סיפורי המעשיות של האחים גרים

   

  

בימים אלו עולה על המסכים סרטו של הבמאי טרי גיליאם "האחים גרים " שבו מוצגים שני האחים אספני סיפורי האגדה המפורסמים כצמד נוכלים .
לכאורה המדובר בפגיעה קשה בשמם הטוב של שני חוקרים רציניים .
אולם כיום התברר למחקר שגם במציאות המדובר היה בצמד מפוקפק לפי כל קנה מידה שהוא ולמעשה צמד שקרנים פשוטים.

הסרט מבוסס על הדמויות האמיתיות של מלקטי האגדות המפורסמים רק בצורה רופפת ביותר .הם מוצגים שם כשני נוכלים הנודדים מכפר לכפר ומשכנעים את הכפריים שהם יכולים לספק להם הגנה מיציר דמיון שונים שלהם עד שהם נאלצים להתמודד עם כמה יצורים פנטסטיים אמיתיים מאוד שכאילו יצאו מתוך האגדות השקריות שהם מפיצים.

 

לכאורה פנטזיה נחמדה ותו לא שאין לקחת אותה ברצינות יותר מכל סרט אחר של הבמאי המוטרף טרי גיליאם . אולם המחקר המודרני הראה שהאחים גרים האמיתיים הפיצו שורה של טענות לגבי האגדות שאותן פירסמו ושהפכו למפורסמות בכל העולם שהיו בלשון המעטה קיצונית רחוקות מאוד מהאמת ושהטעו דורות שלמים של קוראים וחוקרים ומבקרים .

אגדת האחים גרים

 

 

איור מאת מ. אריה לספר "אמא ספרי לנו "

האחים וילהלם ויעקב גרים פילולוגים וחוקרי ספרות במיקצועם פירסמו ב-1812 קובץ "אגדות –עם " בשם "סיפורים לילדים ולבית " ספר שהפך לרב מכר ענק אחד הנמכרים ביותר בתולדות השפה הגרמנית כלל אגדות מפורסמות כמו סינדרלה ,כיפה אדומה ,היפהפייה הנרדמת ,הנזל וגרטל, רומפשטיצלכן" ( הבסיס להצגת "עוץ לי גוץ לי "של שלונסקי )  .  ורבים רבים אחרים ויצא מאז בעוד מהדורות רבות כל אחת יותר מורחבת מקודמותיה . הסיפורים  תורגמו ליותר מ-160 שפות. .חלק גדול מהפירסום וההצלחה הביקורתית אפשר לייחס לטענות האחים לגבי מקור הסיפורים . הס סיפרו שאין המדובר בסיפורי פיות לילדים ומבוגרים סתם מהסוג שהיה מקובל מאוד אז מפרי יצירתם של נשים שונות בנות המעמדות הבורגניים והגבוהים בצרפת וגרמניה כי אם תוצר רוחם של בני העם הגרמני השורשי .

 

האחים גרים בפעולה.

האחים גרים סיפרו שהם נדדו לכל אורכה ורחבה של גרמניה בחיפוש עיקש אחרי כל אגדה גרמנית מקורית, על פי טענתם ( כפי שהיא מובאת בספרו של אוריאל אופק "משלגיה ועד אמיל ") במשך חמש שנים רצופות הם נדדו ברחבי המדינה ,עברו מעיר לכפר ,מעיירה לבקתות נידחות ,ביערות ולחופי נהרות סרקו יחד את הכפרים והעיירות של חבל וסטאפליה או כל גרמניה ישבו בשווקים ובחדרי מלאכה ,בבקתות איכרים ודייגים  בחיפוש אחרי מספרי סיפורים שזכרו אותם על מנת להצילם לפני שישכחו חלילה.

 הם ישבו עם כל אדם שהיה מוכן לספר באוזניהם מעשייה :איכרים ואורגות ,דייגים וציידים ,כובסות ומוזגים במרתפי בירה וסתם סבתות וישישים.והאחים רשמו הכל ובדייקנות מופתית מילה במילה את המעשיות כפי שנשתמרו בזיכרון המספרים ללא שינויים ושיפוצים ופעמים רבות גם עם ניבי הדיבור המיוחדים של המספרים .

רוב המספרים סיפרו גרים היו מספרות נשים זקנות נשות איכרים שזכרו מאות סיפורים כל אחת . האגדות היו לדברי האחים גרים תמצית נשמתה המזוקקת של האומה הגרמנית "מטמון נעלם " שהיה חבוי במשך דורות בקרב פשוטי העם שאיש לפניהם לא טרח לחשוף אותו , ולאמיתו של דבר הן ההוכחה לכך שיש אומה גרמנית שכן אותן כפריות זקנות שימרו סיפורים שהיו באופן ספציפי גרמניים . לכל אגדה צירפו האחים הערות על קורותיה באיזור ספציפי כל שהוא בגרמניה שבו שמעו את אותה האגדה .

ציור של האחים גרים

האחים הקפידו תמיד לציין שהם מביאים את האגדות בדיוק כפי שסיפרו אותם איכרים זקנים ושאר פשוטי עם להוציא כמה תיקוני סגנון מועטים חיוניים .
אחר כך נטען ש"האחים היו הראשונים שהיכירו בחשיבותו של כל פרט הקשור במעשיות העם –סגנון המספרים ,אופן הגשת הסיפור ,חילופי הגרסאות של אותה האגדה כפי שהיא מסופרת במקומות שונים, וכן פרטי זהותו של המספר .
האגדות של האחים גרים הפכו לגורם מאיץ בהתפתחות הלאומיות הגרמנית בתקופה שהגרמנים ליקקו את פצעיהם לאחר כיבוש בידי הצרפתים של נפוליאון שכן הם שימשו כ"הוכחה " שיש לאום גרמני וכי האיכרים חסרי ההשכלה של לאום זה יצרו ושימרו סיפורים המיוחדים לרוח הלאומית הגרמנית .האגדות של האחים סרים סייעו במידה מכרעת יותר מכל יצירה גרמנית אחרת ליצירת תדמית כל גרמנית חדשה בעיניה גרמנים עצמם שהחלו לראות את עצמם כאומה אחת בעלת מאפיינים מיוחדים משלה גם הודות לאגדות האחים גרים .יש הרואים באחים גרים כתוצאה את האבות המייסדים של האידיאולוגיה המייחסת לעם ( ובאופן ספציפי לעם הגרמני ) סגולות מיוחדות על טבעיות ממש , אידיאולוגיה שהייתה קרובה מאוד וכמעט זהה לאידיאולוגיה של הנאצים.

בעיקבות האחים גרים נוצרה באירופה כולה אופנה של מחפשי אגדות נלהבים בארצות שונות שיצאו לחפש אגדות נשכחות אצל בני הכפר אגדות שיהיו הוכחה לקדמות הלאום שלהם .
על פי הערכות מלומדות "האחים גרים היניחו את היסוד לחקר השיטתי של האגדה ,ונעשו לחלוצי מדע הפולקלור .למפעל האיסוף של הם הייתה גם מטרה בלשנית : תוך כדי רישום מדויק של נוסחי האגדות ביקשו להתחקות על מבנה השפה באותה מורשת ספרותית עממית שעברה בעל פה מדור לדור .ובכך הניחו האחים גרים את היסוד גם לשיטה היסטורית בבלשנות החדשה,..שמראות על נאמנות מרבית לנוסח ולסגנון כפי שיצאו מפי העם"..( מתוך לקסיקון אוריאל אופק לספרות ילדים ).
כל זה מרשים מאוד ועל כך גדלו דורות שלמים של חוקרי ספרות פולקלור וספרות ילדים .עד עצם היום הזה ניתן למצוא את הטענות הללו ברשימות על פועלם של האחים גרים כמו ברשימה הזאת של מבקרת הספרות אריאנה מלמד .

השקרים

המציאות הייתה שונה מאוד.
שקר מספר 1:
האחים כלל לא טרחו לנדוד בדרכי עפר נידחות ולבקר בבקתאות עלובות בכל רחבי גרמניה , לאמיתו של דבר האחים כלל לא טרחו להוציא את חוטמם מעיר מולדתם. המסעות שלהם הסתכמו בצעדה ממסיבה אופנתית אחת לשנייה בבתי שכניהם וידידיהם ובגיחות לספריית האוניברסיטה.

 
שקר מספר 2:
מספרי האגדות שעליהם הסתמכו היו ברוב המקרים מספרות ואלה היו ברובן המוחלט לא נשים זקנות מדלת העם כפי שטענו האחים אלא מספר מצומצם ביותר של נשים צעירות משכילות ויפות מהחוג החברתי שלהם , ובכללן אחותם לוטה שנהגה לשבת עם חברותיה ולהחליף עימן אגדות, ידידות של האחות ,בנות שכניהם ואחיות של חבריהם. וייתכן מאוד שאותן נשים צעירות נשכחות הן הן היוצרות האמיתיות של אגדות האחים גרים יצירה שעליה לא קיבלו כל קרדיט בזמן שהאחים הפכו למפורסמים בכל העולם.
עם המספרת הפורייה ביותר מסוג זה דורותיאה וילד שמפיה רשם עשרות אגדות ידועות התחתן וילהלם ומספרת אחרת אנט וון דרוס הוסהולף הפכה לסופרת גרמניה ידועה וגם עליה שם וילהלם עין למשך תקופה עד שהחליט ליבחור בדורותיאה . אחיו יעקב נשאר רווק כל חייו אולם הוא המשיך לגור בביתם של וילהלם ודורותיאה כל חייו בהסדר מוזר והיא סיפרה תמיד שהיא נשואה לשני האחים גרים.

 

שקר מספר 3
האגדות לא היו כולן "סיפורים גרמניים שורשיים ". .
חלק מהמספרות הסתבר היו בכלל ממוצא צרפתי והסיפורים שלהם היגיעו במקורם מצרפת ונוצרו בידי מספרי אגדות ידועים שם כמו שרל פרו כך שאי אפשר ללמוד מהם ולא כלום על הלאום הגרמני שכביכול יצר אותן . סביר מאוד שחלק מהאגדות האלו למרות טענות האחים היו פרי דמיונן של אותן צעירות משכילות .


שקר מספר 4:
האחים כלל לא פירסמו בדפוס את האגדות בדיוק כפי ששמעו אותן בסוג של "חרדת קודש לשימור דברי העם " אלא ערכו שיכתבו ניסחו מחדש ושינו אותם באופן דרסטי כדי שיתאימו ל"טעם הקהל " של זמנם ועל מנת שיתאימו לערכים הלאומיים הגרמניים שבהם תמכו. והם שינו אותם שוב ושוב בכל מהדורה של ספרם, מחקו קטעים נועזים ואכזריים מידי כאן סיגננו שוב ושוב קטעים אחרים שם וכך הלאה . כל מי שקרא את המהדורות השונות של אגדות האחים גרים בימי חייהם יכול היה לראות שהמדובר ביצירות שעוברות שינויים בלתי פוסקים.
כך שיצירות עממיות אין כאן ומעולם לא היו .

בכל אופן חלפו שנים רבות עד שעובדות אלו התגלו , זאת משום שהאחים נהגו להשמיד את הנוסחים המקוריים של האגדות לאחר הדפסתם כנראה בגלל שחששו מתוצאות ומשמעויות הגילוי שהם אינם מדייקים כלל וכלל במסירת הנוסחים המקוריים מפי בני העם כביכול ..
אולם הנוסחים המקוריים של אגדות ששלחו לידידם הסופר קלמנס ברנטנו ( משורר וחוקר פולקלור אנטישמי קיצוני שפואמה שלו שימשה כבסיס לסרט של מל גיבסון על צליבתו של ישו ) ניצלו מההשמדה והשתמרו והם הראו עד כמה היו האגדות שלהם רחוקות מכל מסירה מדעית מדויקת של טקסטים עממים שכביכול שמעו בכפרים.

ניתוח של האגדות מראה שהאחים גרים הקפידו להכניס בהם התייחסויות שונות לערכים שרצו להדגיש ולקדם כמו ציות לסדר הקיים ,אמונה במעלות המשמעת ,כפיפה לסמכות ,סגידה למנהיג הגיבור ,הערצת גבורה ורוח לחימה ,השלמה עם מעשי אכזריות ללא תגובה ,אלימות ושפיכות דמים.
כן יש בקובץ שלהם סיפור אנטישמי בשם "יהודי בין הקוצים " שידוע שהדמות הראשית השלילית שבו הייתה במקור של נזיר נוצרי שהאחים הפכו אותה ליהודי וכך הכניסו נימות אנטישמיות ארסיות לקובץ ולכל בית בגרמניה שאליו היגיע הספר. הנימות האנטישמיות האלו לא היו קיימות בגירסה המקורית "העממית ".
לאחר השואה  הטילו  שלטונות הכיבוש בגרמניה  צנזורה קפדנית ואף חרם  על האגדות בטענה שהם מכילים תיאורים של אכזריות סדיזם ומעשי זוועה שחינכו את בני העם הגרמני מילדותם לראות במעשי זוועה דבר טבעי , ותרמו לדעתם להתפתחות האלימות והרצחנות האופיינים לבני העם הגרמני  אך חרם זה הוסר כעבור שנים מועטות .

 

האחים גרים והגולם

  

 

ב-1808  פירסם יעקב גרים  בכתב עת " מגזין לנזירים " את הגירסה הידועה הראשונה בספרות הגרמנית של סיפור הגולם . על פי סיפור זה הרב אליהו בעל שם יצר גולם כמשרת אולם מידי יום הלך הגולם וגדל עד שהרב החל לחשוש ממנו ומהמשך גידולו וצוה על הגולם שיתכופף ויחלוץ את מגפיו וכך "יוכל הרב להגיע  אל מצחו של הגולם שם הייתה חרותה המילה ""אמת"" ולמחוק את" "האות ""א"" כך שתישאר המלה ""מת"" וכך להשמיד את היצור שלא ניתן לפי גרסה זאת" "להשמידו בכל דרך אחרת, בגירסה של יעקב גרים הרב" "הצליח למחוק את האות אולם הגולם נפל עליו וקבר אותו תחתיו והרגו,.  בגירסה היהודית המקורית לעומת זאת הרב אמנם נשרט קלות כתוצאה מגושי עפר "שנופלים עליו מהגולם אולם שום דבר יותר מכך,הוא לומד מהניסיון וחוזר ליצור" גלמים בטוחים יותר.) משום מה האחים גרים לא כללו את הסיפור בקבצי האגדות שלהם , אולם הייתה לו השפעה גדולה על ידידם לודויג וואן ארנים (שהוא ואישתו עודדו אותם בפירסום האגדות )   שכלל דמות של גולם באחד מסיפוריו "איזבלה ממצרים " שפורסם ב-1812 בעת פירסום קובץ אגדות האחים גרים .

ספור זה של יעקב  גרים הוא אחת הדוגמאות הראשונות בספרות על יצור "מלאכותי היוצא כנגד יוצרו, וכאן מתחילים להדגיש את עצם הסכנה של ניסיון" האדם לחקות את מעשי

לסיפור הייתה גם השפעה גדולה על מרי שלי מחבר הספר המפורסם על היצור המלאכותי "פרנקנשטיין ".

האחים גרים בשפה העברית .

למרות כל הטענות וההאשמות כנגדן אגדות האחים גרים הם היצירה הגרמנית המתורגמת ביותר לעברית מכל סוג והם בוודאי הסופרים הגרמניים הפופולאריים ביותר לילדים בעברית מעל ומעבר לכל האחרים כולל קרל מאי ואריך קסטנר הסופרים הפופולאריים ביותר מגרמנית בעברית הבאים בתור אחריהם .
בין המתרגמים המרובים של האחים גרים לעברית אפשר למנות את המתרגם הראשון שלמה ברמן שהחל לפרסם תרגומים שלהם עוד ב-1894 ובאופן יוצא דופן עד מאוד הקדיש להם את רוב תרגומיו לא פחות מ-16 ספרים לעברית בסגנון מקראי ,מה שמראה על החשיבות העצומה שייחס להם . מעניין שברמן טרח לעברת את שמות הדמויות הגרמניים ונתן לגיבורים שמות כמו "רמוצה " לסינדרלה שלומית ושלמה להנזל וגרטל

 ולהנס החכם קרא יקטן הנבון,ובאופן כללי ייהד את סיפורים הגרמניים הנוצריים .

מתרגמים נוספים כללו את דוד פרישמן שהיה מעריץ נלהב של האגדות שלהם ותרגם את סיפוריהם בשם "שיחות גרים " ב1919 , את יוסף רביקוב שתרגם לא פחות מארבעה קבצים של סיפורים שלהם (קסמי גרים ,פניני גרים עלילות גרים ,וצלילי גרים בין 1968-1971 ) ) מלווים בהקדמות מלומדות , את דב קמחי ( האחים גרים מספרים ב-3 כרכים בין 1955-1963) , את ח.נ ביאליק את לאה גולדברג את לוין קיפניס את נירה הראל את אוריאל אופק את בינה אופק את שלמה אבס ואת דבורה עומר ואת תלמה אליגון ,את שמעון לוי שנתן תרגום מלא לכל אגדות האחים גרים לראשונה בעברית וחנה לבנת . ועוד רבים אחרים .

על פי אחת האגדות שלהם נוצר מחזה הילדים המפורסם ביותר בעברית "עוץ לי גוץ לי" של שלונסקי .

הוסף לסל את מעומק השלולית / מאיר עוזיאל

 הסטיריקן מאיר עוזיאל יצר קריירה שלמה מואריאציות אינסופיות על סיפורם "הנסיכה והצפרדע " שהופיעו במשך עשרות שנים במדורו ההומוריסטי השבועי בעיתון מעריב כתת מדור קבוע בפני עצמו מדור השלולית . ולאחרונה אנשי קבוצת הקומיקס אקטוס יצרו ספר אגדות קומיקס על פי אגדות האחים גרים בשם "היה היתה צפרדע " ( 2003 ) .

 

הם היו כאמור כל השנים הסופרים הגרמניים המתורגמים ביותר לעברית רק בין השנים 1894 ו-1948 פורסמו בעברית לא פחות מ-45 קבצים שונים של ספרים וספרונים של אגדותיהם .ומה שמפליא במיוחד המשיכו לתרגם אותם גם בתקופת השואה כאשר על סופרים גרמניים לא יהודים אחרים הוטל חרם.

אפשר שאחת הסיבות לפופולאריות שלהם אצל מתרגמים לעברית היה בגלל הקרבה הרוחנית שחשו לרעיונות ולמודל שייצגו האחים :חינוך לערכים לאומיים ו"החייאה" של תרבות לאום נושנה ושפת אם מיוחדת שהפכה לבסוף גם בהשראתם לתרבות לאומית משותפת.האחים גרים נראו כנדבך חשוב בתהליך ההתגבשות הלאומית הגרמנית ולכן היוו מעין דמויות מופת לסופרים ומתרגמים העבריים ששאפו ליצור גיבוש לאומי מעין זה שיצרו האחים גרים בתרבות הגרמנית בשפה ובתרבות העברית המודרנית.
חומר מחקרי על האחים גרים בעברית הוא מועט . ניתן למנות את ספרו של אוריאל אופק "משלגיה ועד אמיל " ( 1967 ) שבו כמו בלקסיקון ספרות הילדים שלו הוא מציג את הגישה המסורתית על האחים גרים .ואת החלק השני בסדרת "אירופה ערש הלאומיות " של האוניברסיטה הפתוחה . בכרך זה "מעשיות האחים גרים "  ( 1990) שאותו כתב הנרי וסרמן מוצגות בפירוט הטענות המחקריות המודרניות כנגד האחים גרים ופעילותם ליצירת לאומיות גרמנית .

 

האם בכלל יש אגדות עם ?

 
 היום יש טענות כנגד עצם התזה המקובלת של היות האגדות ה"עממיות" תוצר של בני העם של מספרים עממים אנפלבתיים בכפרים והועברו מאב לבן ומאם לבת עד שהיגיעו לידי מספרים שליקטו אותם והעלו אותם על הכתב כפי ששמעו אותם.
טענה שצוברת תאוצה כיום היא שהאגדות כפי שהן מוכרות לנו לפחות הן תוצר דמיונם של סופרים מהמעמדות העליונים שפרסמו אותם בדפוס .
אמנם "אוספי " אגדות וסיפורים עממיים כמו האחים גרים ,שרל פרו ואליאס לנרוט יוצר הקלוולה בפינלנד טענו תמיד שהאגדות הן כולן תוצר של בני העם של איכרם ומשרתים שהעבירו אותם כפי שהם כמעט ללא שינויים מדור לדור ושהם רק ליקטו וערכו אותן ,"מפי בני העם ". .
לטענות אלו היו השלכות גדולות על יצירת רגשי הלאומיות בארצות כמו פינלנד וגרמניה על ידי כך שהראו את "האופי הלאומי השונה " של אגדות האומה שלהם כפי שנוצרו בכפרים .חוקרים יצרו כתוצאה תיאוריות מפורטות של "חוקים " של סיפורים שאותם מצאו בארצות רחוקות ושונות זו מזו ושהיו דומים אחד לשני . החוקר ברונו בטלהיים בספר מ-1975 הסביר את מוצאם העממי של הסיפורים בכך שהם משקפים התנסויות אנושיות אוניברסליות . חוקר בשם רוברט דרנטון טען עוד ב-1984 שהאגדות העממיות של אירופה מספקות לנו דלת נדירה לעולם המנטאלי של האיכרים בראשית העת החדשה שאליהם אין לנו שום דרך אחרת לחדור שכן לא נשארו מהם שום כתבים וכי על פי הואריאציות שלהם אפשר להעריך מאפיינים לאומיים והבדלים בין לאומים שונים .
לטעון שחלילה האגדות לא היו תוצר דמיונם של בני העם כפי שקבעו האחים גרים יכול היה גם להיות מסוכן.
ברוסיה הסובייטית של סטלין זה היה בגדר פשע לרמוז שאגדות המלקט הרוסי המפורסם אפנסייב אינן תוצר של מספרים עממים מהעם "מוזי'יקים אלא שהם פשוט סיפורים שאותם ליקט אפנסבייב מקבצי סיפורים רוסיים ישנים יותר כפי שאכן היה ומי שהעז לטעון דבר כזה נאסר ואף הוצא להורג .וכך היה גם בגרמניה הנאצית לגבי כל ערעור על מקורם העממי של אגדות האחרים גרים .
 

אולם היום מתברר יותר ויותר ולרוב לאחר דיונים סוערים שכל היצירות האלה שייכות יותר או אף לחלוטין לאנשים שטענו שהן רק עורכיהן מאשר לבני העם הפשוט, ושכמו במקרה של האחים גרים הם הכניסו שינויים דרסטיים ביצירות שאותן ליקטו כדי ל"שפר " אותן מבחינה ספרותית , וכי בכל מקרה המקורות שלהם לא היו דווקא מספרים מן העם אלא ספרים שהיו מוכרים לאותם עורכים ואספנים . ובכלל אין זה כלל ברור כיום אם סיפור סיפורים ואגדות אכן היה אי פעם מקובל אצל הכפריים בניגוד למה שנהגו לטעון במאה ה-19.
כיום מסתבר שטענות אלה של המקור העממי של הסיפורים לא היו המצאה של האחים גרים דווקא אלא של מוכרי ספרים גרמניים שונים מהמאה ה-18 שמסיבות מסחריות רצו להסתיר את העובדה שמקור הסיפורים האגדיים בספרונים שאותם מכרו לכל דורש היו צרפתיים והעדיפו להציג אותם כיצירות עממיות גרמניות.

לאורך השנים הטענות המסחריות האלו קיבלו מעמד של עובדה שאין לערער אחריה . ייתכן שגם האחים גרים הלכו שולל בתום לב והאמינו שהסיפורים שליקטו מנשות החברה שלהם בעירם היו סיפורים אנונימיים שעברו מדור לדור אבל למעשה היום ברור שאלו ברובם היו סיפורים נפוצים בספרים זולים וספרונים מזה עשרות שנים לפניהם .
טענות אלו צברו עוצמה בשנים האחרונות ממש הודות לרשת האינטרנט שדרכה אפשר כיום להגיע לרשימות ולטקסטים של ספרים שלא היו נגישים כלל לחוקרים לפני יצירת הרשת. ההתפתחויות בשטח הקיטלוג האלקטרוני הביאו לידיעת החוקרים אלפי ספרים שלא היו נגישים קודם לכן בגלל מצבם הגרוע או משום שנחשבו לא ראויים לקיטלוג בידי הספריות הגדולות ושעד השנים האחרונות לא ניכללו ביבליוגרפיות של ספרי התקופה ,ספרונים וספרים בפרוטה אוספי בלדות ושירים ושאר יצירות של "ספרות זולה " שהודפסו בדפוס זול במיוחד שנועדו למעמדות הנמוכים וגם לגבוהים יותר מהמאות ה-17 ה-18 וה-19 שכללו אגדות וסיפורים. השוואות של הסיפורים בספרים אלו שהחלו לשים לב לקיומם במחקר רק בשנות השמונים והתשעים עם רוב האגדות מסוג אלו שלוקטו בידי האחים גרים ושעד כה חשבו שהומצאו בידי איכרים אנונימיים הראו שכל האגדות האהובות כל כך היו נגישות היטב ל"בני העם " עוד מתקופות מוקדמות ביותר דרך ספרונים שונים שלא היו ידועים עד כה למחקר ואלו היו המקור האמיתי של האגדות ולא מספרים עממיים כביכול.

 

 

"העולם המופלא של האחים גרים" סרט פנטסיה משנות השישים.

אמנם נכון שבחברות שאינן יודעות קריאה וכתיבה מעבירים סיפורים שונים בעל פה מאב לבן אולם זה אינו נכון לגבי החברה האירופית שבה הקריאה הייתה נפוצה הרבה יותר משסברו עוד מתקופות מוקדמות יחסית .וכיום נראה שמקור רוב האגדות הידועות לנו אינו באיכר אנונימי אלא בסופר ספציפי מהמעמדות הגבוהים שלא בהכרך שמע את הסיפור ממשרתת זקנה אלא פשוט ישב והמציא אותו. אמנם יכול להיות שגם איכרים אנפלביתים יצרו מידי פעם סיפורים שהפכו להיות ידועים אולם אלה לא היו זוכים לפרסומם ללא גירסה בדפוס .
ולכל זה יש כמובן השלכות עצומות לגבי חקר הספרות והלאומיות .ובמקרה הספציפי של האחים גרים היום כבר ברור שמספרי האגדות שעליהם התבססו היו כולן נשים מהמעמד החברתי שלהם וכמה מהן הפכו לסופרות גרמניות ידועות .

לאחרונה ( 2005 ) יצא לאור  ספרה שובר המיתוסים של חוקרת הספרות הגרמנית ואלרי פרדיס

 Clever Maids: the Secret History of the Grimm Fairy Tales שבו היא מראה כיצד ביצעו האחים גרים את איסוף האגדות שלהם בקרב קבוצה קטנה של ידידות ומאהבות,כאשר אלו קיבלו מעט מאוד קרדיט.

חבל שעוד מיתוס התנפץ אבל מיסתבר שהתיאור הבדיוני של גיליאם את האחים גרים כצמד נוכלים הוא לא לחלוטין מנותק מהמציאות ..

 

תמונה מהסרט "האחים גרים "

ראו גם :

אתר האחים גרים

האחים גרים בויקיפדיה בעברית 

מעשיות האחים גרים בויקיפדיה

האחים גרים בויקיפדיה באנגלית

פרטים על האחים גרים

אריאנה מלמד כותבת ( שגיאות ) על האחים גרים

האחים גרים בדף דף

אתר הסרט "האחים גרים "

קטע וידאו מהסרט

ביקורת של שמואל דובדבני

ביקורת של רותם דנון
ביקורת של חגו ברנדס

עוד ביקורת
יהודה בלו על האחים גרים

יעקב גרים

וילהלם גרים

 כל אגדות האחים גרים באנגלית

אתר נשיונל גיאוגרפיק של האחים גרים

סיפורי עם כתעודה היסטורית 

התפתחות הקריאה בגרמניה

העולם המופלא של האחים גרים : סרט קולנוע משנות השישים 

העולם המופלא של האחים גרים באמאזון 

"עוץ לי גוץ לי " מחזה מאת אברהם שלונסקי על פי האחים גרים  

 
 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אנגלמן  On ספטמבר 16, 2005 at 10:50 am

    מראה פן אחר של האגדה העממית הנקראת האחים גרים

  • יונה כחולה  On ספטמבר 17, 2005 at 12:12 am

    שהיו כאלה שקרנים מוצלחים..העיקר שהסיפורים יפים.. חוץ מזה לא ידעת שכל מספרי הסיפורים הם בסך הכל שקרנים ?

    • עז כנמר  On נובמבר 10, 2011 at 12:03 am

      הם לא שקרנים הם יותר כמו בעלי דמיון מפותח(ממציאנים)למשל כמו הכינוי שלך זה לא אומר שאת שקרנית פשוט המצאת אותו

  • הגבירה מן האגם  On ספטמבר 17, 2005 at 12:13 am

    נראה לי הגיוני אם אני רואה את ההתייחסות של אנשי האקדמיה למספרי סיפורים כיום.

  • NAVWAN1  On ספטמבר 17, 2005 at 12:15 am

    החברתי המציאו?

    חוג חברתי פורה מאוד מאוד.
    הלוואי עלינו עוד שקרנים, נוכלים מהסוג הזה.

    והאלימות שבאגדות כיוונה את האומה הגרמנית?
    ???
    אפילו את וגנר לא משמיעים עד היום, כי כואב לשמוע,
    לא ממחשבה,שהוא הוליך את האומה הגרמנית לבהמיות ואכזריות טבטונית שבה.

    הלוואי שנפש אומה היתה נוצרת מהשפעת אומנויות יפות,

    הבעיה היא שראשי מדינות הגיעו ועדיין מגיעים לשלוט, מעולם של כח, וקור
    ,,,
    שליטים
    הם באים
    ממגדלי שן, וצריחי מתכת משוריינים,
    שנים שלא ביקרו בערב מספרי סיפורים
    רק בכינוס חברי מפלגה,
    בוועדות מומחים, שונים ומשונים

    שליטים
    הם הולכים
    לא בחרבות וסכינים
    אומנות, מיתוס,תרבות מבטלים
    ומשם כבר קל, להעלים אנשים.

    אנחנו נשארים
    מספרי סיפורים
    תרבות משמרים,
    אנושיות מספרים

    וזה המעט שיכול מספר סיפורים לעשות.

  • איזקסון  On ספטמבר 17, 2005 at 12:18 am

    לאחים המוכשרים.
    רמאים מוכשרים בדרך כלל מקסימים אותי.

  • DIDAY  On ספטמבר 17, 2005 at 1:28 pm

    מדובר בתזה שנויה במחלוקת.

    מספר הערות:
    האחים גרים (במיוחד יעקב) שאותם אנחנו מכירים כיום כמספרי סיפורים, היו בלשנים משכמם ומעלה, סיפורי האגדות הן פרט שולי בעבודתם. לאדם הלא מקצועי רק הן מוכרות, כשם שאף אחד אינו זוכר כיום שגיתה היה בעצם בראש וראשונה מדען. יעקב גרים טבע את יסודות הדקדוק הגרמני כפי שאנחנו מכירים אותו כיום. המילון לשפה הגרמנית שהוציאו, ניתן להשיג את הגרסה הדיגיטלית שלו, היה המילון הראשון המקיף לשפה והכיל למעלה מ250,000 ערכים.

    איני יודע על פן האנטישמיות, צריך לזכור שבאותה תקופה לכל האוכלוסיה, היתה דעה מאד ברורה ונחרצת לגבי היהודים, שמצידם החזיקו בדעה ברורה ונחרצת כלפי הגויים, כשם שלכל ישראלי חילוני יש דעה ברורה, למשל, לגבי הרב עובדיה יוסף, דעה שאינה רחוקה מהדעות האנטישמיות של אותה התקופה.

    גם אם נמצא מקור עתיק של האגדות בצרפת, אין זה פוסל את המצאותם של אגדות אלה באוכלוסיה גרמנית.

    חלקה הגדול של מערב גרמניה היה במשך שנים רבות תחת שלטון צרפתי והשפעה צרפתית. השפעה שעדיין ניכרת כיום, למשל במבטא של מדינית הסן.

    יש משהו בטענה שפעילות האחים גרים עזרה לגבוש הכרה גרמנית. אוכלוסית גרמניה בעבר היתה מורכבת משבטים שונים שניתן היה להגדיר אותם כלאומים שונים, לכן בכל שפה יש לגרמניה שם שונה. איני יודע אם אינך מייחס לטענה זו משקל רב מדי.

  • DIDAY  On ספטמבר 17, 2005 at 1:33 pm

    נסיונות לשפץ את כיפה אדומה ולהמנע מהריגת הזאב בתום הספור, גרם לחרדות ולסיוטי לילה אצל ילדים ששמעו את הספור המשופץ.

  • י. ווליס  On ספטמבר 17, 2005 at 8:08 pm

    הקביעה ש'[ב]חברה האירופית….הקריאה הייתה נפוצה הרבה יותר משסברו עוד מתקופות מוקדמות' אינה מדוייקת. קיימת מסורת ארוכה של סיפורי עם בכמה ארצות באירופה, ששרדה עד ימינו: הארצות בולטות הן אירלנד, שבה עוד קיימים פייטנים הזוכרים מאות בתי-שיר שאותם למדו מאבותיהם ואלה מאבותיהם, ושמקורם כנראה עתיק למדי, וכן סרביה של היום, שגם בה ידועים מספרים עממיים שנודדים ומספרים את סיפוריהם.
    למעשה, נעשו מחקרים מודרנים על אותם מספרי סיפורים, כדי להפיק מודל שניתן יהיה להעזר בו לניתוח יצירות קלאסיות שמקורן עממי (כמו ה'אודיסאה'), כדי לברר איך הן נוצרו והשתנו עם השנים.

    אני מאמין שגם ה'קאלוואלה' של לונרוט אותנטית יותר מאשר סיפורי האחים גרים (הוא לפחות תיעד את ממצאיו), ומכל מקום אחריו באו חוקרים אחרים שהוסיפו והרחיבו את הידוע. אין ספק שהיצירה תרמה מאוד לזהות הלאומית של פינלנד – אפוס לאומי תמיד מגבש את הזהות, ויתכן שגם האחים גרים כיוונו לכך (וואגנר בלי ספק הלך בכיוון).

    מכל מקום כמו שנאמר כאן, תרומתם האמיתית של האחים היתה בתחום המדעי, בתורת הבלשנות (אטימולוגיה), שבעיקר בזכותם הפכה לענף מדעי חשוב ורב ערך בימינו.

  • אפרת  On ספטמבר 17, 2005 at 9:50 pm

    אף פעם לא אהבתי את האגדות האלה, ואת רובן אני ממש לא סובלת – לא נראה לי נחמד, חינוכי, מלא השראה או כל דבר אחר שהייתי רוצה למצוא בסיפורים לילדים – וכך אפילו הילה אותנטית או רומנטית אין להן. כך שנשארו בעיקר שקרים.

    שאלתי השבוע מישהי איך היא יודעת להבחין בין אגדות של אנדרסן לאלו של האחים גרים, היא השיבה שזה ממש קל, כל האגדות המעוותות הן של האחים גרים. טלנובלה להמונים – שכתבו לפי טעמו של הקהל וזה מה שיצא.

    הטענה עיקרית שלי היא כלפי ההורים שאינם טורחים להתעמק בחומרים שהם מציגים לילדים שלהם – העובדה שהם זוכרים אותם מילדותם הופכת את החומרים לנוסטלגיים, ולכן מעבר לביקרות עבורם, וכך ללא סינון החומר הירוד הזה עובר לעוד דור.

  • הסטוריון מצעד המחץ  On ינואר 31, 2006 at 10:37 am

    רק תנסה להחליף בו את המלה "מכשפה" במלה "יהודי", והקוד הגנטי של הנאציזם נמצא מפוצח בסיפור אחד כזה ואולי זה אפילו טבעי יותר, אם הסיפור הזה הומצא בחברה הגבוהה של האחים גרים וידידותיהם, ולא סופר במקור ע"י זקני העם הפשוט. בכל זאת זה קצת מקלקל איזה אשליה.

    אגב אם ה"מכשפה" היא קוד ל"יהודי", ה"זאב הרע" וה"אמא החורגת" בלאומיות הגרמנית עשויים להיות קוד לכובשים הצרפתיים, שבהתחזותם לסבתא או לאמא הם מחליפים את "הזכרון האמיתי" הלאומי, זכרון השורשים.

  • י'חראותת..  On דצמבר 13, 2006 at 3:30 pm

    תנווו עווד סיפווריםם

    י'מכווערים זה הכלל?!?!!

  • Der Struwwelpeter  On יולי 5, 2007 at 6:35 pm

    לא רק בסיפורי האחים גרים יש המון אכזריות. גם בספרים "יהושע הפרוע" ו"מקס ומוריץ" קיימת אכזריות רבה: הילדה פאולינה נשרפת, לקונרד חותכים את האגודלים, פיליפ נופל מכסאו לאחר שהתנדנד וכו'

  • הדס חומסקי  On אפריל 11, 2008 at 1:24 pm

    אני כן.באה לארמון .איריס גור בגדה בי ניצוליה אותו.
    אחים גרים בגרמניה.
    בעוז פרייד אבידן עם איתן טירון עם מיאר שלו.
    שרתות
    5 ימים בארמון.
    אקח ממני את כתר .

  • אספן הסיפורים  On ספטמבר 27, 2008 at 11:25 am

    מרי שלי, מחברת פרנקינשטיין, הייתה אישה

  • חיה מילוא  On מרץ 13, 2011 at 5:52 am

    אני מצרפת כאן ביקורת על ספרה "שובר המיתוסים" של ואלרי פארדיס.
    הביקורת נכתבה על ידי אחת מחוקרות הפולקלור המוערכות בעולם, רות בוטיהגיימר, (Ruth B. Bottigheimer
    State University of New York ) והתפרסמה ב Marvels & Tales: Journal of Fairy-Tale Studies, Vol. 20, No. 1, 2006
    בעיקרון, היא מסבירה מדוע ספרה של פרדיס הוא אוסף של שטויות בלתי מבוססות וחסרות כל בסיס מדעי. למי שיש כוח לקרוא: מוזמן.
    Clever Maids: The Secret History of the Grimm Fairy Tales. By Valerie
    Paradiz. New York: Basic Books, 2005. 222 pp., bibliography, and index.
    This book “is about the forgotten and unknown women of the Grimms’
    fairy tales, the social climate in which they collected their stories, and the
    extraordinary collaboration that bridged the gender divisions inherent in
    romantic culture to bring the stories into print” (xii). The author uses published
    correspondence of girls and women in the Grimms’ circle to confirm
    their role in initially supplying tales for the Grimm collection. Englishspeaking
    devotees of the Grimm tales who have not read the work of Heinz
    Rölleke may not be aware of this material.
    Paradiz discusses marriage as women’s only realistic economic option,
    portraying the “powerlessness as a woman” (14) of Jacob and Wilhelm’s
    mother, Dorothea, and vividly describing Dortchen Wild (who “complained
    about how boring their religion lessons were”) and sister Lotte (who, “on the
    other hand, enjoyed learning all the prayers and songs in church” [47]). These
    statements, neither documented nor footnoted, point toward a fatal flaw: the
    book’s repeated slippage between authorial claim and documentable fact, culminating
    in Paradiz’s assertion that the young ladies of the Wild family “used
    the tales ultimately as an expression of their own sufferings, as ‘a place from
    which to speak about their own speechlessness’” (200n6). This claim originates,
    however, not in the women’s own words but in Marina Warner’s assessment
    of the fairy-tale-telling situation in From the Beast to the Blond.
    At the moment there are, in effect, two histories of fairy tales in circulation.
    In the study of German fairy tales, one account acknowledges the role of
    print in the dissemination of fairy tales, is informed by the theoretical framework
    of Rudolf Schenda and the detailed documentation of Manfred Grätz,
    and is guided by the thorough explorations available in the Enzyklopädie des
    Märchens. Unfortunately, this history is almost entirely unknown and unused
    in English-reading scholarship and unaccountably not referenced by Paradiz.
    Instead, she positions her study within a second traditional history and thus
    remains a mere conduit for now-obsolete assertions. She perpetuates the erroneous
    notion of exclusively oral sources: “That’s just what the [Grimms’] fairy
    tales are: stories that have been transmitted orally, generation to generation,
    from as far back as antiquity and the Middle Ages” (x). Charles Perrault’s “stories
    were not original creations, but collected oral material edited and fashioned
    by him into print” (96).
    Paradiz says that she intended her book to bring scholarly perceptions of
    the last forty years to a broad lay audience. But from what scholar could she
    get the notion that “[t]he story of ‘The Three Army Surgeons’ strangely
    reflected the rising incidence of organ transplants that had begun to take place
    in experimental medicine in Europe” (176)? The latter embodies Paradiz’s
    understanding of Jacob’s concerns about his body’s fate should he die in Paris
    without previously having made burial arrangements (206n13). Not pioneering
    surgeons but routine body snatchers providing medical schools with
    cadavers for anatomy lessons would have been the source of his concerns (a
    correction confirmed by an organ transplant surgeon).
    An outlandish proposition like early-eighteenth-century experimental
    organ transplants undermines other doubtful statements. Hassenpflug ancestors
    expelled as Huguenots from France in 1685 or before could not have
    brought with them Perrault’s French tales published in 1697 to Germany (96),
    nor is it biologically tenable that Marie Hassenpflug’s grandfather left France as
    a adult pastor in the 1680s (95). If Paradiz’s casual description of Napoleon’s
    army moving from Germany “westward toward Poland” on their way to
    Moscow (57) were not embedded within so much other nonsense, it could be
    viewed as a minor lapse. Only colorful asides such as Ferdinand Grimm’s
    pigeons refusing to eat in his absence are sure to derive from a contemporaneous
    source. An alert reader will also wonder why no copy editor caught the
    book’s misused prepositions, repeated misspellings, and frequent lexical errors.
    The book’s twelve chapters cover the following material: (1) a biography
    with a strong focus on Jacob and Wilhelm’s mother Dorothea Grimm; (2) the
    Marburg years, German national disunity, Clemens Brentano, Jacob in 1805
    Paris, the brothers’ relationship with one another, Kassel’s (and Lotte’s) social
    life, and Des Knaben Wunderhorn; (3) “Child of Mary,” more about the Wilds,
    “The Wedding of Mrs. Fox”; (4) Jacob’s employment as private librarian to
    Jerome, Friederike Mannel as a “willing handmaid” in contrast to Brentano’s
    wife, Fränz; (5) tensions among the Grimm siblings, Wilhelm’s illness and
    treatments, Lotte’s reluctance to shoulder domestic responsibilities; (6) Jacob
    and the Hassenpflugs (“These ladies were like a fairy tale think tank” [86]); (7)
    two of Dortchen’s contributions to the collection and the ways in which they
    illuminate Dortchen’s nurturing characteristics and Wilhelm’s troubled relationship
    with his brother Ferdinand (who was possibly in love with Dortchen);
    (8) publication of volume 1, Marie Hassenpflug’s and Gretchen Wild’s contributions;
    (9) the Haxthausen addition; (10) Frau Viehmann; (11) King Jerome’s
    .departure; (12) the true identity of “Old Marie.” Paradiz explicates individual
    tales to elucidate the biographical details she introduces.
    Clever Maids has neither scholarly value nor aesthetic merit. Its (valid)
    perception of female contribution is more efficiently available in Rölleke’s
    appendix to his three-volume Reclam edition of the Grimms’ tales. For those
    who do not read German, a better English-language introduction to the
    Grimms’ tales as a whole—although it does not emphasize the role of women
    as contributors and although it, too, accepts the primacy of oral transmission—
    is Donald Hettinga’s The Brothers Grimm: Two Lives, One Legacy (New
    York: Clarion Books, 2001). Based on primary sources and written for young
    adults, it has no footnotes but is more accurate and better written and can be
    put into English-speaking and -reading undergraduate hands with confidence.
    The 1985 catalog for the landmark Grimm exhibit in Kassel’s Grimm
    Archive remains a benchmark. Section 4 of 200 Jahre Brüder Grimm: Dokumente
    ihres Lebens und Wirkens (Kassel: Weber & Weidmeyer) sets forth girls’
    and women’s contributions to the Grimms’ tale collection factually and accurately
    (537–64).

  • מספר 666  On מרץ 13, 2011 at 6:40 am

    בהחלט מעניין ובהחלט הגיוני.
    גם במאמר עצמו ציינתי שהיום ברור שהמקור של רוב או אף כל המעשיות הוא בדפוס.ולכך יש הוכחות רבות .
    התיאוריה הפמיניסטית של פרדיס אכן נראית כיתר על המידה עונה על התזה המקובלת בזמן שבו הופיע הספר של האישה המדוכאת והמרומה בידי הגבר שגונב ממנה את פרי מאמציה. דהיינו היא הייתה יותר מידי "עכשווית " ו"רלבנטית " וזה אף פעם לא עושה טוב למחקר אובייקטיבי.

  • Nadav Snir  On מרץ 10, 2012 at 7:20 pm

    למי שידע ולמי שלא…

  • Limor Shiponi  On יוני 23, 2012 at 4:41 pm

    היי אלי, אולי יעניין אותך http://www.storytelling.co.il/?page_id=908 . התייחסות למעשיות האחים גרים ולביקורת מנקודת מבט של מספרת סיפורים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 445 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: