אלוהים תהיה בן אדם !

 

 

חיים מזר מנתח את הפזמון "בן אדם " של אהוד מנור שייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון  של 1988  והיגיע שם למקום השביעי עם 85 נקודות , במאמר ראשון מסדרה על שירי אירוויזיון נבחרים ומובחרים. .

אמנם תחרויות האירווויזיון אינן ידועות באיכות פיזמונית כלשהיא , ובודאי שלא בשנים האחרונות

.אבל חיים מזר חושב שיש יוצאי דופן. 

 

ירדנה ארזי באירוויזיון 1988

 

 

בן אדם

מילים: אהוד מנור
לחן: בוריס דימיטשטיין

שרה : ירדנה ארזי

בן אדם, הוא רק בשר ודם
אבק פורח במדבר
בן אדם כדרך העולם
כצל עובר כחרס הנשבר

אדם הוא רק אדם
ורוב ימיו לילות
ואין אדם מושלם בכל המעלות
אז תן לו לחלום ותן לו נשימה
תן לשם , תן לחם, תן ליפת, נחמה
אל תכביד ידך עליו ותן תקווה
ואל תדון אותו תמיד לכף חובה
כי אדם הוא אדם הוא אדם
הוא רק אדם

בן אדם נעור וכבר נרדם
ימיו קצרים סופם עצוב
בן אדם אורח בעולם
בא מעפר ולעפר ישוב

אדם הוא רק אדם
ורוב ימיו לילות
ואין אדם מושלם בכל המעלות
אז תן לו לחלום ותן לו נשימה
תן לשם , תן לחם, תן ליפת, נחמה
אל תכביד ידך עליו ותן תקווה
ואל תדון אותו תמיד לכף חובה
כי אדם הוא אדם הוא אדם
הוא רק אדם

הוא לא ילמד לנצח
הוא שוכח לאהוב
הוא לא יודע שיומו קרוב
כי…

אדם הוא רק אדם
ורוב ימיו לילות
ואין אדם מושלם בכל המעלות
אז תן לו לחלום ותן לו נשימה
תן לשם , תן לחם, תן ליפת, נחמה
אל תכביד ידך עליו ותן תקווה
ואל תדון אותו תמיד לכף חובה
כי אדם הוא אדם הוא אדם
הוא רק אדם

לבקש מאלוהים שיהיה בן אדם

 מאת  חיים מזר  

השיר "בן אדם"  של אהוד מנור  ייצג את ישראל בתחרות האירוויזיון ב-1988 והושר על ידי ירדנה ארזי.מבחינת הקונצפט המוזיקלי שלו שיר זה דומה באופיו לתקליט שלה "נשמה צוענית".באשר לטקסט הוא בעל אופי של תפילה ומבחינת הנאמר בו הוא מרגש ומרטיט.כל משפט הוא עולם ומלואו ויכול היה לבוא רק מבית היוצר של אהוד מנור ז"ל.בשיר שלושה בתים ופזמון חוזר במבנה של בית,פזמון חוזר,בית,פזמון חוזר,בית, פזמון חוזר.מה שמאפיין את השיר מבחינה צורנית הוא היותו של הפזמון החוזר ארוך עם שורות בחלקן גם כן ארוכות. הבתים עצמם הם קצרים,ארבע שורות כל אחד לעומת תשע שורות של הפזמון החוזר.אפיון זה עושה את הפזמון החוזר לציר המרכזי של השיר.מבחינת המקצב המוזיקלי הבתים הם איטיים ונשמעים מהורהרים, פילוסופיים משהו.הפזמון החוזר מהיר ויכול להישמע כסטקטו.הבתים הם דימויים למצבו של האדם.

הפזמון החוזר:

האדם הוא לא יותר ממה שהוא יכול להיות,אדם בלבד. אין הוא יכול להיות כליל השלמות.להיות מושלם מכל בחינה שהיא ,פירושו להיות אלוהים ומסיבה זו אל לו לאלוהים לשפוט את האדם כאילו היה במעמד שווה לו.האדם הוא לא כזה ולעולם לא יוכל להגיע למעמד זה. מסיבה זו,בקשתו או יותר נכון תפילתו של אהוד מנור היא שהאל יתן לאדם את האפשרות לחלום.לפתוח בפניו את האפשרות לשאוף להיות בעל חלומות ולנסות לממש אותם.אין לבוא אל האדם בדרישות שהן למעלה מיכולותיו וכפי שהוא אומר "אל תכביד ידך עליו ותן תקווה/ואל תדון אותו לכף חובה". מה שאהוד מנור מבקש מהאל שישפוט את האדם כאילו היה הוא עצמו בן אדם ורק דרך נקודת מבט זו יוכל להבין אותו. הכוונה היא לכל אדם באשר הוא אדם ."תן לשם,תן לחם,תן ליפת,נחמה". שמות אלה הם שמות בניו של נוח ששרדו את המבול.אין הוא רוצה שאלוהים ימחה את האדם מעל פני האדמה ויתחיל את הכל מחדש. מטבעו של האדם שהוא יעשה תמיד שגיאות. זה בלתי נמנע. הבקשה מאלוהים היא שיגלה אמפתיה וחמלה.שיהיה בן אדם.

הדימויים בשלושת הבתים:

סביב ציר זה נעים שלושת בתי השיר המדברים על זמניותו של האדם ועל שבריריותו.בשני הבתים הראשונים הדימויים שאובים מהמקורות הביטוי "כחרס הנשבר", בא מתפילת הימים הנוראים, והוא אומר עד כמה האדם הוא חלש ושברירי. בבית השני המשפט "בא מעפר ולעפר ישוב" מבוסס על סיפור גן העדן בספר בראשית, בו בעקבות האכילה מעץ הדעת אומר אלוהים לאדם "כי עפר אתה ואל העפר תשוב". ימיו של האדם הם ספורים.גם אם האדם זוכה לאריכות ימים,הרי במושגיו של האל הם בבחינת ימים ספורים. "נעור וכבר נרדם".המגרעות שלו עם היותם אנושיים הם באותה מידה טרגיים."הוא לא ילמד לנצח/הוא שוכח לאהוב".בשל הזמן הקצר העומד לרשותו הוא לא מסוגל להטמיע לקחים שונים ומושאי אהבתו הפוטנציאליים נדחקים החוצה מתוך תודעתו.מסיבה זו הבית השלישי מסתיים בשורה בת מילה אחת,"כי",מילה סיבה המקשרת אותו לפזמון החוזר "אדם הוא רק אדם…".

שיר זה הוא שילוב של תחינה ודרישה מהאל עצמו שישתחרר מחטא היוהרה וההחמרה הקטגורית שאין בלתה.דווקא בשל היותו הכל יכול עליו לדלות מעצמו את האנושיות שבו. לכאורה שיר המדבר בגובה העיניים אבל בוקעים ממנו רגישות רבה ועומק פילוסופי ואפילו תיאולוגי.

 

"בן אדם " הקליפ

"בן אדם" בקדם אירוויזיון

אהוד מנור

ירדנה ארזי

 

אירוויזיון 1988

גואל התנ"ך

 

 

 

אליהו לנדא.ציור מימי זקנתו.

 

השבוע התקיים כנס של האגודה הגניאולוגית הישראלית  שבו נתתי את הרצאת הסיום בנושא  של תולדות הגיניאלוגיה. .

ולרגל הכנס אני מפרסם באתר רשימה על האב של סבתי  אליהו לנדא גינאלוג ואבי המחקר הגנאולוגי של המשפחה המתועדת ביותר בעולם האשכנזי שושלת הגר"א.
במשך למעלה מחמישים שנה היה הרב אליהו  יצחק לנדה הדמות המרכזית בכל מה שהיה קשור להפצת מורשת החכם היהודי המפורסם מהמאה ה-18  הגאון מווילונה ותורתו בעולם היהודי.   כמו"ל ומדפיס ספריו של הגאון מווילונה בני משפחתו ותלמידיו . .

ולמעשה ראה את עצמו כאחראי עלי אדמות על מורשת הגאון מווילונה.

וכתוצאה זכה אליהו לנדה  לכינוי המפורסם   "נכד הג"א"
וחוץ זה פעל ליצירת מהדורה דפוס ארץ ישראלית ראשונה של התנ"ך ערוכה ומוגהת כולה בידי יהודי במקום שבו נוצר . 
וכתוצאה זכה אליהו לנדה לעוד כינוי מפורסם "גואל התנ"ך ". 

 

 

 

הוא היה מאותם האצילים המהלכים בצידי הדרכים מהלך תמיד כפוף שקוע בהרהורים ".
ישראל בן זאב .
"הייתה לי הזכות והעונג לבלות במחיצתו שעות מרובות שהסבו לי קורת רוח ,להקשיב לשיחותיו ואמרותיו השנונות .והיו לו רעיונות מקוריים משלו שהיה רגיל להשמיעם באזני ,בבית הכנסת "בני ציון " בשכונת מונטיפיורי ,בו היה רגיל מפעם בפעם להתפלל ניכר למדי העדר מקומו ,ולאחר התפילה,איננו שומעים יותר את נועם דבריו על גדולי ישראל ותורתם.
( יעקב רימון )

 

אליהו לנדה.

בן נינו של הג"א

 

 

הרב אליהו לנדא.שנות העשרים.

 

אליכן לנדה היה בן נינו של הגאון מווילונה ,  מאבות הגנאולוגיה היהודית האיש שהחל בחקר המפורט של תולדות משפחת הג"א . וחוץ מזה היה אספן ספרים וכתבי יד ענק ,והאדם שהוציא לאור את התנ"ך במהדורה ארץ ישראלית. 

 

 

  

הגאון מווילונה.תמונה שהייתה חביבה במיוחד  על אליהו לנדה.

סטטיסטיקה

הודות למחקרים הגנאלוגיים המפורטים  של חיים פרידמן וניל רוזנשטיין על משפחתו וצאצאיו של הגר"א אפשר שחזר את הסדר המדוייק שלהולדת הצאצאים  במשפחה.

אליהו יצחק  לנדא  היה בנו החמישי של אלעזר לנדא ובנו היחיד מאישתו השנייה בתיה בריינה ,   אלעזר היה מצידו   בנו השני של יעקב משה לנדא שהיה בנו הבכור שלאברהם וילנר שהיה ילדו השביעי של הגאון מוילנה שמצידו היה הילד הראשון של שלמה זלמן קרמר מוילנה..

הוא נולד בכד' תמוז תרל"ג 1873 לאביו אלעזר ולאימו בתיה בריינה בת הרב זאב וולפינזון בנו של אברהם הדיין משקלוב .הם היו יוצאי חלציו של רבי סעדיה משקלוב מתלמידיו של הגר"א ומראשוני העולים האשכנזים הפרושים .

אימו בתיה בריינה הייתה אלמנה מבעלה הראשון עם בת בשם רחל , היא הייתה אישה יודעת תורה ושוקדת על קיום המצוות .

 

עמוד מספר "תוספת מעשה רב " שהעתיק וערך אלעזר לנדא והוציא לאור אליהו לנדא.


אביו אלעזר לנדא  דור רביעי לגר"א שעלה ארצה בהיותו בן למעלה מ50 לקיים את צוואת הגאון לצאצאיו לעלות לארץ הקודש. הוא  היה מלומד ידוע אבל בצניעותו נמנע להתערב במאבקים הפנימיים של ירושלים . הוא קבע שיש לחזק את הישוב בראש ובראשונה על ידי לימוד ומבניית מוסדות חינוך. והוא היה אהוב מאוד על רבים שלהם עזר בסתר . לנדא מספר "בליל מוצאי יום הכיפור תרל"ג פתאום בהיותו בבית ש"ב הרב נתן גרינגארט על סעודת מצווה נחלה וביום ב' תמוז תרל"ג נולדתי ונשארתי עולל ויונק על שדי אמי כבן שלושה חודשים כשלוקח עטרת ראש אבי המנוח ( לפי גרסה אחרת אביו נפטר כשהיה בן שבעה חודשים .א.א. ) . ואמי מורתי לא נישאה יותר לאיש ובתתה שנותיה ביגון ובאנחה ובעמל רב כגדלה אותי על ברכי התורה.

אלעזר נפטר ביום א' באדר תרל"ד 18.2 1874
ביום מותו התאבלו עליו כל תושבי ירושלים בעיר הוכרז על יום ביטול מלאכה כללי ,כל החנויות נסגרו ,וכל תושבי העיר השתתפו בהלווייתו ונאמרו עליו הרבה דברי הספד ושבח . 
 
אלמנתו של אלעזר בתיה בריינה שלא נישאה יותר התגלתה כ"אשת חייל " אמיתית ".

בעלה אלעזר הנחה אותה בחייו הודות מקומות המצאם של ספרי וכתבי היד של הגר"א ובני משפחתו שהיו בחזקתו בחו"ל ולא היגיעו עימו לארץ וגם כמה כתבי יד חשובים וסודיים ביותר של הגר"א ובני משפחתו מהדורות הקודמים עד ל"חבר יוסף" במאה ה16 שלא היו בחזקתו ומן הראוי היה שיחזרו להיות ברשות המשפחה. לאחר מותו של אלעזר היו חייה של בתיה בריינה ולעתיד חיי בנה קודש לשימור ולהפצת כתביהם של הגר"א ובני משפחתו.

 אלמנתו בתיה בריינה יצאה למסע בעיר סלונים בבלארוס של היום  מקום הולדתו של בעלה ובוילנה ואספה את כל ספרי הגר"א ,כתבי היד ,תלמודים וספרים שעליהם כתב דברי פרשנות .וגם אמצעים לעזור אחר כך בהדפסתם ובהוצאתם לאור שנעשו לעתיד  בידי בנה אליהו לנדא בירושלים.  
עם שובה רכשה וקנתה בכספה הפרטי חלקת אדמה בת שלושה דונם טורקיים בהר הזיתים ששם נקברה
את המשימה שלקחה הסבתה על עצמה המשיך בנה אליהו לנדא שראה את עצמו כל חייו כבעל "המורשת הרוחנית" של הגר"א וכמי שעליו מוטלת האחריות לחזור ולהפיץ את כתבי הגר"א ברבים. וכך הקדיש את חייו.במשך יותר מחמישים שנה הערך הדפיס והוציא לאור ספרים שונים של הגר"א של בני משפחתו וצאצאיו ושלתלמידו.

 

 

החותמת של זאב וולפינזון סבו של אליהו לנדא

אליהו שהתייתם מאביו בגיל שלושה (ולפי גרסה אחרת שבעה ) חודשים גדל בבית סבו מצד אימוזאב וולף וולפינזון  ברחוב חברון בעיר העתיקה של ירושלים.

 שם שימש זאב כראש כולל . והסב שימש למעשה על תקן של אביו של אליהו .( כפי שעשה שנים קודם לכן עם אחיו הצעיר מאם אחרת יהושע כאשר אביהם נפטר בילדותו של יהושע )
מסבו ינק אליהו את הרבגוניות המתמדת של חייו ,למדנות מופלאה עם עסקנות ציבורית פורייה ועמל כפיים כמדפיס . היה זה מזאב המגיה הראשון של המדפיס הראשון בארץי שראל  ישראל ב"ק שממנו למד את האהבה לספר ,להדפסת ספרים לחקירת ספרים ולשמירתם מכל משמר.

בילדותו היה אליהו נובר ללא הרף באספי כתבי היד והספרים המודפסים /של זאב שאותם אסף בערים ובארצות שונות במהלך מסעותיו המרובים של זאב ותוך כדי החיטוטים גילה שם בין השאר כתב יד של אבי סבו אברהם וולפנזון והחליט שיום יבוא ויוציא את כתב היד לאור . משימה שאותה השלים רק בימיו האחרונים. מזאב רכש גם את חיבת האספנות בארכיונו של רבי זאב נמצאה ספריה עשירה בכתבי יד שאסף בעצמו אגב נסיעותיו המרובות בארצות המזרח הקרובות והרחוקות רוסיה ואוסטריה וכו'. ספריה זאת עברה לרשות אליהו לנדא ובמשך חמישים השנה הבאות הוציא כתבי יד שונים ממנה לאור . .
אוספו הפרטי הענק הפך לספרייה ראשונה מסוגה לספרי קודש בשם "בית מדרש אליהו " ואחר כך נמסרו הספרים וכתבי היד לספריית "מרכז הרב " של הרב קוק ידידו של לנדא.

בתה של בתיה הייתה רחל שהתייתמה מאביה אברהם בנימין דיסקין בגיל חמש גדלה אצל אימה אצל אביה החורג אלעזר ואצל  סבה זאב. הם מן הסתם לא חיו ברווחה רבה מאחר שלפי המסורת המשפחתית סבה זאב וולפנזון השתמש בכסף הנדוניה שלה כדי לרכוש את חלקת הקבורה של האשכנזים בהר הזיתים.  
רחל יפת התואר כמו אימה נשאה בגיל 17 לאברך רבי שלמה הכהן מפרעסבורג . היא  ילדה לבעלה שתי בנות שמתו בקטנותן . היא התאלמנה ממנו ומאנה להינחם וישבה אלמנה במבחר שנותיה ומאז חיה שנים רבות כאלמנה חיים של "ייסורי הגוף והנפש במידה מרובה עוני ומחסור ,רעב וכפן רוב שנותיה בנהי בכי תמרורים עד ימי זקנותה שמצאה מנוחה ושלום במושב זקנים וזקנות הכללי שהגו עמה בטובה עין וברחמים עד שהלכה למנוחת עולמים ונפטרה ללא ילדים ב-1933 ונקברה בהר הזיתים.

 

אליהו לנדא בצעירותו.

.
הוא למד בחדר ובישיבות "עץ חיים " אוהל תורה ו"תורת חיים "עם תלמידים שונים שהפכו לידידיו כמו חיים מיכל מיכלין לעתיד רב ועסקן ופובליציסט ידוע בירושלים.

.בעת למודו ב"עץ חיים " התגלה בו כשרון לעסקנות שירש מן הסתם מסבו השתתף ביסוד חברה לגמילות חסדים "עושי חסד".

 

 

 

ההזמנה לחתונתם של אליהו ואסתר לנדא,ירושלים 1890.

 

 

 

הרב משה בן מוני זילברמן.חותנו של אליהו לנדא.

 

 

 

אסתר זילברמן,אישתו של אליהו לנדא.

 

בשנת 1890 תר"ן נשא אליהו לאישה את אסתר בת רבי משה בן שמואל מוני זילברמן.  שניהם האב והסב  היו מהמלמדים המפורסמים בתלמוד התורה "עץ החיים ". מוני זילברמן היה גם עסקן ציבורי ידוע בועד הכללי וממנהיגי העדה האשכנזית בירושלים .

 

המכתב המוזר 

.

 

 

מצבו הכספי של אליהו ושל בני משפחתו  היה  אז גרוע  ביותר כפי שמעיד לכאורה מכתב זה שהוצע לאחרונה למכירה במכירה פומבית .
 זהו מכתבו של ר' חיים יעקב שפירא שאמור להיות משנת  תרנ"ה, 1895. אודות סיוע לאלמנתו של אלעזר לנדא.אימו של אליהו . 
והטקסטא שלו הוא זה :
באשר האשה מרת בעשה בריינא אלמנתו הרב ר' אלעזר בנו של הרב הגאון מורנו יעקב משה נכד הגאון החסיד מווילנא זצ"ל_ נסעה מפה בקיץ העבר מגודל הדחק אשר לה ולבנה יחידה, ובקשה חתמ_ בבקשה עבורה בת__ ח"י ק"ק של אשכנזים מפה עיר הקודש תבנה ותכונן וכעת בקשה ממני לכתוב כתב בקשה עבור האישה החשובה הנ"ל, _ אמנם שהוא למותר באשר יש בידה מכתבים מאיזה רבנים פה, אף על פי כן להפצרתי אנשים המכירים אותה באתי גם כן להודיע לרבנים הצדיקים … שמצווה רבה היא להיות לעזר להאשה החשובה שלא תסבול היא ובנה מצוקת העוני הצבור נקרא לרחם מן השמים על כל המרחם עלינו ויתקשר ברוב ___ ובאתי על החתום יום ד' ב אדר ___ תרנ"ה
הרב
חיים יעקב שפירא ירושלים עיר הקודש תבנה ותכונן במהרה בימינו.

מכתב בקשת העזרה הנ"ל הוצע לאחרונה למכירה פומבית מודרנית במחיר התחלתי של 400 דולאר ומצופה שאפשר למכרו גם ב-700 דולאר , סכום שמן הסתם יכול היה לסייע רבות לאם ובנה בירושלים של המאה ה-19 .
עם המכתב הוא אכן משנת תרנ"ה   1895  אני מוצא זאת כמוזר ביותר.
בשלב זה כבר היה אליהו  אדם  מבוגר נשוי ופעיל ביזמות ציבוריות ועיסקיות שונות..

לא ייתכן שבשנת תרנ"ה היו מציגים אותו כפי שהוא הוצג במכתב כילד קטן.
ככל הנראה המכתב מתוארך בצורה שגויה והוא לפחות 10 או 15 או 20 שנים ישן יותר.

 כפי שהוא עכשיו המכתב הוא בגדר תעלומה.

 

 

חותם כולל "סלונים".

בשנים הללו אליהו לנדא הקים בירושלים את "כולל סלונים "לפרושים בני העיר סלונים שביולורוסיה ( העיר שממנה היגיע אביו אלעזר לנדא  ) שקיבל ואירגן תרומות מהיהודים מעבר לים ושימש כמנהלו וכמזכירו ועמד בראשו ועד שאירגן איחוד של כל הכוללים בירושלים ב"ועד קהלי כנסת ישראל ".  הוא שימש גם כשליח הכולל למטירות איסוף כספים בחו"ל.

 

 

 

 

 

  

מכתב מכולל סלונים לקהילות בחו"ל המודיע על שליחתו של אליהו לנדא כשליח.ראשית המאה העשרים.

 

אליהו לנדא.  

הוא היה במשך שנים המזכיר והמנהל של כולל בהשתדלותו נקנתה לטובת עניי הכולל החצר בת עשר הדירות שבשכונת בית ישראל .

 

 

 

מכתב מהרבנות בקשר לפרדס של אליהו לנדא.

 

 במקביל הוא עסק' במסחר שוב בהמשך לפעילויות סבו זאב . הוא עסק במסחר האתרוגים בעיקר בחו"ל וגם ניהל פרדסי אתרוגים ועיבודם בפתח תקווה והיה חבר בקבוצה הראשונה של משה יואל סלומון ,ממייסדי פתח תקווה .לבסוף מכר את חלקתו לשם מימון נסיעותיו בחו"ל .  ( 150 דונם ב1903 ). אבל הוא המשיך לעסוק בתחום הפרדסים כפי שמראה הודעת הרבנות הראשית למעלה.

 

 

במקביל לפעילות האירגונית עסקנית ושל סחר האתרוגים החל לעסוק בתחום האהוב עליו מכל בסחר ספרים .הוא עצמו המשיך במסורת של סבו ואסף ספרים . הוא היה בעליהם של שתי חנויות ספרים בשם "ירושלמי "אחת בעיר העתיקה והשנייה במאה שערים .
רבים מתושבי ירושלים היו באים לעיין בספרי הקודש המרובים שלנדא ריכז בביתו. באוסף של ספרי קודש מהגדולים בעיר . לשם מימון נסיעותיו המרובות בחו"ל לצרכי מחקריו וחיפושי ספרים וכתבי יד נדירים.
ותוך כמה שנים חל שינוי דרמטי בחייו הודות ליוזמה חדשה שלו .

בית מדרש הגר"א

 

אליהו לנדה

 

חותמת בית המדרש אליהו " הוקם בידי אליהו לנדא.

 

בשנת תרנ"ח 1897 עם מלאת מאה שנים לפטירת הגר"א החל אליהו לפעול בירושלים לייסד לזכרו את "בית מדרש אליהו .
שנת 1897 הייתה שנה של פעולות שונות לזכרו של הגרא ברחבי העולם היהודי . נערכו אז אירועים שונים במקומות שונים בעולם היהודי לזכר הגר"א ,נדפסו אז מחדש ספרים שונים שלו. ובין השאר אז נחשף מכתב הסתרים המפורסם של אברהם וילנר אבי סבו של אליהו לנדא שגם אליהו לנדא ישב עליו רבות בניסיון לפענחו .  
ובנתיים עלה בדעתו הרעיון לבנות ספריה ענקית ובית מדרש שיוקדשו לחלוטין לתורת הגר"א .

הרעיון המקורי לא היה של אליהו  אלא  של המקובל רבי יצחק כהנה שכל חייו עסק בתורת הגר"א ופיענוח צפונותיה ופירסם על כך שלושה כרכים בשם "תולדות יצחק " שהוציא לאור בירושלים. באחרון ספריו שיצא לאור בשנת תרמ"ד חשף תוכנית מפורטת שההל הקים בעיר הקודש בית מדרש מיוחד לתלמידי חכמים מופלגים אשר יד להם בתורת הגר"א שישבו ויהגו תדיר בחיבוריו שבתורת הנסתר ויעסקו בהוצאת כתביו.

כן יקבלו על עצמם לעסוק בכל יום בספרי הגר"א ולקיים את מנהגיו.

מן הסתם לנגד עיניו של כהנה עמד המודל של ישיבת המקובלים "בית אל "ששם עסקו מזה שנים רבות בתורתו הקבלית של האר"י.
את התוכנית הזאת הוציא אליהו לנדא לפועל בשנת 1898 .

 

 

".בקול קורא שפירסמו רבני ירושלים ובהם יוסף חיים זוננפלד ועוד שניים מחכמי ירושלים הם תיארו את המפעל כך :
"רעיון כביר ונשגב ,להקים בית מדרש אליחו ,זכרון קדוש על שמו,בו יאצרו כל ספרי קודש ,הראשונים והאחרונים שבכל דור ודור עד היום הזה…שיהיה בית ועד לחכמים,להרים קרן התורה למעלה ראש,ובמפעלנו זהעל ידי ריבוי הסופרים ולומדיהם,רשום תמונת מר"ן גר"א ז"ל האמיתית לעד".
הרב יוסף חיים זוננפלד שראה במקום מטרה קדושה השתתף בעצמו בנשיאת בעול והפעי ל אחרים למימוש התוכנית וכתב מכתב אל נפתלי הירץ הלוי אב בית דין יפו "מהראוי להשתדל בזה, לעשות זכרון עולם לשם תפארת רבן של ישראל וזכרו לא יסוף נצח ,ומי יחוש לכבודו של החסיד זי"ע השוקד על תורתו וכתבי יד קדשו יומם ולילה ".

 

אליהו לנדא הוסיף למדרש אליהו משימה נוספת בדמות ספריה תורנית לכל ספרי הקודש ובה מחלקה מיוחדת לספרי הגר"א ותלמידיו . כולל כתבי יד שלא ראו אור בדפוס. אלא שהוא שינה את התוכנית של כהנה שביקש לעצב את המקום כבית מדרש ללימודי קבלה בלבד ואילו לנדא העדיף מקום שבו כל אחד יכול ללמוד ולהגות בתורה. שם אפשר היה למצוא את כל ספריו המודפסים של הגר"א וכתבי יד רבים שלו וגם ספרים שונים שלו שעליהם כתב הגר"א בכתב ידו הערות ופירושים שם נאספו ספרים וכתבי יד יקרי ערך ומציאות בכל ענפי התורה על הגר"א על צאצאיו ועל אירגונים שבהם היו חברים כמו "רוזני ארץ ישראל בליטא ".

.בנוסף היו שם כתבי יד של חכמים אחרים כמו "החתם הסופר" בכמויות גדולות. ולשם תרם את כל ספריו הפרטיים כולל כל ספרי הגר"א וכתבי ידו שהביאה אימו מסלונים ומוילנא . וכל ספר חשוב ונדיר במיוחד שהזדמן אליו כסוחר ספרים הועבר בניגוד לכל היגיון כלכלי הועבר למדרש אליהו .
הוא אף נסע כמה פעמים לארצות אירופה ואמריקה לשם הגדלת אוסף הספרים והמסמכים הזה.

 

.
במקביל ערך והדפיס כמה חוברות אשר נועדו לפרסם את פעולותיו ובהם "ספר התקנות והתעודות לבית מדרש אליהו "( ירושליםתרס"ח ) "שאלו שלום ירושלים" ( ניו יורק תרפ"ה ) ו"תנו כבוד לתורה "( ירושלים תרפ"ו)

 

מכתב עם חותמת בית מדרש הגר"א.

אלא שלאחר זמן בטל בית המדרש הזה. אליהו התקשה לעמוד בהוצאות החזקת בית המדרש גם בגלל נטישת היהודים את הסביבה שבצפון העיר העתיקה ובכאב לב נאלץ לסגור את המוסד.
הוא מסר את האוסף לרב הראשי של ארץ ישראל הרב קוק שהיה ידידו האישי עבור ישיבת מרכז הרב שלו .זאת ללא תמורה ורק בבקשה שיוחזקו שם בנפרד כאוסף מיוחד .

 

 

חוזה בין אליהו לנדא והרב קוק על העברת ספרי בית מדרש הגר"א לישיבת "מרכז הרב".

מה קרה לספרי ספריה המפוארת ההיא היום אינו ידוע לי   מן הסתם הרבה מהספרים וכתבי היד היקרים היגיעו ונמצאים היום באוספים פרטיים של רבנים ועשירים בעולם החרדי .

בית הכנסת"הגר"א במאה שערים.

נסיעות בחו"ל

 

כתבה על אליהו לנדא בעיתון אמריקני .שנות העשרים .

כבן נינו של הגר"א רצה רבי אליהו לראות את עיר מולדת הגר"א ואת בית מדרשו בקיץ תרס"ד 1904 נסע לוילנה להשתתח על קבר הגר"א ולבקר את בית מדרשו . שם התקבל נתקבל בכבוד גדול על ידי הרבנים וחשובי העדה בוילנה ובשאר קהילות ישראל שבליטא . הוא פגש את גדולי ורבני הזמן ההוא בוילנה בורשה ברדין בלודז במינסק ובקאואנה וכולם העידו בתעודות והסכמה לתהילה במליצות ישרות לתמוך בו בעזרה להפצת תורת רבי אליהו ז"ל ואף היציעו לו כסא רבנות בוילנה . אך הוא ויתר על הכבוד והחיים הנוחים שבהצעה זאת והעדיף לחזור לארץ ישראל וחזר לעמלו בירושלים.

 

 

 

הרב בן ציון שטרנפלד אב בית הדין בעיר בילסק שפגש אותו במסגרת מסעו זה מספר :
והנה זה לא כבר היה אצלי בן האלמנה הנ"ל האברך המופלג אליהו שנולד בארץ הקודש ושם הוא גם עתה ונסע מכאן קישינובה כי שמע שחותנו של אלעזר הנ"ל דר שם ונסע אליו לחקור דבר הספרים אך כנראה לא מצא שם את אשר ביקש ושב לארץ הקודש .

( הרב בן ציון שטרנפלד אב בית הדין של כילסק במכתב בעיתון "המודיע " ה' מנחם אב תרע"ג מקונן על אי הדפסת כתב היד של פירוש הגר"א ל"זרעים ) )

הגנאלוג

 

אליהו לנדא.

 

 

מכתב מההיסטוריון של ירושלים פנחס גרייבסקי לאליהו לנדא

הרב אליהו לנדא תרם תרומה חשובה ביותר אולי מכרעת לחקר הגנאלוגיה של משפחת הגר"א שלא הייתה ידועה היטב עד ימיו.
כיום השושלת של הגאון מוילנה על צאצאיה והסתעפויותיה השונות לאורך הדורות היא המשפחה המתועדת ביותר של העולם היהודי האשכנזי .

זאת הודות לשני ספרי ענק שהופיעו בנושא בשנת 1997 שנת ה-200 לפטירתו של הגאון מוילנה . ושניהם עוסקים בתיאור מפורט של אלפי האנשים שמשתייכים למשפחות צאצאיו של הגאון מוילנה
שני ספרים אלו, פרות מחקר מדהים ומקיף מאוד בהקפו ספר אחד ספרו המקיף מאוד בן ה-685 עמודים של חיים פרידמן
Eliyahu’s branches :the descendants of the Vilna Gaon and his family, , 1997 היוצא כנקודת מבסיס ממחקריו של אליהו לנדא בנושא.
והספר המתחרה המקיף מאוד גם הוא של  הגינאלוג   ניל רוזנשטיין

Gaon of Vilna and his cousinhood

  Computer Center for Jewish Genealogy, 1997

הכולל כאינדקס את הרשימה הגנאלוגית המקורית בכתב היד של אליהו לנדא על שושלת הגר"א.  

שני ספרים אלו חבים חוב עצום למחקריו של אליהו לנדא שהיה הראשון שחקר בצורה שיטתית את תולדות משפחתו של הגאון מוילנא את תולדות אבותיו מהמאה ה- 16 ואילך החל מהחבר יוסף, שהוגלה מהעיר וינה לפראג בידי הקיסר פרדיננד ואת תולדות צאצאיו השונים עד לזמנו.

 

 

אליהו לנדא ערך בימי חייו מספר רב של מסעות לאירופה ואמריקה שמטרתם העיקרית הייתה השגת מסמכים ספרים וכתבי יד נדירים . ועל מנת להיפגש עם כל משפחות צאצאי הגר"א ברחבי העולם בבל מקום שאליו היה מגיע היה חוקר ודורש לגבי צאצאי הגר"א והחל בפרויקט ענק של רישום מדויק של השושלת הגנאולוגית של הגר"א והצליח לאתר אותה עד שבע דורות לפני הולדת הגר"א. הוא ערך רשימה שמית של ענפי משפחת הגר"א כולל פרטים נוספים ואישיים כמו כתובותיהם ( גם ביקר באופן אישי בבתיהם ברחבי העולם ) ואסף בכל מקום מידע מפורט על אירגונים שבהם היו חברים.

כתוצאה הוא הפך למקור העיקרי למידע על משפחת הגר"א וצאצאיו . בימי חייו הוא נחשב למומחה לגנאלוגיה ומשפחות רבות התייעצו עימו בניסיון להבהיר את תולדותיהן ויחוסן דרך המידע שהיה ברשותו .

 

כבר ב1915 פירסם בעיתון הצפירה מספר 22 בירושלים הודעה שהוא מכין ספר יחס על כל צאצאי הגר"א. למרבית הצער ספר זה לא יצא לאור מעולם אולי כי לנדא היה עסוק כל הזמן בעידכונו ומעולם לא השלים אותו כתוצאה . . כיום נשארו רק שני עותקים מכתב היד המצויים בחזקתם של שני אספנים ידועים בירושלים .בנימין ריבלין וישעיהו וינוגרד הוא היה מקור המידע לספרו של אליעזר ריבלין מ1935 "ספר היחס " של משפחת ריבלין שם מופיעים 250 שמות של צאצאי הגר"א שרובם מופיעים ברישומי אליהו לנדא וככל הנראה נלקחו מרשימותיו בידי אליעזר ריבלין .

 
הגנאלוג  חיים פרידמן מעריך את פעילותו  של אליהו לנדא כגינאלוג  :
בנסיעותיו בחו"ל באירופה ובארה"ב היה מחפש ונפגש עם צאצאים של הגר"א ואוסף מידע שבלעדיו היה נעלם כי הוא פגש אנשים וקיבל מידע שלא נרשמו בשום מקום אחר .היום אפשר לשחזר מהרישומים שלו שמות אנשים שונים שלולא הוא לולא היה מצלם את המצב וורשה ובוילנה ובארה"ב הם וקשריהם למשפחת הגר"א היו שוקעים בתאום הנשייה והיום לא היינו יודעים עליהם דבר.

עם שובו לארץ ישראל החל אליהו לעבוד כמו"ל ומדפיס של ספרי הגר"א ושל ספריו שלו ושל אחרים תוך התמקדות ברורה בהוצאת כתבי היד של הגר"א ובני משפחתו . הוא היה האחד והמיוחד שעשה יותר מכל אחד אחר למען הפצת תורת הגר"א בדורות האחרונים .הוא הוציא לאור רבים מחיבורי הגר"א מאחיו בעל "מעלות התורה " בנו אברהם , ותלמידיו כמו חיים מוולוז'ין שהיו רק בכתב יד והדפיס מחדש את מה שכבר נדפס ואזל מהשוק .
לשם כך הקים מוסד בשם"מערכת תנא דבי אליהו " מה שנקרא בימינו "מכון להוצאת ספרים." וזכה לעידודם הרצוף של רבנים שתמכו בו במכתבי המלצה חמים כמו הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים שכתב עליו בחמימות "הרב אליהו לנדא תמיד בן ביתי "ויקר לי כבבת עיני ".

הוא לא הסתפק בהדפסת עבודות של אחרים ובעצמו כתב עבודות ומחקרים בתחומים שונים.
הוא חקר כתב והדפיס ספר כרונולוגי "דברי ימי עולם " לכל האישים והמאורעות מן בריאת העולם ועד תקופת הרומאים לפי מקורות חז"ל אך לא הספיק לסיימו .

 

 

הוא הוציא לאור מפת קיר גיאוגרפית גדולה צבעונית של ארץ ישראל שיחודה בכך שהייתה מחולקת לפי 12 שבטי ישראל ואיורי התנחלותם .לצורך כך הוא עצמו אסף ליקט וחקר במקורות השונים את שמות המקומות והישובים עם ציון במקום הון במקורות של חז"ל והן חוקרים אחרונים כולל השם המקראי והשם הערבי.

הוא הדפיס בפאר והדר את "אשי ישראל "סידור תפילה מיוחד מהודר וגדול .כל התפילות כולן בנוסח הגר"א וכלל תוספות מעניינות שונות . וגם הגדות של פסח מפוארות אחת בנוסח מיחד של הגר"א השנייה בנוסח הרמב"ם .

וכך במשך 50 שנה הדפיס והוציא לאור למעלה מ50 ספרים וחוברות מיצירות הגר"א ובנו אברהם  וינר ותלמידיו בעזרת בנו ממשיכו יעקב אלעזר לנדאו .

מודעה ביידיש על ספריו של אליהו לנדא.

אבל הוא לא עסק רק בהוצאת כתבי הגר"א . הוא העמיד מפעל שלם להדפסת ספרי קודש ודת
תמיד היה לו בביתו חדר דפוס שכלל מסדרת אותיות עופרת ומכבש דפוס עד יומו האחרון.

גואל התנ"ך

 

 

תכתובת בין אליהו לנדא והרב בן-ציון עוזיאל על פרוייקט התנ"ך של אליהו לנדא

 

תחום שעניין אותו מאוד היה התנ"ך. הוא הדפיס והוציא לאור קונקורדונצית כיס של התנ"ך.

הוא החליט להמשיך מכאן בפרוייקט גדול בהרבה,למעשה הפרוייקט הגדול והמסובך ביותר שלו .  

 

זה  היה פרויקט הדפסת ספר התנ"ך הארץ ישראלי היהודי הראשון אי פעם.
באותה התקופה לפני שבעים שנה הייתה ההפצה של התנ"ך בשפה העברית מצויה  רק בידי המיסיון בהוצאת "לטריס" וספרים אלו היגיעו גם לישיבות לבתי כנסת ולמוסדות חינוך שוני פשוט כי לא היו אחרים בנמצא.
אליהו לנדא החליט להפסיק זאת ויהי מה . הוא התחיל בדרכו בלי רעש ותעמולה ובבתחילה בלי עזרת מוסדות להדפיס את התנ"ך השלם. הרבה מכשולים עמדו בדרכו. והוא נאלץ להשקיע מאמץ עצום על מנת לוודא של תיפול שום שגיאה בתנ"ך הארץ הישראלי המודפס הראשון . אך הוא בשלוותו ובהתמדתו ידע להתגבר על כל הקשיים והצליח להוציא הוצאה יהודית ראשונה בארץ ישראל  של התנ"ך בידי איש ירושלים .

 

 

 

 

 "תנ"ך ארץ ישראל" פורסם בשיתוף עם חברת "למען ציון " במחיר זול ( 30 מא"י לספר ) כולו מודפס ומוגה על ידי יהודים להבדיל מכל התנ"כים האחרים שהודפסו והוצאו לשוק על ידי מסיונרים . בגין מפעל זה נתפרסם בארץ ישראל ובגולה ועשרות אלפי טפסים מהתנ"ך שלו היגיעו לבתי לומדים יהודיים שונים .

 

הרב הירושלמי הידוע  יעקב משה חרל"פ קרא לו כתוצאה "גואל התנ"ך".
את אליהו לנדא בכל אופן הפרויקט הזה רק הכניס בבעיות כספיות.והוא מעולם לא ראה ממנו פרוטה שחוקה.

 

אליהו בניו יורק

 

לרגל מסחרו בספרים ובאתרוגים היגיע הרב לנדא לארה"ב .רבני ארה"ב ולומדי תורה שם ערכו לו קבלות פנים וחלקו לו כבוד רב .

 

 

 

ידיעה בעיתון בדטרוייט 16 באוגוסט 1928.

בעת ביקור בארה"ב בשנת תרפ"ד 1924 התמנה לרב בברוקלין בניו יורק ושם יסד בית מדרש על שם הגר"א "מדרש אליהו ". הוא שימש במשך תקופה של יותר מעשר שנים כרב בברוקלין ושימש שם גם כמורה לעברית להשלמת פרנסה.
אחד מתלמידיו שם היה  הילד בן השמונה יצחק אסימוב שאותו לימד עברית למשך זמן קצר בשנת 1928  והרבה לשוחח איתו ועם אביו בשיעורים ומחוצה להם בנושא התנ"ך שהיה תמיד תחום עניין מרכזי שלו ,דן עם האב  על תולדות משפחתו  וסיפר להם על הישוב בירושלים.

יצחק אסימוב ,

אסימוב הפך מאז לסופר מדע ומדע בדיוני  מפורסם.

לאליהו לנדא עצמו היה עניין מסויים במדע ובטכנולוגיה. בהיותו בארה"ב ניסה לרשום פטנט על חידוש מסויים הקשור לבתי כנסת.

 

אבל הפטנט  למרבית הצער נדחה בידי משרד הפטנטים של ארה"ב מהסיבות המפורטות כאן:

 .  

 

 

 

פנחס גרייבסקי היסטוריון של ירושלים וידיד של אליהו לנדא.

 

 

 

מכתב מפנחס גרייבסקי לאליהו  לנדא בארה"ב

 ההיסטוריון של ירושלים  וידידו הטוב  פנחס גרייבסקי שכתב עליו אז רשימה  ציין שאליהו לנדא משרת כעת כרב בארה"ב  סיים אותה במילים אלו

בוא יבוא אליהו לציון ברנה ,ולירושלים בשמחת עולם להיות מבניה ובבוניה ושלום רב לאהבי תורתיך.

 ואליהו אכן חזר לבסוף ..לאחר שהחליט  בסוף שנות העשרים למרות הפצרות ידידיו הרבים שם שיעביר את משפחתו לארה"ב וישתקע בברוקלין החליט לבסוף לעזוב את 77ארה"ב ואחרי שנים אחדות של רבנות והוראת עברית  בברוקלין  חזר לארץ ישראל.

 
דייר בשכונת מונטיפיורי

 

 

אליהו לנדא בזקנתו .

לבסוף לאחר שנים של שהות בארה"ב חזר ארצה והתיישב בשכונת מונטיפיורי ליד תל אביב ליד ביתו היחידה חנה חתנו יוסף זונדל וסרמן ובקרבת בנו כורך הספרים והמו"ל גם הוא  יעקב.  

 

 

אליהו לנדא אישתו אסתר  בנו ,יעקב ואישתו  ,בתו חנה חתנו יוסף זונדל וסרמן   בבית בשכונת מונטיפיורי בתל אביב.

 

אליהו לנדא ובני משפחתו בבית בשכונת מונטיפיורי

כאשר חזר לארץ תרם רבות לשכלול הדפוס. הוא היה הראשון שהכניס את ה"אמהות" ( מטריצות ) בהדפסה.

בשובו מארה"ב הביא עימו מטריצות שטרם היו כמוהן בארץ . בעזרת החברה הירושלמית "למען ציון "ייסד אליהו לנדא  בית חרושת לתעשיית אמהות (מטריצות) הראשון בארץ ישראל,כדי לאפשר הדפסת ספרים במהדורות נוספות על פי הסידור הראשון ורכש מטריצות של הרבה ספרים חשובים.
בסוף חייו והשתתף ביסוד בית הכנסת על שם הגר"א ברחוב הירקון 42 בית כנסת זה התחבב עליו במיוחד ולמרות זקנתו וחולשתו היה בא להתפלל בו כל יום שבת עד השבת האחרונה בחייו משכונת מונטיפיורי הרחוקה.

 

בית כנסת "הגר"א "ברחוב הירקון תל אביב.

 הוא הדפיס ספרים ושימש כרב בית הכנסת עד יומו האחרון .
גם לעת זיקנה היה פעיל בהוצאת ספרים כאשר חדר אחד בדירתו הקטנה שימש לו כדפוס עם מסדרת עופרת והכין לדפוס קונקורדנציה של כיס ומהדורה חדשה של התנ"ך הארץ ישראלי ועוד.
בשנות חייו האחרונות התחיל כותב זיכרונות על תולדות ירושלים בשבעים השנים האחרונות . אבל אסונות משפחתיים תכופים מנעוהו מלהשלים את הפרויקט.
הספר האחרון שעליו עבד בימי חייו היה הדפסת חוברת של אבי סבו אברהם וולפנזון שבכתב היד שלה ניתקל לראשונה בספריית סבו זאב וולפנזון בילדותו והוא החליט להוציא אותה לאור

.
אך הוא לא הספיק להשלים את הפרויקט.
ביום ט"ז בתמוז תש"ו נסע לירושלים בענייני הדפסת התנ"ך הארץ ישראלי. למחרת באה עליו התקפת שיתוק הוכנס לבית החולים ,ביקור החולים ושם נפטר ביום כ"ד בתמוז תש"ו 23.7.46 וכך יצא שנפטר ביום שבו גם נולד. נפטר היו עליו רק הספדים מועטים.  ירושלים הייתה טרודה אז בהלווית קרבנות פעולת הטרור במלון "המלך דוד " והאיש הדגול לא הוספד כהלכה בעיתונות.
בהספד נאמר עליו :" צנועים ופשוטים היו חייו . הסתפק במועט בימים האחרונים גם התפרנס בדוחק ,בצנעה חי ופעל ובצנעה שבק חיים לכל חי ".
אבל הוא השאיר מאחוריו ירושה של פעילות של חמישים שנה למען הפצת מורשת הגר"א בכל אמצעי אפשרי  ויצירת התנ"ך הארץ ישראלי הראשון .

 

 

 

 

קברי  אליהו לנדא ואישתו בהר הזיתים.

ביבליוגרפיה

. נספח א:

מאמר מאת אליהו לנדא שבו הוא פותר דברים חידתיים של הגר"א הופיע במקור כדף בודד בשנת תר"ץ 1930.

 

 

 

 נספח : רשימת ספרי אליהו לנדא

 1אליהו לנדא סדר ימי עולם : כרונולוגיה … מיום בריאת עולם … <עד … חורבן בית שני> … קורות עם בני ישראל בפרט, והעולם בכלל, כפי מהלך סדר הדורות והשנים … / ערוך ומסודר ע"י אליהו בהר"א לנדא … — ירושלים : בימ"ס ירושלמי ; ווארשא : דפוס י"מ אלטער, (תרע"ח).1918. יצא לאור שוב ב-1928 בוארשה ב1970 -71

אליהו לנדא : מחברת טבוח טבח – והכן : … קיצור הלכות שחיטה וטריפות, בדיקת הסכין, והריאה, שאלות נחוצות בטריפות הריאה, עניני הסירכות וכו', דיני ניקור, ודיני מעת לעת, עם מקור חכמה מראה מקומות בשו"ע ועוד, הכל מבואר על פי ציור תמונת הריאה והאברים הפנימיים, הופיעה לאור עפ"י תעודת שו"בים מומחים / … על ידי אליהו לאנדא מירושלים. — ירושלים : ירושלמי, ע'ז'ר'ה' ו'י'ש'ו'ע'ה' [תרע"ט].1919
ספרים שאליהו לנדא ערך והוציא לאור . (הרשימה כנראה אינה מלאה תוספות יתקבלו בברכה. )

1. תוספת מעשה רב : בו מדובר … מעשה … וכל מצעדות … רבינו … מר"ן אליהו [מווילנא] עם הוספות … / מאת הרב הגאון … ר' יעקב כהנא … וגם דברי פעולת שכיר / מהגאון מהר' ישכר בער : ועוד … ס' … בשם שאלתות / מאת רבינו … ר' חיים מוואלזין .. העתיק וערך אלעזר לנדא . : וסוף לזה קונטרס … שיח אליהו על המע"ר … / מאתי … אליהו בה"ר אלעזר [לנדא] … — ירושלם : דפוס י"נ לעווי, תרנ"ו. 1896
יצא לאור שוב שנת תרצ"ה . ובשנת תשכ"ח ובשנת תשל"א בידי יעקב לנדא.

2. רבי אברהם וילנר בן אליהו הגאון מוילנה "תרגם אברהם על תרגום אונקלוס קטן הכמות ורב האיכות מחמישה חומשי התורה להראות שרוב דבריו המה לשון הקדש / כולל הקדמת המביא לבית הדפוס אליהו לנדא . נלווה בסופו הקונטרס שש משזר" על איזה תרגומים מאת הרב הגאון שלמה זלמן בן הרב יצחק מוילנה הנלקט מספר "תולדות אדם " יצחק. הועתק במקור על ידי אלעזר בן יעקב לנדא .
הביא לבית הדפוס אליהו לנדא. .. נדפס בדפוס שמואל לוי צוקערמאן ושותפו . תרנ"ו 1896. יצא לאור שוב בהוצאת יעקב לנדא בשנת תש"ך.

3. ספר מגילת רות עם פירוש מהנשר הגדול רש"י ז"ל ופירוש מרבנו החסיד האמיתי אור העולם אליהו מוילנה .ובסופו ליקוטים יקרים אהובים ונחמדים על הנגלה והנסתר מהאדמו"ר הגר"א ותלמיידו הגאונים והקדושים ותלמידי תלמידיהם. נסדר והוגה לדפוס על ידי אליהו בן אלעזר לנדא . ירושלים תרנ"ו.יצא שוב בשנת תר"ץ ובהוצאת עקב לנדא בשנת תשט"ו ובשנת תש"ד מהדורות נוספות יצאו בשנים תשכ"ו ,תשל"ז ותשמ"ב ותשנ"ט.
בהקדמה ספר אליהו לנדא שהוא מצא את כתב היד כרוך לפירוש על מגילת אסתר והיגיע למסקנה שהמדובר בפירוש של הגר"א על פי הסגנון. מאז קמו על זיהוי זה עוררין ויש הטוענים שהפירוש לא חובר בידי הגר"א.
"
 4. ספר שנות אליהו : על משניות מס' שבת / מהגאון רבנו אליהו ; עם הארות והערות הגאון רנ"ה הלוי .בהשתדלות והוצאת נכדו אליהו בן אלעזר לנדא .. — ירושלם : יצחק נחום לעווי, (תרנ"ח).
 
5. דוד לוריא אבל משה : שאלות ותשובות רד"ל :
…שאלות וחידושים…דוד לוריא…ונלוה אליו בסוף קונטרס אבל משה, הספד על מות…מוהרי"ל דיסקין…הופיע…ע"י אליהו…לאנדא נכד הגר"א מווילנא ירושלים : דפוס אברהם אהרן זוננפלד, תרנ"ח. 1898 .מהדורת צילום בהוצאת יעקב לנדא 1970.

6. קרית ארבע : מכונה בשם כתבי קודש … על חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות … על חנוכה ופורים … לקוטים … עפ"י פרד"ס / מארבעה … קדושים … ישראל בעל שם טוב … דובער מ"מ דעיר מוזעריטש … לוי יצחק אבדק"ק בערדיטשוב … ישראל מ"מ דק"ק קאזניץ ועוד … חידושים … מתלמידיהם … גם … הגהות על ספר ויקהל משה מהמ"מ דעיר קאזניץ.  ירושלים : אליהו לאנדא, [תרנ-?].  

7. סדר הגדה של פסח : עם שני פירושים ביאור מהגאון … אליהו מווילנא … עם כל דיני ומנהגי הגר"א … לסדר של פסח ופירוש מגיד צדק / מהרב … פנחס [בן יהודה] מ"מ בעיר פאלאצק. ירושלם : אליהו לנדא, תרס"ג.  בעותק 2 יש 6 ד' נוספים בסוף. הכוללים הלכות פסח מתוך מעשה רב.
ספר מסכת אבות / עם ביאור רבינו אליהו מווילנא, ופירוש רוח חיים מהגאון חיים מוואלאזין; עם מצפה יהושע ומעייני יהושע (מכבוד … יהושע העשיל בהרה"ג אלי' זאב הלוי) … ירושלם : אליהו לאנדא, ד'ו'ד' מ'ל'ך' י'ש'ר'א'ל' ח'י' [תרס"ג]. 1903. יב הד' כוללים: מגיד צדק ואגרת הגר"א.  

 8. ספר מסכת אבות / עם ביאור רבינו אליהו מווילנא, ופירוש רוח חיים מהגאון חיים מוואלאזין; עם מצפה יהושע ומעייני יהושע (מכבוד … יהושע העשיל בהרה"ג אלי' זאב הלוי) … — ירושלם : אליהו לאנדא, ד'ו'ד' מ'ל'ך' י'ש'ר'א'ל' ח'י' [תרס"ג].1903
9. סדר התפלה עבודת ישראל השלם : תפלות לכל השנה / מוגה ומדויק … עם הוספות חדשות: מקורים ומראה מקומות לכל התפלות ועניניהם עם באור המלות והענין על זמירות לשבת קדש ולהושענות וסליחות וכו' ודינים … ציון וסימן על שוא נע … עם ספר דרך ישרה שיבור לו האדם בלמוד דקדוק שפת קדשנו … ; מאת … מו"ה אריה ליב גארדאן … ; המו"ל ומלה"ד אליהו בהר"א לאנדא … — ירושלם : (מערכת הדפוס שעננבוים את ווייס), [בערך תרס"ה].
 

10. אדרת אליהו : פירוש על נביאים וכתובים / מאת רבינו הגאון… מרנא אליהו מווילנא ; עם מנין וסדר שנות המלכים וציורים לבנין הבית ולגבולין ; הופיע לאור ע"י אליהו בהר"א לאנדא ירושלם : [חש"ם], [תרס"ה] 1905 . כרוך עם עותק 3 של: תולדות רבנו מנחם עזריה מפנו . . בסופו כרוך עותק נוסף של: לוח חשבון השנים של השופטים ומלכי ישראל ויהודה. השער שם לא נדפס
מהדורה ג "ספר מסעות ישראל
אדרת אליהו : פירוש על נביאים וכתובים : וסדר חלוקת הארץ וגבולותיה ותכנית הבית, בנין שלמה בספר מלכים ובנין יחזקאל בספר יחזקאל / מאת … אליהו מווילנא. עם ספר מסעות ישראל, סדר מסעות בני ישראל עד בואם לארץ נושבת, עם מנין וסדר שנות המלכים והשמטות וציורים …/מהג"מ יעקב משה מסלאנים בן אברהם בהגר"א ; הופיע לאור על ידי אליהו לנדא כוללת שער מיוחד: מסעות ישראל : מארץ מצרים עד בואם לארץ נושבת…עם שני באורים: א) אלה מסעי ב) מוצא למסעיהם / מהג"מ ר' יעקב משה מסלאנים בן הגאון ר' אברהם בהגר"א, עם מפות מצויירות בצבעים.. העמ' בתוך חלק זה: פירוש על בנין יחזקאל. בעמ' האחרון מפה של ירושלים. כז העמ': אדרת אליהו : תוספת על הבאורים על הנ"ך שיצאו במהדורת תרס"ה. המפה הצבעונית מודבקת על ביטנת הכריכה הקדמית. ירושלים: מוסד הרב קוק, ת"ש-תש"א. [ג]-לירושלים : מערכת תנא דבי אליהו, ת'פ'ר'י'ח' [תרצ"ח]-תש"א דפוס צלום לפי הוצאת ירושלים, תש"א סיני תשכ"ב כולל את פירושי הגר"א לספרי יהושע שמואל מלכים דברי הימים יחזקאל הושע חבקוק נחום יונה איוב וכולל את מניין שנות השופטים המלכים .ורשימת הנביאים ומלכי החשמונאים והורדוס וגם איזה ממלכי יון ורמי שחיו עד חורבן בית שני מאת זאב גראסמאן אחד מתלמידי ישיבת מאה שערים . .מהדורות נוספות 1914 ,1938, 1941, 1962

11. הסכמות להוצאת כתבי הגר"א .חוברת של 4 עמודים

12. חמישה חומשי תורה בפירושו של יהודה ליב גורדון ירושלים תר"ע הוצאת אליהו לאנדא . הדקדוק והםירושים הם על פי תורת הגר"א שהועתק בידי בנו אברהם . .
13. ספר אות ומופת :שני מאורעות, א) סיפור נפלא אשר קרה להגאון הר' יצחק מק"ק טירנא … ב) מעשה נורא אשר אירע להגביר … ר' דוד קוריאל … / נדפסו … על ידי בית מסחר ספרים ירושלמי … של הר' אליהו בהר"א לאנדא ירושלים : ], תש"מ, [תר"ע?].
14. אליהו לנדא זכות קנין תורה : גורל קודש, אלף מניות על ספרים יקירי ערך … וכולם יוצאין זכה בגורל … — ירושלם : דפוס האחים ליפשיטץ, (ד'י' ש'ש'ו'ן' [תר"ע])1910 חוברת של שישה עמודים . .
סדור אשי ישראל :. עם פירוש אבני אליהו דברי מרן הגר"T ובנו … ר' אברהם ע"ד הנגלה … עם פירוש שיח יצחק ע"ד הפשט … וע"ד המוסר והרחבת עיקרי אמונה / מאתי יצחק ב…ש[מואל] מאלצאן .. ירושלם : דפוס שעהנבוים-ווייס, [תרע"ג?]. ? בעותק השני שנויים טיפוגרפיים בשער, חסר המבוא ונמצאים הקונטרסים: מעשה רב, ארחת חיים – כתר ראש. .
מהד'ורה ב' סדור אשי ישראל :
עפ"ד הגר"א … עם פירוש אבני אליהו דברי מרן הגר"א ובנו … ע"ד הנגלה … / נלקט ונסדר ע"י … אליהו … לאנדא ; עם פירוש שיח יצחק ע"ד הפשט וחקי הלשון, באור שמות הנרדפים הכפולים וע"ד המוסר והרחבת עקרי אמונה מאת יצחק בהר"ש מאלצאן … ; עם הוספה חדשה ציון וסימן שוא נע … גם ספר מעשה רב דיני ומנהגי הגר"א, וארחות חיים מתלמידו הגר"ח מוואלאזין יצא שוב ב1935 וב19יצא לאור בהוצאת סיני במהדורות צילום ב1958 וב1969.וב-1981 .

 15. ספר אדרת אליהו :פירוש על חמשה חומשי תורה / מכבוד רבינו … אליהו מווילנא … ועתה יצא לאור בהוספות … הקיצור מכילתא על פ' משפטים … גם הפירוש על ספר ויקרא … ; ועם שני ביאורים … בשם באר אברהם מהרה"ג … אברהם בן הגר"א, באר יצחק מהרה"ג … יצחק אייזיק אב"ד סובאלק ; אליהו בהר"א לאנדא … ירושלים. [ורשה : חמו"ל], א'ה'ב'ה' ו'ש'ש'ו'ן' [תרע"ה] 1914 פירושו של הגאון מוילנה לתורה .

16. אשר בן צבי הירש אשכנזי . אורחות חיים :מכונה בשם כתר ראש : … מה ששמעתי מפי … חיים מוואלאזין, איזה מעשיות מה ששמע מפי רבו … ר' אליהו מווילנא … וכן מה ששמעתי … אמרים על ר' חיים … / אשר הכהן … ; עם הארות והערות אוהלי חיים : מקורים ומ"מ לפרש דברי … הגר"א, ערוכים ממני המו"ל אליהו [בן] בהגרי"מ מסלאנים, ירושלים : א. לנדא … מסלאנים 1915 , תקע"ט 1919 בתוך סידור "אשיי ישראל " תרצ"ה ושוב בדפוס צילום ניו יורק : אהבת הקדמונים, תשל"ד].1974
במהדורה המקורית של הספר בורשה שנת תרע"ד מודיע המביא לבית הדפוס שלמה יהודה ליב הכהן אשכנזי כי הוסיף בהוצאת הספר כמה מפרטים מקורים מדודו הרב אליהו לנדא.

17 אליהו לנדא . שאלו שלום ירושלים.תנו כבוד לתורה הבו גודל להגאון מוינה .מערכת תנא דבי אליהו . ניו יורק תרפ"ה . חוברת של 8 עמודים קובץ מכתבי רבנים המבקשים לתמוך במפעלו של הרב אליהו לנדא להדפסת ספרי הגר"א.הרבנים כוללים את הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב יוסף חיים זוננפלד ואחרים .
18. אליהו לנדא . מנחת אליהו : לקוטים ובאורים על התפילות / מהגר"א [= ר' אליהו מוילנה] ; ורצוף לזה בתחלתו קונטרס תולדות ומפעלות הגר"א ומשפחתו, ביוגרפיה קצרה, ובסופו אגרת הגר"א ;כולל גם רשימה ביבליוגרפית של כתבי הגר"א. הובא לדפוס ע"י ר' אלי' לאנדא… — ירושלים : אלי' לנדא, תרפ"ח 1927. הביוגרפיה מכילה גם ביבליוגרפיה שלכתבי הגר"א .

 

19. אליהו לנדא תולדות הגר"א : ביאוגרפיא קצרה, לידתו, חנוכו, פעולותיו ודרכיו בקודש, תורתו וחבוריו עצם כתי"ק של מרן הגאון רבינו אליהו מוילנא, יחוסו ומשפחתו, בניו הרבנים ותלמידיו הקדושים … עם אגרת הגר"א עלים לתרופה / המו"ל אליהו לנדא בהר"א … ? הדפים [3-9] נדפסו באותו סדור השורות גם בראש ספר מנחת אליהו, לקוטים ובאורים על התפילות מהגר"א, ירושלים, תרפ"ח-1927.כול את רשימת ספרי הגר"א ופקסימיליה של כתב יד הגר"א מביאורו לספר הזוהר. מבוסס על הערך"רבי אליהו מוילנה" מהספר "תולדות הפוסקים " של חאנעס.
. אגרת הגר"א איננה נכללת. יצא לאור שוב בהוצאת יעקב לנדא ב-1954 וב-1962 .נדפס שוב בתוך הספר "ארחות חיים " ב-1986.
‫ 20. ספר משלי / עם ביאור מהגאון … אליהו מווילנא … עם קונטרס ברק השחר על פסוקי איכה וקהלת ע"ד הרמז … וחמדה גנוזה … [יצא לאור] ע"י אלי לאנדא נכד הגר"א … — ירושלים : בימ"ס ירושלמי, ה'ו'ד' א'ל'י'ה'ו' ו'ה'ד'ר'ת'ו' [תרפ"ח]. 1928
21. סדר אמירת קרבן פסח : לפי דעת מר"ן הגר"א… מה שנוהגין לאמור בע"פא חר [!=בערב פסח אחר] חצות היום עם הוספות חדשות… ותוספת פסוקים… שנתעורר להגאון אדר"ת… / ע"י אליהו בהר"א לאנדא, נכד הגר"א — ירושלם : (דפוס הפועל הצעיר, תל אביב), [תרצ"-]
אגרת הגר"א.ירושלים. תרצ"ה.מו"ל אליהו לנדא.
22. הגדה לפסח :נוסח הרמב"ם בספרו היד החזקה … עם ביאוגרפיה קצרה מחיי הרמב"ם מאורעותיו, פעולותיו וחבוריו : עפ"י סדר מנהגי הגר"א מוילנא למלאות טו"ר שנה להולדו … / המו"ל [ז.א. העורך] א' לנדא, נכד הגר"א
תל-אביב : דפוס "ספר", [תרצ"ה]. 1935 לחגיגת מלאות ת"ת 800 שנה של רבנו משה בן מימון – הרמב"ם ז"ל

23. תמונת הרמב"ם : … וחתימת ידו … וציור מצבת קברו … עם ביאוגרפיה קצרה … / המו"ל א' לנדא נכד הגר"א. — תל אביב : פאר, [תרצ"ה?].חוברת של שישה עמודים.

24. מסעות ישראל : מארץ מצרים עד בואם לארץ נושבת. מברר גבולי מצרים . סדר המסעות וחניות בני ישראל במדבר .. ארבעים שנה, תחמי הגבולים וחלוקת הארץ לשבטיהם לפי דברי… הג"רא מוילנא, עם… שני ביאורים: אלה מסעי [ו]מוצא למסעיהם מהג"מ ר' יעקב משה מסלאנים.בן רבי אברהם בן הגר"א ז"ל עם מפות מצוירות בצבעים.. א. סדר מסעות וחניות בני ישראל וחלוקת הארץ המיוחסת להגר"א ב.תחומי גבולות השבטים אחרי כבוש וחלוקה על פי יהושע כמבואר בספר "אדרת אליהו מהגר"א על נ"ח . . ; ערוך ומסודר על ידי.. נכדם . אלי' לנדא… ירושלים תרצ"ח נדפס ונכרך עם אדרת אליהו פירוש על נביאים כתובים .
יצא שוב ב- הוצאת מוסד הרב קוק ,תש"א .ובידי מו"ל יעקב לנדא תשל"ג.
  
25. סל המצות : שבעת ימים תאכל מצות … — תל-אביב : י"א לנדא, [ת"ש לערך]. כולל סדר ליל פסח ותבנית בית המקדש.  
 
26. ספר מעלות התורה : … [על] מעלות התורה ולומדיה. מלוקט מש"ס . בבלי וירושלמי.. ספרא, ספרי, מכילתא, גם מאמרי זוה"ק … / אשר אסף … אדמו"ר אברהם מוילנא אחיו של הגאון … אליהו … ; בתוספת לקוטים: אור תורה בנגלה, יקר אורייתא בנסתר, ממני המו"ל אליהו לנדא נכד הגר"א. — ירושלים : צ.י. לוריא, תש"ב.1942.מהדורה ב' הוצאת יעקב לנדא 1963.

27. אברהם ואלפינזאהן מחזה אברהם –תגלחת בחול המועד הביא לבית הדפוס וערך אליהו לנדא . הוצאת יעקב אלעזר לנדא תל אביב,תש"ז .

 

ביבליוגרפיה של חומרים על  הרב לנדא אליהו

 

פנחס בן צבי גרייבסקי ""ילדי ציון וירושלים –הרב אליהו לנדא –נכד  הגר"א זצ"ל " מגנזי ירושלים חוברת ג' ירושלים תר"ץ , ע' מג

אליהו לנדא "מצבת קבורת רחל עד היום הזה "לזכר מרת רחל רלבג ז"ל תר"ץ. –תרצ"ד " בתוך "גנזי ירושלים קיח קיט, תרצ"ד .

מאמר הספד על רחל בתה של בתיה בריינה מבעלה הראשון נכתב על ידי אחיה החורג מבעלה השני של אימה אלעזר.

ספר היחס למשפחת ריבלין - ריבלין, אליעזר בן בנימין

.אליעזר ריבלין ספר היחס למשפחת ריבלין : ומשפחות הגר"א מווילנא, אליאש, ראש-יוסף ולידא ועוד משפחות. עוד משפחות רבות וחלקי משפחות … כל אלה צאצאי קדושים וטהורים, הקדוש רבי יוסף חבר מוינא, הגאון רבי משה קרמר אב"ד ור"מ ווילנא, והגאון רבי משה רבקש בעל באר הגולה זצוק"ל. כולל א) מגלת היחס, על פי סדר הדורות משנת ה' אלפים ושלש מאות ליצירה ועד היום הזה. ב) ספר היחס, מקורות ותעודות ותולדות אנשי השם, בצרוף לוחות ואילנות תמונות, ומפתחות ירושלים : הוצאת  המחבר, תרצ"ה-ת"ש,1935-1940

 

( החומר בספר לקוח  ישירות  ממחקריו של אליהו לנדא ששמו משום מה אינו מופיע בקרדיטים  כמי שהיה לכל הפחות המחבר השותף ).

יונה כהן " ר' אליהו לנדא –נצר לבית הגר"א " "ירושלים אשר כתבתי:מבחר מאמרים מן השנים תרצ"ז –תשמ"ז 1937-1987 הוצאת ספרים אריאל ע' 250-251 .

מאמר זיכרון שבמקור נדפס לאחר פטירתו של לנדא.

דוד תדהר " הרב אליהו לנדא" בתוך האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו :דמויות ותמונות " כרך 1. הוצאת ספרית ראשונים ( דוד תדהר) תש"ז 1947 . : ע' 116-117

יודא אהרן סגל וייס " "בשערייך ירושלים :זכרונות ורשומות " הוצאת "הלוי " ירושלים תש"ט זכרונות של מדפיס בירושלים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הכוללים זיכרונות מידידו של המחבר אליהו לנדא.
יעקב רימון "הרב ר' אליהו לנדא ז"ל " שנה לפטירתו : נרות שבת גליון ק' סוכות תש"ח 1947
ד"ר ישראל בן זאב" גואל התנ"ך" הצופה 15.7.1971 ע' 3 מאמר זיכרון .
יוסף זונדל וסרמן "הרב אליהו לנדא נכד הגר"א " בתוך "ירושלים העתיקה :לקט סיפורים ,אגדות ותיאורי חיים " בעריכת יעקב רימון ויוסף זונדל וסרמן בהוצאת המכון לאיסוף ספורי ארץ ישראל ואגדותיה . , 1958. ע' 210-212.
יוסף זונדל וסרמן "נכד הגר"א –רבי אליהו לנדא " בתוך "מיקירי ירושלים " הוצאת "מסלול , 1973. ע' 78-80

Freedman, Chaim

Eliyahu’s branches :the descendants of the Vilna Gaon and his family, Teaneck, N.J. : Avotaynu, 1997

, Nei Rosenstein Gaon of Vilna and his cousinhood Elizabeth, N.J. : Computer Center for Jewish Genealogy, 1997
)כולל בתור נספח את צילום כתב היד של ההסטוריה של אליהו לנדא של בני משפחת הגר"א)
הרב שלמה גאטעסמאן "תולדות רבי יעקב משה מסלאנים ז"ל " ישורון-מאסף תורני כרך ה' תשנ"ט

דב בן דוד צבי אליאךספר הגאון :לתולדות חייו ובירור משנתו של הגאון רבי אליהו מווילנא ירושלים : מכון מורשת הישיבות, תשס"ב, 2002 .(ספר בן 3 כר' (חלק א-ג, 1341 ע')

ישעיהו וינוגרד,אוצר ספרי הגר"א ביבליוגרפיה מפורטת ומוערת של ספרי… רבי אליהו בן רבי שלמה זלמן מוילנא, ירושלים, ירושלים : כרם אליהו, המכון להוצאת ספרי הגר"א, תשס"ג , 2003
צבי אשד שלשלת הדורות למשפחת לנדא לבית הגאון מוילנה –החל מן שלמה שלמן ואשתו טריינא הורי הגאון מילנא .,הוצאת המחבר . מהדורה ראשונה 1998,מהדורה שנייה 2003.

נספח :

השושלת .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

האבות אגדיים של השושלת  כוללים על פי  טענה אחת אחת מוטלת בספק רב  את בית דוד
דהיינו כמו  99.99 % מכלל  עם ישראל ומרבית או כלל  המשפחות האירופיות הותיקות גם משפחה זאת מתייחסת למלך דוד ( באירופה הם מתיחסים אליו דרך ישו ומרים המגדלית ).

ואני מניח שישנם מי שרואים בכך כבוד גדול.  

מסורות מעניינות יותר מהמסורות השיגרתיות על בית דוד שככל הנראה התקיימו בעל פה והועברו מפה לאוזן  ומובאות כאן בדפוס לראשונה קובעות שאין שום קשר לבית דוד  מיחסות את השושלת למוצא מיוחס הרבה  יותר  למשפחתו של שפן הסופר המפורטת בספר מלכים . 

ומשפחה זאת כללה את : 

;דור ראשון משולם
דור שני אצליה
דור שלישי שפן הסופר של המלך יאשיהו
דור רביעי אחיקם גמריהו ואלעשה פעלו בחצר המלך יהויקים.  
דור חמישי גדליהו בן אחיקם נציב יהודה בימי הכיבוש הבבלי ומיכיהו

דורות מאוחרים יותר שקושרו לשושלת

נתן מרומא ( 1035 -1106) 

רש"י ( 1040-1105 ) גדול פרשני התנ"ך

ותלמידיו בעלי התוספות

עד כמה מסורות אלו אמינות אם בכלל זאת שאלה גדולה.והתשובה היא כנראה "ירצו יאמינו לא ירצו לא יאמינו ".
אין להן בדל שמץ של הוכחה שיכולה לשכנע את מישהו .  
אבל מהמאה ה-16 לפחות  השושלת כולה מתועדת היטב.

  
הדור הראשון

החבר יוסף מאובן ( שם קדום של בודפסט ) "אוד מוצל לגזרת גרוש וינה 1559

מנהיג באירגון החשאי "בני ציון ". הוגלה בידי הקיסר פרדיננד הראשון  מוינה לעיר פראג . מוצאו לפניו אינו ידוע . שם אישתו אינו ידוע.  

הדור השני

רבי פתחיה ( משה)( בן החבר יוסף . חזן ונאמן הקהילה בעיר פראג סופר סת"ם וסופר הקהילה .נפטר בה' בשב"ט שנ"ס ( 1598 )

הדור השלישי

הרב נפתלי הירש בן פתחיה ( נפטר 1601 )
סופר הקהילה בפראג .ספרא בן ספרא .
אישתו על פי גרסה אחת מרת טעלצא על פי גרסה שנוייה במחלוקת נכדה של שאול וואהל שהיה מלך ליום אחד בפולין . על פי גרסה שנייה  סבירה יותר שמה היה רבקה בת נתן מנדל בן מאיר מקרקוב
אחיו יששכר בער מחבר ספרים על הזוהר
ובמקביל מהצד השני
הרב דוד אשכנזי בן החבר יעקב אשכנזי "ידע מלאכת חרש וחושב". או בן מרדכי אשכנזי, היה ראש ישיבה בלמברג בפולין _( נפטר 1645)

הדור הרביעי

הרב משה רבקש בן נפתלי הירש הסופר ( 1596-1671)
רב ופרנס בוילנה מחבר ספרים כמו "באר הגולה "(פרוש ענק לספר "שולחן ערוך " של משה קארו ) ועוד ועוד. היגר מהעיר פראג לוילנה שבליטה. ,חי במשך תקופה מסויימת בעיר אמסטרדם לפני שחזר לוילנה .

ומהצד השני רב הקהילה של וילנה רבי משה קרמר  בן דוד אשכנזי . אב בית הדין וראש ישיבה

(ורב ראשי בוילנה . 1590-1688) שם אישתו ליאבה בת הרב יוסף בן אליקים גצל הלפרין מלמברג .

הדור החמישי

פתחיה בן רבי משה רבקש. פרנס בוילנה . ( 1610-1672 )

 

הדור השישי

בתו של פתחיה נשאה לאליהו חסיד בנו של משה קרמר ראש הקהל דיין ופרנס וגבאי הצדקה הגדולה בוילנה . ( נפטר 1710)

הדור השביעי

יששכר דב ( או בר ) בן אליהו החסיד ובתו של פתחיה .

אחיו רבי צבי הרש אבי משפחת ריבלין

הדור השמיני

שלמה זלמן בן יששכר דב

( נפטר 1758)

אשתו טרינא בת מאיר בן בנימין זאב מהעיר זלץ

הדור התשיעי 

 

אליהו מוילנה בן שלמה זלמן ובן טריינה ( 1720-1797) ידוע בכינויו "הגאון מוילנה " הגר"א . נחשב לגדול חכמי ישראל ב-800 השנים האחרונות .

שם אישתו חנה בת יהודה ליב מקידן
אחיו יששכר דב

אח נוסף אברהם רגולר
שניהם מחברי ספרים שונים .

הדור העשירי

אברהם וילנר

בנו השביעי והידוע ביותר של הגאון ( 1765-1808) ( ויש האומרים שנולד בשבט תקי"ח 1758 ותאריכים אחרים אולם זהו התאריך הנכון על סמך מסמכים שהתגלו לאחרונה ).  ערך ( לעיתים עם  אחיו יהודה לייב ) את ספרי הגאון מוילנה והביאם לדפוס , במקביל יסד את מחקר ספרות האגדה והמדרשים.
שם אישתו
שרה מינדס ליפשיץ בת נוח מינדס
שם אחיו יהודה לייב.סייע לאברהם לערוך ולהדפיס את כתבי הגאון מוילנא.  

 

הדור ה11

יעקב משה לנדא בן אברהם ( 1779-1849) . רב בעיר סלונים .

  עסק בעריכת ובהוצאת כתבי היד של הגאון מוילנא ביחד עם ספרים שונים משלו.

שם אישתו הינדה בת חיים בן יהושע לנדא מהעיר סלונים .

הדור ה12

–אלעזר לנדא ( 1812-1874) נולד בסלונים ביולורוסיה נפטר בירושלים . רב בעיר סלונים .מורה בישיבה "עץ חיים " בירושלים.
אישתו השנייה בתיה בריינה
בת זאב וולפנזון

בנו של אברהם וולפנזון


הדור ה13


 

אליהו-יצחק לנדא מו"ל סופר היסטוריון וגנאלוג( 1873-1946) ( ידוע גם בכינוי רבי אליהו מאמקאס)

.אישתו אסתר בתו של הרב משה זילברמן ונכדתו של מנהיג הקהילה מוני זילברמן

הדור ה-14

חנה טריינא לנדא( 1900—1975)
אישתו של הסופר והמורה יוסף זונדל וסרמן
אחיה : יעקב לנד"א מו"ל .

הדור -15

צבי אשד (  -27 לפברואר 1925 -30 לנובמבר 2003 )
אישתו רחל בלנק
בת המנהיג הציוני ד"ר אליהו בלנק
אחיו משה אשד ( 1926-2007) ממגלי דרך בורמה

הדור ה-16 לחבר יוסף הגולה בפראג  דור שמיני לגר"א

אלי אשד
בלש תרבות 

 

קישורים רלבנטיים

 

סיפורים על אליהו לנדא

 

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה על סב סבו של אליהו לנדא

הגאון מוילנה והמוסד

,כתב הצופן של אברהם וילנר על אבי סבו של אליהו לנדא

התעלומה המסתורית של אברהם וולפנזון: על אב סבו של אליהו לנדא  

 

אברהם הדיין נכנס לירושלים

חייו הכפולים של זאב וולפנזון:על סבו של אליהו לנדא  

מסעי החיפושים של אלעזר לנדה ואישתו בתיה בריינה :על הוריו של אליהו לנדא

סקירה נוספת על חייו של אליהו לנדא

 

המיסתורין של"קול התור " : האם היה אליהו לנדא קשור לחיבורו של ספר הקבלה המסתורי "קול התור "?

 

 

אליהו לנדא בזקנתו.

 

החייזרים של חניתה הלוי

נדיר שישנן תערוכות של ציורים על פי ספרי מדע בדיוני..ונדיר עוד יותר שיהיו תערוכות ציורים לפי ספרי ילדים של מדע בדיוני.בימים אלו  מתקיימת  תערוכה כזאת ראשונה מסוגה למיטב ידיעתי של ציוריו של שרגא הנלר על פי ספר הילדים המדעי הבדיוני של חניתה הלוי דרקוניאריה ואנשי החלל.
ז'אנר המדע הבדיוני כשלעצמו הוא נדיר למדי בספרי הילדים בארץ או בחו"ל.והיום הוא נדיר הרבה יותר  מאשר היה לפני עשרים או שלושים שנה.ילדים  היום מעדיפים לקרוא על שדים ומכשפות מאשר על חייזרים וחלליות או שסופרים  מוצאים שזה קל יותר לכתוב על כך לילדים, ( ואם כבר היום גם למבוגרים ).

.נקודת ה- G של קרן בירד
חניתה הלוי כבר כתבה ספר כמו מדעי בדיוני בשם "נקודת הג'י של קרן בירד "  בסוף שנות התשעים שעסק באינטרנט שהיה אז נושא חדש לחלוטין. אלא שהספר היה בהחלט מיועד למבוגרים בלבד מלא בקטעי סקס ואלימות קשים.  לאחר מכן עברה חניתה  למד"ב לילדים.  

ספרה לילדים"דראקוניאריה ואנשי החלל " מתאר מפגש בין שני גזעים שאחד מהם חי בכוכב שלאחר מלחמה גרעינית ונסיונם למצוא שפה משותפת זה עם זה שניסיון שנתקל בקשיים רבים.
ספרים מסוג זה נעלמים בדרך כלל לאחר זמן קצר מעין.  לא במקרה הזה.
חניתה הלוי יצרה מציורי הספר תערוכה נודדת בין ערים שונות בארץ שכעת מוצגת במועדון "צוותא" בתל אביב  ובהחלט שווה צפייה וביקור.

ויש לקוות שיהיו עוד תערוכות כאלו של אמנות מדעית בדיונית לילדים ולמבוגרים בעתיד.

ראו גם

חניתה הלוי  בלקסיקון הסופרים

פרטים על הספר 

ראיון עם חניתה

נקודת הג'י של קרן בירד

יצירות של חניתה הלוי

סיפורי סבתא לילדים ולסבתות

התערוכה של חניתה הלוי

חניתה הלוי בפייסבוק

דרקון אריה

הרגע של נתן סלור

חיים מזר מנתח את פזמונם של שני יוצרים צעירים ומוכשרים נתן  סלור ויסמין אבן "חי את הרגע "

חי את הרגע

מילים ולחן: נתן סלור

ויסמין אבן

שרים נתן סלור ויסמין אבן

הכל היה תמים
לא ראינו סכנות
אולי הסכנות היו שקופות
הכל היה פתוח
עשרים וחמש שעות
הסוף קיים רק בשמועות

הרגשנו כמו בסרט
קומדיית טעויות
רק הצרפתים יודעים לעשות
הכל היה צבוע גוונים חומים
ואני הייתי

חי את הרגע

זמן מגומי
מתחתי אין מדרכות
אולי המדרכות שקופות
עיניים עצומות
עשרים וחמש שעות
ואני הייתי

חי את הרגע
שאין לו סוף

 

הלקח המר של התמימות

מאת חיים מזר

חי את הרגע הוא שיר אזהרה לא להתנהל בצורה תמימה.המחיר עלול להיות כבד מדי.בשיר זה חמישה בתים בעלי אורכים שונים מבחינת מספר השורות שלהם.בבית השלישי שורה אחת ובה שלוש מילים ומבחינת האמירה שבו, בית זה הוא הציר המרכזי של השיר.

בית ראשון:

הכל היה תמים
לא ראינו סכנות
אולי הסכנות היו שקופות
הכל היה פתוח
עשרים וחמש שעות
הסוף קיים רק בשמועות

הפתיחה של השיר "הכל היה תמים" יכולה לרמוז על איזה שהוא אירוע אמיתי שמה שנעשה בו,נעשה מתוך כוונה טובה,אבל מי שהיו מעורבים בו,לא היו ערים לתוצאות של מעשה זה מכיון שהסכנות הפוטנציאליות לא נראו ובמילותיו של השיר ,"היו שקופות".כאילו שהיה נהיר וברור מה יקרה,אבל לא.משכו של האירוע היה קצר,יממה ומשהו. גם אם היה מי שהבין את העלול להתרחש לא אמר זאת בצורה מפורשת,אלא ברמיזה.כעין רקע לנעשה ובמילות השיר "הסוף קיים רק בשמועות" .האם המעורבים בנעשה הדחיקו את הסכנות?

בית שני:

הרגשנו כמו בסרט
קומדיית טעויות
רק הצרפתים יודעים לעשות
הכל היה צבוע גוונים חומים
ואני הייתי

בית זה מתייחס לתחושותיהם של המעורבים כאילו מדובר בסרט ,לא במה שהוא אמיתי.זהו מבט רטרוספקטיבי של מי שהיה מעורב באירוע.המבט הוא של אדם בודד על מה שנעשה וכפי שנאמר בסוף הבית "ואני הייתי".אחד שהיה חלק מהמעורבים .אותו אחד או אחת משווים את מה שחוו לקומדיות צרפתיות משנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.סרטים המבוססים על סיטואציות קומיות אשר בסיכומו של דבר מובילות לתוצאות הרסניות.הגוונים החומים היו חלק מגווניו הפיזיים של הסרט עצמו.

בית שלישי:

 

חי את הרגע

בית בן שורה אחת,שלוש מילים.הלקח מאותו אירוע הוא לקח קשה.לחיות את ההווה בלי לחשוב יותר מדי.מזכיר את המשפט "אכול ושתו כי מחר נמות".המספר או המספרת חוו חוויה קשה ואיבדו כוחות .אין כל מוטיבציה לחשוב לטווח הארוך בבחינת מה שיהיה יהיה.

בית רביעי :

זמן מגומי
מתחתי אין מדרכות
אולי המדרכות שקופות
עיניים עצומות
עשרים וחמש שעות
ואני הייתי

בית זה בחלקו מסביר את המסקנות מהבית השלישי ובחלקו מצטט משפטים מהבית הראשון והשני.מבחינה מנטלית יש למתוח את הזמן כמו גומי כדי שההווה ,הרגע,יהיה יהיה ארוך ובו אירועים מינימליים,על מנת לא ליפול לתוך אותן סכנות שקופות ,המדרכות. המדרכות הן מטאפורה למעבר מצד אחד של הכביש לצד השני.אלה משמשים את השיר כדי להביע מעבר מעבר ממצב מנטלי אחד למצב מנטלי אחר שבו עלולות להמצא הסכנות הפוטנציליות. מכיון שאין מדרכות או רוצים שלא תהיינה ,השקיפות של הסכנות גם כן לא קיימת. אפשר לעצום את העיניים וללכת בבטחה מצד אחד של הכביש ולכאורה אין סכנה של חזרה על אותו אירוע בן עשרים וחמש שעות.

בית חמישי :

חי את הרגע
שאין לו סוף

בית זה הוא המשכו של הבית הרביעי.למשוך את הרגע ללא קץ. שלא יגמר לעולם.האם זה אפשרי? אם הזמן הוא כמו גומי כפי שמתואר בבית החמישי סופו שהוא נקרע ונשארים בלי שום דבר ביד,לכל היותר עם קרעי זמן וחוזרים בלי שרוצים לסכנות השקופות.לחיות את הרגע בלבד אין זה מעשי ואין זה חכם.זמן הווה או זמן בלי עתיד אין בו מחר. ההדחקה של חוסר הביטחון עלולה להביא לניכור, ללא שום השקעה רגשית.בסוף נופלים מהמדרכות לכביש.

 

ראו גם

חי את הרגע :הקליפ

נתן סלור ב"חי את הרגע"

המופע המשפחתי של נתן סלור

יסמין אבן נסיכת הפיות

ילד עם קוף מול הגלובליזציה :חיים מזר על עוד פזמון של נתן סלור ויסמין אבן

 

חוזרים אל הסלון

.

חברים יקרים

אנו ממשיכים לקיים  מפגשים חברתיים לשיחות בתחומי ענין ושיחה מגוונים כגון אמנות,
אהבה, פוליטיקה, עניני דיומא, מדע, שירה וכל נושא מענין אחר שיעלו המשתתפים. ובכך מקימים לתחייה את מוסד "הסלון " שבו גברים ונשים היו נפגשים למפגשי שיחה . וגם את האמנות הנשכחת כמעט היום בעידן האון ליין  וצ'טים , של השיחה  הקבוצתית פנים אל פנים .

המפגש האחרון היה מוצלח במיוחד  מאתר  שמילא בשלמות את הפונקציה שלו כ"סלון " כלומר ישבה קבוצת אנשים ושוחחה ,תחילה על עניינ דיומא ( איך האואטסיידר ברק אובמה היגיע לשלטון ומה זה אומר על סיכויים של אאוטסידירים ) ומשם לאפשרויות של נשים כמו לבני להצליח היום בפוליטיקה משם לדיון בפילוסופיה ,ומשם למשחק חברה שבו כל אחד ממשיך סיפור שאותו התחיל האדם שלפניו והוא נמשך הלאה בידי הבא אחריו .הסיפור עסק ב"דייט מהסרטים ".
והוא העלה שאלות רבות שנידונו במקום על הצורך ביצירתיות אישית לעומת הצורך והחשיבות לשימת לב לממה שאנשים אחרים אומרים ויוצרים ועד כמה יש להיות שיפוטיים וביקורתיים כלפי אחרים .

המשתתפים והמשתתפות כולם תרמו רבות לשיחה וכל אחד מהם התגלה כחיוני להצלחת הערב.

המפגש הבא מתוכנן למוצאי שבת 13/12 באיזור תל אביב .

אם את/ה מעונינים לפגוש אנשים חדשים ומענינים על בסיס שונה, נשמח לצרפכם
למפגשי סלון תרבותי של פעילות תרבותית, הרצאות, ומשחקי חברה.

אנא כתב/י לנו אם ברצונך להשתתף.

 

לפרטים אפשר ליצור עימי קשר באי מייל

elieshe@zahav.net.il

או לד"ר אמנון סטופ באי מייל

stuppe@bezeqint.net

בברכה

אלי אשד
אמנון סטופ

החדווה שבהטפת המוסר:אלכסנדר יעקובסון נגד ג'קלין רוז

 

ז'קלין רוס היא כיום אחת ממתנגדי הציונות הידועים ביותר  בעולם האקדמיה הבריטית ,תומכת נלהבת בכל מה שמריח כחרם על ישראל והציונות ,ועמדתה המוסרית רק מתחזקת מכך שהיא יהודיה צאצאית לניצולי שואה.

 אחת מטענותיה המעניינות ביותר היא האשמה של הציונות על שלקחה פרוייקט דמיוני לחלוטין שלא היה צריך להצליח שאסור היה לו להצליח ובכל  זאת איך שהוא גרמה לו להצליח.

עוד סוג טיעון מעניין הוא נסיונה להטיל ספק בשפיותם של מייסדי הציונות. ,היא אמנם אינה הראשונה וכבר בזמנם היו רבים שעסקו בכך שהרי מי חוץ ממשוגע יכול היה לחשוב ללכת למדבר בפלסטינה ?

אבל נשאלת השאלה :עד כמה פסיכולוג מודרני ,או כמו במקרה של ז'קלין רוס , חוקר ספרות מודרני ( שעצם הסמכתו והבנתו  בתחום הפסיכולוגיה הם בגדר בלתי ברורים )  מוסמך בכלל לנסות לבדוק את עצם"שפיותם" של אישים מהעבר?

 מה עוד שישנה סבירות גבוהה שרוב האישים הגדולים יותר ופחות של העבר שדגלו בתורות מהפכניות או ב"חזון " מסוג זה או אחר   מאלכסנדר הגדול ויוליוס קיסר  ופאולוס  דרך ג'ינג'יס חאן  מרטין לותר לנין  וכלה בבן גוריון  ויאסר עראפת  לא ענו כלל משום בחינה שהיא   על "סטנדרטים רגילים" של מה שאנו מגדירים כ"שפיות"? 

 אלכסנדר יעקובסון היסטוריון מקצועי בוחן לראשונה ביסודיות  את עצם התקפות ההיסטורית של טענותיה  של ז'לין רוס במאמר שהופיע בימים אלו בגיליון כתב העת "קטרזיס" ומופיע כאן לראשונה ברשת.  

 

החדוה שבהטפת המוסר :על ספרה של ג'קלין רוז, השאלה של ציון: ציונות בלאֿנחת, תרגום מאנגלית: עודד וולקשטיין, רסלינג, תלֿאביב 2007, 203 עמודים.

 מאת אלכסנדר יעקובסון, החוג להיסטוריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

 

 

Alexander Yacobson

The Joy of Moral Preaching

Jacqueline Rose, The Question of Zion, Hebrew translation by Oded Wolkstein, Resling, Tel-Aviv 2007, 203 pages.

Jacqueline Rose's examination and critique of Zionism in her Question of Zion is a mixture of ideological polemic and psychological – sometimes psychiatric – analysis of the subject matter – Zionism's founding fathers, the movement launched by them, and the Israeli society and state. Zionism's various neuroses and pathologies, as Rose sees them, stem basically from an over-reaction, translated into violent, paranoid and self-righteous nationalism, to the weakness, helplessness and humiliation of Europe's Jews in the 20th century, which culminated in the Holocaust; the price for all this is paid by the Palestinians. Rose's book, according to the author, examines "one side of the story" of the Middle-Eastern conflict – the behaviour of the Zionist side towards its Arab neighbours, mainly the Palestinians. Rose admits that the Arab and Palestinian side contributed to the conflict, but this contribution is left virtually unexamined. What interests the author is to present a vivid portrait of the tortured Zionist soul; the Palestinian soul evidently fails to fascinate her in a similar way. The result is that the resort to force on the part of the Zionists is invariably presented as not merely excessive but pathological. But how can this claim, legitimate and worthy of examination though it may be in each particular instance, be actually tested in the absence of any serious attempt to assess the threats and dangers faced, as the author freely admits, by the Zionist and Israeli side in the conflict? The excessive and pathological character of the use of force by Israel is, throughout, taken for granted rather than proved. It is hard to see what moral or analytical value a critique of this kind can possess. Moreover, the author repeatedly proves herself ignorant of crucially important factual details of Zionist and Israeli history. The Zionist project itself is presented as a wild fantasy, psychologically understandable against the background of the Jewish distress in the 20th century but utterly divorced from reality – something of a hallucination experienced by people (the founders and leaders of Zionism) described as either on or beyond the verge of mental disturbance. But, of course, the alleged hallucination has, as a matter of fact, come true; this might be thought to indicate that people like Herzl and Ben-Gurion were, in many ways, sober realists rather then wild dreamers trying to impose their fantasies on the reality. Their actions can be analyzed and criticized, but putting them on a psychoanalysts' sofa does not seem to be a useful idea. Moreover, moral condemnation (which, naturally, is Jacqueline Rose's true purpose) disguised as psychoanalysis is in itself a rather questionable procedure from the ethical point of view.

 

1. הציונות על הספה של פרויד

ספר זה עוסק בביקורת הציונות ומדינת ישראל כיצירתה של התנועה הציונית ויורשת גישותיה ודפוסי התנהגותה. הפרק הראשון מציג את הציונות כגרסה מודרנית פוליטית של המשיחיות היהודית וכגלגול מודרני של השבתאות. הפרק השני הוא ניתוח, תוך שימוש נרחב בכלים פסיכואנליטיים, של אבות הציונות ושל רעיונותיהם. הפרק השלישי מנתח את המדיניות הציונית והישראלית, בראש ובראשונה ביחס לפלסטינים, לאור ממצאי שני הפרקים הראשונים, ומציג אותה כפונקציה של טראומת החולשה והפגיעות היהודית ששיאה בשואה, ושל הניסיון הציוני לרפא טראומה זו עלֿידי העצמה – מופרזת ומעוותת, לדעת המחברת – של העם היהודי.

יחסה המוצהר של המחברת לציונות אינו חדֿמשמעי. היא מדגישה שאין היא "מוכנה לראות בציונות עלבון, מלה גסה", ואין היא מצטרפת לאלה השוללים אותה "שלילה פשוטה וגורפת" (36–37). מצד שני, הרעיון הציוני עצמו, מיסודו, נתפס כמכיל את זרעי הפורענות המתממשת במציאות הישראלית; משום כך אין המחברת מסתפקת בשלילת היבטים מסוימים של המדיניות והמציאות הישראלית – כמו, למשל, הכיבוש בעקבות מלחמת 1967 – אלא מכוונת את עיקר ביקורתה כלפי יסודות הרעיון והמפעל הציוני. הגשר בין שתי העמדות האלה הוא אהדתה המודגשת של המחברת כלפי אותן גישות אופוזיציוניות בתוך התנועה הציונית שדגלו במדינה דוֿלאומית ולא בעצמאות לאומית יהודית. בהקשר זה היא מרבה להזכיר את מרטין בובר ואת חנה ארנדט ולהסתמך על דבריהם.

בעוד שהמחברת מכירה בכך ש"הציונות לא הייתה מעולם מקשה אחת" (11) והיו בה, מראשיתה, מחלוקות פנימיות לרוב, היא

מעוניינת להתמקד באותו חזון ציוני שנעשה במרוצת הזמן לדימוי העצמי הרשמי או הדומיננטי של האומה החדשה – חזון הרואה בישראל אומה הנתונה למתקפה מתמדת ומונע בעדה להכיר באלימות שהיא עצמה מחוללת. הציונות אינה הגורם הבלעדי בתולדות הסכסוך. אין לנתק את הדיון בציונות מן הלחצים ההיסטוריים, הרדיפות ולבסוף רצח העם אשר הניעו את שאיפתו של העם היהודי להגדרה עצמית בבית לאומי. עם זאת אני סברה כי הציונות, כתנועה קולקטיבית, התעצבה עלֿידי מילון מושגים שעוצמתו היתרה סנוורה את עיניה, לעתים עד כדי עיוורון לתוצאותיה האפשריות של משאלותיה ופעולותיה – תוצאה שהמחיר המר שהן גובות מישראל כאומה כמו גם העוול שהן גורמות לפלסטינים ניכרים יותר ויותר. על מנת להבין את הדברים לעומקם אני סבורה שעלינו לעשות שימוש בכלים של פסיכואנליזה, אשר תמיד היה לה בעיניי תפקיד מכריע במסגרת המחשבה הביקורתית (11).

ואולם, מדגישה המחברת, ספרה "אינו מציע ניתוח פסיכואנליטי של הציונות", כפי שהאשימוה, שלא בצדק לדבריה, אלה שייחסו לספרה (לאחר פרסום המקור האנגלי) טענה כי הציונות "נגועה בפתולוגיה ייחודית". "בניסיון להבין את הרכיבים הנפשיים הספציפיים ואת המצע הפנטזמטי במערכיה של קבוצה או זהות מסוימת אין שום האשמה, עלבון או השפלה. עקרון היסוד של הפסיכואנליזה קובע כי הלאֿמודע לעולם [הדגשה במקור] אינו מבזה את בעליו. יעדו המוצהר של פרויד בפרשנות החלומות היה השבת כבודה – die Würde – של הנפש" (12).

כאשר מי מתלמידיו של ד"ר פרויד מכריז על כך ש"אין הוא מציע ניתוח פסיכואנליטי" של תופעה אותה הוא מנתח בעזרת "שימוש בכלים של פסיכואנליזה", יש חשש כי לפנינו הכחשה של המציאות או אף חמור מכך, הדחקתה. ספרה של ג'קלין רוז הוא אכן תערובת של ניתוח פסיכואנליטי – ולעתים פסיכיאטרי – של הציונות וביקורת פוליטיתֿאידיאולוגית עליה. "אני מאמינה כי ישראל של ימינו כורעת תחת בעיות שהורישו לה רגעי הולדתה, ולפיכך ראוי לרשום את תוואי האסון ומתווי התקווה כאחת חזור  ושוב, מן העבר אל ההווה ובחזרה. מטעם זה הספר אינו מציית למהלך כרונולוגי חמור" (19).

ואכן, הספר אינו מציית למהלך כרונולוגי – או תמאטי – חמור: הוא עובר מן העבר אל ההווה ובחזרה, מדלג מנושא לנושא, מהכלל אל הפרט ומהפרט להכללות גורפות, משולי התופעה הנחקרת אל לב הזרם המרכזי שלה (מבלי להבחין בין השניים), מציטוט דבריו של פעיל מהימין הקיצוני להערות על מהות הציונות ואופייה הפגום מיסודו של החברה שקמה בישראל – ובכל מקום מתגלים סימנים לאותם עיוותים נפשיים קשים. אין ספק שהמסר העיקרי של הספר הוא אכן, בניגוד להכחשת המחברת, כי הציונות "נגועה בפתולוגיה ייחודית"; קריאת הספר אינה מאפשרת כל התרשמות אחרת. המבנה הנפשי של הציונות – וכתוצאה מכך, של החברה הישראלית – כפי שהוא מצטייר בספר נגוע בפתולוגיה עמוקה, או ליתר דיוק בשלל פתולוגיות. "המטופל" מסוכן לעצמו ולסביבה, ואין לו מרפא – על כל פנים במתכונתו הקיימת כמדינתֿלאום יהודית; "מתווה התקווה" עבורו הוא באימוץ הרעיון הדוֿלאומי.

אופייה של הציונות בגרסת הזרם המרכזי שלה כהזיה משיחית מטורפת בא לידי ביטוי קודם כל בכך שהוגיה ומנהיגיה היו, לטענת המחברת, על גבול הפתולוגיה הנפשית, ובמקרה של הרצל – בבירור מעבר לגבול זה (52–53; 82–83). אבחון זה נשען על ראיות כבדות משקל: הרצל, שהיה בעל "דמיון יוצא דופן" לשבתאי צבי וכמוהו "שואב את השראתו מפרציֿיצירה מאניים", ראה את עצמו כגואל היהודים, אם כי "לקראת סוף ימיו סיגל לעצמו מידה של זהירות" לגבי משיחיותו (53). הוא "עצמו העיד כי חיבר את 'מדינת היהודים' כמי שאחז בו דיבוק. הוא חש כי הוא עומד לצאת מדעתו". מי שראה אותו ברחוב באותם ימים "התרשם… כי הוא סובל מהלם פסיכוטי או נאבק במחלה נוראה". אולם "הדיכאון הציוני אינו מוגבל לקדחת היצירה המאנית של הרצל": גם ויצמן מודה במכתב למוצקין כי היה אצל רופא ו"הוא אבחן אצלי חולשת עצבים וחולשה באברי הנשימה", ולפני כן הוא כתב לארוסתו, בעקבות אכזבתו מדשדוש התנועה הציונית, כי "אנחנו עצבניים, נרפים, רופסים, בלתיֿכשרים להגשמתו של החזון היהודי" (83). ראיות אלה ושכמותן אמורות לשכנע את הקורא כי מדובר בחבורה של אנשים מעורערים בנפשם. אין פלא שגם החזון שלהם היה מטורף והזוי: "הציונות הייתה כרוכה מראשיתה במידה של 'התרסה' כנגד המציאות ותביעותיו של היגיון" (86). הקורא התמים עשוי לתהות עד כמה נדיר הוא שתנועה מהפכנית כרוכה במידה של התרסה כנגד המציאות (או שאדם כותב "כאחוז דיבוק" ספר המכיל רעיון מהפכני). אולם ברור שההתרסה הציונית היא מסוג פרוע ומסוכן במיוחד:

"כתנועה פוליטית הציונות פוטרת את עצמה בעת והעונה אחת מדין וחשבון מפני העולם וממשא ומגע עם המציאות. המטפל השרוע על הספה בחדרם של פרויד או יונג אינו יודע כי הוא נתון לדמיונות שווא. אך כפי שניווכח, הציונות היא בגדר קריאת תיגר על המציאות המודעת למעמדה שכזאת; חלום אשר הוא ער לחלומיותו ומתמסר לה בכל מאודו" (40). "בדומה לויצמן, מתייחס בןֿגוריון לציונות כערעור פלאי על חוקי המציאות. בהתחשב באופיו הבלתיֿרציונאלי של המפעל… אין לנו לתלות את יהבנו אלא במשיחיות" (65). ואכן, הדמיון האישי המופלג בין הרצל לבין שבתאי צבי מסמל תופעה רחבה ומהותית יותר: "דרכה של הציונות, על כל עיקוליה – ובכלל זה הציונות החילונית – עומדת בסימן המשיחיות" (50). על ציונות ומשיחיות דיברו רבים; לשיטת ג'קלין רוז, המשיחיות הציונית פירושה ויתור מודע על הרציונאליות. "בתוך תוכה ידעה הציונות כי היא מטפחת חזון שאינו ברֿקיימא, ולכן נערכה משחר ימיה לצאת נגד העולם כולו; להיות חזקה, ועוד יותר מכך, כל יכולה" (134).

דמיונותֿשווא? חלום? חזון שאינו ברֿקיימא? אבל הרי החזון הוגשם, המדינה היהודית קמה ומתקיימת 60 שנה, מיליוני תושביה מדברים עברית (הישג שגם הרצל, כידוע, לא האמין כי הוא אפשרי), ספרה של המחברת מתפרסם, בתרגום עברי, במדינה מנוגדתֿ
למציאות זו. אלא אם כן המחברת מאמינה בעצמה בנסים – או גרוע מכך, ב"כלֿיכולתה" של התנועה הלאומית היהודית – עליה להודות כי הציונות לא יכלה להגיע להישגים אלה תוך "יציאה נגד כול העולם" וניתוק מהמציאות הפוליטית. והרי יכולתה של הציונות – החל מהרצל – לגיס את תמיכתם של גורמים בינלאומיים רביֿעוצמה – כלומר, גורמים שהם חלק מרכזי מאותו עולם שנגד "כולו" הציונות יוצאת כביכול – היא מן המפורסמות. היא מוכרת היטב גם למחברת, המקוננת על תמיכתה של ארה"ב במדיניות הישראלית (196–197); למעשה היא קרובה לטעון כי ישראל מעצבת את המדיניות של ממשל בוש באזור כולו יותר משהיא משמשת כמכשיר למדיניות האמריקנית – אכן הד לתפיסות בדבר "כלֿיכולתם" של היהודים. האם יש משהו יותר הזוי, מופרך ומנותק מהמציאות מאשר הטענה כי בןֿגוריון פעל בניגוד לחוקי ההיגיון הפוליטי והשליך את יהבו רק על המשיחיות? זאת ועוד: המחברת סבורה כי ישראל, בהיותה מעצמה אזורית, מפריזה מאוד בטענותיה באשר לסכנות שהיא נתונה בהן, ובודאי שלא נשקף לה איום קיומי (17); כפי שנראה בהמשך, איום קיומי לא נשקף לה, לדעת המחברת, מעולם. אם כך, על אחת כמה וכמה שאיֿאפשר לטעון כי הציונות טיפחה – ועוד במודע – "חזון שאינו ברֿקיימא"; אפשר רק, אם רוצים, להצטער על כך שהיא הצליחה להגשים את חזונה. מיטב השיר הפסיכואנליטי – כזבו.

2. כוחנות נטולת פשר

ז'קלין רוז

העיוות הנפשי של הציונות שהמחברת מרבה לדון בו לאורך הספר הוא תסביך הרדיפה המתועל לאגרסיה – "חזון הרואה בישראל אומה הנתונה למתקפה מתמדת ומונע בעדה להכיר באלימות שהיא עצמה מחוללת" (11). "עוצמתה הצבאית של ישראל מציבה אותה בין המדינות החזקות בעולם, ובכל זאת היא בוחרת להציג את עצמה כמי שלנצח עומדת על נפשה, כאילו החולשה הייתה לה לנשק והפגיעות היא מקור כוחה" (17). מכאן הצדקנות, איֿהיכולת להכיר בסבלם של הפלסטינים, והנטייה המתמדת לשימוש חסרֿפרופורציות בכוח צבאי. עיוות זה זו התפתח על רקע שאיפתה (המובנת כשלעצמה, לשיטת המחברת) של הציונות להעצים את היהודים חסריֿהמולדת כדי להתגבר על חולשתם ועל השפלתם.

מובן שכל צד לסכסוך לאומי נוטה באופן טבעי לראות בחומרה, ולעתים בהפרזה, את האיום הנשקף לו מהצד השני, ואת פגיעותיו בו, ולהמעיט בתרומתו שלו לעימות ובסבלו של הצד השני. נטייה טבעית זו מלווה כל סכסוך לאומי אלים, ולמעשה כל סוג של מאבק ועימות בין בני אדם. כדי לציין עובדה טריוויאלית זו ספק אם יש הצדקה להטריד את מנוחתו של פרויד. מובן שלגיטימי בהחלט לעסוק בגילוייה של תופעה אנושית זו בתנועה הציונית ובמציאות הישראלית דווקא. לגיטימי גם לטעון כי הציונים והישראלים "מצטיינים" בתכונה זו באופן מיוחד, בעוצמה חריגה. אולם כדי להעלות ברצינות טענה כזאת, יש לנסות ולהעריך באופן רציני את הסכנות שאכן נשקפו ונשקפות לצד היהודי בסכסוך. אם אין בוחנים את הסכנה, איך אפשר לדעת שהתגובה עליה היא באמת "מופרזת"? הדבר נכון בלי כל קשר לשאלה איזה צד לסכסוך צריך להיחשב לצודק או צודק יותר. גם חייל בצבאה של גרמניה הנאצית אינו מואשם באלימות "מופרזת", בשל עצם העובדה שהוא נלחם באלה שנלחמו בו; על כל פנים, אין מנתחים את התנהגותו במצב זה במונחים של עיוות נפשי. אפשר להצטער על כך שהוא לא נהרג, אבל לא להתפלא על כך שלא רצה להיהרג. ניתן כמובן לגנות חייל זה על עצם העובדה שהוא שרת את הרוע המוחלט; אולם יש לציין כי המחברת אינה מתארת את המפעל הציוני במושגים כאלה:

אין בכל הדברים האלה כדי לגרוע כמלוא הנימה מן הלגיטימיות של רצונו של העם היהודי במולדת או מעוצמתה של האמונה היהודית כי מולדת זו ראוי שתיכון בפלשתינה, ומרות הסכנות הצפונות באמונה זו והעוול הגלום בה כלפי עמיה הילידיים של הארץ…. אין חולק על חלקם של הערבים בסיכולו של חזון הקיום המשותף; ובכל זאת, התנגדותם להתיישבות היהודית בארצם ראויה להבנה (158–159).

השאיפה הציונית למולדת הייתה אפוא בעיני המחברת לגיטימית, אך ההתנגדות של הערבים הפלסטיניים לציונות הייתה לגיטימית אף היא (למעשה, לגיטימית יותר); לא כאן ולא בשום מקום אחר בספר אין דיון בשאלה מדוע, בעצם, רק מדינה דוֿלאומית, ולא חלוקת הארץ לשתי מדינות שהתקבלה בֿ1947 עלֿידי הזרם המרכזי בציונות, צריכה להיחשב לפתרון ראוי לדילמה זו. מכל מקום, אם יש לגיטימיות כלשהי, אפילו חלקית ומסויגת, למפעל הציוני, ואם אין חולקים על כך שמפעל זה אכן נתקל בהתנגדות אלימה (ראויה להבנה ככל שתהיה), נשאלת ביתר שאת השאלה: איזו משמעות יש לטענה כי הציונות, מראשית דרכה, הפריזה באופן חמור ושיטתי בהפעלת כוח נגד מתנגדיה הערביים, אם אין מתארים ביושר ובאופן מציאותי את האופן שבו מתנגדיה הערביים הפעילו כוח, ואיימו בהפעלת כוח, נגדה? ההפרזה בתגובה היא, בהגדרה, ביחס לאיום – אלא אם כן הטענה היא כי האיום כולו הוא פרי הדמיון, מה שהמחברת מדגישה שאינה טוענת (35).

הטענה בדבר תגובה מופרזת לאיום היא תמיד אפשרית וראויה לבחינה, גם לנוכח איום חמור – ושוב, בלי קשר לשאלה על מי מטילים את עיקר האחריות לעימות. אולם היא חסרת כל ערך מוסרי או אנליטי כאשר אין בצדה הערכה ממשית של האיום עצמו, ולפחות במשתמע – קביעה כיצד היה ניתן וראוי להתמודד עם האיום בדרך שאינה מופרזת. אין בספר שלפנינו התייחסות רצינית לשאלה זו, וההתייחסויות המעטות אליה הן בלתיֿרציניות בעליל, כפי שנראה בהמשך. מאחר שהשימוש בכוח מהצד הציוני והישראלי הוגדר מראש כביטוי להפרעה נפשית, שוב אין צורך להתייחס עניינית לטענותיו של המטופל בעניין זה, ועצם השמעתן רק מוכיחה את חומרת מצבו הנפשי.

מאחר שהמחברת תולה באידיאולוגיה הציונית דווקא (בגרסת הזרם המרכזי שלה, שלא הסתפק במדינה דוֿלאומית), ולא בדינאמיקה הרגילה והצפויה של סכסוך לאומי, את הנטייה של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל להפריז בחומרת האיומים הנשקפים להן מצד השכנים הערביים, ראוי לבחון את כיוון השפעתה של האידיאולוגיה הציונית בתחום זה. לפחות לכאורה, האינטרס היסודי של הציונות, ומכאן – הנטייה המודעת או הבלתיֿמודעת שלה, הם להפריז במידת הסכנה הנשקפת ליהודי הגולה ולהמעיט במידת הסכנה הצפויה ליהודים בארץ ישראל. מטרת הציונות היא לשכנע את היהודים לבוא לארץ ולהישאר בה. את זאת אין משיגים עלֿידי ניפוח הסכנות הצפויות למי שבא ולמי ששאר. לא לשווא מדגישים מבקרי הציונות את העובדה כי ישראל היא מקום מסוכן באופן יחסי ליהודים, ורואים בה כשלון של תנועה שהבטיחה ליהודים "מקלט בטוח". מראשית דרכה של הציונות הזהירו מנהיגיה (החל מהרצל) את היהודים כי אסון צפוי להם אם לא יעזבו את אירופה. חלק מאזהרותיהם נשמע בדיעבד כמנבא את השואה – אבל רק בדיעבד; את מה שהיה צפוי באמת ליהודי אירופה איש ממנבאי האסון לא היה מסוגל לדמיין. רבים מיהודי אירופה ראו בודאי באזהרות אלה זריעתֿפאניקה, פרנויה ו/או מניפולציה. ואכן, אין סיבה לפקפק בכך שהתעמולה הציונית בנושא זה לקתה לעתים בחסרונות הרגילים של תעמולה. אלא שהמציאות עלתה לבסוף על כל תעמולה; מסתבר שלא זו בלבד שלעתים הפרנואיד אכן נרדף, אלא שלפעמים הוא נרדף יותר מכפי שהיה מסוגל לתאר לעצמו בשיא הפרנויה שלו. ככל שהדגשת האיום הנשקף ליהודי התפוצות היא מהותית לאידיאולוגיה הציונות שוללת הגולה, כך יש לה נטייה טבעית להגדיש, עד כדי הפרזה, את כל הטוב הצפוי ליהודים בארץ חמדת אבות. הפרזה בחומרת האיום הפיזי הנשקף למי שיעלה לארץ (או יישאר בה) מצד השכנים הערביים היא ההפך הגמור מאינטרס ציוני ומאינסטינקט ציוני. כך באים מבקרי הציונות בטענות להרצל על כך שלא השכיל להבין – או שמא לא רצה להבין – כי מפעל ההתיישבות היהודית בארץ צפוי לעורר את התנגדותם הקשה של התושבים הערביים, ומשום כך תיאר באופן אידילי את יחסי היהודים והערבים ב"אלטנוילנד". גם ג'קלין רוז מבקרת אותו על כך (80–81).

נראה אפוא כי כאשר מנהיג ציוני, או סתם ציוני, מפריז בחומרת האיום הערבי, ההנחה צריכה להיות שהוא מושפע מההיגיון הרגיל של סכסוך לאומי (או סכסוך סתם), באופן שאינו שונה מהדרך שבה היוונים והטורקים בקפריסין, למשל, רואים זה את זה; ועדיין, כאמור, יש לבחון את טענת ההפרזה לגופה בכל מקרה ומקרה, בארץ ובקפריסין כאחד. לעומת זאת, אם רוצים לחשוד באותו ציוני שהוא מושפע מהאידיאולוגיה הציונית דווקא, לחשד זה יש מקום כאשר הוא מתעלם מהסכנות הכרוכות בסכסוך או ממעיט בחומרתן. ציוני, בתור שכזה, צריך להיות חשוד בנטייה טבעית להדחיק את מידת החומרה של הסכסוך שהמפעל הלאומי היהודי, בכל גרסה שלו, היה צפוי לעורר בארץ בעלת רוב ערביֿמוסלמי הנמצאת בלב ליבו של המזרח התיכון. לחשד זה חשופים אנשי תנועת העבודה הציונית בשלבים המוקדמים בהם נהגו לטעון כי ההתנגדות הערבית לציונות מקורה בהסתה של האפנדים – משמע, שהעם הערבי בארץ אינו באמת מתנגד מפעל הציוני. ביתר שאת חשופים לחשד זה התומכים העקביים בפתרון הדוֿלאומי בקרב הציונים, גיבוריה של מחברת הספר. אלה שאפו לסוג מסוים של בית לאומי יהודי בארץ ישראל השלמה והאמינו כי אפשר להשיג מטרה זו ללא ריבונות וללא כוח צבאי. הם הרבו לבקר את אנשי הזרם המרכזי בציונות על כך שאלה ציפו מהערבים לוותר לטובת המדינה היהודית ולו על חלק מפלסטין הערבית, אבל מיעטו, כך נראה, לשאול את עצמם איזה סיכוי יש לכך שערביי פלסטין יוותרו, מרצונם הטוב, על ערביותה המובהקת של פלסטין כולה לטובת מדינה דוֿלאומית המשותפת להם ול"נטע הזר" הציוני שפלש לאדמתם.

המחברת מביאה אומנם את דברי הביקורת של תומכי הדוֿלאומיות הציוניים נגד ההנהגה הציונית על כך שסירבה לבחון ברצינות את האופציה הדוֿלאומית ואף "החמיצה הזדמנויות" לעשות זאת (93–94). אולם כאשר מיעוט רדיקלי בתוך מחנה מסוים מתפלמס עם הנהגתו, אין הדבר מעיד בהכרח על עמדותיהם של אויביו החיצוניים של מחנה זה. אם בובר או מאגנס ביקרו את בןֿגוריון על דחיית הרעיון הדוֿלאומי (ואף אנשי "השומר הצעיר" עשו זאת, אם כי אלה "איזנו" את תמיכתם במדינה דוֿלאומית בתביעה לעלייה יהודית חופשית), אין הדבר הופך את המופתי לחסיד – אפילו פוטנציאלי – של המדינה הדוֿלאומית. למעשה, אפילו הקומוניסטים הערביים, מיעוט זעיר שעמדותיו היו הפחותֿלאומניות בחברה הפלסטינית, סירבו לאמץ את הרעיון הדוֿלאומי כאשר חבריהם היהודים עשו זאת במהלך שנות הארבעים. התנועה הקומוניסטית בארץ התפלגה (בין היתר) על רקע זה: "הליגה לשחרור לאומי" הערבית דרשה מדינה ערבית בפלסטין, תוך נכונות לכבד את זכויות היהודים כמיעוט לאומי. הייתה זו עמדה אנטיֿלאומנית רדיקלית במושגי החברה הפלסטינית והעולם הערבי, אבל עדיין היא תבעה, במסגרת הקונסנסוס של השמאל הערבי באזור כולו, מדינה ערבית (הקשורה במוצהר באומה הערבית ובשאיפותיה לאחדות) ולא דוֿלאומית. בסופו של דבר, השינוי בעמדה הסובייטית בֿ1947 ותמיכת בריה"מ בחלוקה הביאו את הקומוניסטים הערבים והיהודים כאחד לתמוך בפתרון של שתי מדינות לשני העמים. אולם ההנהגה הערבית הפלסטינית דחתה לא רק רעיון זה – היא דחתה באותו תוקף, ובאותם איומי מלחמה, את רעיון המדינה הדוֿלאומית ("פדרציה יהודיתֿערבית") שהוצע בדעתֿמיעט עלֿידי חלק מחברי UNSCOP – ועדת האו"מ שחקרה את המצב בארץ והמליצה ברוב דעות על חלוקתה לשתי מדינות. אילו היו הפלסטינים ומדינות ערב מקבלים את הצעת המיעוט, ולא היו מותירים את הצעת החלוקה כפתרון היחיד העומד לדיון בעצרת האו"ם לקראת ההצבעה המפורסמת בֿכ"ט בנובמבר, ספק רב אם היה נמצא הרוב הדרוש של שניֿשליש בעצרת הכללית למען אישור תוכנית החלוקה. בעוד שיתרונו הגדול של הרעיון הדוֿלאומי בעיני תומכיו הציונים היה בכך שהוא מייתר, כביכול, את הצורך בשימוש בכוח, האמת היא שרעיון זה, ממש כמו רעיון המדינה היהודית (ולו בחלק מהארץ), לא היה ניתן להגשמה, בשל עמדתו הנחרצת של הצד הערבי, אלא במלחמה.

אמת – אין זה הוגן לשפוט את החסידים הציוניים של הרעיון הדוֿלאומי בימי המנדט לאור מה שידוע לנו היום, לאחר עשרות שנים, על אופייה של הלאומיות הערבית באזור כולו (ללא קשר לסכסוך הישראליֿערבי), על מידת שכיחותם של הסדרים דוֿלאומיים באזור זה ועל היחס הרווח בו למיעוטים לאֿערביים ולאֿמוסלמיים (גם כשאלה אינם "נטע זר" ש"בא מפולין"). זאת ועוד – השיח הדוֿלאומי בתנועה הציונית היה בשיאו כאשר האימפריה הבריטית הייתה בשיאה. ניתן היה לחלום אז על הסדר דוֿלאומי בארץ בחסות בריטית, ולהאמין שגם אם האימפריה תוותר על שליטתה הישירה והרשמית, היא תהיה בעלתֿהשפעה במידה מספקת כדי להתערב ולהשכין שלום אם שתי הקהילות הלאומיות בארץ לא יוכלו להסתדר בלי עזרתה. באופן דומה מתקיים היום ההסדר הרבֿלאומי בבוסניה בחסות כוחות נאט"ו החונים שם ו"ומתווכים" מטעם מעצמות המערב, המשגיחות על התנהגות הקבוצות האתניות היריבות. לא בהכרח צריך לחשוד בציונים תומכי דוֿלאומיות דאז שהם היו מסוגלים להאמין כי הסדר דוֿלאומי יהודיֿערבי יתכן גם במזרח התיכון שהשתחרר מהקולוניאליזם – זה הנשלט, כאמור, עלֿידי הלאומיות הערבית כפי שהיא מוכרת לנו היום.

יש עוד דבר הידוע לנו היום שלא היה ידוע לתומכי הפתרון הדוֿלאומי נוסח "ברית שלום" בשנות העשרים והשלושים: הם לא יכלו לדעת מהו המחיר ההומניטארי האמיתי של נכונותם לוותר, למען סיכויי ההסכם עם ערביי הארץ, על תביעתו של הזרם המרכזי בציונות לעלייה המונית. מבחינתם היה זה ויתור במישור הלאומי: מכיוון שלא היה דבר שהערבים התנגדו לו באופן קטגורי יותר מאשר הגירה המונית של יהודים לארץ, הם קיוו שהרוב הערבי ישתכנע לקבל את רעיון המדינה הדוֿלאומית אם יובטח לו שיוכל להמשיך ולהיות בה רוב. בדיעבד, ברור שאימוץ העמדה הזאת עלֿידי התנועה הציונית לא היה מוביל להסכמת ההנהגה הערבית למדינה דוֿלאומית, אבל הוא בהחלט היה יכול לחרוץ את דינם של כמה עשרות אלפי בני אדם. את זאת לא ניתן היה לדעת אז. אולם גם אם מנסים לנתח את הדברים עלֿפי הנתונים של שנות העשרים, השלושים והארבעים, נראה כי אנשים אלה, עם כל האהדה למניעיהם, צריכים לתפוס מקום גבוה מאוד ברשימת הציונים שסונוורו עלֿידי האידיאולוגיה – ליתר דיוק, עלֿידי שתי האידיאולוגיות שהאמינו בהן, זו הציונית וזו ההומניסטיתֿליברלית. גם מי שמזדהה עם שתי האידיאולוגיות האלה, יכול ללמוד מפרשה זו עד כמה מסוכן להרשות לאידיאולוגיה כלשהי לנצח את השכל הישר. לעומת גישה ציונית זו, הציונות נוסח בןֿגוריון היא (גם בפן המתון והמוכן לפשרה שלה, וגם בפן ה"אקטיביסיטי" והמוכן להשתמש בכוח) המפוכחות בהתגלמותה. אפשר כמובן לשלול ציונות זו מבחינה מוסרית, אם אין מקבלים את השאיפה לעצמאות יהודית כשאיפה לגיטימית (גם אם יש בצדה נכונות לחלוקת הארץ); אולם הדבר האחרון שהיא מזמינה הוא טיפול בכלים פסיכואנליטיים.

זאת ועוד – גם מי שסבור, כמו המחברת, שמבחינה מוסרית הייתה ליהודים, מלכתחילה, רק זכות לתבוע "בית לאומי" במסגרת מדינה דוֿלאומית אך לא מדינה עצמאית, צריך עדיין להתמודד עם הטענה כי לנוכח העמדה הפלסטינית, לא הייתה למעשה אפשרות להקים ולקיים בארץ ישות לאומית יהודית כלשהי אלא בחסות הריבונות היהודית והכוח הצבאי היהודי; ואף אם ישות המוגדרת כדוֿלאומית הייתה קמה, נשאלת השאלה אם סביר שאופייה הדוֿלאומי היה נשמר לאורך זמן בארץ שיש בה רוב ערבי מוסלמי, הנמצאת בליבו של העולם הערביֿמוסלמי, כאשר הצד הלאֿערבי של הסדר דוֿלאומי זה נחשב עלֿידי הרוב הערבי בארץ ובאזור כ"נטע זר". יתרה מזאת, גם מי שסבור, בניגוד למחברת, כי לא היה תוקף לשום תביעה לאומית יהודית בארץ, וראוי היה מלכתחילה כי היהודים לא יגיעו בהמוניהם לפלסטין, עדיין אינו פטור מלענות על השאלה אם הייתה דרך מעשית להבטיח את שלומו הפיזי של הקיבוץ האנושי היהודי בארץ, מרגע שהתהווה, שלא במסגרת מדינתֿלאום יהודית. על כל פנים, נציגי הועד הערבי העליון בארץ סירבו, במגעים הבלתיֿרשמיים עם חברי ועדת האו"ם (בפניה הם לא היו מוכנים להופיע באופן רשמי) להתחייב כי אם תוקם, לפי דרישתם, מדינה ערבית בכל פלסטין, היא תאפשר לכל היהודים הנמצאים בארץ להמשיך ולחיות בה ותכבד את זכויותיהם. ניתן לטעון כי מרגע שנוצר הישוב העברי בהיקף משמעותי בארץ, חדלה שאלת המדינה היהודית להיות, בעיקרה, שאלה אידיאולוגית. מרגע זה ואילך, כך אפשר לטעון, הוכתב הצורך במדינה היהודית משיקולים הומניטאריים (הקשורים ביהודי הארץ, גם אם מתעלמים לחלוטין מגורל היהודים מחוץ לגבולותיה – דבר שאין זה מובן מאליו כי הוא ראוי מבחינה הומניטארית). שיקולים אלה אינם תלויים כלל באימוץ העמדה הציונית – אפילו בגרסה המינימליסטית של ג'קלין רוז. אפשר, מצד שני, לטעון שאין זה כך, ושהיו, או יתכן שהיו, אופציות אחרות. אולם כדי לטעון ברצינות טענה כזאת, אין להסתפק בהטפותֿמוסר לצד היהודי ובניתוח המבנה הנפשי שלו, אלא צריך לבחון את אופייה של התנועה הלאומית הערביתֿפלסטינית, את עמדות זרמיה השונים ומנהיגיה, את יחסם לאפשרויות של פשרה עם היהודים ואת גישתם לנושא השימוש בכוח, וכן את ההקשר האזורי של כל השאלות האלה. לכל זה אין זכר בספר שלפנינו. המחברת מניחה אומנם כי אילו שמע הזרם המרכזי של הציונות בקולם של אנשי "ברית שלום" ודומיהם, "הציונות עשויה הייתה ליצור אומתיות שבכוחה להבקיע מבעד לפוליטיקה, להישיר מבט אל החיה האפלה שבקרבה ולפנות מקום לגר היושב בתוכה (או אפילו לראות את עצמה כגר היושב בקרב ערביי פלסטין)" (103). אולם אין היא מתעניינת בשאלה באיזו מידה היו ערבי פלסטין מוכנים לראות את עצמם כ"גרים היושבים בתוך" הציונות המזוככת, חסרת העוצמה הצבאית, שהיא מוכנה למצוא לה הצדקה, או אפילו להרשות כי מספר ניכר של "גרים" ציוניים יבואו לפלסטין ויישבו בה, ובכך יהפכו אותה מארץ ערבית למדינה דוֿלאומית.

ואכן, המחברת מצהירה במפורש כי בכוונתה לעסוק בצד אחד בלבד – הצד היהודי. היא מציינת כי משתתפי הסמינר בפרינסטון שבו נדונו הנושאים העומדים במרכזו של הספר דחקו בה "שוב ושוב להשמיע דברי ביקורת על הלאומיות הערבית, או להדגיש ביתר שאת את העוינות והתוקפנות הרווחת בעולם הערבי כלפי ישראל. ההכרה בכל אלה אין בה כדי לשנות את מטרתי… הדפים הבאים, המתמקדים בצד אחד של הדרמה ההיסטורית, שואבים את השראתם מן התובנה הפסיכואנליטית הגורסת כי הדרך לשינוי עוברת בראש ובראשונה דרך ידיעת עצמך" (23). לפני כן היא מעירה כי "התביעה כי אומה מסוימת תקבל אחריות למעשיה אינה שקולה לטענה כי האשם כולו רובץ על כתפיה של אותה אומה" (שם). ואולם, בנאלי ככל שזה יישמע, אין מנוס מלשוב ולומר כי סכסוך בין שני צדדים הוא סוג של אינטראקציה. איֿאפשר לנתח התנהגות של צד אחד לאינטראקציה זו, או לשפוט אותה שיפוט מוסרי, בלי לקחת בחשבון את התנהגות הצד השני. מובן שג'קלין רוז רחוקה מלהיות הראשונה לנתח את הסכסוך הישראליֿערבי באופן כזה; ספרה הוא רק דוגמה קיצונית לסוגה שלמה. מי ש"מתמקד בצד אחד של הדרמה ההיסטורית" אינו יכול אלא להציג תמונה מסולפת לחלוטין של דרמה זו, ואין לו דבר מועיל לומר על התנהגותו של אותו צד שאת דרכיו הוא מעוניין לבקר ולשפר. הדבר דומה לסרט המתעד ריב בין שני אנשים, שממנו חתכו את כל מה שמראה את מעשיו של אחד מהם. איך יוכל זה שתנועותיו האלימות, המשונות וחסרותֿהפשר נשארו מתועדות "לדעת את עצמו" אם יאלצו אותו לצפות בסרט כזה? נניח, לצרוך הדיון, כי האדם בו מדובר אכן חרג באופן בולט וחמור מגבולות הסביר במהלך אותה מריבה; האם השיטה המתוארת כאן היאה כלי החינוכי המתאים כדי לשכנעו בכך? מובן שעצם העובדה, שהמחברת אינה חולקת עליה, כי הצד הערבי תרם את תרומתו לסכסוך ולאלימות הכרוכה בו, אינה סותרת בהכרח שום טענה בדבר חלקו של הצד היהודי באחריות. אולם אין שום אפשרות לומר מהו חלק זה אם "מתמקדים בצד אחד של הדרמה ההיסטורית".

לדברי המחברת,"הציונות חשה מאז ומעולם כי היא נתונה תחת איום, ולעתים קרובות היו לה סיבות טובות לחוש כך – הערבים לא רצו מדינה יהודית בקרבם, ורבים מהם דבקים בעמדה זו עד היום. אולם הדברים מועדים להסתבך בשעה ששוב אין רק מתייראים מפני האסון, אלא מצפים לו בתורת שלב הכרחי בתוכנית אלוהית. לאור התפיסה המשיחית של דברי ימי העולם, סדר הדברים הקוסמי הוא שמייעד את האומה להוסיף לחיות על חרבה" (36). מובן שעצם העבודה כי X מבקש להרוג את Y (בצדק או שלא בצדק), אין בה כל סתירה לאפשרות שֿY משתוקק בסתר ליבו למגע הסכין או הכדור במקום להתיירא מפני האסון הכרוך במגע זה, בהיותו שבוי באידיאולוגיה משיחית הרסנית. אולם בטרם מניחים לדברים להסתבך ללא תקנה ונזקקים לסדר הדברים הקוסמי ולתוכניות אלוהיות, ראוי בכל זאת לדון בשאלה אם, מתי, ובאיזו מידה חרגה ההתנגדות הערבית לקיום המדינה היהודית מגדר "איֿרצון" גרידא, ולבשה צורות מעשיות יותר שתרמו לדינאמיקה של הסכסוך – אולי לא פחות מאשר התפיסה המשיחית של דברי ימי העולם מצד הציונים. אלא שהמחברת מעוניינת לעסוק בנפשם המעוותת והמיוסרת של הציונים ולא באיומים – אמיתיים או מדומים – על גופם. משום כך, כאשר היא מתייחסת לאיומים אלה – במקרים מועטים מאוד ותמיד כבדרךֿאגב – נעשה הדבר באורח כה בלתיֿרציני.

3. לשם מה כל הנשק הזה?

ז'קלין רוז

המחברת מצטטת בהרחבה מאמר שפרסם מרטין בובר בֿ27 במאי 1948, בעיצומם של הקרבות הקשים ביותר לאחר הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב ולפני ההפוגה הראשונה, ובו הוא טוען כי "הציונות צריכה הייתה להימנע מיצירתה של אומה נורמאלית [כלומר, מהקמת מדינה ריבונית ומנגנוניה הכוחניים], או מן הניסיון ליצור אומה כזאת" ומתריע מפני חדירת הנורמות האלימות שנוצרו במהלך העימות עם הערבים לתוך החברה היהודית (88–89). המחברת מתפעלת מנבואה זו שניתנה "כמעט בטרם נורתה הירייה הראשונה של מערכת 1948" (90). "כמעט בטרם נורתה הירייה הראשונה" – בסוף מאי 1948? ברור שאין לה מושג על מהלך המלחמה. מדובר בשבועיים הראשונים לאחר הכרזת העצמאות והפלישה של צבאות ערב – בעיצומה של אותה מערכה עליה אמר כידוע יגאל ידין בישיבת ההנהגה הציונית שהתלבטה אם להכריז על הקמת המדינה, כאשר נשאל לגבי הסיכוי לעמוד מול הפלישה הערבית הצפויה, כי הסיכויים הם שקולים במקרה הטוב. ברור גם שאין למחברת מושג על המלחמה העקובה מדם שהתנהלה בין היהודים והערבים בארץ – בדרכים, בין ישובים סמוכים, בתוך ישובים מעורבים – במשך חודשים ארוכים לפני הֿ15 במאי. כל זה הוא בבחינת "כמעט בטרם נורתה הירייה הראשונה". ואכן, אם רוצים "להתמקד בצד אחד של הדרמה" – או ליתר דיוק, להטיף מוסר לצד אחד של הדרמה – אין באמת חשיבות לפרטים אלה. אבל איזה ערך יש לניסיון של המחברת לנתח ולשפוט את התנהגותו של הצד היהודי במהלך אותם חודשים, אם ברור שאין היא יודעת, וספק אם יש לה עניין לדעת, מה באמת עבר על הצד היהודי במהלכם?

במסגרת סירובה העקרוני לעסוק ברצינות בשאלה של מידת האיום שנשקף לצד היהודי לסכסוך, קובעת המחברת כי "כיום שוררת בקרב ההיסטוריונים הסכמה רחבה שלמרות המערכה המרה לא נשקפה
בֿ1948 סכנה של ממש לעצם קיומה של המדינה הצעירה" (160). הסכמה זו היא, כך מסתבר, כה רחבה עד שאין צורך לאשש קביעה זו עלֿידי הפנייה לכתבי היסטוריונים כלשהם: נראה שהעדרֿסכנהֿשלֿ
ממש זה הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. מיד בהמשך מביאה המחברת רשימה ארוכה של פריטי רכש צבאי מתוך "יומן המלחמה" של בןֿגוריון: "הוזמנו 50 תותחים ("נפוליאונ'ציקים") 65 מ"מ, 5,0000 פגזים, 15 מכונות ירייה… 3,000,000 כדורים" ועוד ועוד. הרשימה משתרעת על כמעט חציֿעמוד. אין המחברת מגלה לקוראיה מה פסול מצאה ברשימה זו, אולם הם מוזמנים בבירור להתרשם מהאופי האובססיבי של העיסוק, מצד מייסד המדינה היהודית בעיצומה של מלחמת העצמאות שלה, בשאלות של רכש צבאי. כל התותחים, הפגזים והכדורים הללו, ושוב תחמושת, מרגמות ואפילו טנקים – והרי שמענו זה עתה שלא נשקפה סכנה של ממש לקיומה של המדינה הזאת! נורא. אומנם קורה לעתים שמדינות עוסקות ברכש צבאי גם מהלך מלחמות שהן רק "מערכה מרה", ללא איום ממשי על עצם קיומן. זאת ועוד – ניתן אפילו למצוא צד זכות בעיסוקו של בןֿגוריון בנושא הרכש הצבאי: הוא מזכה אותו, לכאורה, מאשמת ההסתמכות הבלעדית על המשיחיות מתוך ראיית המפעל הציוני כ"ערעור פלאי על חוקי המציאות" ( 65). אך מאחר שכבר הוזכרה דעתו של מרטין בובר כי אסור היה לנסות ולהפוך את היהודים לאומה נורמאלית, ברור שלפנינו עיוות פתולוגי.

אולם לא כל ההיסטוריונים מסכימים עם המחברת בשתי הנקודות האלה – כי אין צורך של ממש לבחון את מעשי הצד הערבי לסכסוך עלֿמנת להבין, ולהעריך, את התנהגותו של הצד היהודי, וכי על כל פנים לא נשקפה באותה מלחמה סכנה של ממש להישרדותה של ישראל. בני מוריס, שהמחברת מודעת היטב לכתיבתו ולתרומתו לדיון על נסיבות היווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים (199, הערה 509), מתאר כך את הרקע לאימוץ אותה "תוכנית ד" שבמסגרתה החלה "ההגנה" במרס 1948 בפעולות של כיבוש והרס כפרים פלסטיניים:

בסוף חודש מרס שררה בישוב היהודי אווירה של ציפייה קודרת לבאות. מכל הבחינות כמעט הייתה בו תחושה של מי שגבו אל הקיר… מבחינה צבאית הלכה והתהדקה עניבת החנק שהטילו הערבים על התחבורה היהודית בכבישים ועל הערים היהודיות… ליד מרבית הישובים היהודיים שכנו ישובים ערביים; כפרים וערים ערביות ישבו לאורך הכבישים שקישרו בין הישובים הערביים; והיו גושים של ישובים יהודיים שארבה להם סכנה חמורה במיוחד… 100,000 היהודים יושבי ירושלים היו נתונים במצור מוחלט כמעט, מזונם ומלאי התחמושת שלהם הלכו ופחתו… העתיד נראה קודר עוד יותר: כעבור שבועות אחדים אמורים היו להתפנות מהארץ החיילים הבריטיים… ומדינות ערב השכנות הצהירו עתה בגלוי על כוונתן לפלוש לארץ ישראל. הישוב נאבק על חייו. פלישת צבאות ערב… עלולה הייתה להנחית עליו את המהלומה האחרונה.

    על רקע זה התכנסו בראשית מרס ראשי "ההגנה" והכינו את "תוכנית ד'" – תוכנית שנועדה להגן על המדינה היהודית העתידה… לראשי "ההגנה" היה ברור: אם יש סיכוי כלשהו להביס את הצבאות הסדירים של מדינות ערב שיפלשו לארץ, הרי זה רק בתנאי שקודםֿלכן יושג ניצחון בקרב נגד הכוחות הערביים הלאֿסדירים, הן המקומיים והן אלה שבאו מהארצות השכנות. כדי לנצח בקרב על הכבישים היו צריך תחילה "להשקיט" את הכפרים והערים והערביים שחלשו עליהם…: או שישובים אלה ייכנעו בפני "ההגנה", או שיפונו מתושביהם ויהרסו. משמעות התוכנית הייתה לסלק גורמים עוינים בכוח או בפועל מן האזור הפנימי של השטח שנועד למדינה היהודית, ליצור רציפות טריטוריאלית בין הריכוזים העיקריים של האוכלוסייה היהודית ולהבטיח את הגבולות העתידיים של המדינה טרם תתרחש הפלישה הערבית. מאחר שהכוחות הלאֿסדירים של הערבים התבססו והתגוררו בכפרים, וכיוון שהמיליציות של כפרים רבים נטלו חלק במעשי האיבה נגד הישוב, הרי רוב הכפרים נחשבו בעיני "ההגנה" לעוינים בפועל או ברוח…

    "תוכנית ד'" הוכנה עלֿפי שיקולים צבאיים ונועדה להשגת יעדים צבאיים, ולא הייתה בגדר תוכנית פוליטית לגירושם של ערביי ארץ ישראל. אבל בשל אופייה של המלחמה ובגלל הערבוב בין שתי האוכלוסיות, וכיוון שנעדה לדאוג לביטחונם של האזורים הפנימיים של המדינה היהודית לקראת הקרב הממשמש ובא לאורך גבולותיה – משמעותה המעשית של התוכנית הייתה ריקון הכפרים, שבהם ישבו מיליציות מקומיות עוינות וכוחות לאֿסדירים, והריסתם".[1]

לדברי מוריס, "מאז ראשית אפריל אפשר להבחין בעקבות ברורים של מדיניות הגירושים… לגבי אזורים וישובים מסוימים בעלי חשיבות אסטרטגית". עם זאת, שיקול דעת ניתן למפקדים המקומיים, שהיו אמורים להחליט באלו מקרים יש הצדקה צבאית להרוס כפר ולגרש את תושביו. "מפקדי השדה הבכירים של "ההגנה" לא ראו [בתוכנית] הוראה כללית לגירוש האוכלוסייה האזרחית של הארץ". זאת ועוד, "בחודשים אפרילֿיוני רק מפקדים מועטים יחסית של "ההגנה" ניצבו בפני הדילמה אם להוציא לפועל את סעיפי הגירוש שנכללו ב"תוכנית ד'. הערבים בכפרים ובערים לא המתינו לצו הגירוש והם נמלטו מיישוביהם, לרוב לפני הקרבות או בעיצומם. רק לעתים רחוקות נדרשו מפקדי ההגנה להתחבט בשאלה, אם לצוות על גירוש אנשי המקום (אם כי בדרךֿכלל הם מנעו מתושבים נמלטים לחזור אל בתיהם לאחר שוך הקרבות)" (בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, 94; 95).

ניתן כמובן לחלוק על תיאור זה של בני מוריס, כמו על כל תיאור של כל היסטוריון, ואכן יש החולקים עליו. מאחר שהמחברת מייחסת את הטרגדיה של הפליטים הפלסטיניים, באופן בלעדי, למבנה הנפשי המעוות של הציונות, ולא לאילוצים הצבאיים של המלחמה, ניתן היה לצפות ממנה, במסגרת הוכחת התזה שלה, שתתמודד עם תיאור זה או לפחות תאמר שהיא מאמצת תיאור עובדתי ופרשנות שונים, מחמירים יותר עם הצד היהודי, ובונה עליהם את ניתוחיה הפסיכולוגיים. אין המחברת חשה צורך לעשות זאת, כנראה משום שאין היא חשה שהניתוח הפסיכואנליטי שלה זקוק להוכחה ולביסוס עובדתי. באופן מפתיע, היא מקבלת – כנראה בהשפעת התזה של בני מוריס – ש"תוכנית ד' לא הייתה מתווה לטרנספר כולל של ערביי ישראל" (149), ואין היא טוענת בשום מקום כי מתווה כזה בא לעולם מאוחר יותר. אחרים יאמרו כי העניין העיקרי לא היה המבנה הנפשי של הציונים וגם לא האילוצים הצבאיים שלהם, אלא השיקולים הדמוגראפיים. ואולם טיעון בלתיֿפסיכואנליטי זה, הממלא תפקיד חשוב בפולמוס נגד הציונות, מייחס ככל הנראה לתנועה הלאומית היהודית מידה מופרזת של רציונאליות לטעמה של ג'קלין רוז, ואין היא נזקקת לו.

בני מוריס

בני מוריס עצמו, כידוע, רחוק להמעיט בחשיבות שיקוליה הדמוגראפיים של התנועה הציונית בהקשר זה. במבוא לספרו הוא טוען בהרחבה כי רעיון הטרנספר, שנבע מהצורך להבטיח רוב יהודי גדול ככל האפשר במדינה היהודית העתידה, "הסתובב" בחוגים שונים בתנועה הציונית במשך זמן רב לפני מלחמת העצמאות ויצר מצב רגשי ותודעתי שעמד ברקע פעולותיה של ישראל לאורך מלחמה זו (לרבות הסירוב להחזיר את הפליטים בתום הקרבות) – למרות שלא הייתה "תוכנית אב" לגירוש הפלסטינים. בעוד שאת תחילת הגירושים הוא מייחס באופן מובהק לאילוצים צבאיים דוחקים, לגבי ההמשך הוא מציג תמונה שונה וטוען לא פעם (בספר זה, וביתר שאת – בפרסומים מאוחרים יותר) כי בוצעו גירושים גם ללא הצדקה צבאית ישירה. גם תזה זו, ובמיוחד סקירת העמדות הציוניות שעליה היא מבוססת, שנויה במחלוקת נוקבת בין החוקרים. אולם, לפי התיאור של מוריס, לא ניתן לומר כי ההנהגה הציונית ניצלה את ההזדמנות הראשונה שנקרתה על דרכה – הסירוב הפלסטיני לקבל את תוכנית החלוקה ותחילת ההתקפות הצבאיות על הישוב – כדי להתחיל לממש את נטיית הלב הבסיסית שהוא מייחס לה בנושא זה.

 לפי תיאורו, לא זו בלבד שלא היו בחודשים הראשונים של הלחימה גירושים (למרות שהבריחה ההמונית של התושבים הערביים מאזורי הלחימה כבר החלה), אלא ש"מדיניות 'ההגנה' בחודשי הסכסוך הראשונים ביקשה לצמצם את היקף מעגל האלימות" (60). "בתחילה נקטה 'ההגנה' אסטרטגיה הגנתית גרידא" (53); בהמשך, עם החרפת ההתקפות הערביות, עברה "ההגנה" לפעולות תגמול, אולם, לדברי מוריס, עד מרס 1948 לא נטשה "את הגישה שיש לצמצם ככל האפשר את היקף ההתלקחויות ולהימנע כליל מהנחתת מהלומות באזורים, שעד כה לא אירעו בהם מעשי איבה" (53). פעולות של יחידות מקומיות של "ההגנה" שחרגו מקו זה "גונו בצורה חריפה" עלֿידי ההנהגה (53) ועלֿידי בןֿגוריון עצמו (56), בנימוק שאין לדחוף לזרועותיו של המופתי את אותם הערבים שאינם מעוניינים להשתתף בעימות הצבאי. זאת ועוד: מטה "ההגנה" "השתדל בחודשים דצמבר 47 עד מרס 48 – בניגוד לטענת הבריטים – לדאוג לכך שפעולות שבוצעו בפקודתו יהיו 'נקיות' ככל האפשר. אומנם ברור היה שמהלומות תגמול נגד התחבורה הערבית ונגד כפרים ערביים יביאו בהכרח גם למותם ולפציעתם של אנשים חפים מפשע, אבל הוראות נשלחו לכל יחידות 'ההגנה' להימנע מהריגתם של נשים, ילדים וזקנים. כמעט לא נערכה פעולה, שבהוראות המפורטות לביצועה לא נכללה הוראה מטעם המטה הכללי להימנע מפגיעה בלאֿלוחמים. כך, למשל, בהתקפה על הכפר סלמה ליד יפו בראשית ינואר, אסר גלילי במפורש על השימוש במרגמות, מחשש שפצצותיהם יסבו אבדות גם בקרב לאֿלוחמים" (57).

דפוס פעולה זה רחוק מלהיות מובן מאליו בנסיבות של מלחמת אזרחים אתנית כמו זו שהתנהלה לאורכה ולרוחבה של הארץ באותם ימים; הוא לא היה מובן מאליו בשנות הארבעים של המאה הקודמת והוא לא הפך למובן מאליו מאז. אין ביטחון שהכוחות החמושים של הערבים הפלסטינים קיבלו באותו זמן הנחיות דומות מהנהגתם; מכל מקום בני מוריס מציין כי "הועד הערבי העליון התנגד בתקיפות לכל יוזמות השלום ולהסכמי השלום המקומיים" שיזמו, לעתים בהצלחה, גורמים שונים בהנהגת הישוב וגם מנהיגים מקומיים בחלק מהישובים הערביים (63). במקום ניתוח פסיכואנליטי, מה שמתבקש לשם הערכת אופייה של התנועה הציונית ויחסה לדילמות הכרוכות בשימוש בכוח, הוא עורך מחקר השוואתי על אופי פעולתם של גורמים חמושים המעורבים במלחמות אתניות באזורים השונים של העולם. לדוגמה, בקפריסין השכנה התרחשה בשנת 1974 מלחמה בין הטורקים והיוונים – שתי קהילות עם היסטוריה של סכסוך לאומי – שבמהלכה פלש לאי גם הצבאי הטורקי. כתוצאה ממלחמה זו התרוקן כליל (בניגוד למה שקרה בארץ בשנים 1947–1948) החלק הטורקי של האי מתושביו היוונים, ואילו החלק היווני התרוקן (חלקו עוד קודם) מתושביו הטורקים. מאות אלפי איש הפכו לפליטים. למרבה הפלא, הסתדרו הטורקים היוונים בעניין זה ללא השראה מצדו של שבתי צבי. הם לא נזקקו למאניה של הרצל, לדיכאון של ויצמן, למשיחיות הפרועה של בןֿגוריון, לסדר הדברים הקוסמי בראיית הציונים ולפרשנות הציונית לתוכניות האלוהיות.

לדפוסי הפעולה של הצד היהודי בחודשים הראשונים של העימות כפי שהם מתוארים עלֿידי מוריס יש השלכה ברורה גם על הערכת מקומם של השיקולים הדמוגראפיים במערכת שיקוליו. כל מי שראה בחיוב (מסיבות דמוגראפיות, או צבאיות, או מתערובת של שיקולים) את בריחת התושבים הערביים מאזורי הקרבות שהחלה באותה תקופה – גם מבלי לתרום לכך באופן ישיר ומכוון – לא יכול היה שלא להבין כי צמצום היקף מעגל האלימות והימנעות מהרג אזרחים מצמצמים גם את זרם הבורחים, או מונעים את הרחבתו. אין זה אומר כלל שהשיקולים הדמוגראפיים לא עמדו לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות; אולם פירוש הדבר הוא כי עמדו לנגד עיניהם גם שיקולים חשובים אחרים, כמו האילוצים המדיניים, איֿרצון להחריף ולהרחיב את העימות (מה שמראה כי הם לא ראו את הצד היהודי בהכרח כצד החזק – גם מול ערביי הארץ בלבד) ואפילו, באופן שאינו כלל מובן מאליו במצבים כאלה, איֿרצון להרוג בני אדם חפים מפשע. גם הפעילות המדינית של הצד הציוני בתקופה זו מעידה על כך שהוא היה רחוק מלראות את ניצחונו במלחמה כ"מונח בכיס", כפי שיש הטוענים היום (ג'קלין רוז מסתפקת, כפי שראינו, בקביעה שעצם קיום המדינה לא היה בסכנה). מייד לאחר אימוץ תוכנית החלוקה עלֿידי עצרת האו"ם פנתה הסוכנות היהודית למועצת הביטחון בדרישה (שנתמכה עלֿידי ברית המועצות אך נדחתה עלֿידי מדינות ערב בתמיכה בריטית) כי זו תיצור מנגנון לאכיפת ההחלטה ותשלח לארץ כוח בינלאומי שבחסותו תוכל תוכנית החלוקה להתממש. לא הייתה זו רק עמדה הצהרתית: הדיפלומטיה הציונית פנתה לממשלות ארה"ב ובריה"מ בהצעה להשתתף בכוח כזה. אילו התקבלה הצעה זו, שום שטח מעבר לגבולות החלוקה לא היה יכול להיכבש עלֿידי היהודים, ובעיית הפליטים הפלסטיניים לא הייתה נוצרת כלל. עצם העלאתה מעידה על כך שבאותו שלב ראתה ההנהגה הציונית את תוכנית החלוקה כהישג גדול העלול להישמט מידיה, והייתה מוכנה לקבע את תנאי החלוקה בגבולות המוצעים עלֿידי האו"ם תוך ויתור על כל סיכוי לשפרם מבחינתה. הצעה זו נדחתה והמדינה קמה במלחמה. אפשר לשמוח על ניצחונה של ישראל במלחמה זו ואפשר להצטער עליו; מכל מקום, ספק אם יש הצדקה לפרש את רשימת הרכש הצבאי של בןֿגוריון כעדות לאובססיה חולנית.

יקים תאביֿקרבות

ז'קלין רוז

אחד משיאי הספר בא, ללא ספק, בסמוך לתחילתו (אחר ההקדמות) – דוגמה היסטורית משנות השלושים האמורה להעיד על אחד העיוותים הנפשיים שהמחברת מייחסת לציונות: משיכתה החולנית לאלימות ולשפיכות הדמים. דוגמה זו היא, לא פחות ולא יותר, עלייתם ההמונית של יהודים מגרמניה הנאצית ומפולין האנטישמית לארץ, דווקא במקביל למרד הערבי בשנות השלושים המאוחרות. המחברת רואה בתופעה זו אישור לכך שהאלימות לא הרתיעה את הציונים אלא משכה אותם (31; נחזור לעניין זה בהמשך)! אומנם מבחינה רציונאלית, כשם שהאינטרס היסודי של הציונות הוא, כפי שצוין לעיל, לא לנפח את הסכנות הצפויות ליהודים בארץ, אלא לגמד אותן, כך אפשר להסיק שאינטרס זה מחייב לא לעורר את העימות האלים עם הערבים, אלא להבטיח תנאי שקט ושלום שבחסותם יוכל הבית הלאומי היהודי להיבנות ולהתפתח. מובן שמי שרואה את עצם ההגירה היהודית ההמונית לארץ במטרה להקים בה, או לפחות בחלקה, את הבית הלאומי היהודי כפלישה זרה המצדיקה התנגדות אלימה – כפי שראו זאת הערבים הפלסטיניים – לא יתרשם מרדיפת השלום הציונית בימי המנדט. השקט ששאפו לו הציונים בתקופה זו, פירושו המעשי היה השלמתם של הערבים עם המפעל הציוני המתנהל בחסות המנדט. מצד שני, החרפת העימותים האלימים הביאה, פעם אחר פעם, להטלת מגבלות מצד הבריטים על העלייה וההתיישבות היהודית בארץ, במטרה לשכך את ההתנגדות הערבית למדיניות הבית הלאומי ולמנדט הבריטי; הצורך להימנע מכך היה נימוק חשוב בפי תומכי "ההבלגה" בויכוחים הפנימיים בתוך הישוב בנושא זה. בתקופת המנדט שירת אפוא השקט בבירור את האינטרס המדיני הציוני; אלה שחלקו על מדיניות ההבלגה טענו שאסור להתחשב בשיקול מדינה זה יתר על המידה, על חשבון הצורך להדוף ולהרתיע את האלימות הערבית נגד הישוב. בימי הקמת המדינה ניתן היה לטעון כי היה אינטרס ציוני ביצירת העימות הצבאי כדי להשיג תנאים טובים מאלה שהוצעו בתוכנית החלוקה. ואולם, בפועל, הצד הערבי שדחה את הצעת החלוקה גם פתח בעימות האלים (כפי שדובריו הזהירו במפורש שיעשה בעת הדיונים על החלוקה במוסדות האו"ם); בחודשיו הראשונים של עימות זה ביקש הצד היהודי – לפחות לפי התיאור של בני מוריס – לצמצם את היקפו.

לגבי התקופה בין מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, אפשר לטעון כי היה אינטרס ציוני בעימות צבאי שיאפשר להרחיב את גבולות "הקו הירוק". ואכן, בשנים הראשונות בתקופה זו היו בתוך הממסד הישראלי קולות משמעותיים שקראו ל"סיבוב שני" – בטענה כי ממילא הצד השני שואף ומתכונן לכך מתוך איֿהשלמה עם קיומה של ישראל, ולכן מוטב לישראל לבחור בעיתוי הנוח לה לתחילתו. חלק מבעלי גישה זו גם חשבו ש"סיבוב שני" זה אמור להביא לכיבוש הגדה המערבית. אולם העימות שניתן לראות בו את הגשמת התפיסה הזאת – מערכת סיני – התרחש מול מצרים ולא בגדה המערבית, ולא הביא לבסוף להרחבת השטח שבידי ישראל, אלא דווקא לתקופה ממושכת של שקט בגבולות ולעשור שבמהלכו צמחה ישראל והתעצמה. מלחמת ששת הימים פרצה לבסוף כאשר בראש ממשלת ישראל עמד לוי אשכול – האדם האחרון שאפשר לחשוד בו כי שאף למלחמה במטרה לכבוש שטחים; ברור שמלחמה זו נבעה מהאיום הערבי ולא משאיפת ההתפשטות של ישראל. לאחר יוני 1967, השאיפה הטריטוריאלית המרבית של ישראל הוגשמה, ומאותו רגע הפכו הנצים הישראליים לתומכי סטאטוסֿקוו, כלומר חסידים מובהקים של איֿלוחמה – שפירושה היה כעת, בהעדר הסדר מדיני, השלמת הצד הערבי עם כיבושי מלחמת ששת הימים. משום כך, מי שרוצה לבחון באופן ביקורתי את המדיניות הישראלית מאז 1967 על בסיס ההנחה כי בלי קשר לשורשי הסיכוך, פתרונו הראוי כעת הוא "שטחים תמורת שלום", צריך לשאול לא אם ישראל הייתה – ועודנה – מעוניינת להלחם בערבים, אלא אם היא מוכנה, מצדה, לשים קץ לעימות האלים עלֿידי הוויתור על הכיבוש. במקביל, השאלה שצריכה להישאל לגבי מדינות ערב והפלסטינים היא באיזו מידה הם היו מוכנים בתקופה זו לוותר על העימות האלים לאחר סיום הכיבוש (של שטחי 67). המחברת אינה מתעכבת על נושא זה, אפילו לשם הטפתֿמוסר חדֿצדדית לישראלי, מאחר שעניינה הוא לא בכיבושי 1967 אלא באלימות הכרוכה בעצם רצונם של היהודים במדינה משלהם; כל גילוי של אלימות וכוחנות מהצד הציוני לאורך הסכסוך נתפס כהשתקפות של פגם בסיסי זה וחלק מהשלכותיו הבלתיֿנמנעות. מכל מקום, לגבי שתי התקופות שהמחברת מרכזת בהן את ביקורתה על הכוחנות הציונית והישראלית – התקופה המעצבת של המפעל הציוני בימי המנדט, והתקופה שלאחר 1967 – ניתן לקבוע כי העימות האלים עם הערבים היה מנוגד לאינטרס היסודי של הצד הציוניֿישראלי, בעוד שלצד הערבי היה אינטרס יסודי בערעור אלים על הסטאטוסֿקוו (אותו הוא תפס כבלתיֿנסבל מבחינתו וכסוג של אלימות). הדוגמה המובהקת לערעור זה שהוכתר בהצלחה, הייתה במלחמת יום הכיפורים; בעוד שהמחדל של איֿהמוכנות הישראלית למלחמה זו, במידה שרואים בו יותר מסתם טעות מודיעינית, מסמל את הדבקות בסטאטוסֿקוו ואת האשליה שניתן יהיה להמשיך ולהחזיק בשטחים ללא מלחמה. מובן שאין בכך כדי לסתור את האפשרות לטעון כי במקרים מסוימים, או רבים, חרג הצד היהודי מגבולות הסביר בתגובתו לאלימות הערבית – בתנאי שזוהי טענה המחייבות הנמקה ולא אקסיומה.

ואולם כל האמור לעיל מבוסס על ההנחה שהזרמים הציוניים העיקריים התנהגו, ככלל, בצורה רציונאלית מתוך רצון לקדם את האינטרסים הציוניים (כפי שהם הובנו עלֿידי כל זרם, לעתים באופן שונה – מכאן הויכוח הגדול על ארץ ישראל השלמה מול חלוקה). לעומת זאת, עיסוקה של המחברת הוא, כאמור, בעיוותים הנפשיים של הציונות, ומסתבר שאחד מהם הוא יצר המוות הגורם לה להימשך לעימות האלים במקום להימלט ממנו. משום כך, לאחר שהיא פותחת את ספרה בדיון ארוך, המשתרע על יותר משלושה עמודים, על שבתי צבי, עלילותיו, שיגיונותיו והזיותיו, עוברת המחברת לציון העובדה כי שמעה בֿ2002 מזוג מתנחלים באלון שבות שעלו לישראל 8 חודשים קודם לכן, שחבריהם המתנחלים חשים "בלתיֿמנוצחים" דווקא מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה וריבוי הקורבנות.

אני מזהה בשיחתם את אותה מזיגה של נחמה ואימה (נחמה בעצם האימה) ש[גרשום] שלום מאתר בליבה של המשיחיות האפוקליפטית. עלֿפי ההגדה המשיחית, הגאלה עתידה לבוא על עם ישראל בייסורים. הישועה תעלה באימה ובהרס… [עוד 4 שורות המוקדשות לאותו נושא, ואז פסקה חדשה:]. האימה מגויסת אפוא לשירותה של ההתעצמות הלאומית. בשנים 1929 ובין 1936 – 1939, כאשר העימותים בין היהודים לפלסטינים בפלשתינה הגיעו לשיאם, מספר "העולים" נסק (אם כי שנת השיא בעלייה הייתה דווקא בשנת 1935); שיעור זה שב וצלל בתקופות של שקט יחסי. בהתאם לזאת, עלה מספר המהגרים מבריטניה לישראל מֿ760 לֿ832 בשנה שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שב וזינק עם פריצתה של האינתיפאדה השנייה
בֿ2000 והוסיף לעלות בהתמדה עד שנת 202 (בֿ2003, לעומת זאת, עמד מספר המהגרים בשפל שלא היה לו תקדים מאז 1989).

כעת חוזר הדיון לזוג המתנחלים מאלון שבות, המתחזקים לנוכח איומי האינתיפאדה: "אפשר שבני הזוג אינם ששים אלי סכנה, אך הם מודים בסגולתה המשלהבת" (31).

אין זה נדיר, כמובן, בסכסוכים לאומיים ש"האימה מגויסת לשירותה של ההתעצמות הלאומית". התופעה נובעת מהנטייה להתלכד ולהתחזק – לעתים לא נדירות גם להקצין – בשעת סכנה ועימות חיצוני. נטייה זו חזקה במיוחד בקרב קבוצות מיעוט אידיאולוגיות (כמו המתנחלים), אולם אינה מוגבלת להן. אין צריך לומר שהיא באה לידי ביטוי בולט בצד הערבי והפלסטיני של הסכסוך, לאורך עשרות שנותיו ובמיוחד בשנים האחרונות. אין היא קשורה, במרבית המקרים, בשום "משיחיות אפוקליפטית". אולם כל מי שסוקר את תולדות העליות היהודיות לארץ והירידות ממנה במאה השנים האחרונות, ייווכח בקלות כי מבחינת השפעתו על האינטרס היסודי של הציונות – להבטיח עלייה המונית ולמנוע ירידה – העימות האלים עם הערבים מהווה, כצפוי, מכשול ולא יתרון; על כך מעידים, כפי שנראה מייד, גם נתוני העלייה מסוף שנות השלושים. אלא שהיהודים לא החליטו במאה השנים האחרונות אם לבוא או לא לבוא לארץ רק בהתאם למידת משיכתם לאימה ולמוות, וגם לא רק בהתאם לרמת מחויבותם לאידיאולוגיה הציונית. לעתים היה להם גם שיקולי נוסף: מצבם בארצות מוצאם. נראה שעובדה זו נעלמה מעיניה של מחברת הספר הביקורתי על הציונות – ולא רק ביחס לשנות האלפיים היא נעלמה, אלא גם ביחס לשנות השלושים של המאה העשרים. לגבי הגברת העלייה מבריטניה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה אין המחברת לוקחת בחשבון את האפשרות כי תופעה זו – במידה שניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מעלייה של כמה מאות אנשים, מן הסתם רובם בעלי מחויבות דתית ואידיאולוגית גבוהה מהממוצע בעליות המוניות – נבעה (גם) מהגברת גילויי האנטישמיות בבריטניה באותה תקופה (תופעה שתועדה בדו"ח שהוגש לבית הנבחרים עלֿידי ועדה פרלמנטארית שעסקה בנושא). מכל מקום, המחברת מציינת את הירידה המשמעותית בעלייה מבריטניה בשנת 2003. שמאי פיגועי ההתאבדות ברחובות ערי ישראל גרמו בסופו של דבר לפגיעה גם בעלייה אידיאולוגית זו?

לגבי שנת 1929, המחברת פשוט טועה. לא הייתה זו כלל ועיקר שנת שיא בעלייה, למרות הטבח בחברון שהיה אמור לשיטתה למשוך לארץ המוני יהודים. שנת השיא עד אז הייתה דווקא 1925, כאשר שקט ושלווה שררו בארץ; אולם בשל מה שידוע כ"גזירות גראבסקי" בפולין גברה מאוד העלייה משם, ומספר העולים הכולל הגיע
לֿ34,386. הנתון לגבי 1929 הוא 5,249. הגענו אפוא לשנות השלושים המאוחרות – שנות המרד הערבי שהיו גם שנים של עלייה בהיקף נרחב יחסית. אין המחברת מסוגלת להעלות בדעתה שום סיבה אחרת, פרט ליצר המוות האפוקליפטי של הציונים ונטיתם להתנחם באימה, לכך ששנים אלה היו גם שנים של "הגירה יהודית לפלסטין" בהיקף רחב. אם היה "משתנה מתערב" שגרם להגברת העלייה דווקא בשנים אלה, עם כל האלימות ששררה אז בארץ, הוא נעלם מעיניה. התזה עצמה היא, אגב, הבל מוחלט – גם ללא "המשתנה המתערב". שנת השיא האמיתית בעלייה, כפי שהמחברת עצמה מצינת, הייתה דווקא שנת 1935, לפני תחילת המאורעות. אז באו לארץ 62,472 יהודים, בשנת 1936 – 29,595, בשנת 1937 – פחות מֿ10,629 (למרות שהמרד הערבי היה בעיצומו), בשנת 1938 – 14.675; בשנת 1939, כאשר המרד הערבי כבר דעך, היהודים, משום מה, גילו רצון מיוחד להגיע לפלשתינה וֿ31,195 מהם עשו זאת. נראה שהיה להם משעמם באירופה בשנת 1939.[2]

מיהם האנשים להם היא מייחסת את הרצון להגיע ארצה דווקא בשעת סכנה, מתוך ערגה כמוסה ל"סגולתה המשלהבת"? אין הדברים מתייחסים למנהיגים ציוניים או לפעילים המחויבים לרעיון. מדובר בעיקר (אם כי לא רק) בעשרות אלפי "יקים" שהנאצים גזלו מהם את גרמניה – ארץ שרובם הגדול ראו בה את מולדתם ולא חלמו לעזוב אותה. מה להם ולשבתאי צבי? גם הקשר של רובם למתנחלי אלון שבות, מבחינה תרבותית ורעיונית, הוא קלוש למדי. השקפת העולם של רובם לא עוצבה כלל עלֿידי האידיאולוגיה הציונות, על שלל העיוותים והנוירוזות שהמחברת מייחסת לה; הקשר היחיד בין אידיאולוגיה זו ובינם נעוץ בכך שהציונות הבינה וניתחה יותר נכון מכל גורם אחר את מצבו האמיתי של העם היהודי באירופה באותה תקופה. לאנשים אלה, אשר זהותם היהודית הייתה לרבים מהם מקור לאסון אך לא משענת של מממש בשעת מצוקה, ששערי העולם כולו ננעלו בפניהם בשעת אסונם – שהרי ארה"ב, מדינות מערב אירופה ואוסטרליה סרבו להגדיל את מכסות ההגירה הרגילות, ואף נימקו זאת לעתים בחשש שהגירה יהודית מוגברת תעורר אצלם את האנטישמיות – לאלה מייחסת ג'קלין רוז את הערגה – אולי תתֿמודעת – ל"סגולתה המשלהבת של הסכנה" בבואם לארץ ישראל. אלה ביקשו למצוא כאן "נחמה דווקא באימה", לאחר שנטשו את גרמניה הנאצית (או במקרים אחרים – את פולין בשיא האנטישמיות שלה). ואת זאת כותבת מחברת המודיעה לקורא בהקדמה לתרגום העברי של ספרה כי משפחת סבתה נספתה בשואה (12). ויש לומר כי אין המחברת מבקשת להוליך את קוראיה שולל בכוונה תחילה – העובדה כי היא "מתנדבת" לגלות כי שנת השיא האמיתית של העלייה הייתה דווקא 1935 מעידה על תוםֿלב מסוים, אם לא על יכולת לוגית גבוהה. אין היא מרמה – היא שבויה בקונצפציה, ללא יכולת מינימאלית לבחון את טיעוניה שלה באופן ביקורתי.

4. סיכום

ז'קלין רוז

השנאה, כידוע, היא יועץ רע, אך נדמה שהרצון להטיף מוסר עלול להיות יועץ רע עוד יותר. יותר משהמחברת שונאת את הציונות ואת מדינת ישראל (בכך עולים עליה רבים), יש לה רצון עז להטיף להם מוסר. אחרי שורשיו הפסיכולוגיים של רצון זה אינני מתיימר לנסות ולהתחקות: הספר מהווה אזהרה מספקת מפני עירוב בין פולמוס פוליטי וניתוח (פסבדו)ֿפסיכולוגי. לאחר שאימצה את הקונצפציה הבסיסית של כיווןֿהטפתֿהמוסר המתבקש, אין המחברת מניחה לשום פרט עובדתי לבלבל אותה, ואין היא מייחסת לידיעת העובדות חשיבות מיוחדת. ראינו שהיא סבורה כי עד סוף מאי 1948 בקושי נורתה ירייה אחת במלחמת העצמאות הישראלית; היא שמעה בודאי בקצה האוזן כי המדינה הוקמה באמצע חודש זה, ומניחה כי שום דבר משמעותי לא יכול היה להתרחש בשבועיים הראשונים לאחרֿמכן (מה גם ש"מוסכם" על היסטוריונים כי המדינה לא הייתה בסכנה ממשית). היא כותבת על "ארגון "בונד" הסוציאליסטי שהתנגד לכל גילוי של לאומיות יהודית" (137); היא שמעה בקצה האוזן שהייתה פעם תנועה יהודית כזאת שהתנגדה לציונות, ומסיקה מזה שאם כך, היא שללה בודאי את הלאומיות היהודית. המחברת יודעת לספר כי הרצל פנה לאפיפיור "והבטיח להוביל תנועת המונים להמרתם של היהודים לנצרות" (127); תגובת האפיפיור לא נמסרה. היא שמעה בקצה האוזן שהיו להרצל, לפני שגיבש את משנתו הציוני, הרהורים כאלה, ומפנה ליומנו, שבו הוא מספר על כך, כאילו זוהי עדות לכך שהפניה לאפיפיור אכן התרחשה במציאות. "בניצוחו של הרצל נועד הקייזר עם הסולטן בניסיון, שהעלה חרס, לשכנע את השליט העותמני להניח ליהודים לצאת לפלשתינה", היא מספרת (128); נראה שהמחברת לא רק חושבת שהציונות האמינה ב"כלֿיכולה", אלא אכן הייתה כלֿיכולה עד כדי כך שהרצל היה מסוגל "לנצח" על הקייזר הגרמני. עורכי המהדורה העברית של הספר בהוצאת "רסלינג" מייחסים להרצל, בהערה מטעמם, יכולת מופלאה עוד יותר: הם מסבירים לקורא כי "יהודה אלקלעי (1798–1878) [היה] יליד סרייבו, בנעוריו ביקר בירושלים והושפע מחוגי המקובלים באזורה… תפיסת הציונות שלו מושפעת מן הציונות המדינית של הרצל ומבוססת בעיקרה על רכישת הארץ בכסף לאורה של פרשת רכישת מערכת המכפלה המקראית" (בעמוד 176, הערה 132). לא לשווא חוזרת ומתריעה המחברת על סירובה העיקש של הציונות להכפיף את עצמה לחוקי הטבע: יכולתו של הרצל להקנות את תפיסת הציונות המדינית שלו, שגובשה בשנות התשעים, ליהודה אלקלעי, שנתבקש להסתדרות הציונית של מעלה בשנת 1878, צריכה קרוב לודאי להיחשב לאחד משיאיה של לתופעה מדאיגה זו.

הרב יהודה אלקלעי .לטענת הוצאת "רסלינג " הוא הושפע מהרצל אם כי מת בילדותו של הנ"ל.

"תפיסת תלאותיהם של היהודים כביטוי של אנטישמיות נצחית, ולא כחלק מרקמתה של המציאות הפוליטית בעולם המודרני הייתה ועודנה אחת מטעויות היסוד של הציונות המדינית" – טוענת המחברת, תוך הסתמכות על חנה ארנדט (148). באופן דומה מתואר הרצל כמי שדבק "מאז ומעולם" בתפיסה לפיה העם היהודי "מכותר עלֿידי אויבים נצחיים" (121). "אנטישמיות נצחית"? האם אחת הטעויות של הרצל לא הייתה דווקא אמונתו כי הקמת המדינה היהודית והפיכת היהודים לעם "נורמאלי" ישימו קץ לאנטישמיות? הייתה זו אמונה נאיבית שהופרכה עלֿידי הניסיון ההיסטורי, אולם ברור שאמונה זו היא ההפך המוחלט מההנחה בדבר נצחיותה של שנאתֿהיהודים נוסח "עשו שונא ליעקב". המחברת עצמה אומרת (81) על "אלטנוילנד" של הרצל כי "לפרקים אפשר לקרוא ברומן הפתוח, החילוני והפלורליסטי הזה כבחלום פוסטֿציוני" (מונח שהוא בודאי מחמאה בפיה). מי שהאמין ב"אנטישמיות נצחית" אינו יכול להציג חזון המצטיין ב"העדרה של עוינות כלשהי בין הקבוצות הלאומיות השונות" (80). מובן שהציונות היא תופעה רחבה הרבה יותר ממשנתו של מייסדה. אולם טענה מכלילה לגבי הציונות המדינית המייחסת לה השקפה המנוגדת לדעתו של הרצל – ושל מנהיגים ציוניים רבים אחרים – אינה ניתוח ביקורתי אמיתי אלא שוב – הטפת מוסר הפוטרת את עצמה מהתעניינות בעובדות.

"כיצד זה הקים לו אחד העמים הנרדפים ביותר בתבל את אחת המדינות הלאומיות האכזריות ביותר בעולם המודרני", מקשה המחברת (132). עקרונית, יתכן שאין צורך להיזקק להשוואות כדי לבקר את ישראל – לא להשוואות עם שכניה, לא להשוואות עם האופן בו נלחמים כוחות הקואליציה בעיראק ובאפגניסטן, ולא להשוואות עם העבר המתבקשות מאזכורה של "ההיסטוריה המודרנית" (ולא רק של העולם בימינו). אולם המחברת מצליחה לא להיזקק להשוואות גם כאשר היא טוענת, לכאורה, טענה השוואתית מובהקת: "אחת המדינות האכזריות ביותר". האם זה נאמר ברצינות? יתכן כי אין לראות בדברים אלה, למרות צורתם החיצונית, טענה השוואתית או טענה עובדתית מסוג כלשהו; זהו, בסך הכול, עוד נוסח של הטפת מוסר. לפעמים ניתן להפיק תועלת גם מביקורת מופרזת ולא הוגנת – אבל לא מדברים המנותקים במידה כזאת מהמציאות.

ביסודי של דבר, הציונות ראויה בעיני המחברת להטפת מוסר משום שמלכתחילה היא "[תבעה] הרבה מעבר למידה, הרבה יותר מדי" (84). השימוש בכוח בשירותו של "יותרֿמדי" זה נפסל אפוא באופן גורף, ללא צורך לדון בפרטים או לדייק בהם, כאשר הם מוזכרים כבדרךֿאגב. אולם המחברת גם מצהירה על אמונתה כי "הציונות נולדה מתוך שאיפה לגיטימית של עם נרדף להקים לו מולדת" (16). אין בשום מקום בספר התמודדות עם השאלה מדוע, בעצם, שאיפתו של עם נרדף זה להקים לו מולדת דווקא במתכונת של מדינה עצמאית – שאיפה הנחשבת בדרך כלל ללגיטימית גם כאשר היא באה מצד עם שאינו נרדף – צריכה להיחשב ל"יותר מדי". לא שיש קושי לנחש מדוע דווקא במקרה היהודי נחשב הדבר ל"יותר מדי": חלק מהטרגדיה של עם נטולֿמולדת – ולא רק נטולֿעצמאות – היא בדיוק זו, שאין הוא יכול להקים מולדת אלא בניגוד לרצונם של רוב יושבי הארץ בה הוא רואה את מולדתו הקדומה ואת מולדתו העתידית, אך בינתיים היא מולדתם של אחרים. יש הרואים בעיקרון של שתי מדינות לשני עמים את הפתרון הצודק ביותר לדילמה זו. ניתן לחלוק על השקפה זו, אך אין בספר שמץ של ניסיון להתמודד עם הנושא. מי שמבקש להכריע בדילמה זו כנגד הציונות המדינית צריך להציג ביושר אותה ואת המשמעות המעשית של דחיית התביעה היהודית לעצמאות לאומית במאה העשרים. קל יותר להטיף מוסר. גם עם הדילמות הקשות שיצר ויוצר הסכסוך הלאומי הממושך שהתעורר בשל שאיפה יהודית זו, ועם שאלת גבולות השימוש בכוח, אין המחברת מתמודדת כלל; היא מסתפקת בהטפת מוסר נבובה ל"צד אחד של הדרמה". בתוך כך הופכת הדרמה לגרוטסקה שלא ניתן ללמוד ממנה דבר מועיל – על כל פנים, לא אם מתעניינים בשאלה החשובה מה מותר ומה אסור, מה ראוי ולה לא ראוי בנסיבות קשות אלה.

 וראו גם

השאלה של ציון

ועוד ויכוחים בשאלה של איך ההיסטוריה הציונית הייתה צריכה להיות

 

אילן פפה  נגד הרצל

 

 

מכבסת המילים נועה גרינברג נגד יואב גלבר

 

 

עודד שכטר נגד  אלחנן יקירה


[1]     בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947–1949, תרגם מאנגלית: ארנון מגן, מהדורה מורחבת ומתוקנת של המקור האנגלי, שהופיע
בֿ1987, תל אביב, עם עובד, תשנ"א 1991, 92–93.

[2]     ראו (בהסתמך על נתוני ממשלת המנדט והסוכנות היהודית, עם הבדלים מזעריים ביניהם)

Moshe Sicron, Immigration to Israel 1948-1953, Falk Project and Central Bureau of Statistics, Special Series No. 60, Jerusalem 1957, Table A.1.

האמונה של אריאל זילבר

חיים מזר ממשיך בפרויקט אריאל זילבר שלו שבו הוא מנתח פזמונים שונים של אחד הזמרים הישראליים השנויים ביותר במחלוקת כיום אדם שהפך מיקיר הקונצנזוס כפי שהיה בראשית הקריירה שלו למישהו שנמצא אי שם מעבר לחלק הימני הקיצוני ביותר של המפה.  יוצר שהוא כיום כמעט בגדר מוקצה בעיני חלקים מהציבור.
הפרוייקט יגיע לשיאו בקרוב במאמר מקיף על יצירתו של אריאל זילבר.

מסך עשן

מילים: אריאל זילבר
לחן: אריאל זילבר

אנחנו במסך עשן
מנותקים מסדר וזמן
ואת הגעת עד הנה דרך ארוכה
נסירה דאגה, נסירה מועקה

אנחנו במסך עשן
מתנדנדים מפה לשם
ואפילו שאני עיוור בחשכה
אני הולך לי בדרכי בבטחה

ועולמי מתחכך בעולמך
וחלומי מסתבך בחלומך
שני כדורי עשן
מתגלגלים, משתכשכים ברוח הקלילה
משתוללים הם בגבהים, שמחה גדולה

וכוכבים נוצצים במבטך
וגורלי כבר נקשר בגורלך
שתי אלומות של אור
גולשות ומתרגשות רוצות כבר הלאה לעבור
גם אלוהים, כבר מתחשק לו לעזור

שתי אלומות של אור
גולשות ומתרגשות רוצות כבר הלאה לעבור
גם אלוהים, כבר מתחשק לו לעזור

אנחנו בעסקי נדל"ן
ומקבלים הכל מן המוכן
אחד תופר, שני עוזר, שלישי גוזר
ויש אחד שאת החלומות פותר

אנחנו בעולם החם
מפטפטים על הא ועל דא
וכבר קיבלתי פה ושם גם למידה
לאן אני הולך ומאין אני בא

ועולמי מתחכך בעולמך
וחלומי מסתבך בחלומך
שני כדורי עשן
מתגלגלים, משתכשכים ברוח הקלילה
משתוללים הם בגבהים, שמחה גדולה

וכוכבים נוצצים במבטך
וגורלי כבר נקשר בגורלך
שתי אלומות של אור
גולשות ומתרגשות רוצות כבר הלאה לעבור
גם אלוהים, כבר מתחשק לו לעזור

שתי אלומות של אור
גולשות ומתרגשות רוצות כבר הלאה לעבור
גם אלוהים, כבר מתחשק לו לעזור

אנחנו במסך עשן
מנותקים מסדר וזמן
ואת הגעת עד הנה דרך ארוכה
נסירה דאגה, נסירה מועקה
ואת הגעת עד הנה דרך ארוכה
נסירה דאגה, נסירה מועקה

הוא והיא ואלוהים

מאת חיים מזר 
מסך עשן  של אריאל זילברהושמע לראשונה ב-1998 יש בו רמזים לשינוי האמוני שהתרחש בגישתו של אריאל זילבר לדת,מאדם חילוני לאדם דתי. במבט לאחור על שיר זה ,אפשר לחוש באי השקט הפנימי שלו שבסיכומם של חיפושי דרך מצא את מקומו כאדם מאמין עם כל סממני הביטוי המוחצנים המתלווים לכך. שיר זה בנוי מאחד עשר בתים שבחלקם הם חזרה על בתים קודמים.מבנה השיר על פי סדר הבתים הוא 1,2,3,4,5,6,7,3,4,5,1 .בשל הדמיון הכמעט מלא בין הבית הראשון לבית האחרון לשיר מבנה מעגלי.

בתים ראשון ושני:

אנחנו במסך עשן
מנותקים מסדר וזמן
ואת הגעת עד הנה דרך ארוכה
נסירה דאגה, נסירה מועקה

אנחנו במסך עשן
מתנדנדים מפה לשם
ואפילו שאני עיוור בחשכה
אני הולך לי בדרכי בבטחה

הכותב מספר על עצמו ועל אהובתו הנמצאים בתוך מסך עשן המנתק אותם מסביבתם. באותה סביבה הכל מאורגן ופועל בדייקנות רבה.שניהם פועלים בתוך כאוס ולמרות זאת הם רגועים ובטחונם בעצמם רב.למרות שאהובתו עברה דרך לא קלה,היה עליה לעבור משוכות רבות ובכל זאת היא מצאה את דרכה.עד כמה דרכם בעייתית בתוך אותו מסך עשן? התיאור נמסר בבית השני. הליכתם בתוך מסך העשן אינה יציבה משל היו שיכורים ומצבו של הכותב קשה יותר. הוא מרגיש את עצמו כמו סומא בדרכו ובכל זאת הוא בטוח בדרכו.

בית שלישי:

ועולמי מתחכך בעולמך
וחלומי מסתבך בחלומך
שני כדורי עשן
מתגלגלים, משתכשכים ברוח הקלילה
משתוללים הם בגבהים, שמחה גדולה

בית זה מתאר את המפגש בין האוהב לאהובתו אהבה בעלת עוצמה רגשית חזקה.שני עולמות הנוגעים זה בזה ומתמזגים אחד בתוך השניה עד כדי כך שחלומו של האחד הפך לחלק בלתי נפרד מחלומה של האהובה ולהיפך.הם כמו כדורי עשן.כדורי עשן הם כדורים שאין בתוכם כמעט כלום ובשל כך הם מתרוממים למעלה ונעים לכל מקום אשר תישא אותם הרוח.כדורי העשן הם מטאפורה לתחושת ההתעלות שלהם .הם השתחררו מהלבטים שהתלוו אליהם וכבלו אותם עד כה.בחוויה שהם מתנסים בה הם מגיעים למצב אקסטטי.תחושת ההקלה היא כה גדולה עד כדי כך שאפילו רוח קלה יכולה להעיף אותם לכל מקום והם לא מרגישים בשום חרדה שהיא. כל כולם שמחת חיים אחת גדולה.

בית רביעי:

וכוכבים נוצצים במבטך
וגורלי כבר נקשר בגורלך
שתי אלומות של אור
גולשות ומתרגשות רוצות כבר הלאה לעבור
גם אלוהים, כבר מתחשק לו לעזור

הקשר בין האוהבים הוא כה חזק עד כדי כך שלשניהם גורל אחד.תחושותיה של האהובה כה יוקדות עד כי הכוכבים משתקפים בעיניה.אם בבית השלישי האוהב והאהובה משולים לכדורי עשן בבית זה הם משולים לאלומות אור. לא משהו פריך,אלא מוצק יותר עם הרבה כוח.כוח של אנשים בעלי ביטחון עצמי רב המוכנים להמשיך הלאה עד כי "גם אלוהים,כבר מתחשק לו לעזור" משפט זה מזכיר אמרה תלמודית שאלוהים עוזר לאלה העוזרים לעצמם. רק משעה שבני הזוג מצאו את דרכם,אלוהים הושיט להם יד ,חיזק אותם ונתן להם את ברכתו כי בחרו בדרך הנכונה.

בית חמישי:

שתי אלומות של אור
גולשות ומתרגשות רוצות כבר הלאה לעבור
גם אלוהים, כבר מתחשק לו לעזור

בית זה הוא חזרה על שלוש השורות האחרונות של הבית הרביעי.הכפלה זו נותנת יתר עוצמה לתחושותיהם של בני הזוג.הם שלמים עם עצמם בבוחרם בדרך החדשה.כל אחד לחוד ושניהם ביחד.

בית שישי:

אנחנו בעסקי נדל"ן
ומקבלים הכל מן המוכן
אחד תופר, שני עוזר, שלישי גוזר
ויש אחד שאת החלומות פותר

בית זה מתייחס לדבר הפרוזאי והחומרי ביותר ,הנדל"ן.העסקים הם כה מוצלחים עד שהכל בא בקלות ללא שום מאמץ. כל אחד מרוויח את חלקו.כולם יוצאים נשכרים,זה שתופר,זה שעוזר וזה שגוזר אם כי קשה לדעת למי בדיוק או לאיזה סוג של אנשי מקצוע אריאל זילבר מתכוון.לכל אחד יש חלום משלו ,אבל רק מי שהוא מאוד מסוים יכול להבין פשרם של חלומות אלה.

בית שביעי:

אנחנו בעולם החם
מפטפטים על הא ועל דא
וכבר קיבלתי פה ושם גם למידה
לאן אני הולך ומאין אני בא

בית זה הוא המשכו של הבית השישי אבל ברמה אחרת. אם בבית הקודם התיאור הוא בעל אופי כלכלי עם רמיזה דתית בסופו,בבית זה התיאור הוא חברתי ומתוארים בו האווירה הכללית ואופי הקשרים החברתיים. אלה קשרים של שיחות חולין קלילות ולא מחייבות.השורה השלישית רומזת על דבר מה שהתרחש מתחת לקרקע:"וכבר קיבלתי פה ושם למידה" כבדרך אגב ובהדרגתיות התפתחה אצל האוהב תובנה חדשה. הוא קיבל למידה,מושג שבמהותו הוא דתי-לימודי קודש. בעקבות זאת הוא הגיע לתובנה של "לאן אני הולם ומאין אני בא",היפוך של הביטוי "דע מאין אתה בא ולאן אתה הולך". ההיפוך בו אריאל זילבר משתמש מעיד על סדר התפתחות התובנות שלו. התברר לו מה היעד העתידי שלו ובעקבות זאת התחוור לו מהו המקור שממנו צמח והתפתח.

בתים שמיני עד אחד עשר הם חזרה על הבתים הקודמים .מסך העשן מקבל משמעות רחבה יותר. הכותב ואהובתו נמצאים בתוך עולם פרטי משלהם.הם מודעים למה שמתרחש סביבם אבל מתוך בחירה החליטו לא ליטול בו חלק.אותה הארה שנתגלתה להם ממלאת אותם ואין להם צורך בריגושים שמציע העולם שמחוץ להם.שורות חמישית ושישית בבית האחרון הם חזרה על שתי השורות הקודמות להם,מה שמעיד שוב על בטחונם העצמי שהתחזק בעקבות שינוי הדרך אותו עשה.

ראו גם

מסך עשן הקליפ

 

האתר של אריאל זילבר

אריאל זילבר בויקיפדיה
אריאל זילבר באתר מומה

חיים מזר על הטרגדיה של בטי בם

חיים מזר על היאוש של אריאל זילבר

מלחמת המלאכים: על "סימנטוב" מאת אסף אשרי

עטיפת

ספר הפנטזיה של אסף אשרי  "סימנטוב " עורר תשומת לב ביקורתית גדולה כאשר יצא לאור לפני זמן מה בעיקר בחוגי המד"ב והפנטזיה אבל לא רק.
הספר משתייך למה שניתן לכנות כ"גל החדש" של ספרי "הפנטזיה היהודית"  מסוגם של "הלב הקבור " של שמעון אדף או   יצר לב האדמה " של שהרה בלאו השואבים את השראתם  ממסורות אגדות מעשיות ומיתוסים יהודיים ותנכיים קדומים  כפי שתוארו בספרו של חגי דגן "המיתולוגיה היהודית " ( להבדיל מספרי פנטזיה מקוריים כלליים ששואבים את השראתם מסופרים זרים לא יהודיים בבירור כמו טולקיין ויש כמה וכמה וכאלו אם כי בכל למקרה הם זכו להרבה פחות תשומת לב תקשורתית גם מחוגי המד"ב וזה נושא מעניין בפני עצמו למה ) שתוקף אותנו כעת ומן הסתם עומד להיות ז'אנר פעיל ביותר בשנים הקרובות. ולכן ראוי מאוד לתת לו כינוי מיוחד משלו . ז'אנר שאני מציע לכנות אותו כאן בכינוי " סיפורי. "גלמים ודיבוקים "( הצעות נוספות טובות יותר יתקבלו בברכה).
ספרו של אסף אשרי היה מועמד רציני ביותר לזכות בפרס הגפן של האגודה הישראלית  למדע בדיוני ופנטזיה השנה  ולעניות דעתי  לא המועמד הנכון זכה בפרס זה במקומו השנה.
אסף אשרי ידוע כאחד העורכים המומחים ביותר למד"ב ופנטזיה בארץ והתבלט גם ככותב במד"ב הקצר .
לפני "סימנטוב " הוא כבר פירסם שני ספרים נוספים .הוא פירסם שני ספרים קובץ הסיפורים "משמאל למונה ליזה' סיפורים פנטסטיים מסוגים שונים שאינם נשארים בזיכרון כלל לאחר הקריאה ' והרומן " " דיכאון אחרי לידה מחדש"   העוסק בכתיבה של מותחן שמשתלט על המציאות.ספר שהרעיון מעניין בו הרבה יותר מהביצוע .


 היה זה רק  עם "סימנטוב"  שהוא הספר "פורץ הדרך" שלו שהוא הראה את עצמו כקול בעל משמעות בתחום הפנטזיה המקומית  ולהלן ביקורת עליו של ירון ליבוביץ'.

.
מלחמת המלאכים : על "סימנטוב"  מאת אסף אשרי

מאת ירון ליבוביץ'
זכור לי רב שיח של מבקרי קולנוע באחת מתוכניות הרדיו שדברו בו על סרט מתח ידוע. השיחה בין המבקרים נסבה על כל מיני נושאים עמוקים שלדעתם ניתן היה ללמוד מן הסרט. נושאים כמו טוב ורע, חיים ומוות, המשמעות ההרסנית שיש להרג כדי לכפות על חטא; כמו כן, המבקרים הזכירו סרטי קולנוע חשובים, שהיוו, אולי, השראה לאותו סרט. לאחר עשרים דקות בקירוב שהשיחה הדי מרתקת הזאת נמשכה הפטיר אחד המבקרים, "אני מקווה שלא הברחנו את מאזינינו. בסופו של דבר זהו סרט מתח מרתק, שאין בו רגע משעמם".

אסף אשרי.
הספר  "סימנטוב " של אסף אשרי הוא, עם כל הרבדים שיש בו, הוא בסופו של דבר, ספר מתח מרתק, קולח, מטלטל לא פעם בתיאורים המאד לא צמחוניים שלו, שהעלילה שלו מזכירה מאד ספרי מתח טיפוסיים. הגיבור הוא בלש או שוטר, במקרה שלנו מדבר בשוטרת בשם מזי סימנטוב העומדת בפני תעלומה של חטיפה של מספר נשים מתחומי חיים שונים זה מזה. היא נעזרת בשיטות לא קונבנציונאליות, דבר שמעלה עליה את ביקורתם של הממונים עליה. בנוסף לזה היא מתמודדת עם קרבות קטנים בחייה האישיים. בתה בת השנתיים עדיין אינה מדברת. היא איננה מסתדרת עם בעלה המחושב מדי, אמה הדומיננטית מידי, ושותפה לעבודה שהיה אהובה ועדיין קוסם לה מידי. אבל בסופו של דבר אין זה ספר מתח רגיל כי אין הוא עוסק בעניינים רגילים.
מזי סימנטוב היא שוטרת המפקדת על יחידה קטנה בשם "ידעונית" העוסקת בפשעים שקשורים בעניינים של תורת הנסתר, בין חברי היחידה נמצאת קוראת בקלפים, מומחית להילות וגבישים ומומחה בקבלה ובגימטריות, אמה היא ידעונית, ליתר דיוק קוראת בקפה שהפכה לשם דבר בקרב עמיתיה למקצוע. החשוב ביותר מבחינת סיפור העלילה, מזי מגלה תוך כדי העבודה שלה ותוך כדי וויכוחיה עם אמהּ מזי מגלה שהנשים הנחטפות נחטפות על ידי בני אדם מאד לא רגילים. בעצם, לפי הנתונים לבני אדם שהם אינם בני אדם כלל ועיקר אלא מלאכים.

waystation
כאן הרשו לי להזכיר סצינה מיוחדת הלקוחה מן הספר "תחנת דרכים" מאת קליפורד סימאק, המזכירה לי את מה שנגלה לנו, הקוראים בספר זה של אשרי. כוונתי המפגש בין אנוך וולאס לחייזר שמציע לו לנהל תחנת דרכים שתשמש אכסניה לתושבי היקום בטיוליהם בו, שעה שהם יעצרו ללון בכדור הארץ. בסצינת המפגש אותו חייזר מבקש מאנוך להסתכל בו היטב וזה הרגע שבו אנוך וואלס מגלה מי עומד לפניו ובעצם לאיזה עולם הוא נכנס. לדעתי, אנחנו הקוראים חווים את ההלם של הכניסה לעולם שאינו מוכר לנו כבר בסצינת הפתיחה של הספר ושם, אם ניתן לומר זאת, נאמר לנו להסתכל היטב. ואכן סצינת הפתיחה היא מרשימה ובאמת איננה אופיינית לספר מתח טיפוסי.
אנו, כקוראים, אכן נדחפים לתוך עולם שאינו מוכר לנו כבר באותה סצינה הפותחת את הספר שבה אליהו הנביא, שלפי כמה מסורות הפך להיות מלאך, מגיע אל בית מבוצר בצורה בלתי רגילה שבו שוכנים מלאכים נופלים כדי להודיע להם, לאחר שהוא זורע הרס בקרב טבעות המאבטחים המקיפים את הבית, שהאל רוצה שיחזרו אליו. כדי שיצליחו לעשות זאת אליהו אומר להם שהאיזון בינם לבין בנות הלילית הופר והן אינן חסינות עוד מפניהם. במהלך הספר אנו מגלים מה השלכותיה של הודעה זאת. לא ניכנס לפרטים כאן אולם ההשלכות הן הרות גורל לגבי היחסים בין המינים גם בעולמנו זה.
בניגוד לאווירה ב"תחנת דרכים", ששם בני האדם בטיפשוטם מפרים את האיזון הרוגע ביקום ועלולים, בהתנהגותם הנלוזה להצית את היקום באש המלחמה, בני האדם בספרו של אסף אשרי עומדים בפני דברים הגדולים מהם עשרות מונים. העולם שעולה מתוך ספרו של אשרי הוא עולם השרוי במלחמה מתמדת שבו האדם הוא גורם קטן שלכאורה הוא חסר אונים וכל מה שיעשה לא ישנה. אולם דווקא עקב כך, וכאן בא הפרדוקס הגדול, האדם יכול, לפעמים, לשנות את יחסי הכוחות הגדולים.


ואכן הכוחות הפועלים ביקום הם אדירים. אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך עולם שנשלט על ידי כוחות מיתיים, כמו מלאכים נופלים ובני לילית, וגם מלאך אשר חי במערות בשם ישראל שאנו יודעים עליו שהוא אביה של מזי, כלומר שמזי היא בתו של מלאך, אם כי רחל אמה, ככל הנראה אינה בת לילית. אסף אשרי ללא ספק מעורה במיתולוגיה היהודית הקדומה, כמו גם בזאת הקבלית. הוא משכיל להטמיע היטב בתוך סיפור העלילה מסורות אנלוגיות שונות, שלעיתים אולי סותרות זו את זו אבל איך שהוא המארג המיתולוגי שנפרש בפנינו הוא קוהרנטי למדי והוא עובר את דף הספר.


אהבתי את הדרך שבה אסף אשרי שלב מוטיבים מקראיים, כמו פסוקים מהמקרא בתוך הדו שיח של המלאכים וכמו השימוש שלו בדימויים מקראיים המשובצים לכל אורך הספר. אני גם אהבתי את היחסים בין חברי היחידה האזוטרית שמזי מנהלת בצורה מאד לא אופיינית בדרך כלל בקרב היחידות המשטרתיות. מערכת היחסים בין חברי היחידה היא לבבית מאד. אולם הנימה הקודרת שעולה מן הספר הייתה לי קשה לעיכול.
האווירה המלחמתית היא זאת ששוררת לאורך דפי הספר והיא קיימת למשל בין מזי לבין רחל אמה, בין מזי לבין גבי בעלה, בין מזי לבין יריב שותפה לעבודה וחברה לשעבר. מערכות יחסים אלה מאופיינות במאבקי כוח שחורגות מאווירה תחרותית בלבד. אין זה אומר שהכמיהה לחיי שיתוף מתוך כבוד הדדי בין גבר לאישה איננה קיימת בספר, אלא שאיני יודע איך אפשר להגיע לכך באווירה הדי נוקשה שבה הספר מתאר את החיים הבין אישיים והחיים בכלל.
הייתי ממליץ לעיין בספר"המיתולוגיה היהודית"  מאת חגי דגן ובספרו של משה אידל "עולם המלאכים בין התגלות להתעלות" כדי לקבל מידע כלשהו על הסיפורים של המלאכים והנופלים ועל לילית סיפורים שמבצבצים בין דפי הספר הזה. אני מוצא את זה מצער שהפכו סיפור על אישה שלא קבלה את התפקיד שייעדו לה למודל לכל מה שמשוקץ במסורת היהודית. אבל זה אינו העיקר. בספר מותח זה של אשרי עולה תמונה של עולם אלוהות שדומה, תסלחו לי, למשרד ממשלתי טיפוסי שבה יד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. ויותר מכך, האל עצמו נראה כעוד גורם בתוך העולם השמימי וזה קצת מעציב אותי.
בכל מקרה, על אף שלטיפוס דה – מיתולוגי כמוני קשה לקבל את זה שאי אפשר לפרש בצורה אלגורית את הספר הרה- מיתולוגי הזה, אני נאלץ להודות שהספר, שאני מנוע להרחיב יותר על העלילה שלו, הוא מותח מרתק ומעורר מחשבה..

קישורים רלבנטיים

סימנטוב

פרק' ראשון מסימנטוב

אסף אשרי בלקסיקון הסופרים

אסף אשרי באתר האגודה למד"ב

אסף אשרי באתר "בלי פאניקה"

אסף אשרי באספמיה

פרטים על אסף אשרי

אסף מוכר ספרים : ראיון עם אשרי
אסף אשרי על סימנטוב

מזל טוב! :"גייל הראבן על סימנטוב

ממתק אמיתי -אריאנה מלמד על סימנטוב

אפוקליפסה עכשיו יוסי גורביץ' על סימנטוב

נגד סימנטוב

סיגלית בן ישראל על סימנטוב

משמאל למונה ליזה :קובץ סיפורים מאת אשרי

דיכאון אחרי לידה מחדש

אהוד מימון על סיפור של אשרי

עוד ספרים בז'אנר החדש  של ""הגלמים והדיבוקים " ז'אנר הפנטזיה היהודית :

"הלב הקבור " מאת שמעון אדף

"יצר לב האדמה " מאת שהרה בלאו

שני הגורואים

חיים מזר משווה ומנתח שני פיזמונים עליזים לכאורה משני תקופות שונות ומעולמות תרבותיים שונים האחד פזמון יידי  מראשית המאה והשני של להקת "טיפקס" משדרות המודרנית   ששניהם עוסקים בביקורת תופעה אחת שלא השתנתה :תופעת הגורו היהודי .

כשהרבי רוקד
מילים עממי אידי
לחן: עממי אידי

כְּשֶׁהָרַבִּי רוֹקֵד,
כְּשֶׁהָרַבִּי רוֹקֵד,
רוֹקְדִים כָּל הַחֲסִידִים.
רוֹקְדִים כָּל הַחֲסִידִים.
יַבָּה בָּה בָּה בָּם…

כְּשֶׁהָרַבִּי יָשֵׁן,
כְּשֶׁהָרַבִּי יָשֵׁן,
יְשֵׁנִים כָּל הַחֲסִידִים.
יְשֵׁנִים כָּל הַחֲסִידִים.
יַבָּה בָּה בָּה בָּם…

כְּשֶׁהָרַבִּי מְזַמֵּר,
כְּשֶׁהָרַבִּי מְזַמֵּר,
מְזַמְּרִים כָּל הַחֲסִידִים.
מְזַמְּרִים כָּל הַחֲסִידִים.
יַבָּה בָּה בָּה בָּם…

כְּשֶׁהָרַבִּי צוֹחֵק,
כְּשֶׁהָרַבִּי צוֹחֵק,
צוֹחֲקִים כָּל הַחֲסִידִים.
צוֹחֲקִים כָּל הַחֲסִידִים.
יַבָּה בָּה בָּה בָּם…

הרבי ג'ו כפרה

מילים: דני רכט וקובי אוז

לחן: קובי אוז
 שרה :להקת טיפקס

בין הרים ובין סלעים
חי צדיק מלאך בחסד
מכונית ושני בתים
השכינה אצלו זה עסק
תור ארוך כל העדה
מבקשים ברכה או שתיים
גם בריאות גם עבודה
הרבי ג'ו כפרה

אגוני מגינם הוא
טו טו קראת
מעפר ירים מלך
טוטו קראת
עוד אבינו חי או מת
טוטו קראת
אין גדול אין כמוך
טוטו קראת

כל עיוור עכשיו רואה
להיכן זורם הכסף
כל כבשה צריכה רועה
שנואם יפה ברצף
הוא שואל ויש תשובה
מטלפן אל השמיים
הוא נותן לך תקווה
הקדוש ג'ו כפרה

אגוני מגינם הוא
טוטו קראת
מעפר ירים מלך
טוטו קראת
עוד אבינו מה נשמע?
טוטו קראת
אין גדול אין כמוך
טוטו קראת

אואואואואואואו איי איי איי איי

מי הגדול שבתורה?
הרבי ג'ו כפרה
מי מרפא כל עקרה?
הקדוש ג'ו כפרה
הוא הציל אנשים רבים
משדים ועין הרע
הוא מומחה בקבלה
הרבי ג'ו כפרה

אגוני מגינם הוא
טוטו קראת…

נגד הגורו היהודי

מאת חיים מזר

תופעת הגורו-אדם בעל כריזמה שרבים נוהים אחריו בצורה עיוורת בלי לשאול שאלות בין שברמיזה ובין שבצורה נוקבת ,היא תופעה אוניברסלית וטמונות בה לעיתים סכנות הרסניות.לתופעה זו יש מקבילות גם בעולם היהודי.שני שירים אחד ביידיש ואחד בעברית נותנים לכך ביטוי מוחשי. השיר היידי נקרא "כשהרבי רוקד" שהיה להיט באמצע המאה ה-20 בקרב דוברי היידיש בארה"ב(מי ששרו אותו היו האחיות בארי) ובארץ. השיר השני הוא שירו של קובי אוז חבר ומנהיגה של להקת טיפקס ושמו "הרבי ג'ו כפרה".

השיר היידי "כשהרבי רוקד "  מספר מה עושים חסידיו של הרב. בשיר זה ארבעה בתים וכל בית מתאר פעולה אחת מפעולותיו ופעולותיהם המקבילות של החסידים.מה שהם עושים הוא חיקוי מושלם של מעשי הרב. כשהרב רוקד גם החסידים רוקדים, כשהרבי ישן כל החסידים ישנים,כשהרבי מזמר כל החסידים מזמרים וכשהרבי צוחק צוחקים כל החסידים. אמנם האמירה בשיר נשמעת חייכנית וסלחנית,אך אי אפשר לטעות במה שנאמר.שיר זה הוא שיר עממי מכיון שלא ידוע מי חיבר אותו ולמרות זאת ניתן לומר בבטחה כי מי שחיבר אותו היה בעל עין חדה. הוא הבין מה מתרחש והרגיש צורך להעמיד בפני החסידים מראה ולומר להם את מה שהם עושים. הרבי מבחינתם הוא מקור הסמכות הדתית והחברתית וכל מה שהוא עושה או אומר הוא בבחינת מצוות אנשים מלומדה.מבחינתם הוא לעולם לא טועה ומה שהוא עושה מחייב אותם באופן גורף כל שעות היממה.חברי הקהילה הם אנשים מתוכנתים .עד כמה רחוק הגיע תכנותם יכול להעיד מקרה שהיה בארץ לפני מספר שנים.בעקבות פטירתו של אחד האדמו"רים ,אחד מחסידיו נשאל בראיון טלוויזיוני במהדורת החדשות, מה יהיה.תשובתו היתה שלא יהיה מי שיחשוב בשבילם.התוצאה-קהילה תלותית שאיבדה כל שביב של רצון לבוא עם דברים משלה.רצונם של חברי הקהילה התבטל בפני רצונו של הרב. יתרה מכך,האני הקולקטיבי מחק את האני הפרטי.

הביקורת של קובי אוז בשירו "הרבי ג'ו כפרה" היא הרבה יותר נוקבת וחריפה. קובי אוז שגדל בשדרות הכיר את האוכלוסייה,ראה את מנהגיה ותרגם את אבחנותיו לשיר היכול גם להשמע ככתבת תחקיר עיתונאית בלבוש מוזיקלי.שיר זה מציב סימן שאלה גדול בפני תעשיית המקובלים.עד מתי?

השיר בנוי משלושה בתים ופזמון חוזר במבנה של בית,פזמון חוזר,בית,פזמון חוזר,בית,פזמון חוזר ולפני הבית השלישי נמצאת שורה מושרת של הברות שמבחינה מוזיקלית יש לה גוון של מוסיקה חסידית.

הבית הראשון מתאר את הצדיק ולמעשה כביכול צדיק המוגדר בצורה אירונית "צדיק מלאך בחסד" והצדיק הזה רחוק מלהיות צנוע החי בתוך עצמו.הוא איננו ולא היה אחד מל"ו הצדיקים. השכינה איננה לשמה אלא קרדום לחפור בו.במעשיו הוא צבר נכסים רבים.קובי אוז אומר זאת בצורה מפורשת "השכינה אצלו היא עסק".קהל הלקוחות הוא גדול מאוד.אותו כביכול צדיק הוא אדם ממולח מאוד הרוכב על מצוקותיהם של הפונים אליו,שהרי כפי שמצוין בסוף הבית השלישי "הוא מומחה בקבלה".השם של הרב "הרבי ג'ו כפרה" יש בו הרבה אירוניה.בקרב קהלים רבים שגור הביטוי "כפרה שלי" כביטוי של חיבה למי שפונים אליהם.במשתמע אפשר לשמוע דבר נוסף. הרב בפעילותו מכפר על העוונות של הפונים לבקש ממנו סעד ובאותה מידה ניתן לתת לכך פירוש הפוך. אותו הרב אומר לעצמו על כל אחד מהפונים אליו: אתה בפנייתך אלי ובכסף שאתה משלם לי תהיה הכפרה של עוונותי (כביכול).

ובכל זאת למה פונים אליו.התשובה היא בבית השני.אנשים זקוקים למנהיג רוחני.מי שיכול לדבר איתם ולנחם אותם "הוא נותן לך תקווה".הוא עונה על שאלות שמפנים אליו. כל זאת למרות ש"כל עיוור עכשיו רואה להיכן זורם הכסף".האם העיוורים באמת רואים והאם הם באמת רוצים לראות? מה מאפיין את הרב? תשובה בבית השלישי.הוא גדול בתורה והוא מרפא כל עקרה ומציל אנשים רבים.הצגת תכונותיו היא בדרך של שאלות: "מי הגדול שבתורה?", "מי מרפא כל עקרה?".שאלות המפנות את האצבע אליו בפזמון החוזר "אין גדול ממך".

הפזמון החוזר פותח במה שנשמע כמו ג'יבריש" "אגוני מגינם הוא טו טו קראת".יכול להשמע כמשפט לעגני על נוסח התשובות של הרב ג'ו כפרה. יש גם מספר הבדלים בין ההופעה הראשונה של הפזמון החוזר להופעה השניה שלו. בהופעה הראשונה נאמר "מעפר ירום המלך" על משקל הביטוי מעפר ירים אביון ומאמר השני הוא "עוד אבינו חי או מת" על משקל הביטוי "עוד אבינו חי".את הביטוי הראשון אפשר להבין כאדם שמכלום נהיה למלך והביטוי השני מייחס לו דמות של אב. המשפט המקורי המייחס לאל תכונות של אב מיוחס במקרה זה לרב ג'ו כפרה.מכיון שהוא אדם בשר ודם,לאחר פטירתו יבוא אחר במקומו.בהופעה השניה של הפזמון החוזר במקום "עוד אבינו חי או מת" נאמר "עוד אבינו מה נשמע", הפניה של מבקשי הסעד אל הרב היא בנימה פמיליארית,קצת יותר מאשר פניה מנומסת.

בניגוד לשיר היידי המתייחס באופן כללי לתופעת הגורו, קובי אוז מנתח את התופעה באזמל מנתחים.
בהתחשב בכך שהשיר נכתב בשנות ה-80 אפשר לראות עד כמה קובי אוז הרחיק לראות כשהתופעה היתה עדיין בחיתוליה

ראו גם

כשהרבי רוקד

הרבי ג'ו כפרה : הקליפ

 

 

זאב אנגלמאיר המאייר הלאומי

 

 

 

זאב אנגלמאיר "פסל המאייר הלאומי" לקוח מ"סירופ 3" 2007.

החלום הרטוב הגדול ביותר של המאייר הקריקטוריסט והקומיקסאי  זאב אנגלמאייר הוא שיום יבוא ובחוף תל אביב יוקמו ארבעה  ראשי ענק של המאיירים הגדולים ביותר של ישראל לדורותיהבדומה לראשי הנשיאים בהר ראשמור בארה"ב.  

ואחד מהראשים האלו יהיה כמובן של זאב אנגלמאיר שיוכר סוף סוף  בעיני כל כראוי לו כ"מאייר הלאומי ".

ועל מה למה ?

ראו בראיון המקיף הזה שפורסם באתר מוזיאון הקריקטורה והקומיקס בחולון

 

המאייר הלאומי

 

ראיון מאת אלי אשד  

 

זאב אנגלמייר הוא אחד הקריקטוריסטים והקומיקסאים העסוקים ביותר במדינה.ויצר כמה מהדמויות הביזאריות ביותר של עולם הקומיקס הישראלי.

הוא נולד בקיראון  ב-1962 להורים  אב שהיה מורה לספורט בהכשרתו  וגם צייר חובב ואם צאצאית לאלופי ספורט יהודיים שהיו מפעילי קייטנה וגם מרקידים בזמנם הפנוי באוניברסיטת בר אילן  . ( לעתיד הוא יעצב את סמל העיר קרית אונו כארנב)  ועד גיל מבוגר יחסית לא גילה עניין מרובה בציור . במקום זה הועסק רוב הזמן בנגינה על פסנתר .

 אנגלמייר: אני זוכר שבניגוד לשאר בני המשפחה לא התעניינתי בפורט או בריקוד ועד היום אני לא ספורטאי או רקדן .בציור  אני זוכר שהתעניינתי במיוחד דווקא במחבלים ובפילים מאוד אהבתי לצייר כפיות ובפילים הפכתי להיות מומחה אם כי אחר כך זה השתנה לטיגריסים .

 בגיל 12 לערך חל פרץ היצירתיות הציורי הראשון שלו אם כי הוא העדיף שלא להראותו להורים

 אנגלמייר : זה לא היה שום דבר מתוחכם ,עשיתי ספרון קטן שבעמוד הראשון יש אישה לבושה ובעמוד האחרון יש אישה ערומה לחלוטין כשמדפדפים בו מהר היא מורידה את הבגדים.

 אלי :זה נעשה למטרות אמנות ?

   אנגלמייר : לא רק  למטרות גירוי אישיות.

 בכלל גם בהתבגרות אנגלמייר העדיף תמיד את עמודי האמצע של פליבוי על חוברות סופרמן ובטמאן .

 אלי :מתי הבנת שעתה מעדיף לעסוק רק בקריקטורות ובקומיקס ?

 אנגלמייר :רק באמצע שנות העשרים לחיי. אחרי הצבא למדתי בבצלאל והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות .

  אלי :מה עשית בבצלאל ?

 אנגלמייר: בבצלאל ניסיתי תחילה את כוחי כצייר ריאליסטי ,אבל מהר מאוד גיליתי שיש הרבה אנשים שיכולים לעשות זה הרבה יותך טוב ממני ושאני לא באמת נמשך לזה . זה היה כשעשיתי סקיצה לתקליטי ג'ז שגילה חברתי ללימודים ולעתיד אישתי התלהבה מהם .ואז הבנתי לראשונה שתחום שלי הוא לא באמת ציור ריאליסטי.

איזה פרוייקטים מעניינים היו לך בבצלאל ?

 אנגלמייר :בשנה השלישית בבצלאל היגיע אלינו מישהו שחיפש סטודנט שיעשה לו עבודה קטנהמידי פעם היו מגיעים אלינו כאלה אנשים והוא היה אחד המוזרים שבכולם ..נפגשתי איתו והוא ביקש שאכין לו פלאטה של מאה מדבקות פופאי ,סנטימטר על סנטימטר. לא ממש ידעתי מה לעשות עם זה ובסוף העתקתי  תמונות של פופאי במחלקת האנימציה בבצלאל  ועשיתי לו פלטה עם הפרדת צבעים.הוא התחמק ולא שילם לי על זה. אחר כך גיליתי שהמדבקות נועדו לכדורי אל אס די.  

 בבצלאל החל אנגלמיר לפתח את שיטת עבודת הקולאז'ים שעימם הוא מזוהה עד היום שבה הוא גוזר אימאזים ממקורות שונים ומגוונים ויוצר מהם שלם חדש.

 אנגלמייר :אני רואה את עצמי כמי שמשתמש בבנק של אימאז'ים ולכל תמונה שלי יש לפחות שבעה מקורות שונים.התמונות שלי הם ספרי זיכרון לאימאז'ים של פעם שעוברים טרנספורמציה למשהו מאוד עכשווי כמיטב דמיוני הפרוע.וכשיצאתי מבצלאל יצרתי לבסוף  את הקומיקס הראשון שלי

 הקומיקס הראשון של אנגלמייר  ב-1987 הופיע במקומון ירושלמי "כל העיר " בלבד . אבל הוא בהחלט   שיקף משהו מעתידו של אגלמייר  כיוצר.

  הקומיקס נקרא "סוטה העיר " וסיפר את חוויותיו המאויירות של רווק ירושלמי.   אלו היו כל מיני פנטזיות מיניות בגוף ראשון. זה היה טור נועז יחסית לזמנו מבחינת העיצוב וגם מבחינת התכנים .

  אלי :היו תגובות ?

 אנגלמייר :בהחלט היגיעו הרבה מכתבים נזעמים למערכת וקיבלתי את כולם באהבה. אני זוכר שפעם הלכתי למסיבה ודיברתי עם מישוהי שהזכירה כמה היא שונאת מתעבת ובזה  ל"סוטה העיר".  .נהניתי מאוד  לחשוף ל]פנייה בסוף הנאום שלה  שאני הכותב.

 

והיו גם תגובות מרגשות :

 

הקולאז'ים האלו הביאו לבסוף לתוצאות מפתיעות.

 אנגלמייר :פעם השתמשתי  עבור סוטה העיר  בקטע על שתי מעריצות פריקיות של נשיא המדינה בתמונה שהופיעה בנשיונאל גיאוגרפיק בשנות החמישים ששם הם צילמו ילדות ישראליות בחוף תל אביב אני אפילו לא ידעתי שזאת תמונה של ישראליות  חשבתי שאלו הודיות בכלל.ואחר כך אותה ילדה בת תשע  שהפכה לאישה מבוגרת זיהתה את עצמה בתמונה ופנתה אלי כדי לקבל את המקור היא מעולם לא ראתה את הצילום הזה עד שהוא התגלה לה דרכי.

כמדומה שדמות הסוטה והמציצנות והסטייה המינית הפכה לאלמנט קבוע ביצירתו של אנגלמיר. הוא משלב ביצירתו את הביזארי והקינקי מהסוגים הקיצוניים ביותר אבל הכל בקריצת עיין שזה לא באמת רציני ,והתחושה היא שאחרי הכל המדובר בילד טוב קיראון שמשחק במשחקים של המבוגרים. .

 

שושקה

 

שנה לאחר מכן  ב-1988 ן החל אנגלמיר  במקומון ירושלמי  אחר את הדמות הידועה האהובה ביותר שלו שושקה "בעלילות שושקה "  סיפור  פרוזה מאוייר ( ראשון מסוגו אבל לא אחרון אצל אנגלמיר שיש לו חיבה רבה לתחום ביטוי זה )  בהמשכים ואריאציה מוקדמת  על עלילות בחורה שמממשת פנטזיות מיניות .

 לעתיד ביצירות הקומיקס שלו  שושקה הפכה לבחורה  ערומה  המסתובבת ברחובות חובבת סקס בכל צורותיו המגוונות מאוד  ומוכנה לעשות הכל בעבור סיפוק רגעי וידידיה כמו צביקה ומוטקה

שושקה בגירסתה הסופית  בזאת הופיעה לראשוה  בגיליון הראשון  של המגזין הישראלי של "מאד " ( גירסה ישראלית קצרת ימים של המגזין האמריקני הסטירי המפורסם ). שושקה הופיע שם פעמיים .ולאחר מכן היגרה למגזין קומיקס מאריך ימים יותר וחתרני באותה המידה או יותר "סטיות של פינגוינים" בעריכת אמיתי סנדי .  אנגלמייר ושושקה הפכו הפך לדמויות המזוהות ביותר עם המגזין. ושם מצאה  שושקה את הקהל שלה שהזיל ריר למראה דמותה ועלילותיה. ומשם הימשיך עם שושקה במגוון מקומות עד עצם היום הזה ובראשם במגזין בהוצאה עצמית "סירופ ".  

 

תמונה מ"המופע של שושקה" של יערה גוטליב

שושקה הפכה לדמות המזוהה ביותר עם אנגלמייר.  נעשה עליה סרט מצוייר בשם "המופע של שושקה" בידי תלמידת בצלאל יערה גוטליב.היא אפילו תורגמה לגרמנית . אם כי נמצא קושי לתרגם את השירים המיליטריסטיים שהיא שרה לגרמנית מאחר שבגרמנית זה עורר הקשרים נאצים .היא הופיעה בפתיחים לסדרה בלונד של אורנה בן דוב .  היא הופיעה במגוון שלמקומות ובמגוון של מוצרים ומזכרות שאותם הכין אנגלמייר כמו רקמות ופטצ'ים שיוצרו בנפל ובמגנטים בפסלונים קטנים מכל הסוגים  .במידה רבה הוא מזהה את עצמו עם דמות זאת. או יותר נכון זוהי הדמות שאנגלמייר היה רוצה להיות אם היה אישה. . היא גם זוכה להתייחסויות  רבות במכתבי הקוראים והקוראת כולל בתחתונים שעליהם מצויירת שושקה שנשלחו לצייר.

 

עוד סדרת קומיקס שלו הייתה "חם וזפת " שהופיעה בעיתון חדשות על עלילות ילד ערבי שמוכר על שפת הים וחבורת טיפוסי החוף ברנשים בסגנון הסרט "מציצים " שמקיפים אותו שם .  הסדרה שרדה ארבע  שנים עם הפסקה של כמה חודשים כאשר אנגלמיר נסע לחו"ל.

 היית מוכן  להמשיך את חם גם היום ?  

 אנגלמיר   נראה לי שחם היום התישן בניגוד  לשושקה.

 איך הירגשת בעיתון חדשות ?

 אנגלמיר : נהדר .הייתה שם פתיחות שלא נתקלתי בה בשום מקום אחר . בחדשות עבד כעורך סופר ספרי המתח  והעיתונאי  אהוד אושרי שסייע לי מאוד והבין היטב את כל מה שעשיתי וכמעט תמיד נתן לי אור ירוק . לדעתי האיור קיבל במה גדולה מאוד ב"חדשות " בראש ובראשונה  הודות לאהוד אושרי . האיורים היו נועזים הרבה יותר ובוטים יותר וגדולים יותר. הכל הודות לפתיחות של אושרי . אהוד אושרי לא היציע רעיונות ונושאים משלו  אבל הוא היה בוחר רעיונות  ממה שהיצעתי לו והוא היה פתוח לכל.

 .   וגם הגרפיקאי רונן  מזרחי סייע מאוד לאנגלמייר בחדשות שהתמונות שלו הפכו מלחלק משמעותי בעיתון . בחדשות החלו דודו גבע ליצור עמודים גדולים של איורים.

 אנגלמייר :אהבתי לעבוד עם אושרי ואהבתי לעבוד עם המעצב רונן מזרחי שהי המאוד חדשני בתפיסותיו .עד אז לא היו עמודות כפולות ושערים מאויירים לעיתונים . אלו היו אושרי ומזרחי שהתחילו עם זה  וזה באמת היה שינוי מהפכני בתפיסה של אמנות האיור בעיתונות.

 הייתה עליך צנזורה ?

  אנגלמייר : צנזרו אותי כמה פעמים לא בהכרך בתוכן.היו מקרים שטיפלתי בנושאים מיניים בצורה בוטה וביקשו ממני לרכך את זה. בדרך כלל  אני יודע מה הגבולות של העיתון ואני משתדל להתאים את עצמי . בעיקרון לאורך השנים יש פתיחות גדולה יותר .אם כי האמת היא שבתקופה שהיה העיתון חדשות יכולתי לעשות דברים מעל דפי העיתון שאני לא יכול לעשות בעיתונים היום.

 

ספרו הראשון היה "הידעת "  שהופיע תחילה כטור בעיתון "חדשות " אוסף של קריקטורות על עובדות מוזרות מבוססות כביכול על מדור ידוע בעיתונות . ובהן ביטא את נטייתו ל\שחוט פרות קדושות שונות תוך שהוא משתמש  ובולל בחומרים נוסטלגיים ופשוטים ומורכבים  שונים מכל הבא ליד ומכל תקופה ויזואלית שעולה על הדעת מעטיפות מגזינים אמריקניים של מדע בדיוני משנות העשרים דרך איורי ספרי ילדים ישראלים של שנות החמישים והשישים ופירסומות של שנות השבעים ועוד ועוד  שאותם הוא מקצין עד לגבול הטירוף ומעבר לו. בדרכו שלו המטורפת אנגלמיר הוא רומנטיקן של התרבות הישראלית הישנה זאת שעד שנות השבעים ומרבה להשתמש באימאג'ים פופולאריים שלה כדי להעביר את מסריו החתרניים .

 בין השאר אנגלמייר יצר הגדה משלו לפסח .ומכיוון שזוהי גירסת אנגלמייר היא רחוקה מאוד מלהיות קונבנציונאלית.

 אנגלמייר אחרי שהתפרסם ספיישל של פסח שלי ב"עכבר העיר" עם פנינים כמו "קרע לי את ים סוף מאחורה "  ו"תשפריץ לי בחורין ותהיה בן חורין " התקשרה אלי דלית לב העורכת של הוצאת תמוז והיציעה לי להוציא הגדה אלטרנטיבית של פסח.

 אנגלמייר הסתגר אז בדירתו במשך שלושה חודשים וצלל אל הטקסט.  הוא העתיק את כל ההגדה בכתב ידו והתוצאה הייתה  הגדה מקורית וחתרנית שמשאירה את הקוראים מרותקים ומשועשעים  עד הסוף ( של הסדר ). . .המהדורה הראשונה נמכרה כמו מצות טריות  תוך עשרה ימים
אנגלמייר : כל החיים עשיתי סדר אצל סבא שלי והסיפור הזה הוא שלי כמו של כל אחד אחר. חשבתי שזאת הגדה שרק חילונים יקנו אותה אבל נדהמתי  כאשר רב בבני ברק ביקש לקנות 21 עותקים לכל יושבי הסדר אצלו . סקרן אותי לדבר איתו והוא אמר לי שיש ריבוי פרשנויות לתורה ..

 

ספרו האחרון עד כה נקרא בפשטות "אנגלמאיר " ובו מוגשות עבודותיו לאורך השנים טורי קומיקס ,איורים שהתפרסמו בעיתונים ,שעשועונים וחידות והם נותנים תמונה מקיפה מעין כמהו של האיש ויצירתו.  

 

ב-1998 החפרסם אנגלמיר את חוברת "סירופ הראשונה שלו שבה עסק רבות בנושאי סקס בצורה החתרנית והומוריסטית הקיצונית ביותר . חוברות אלו בהחלט אינן מומלצות לילדים והם כנראה הקומיקסים האירוטיים ביותר  שפורסמו עד כה בעברית אם כי אף לא אחד מהם הוא רציני….

 למה אתה אוהב להצחיק ?

 אנגלמייר :זאת נטייה טבעית .באמצעות הומור אפשר להגיד דברים קשים שמתקבלים בצורה יותר קלה ונינוחה.

 אתה אוהב לעסוק בסקס והפרשות הגוף וסטיות למה ?

  אנגלמייר : אני מעדיף להתעסק בנושאים בחיי היום יום ולא בגיבורי על . ואני מעדיף להציג את הדברים כמו שהם .בגלל זה הדמויות שלי אף פעם לא מושלמות  אני בעיקרון לא אוהב ולא רוצה ליצור סופרמנים . ,האנשים שלי אף פעם לא יפים ותמיד רואים סימנים של גזרות והדבקות.

 הודות לחוברות "סירופ " האלו אנגלמיר החל לקבל המוני מכתבי מעריצים ובעיקר מעריצות מדהימים שכוללים מבחר מעניין של מתנות ששלחו לו הקוראים המעריצים ובהם  תחתונים רקומים שבקומיקסים שלו ,  עבודת יד עשוייה כולה מחרקים שערות מבית השחי  שערות ערווה ,טמפונים,מובייל מרגלי עכבישים  מכתבים פורנוגרפיים ועוד.  אנגלמייר מקבל כמעט תמיד את ההתקשרויות האלו בברכה להוציא בכמה מקרים בודדים ולא נעימים במיוחד.  גרופית צעירה בת חמש כעשרה שלו  אף נהגה לארוב לו ליד ביתו ולנשוך אותו בצווארו  עם הגיעו לבית .חוויה בהחלט לא נעימה ואף מזעזעת במקצת

 אנגלמייר : זה נגמר רק לאחר שאיימתי עליה שאני אפנה למשטרה . .

 מי היוצרים שהישפיעו עליך במיוחד ?

  אנגלמיר : שמעון צבר שהיה מאייר ענק בשנות החמישים והשישים וגם סופר מעולה וכמובן דודו גבע .הוא היה נוהג לתת לי מחוות שונות ביצירתו עוד לפני שהיכרנו אישית למשל הוא היה מפרסם מיכתבים מאת "זאב אנגלמייר " ודברים כאלו .לבסוף נפגשנו הפכנו לידידים טובים ויצרנו דברים ביחד במסגרת חבורת "החור " שלצערי  לא האריכה ימים בגלל מותו הפתאומי של גבע.

 איך אתה מקבל רעיונות ?

 אנגלמייר : אני מקבל נושאים שונים שעלי לאייר ואז אני מתחיל להפעיל את הראש בסדרת האסוציאציות איפה אני נתקלתי באימאגי'ים שמקבילים לנושא הזה ואיך אפשר להשתמש בהם עבורו עם הספין שלי כמובן . יש לי עשרות ומאות ספרים וחוברות שבהם ימצא משהו מתאים לבסוף כבסיס.אבל זה אומר שגם אין לי ממש סיגנון ייחודי מאחר שלכל דבר אני לוקח אימאג' מאיפה שהו ומשנה אותו לפי צרכי . כך שאין לי סגנון  לכאורה מובהק.מצד שני אני יש למסרים נועזים ובוטים אז כדי לרכך אותם אני משתמש בצבעים עזים נוסטלגיים ובשירי ילדים מחורזים כביכול .אם כי יש לציין שאמצעים אלו רק מגדילים את הבוטות והעוצמה של המסר הנוסטלגי כביכול .  

 

אתה עובד במחשב ?

 אנגלמייר אני ככל הנראה אחד המוהיקנים אחרונים עלי אדמות  שלא עובדים עם מחשב כי במחשב אתה לא יכול לעשות כאלו איורים . הכל יוצא חלק ונקי ואי אפשר לצאת מהקווים .אני כנראה לא במיוחד אוהב טכנולוגיה.אני דווקא אוהב להתעסק בחומרים שלי בגודל המקורי שבו הם פורסמו ולא להקטין אותם לצרכי באמצעות המחשב .אני כנראה לא במיוחד אוהב טכנולוגיה.

 

מה החלום שלך?

 

אנגלמייר ששושקה הדמות שלי תחליף את מגן הדוד כסמל המדינה ושסוף סוף יכריזו עלי בתור המאייר הלאומי  והבית שלי ברחוב לילינבלום יהפך לאתר ביקור כמו בית ביאליק .  

 

 

 

 ביבליוגרפיה  של מאמרים על אנגלמייר

 

שם המאמר:

אנגלמאיר הלוואה נוחה מהבנק החזותי

כותב המאמר:

אדם ברוך

הנושא:

דעותיו של אדם ברוך על מגוון נושאים אקטואליים ופוליטיים, וקטע המוקדש לסגנונו האומנותי של אנגל מאיר לרגל תערוכתו באסכולה ועל איור עיתונות

תאריך:

1998

מקור:

עיתון מעריב, מדור "שישי"

 

 

 

שם המאמר:

"סנטר הגומי" בעורף האוייב

כותב המאמר:

דודו גבע

הנושא:

תהיות על מהות אמנותו של  אנגלמאיר

תאריך:

1998

מקור:

קטלוג תערוכת יחיד של אנגלמאיר באסכולה "אנגלמאיר במערבולת האילוסטרציה"

 

 

 

שם המאמר:

זאב של נייר

כותב המאמר:

נרי ליבנה

הנושא:

כתבה על אנגלמאיר ועבודותיו

תאריך:

22.3.02

מקור:

מוסף הארץ, ע"מ 70-74, 22.3.02

 

 

 

שם המאמר:

הארנב הנמרץ מקריית אונו

כותב המאמר:

אסף גפן

הנושא:

ראיון עם זאב אנגלמאיר

תאריך:

4.6.2004

מקור:

תרבות מעריב, ע"מ 4-5

 

 

 

שם המאמר:

המאייר הלאומי?

כותב המאמר:

קרן צור

הנושא:

עולמו של זאב אנגלמאיר, כתבת שער.

תאריך:

4.6.2004

מקור:

זמן תל אביב, גיליון מס' 628, 4.6.2004

 

 

 

שם המאמר:

האיש וההגדה

כותב המאמר:

עמיר חדד

הנושא:

הגדה של פסח מאוירת ע"י זאב אנגלמאיר

תאריך:

12.3.1999

מקור:

ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, ע"מ 86, 12.3.1999

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שם המאמר:

הגבר המשחק

כותב המאמר:

איריס פז, אופיר פז

הנושא:

ניתוח סגנוני לעבודותיו של זאב אנגלמאיר, לרגל התערוכה "אנגלמאיר במערבולת האילוסטרציה"

תאריך:

ינואר 1998

מקור:

הגלריה לעיצוב של אסכולה, מס' קט' 20/98

 

 

 

שם המאמר:

כמה דברים שידעת, או לא, על אנגלמאיר

כותב המאמר:

תמיר להב-רדלמסר

הנושא:

כמה דברים שידעת, או לא, על אנגלמאיר

תאריך:

1998

מקור:

קטלוג תערוכת יחיד של אנגלמאיר באסכולה "אנגלמאיר במערבולת האילוסטרציה"

 

 

 

שם המאמר:

ניתוח פלסטי

כותב המאמר:

ירמי פינקוס

מושא המאמר:

זאב אנגלמאיר ואנקי בילאל

הנושא:

האומנות של זאב אנגלמאיר לרגל התערוכה בגלריה אסכולה אמנותו של אנקי בילאל

תאריך:

1998

מקור:

עיתון "העיר"

 

 

 

שם המאמר:

חופש הביטוי באמצעות גרסה מוגבלת של השתוללות

כותב המאמר:

תמיר ראונר

הנושא:

ספר חדש לזאב אנגלמאיר

תאריך:

5.6.2002

מקור:

עיתון "הארץ", מוסף ספרים, ע"מ 18, 5.6.2002

 

 

 

שם המאמר:

העיתון הלא ממוסד הכי טוב "סירופ"

הנושא:

חוברת הקומיקס "סירופ"

תאריך:

1998

מקור:

עיתון "תל אביב"

 

 

 

שם המאמר:

מראה את הטוסיק

כותב המאמר:

דנה פלג

הנושא:

ספרו החדש של זאב אנגלמאיר "אנגלמאיר" ואי הבחנה בין זהויות ונטיות מיניות

תאריך:

2002

מקור:

עיתון הזמן הורוד, ע"מ 34

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שם המאמר:

כל המרבה – הרי זה מתוסבך

כותב המאמר:

נטע פלג

הנושא:

הגדה של פסח, זאב אנגלמאיר, הוצאת תמוז.

תאריך:

1999

מקור:

ככל הנראה עיתון "מלבס", מקומון פתח תקווה. (לבדיקה)

 

 

 

שם המאמר:

הידעת?

כותב המאמר:

רותה קופפר

הנושא:

הידעת? ספר של זאב אנגלמאיר, הוצאת מודן וביקורת על האיורים בעיתון "חדשות"

תאריך:

1994

מקור:

עיתון "הארץ"

 

 

 

שם המאמר:

לזכור

כותב המאמר:

נטע פלג

הנושא:

הומור

תאריך:

1999

מקור:

"כלבו" מקומון חיפה

 

 

 

שם המאמר:

מה נשתנה? אני משתינה

כותב המאמר:

ניסן שור

הנושא:

ההומור של אנגלמאיר

תאריך:

1999

מקור:

עיתון "צומת השרון"

 

 

 

שם המאמר:

זאב אנגלמאיר אמן

כותב המאמר:

טל ניב

הנושא:

ראיון עם זאב אנגלמאיר

תאריך:

9.1.98

מקור:

מוסף הארץ, 9.1.98

 

 

 

שם המאמר:

כל השערים של עכבר העיר

כותב המאמר:

תמיר להב-רדלמסר

הנושא:

השערים של עכבר העיר

תאריך:

1997 (לבדיקה)

מקור:

קטלוג  תערוכת "עכבר העיר" בגלריה אסכולה ובדיזינגוף סנטר

 

 

 

שם המאמר:

מטורף? אני?

כותב המאמר:

יובל יועז

הנושא:

כתבה על התכנים בעבודות אנגלמאיר

תאריך:

1999 (לבדיקה)

מקור:

עיתון "אנשים", ע"מ 32-34

 

 

 

שם המאמר:

חבורת חור מוחלט בהחלט

כותב המאמר:

רונה קופרבוים

הנושא:

כתבה על אנגלמאיר, דודו גבע ותמיר שפר ויצירתם חבורת החור

תאריך:

29.6.2000

מקור:

עיתון "העיר", ע"מ 49-55, 29.6.2000

 

 

 

שם המאמר:

סירופ 3

כותב המאמר:

איתמר ב"ז

הנושא:

כתבת שער על אנגלמאיר לרגל הוצאת החוברת "סירופ 3"

תאריך:

אוגוסט 2007

מקור:

עיתון "העיר"

 

 

 

 

 

שם המאמר:

קומיקsense

כותב המאמר:

שלי דובלינסקי

הנושא:

ספריו של אנגלמאיר וחוברות "סירופ"

תאריך:

2008

מקור:

עיתון "הצופר", כתבה של "האוזן השלישית" מדור אוזן ספרים

 

 

 

שם המאמר:

5 התחנות של זאב אנגלמאיר

כותב המאמר:

ענבל שתיוי

הנושא:

חייו ופועלו של המאייר הכי מצחיק במדינה

תאריך:

2004

מקור:

Energy מעריב, אתר האינטרנט של מעריב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קרן צור "זאב בעור של כבש "זמן תל אביב –מעריב גליון מספר 628 4.6.2004. ע' 54-58.

 

 

 

 

 

 

 

וגם בגרסה שונה באתר "יקום תרבות "

אנגלמאיר -המאייר הלאומי

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 454 שכבר עוקבים אחריו