הימין הקיצוני קרקע פורייה לקליטת רעיונותיהן.

יש הסבורים שצמיחת הימין הקיצוני באירופה היא תגובת נגד לתהליכי הגלובליזציה בכלל והתחזקות האיחוד האירופי בפרט. אזרחים רבים אינם רואים בעין יפה את תהליכי האיחוד העוברים על היבשת ומתנגדים למגמה מטעמים פטריוטיים-תרבותיים ומטעמים כלכליים. בעיני אותם אירוסקפטים תהליכי האיחוד מציבים איום מוחשי על התרבות הייחודית המקומית. שכבות רחבות באוכלוסייה סולדות מהרעיון של הפקעת סממנים ריבוניים לטובת האיחוד האירופי  (למשל, המעבר למטבע האירו והעתקת סמכויות משפטיות לרמת האיחוד). לכל אלו נוספים איומי הגלובליזציה: התרחבות השימוש בשפה האנגלית על חשבון שפות מקומיות והתפשטות רשתות ותאגידים כלכליים על חשבון עסקים מקומיים.

גם הבוז לממסד הפוליטי וחוסר האמון בו הם מן הגורמים לצמיחת הימין הקיצוני. מפלגות ימין קיצוני רבות מתבססות על מאפיינים פופוליסטיים ויוצאות נגד המפלגות הממסדיות החולקות ביניהן את השלטון באמצעות אליטות המנותקות משכבות העם הרחבות. לא פלא אפוא שרוב מפלגות הימין הקיצוני החזקות מתבססות על מנהיג כריזמטי פופוליסטי הניחן בכישרון רטורי ניכר.

האיזון בין היסודות האתנו-תרבותיים (גזענות ושנאת זרים), הכלכליים (אירוסקפטיות) והפופוליסטיים (אנטי-ממסדיות) יוצר כמה מינים של מפלגות ימין קיצוני. המפלגות שבהן היסודות הגזעניים ושנאת הזר דומיננטיים יותר נחשבות לקיצוניות יותר, ופעמים רבות הן "מוקצות מחמת מיאוס". עם המפלגות הללו נמנות החזית הלאומית בצרפת, האינטרס הפלמי (לשעבר הבלוק הפלמי) בבלגיה והמפלגה הלאומית הבריטית. המפלגות שבהן היסוד הפופוליסטי חזק יותר נחשבות לכשרות יותר, וחלקן אף שותפות לעתים בממשלות או תומכות בהן מבחוץ. עם מפלגות מסוג זה נמנות הליגה הצפונית באיטליה, מפלגת העם בדנמרק, מפלגת הקדמה בנורווגיה ומפלגת העם בשוויץ. כמה מן המפלגות אינן משתייכות לאחד המינים באופן מובהק, והן נעות בין המינים השונים. מפלגת החירות באוסטריה, למשל, נתפסה כמפלגה גזענית ואנטישמית בעת שירג היידר הנהיג אותה, אולם משירד היידר מהבמה היא שינתה את הרטוריקה שלה ומיתנה את התבטאויותיה. ואין לראות אותה היום כ"אנטשמית קלאסית ".

 

 

יש להבהיר ,ישנם סיבות לגיטימיות בהחלט להתחזקות הימין . ובראשן התעצמות היסוד האיסלאמי והאיסלאמיסטי באירופה ששם בערים הראשיות כמו לונדון יש רובעים

שלמים  המכונים "לונדוניסטאן "שבהם אירגוני אל קאעידה שונים מגייסים צעירים למלחמה במערב ומדברים בריש גלי על כיבוש ארצות אירופה  והפיכתן לאיסלמיות עד סוף המאה

באירופה היום  יש תחושה חזקה מאוד ששנות השלושים חוזרות עם התעצמות ה יסוד האיסאמי שיש להוציא כסף רב על החזקתו והתעצמות כנופיות הרחוב שלו  באירופה יש תחושה חזקה שהמוסלמים לא הגיעו לאירופה להפוך לאירופאים..הם הגיעו לאירופה להפוך אותה למוסלמית.

ההגירה המסיבית פשוט הורסת את היבשת בשל נחשלותם של המהגרים והפערים האתנים הבלתי ניתנים לגשור בינם לבין המקומים.

האם  מתקרבת אירופה לצומת איסלאם שבה יהיה עליה לבחור בין איסלאם  קנאי או רודנות ימנית לאומנית אכזרית ת  אין זה מן הנמנע .

עם זאת יש   לזכור שלא כל מה שנקרא הימין  הקיצוני הוא בהכרך אנטי  יהודי  ואנטי ישראל .אולי אי אפשר להאשים את הגברת לה פן   בחיבת יהודים אבל נראה שהיא הרבה יותר שונאת  את המוסלמים שאחרי הכל הם האיום הגדול יותר מבחינתה .

אם כי אין לטעות יש שיתופי פעולה גם בין האל קאעידה ובין הימין הקיצוני הניאו נאצי כנגד הליברליזם האירופי השנוא על שניהם וכנגד היהודים אז יש לבדוק תמיד על איזה "ימין קיצוני " אנחנו מדברים. .

 

דבר אחד ברור לחלוטין אין להתייחס לימין הקיצוני באירופה כמקשה אחת או אף קבוצה אחת ,אלו הן מפלגות שונות מאוד מאוד זו מזון מהן נאציות פשיסטיות מהזן הישן ומהן שמתנגדות להגירה מסולמית שתפגעי באופי היבשת אך בהחלט אינן שונאות יהודים שאיתם הן אף מוכנות לשתף פעולה.

נסכם: הסחף שיש כיום באירופה למה שמכונה "הימין הקיצוני " הוא אמיתי . אולם לא כל הימין הקיצוני הזה הוא בהכרך אנטי ישראלי אלא דואג  דאגה אמיתית וכנה לתרבותו הלאומית המאויימת בידי  גלי המהגרים שכמה מהם אינם מסתירים כלל את שאיפתם להשתלט  באלימות על אירופה בכוח מספריהם

.לעומת זאת בהחלט יש קבוצות של ימין קיצוני שיש להן אידיאולוגיה אנטישמית אנטי יהודית סדורה שאינם מחבבים את המוסלמים אבל שונאים את היהודי. אלו הם ם הנאצים בגרמניה יוביק בהונגריה "שחר הזהב ביון " עם קבוצות כאלו ומקבילות להן יהיה עלינו להתמודד בעתיד במקביל למאבק באיסלאם הקיצוני ולא מן הנמנע שהן ישתפו עימו פעולה במאבק הגדול בין התרבויות בנסיונם להביא עידן חושך חדש.

 

 בדרך לבית לחם : נספח לכתבה

חבר אחר בקבוצה של "קבוצת "שחר הזה ב" המשורר האירי המפורסם ג.ו.ייטס חיבר את הפואמה הזאת על אחרית הימים שיש הרואים בה כמושפעת מרעיונות "שחר הזהב" :

השיר מתאר את אחרית הימים כאשר יופיע ישות אנושית כל יכולה שתצעד לעיר בית לחם על מנת  שתשמיד משם  את החברה הקיימת ,ישות שהזכירה מאוד את אלו שחברו של ייטס כמו קראולי ניסו ליצור  באמצעות טקסים שונים ב"השער המוזהב " .על פי דיווחים שונים לשיר זה יש השפעה גדולה בקבוצות שמספקות בסיס רעיוני ל"שחר הזהב " הפוליטי ביוון וקבוצות הקרובות לו :

השיר גם מתאר היטב את המתרחש כיום באירופה משל היה נבואה:

והנה השיר במקורו בתרגום לעברית של  המשורר גיורא לשם ז"ל

ההתגלות השנייה

 

סוֹבֵב סוֹבֵב בַּסִּחְרוּר הַנִּפְעָר

הַבַּז אֵינוֹ יָכֹל לִשְׁמֹעַ אֶת הַבַּזְיָר;

דְּבָרִים מִתְפּוֹרְרִים; עֲמוּד הַתִּיכוֹן נִשְׁמָט;

בַּיְּקוּם מִשְׁתַּלַּחַת הֶפְקֵרוּת לִשְׁמָהּ;

מִשְׁתַּלַּחַת הַגֵּאוּת כְּהוּיַת־הַדָּם, וּבְכָל אֲתָר

אוֹבֶדֶת בַּתְּהוֹם הַדְרָתוֹ שֶׁל הַתּוֹם;

הַטּוֹבִים בָּאֲנָשִׁים חִדְלֵי אֹמֶן כֻּלָּם, בְּעוֹד

שֶׁחִדְלֵי הָאִישִׁים חֲדוּרִים עָצְמָה מִתְלַהֶמֶת.

חָזוֹן כָּלְשֶׁהוּ לָבֶטַח קָרֵב וּבָא;

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה לָבֶטַח קְרֵבָה לָבוֹא.

הַהִתְגַּלּוּת הַשְּׁנִיָּה! אַךְ נֶהֱגוּ הַמִּלִּים

וּדְמוּת כַּבִּירָה מִתּוֹכְכֵי נִשְׁמַת הָעוֹלָם

מַעֲכִירָה אֶת רְאוּתִי: בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן, אֵי־שָׁם,

צֶלֶם־דְּמוּת בְּגוּף אַרְיֵה וְרֹאשׁ אָדָם,

מַבָּט רֵיקָן וְאַכְזָרִי כְּמוֹ הַחַמָּה,

מֵנִיד אֶת יְרֵכָיו הַנִּרְפּוֹת, וּמִסְּבִיבָיו

חָגִים צִלְלֵי עוֹפוֹת־יְשִׁימוֹן מְלֵאֵי חֵמָה.

הַחֲשֵׁכָה צוֹנַחַת בַּשֵּׁנִית; אַךְ עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת תְּנוּמָה אַבְנִית

הֻקְנְטוּ לִכְדֵי בַּלָּהוֹת בְּעֶרֶשׂ מִתְנוֹדֵד,

וּבְהֵמָה גַּסָּה, שֶׁשְּׁעָתָהּ הִגִּיעָה לְבַסּוֹף,

מִתְנַהֶלֶת בִּכְבֵדוּת אֶל בֵּית לֶחֶם כְּדֵי לְהִוָּלֵד?

תרגום: ג"ל

———————————————
The Second Coming

 

Turning and turning in the widening gyre
The falcon cannot hear the falconer;
Things fall apart; the centre cannot hold;
Mere anarchy is loosed upon the world,
The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
The ceremony of innocence is drowned;
The best lack all conviction, while the worst
Are full of passionate intensity.

Surely some revelation is at hand;
Surely the Second Coming is at hand.
The Second Coming! Hardly are those words out
When a vast image out of Spiritus Mundi
Troubles my sight: somewhere in sands of the desert
A shape with lion body and the head of a man,
A gaze blank and pitiless as the sun,
Is moving its slow thighs, while all about it
Reel shadows of the indignant desert birds.
The darkness drops again; but now I know
That twenty centuries of stony sleep
Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
And what rough beast, its hour come round at last,
Slouches towards Bethlehem to be born?

 

וראו גם

מה אפשר לעשות עם מפלגה פשיסטית השולטת בהונגריה 

ביבליוגרפיה :

The development of the Radical Right in France :   from Boulanger to Le Pen /    Houndmills, Basingstoke, Hampshire, England :   Macmillan Press,   2000

\, Angus  Roxburgh    Preachers of hate :   the rise of the far right /    London :   Gibson Square,   2002.

Davies, Peter  The Routledge companion to fascism and the far right /    London ;   New York :   Routledge,   c2002.

ThShields, James, The Extreme right in France :   from Petain to Le Pen /    London ;   New York :   Routledge,   2007.

The far right in Europe :   an encyclopedia /    Oxford :   Westport, Conn. : Greenwood World Press,   2008.

 

Ellinas, Antonis A., The media and the far right in western Europe :   playing the nationalist card /    New York :   Cambridge University Press 2010

Trilling, Daniel.    Bloody nasty people :   the rise of Britain's far right /    London ;   Brooklyn, Ny :   Verso Books,   2012.

The Routledge Companion to Fascism and the Far Right (Routledge Companions to History): Peter Davies

הפרעה של מצרים -הגנראל א-סיסי

הופיע ב"דיוקן -מקור ראשון " 13 ביוני  2014

 

פרעה חדש קם למצרים המדינה הגדולה החזקה והחשובה ביותר של העולם הערבי. אך מצרים היום היא במצב קשה מאי פעם . הלבוש המסורתי של אשתו ופסוקי הקוראן השזורים בנאומיו, הטעו את 'האחים המוסלמים' לחשוב שהגנרל עבד  אל פתאח א-סיסי הוא אחד משלהם. אילו טרחו להתעמק בעבודה האקדמית שכתב, הם היו מבינים את גודל הטעות שלהם. עכשיו א-סיסי יושב בארמון הנשיאות בקהיר, מאות פעילים אסלאמים יושבים על ספסלי הנאשמים, ובעולם מנסים לפענח את הפרעה החדש  שאמור להציל את מצרים מגורל נוסח סוריה.

א-סיסי הוא  לא אח  

הסקרים שנערכו במצרים בשבועות האחרונים אמנם צפו הכרעה ברורה, אבל איש לא חזה את גודל הניצחון. בתום ספירת הקולות התברר כי הגנרל עבד אל-פתאח סעיד חוסיין ח'ליל א-סיסי גרף 96.9 אחוז מהקולות בבחירות לנשיאות – רוב מהסוג שמקובל בצפון-קוריאה. לשם השוואה, בבחירות שנערכו זה עתה בסוריה זכה בשאר אסד ב-88.7 אחוז מהקולות בלבד. על ההישג של א-סיסי מעיבה העובדה שרק 48 אחוז מתוך 54 מיליון בעלי זכות הבחירה במצרים טרחו להגיע לקלפיות, נתון שאינו תורם לחיזוק מעמדו של הנשיא החדש.

ועם זאת, איש אינו חולק על הפופולריות העצומה שלו בקרב ההמונים. הפרשנים משווים את האהדה כלפיו לזו שגרף הנשיא גמאל עבד נאצר, שאת מורשתו א-סיסי מתיימר לייצג. אף שהמצרים נהרו אחריו בהמוניהם, א-סיסי הוא בגדר מסתורין בעיני המערב, וכל התבטאות שלו נלמדת היטב בניסיון לפענח לאן מועדות פניו.

את ההפתעה הראשונה סיפקה רשימת המוזמנים לטקס ההכתרה: בין המנהיגים הרבים שהוזמנו היה גם חסן רוחאני נשיא איראן, שיחסיה עם מצרים מתוחים. רוחאני, מסיבותיו שלו, העדיף שלא להגיע לאירוע החשוב. מהעבר האחר, קבוצת המדינות שמנהיגיהן לא הוזמנו באופן מופגן כללה חמש: תורכיה, תוניסיה, קטאר, סוריה וישראל. ככל הנראה א-סיסי אינו רוצה להפגין בפומבי את קשריו עם המדינה הציונית, אף שייאלץ להסתייע בה במלחמתו נגד קני האסלאם הקיצוני בסיני. בנאום הפומבי הראשון שנשא אחרי הזכייה הודה הנשיא החדש לתומכיו ואמר כי "הגיע הזמן לעבוד – העבודה שתצעיד אותנו אל מחר בהיר יותר ועתיד טוב יותר. העתיד הוא דף חלק, וביכולתנו למלא אותו איך שנרצה".

 

המטרות המרכזיות שהציב א-סיסי לשלטונו הן "החזרת היציבות, השבת החירות והחלת 'צדק חברתי'". יציבות, חירות וצדק חברתי הם אכן מה שמצרים צריכה כדי לעצור את הסחרור המסוכן שאליו נקלעה בשלוש השנים האחרונות, שנים שבמהלכן איבדה את מעמדה כמנהיגה הבלתי מעורערת של העולם הערבי.

 

 

המשיח הוחלף בפקיד אפור המלך פארוק 

 

כדי להבין את הכוחות שמולם פועל א-סיסי ואת הזרמים החברתיים והדתיים הרוחשים במצרים, צריך להביט לאחור את הגלגולים השלטוניים שעברה המדינה הזו בעשרות השנים האחרונות, מאז שלהי המשטר המלוכני שם. מי ששלט במצרים בעת שקמה מדינת ישראל היה המלך פארוק הראשון – טיפוס דקדנטי, בזבזן ומושחת, קלפטומן שקיבל את הכינוי "הגנב מקהיר". אמרה ידועה שלו קבעה שהמלכים היחידים שיישארו בעולם יהיו המלכים שעל הקלפים ומלכת בריטניה. הפיכת הקצינים החופשיים (1952), שזעמו על תבוסתו במלחמה כנגד ישראל בשנת 1948, אילצה אותו להימלט מארצו ולצאת לגלות באיטליה. שם המשיך עד יומו האחרון בחיים של בזבזנות, גנבת חפצים יקרי ערך וחפצים חסרי ערך מכל הבא ליד, וזלילה בלתי פוסקת. אחד ממקורביו תיאר אותו בתקופה ההיא כ"בטן בלי ראש". ב-1965 הלך פארוק לעולמו לאחר ארוחת ערב כבדה במיוחד. הוא כמעט ולא הותיר חותם בהיסטוריה של מצרים, ועם זאת, כיום נראית תקופתו כתור זהב של שוויון זכויות למיעוטים השונים שחיו במדינה לצד המוסלמים.

 

מנהיגם של הקצינים הצעירים שהפילו את פארוק היה גנרל מוחמד נאגיב, שהחזיק בשלטון עד נובמבר 1954. לאורך תקופה זו הוא היה שרוי בעימות מתמיד מול סגנו, גמאל עבד אל-נאצר, שרצה משטר אוטוקראטי חזק ומאבק ללא פשרות באחים המוסלמים. לבסוף הצליח נאצר להפוך למנהיג המדינה באופן רשמי, ושלח את נאגיב למעצר בית של שנים ארוכות.

פרעה האדום מצרים והמציאות הערבית / פ מאיר רנקה

 

בתקופת שלטונו הפך נאצר למנהיג הערבי הנערץ ביותר, בין היתר בזכות האידיאולוגיה הפאן-ערבית שיצר. ביחד עם ידידו העיתונאי חסנין היכל הוא חיבר את הספר 'הפילוסופיה של המהפכה', שבו הציג חזון מהפכני-חילוני המעמיד את מצרים במרכז העולם הערבי והאסלאמי, ואף במרכז העולם השלישי כולו. גם אחרי מבצע סיני הוא הצליח להצטייר כמי שיצא מעימות עם ישראל כשידו על העליונה, והפופולאריות שלו רק הלכה וגברה.

"נאצר עורר את עניינה של ישראל עוד מ-1948", אומר ד"ר אפרים קם, סגן ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי. "הוא השתתף בקרבות בפאלוג'ה, והיו קצינים ישראלים שפגשו אותו שם ושוחחו איתו ארוכות. כבר אז הייתה התחושה בחוגי המודיעין הישראלי שהקצין המצרי הספציפי הזה הוא מישהו יוצא דופן, אחד שכדאי לשים עליו עין כי הוא יכול להפוך לדמות מרכזית במצרים. וכך אכן היה.

אך המשיח מקהיר התגלה כמשיח שקר. את הכישלון המוחץ שלו ב-1967, כאשר חלקים ניכרים מצבא מצרים הושמדו וחצי האי סיני נפל לידי צה"ל, כבר לא ניתן היה לתאר כניצחון. נאצר המשיך במלחמת ההתשה על גדות התעלה, אך מעמדו במצרים ובעולם הערבי הלך והידרדר. בספטמבר 1970 הוא מת מהתקף לב, רחוק מהגשמת חלומות הגדולה שלו.

אנואר סאדאת על מלחמה ושלום

את מקומו של נאצר ירש סגנו, אנואר סאדאת. המודיעין הישראלי התייחס אליו בזלזול כאל "פקק" חסר אישיות, אך סאדאת הפתיע את כולם.

אפרים קם:"לגבי סאדאת, לעומת זאת, ההערכות היו שגויות. הוא היה מוכר במשך שנים רבות כסגנו של נאצר, אבל דווקא בגלל זה זלזלו בו וחשבו שהוא דמות אפורה לחלוטין שנמצאת בצל של הנשיא. כמובן טעינו לגביו בגדול. תוצאות מלחמת יום הכיפורים ידועות, ולאחר מכן הגיע הסכם השלום שהיה מפתיע באותה מידה. איש לא ציפה לכך דווקא ממנו. וזה מראה לך כמה צריך להיזהר גם בהערכתם של אנשים שנדמה לנו שאנחנו יודעים ומכירים אותם היטב. גם את מובארכ הכירו עוד כמפקד חיל האוויר המצרי ולאחר מכן כסגן הנשיא, אבל כתוצאה מהכישלון המודיעיני לגבי סאדאת, נזהרו מאוד בהערכות ובקביעת מסמרות לגביו".

 

  חוסני מובאראק ולצידו האנשים ששהוא מתעניין בהם ובדיעותיהם על עטיפת מגזין מצרי. בהם הקריקטוריסט הישראלי רענן לוריא. 

אחרי הירצחו של סאדאת ב-1981 התיישב על כס הנשיא חוסני מובארכ, שנחשב לגיבור מלחמת 1973. בתחילת דרכו הוא נתפס כמנהיג מתון ושקול, שמייצג נאמנה את האינטרסים הלאומיים של מצרים, אולם בשנות שלטונו האחרונות הלך מובארכ ואיבד את הכבוד שרחש לו העם המצרי.

גרמו לכך גילויים על מעשי שחיתות רבים בקרב בני משפחתו ומקורביו, וניסיונו להעביר את השלטון לבנו ג'מאל. תוכניתו להשאיר את הנשיאות בתוך המשפחה מעולם לא הוצגה לציבור במפורש, אך נרמזה בצורה ברורה למדי בכלי התקשורת. בדיעבד ברור שמובארכ הגזים בהיאחזותו הארוכה בקרני המזבח של שלטונו. אילו רצה להבטיח שבנו יירש אותו, היה עליו לפרוש כמה שנים קודם לכן כשהוא עדיין מקרין עוצמה – אולי ב-2006, כפי שיעצו לו האמריקנים.

במקום זאת העדיף לחכות עד הרגע אחרי-האחרון, אך אז כבר היה חולה וחלש מכדי להשפיע על המתרחש. המצרים הממורמרים עשו לבעיותיהם השונות האנשה ומיקדו אותן בדמותו של מובארכ, משל הוא היה המקור היחיד לכל הצרות. הם האשימו אותו כי אינו אלא בובה של ארה"ב ושל ישראל, והאמינו שאם רק יסלקו אותו, כל תחלואיה של מצרים יבואו על פתרונם.

 

מחאה ללא הנהגה

חוסני מובאראק בכלוב בבית המשפט. 

אירועי האביב הערבי, ששיאם היה נפילתו של מובארכ, החלו כזכור בתוניסיה כשאזרח הצית את עצמו למוות בגלל התעללות בירוקרטית. רגשות הקיפוח של חלקים שונים באוכלוסייה התוניסאית, יחד עם ההסתה הבלתי פוסקת שהפיצה רשת הטלוויזיה אל-ג'זירה (שאת נטייתה לעבר האסלאם הקיצוני היא מסווה כתמיכה בדמוקרטיזציה), הוציאו את ההמונים לרחובות. בתוך זמן קצר נפל השליט הוותיק זין אל-עאבדין בן-עלי, והבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו במדינה הביאו לעלייתו של משטר אסלאמי. במקביל לאירועים בתוניסיה פרצה בלוב מלחמת אזרחים, שהוכרעה לבסוף בעזרת המערב. הנשיא קדאפי נמלט מארמונו ונרצח, ובמדינה שוררת כיום אנרכיה שעשויה להסתיים בהשתלטות אסלאמית על אזורים נרחבים, כולל שדות הנפט. בסוריה הביאו רוחות האביב הערבי למלחמה רצחנית שגבתה עד כה למעלה מ-150 אלף הרוגים והפכה יותר מ-3 מיליון אזרחים לפליטים. גם שם קיים חשש של השתלטות גורמים קיצוניים, ונראה שהתקוות הראשוניות לחירות ולדמוקרטיה עומדות להתבדות.

בינואר 2011 הפכה כיכר תחריר בקהיר לסמלו הראשי של האביב הערבי. המפגינים שהתאספו בכיכר, חלקם הגדול צעירים חילונים בעלי גישה לאינטרנט ולרשתות החברתיות, קראו להדחתו של הנשיא על רקע העוני המתמשך, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. מובארכ שלח כנגדם את המשטרה וכוחות המסונפים אליה, אך לא את הצבא המצרי, אף ששם היה בסיס כוחו האמיתי. כשההפגנות רק הלכו וגברו, הודיע מובארכ כי הוא מדיח את ממשלתו וכי יפעל לביצוע רפורמות ולעריכת בחירות בתוך חודשים אחדים. את המפגינים זה לא סיפק, ובתום 18 ימי מחאה אולץ מובארכ להתפטר.

עד לימיו האחרונים של משטר מובארכ ההערכה המובילה בגופי המודיעין השונים הייתה כי הצבא המצרי יגן עליו בכל מחיר. בעבר כבר הוכיח הצבא את נחישותו לדכא את מתנגדי המשטר, ונראה היה כי אירועי 2011 לא יזכו ליחס שונה. אך המומחים לא לקחו בחשבון פרט אחד שתרם רבות להצלחתה של המהפכה התחרירית: היחלשותו הפיזית הברורה של מובארכ. נשיא מצרים סבל ממחלת הסרטן, והתקשה לעבוד ולתפקד. מצבו הרפואי השליך על משטרו, שנראה גם הוא כמקרטע. ככל הנראה גם נפשם של הגנרלים נקעה משלטונו. הם לא התלהבו מהרעיון שבנו איש העסקים ג'מאל מובארכ, שלא מילא תפקיד בכיר בצבא, יקבל לידיו את מושכות המדינה. הצבא גם לא ראה במפגיני תחריר – שכאמור היו בחלקם הגדול צעירים חילונים ומשכילים – את אויבי המדינה. אדרבה, הקצינים הזדהו איתם והסכימו עם חלק מדרישותיהם.

ייתכן שאילו נטלו האחים המוסלמים חלק פעיל במהפכת תחריר, כי אז היה הצבא מוכן לדכא אותה ללא כל סנטימנטים. היעדרו של היסוד המוסלמי מהכיכר תרם להצלחתה של המחאה, גם אם הייתה זו הצלחה זמנית מאוד. מהעבר האחר, הבעיה הגדולה של המתקוממים כנגד מובארכ הייתה היעדר אידיאולוגיה ברורה. בניגוד לארגון האחים המוסלמים, שמטפח שאיפות שלטוניות עוד מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת, הם לא החזיקו בתוכנית מפורטת לניהול המדינה. גם לא הייתה להם הנהגה מרכזית ברורה ומעוררת אמון. מצד שני, המציאות הזו הקשתה על כוחות המשטרה ומשרד הפנים לדכא את המהומות. באין מנהיג מרכזי שאפשר לאסור אותו או לחסל אותו, לא ידעו השלטונות כיצד להתמודד מול הקבוצות השונות של המפגינים שצצו ממגוון מקומות ותקשרו ביניהן דרך הפייסבוק.

 

אופוזיציה נשכנית ומרוסנת

כמה שבועות לאחר התפטרותו נעצר מובארכ, בחשד למעשי שחיתות שונים ולדיכוי אלים של ההפגנות. איתו נעצרו גם אשתו סוזן, שני בניו וכמה משרי הממשלה היוצאת. בית המשפט העליון של מצרים הורה על פירוק מפלגת השלטון ובכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית. מאז כבר זוכה מובארכ מרוב סעיפי האישום נגדו, אך משפטו טרם הסתיים.

למעשה, המשטר שהפילה מהפכת תחריר לא היה דיקטטורה קלאסית. במצרים של מובארכ ניתן היה למצוא עיתונות אופוזיציונית נשכנית – אם כי בכפוף לגבולות מסוימים, ועיתונאים שעברו אותם היו עלולים להיכלא לתקופות ממושכות. במדינה גם פעלו מפלגות אופוזיציה, שעשו לנשיא לא מעט צרות. השלטון אמנם הצר את צעדיהן, אך לא דיכא אותן לחלוטין ואפשר להן להשמיע קול. אפילו תנועת האחים המוסלמים, האופוזיציה המסוכנת ביותר מבחינת המשטר, פעלה בגלוי ובאופן חוקי. היו לה עיתונים משלה, היא פרסמה כמעט באופן חופשי את ספריה, וכל אחד ידע היכן מרכזי הפעילות והמסגדים שמשתייכים אליה. מדי פעם נעצרו מנהיגי האחים המוסלמים, ובכמה מקרים נענשו בחומרה, אך כללי המשחק נשמרו. בהשוואה לקודמיו נאצר וסאדאת, שרדפו את האחים המוסלמים בחרי אף והוציאו להורג את מנהיגיהם, מובארכ נהג במתינות יחסית. גם מצבה הכלכלי של מצרים לא היה גרוע באופן מיוחד בזמן שפרצה ההתקוממות, והמוסדות הפרלמנטריים הלכו ונפתחו בהדרגה לאוכלוסיות נוספות. אך כמו במדינות רודניות אחרות, הרפיה מסוימת בקשיחותו של המשטר ולאחריה תקופה של נסיגה והידוק האחיזה השלטונית, עלולות להביא למרד. "מהפכת הציפיות המתגברות", כך אפשר לכנות את מה שקרה במצרים. מי שעלה בפועל לשלטון לאחר התפטרות מובארכ היה הצבא, או ליתר דיוק הקצונה הבכירה בראשות חוסיין טנטאווי. לצבא מצרים לא היו פתרונות לבעיותיה של המדינה, אבל הוא ביקש להמשיך את הסטטוס-קוו שהעניק לאנשיו משכורות גבוהות ושליטה בחלק מהכלכלה המצרית.

Mohamed Morsi Leader Of The Corporate Muslim Brotherhood In Egypt. He Was President Of Egypt From 2012 to 2013 and is now in prison for murdering people.

לאחר תקופת מעבר מונה לנשיא מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים שניצח בבחירות דמוקרטיות פחות או יותר (לאחרונה טענו נציגי צבא מצרים כי זייפו את התוצאות לטובתו כדי למנוע מלחמת אזרחים). הנשיא החדש, דמות לא מוכרת מחוץ למצרים, שאף לכונן במצרים שלטון אסלאמי מוחלט. לימים התברר כי בשנת 2011 ברח מורסי מהכלא המצרי יחד עם עצירים נוספים, אנשי האחים המוסלמים ששוחררו על ידי חמאס. בתחילת נשיאותו נדמה היה שמדובר באיש חזק, שמצליח לנווט ולתווך גם בין ישראל והחמאס בעזה.

אך כחלוף זמן התגלה מורסי כחסר כריזמה וכישרון שלטוני. הוא לא ידע לנהל את המדינה הענקית והמסובכת שהופקדה בידיו, והתמקד בניסיון להביא לשינוי החוקה המצרית לקראת מהפכה אסלאמית כוללת. בתקופת השלטון הקצרה של מורסי החל להתבלט הגנרל א-סיסי. מורסי מינה אותו למפקד הצבא לאחר שא-סיסי, הקצין הצעיר ביותר במועצה הצבאית העליונה, פנה ככל הנראה אל הנשיא ביוזמתו והציע להכפיף את הצבא למרותו. מורסי קיבל את ההצעה הנדיבה, בפרט שא-סיסי נראה לו כמוסלמי קיצוני טוב. היו לו כמה סיבות לחשוב כך: ראשית, שלא כמו נשותיהם של רוב הקצינים, אשתו של א-סיסי נוהגת ללבוש בגדים אסלאמיים מסורתיים. שנית, על א-סיסי עצמו סופר שהוא מרבה לשלב בדבריו פסוקים מהקוראן. מתוך הנחה שמדובר ב'אח מוסלמי' שמסתתר בצבא, או לכל הפחות אדם שיכול לשמש בובה של התנועה האסלאמית, החליט מורסי להעניק לא-סיסי יותר ויותר עוצמה – בלי להבין שבכך הוא מכניס את ראשו ללולאת חבל התליה שהגיש לו הגנרל הצעיר.

 

 

המנהיג החדש 

האם א-סיסי הוא אכן מוסלמי קיצוני? מרצה אמריקנית שהכירה אותו בשנים 2005-2006 כאשר השתלם במכללת זרוע היבשה של צבא ארצות הברית בפנסילבניה, סיפרה בראיון כי מדובר באדם דתי שמרן – אך לא יותר מאנשי צבא אחרים. התנהלותו של א-סיסי בחודשי האחרונים מול חברי האחים המוסלמים יכולה להעיד שהצדק עמה. המירוץ של א-סיסי לצמרת החל כאשר הגנרל הצעיר זיהה את משבר המנהיגות העמוק שפוקד את מצרים.

הממונה עליו, הפילדמרשל חוסיין טנטאווי, התגלה יותר ויותר כאיש זקן ועייף שאינו מסוגל להחלטות קשות. בכירים ישראלים מספרים שבזמן המתקפה ההמונית על שגרירות ישראל בקהיר, סירב טנטאווי עד הרגע האחרון לענות לטלפונים הבהולים מירושלים. את החולשה של טאנטאווי זיהו גם ההמונים המצרים. האחים המוסלמים החלו להראות זלזול כלפי הצבא, וארגוני הטרור האסלאמי, שהתבססו בסיני בשנותיו האחרונות של מובארכ, הגבירו את מתקפותיהם על בסיסי הצבא ומוסדות השלטון בחצי האי.

בחוגי הצבא הסתמנו לאורך השנים כמה מועמדים להגיע לכס הנשיאות: הרמטכ"ל לשעבר סאמי ענאן, חביבם של האמריקנים; מפקד חיל האוויר לשעבר אחמד שאפיק, שהתמודד מול מורסי ולאחר הפסדו ברח ממצרים; ראש המודיעין מוחמד מוואפי; והגנרל עומר סולימאן, שנפטר משברון לב לאחר שהתברר גודל ניצחונם של האחים המוסלמים בבחירות. אולם נראה שטנטאווי עצמו ראה את א-סיסי כיורשו, וגם מובארכ בשעתו העריך אותו ומינה אותו כראש המודיעין הצבאי. האיש הצעיר ביותר במועצה הצבאית העליונה הלך והסתמן כבעל סיכויים טובים לזכות בהנהגה, אם יפעל בצורה נמרצת וייצור לעצמו את תדמית המנהיג שמצרים זקוקה לו.

באוגוסט 2012 הדיח מורסי את טנטאווי, ומינה במקומו את א-סיסי למפקד הצבא ושר ההגנה. בחודשים שבאו לאחר מכן נראה היה כי א-סיסי הוא אכן עושה דברם של האחים המוסלמים. הוא טיהר את שורות הצבא מקצינים שנאמנותם למהפכה הייתה "חשודה", ופעל במרץ כדי להרחיק את הצבא מכל מעורבות בפוליטיקה, בדיוק כפי שרצה השלטון האסלאמי ההולך ונבנה. נאומיו, שנישאו בפורומים צבאיים בלבד ועוררו תשומת לב מועטה ביותר, עסקו רק בצורך להחזיר לצבא את ביטחונו העצמי ובשיקום תוכניות שהוכנסו למגירה, כמו הצטיידות בטילים ארוכי טווח. כשמורסי דיבר על רפורמות דרמטיות בחוקה המצרית, א-סיסי וחבריו הגנרלים סירבו אף להצטרף לדיונים בנושא זה כמגשרים בין הצדדים השונים. שר ההגנה העדיף להמשיך בשלב זה במדיניותו ארוכת הטווח, ולהניח למורסי לכרות לעצמו קבר.

בהדרגה גברו המהומות כנגד מורסי, והלה נאלץ כנגד רצונו לפנות יותר ויותר לעזרת הצבא, מתוך הנחה שא-סיסי הוא בן ברית אמין ונאמן למדי. כך למשל הורה במרץ 2013 לשלוח את החיילים כנגד המפגינים, במהומות שפרצו לאחר שעשרות אוהדי כדורגל נהרגו במגרש בסואץ. באותו זמן פעלו האחים המוסלמים להקמת מיליציה משלהם, דומה ל"משמרות המהפכה" באיראן, במטרה לסלק בסופו של דבר את הצבא והמשטרה מכל עמדות הכוח. הצבא המצרי היה מודע היטב להתפתחויות המסוכנות.

ייתכן מאוד שרק בשלב זה, כשהתבררו תוכניותיהם ארוכות הטווח של האסלאמיסטים, גמלה בלבו של א-סיסי ההחלטה להפיל את מורסי. על פי גרסה אחרת, א-סיסי החל לפעול כנגד המשטר כבר בנובמבר 2012, כארבעה חודשים אחרי בחירתו של מורסי. סייעו לו בכירים-לשעבר בממשל מובארכ, כשמאחורי הקלעים מספקת כסף ותמיכה סעודיה, היריבה האידיאולוגית של האחים המוסלמים.

סופו של שלטון מורסי הגיע ביולי 2013. שוב נערכו הפגנות סוערות בכיכר תחריר, וההמונים קראו לצבא להפיל את מורסי, שהתגלה כאויב הדמוקרטיה. לאחר שורת התנגשויות בין האסלאמיסטים ומתנגדיהם, יצא א-סיסי לפעולה והכניס את הנשיא ואת רוב מנהיגי האחים המוסלמים לכלא, כפי שעשו בעבר נאצר וסאדאת. כעת היה זה תורו של מורסי לשבת בכלוב בבית המשפט, ולשמוע כי הוא מואשם בהרג חיילים וקשירת קשר עם ארגון חמאס – פשעים שעשויים לגרור גזר דין מוות. במקביל דאג א-סיסי שמובארכ ישוחרר ממעצרו. חילופי השלטון הורגשו גם בחצי האי סיני. הצבא המצרי הגביר את מתקפותיו על ארגוני הטרור – לעתים בעזרתה הסמויה של ישראל – והראה שלא ייתן לזנב בו בבוז, כפי שהיה בימי מורסי. א-סיסי הכריז על מאבק חסר פשרות גם כנגד חמאס, שהוא תנועת-בת של האחים המוסלמים, ושלח את הצבא לצור על עזה ולהשמיד את המנהרות העוברות מתחת לקו הגבול. במצרים דן בית המשפט למוות מאות מאנשי האחים המוסלמים – דבר שלא היה עולה על הדעת בימי מובארכ הפשרני. כל הצעדים הללו אותתו שבקהיר קם מנהיג חדש ותקיף, אם כי עדיין לא היה ברור האם הוא מעדיף להישאר מאחורי הקלעים, או להתייצב בחזית הפוליטית. לבסוף קיבל א-סיסי מספיק ביטחון עצמי, ובברכת הצבא החליט לרוץ לנשיאות, בבחירות שנקבעו ליוני 2014.

 

עתיד הדמוקרטיה  על פי א-סיסי 

 

שני שליטים מצריים נאצר וא-סיסי אי אז בשנות השישים.

בתמונת-ילדות שהפיצו מקורביו של א-סיסי הוא נראה מצדיע לנשיא נאצר בגאווה ובהערצה – אך רבים טוענים כי אין קשר בינו ובין הילד המופיע בתמונה. בכלל, לא הרבה ידוע על שנותיו המוקדמות ועל הקריירה הצבאית שלו.

"הוא היה איש צבא ומודיעין לכאורה שגרתי", אומר ד"ר אפרים קם. "בחוגים הישראליים לא היה רושם שדווקא הוא יהיה השליט הבא של מצרים, ואני חושב שגם לא אצל האמריקנים. חשבו על אנשים אחרים". איך אתה רואה אותו בהשוואה למנהיגי מצרים הקודמים? "הוא אוהב להשוות את עצמו לנאצר, וכך לכאורה הוא נראה בעיני ההמונים במצרים, שמתחברים לכריזמה שלו. אבל יש ביניהם הבדל בסיסי מכריע: נאצר, עם האידיאולוגיה הפאן-ערבית שבה דבק, נשאר גם לאחר מלחמת ששת הימים המנהיג הבלתי מעורער של העולם הערבי. היום מדינות ערב נמצאות בשפל לעומת התקופה ההיא, וקשה לראות אדם אחד שהופך למנהיג שלהן".

על רעיונותיו ותוכניותיו של א-סיסי לעתיד מצרים והאזור אפשר אולי ללמוד מעבודה סמינריונית שהכין בשנת 2006, כאשר איש לא העלה על דעתו שהבריגדיר-גנרל האלמוני הזה יהפוך יום אחד לנשיא. כותרת העבודה, שאותה הגיש במסגרת לימודיו במכללה בפנסילבניה, הייתה "דמוקרטיה במזרח התיכון".

באותם ימים ניסה ממשל בוש לכפות על מצרים משטר דמוקרטי בסגנון מערבי, יוזמה שחוסני מובארכ התנגד לה בחריפות, ונראה שא-סיסי צידד בעמדתו. לפי העבודה שכתב, שלושה סוגי דמוקרטיות יכולים לצוץ במזרח התיכון. הראשון הוא משטר קיצוני שנבחר בשיטה דמוקרטית, כמו משטר חמאס בעזה (וכיום ניתן להוסיף: וכמו משטר מורסי במצרים). לסוג השני משתייכות הדמוקרטיות המתונות; הללו נוטות להיות מושחתות, אבל עדיין מעניקות לאזרחים את היתרון שבקיומה של ממשלה המייצגת אותם. הסוג השלישי הוא משטר דמוקרטי חילוני בסגנון מערבי, שלדעת א-סיסי לא יוכל להתקיים במזרח התיכון.

ההעדפה שלו היא לסוג השני, במודל שבו המדיה ומערכת החינוך נמצאות בידי העם ולא בידי המדינה. א-סיסי קובע שכל משטר באזור חייב לקחת בחשבון את האופי הדתי האדוק של התושבים, להתייחס אליו כגורם חשוב שמשפיע על ההתנהלות הפוליטית, ולא להתבסס רק על שיקולי יעילות כלכלית. לדבריו, מעצמות-העל מנסות להשיג מהמזרח התיכון את הנפט והגז הדרושים להן, מבלי להתייחס לצרכים ולרצונות הדתיים של תושבי האזור. אין זה ברור האם ארה"ב דואגת לדמוקרטיה במזרח התיכון – או בעיקר לאינטרסים שלה, שאינם זהים עם אלו של עמי האזור. בד בבד, הקונפליקט הישראלי-פלשתיני גורם לערבים לחשוד עוד יותר ב"דמוקרטיה" שהמערב מנסה לכפות עליהם. לדעת א-סיסי אמנם ניתן כבר לראות סימנים של דמוקרטיזציה במזרח התיכון, אך יש בו גם משטרים רודניים ואוטוקרטיים שרק מעמידים פנים של התעניינות בדמוקרטיה, בלי שיהיה לכך ביטוי במציאות.

בכל מקרה, הוא כותב, לפני מעבר למשטר דמוקרטי יהיה צורך לחנך ולהדריך את עמי המזרח התיכון בהתאם, תהליך שייקח זמן רב. ההיסטוריה מראה לדבריו שבדמוקרטיות חדשות תמיד מתקיים עימות, פנימי או חיצוני, בעשור הראשון להקמתן. בגלל החשיבות של האסלאם במזרח התיכון תוכל לקום בו דמוקרטיה רק אם המנהיגים האסלאמים ייטלו חלק בבנייתה, וישכנעו את העם בנחיצותה. התפקיד שא-סיסי כן מייעד למערב הוא מתן סיוע כלכלי וטכנולוגי בדרך להשגת הדמוקרטיה. עדיף שארה"ב תשקיע כספים בהעלאת רמת החיים במזרח התיכון, הוא אומר, מאשר שתנהל מלחמות בעיראק ובאפגניסטן, דבר שרק מקשה על הדמוקרטיזציה באזור.

הוא מזכיר כי מאז ימי מוחמד נפוץ בארצות האסלאם רעיון ה"אל-קלאפה" – שאיפה לשמור על שוויון, צדק, צדקה ואחווה לכול, וזאת בניגוד לחיפוש אחרי חופש ואושר לכול, כמקובל בארה"ב. בעבודה שלו מדבר א-סיסי על משטר היברידי שמשלב צבאיות עם אסלאם. המנהיג שהוא מתאר אינו נשיא אזרחי-חילוני כפי שהיו נאצר וסאדאת, אלא יותר שליט צבאי שמשתמש בכוחו גם כדי להשליט את האסלאם במדינה. עוד מדבר א-סיסי על שאיפתו לראות את ארצות המזרח התיכון מתאחדות לבסוף לסוג של ח'ליפות חדשה. הרשויות המחוקקות, השופטות והמבצעות באיחוד הזה יהיו אסלאמיות, ואם לא – כי אז יהיה צורך בזרוע אסלאמית אחרת של הממשל. כפי שבארה"ב נוסדה הדמוקרטיה על עקרונות יהודיים-נוצריים, אומר א-סיסי, כך תקום במזרח התיכון דמוקרטיה על פי עקרונות אסלאמיים, וזאת תוך גילוי סובלנות לדתות אחרות הקיימות באזור.

סכנה על הנילוס

האם יתגלה א-סיסי כנאצר חדש שיאחד את העולם הערבי? האם יהיה סאדאת חדש, שיחזק את הקשרים עם ישראל? או שמא יהיה רק מהדורה חדשה של מובארכ, הנשיא שמומחיותו הייתה לשמר את הקיים?

דבר אחד ברור: מצרים אינה יכולה להתקיים ללא מנהיג חזק שיישא אותה על כתפיו. האסלאם הקיצוני עוד לא אמר את המילה האחרונה שלו, והמדינה הענקית עלולה בכל רגע לגלוש לתוך מלחמת אזרחים, עם מעורבות פעילה של לוחמים גי'האדיסטים שיפלשו לתחומה. כוחות האסלאם הם האיום המרכזי על שלומה של מצרים, אולם יש גם איומים אחרים.

המצרים עלולים לעמוד בקרוב מול מחסור חריף במים, לאחר שאתיופיה החלה בבניית סכר על הנילוס העובר בשטחה. אם מצרים לא תגיע איתה להסכמות בנושא, זו עשויה להיות עילה למלחמה.

כעת צריך א-סיסי למצוא את הנוסחה שתמנע ממנו ליפול גם הוא קורבן להלך הרוח הממורמר של העם המצרי. מצבה הכלכלי של מצרים קשה מאוד, ואם הנשיא החדש רוצה להאריך ימים בשלטון יותר מקודמו, הוא חייב להביא שיפור כלשהו בתחום הזה. מאז ומתמיד רצו המצרים לראות בארמון הנשיאות בקהיר שליט חזק שיאחז במושכות, יביא יציבות לחייהם וידאג שבכל בית יהיה מזון. שיפור המצב הכלכלי יעניק לא-סיסי גיבוי ציבורי במלחמתו נגד האחים המוסלמים וארגוני טרור אחרים. לדברי ד"ר קם, "הבעיה של א-סיסי היא שבתוך שזמן קצר עליו להראות הצלחות. אם לא יביא קבלות מיידיות, הוא יאבד את כל הכריזמה שלו בעיני המצרי ברחוב, ולא יישאר בתפקיד".

כדאי לזכור שאחד החששות הגדולים של ישראל הוא שהשלטון המרכזי במצרים יקרוס לחלוטין, ואז נצפה בגל ענק של פליטים מצרים צועדים בחצי האי סיני לכיוון ישראל, מעין היפוך היסטורי של מסעות אבותינו מארץ כנען לכיוון דרום-מערב. במצרים כבר הופצה ידיעה מפוברקת ולפיה השגריר הישראלי בקהיר אמר שא-סיסי נחשב לגיבור לאומי גם בישראל. לסיפור הזה כמובן אין שחר, אבל נכון הוא שבירושלים העדיפו בבירור את א-סיסי על פני מורסי, שהתקשה להעלות את שמה של ישראל על דל שפתיו. בינתיים נראה שההימור היה נכון: א-סיסי הצהיר על מחויבותו להסכם השלום עם ישראל, וברור כי אין לו התנגדות אידיאולוגית להסכם הזה. אין זה אומר שנשיא מצרים יישאר מחויב לו גם בעתיד, אבל כפי הנראה השיקולים שינחו אותו יהיו אסטרטגיים קרים, ולא רגשי שנאה כלפי ישראל.

 

"לישראל, וזה לא סוד, א-סיסי הוא כרגע הבחירה הטובה ביותר", אומר ד"ר קם. "הוא מדבר בצורה חיובית על הסכם השלום ורואה בו נכס למצרים. אז נכון שהוא לא מזמין אותנו לטקס ההכתרה שלו, אבל מבחינתנו מספיק שישמור על רמת השלום שהייתה בימי מובארכ. היינו מעדיפים כמובן יחסים חמים יותר, אבל ספק אם נקבל אותם, וזה גם לא לגמרי תלוי בו".

המילה היא "שאזאם " ! -קפיטן מארבל בישראל

הוסף לסל את שהאזאם - איגוד מפלצות הרשע - איגוד מפלצות הרשע #1 / ג'ף סמית

השינוי שחל בו היה מדהים , הבחור קטן הקומה והצנום הפך לגבר ענקי , בעל שרירי פלדה . הוא היה לבוש במדי קרב אדומים , ועל חזהו התנוסס ברק גדול , כעדות על הכוח הגדול האצור בשרירי איש הפלא , גלימה רקומה בזהב עטרה את כתפו הימנית ". ( חוברת בסדרת "שאזאם "  מאת מירון אויראל ,הוצאת "הפיל " 1961? )

לאחרונה הופיעו בעברית שני כרכים על הרפתקאותיו של גיבור קומיקס לא כל כך ידוע בעברית :קפיטן מארבל שני הכרכים מתכנים "שהאזאם –איגוד המפלצות הרשע "וחיבר אותם הסופר והצייר ג'ף סמית ,שהתפרסם גם בעברית הודות לסדרת הקומיקס שלו "בון "  על מאבק בין כוחות הטוב וכוחות הרע בעולם פנטסטי .

"בון" זכה להצלחה גדולה בארה"ב  והפכה לרב מכר בינלאומי ,גם בישראל. וכתוצאה קיבל סמית הצעה שלא יכול לסרב לה מהוצאת הקומיקס "די סי " .ליצור סיפור חדש על גיבור העל המפורסם "קפטין מארבל " דמות שהוא אמנם לא היכיר באמת. אך זה לא היה חשוב .הוא הסכים מיד.

הסיפור  של ג'ונס פורסם ב-2007  בארבעה חוברות שכונסו בשני כרכים.ושני הכרכים האלו תורגמו לעברית בידי ארז אשרוב. בסיפור של גו'נס היתום בילי בטסון הנרדף בידי בריונים מוצא את עצמו במבצרו של המכשף שאזאם שנותן לו כוחות על ,היכולת לגייס את גיבור העל קפטין מארבל עם המילה "שאזאם" כאשר יהיה בסכנה.

מיהו קפטין מארבל ? זהו בילי בטאסון המבוגר.איך הפך בילי באטסון המבוגר לגיבור על  ומה קורה לו  בהווה שלו בכל פעם שהוא קופץ לעבר להציל את עצמו הצעיר ? העם בעתיד שלו הוא הופך בכל פעם לילד חסר כוחות על להפתעת כל הקרובים אליו ? זה לא ברור ומן הסתם ישאר לא ברור גם בעתיד.

בסיפור בילי והקפטין  ואחותו של בילי מרי מארבל מתמודדים  עם מר מוח תולעת מרושעת מיקום אחר שקדם ליקום שלנו  המשתף פעולה עם שני רובוטים ענקיים . למה הן כאן ? כי בילי עלה על הר שנאמר לו לא לעלות עליו. ובכך הקים לתחייה את מר מוח הנחוש להשמיד את היקום שלנו. ועליו להלחם עם אוייב נורא ומסוכן עוד יותר ,איש הממשל האמריקני המרושע דוקטור סיוואנה שלכאורה משתף פעולה עם מר מוח למטרותיו האפלות שלו. הסיפור נחמד ילדים יהנו ממנו.אך לא מבוגרים. וזאת הזדמנות להיזכר גם בהופעותיו הקודמות של הקפטין מארבל בשפה העברית ,הופעות שכולן היו בפרוזה ולא בקומיקס ,ובמהלכן נפגש הקפטין עם טרזן איש הגונגל ועם בנו המאומץ בוי וכולן נכתבו בידי סופר אנונימי אחד בשם מירון אוריאל. 

 

 

שאזאם 

קפיטן מארבל הוא אחת מדמויות הקומיקס האמריקניות הפופולאריות והאהובות ביותר בכל הזמנים . גיבור  על זה שנוצר ב-1941 כמתחרה לדמות הקומיקס "החזקה " ביותר ( הן מבחינת הכוחות והן מבחינת המכירות ) סופרמן , נוצר ב-1940 .

הוא היה הנער  מוכר העיתונים היתום בילי באטסון. בלילה אפל אחד נפגש באטסון את המכשף המיצרי בן 3000 השנה ,  שזאם , ומאז השתנו חייו של בילי ללא הכר . שזאם , החליט שבילי יהיה יורשו  ונתן לו  כוחות על על מנת להילחם איתם בכוחות הפשע והרשע בכל פינה בכדור הארץ את הכוחות האלה יכול היה בילי לקבל מיידית אחרי שהשמיע את שם המכשף "שאזאם!"  .

הסתבר שהיא ראשי תיבות של שלמה המלך התנכי ( וכך קיבל את חכמת שלמה ) הרקולס , הגיבור האל היווני ( וכך קיבל את כוחו של הרקולס ) אטלס הענק היווני ( וכך קיבל את כוח העמידה  וההתמדה של אטלס ) זאוס , מלך האלים היווני ( וכך קיבל את עוצמתו של זאוס ) אכילס הגיבור היווני ממלחמת טרויה ( וכך קיבל את אומץ ליבו של אכילס ) ומרקורי  אל השליחויות הרומאי ( וכך קיבל את המהירות של מרקורי ). ברגע שהשמיע את המילה וקיבל את כל כוחות העל האלה היה בילי אוטומטית הופך ללבוש בחליפה אדומה והופך אוטומטית לאדם אחר מבוגר יותר בלפחות 15 שנה , לגיבור  "קפיטן מארבל "!.

עם כוחות העל המדהימים שלו נאבק קפיטן מארבל ברשעים נוראיים שאיימו על שלום וקיום העולם כמו קפיטן נאצי , לוחם העל של היטלר , ד"ר סיוואנה , מדען מטורף ובני משפחתו , והגרוע מכולם,מר מיינד  , תולעת קטנה וממושקפת  מכוכב הלכת  נוגה בעלת אינטליגנציית על. התולעת הנ"ל הייתה  נחושה בדעתה להשתלט על כדור הארץ  ויהי מה ולא היססה להרוג אלפי אנשים על מנת להשיג את מטרתה המרושעת.

מעניין לציין את הקישור המוזר שנעשה בסדרת קומיקס זאת בין הדמות התנכית של שלמה המלך ובין הדמויות הפגאניות של האלים היווניים והרומאיים שכביכול משתפים פעולה בהספקת כוחות על לקפיטן מארבל . כפי שהוסבר במיני סדרת קומיקס משנות ה-80 WAR OF THE GODS  שתיארה מלחמה בין אלי המיתולוגיות השונות , המלך שלמה אכן היה קיים ביחד עם האלים הפגאניים השונים והסכים להתחלק עימם בכוחות העל, במקרה זה חכמתו  שאותה סיפק למכשף המצרי שאזאם בעת שזה ביקר אותו בחצרו .(מאידך גיסא הרי שלמה תואר במקרא כמי שהלך בזקנתו אחר אלים זרים , כך שסיפור זה אולי אינו אבסורדי כל כך…).

סדרת קפיטן מארבל הפכה מהר מאוד לאחת מסדרות הקומיקס המצליחות ביותר של ארה"ב ומכירותיה אף השתוו ומידי פעם אף עברו את אלה של סופרמן כל היכול , ומוסכם כיום שאיכות הסיפורים ( שנכתבו ברובם בידי סופר המד"ב הידוע אוטו בינדר) הייתה גבוהה בהרבה מאלה של סופרמן.

כה גדולה הייתה ההצלחה עד שהופיעו סדרות "אחיות" על אחותו של קפיטן מארבל "מרי מארבל " על "קפיטן מארבל הצעיר " על "הופי מארבל הארנב " ( ארנב דמוי קפיטן מארבל בעולם של חיות מדברות ) ועוד. הסדרה הייתה כה מצליחה שנעשתה לפיה ב-1940 סידרת סרטי קולנוע בהמשכים בכיכובו של טום טיילר , אך בה שונתה דמותו של קפיטן מארבל באופן משמעותי.למרות זאת סדרה זאת נחשבת ביחד עם סדרות הקולנוע של פלאש גורדון ובאק רוג'רס בכיכובו של באסטר קראב , לאחת מסדרות הקולנוע הטובות והמרתקות ביותר מסוג זה כה גדולה הייתה הצלחתו של קפיטן מארבל עד שלבסוף קם כנגדו האויב האדיר מכל , גרוע אפילו מהתולעת מר מינד,  בעלי הזכויות על סופרמן .  הללו היו נחושים  בדעתם להיפטר ממתחרה מסוכן זה , ויצאו לתביעה משפטית כנגד המוציאים לאור של קפיטן מארבל בטענה שהוא פלגיאט של סופרמן. לבסוף הם הצליחו להשיג את סגירת הקומיקס ב-1954, לאחר 14 שנה של הצלחה בילתי פוסקת.

 

קפיטן מארבל, עם זאת ממשיך  גם כיום בסדרות הקומיקס של חברת ד. סי המוציאה לאור  של סופרמן ולרוב הסדרות בכיכובו נקראות "שזאם" שכן גם לחברה המתחרה "מארבל " ( לא, לא על שם הקפטין.. )   יש סדרה בשם קפיטן מארבל"….אך הוא כבר אינו נהנה מההצלחה  של העבר כאשר היה אחד הגיבורים הפופולאריים בתבל.

אך הוא כבר אינו נהנה מההצלחה  של העבר כאשר היה אחד הגיבורים הפופולאריים בתבל.

Miracle3.png

לאורך השנים קמו לקפיטן הטוב כמה גילגולים ביזאריים במיוחד כמו גילגולו הבריטי "מארבל מאן" שהחל לאחר הפסקת הסדרה בארה"ב ושהיה העתק של דמות הקפיטן שבו מילת הקסם הייתה "קימוטה" ( אטומיק בהיפוך אותיות ) והדמויות השונות קיבלו שמות שונים . סדרה זאת רצה בהצלחה בבירטניה למשך כמה שנים . בשנות השמונים היא הוקמה לתחייה בידי סופר קומיקס צעיר בשם אלן מור ששינה את הדמות הפלגמטית של מארבל מאן לדמות הסופר גיבור הריאליסטי הראשון. מור ניסה לתאר כיצד יתנהג אדם אמיתי שבמקרה יש לו כוחות על. סדרה זאת זכתה להצלחה גדולה והוחלט לפרסמה גם ארה"ב.

אלא ששוב קפץ רוגזו של ענק קומיקס על הדמות , הפעם חברת הקומיקס מארוול ששמה כשם הקפטין . אלה דרשו את שינוי שם הדמות ממארוול מאן ". אלן מור נאלץ לשנות את שם הדמות ל"מירקאל מאן" מה שפגע אנושות בהמשכיות שיצר בסדרה. מאז הוא מסרב לעבוד עבור חברת מארוול למרות בקשות חוזרות ונשנות מצידם. מארבל בכל אופן היא כעת המוציאה לאור של סידרת "מירקאל מאן " של מור.

ואחת הפינות בתבל שבה הופיעו הרפתקאותיו של קפיטן מארבל , ובשתי סדרות שונות הייתה ישראל.

קפיטן מארבל בישראל 

שזאם

סדרת הקולנוע על הרפתקאותיו של קפיטן מארבל הוצגה שם בהצלחה בשנות ה-40 ואולי גם פעם חוזרת בשנות ה-60 .

בשנת 1962 החלה הוצאת "הפיל " של עזרא נרקיס ( הוצאה שתחת שם זה עסקה עד כה בעיקר בהוצאת סיפורי טרזן ובנו הנער בוי , אם כי תחת שמות אחרים נרקיס הוציא מגוון רחב של חומר כמו מערבוני בוק ג"ונס, סטאלאגים , ספרי מתח וארוטיקה ועוד) להוציא חוברות על הרפתקאותיו של קפיטן מארבל . למעשה הוצאת הפיל הוציאה שתי סדרות כאלה. הראשונה מהן הייתה "שאזאם " שיצאה ב-8 חוברות והשנייה שהייתה המשך ישיר של ספור העלילה של הראשונה נקראה "קפיטן מארבל " וגם ממנה יצאו 8 חוברות שסיימו לבסוף את סיפור העלילה.

לא ברור לי מדוע היה צורך להמשיך את הסדרה בשם שונה שהרי אותו הסיפור נמשך גם בסדרה החדשה ולמעשה מדובר בסדרה אחת של 16 חוברות..

יש לציין שהפורמט העלילתי היה שונה מאוד מהמקובל בסדרות מסוג זה שבהן בכל חוברת הייתה עלילה נפרדת בעלת שם משלה שהייתה מתחילה ומסתיימת בחוברת הנ"ל ( אם כי במקרים נדירים העלילה הייתה יכולה להימשך לאורך חוברת אחת או שתיים נוספות ) . כאן לעומת זאת לחוברות השונות לא היה שם ספציפי משלהן והוצג סיפור אחיד ונמשך  , מהחוברת הראשונה של "שאזאם " ועד לחוברת האחרונה של "קפיטן מארבל". החוברות הופיעו ללא שם מחבר כלל, דבר שהיה נדיר שכן בדרך כלל היה ניתן שם מחבר כלשהו בחוברות מסוג זה , גם אם שמות אלה היו תמיד בדויים,  אבל למעשה היה זה הסופר הקבוע של הוצאת נרקיס , מירון אוריאל , סופר ומתרגם פורה ביותר , שחיבר את מרבית ( או אף כל ) סיפורי טרזן עבור ההוצאה כמו גם את מערבוני בוק ג'ונס , הסטלאגים ועוד מאות סיפורים מסוגים שונים. סיפור העלילה עסק בבילי באטסון ובקפיטן מארבל , אבל למעשה מקור ההשראה שלו לא היו כלל חוברות הקומיקס ( שכנראה לא היו מוכרות בארץ ) אלא סדרת הקולנוע של חברת "רפובליק"  משנת 1940 .

שתי הסדרות של הוצאת הפיל עקבו בנאמנות  ובדייקנות רבה אחר קו העלילה של סדרת קולנוע זאת . למחבר אוריאל היה כנראה זיכרון מצוין לגבי הפרקים שראה בסדרת הקולנוע. העלילה היא זאת :בילי באטסון יוצא עם משלחת ארכיאולוגית להודו ושם הם מוצאים את שרידיה של תרבות הודית קדומה בעלת טכנולוגיה מפותחת עד להדהים כולל הידע כיצד ליצור מכשיר קרני מוות בעל עוצמה אדירה . אחר מכשיר זה מחפש גם מרגל נאצי מסתורי המתחזה לאחד מאנשי המשלחת " הסקורפיון". בילי באטסון פוגש בעיר במערה את המכשף ההודי הקדום "שזאם " וזה נותן לו את הכוחות של קפיטן מארבל ( אם כי למילה "שזאם " אין כאן את המשמעויות שיש לה בקומיקס ) ומכאן ואילך מוצא עצמו באטסון במהלך 16 חוברות שתי הסדרות במלחמה בילתי פוסקת עם העקרב ואנשיו הערמומיים . כל ניסיונותיהם של אנשי הסקורפיון  הנאציים להשמיד את הקפיטן העל אנושי מסתיימים בכישלון  ולבסוף הקפיטן  מגלה את זהותו של ה"סקורפיון"   בחוברת האחרונה ( זהות שברורה גם לקורא התמים ביותר  מההתחלה כתוצאה משמו מקרין הרשע  "פויסון זומאק "  בניגוד לכל שאר החשודים שלהם יש שמות אמריקניים רגילים )  וגובר סופית על כוחות הרשע . ואז מופיע המכשף שזאם ונוטל ממנו את כוחות העל שלו עתה כשאין לו צורך בהם יותר.

טרזן פוגש את שאזאם 

אלה לא היו הסיפורים היחידים שאותם הוציאה הוצאת "הפיל" על קפיטן מארבל . היא גם יפגישה אותו בפעם הראשונה במקום כלשהוא , עם גיבור מפורסם אחר, עם טרזן!. במסגרת הסיפורים אלה שבה היפגישה את טרזן עם דמויות ידועות כמו פלאש גורדון "הטרזן ההודי " זימבו ( מהסרטים ההודיים)  ולהבדיל עם דרקולה , המומיה , ודוקטור פרנקנשטיין נםגש טרזן גם עם הקפטןן. היה זה בסיפור בין שתי חוברות בסדרת "תעלולי טרזן " ( מספרי 79 ו-80 בסדרה) "טרזן פוגש את שזאם , ו"טרזן בעקבות האוצר הגדול". החוברות הללו נכתבו כרגיל בידי הכותב הקבוע של טרזן בידי מירון אוריאל שהפגיש כאן בין שני הגיבורים תוצר פרי עטו .( אוריאל נהג לעשות דברים דומים במערבונים שלו שם נהג להפגיש בין גיבורים שונים שעליהם כתב , בוק ג'ונס , תום מיקס , ביל הייקוק ובופאלו ביל פעם אחרי פעם ).

במסגרת סיפור זה בילי באטסון נשלח בידי מעבידיו לאפריקה עם משלחת של חוקרים אל עמק קברי המלכים של בית לובונגולו ששם טמונים אוצרות זהב. שניים מאנשי המשלחת הורגים את המדען שעומד בראשה משאירים את באטסון לחזסדי קניבאלים פראיים ומסתלקים עם האוצר בחזרה לאנגליה. טרזן מציל את באטסון שהופל להיות קפטין מארבל וביחד הם גוברים על הפראים .

מסתבר שטרזן שמע רבות על קפטין מארבל :  " בילי היביט בו בתדהמה . אתה מכיר את שמי ? מנין?" "אתה עוד שואל?! " שאל טרזן  " וכי מי לא שמע על קפיטן מארבל הגיבור המעופף , שסיפורי גבורותיו ועלילותיו עוררו רעש גדול בעולם כולו!. בילי חייך במבוכה . "לא תיארתי לעצמי ששמי עשוי להגיע אפילו עד נבכי אפריקה המסתורית. ואתה  בוודאי טרזן המהולל ? גם אני שמעתי רבות אודותיך ,והשתוקקתי להכיר אותך ,אלא שלא תיארתי לעצמי שהפגישה תארך בנסיבות מצערות כאלה". "שמח להכירך ,קפיטן מארבל" . "מאושר להכירך ,טרזן". "שני הגיבורים החליפו לחיצת יד חמה….." ומשם הם נוסעים לאנגליה וגוברים על הפושעים ( שיש להודות נראים כאויב קל ערך מידי בשביל צמד אדיר כוח כמו טרזן וקפיטן מארבל ). השניים נפרדים בלחיצת יד וחוזרים איש לביתו.

הסיפור הנ"ל עומד אגב בסתירה לסיפור "הרגיל " בהוצאת הפיל על קפיטן מארבל שלפיו באטסון השתמש בזהותו כקפיטן מארבל רק למלחמה בסקורפיון ולאחר שגבר עליו כוחות אלו נלקחו ממנו לתמיד . אבל קטנות  מעין אלה לא הטרידו את אוריאל, כמו שלא הטרידו גם את כותבי סיפורי קפטן מארבל המקוריים.

אוריאל חזר והפגיש את שני הגיבורים בסיפור נוסף שהופיע בסדרת "תעלולי טרזן " בשם שזאם  חוזר  שבו השניים שוב משתפים פעולה כנגד כוחות הרשע. בדרכן שלהם הסיפורים על קפיטן מארבל אינם רעים כלל   והן  מהנים   גם כיום , אך הן  בין  הפריטים הנדירים ביותר בשוק החוברות הישנות  ולכן הן נמכרות במחירים גבוהים ביותר ,ומעטים מאוד האנשים שראו אותן או קראו את הסיפור בשלמותו . ניתן לקרוא לסיפורים אלה על קפיטן מארבל כשייכים לז'אנר הסופר גיבור שהוא כה פופולארי בקומיקס האמריקני . ככאלה הם יחידים במינם  גם בספרות הפופולארית העברית שופעת המוזרויות מסוגים שונים. . על המתחרה הגדול של  קפיטן מארבל , סופרמן אמנם הופיעו הרבה יותר סיפורים בשפה העברית בהוצאות שונות , אך כולם היו מתורגמים בניגוד לסיפורי הקפיטן שהיו יצירה מקורית.מהבחינה הזאת לפחות הקפיטן גבר בישראל על סופרמן

 

. נספח : רשימת סיפורי טרזן ,והנער בוי וקפיטן מארבל " מאת מירון אוריאל בהוצאת הפיל/  1960? 

סדרת "תעלולי טרזן " כרך ג'

חוברת 79. טרזן פוגש את שזאם. טרזן פוגש את בילי באטסון שיכול להיהפך לסופר גיבור "קפיטן מארבל " ( מסדרה אחרת של הוצאת "הפיל" מאת מירון אוריאל ) מציל אותו מידי קניבאלים  ויחדיו הם יוצאים להיאבק בכנופית פושעים ששדדה אוצר של קברי המלכים מבית לובונגולו.

כרך ד.

חוברת 85. שזאם חוזר.

טרזן ובילי באטסון הוא קפיטן מארבל צופים בניסוי שמטרתו להחזיר בעלי חיים לחיים. על המכונה משתלטים גנגסטרים שמביאים אותה לראש כנופיתם. אחד מהם נהרג בידי טרזן אך מוחזר לחיים בידי המכונה. טרזן ניצל בידי קפיטן מארבל המעופף מזריקה מהקומה העשרים בבניין גבוה והם מתגברים יחדיו על הכנופיה . והפושע שהוקם לתחיה מוצא להורג שוב הפעם בתליה אחר משפט.

חוברת 90. טרזן וזהב חוקאסי .

לוחמי שבט הוואקאסי השקטים בדרך כלל נשלחים בידי קוסם השבט לשדוד ולרצוח בני שבטים אחרים בחיפוש אחרי אוצרות . טרזן מגלה שקוסם השבט שפניו מוסתרות תמיד במסיכה נרצח והוא למעשה אוייבו הותיק מ"טרזן והמגיפה המסתורית " פויזון זומאק שהוא גם יריבו של קפיטן מארבל .

סדרת טרזן ובנו .

 חוברת 46 :הנער בוי ושזאם נגד קורנליוס.

בוי  בנו המאומץ של טרזן פוגש בגיבור העל וידידו של טרזן קפיטן מארבל שהוא בסיפור זה אדם מבוגר  והם משתפים פעולה כנגד מרגל מסוכן שגנב סודות אטומיים. הסיפור מתחיל בתקציר עלילותיו של קפטין מארבל בסדרת שזאם שאמורה הייתה להתחיל להופיע בקרוב.

חוברת 47. הנער בוי בעקבות מרגלי האטום.

המשך הסיפור עם קפיטן מארבל.

tarzan and capitan marvell

המועמדים שלי לנשיאות ארה"ב בבחירות 2016

Al-Gore-450x313

אני קורא עכשיו בעניין רב את ספרו המצויין של סגן הנשיא לשעבר והמועמד לנשיאות לשעבר של ארה"ב אל גור        The future :six drivers of global change.שבו הוא מתאר עובדות שונות לגבי ההווה המידי והעתיד שכל אחד מאיתנו כדאי שידע אותם.

זהו הספר האחרון שקניתי ברשת סטימצקי ומאחר שהם הפסיקו להזמין ספרים חדשים באנגלית מי יודע מתי אקנה אצלם שוב. אגב הקריאה חשבתי לאור משבר המנהיגות המתגלה בארה "ב ,מי מבין כל המועמדים הקודמים לנשיאות ארה"ב שהם עדיין פעילים בזירה הציבורית בארה"ב הייתי רוצה שירוצו מחדש ואולי יצליחו לשפר שם את המצב.

נכון לעכשיו יוני 2014 יש שני "אולי מועמדים " בולטים ( שעדיין לא הכריזו רשמית על מועמדותם למירוץ לנשיאות בעת כתיבת שורות אלו ) : עבור המפלגה הדמוקרטית הילארי קלינטון אישתו של נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון ושרת החוץ לשעבר..

עבור המפלגה הרפובליקנית ג'ב בוש לשעבר מושל פלורידה בנו השני של בוש האב נשיא ארה"ב לשעבר ואחיו של ג'ורג' בוש הבן גם הוא נשיא ארה"ב לשעבר. דהיינו עוד נשיא אפשרי משושלת בוש.

מיהם המועמדים שהיו לנשיאות בארה"ב בעבר ומן הראוי שירוצו שוב ? הבחירה היא של אזרחי ארה"ב אבל נשיא ארה"ב הוא עדיין הדבר הקרוב ביותר לנשיא העולם אז יש בכך עניין גם אזרחי ישראל כמוני.

הנה כמה מועמדים שלי  האם הם יהיו מנהיגים טובים ואף גדולים ? איני יודע .אולי כן אולי לא .אפשר לקוות שכן . לכל הפחות יש להם רעיונות טובים  ומחשבה מתוחכמת לגבי העולם ובעיותיו  .אבל כפי שתראו עם כמה מהם יש בעיה :הם כבר זקנים. הנשיא הזקן ביותר בתולדות ארה"ב רונלד  ריגן היגיע לנשיאות בגיל 70 ושוב בגיל 74.

כמה מהמועמדים כאן עברו את גיל השבעים .

אבל מצד שני יש לקחת בחשבון את תוחלת החיים העולה כיום  ואת העובדה שבן שמונים כיום יכול להיות מקביל לבן שישים לפני מאה שנה. עם זאת נראה שבשלב הזה בן שמונים כנשיא ארה"ב זה יותר מידי . אולי זה ישתנה בעתיד.

גארי הרט

Gary hart.jpg 

הסנטור המועמד שנפל  בבחירות המוקדמות של 1988 בגלל רומן שניהל  מחוץ לנישואין.

אבל היום ברור שהוא נשאר אדם מוכשר ופעיל ביותר הוא פירסם ספרי עיון רבים וגם כמה יצירות מעניינות של ספרות יפה. אך  הרט יהיה בן 80 ב-2016 וכך ככל הנראה זקן מידי לנשיאות ארה"ב .עם זאת כפי שסטפן קינג עשה פעם באחד מספריו בסדרת "המגדל האפל" לא ניתן אלא לתמוה איך הייתה נראית ארה"ב שגרי הרט נבחר לנשיאה. אני חושד : מקום טוב יותר.

הבלוג של גארי הרט

גארי הרט בויקיפדיה

 

 

ביל גייטס

The Road Ahead.jpg

יהיה בן 61 ב-2016

המייסד והמנהל של חברת מייקרוסופט ופילנטרופ בינלאומי שמקדיש חלק גדול מזמנו לפעולות צדקה בינלאומיות. . אדם שהוכיח שהוא יכול לנהל בהצלחה לפחות חברה גדולה( ואת זה אובמה לא הוכיח מעולם) והוא נכון ל-2013 האדם העשיר ביותר בעולם.

וזה אומר שתיאורטית לפחות הוא יכול להיות גם נשיא סביר בהחלט.

ביל גייטס בויקיפדיה

 

אל גור

 

An Inconvenient Truth, by Al Gore

יהיה בן 68 ב2016-

אל גור לשעבר סגן הנשיא של ביל קלינטון כשל במירוץ לנשיאות מול ג'ורג' בוש הבן אבל בניגוד לבוש הבן שלמעשה פרש מהחיים הציבוריים , יש לו עוד הרבה מה לאמר ולהציע.הוא פירסם ספרים וסרט מרשימים על תחזיות לעתיד העולם והזהרות מפני השינויים האקלימיים המאיימים עלינו והלוואי שירוץ שוב כמועמד.

אל גור בויקיפדיה

 

רודולף ג'וליאני

תמונה מוגדלת ופרטים נוספים

יהיה בן 72 ב-2016

רודולף ג'וליאני ראש עיירית ניו יורק לשעבר. שהתבלט במלחמתו בפשע המאורגן ובהתמודדות עם המתקפה על ניו יורק בספטמבר 2001. ידוע לי היטב שלג'וליאני כמו לכל המועמדים האחרים שהיזכרתי יש מגוון בעיות אישיות שפגעו בנסיונות הקודמים שלו להגיע לנשיאות.אבל בגדול איני רואה כל סיבה מדוע שלא יהיה מנהיג טוב וחזק של ארה"ב בתקופה של משברים עולמיים שדורשים מנהיג בעל רצון חזק ועיקש שיודע היטב את שלפניו

ג'וליאני בויקיפדיה

 

 

 ניוט גינגריץ

לשעבר יושב ראש המפלגה הרפובליקנית בקונגרס

יהיה בן 73 ב-2016

ניוט גינגריץ' שכשל בבחירות המוקדמות למועמד לנשיאות של המפלגה הרפובליקנית מול רומני בבחירות האחרונות לשעבר  הוא בין השאר סופר  של ספרות  מדע בדיוני שחיבר היסטוריה חלופית של מילחמת העולם השניה שבה הנאצים הביסו את הבריטים וארה"ב היא המעצמה היחידה שממשיכה להילחם כנגדם.

עם כל בעיותיו האישיות של גינגריץ' יש לו מקום כמנהיג חזק ובעל רעיונות מעניינים באמת בעולם החדש והשונה מאוד שאנו נמצאים בו.

גינגריץ 'בויקיפדיה

 

הילארי קלינטון.

 Hillary Clinton Re Uses Former Secretary of States Book Title

לשעבר אשת נשיא ארה"ב ושרת החוץ של ארה"ב

 

תהיה בת 69 ב2016.

אני מחבב את הילארי קלינטון ופעם כתבתי עליה מאמר גדול בעיתון "גלובס" בשם "הילארי קלינטון לנשיאות " .אבל הסיבה שאני כבר לא משוכנע שהיא מתאימה להיות נשיאה היום היא בגלל שהיא לא הרשימה כלל כשרת חוץ ואני מניח שאיש לא יכול לזכור משבר חשוב אחד שהצליחה לפתור.אז אם היא לא הרשימה כשרת חוץ למה שתרשים כנשיאה? אבל הנה הרשימה שכתבתי עליה פעם כשהייתה אשת הנשיא ,אבל אין זה ברור שאני עומד מאחוריה גם היום כשלכאורה יש לה אפשרות ריאלית להיות נשיאה.

הילארי קלינטון לנשיאות

עוד מועמד שלי הוא טד טרנר מייסד הסי אן אן ואחת  הדמויות המשפיעות ביותר בעולם התקשורת של המאה העשרים . הבעיה  ב-2016 הוא יהיה בן 78.

אלה המועמדים שלי כרגע  לנשיאות ארה"ב .אם יצוצו בראשי מועמדים נוספים אכתוב עליהם בעתיד . הזמן הזה שבו מתכוננים מועמדים שונים מטעם עצמם ומטעם אחרים לנשיאות ארה"ב הוא הזמן לכתוב ולנסות להשפיע בנושא.

וראו גם :

אלי אשד על נשיאים שחורים בבית הלבן

אלי אשד על הנשיא ג'ון קנדי

אלי אשד על הנשיא ריצ'רד ניקסון

אלי אשד על הנשיא ברק אובמה

 

Great Seal of the USA - click to see state seals

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 438 שכבר עוקבים אחריו