הדינוזאורים מחכים

 

 

 
הַדִּינוֹזָאוּרִים עוֹד יְחַכּוּ לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ
 

ערן צלגוב הוא משורר ומתרגם מאנגלית וספרדית . הוא יליד 1974. גדל בבאר-שבע.
הוא למד שנתיים הנדסת חשמל – מספיק כדי להבין שזה לא הכיוון.
בוגר תואר ראשון בספרויות זרות וספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. במהלך טיוליו בעולם התנדב ללמד בכפר אינדיאני שבהרי האנדים של פרו במשך כחמישה חודשים שם לימד, למד, חי וכתב.
ב-2005 הקים עם חברו בעז יניב את "ינשוף האבן", קולקטיב שירה, שיצא למסע בקיץ 2005 במטרה להוציא את השירה ממרתפי צוותא וכיתות הלימוד ולהחזירה אל הציבור הרחב.
כיום מתגורר בניו-יורק לצורך לימודי דוקטורט באוניברסיטת ניו יורק בתיאוריה ביקורתית וספרות עברית.


 צלגוב הוא אחד משלושת העורכים המייסדים של כתב העת"דקה ".

 ובגליון  הרביעי החדש  של "דקב" הופיע   בימים אלו מחזור השירים המעניין הזה על החיות המפחידות מכל כמטאפורה למצבים אנושיים מאוד.

הדינוזאורים מחכים : מחזור שירי דינוזאורים

מאת
ערן צלגוב

מתוך גיליון " דקה"  4

 


+
בַּלַּיְלָה דִּינוֹזָאוּרִים שְׁקֵטִים
צָדִים חֲלוֹמוֹת
וַאֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם
נִזְהָר לֹא לִדְרֹךְ
לֹא לְעוֹרֵר מְהוּמָה
בַּדֶּרֶךְ הַלֹּא מֻכֶּרֶת

לִפְעָמִים זֶה אַבְּסוּרְד
בְּדֶרֶךְ כְּלָל לֹא מוּבָן
אֲבָל תָּמִיד
מַמָּשׁ לִפְנֵי הַזְּרִיחָה
הֵם חוֹמְקִים

וַאֲנִי לְיָדֵךְ
מַרְדִּים בְּתוֹכִי צַיָּד שָׁקֵט
שֶׁל חֲלוֹמוֹת עֲנָק
מִתְעוֹרֵר בִּמְבוּכָה

+
הָעֲקֵבוֹת שֶׁל הַדִּינוֹזָאוּרִים עַל הַגַּב שֶׁלָּךְ
מְרַתְּקוֹת אוֹתִי
אֲנִי מִתְפַּלֵּא כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ
אֵיךְ לֹא סִפַּרְתְּ לִי עֲלֵיהֶם כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ
אֵיךְ לֹא סִפַּרְתְּ אֶתְמוֹל
אֵיךְ לֹא סִפַּרְתְּ
אֲבָל עַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר יְשֵׁנָה
וַאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁגַּם הַלַּיְלָה כְּמוֹ כָּל לַיְלָה
שׁוּב יָבוֹאוּ דִּינוֹזָאוּרִים וְיַשְׁאִירוּ בָּךְ סִימָנִים
וּבַבֹּקֶר אַתְּ תְּמַהֲרִי לְהִתְלַבֵּשׁ
כְּדֵי לֹא לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת
וַאֲנִי לֹא אֶשְׁאַל

אֲחַבֵּק
+

 


כָּל עוֹד הַדִּינוֹזָאוּרִים יוֹדְעִים לְאָן הֵם הוֹלְכִים
אֵלֵךְ אֲנִי עִמָּם
זֶה לֹא שֶׁבָּרוּר לִי לְאָן
אֲבָל הַקֶּצֶב
הָרַעַד שֶׁעוֹלֶה מִן הָאֲדָמָה בְּכָל צַעַד
נוֹתֵן בִּטָּחוֹן
הֵם מַמְשִׁיכִים וַאֲנִי אַחֲרֵיהֶם
לִפְנֵיהֶם עָרֵי הָמוֹן וּמְכוֹנוֹת עֲנָק
הֵם בְּשֶׁלָּהֶם
וַאֲנִי גַּם
אֵין לִי סָפֵק
דִּינוֹזָאוּרִים הֵם חַיָּה לְלֹא מַעֲצוֹרִים

הָאַחְרָיוּת שֶׁלָּהֶם
עֲדִינָה כְּמוֹ שֶׁקֶט
יֵשׁ הַבְטָחָה
וְהַבְטָחָה צָרִיךְ לְקַיֵּם
זוֹ שְׁאֵלַת קִיּוּם
בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת
יֵשׁ לְהַמְשִׁיךְ

הַכֹּל פֹּה שֶׁלִּי שֶׁלָּהֶם
זֶה בָּרוּר עַכְשָׁו
וּבָאֹפֶק כְּפִי שֶׁמּוֹרֶה הַשֶּׁלֶט
הַמָּקוֹם
שְׁלוֹשָׁה יָמִים
לֹא שׁוֹאֵל שְׁאֵלוֹת

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ עָצוּב שֶׁהַכֹּל יִגָּמֵר
אוּלַי עוֹד לִפְנֵי שֶׁאַגִּיעַ לְשָׁם
אֲבָל לְעֵת עַתָּה
מוֹתֵחַ צַוָּאר אָרֹךְ
לוֹעֵס פִּסַּת אֲדָמָה
וּמַמְשִׁיךְ לִצְעֹד

+
בַּחוּץ עוֹד מִשְׁתּוֹלֶלֶת מִלְחָמָה
אֲבָל הַדִּינוֹזָאוּרִים הָלְכוּ לִישׁוֹן
וְאִיתָּם נֶעֶלְמָה הָעֲדִינוּת
הֵד הַנְּחִירוֹת שֶׁלָּהֶם
מַרְעִיד אֶת הָאֲוִיר
וְאֶת קְצוֹת הַשְּׂעָרוֹת שֶׁלְּךָ
אֲנִי מַאֲמִין שֶׁמָּחָר הֵם יַחְזְרוּ
נוֹשְׂאִים עַל גַּבָּם אֶת הַפְּצוּעִים
הַמֵּתִים וְרֵיחַ לֹא טָרִי בְּפִיהֶם
אַתְּ תַּגִּידִי שֶׁדַּי נִמְאַס כְּבָר
אֲנִי אֲכַבֶּה אֶת הָאוֹר
וְאֵלֵךְ לִכְתֹּב עַל דִּינוֹזָאוּרִים
כָּכָה זֶה בְּכָל מִלְחָמָה

הַדִּינוֹזָאוּרִים עוֹד יְחַכּוּ לַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

 

ראו גם

הבשורה החדשה בשירה או מות השירה ? " : מאמר של ערן צלגוב 

 "ארול ולין " עוד שיר של ערן צלגוב

 

אתר "דקה"

"דקה" בויקיפדיה

גיליון "דקה" 1

גיליון "דקה" 2

כתב עת חדש לשירה "דקה "

כשאבי אביטבול קורא כל הרחוב עוצר : ראיון עם עורכי "דקה" 

"דקה" ערב טרנסטקסטואלי:הקליפ

אלון צור על הדיסק הטרנסטקסטואלי של "דקה"

 

השירה כמופע חי :מאמר על "דקה"

 

 

 

הפילוסופיה של זוהר ארגוב

 

זוהר ארגוב הוא היום אחד הזמרים המפורסמים ביותר של המוזיקה הישראלית לדורותיה עם סרט על חייו ומחזמר על חייו כבוד שלו זכה עד כה רק זמר אחד נוסף מייק ברנט וכמדומה ששניהם מראים שזמר צריך לעבור גורל חיים טראגי כדי שמישהו יעשה מחזמר על חייו . 
   אבל בלי קשר לחייו הסוערים  לארגוב היו  כמה וכמה פיזמונים מעניינים מאוד. וחיים מזר דן כאן באחד מהם.

אל נבקש

 

מילים: תמי לוי

לחן: משה נגר

שר זוהר ארגוב

אל נבקש הכל לדעת
אל נסתקרן לגבי המחר
יש לפעמים שסיבה לא נודעת
יש לפעמים שנבצר הדבר

יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל

אל נבקש סיבה לכל צעד
אל נבקש לדעת כל סוד
יש לפעמים שסיבה לא נודעת
אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד

יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל

יש בוודאי דברים שעשינו
ישנם כאלה לא מעטים
אם עדיין סיבה לכל זאת לא גילינו
אולי נגלה סיבתם בעתיד

יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל

 

האמירה פילוסופית של  "אל נבקש "

מאת חיים מזר


אחד מתחומי ההגות הפילוסופית הוא הפילוסופיה של הידע,תחום היכול למלא מדפים שלמים בכל ספריה העוסקת בפילוסופיה.שירו של זוהר ארגוב "אל נבקש" נוגע במספר היבטים של תחום זה בצורה מרוכזת. בשיר שלושה בתים ופזמון חוזר במבנה של בית,פזמון חוזר,בית,פזמון חוזר,בית , פזמון חוזר.

בית ראשון:

אל נבקש הכל לדעת
אל נסתקרן לגבי המחר
יש לפעמים שסיבה לא נודעת
יש לפעמים שנבצר הדבר

שתי השורות הראשונות פותחות במילה "אל" ושתי השורות האחרונות פותחות במילה "יש".מה לא לעשות ובהמשך הסיבות לכך. לא לנסות להכיר את כל הידע באשר הוא ולא לנסות לדעת את צפונות העתיד. לדעת הכל בלתי אפשרי.הידע בכללותו הוא מעבר ליכולת קליטת המידע של האדם .תמיד יהיו דברים שלא נדע.שום אדם מוכשר ככל שיהיה לא מסוגל לדעת הכל. הידיעה מה יהיה מחר היא לא בהכרח דבר רצוי. הסבר לאמירות אלה ניתן בשתי השורות האחרונות. ישנה סיבה לכך שנמנעים מאיתנו הידיעה הטוטלית וידיעת העתיד.על פי אמירה זו קיים כוח עליון וסמוי מהעין ומהאוזן המונע זאת.ניכר כי כותבת השיר תמי לוי היא אישה מאמינה. אמירותיה הן ניסוח שונה לביטוי המדרשי "במופלא ממך אל תדרוש".

פזמון חוזר:

יש דברים נסתרים
לא נבין לא נדע
נעשה גם דברים
שנראים בלי סיבה
לא צריך כל דבר
לחקור ולשאול
לפעמים גם מותר
לא לדעת הכל


הפזמון החוזר הוא הרחבה של שתי השורות האחרונות של הבית הראשון.אי היכולת לראות דברים ובמובן הרחב ביותר –תהליכים שונים .החושים שלנו לא יכולים לקלוט אותם את כולם. מה שנראה כאילו קיים או מתרחש ללא שום סיבה,עומדת מאחוריהם תכלית מסויימת .לנו אין את היכולת הקוגנטיבית לרדת לפשרה וכי אפשר לחיות עם סימני שאלה .לא לפעול בכל הכוח למצוא מענה לכל שאלה.
בית שני:

אל נבקש סיבה לכל צעד
אל נבקש לדעת כל סוד
יש לפעמים שסיבה לא נודעת
אל נתייאש, אל נפסיק לצעוד

בבית זה שלוש שורות פותחות במילה "אל" ורק שורה אחת פותחת במילה "יש".כמו בבית הראשון הפנייה היא לא במתכונת של ציווי.היא בעלת אופי של בקשה. הבקשה בבית זה רכה יותר מאשר בבית הראשון.הבקשה מתייחסת לידע ככזה.בבית זה הבקשה מתייחסת לתהליכים המובילים לקיומו או להתפתחותו של הידע. המילה סוד בשורה השניה מתייחסת כנראה לתורת הסוד.סביר להניח שלמחברת השיר תמי לוי יש נגיעה בתורת הקבלה. זה תחום שעל פי המסורת אין ללמוד אותו,אלא אם מגיעים לגיל 42.מי שמנסה להשקיע ממרצו בקבלה עלול להינזק.נראה שהמחברת מכוונת לסיפור המדרשי על אותם ארבעה שניסו להכנס לפרד"ס ורק אחד מהם,רבי עקיבא, יצא ממנו שפוי.יחד עם זאת אין להתייאש וצריך להמשיך לרכוש ידע.יש לשים לב לסיומת של השורה הראשונה והשורה האחרונה.השורה הראשונה מסתיימת בשם העצם צעד והשורה אחרונה מסתיימת בפועל לצעוד. צעדיו של העולם,הנע להיכן שהוא נע ובמקביל צעדיו של האדם הולך בעקבותיו.

בית שלישי:

יש בוודאי דברים שעשינו
ישנם כאלה לא מעטים
אם עדיין סיבה לכל זאת לא גילינו
אולי נגלה סיבתם בעתיד


בניגוד לבית הראשון והשני שחלק משורותיהן פותחות במילה "אל" ,בבית זה מילה זו לא מופיעה.שתי השורות הראשונות פותחות במילה "יש" ,פעם בלשון יחיד ופעם בלשון רבים. שתי השורות האחרונות פותחות אחת במילת תנאי "אם" והשניה במילת תהיה "אולי". חלק ממה שקורה בעולם הוא תוצר למעשי ידי אדם. כאלה יש רבים ואפשר לתהות על קנקנם.אפשר יהיה בעתיד להסיר מהם את פרגוד סימני השאלה.לכך דרושים הרבה אורך רוח ורצון.נהיה סבלניים נגיע לתוצאות .באשר למעשי ידינו, אנו אחראיים והסיכויים סבירים שבבוא היום נדע מדוע התרחשו. מתוך מה שנאמר על מעשי ידי אדם ניתן להקיש על מה שאיננו מעשי ידי אדם. במקרים אלה כפי שנאמר בבית הראשון אפשרויות הידיעה מוגבלות.

ראו גם

הקליפ

זהר ארגוב בויקיפדיה

זהר ארגוב באתר מומה
זוהר ארגוב אתר המעריצים

שנה וחצי נסיקה שנה וחצי התרסקות:חייו של זוהר ארגוב
?

 

 

הצד האפל של הירח : הגנוסיס בתרבות הפופולארית :חלק ב'

 

 

 

האם תרבות הפופ המודרנית היא ההתגשמות הכי קרובה אל "הפילוסופיה של משה", שמתוארת בספרו של פרופ' ישראל קנוהל, "מאין באנו"?
אבי לבקוביץ' בודק את האפשרות בחלק השני  של מאמרו על רעיונות גנוסטייםבתרבות המודרנית /

הצד האפל של הירח :הגנוסיס בתרבות הפופולארית חלק ב'

 מאת אבי לבקוביץ'

 

פרק ה' – Full Moon Fever


האם סיפור יציאת מצרים הוא אגדה או מציאות היסטורית? כיצד נוצר עם ישראל העתיק, ומה מקורו של השם "ישראל"? האם אכן היה משה נביא-שליח, ומה חלקו בהתהוותה של האמונה המקראית? שאלות אלה העסיקו מזה דורות את מבקרי המקרא, את האסכולה המינימליסטית שטענה חד-משמעית שלא, ואת המבקרים הדתיים שטענו חד-משמעית שכן, ואלה אנחנו שלא מבינים. אנחנו אולי מבינים, הם תירצו, אבל בל נשכח שהתנ"ך עבר צנזורה, הוא נערך, הוא שונה – הוא עדיין מבוסס על עובדות היסטוריות. פרופ' ישראל קנוהל משתייך אל אסכולה זו, ומציע תיאוריה יפה. התיאוריה אמנם מבוססת על מחשבה, פילוסופיה וניתוחי טקסט, אך היא עדיין מעלה רעיונות שיש לדון בהם. היא נדחית על ידי ארכיאולוגים, בטענה שיש בה טעויות עובדתיות והשערות פנטסטיות. אך איך ניתן להתחקות אחר מקורות הדתות המונותיאיסטיות בדרך אחרת, אילולא הטענה שהוא מציע?

הארכיאולוגים מתייחסים בעיקר להיסטוריה האסתטית שמציע קנוהל: עם ישראל נוצר ממיזוגן של שלוש קבוצות עיקריות, כל אחת מהשלוש הביאה איתה "אלבום משפחתי" משלה, ובו "תמונות" של מנהיגים ואירועים מרכזיים, אמונות ומנהגים שונים. הקבוצה הראשית היתה של פליטים מצפון סוריה, המשנית של כנענים מאזור שכם והשלישית אך המשפיעה ביותר היתה של עבדים עבריים שנמלטו ממצרים – בהם משה. הארכיאולוגים טוענים כי מציאות כזו אינה סבירה, מסיבות אנתרופולוגיות והיסטוריות מחד, ומסיבות ממצאיות מאידך. הם דוחים את התזה, ולו בשל העובדה שהיא פופולרית ואינה מדעית. הם טוענים כי הרעיון כשלעצמו יפה, אך הוא לא נאחז במציאות. ובשל העובדה שאין לו בשר, יכול להיות שגם תורת משה המוצעת ע"פ קנוהל, אינה כפי שהיא.

הרעיון נותר באוויר, אך הוא עדיין נפלא – תורת משה המקורית סולפה בידי כת פונדמנטליסטית. תורת משה המקורית אינה גזענית, היא שוחרת שלום, היא רוחנית, היא אינה תורת מעשה. בעיקר היא אינה משיחית, לפחות לא במובן המשיחי המקובל. היא אוטופית, אבל המציאות המוצעת לא תגיע בכח החרב. היא תגיע בכח המחשבה, האדם יתעלה מעל לעצמו ויחווה את ההארה הטרנסצנדנטית. לא בכפיה, אלא ברצונו הטוב. ובלבד שישתחרר מחומריותו הנחותה, אלא אם היא מכוונת כלפי שמים.

“הפילוסופיה של משה”, אם כך, היתה מונותיאיזם שהאמין באל טרנסצנדנטי מנותק מהעולם, חסר ייצוג, מיניות ורגשות, אל דומם המנותק מהטבע ומרוחק מעולמו. אל שאינו זקוק למצוותיו של האדם, אל שזקוק – אם ניתן לקרוא לזה כך – רק לחיבור האידאי של האדם איתו. הדבר הכי דומה, אם נקלף את ההוליזם האופטימיסטי, לעקרונות הקפיטליזם ולערכי תרבות הפופ. הדבר הכי דומה, אם נקלף את הדיכוטומיה הפסימיסטית, לגנוסיס.

:: . ::

ראוי לציין: בהצעתו האסתטית, קנוהל מתייחס רק אל השבטים המשמעותיים – יהודה, אפרים, בנימין ולוי. לא אל בני השפחות ולא אל בני לאה הנותרים. הוא כן מתייחס אל גויי הים, כאל פליטים מארצות הים האגאי. הוא קושר את אגדות הומרוס אל חלק מהמיתוסים בתנ"ך – לא במפורש, אך את זה טענו ארכיאולוגים כגון יגאל ידין, מסתבר שהוא טוען ששבטים כגון דן, יששכר ואשר, היו גויי ים שסופחו לקונפדרציה הישראלית בעקבות בריתות פוליטיות.

ישראל קנוהל:: . ::

עיקר התזה של  ישראל קנוהל מבוססת על הדמיון בין פולחני החורי בארם נהרים לבין פולחן המקדש, ועל הדמיון בין שמות אלילי הפנתיאון הכנעני לבין שמותיו של אלוהי ישראל. אלוהי הפליטים מחרן היה אל הירח, סין. אלוהי הכנענים היה אל, שור ובין קרניו ירח. המפגש בין שתי התרבויות, הוא טוען, הוליד מיזוג תיאולוגי שעיקרו זיהוי של סין המסופוטמי עם אל הכנעני, ופולחן אל הירח המסופוטמי עם אל השור הכנעני. מיזוג זה הונצח בשם ישראל, שמשמעו: אל בעל שררה, אלוהים הוא שרינו.

אל הירח הבבלי

מה שהוא לא טוען ולא מתרץ, הוא שאלת הפולמוס התנ"כי נגד פולחן השמש – המצרי, הפלשתי והכנעני. פולחן ישראל הוא פולחן הירח, לוח השנה הישראלי הוא לוח הירח, ואף מדבר סיני בו ניתנה התורה הוא נקרא על שם סין. הירח הוא הלבנה, צבעו של הטוהר, האמת והחסד. השמש היא החמה, צבעו של אדום, הזועם והחוטא. עבודת הבעל כללה תליית חמנים, ופולחן מרכבות השמש. האל המצרי היה אל השמש, אתון-רע. המצרים, הפלשתים והכנענים תוארו כבעלי רכב ברזל וסוסים רבים. המצרים הושוו עם סוסים וחמורים, "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל כ"ג, כ'). חמור היה בעל העיר שכם, בימיה כעיר כנענית עובדת-אלילים. אף אל השמש המצרי נקרא כשם חמור – אתון (וגם בשם רע, ניגוד הטוב).

:: . ::

האם התנ"ך מתפלמס עם פולחן השמש, או שמא עם האל שנעבד בפולחן זה? האם אלוהים עצמו אויב את סוג פולחן זה, או רק את האל הנערץ על ידיו? ניתן לשים לב, שוב, כי פולחן השמש מזוהה בתנ"ך עם הרע. התנ"ך נאמן אל הטוב, אך האם האלוהים הוא הטוב לבדו או גם הרע? בנקודה זו חלוקות הדתות הרבות – הגנוסיס טוען כי אלוהים הוא הטוב בלבד, היהדות טוען כי אלוהים הוא הטוב והרע גם יחד. זוהי תפיסה אופטימיסטית, שטוענת כי אין רע כלל – גם הרע הוא ביטוי הטוב, בסופו של דבר. אלוהים הוא הטוב והרע, אלוהים הוא הירח והשמש גם יחד. עבודת האלילים, מסתבר, מזוהה עם הרע והשמש – בכך אלוהים נלחם, הוא נלחם ברע ובזיהויו עם אלוהים אחרים. "לא אתם הרע, אלא אני", הוא אומר. "אני הרע, אני הטוב, אני מקור הכל". כמובן, אפשר להסתכל על זה גם אחרת – אך מכל כיוון שהוא, נקבל את אותה הטענה של האלוהים: פולחן הירח הוא לי, פולחן השמש הוא לי. אני השמש, אני הירח, אני העולם. לי תעבדו ולי לבדי

אל השמש הצרי .

ומעט משחקי מילים: “ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו”, כתוב בספר דברים (ל"ג, ב'). סין הוא השם החורי של אל, המקושר לירח. הסיני הוא אחד מבניו של כנען – כנען הוא הרע, סין הוא הטוב. הרע הוא הטוב ; מדבר סין, או מדבר סיני, שכן בדרומה של הארץ, מקום מוצאו של האלוהים. אך האלוהים הגיע גם משעיר, וזרח כמו השמש. השמש היא הרע, הירח הוא הטוב. הרע הוא הטוב ; זרח בן יהודה, נקרא כשם אחד מאלופי אדום (”יובב בן זרח”). זרח היהודי הוא הטוב, זרח האדומי הוא הרע. הרע הוא הטוב ; זרח נקרא כך בשל חוט השני שנקשר עליו, אדום כמו השמש הזורחת, אדום כמו נזיד העדשים של עשו, אדום כמו הארגמן שממנו נגזר שמם של הכנענים והפניקים. האם האלוהים הוא סין הלבן או זרח האדום? כנראה ששניהם. הרע וגם הטוב.

:: . ::

את כל אלה, כאמור, לא טוען קנוהל. הוא רק נותן פתח להמשך – הפילוסופיה של משה היא אופטימיסטית. ומאחר שכך, ועל אף דמיונה לגנוסיס, יש בין השניים שוני משמעותי. הדמיון המשמעותי יותר הוא בינה לבין תרבות הפופ – ההוליסטית, שמזהה את הגוף עם הנפש, כישות אחת. הגוף כמייצג החומר והרע, הנפש כמייצגת הרוח והטוב. אך שניהם, אחד הם – הרע והטוב. זהו אופטימיזם, זוהי כנראה ההתגשמות הראשונה של הפילוסופיה של משה, לפחות מאז עוותה על ידי הדת, ואת זה כן טוען קנוהל, כאמור.

:: . ::

פרק ו' – New Jerusalem


פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת. הכיוון – הארץ המובטחת. הדרך – חתחתים, קוץ ודרדר, מדבר ושמש קופחת. זוהי אינה סתם שמש, זהו האור הטוב, המקום האידאלי להתגלות. ממנו בא האלוהים, ממנו הוא זרח והופיע, מרבבות קודש, מהררי המדבר. האדם הוא משה, העם הוא ישראל, הארץ המובטחת היא האמת הנצחית – הפילוסופיה הטרנסצנדנטית שמתוארת בספרו של פרופ' קנוהל. הפילוסופיה שעוותה רבות עד ימינו אנו, עת היא מתחדשת, כנראה. בשם האחווה, השלום וההומניזם. בשם הסובלנות, ונגד הגזענות. נגד הפונדמנטליזם הדתי. כל אלה מתחברים לנו אל ערכים של תרבות אחרת ומזוקקת – תרבות הפופ. הסיבה: כנראה שזו הפעם הראשונה שהפילוסופיה הזאת פושטת מעצמה את כל הקליפות ויוצאת אל האור. בין אם מדובר בפסיכדליה, טכנולוגיה או ניו אייג', היא עושה משהו שנוגד את כל המקובל – היא נושאת בשורה, היא נושאת אותה בגאון, אל ההמונים. היא טוענת את האמת, וזורעת אופטימיות מזהירה. חופש, ליברליות, הכל מותר, הכל טוב, הכל נכון כל עוד משהו בכם רוצה להועיל. אבל למי בדיוק זה מועיל? כך לפחות תוהה הממסד, שרואה בכך איום. זוהי אינה תועלת, זהו מרד ושחיתות. זוהי בשורת שקר, שמטרתה לבזוז את קודשי האמת. זוהי התארגנות לא חוקית, זוהי הונאה. יש למגר אותה, יש להשיב את האינקוויזיציה. אבל זה קשה – הטכנולוגיה חזקה מתמיד, והתקשורת חובקת עולם. רגע אחד ראש יורד, ורגע נוסף אחר עולה בצדו השני של העולם. זהו מרדף של חתול ועכבר, החתול הטורף והעכבר הבורח, הממסד המשבית והאנטי-ממסד הנרדף. מי ינצח? ומה הקשר של כל אלה להיסטוריה ולחורבן? התשובה היא אחת, התשובה היא ניצחת. מעבר לכל ספק.

:: . ::

הגנוסיס ההיסטורית היתה מספר כתות שלא קשורות ולפעמים מנוגדות ברעיונותיהם – חלק צדדו בחיי נזירות, חלק בחיי הוללות. גם הייחוד שלהן את האל וזיהויו לא היה שווה. אך עם כל זאת היה משותף לכולן, האבחנה בין הטוב לבין הרע – הטוב שהוא המנותק מהטבע, והרע שהוא הטבע עצמו. הטוב שהוא רשות נשגבת, והרע שהוא ישות נחותה. הטוב שהוא הבלתי נשחת וממנו נובעת הידיעה השלמה, והרע שהוא האל העיוור, אל השקר והחומר. הטוב שהוא הבלתי נודע, הרע שהוא אלוהי התנ"ך, כנראה. למה? כי הוא מעודד בערות, ופולחן גשמי. הוא מונע את חיי הרוח מפני עם הארץ, הוא כולא אותו בעולמו הנחות, ומאיים עליו לבל ינסה להשתחרר מהשבי, בדרכו אל עולם אידאליסטי. הוא מונע ממנו להשתתף במלחמת קודש, אותה הוא רואה כמלחמה בו עצמו – הוא התגלמות הרוע, השטן.

הדואליזם של הגוף והנפש היה מנת חלקן של עוד תפיסות מיסטיות בעולם הקדום. לא רק של הגנוסיס, מן הסתם. כל תיאולוגיה הציעה פתרון לשאלת החומר והרוח, הגוף והנפש. כל תיאולוגיה ניסתה למצוא את החוט המקשר, ובנתה עליו תילי תילים. כזו היתה היהדות, כזו היתה הנצרות, כאלה היו גם שתי הקבלות שלהן – היהודית והנוצרית. האופטימיסטית והפסימיסטית, בהתאמה. זרם זרם ופתרונו, זרם זרם ואמונתו ; השאלה הפסיכו-פיזית, כאמור, היא סלע המחלוקת מאז ומעולם. היהדות שהחזיקה בתפיסה שהגוף והנפש, הרע והטוב, יונקים ממקור אחד. הנצרות שהחזיקה בתפיסה שהגוף מזוהה עם הרע, ולכן הוא נחות מהנפש שמזוהה עם הטוב. והגנוסיס, שהסכימה עם הנצרות, אבל היתה קיצונית עד לשלב בו הוכרזה כמינות.

היחס בין הגוף והנפש ובין הטוב והרע הוא גם ההבדל בין הפילוסופיה של המדע, האובייקטיביזם והסיינטולוגיה, וביניהם לשאר תורות הניו אייג' העכשוויות, כל אחת וגישתה היא, כל אחת ופתרונה לשאלה המרכזית שמעסיקה את האנושות לדורותיה. הפתרון, אם כך, גם קובע את עמדתו של פתרון אחר כלפיו. ככל ששניהם רחוקים יותר, כך הטוענים אותם עוינים יותר. ככל שהם קרובים יותר, כך הטוענים סובלניים יותר זה כלפי זה. אלא שאם אנו תופסים את הניו אייג' כמקשה אחת, אלטרנטיבית לדת, הרי שגם פתרונה מנוגד לזה הממסדי. אולי כך נסביר את הדה-לגיטימציה שמתרחשת נגדו, אם היא עדינה ואם היא גסה. אם היא מגדירה את הזרם הרוחני כאזוטרי בלבד, ככת תמהונית או כמחתרת זדונית ושתלטנית. כן, נסו להזכר בדייויד כורש, ובפשיטה של ה-FBI על האחוזה שלו. מי יודע מה היה שם, ולמה הם באמת היו מסוכנים לשלום אזרחי ארה"ב?

:: . ::

הגישה של הגנוסיס (ושל הנצרות), כאמור, היא פסימיסטית. הוא רואה מול עיניו את הרע בלבד, את העולם הגשמי. הדרך היחידה שלו להתגבר על הרע היא להתחבר אל המקור הטוב, להתנתק מהעולם או להשמיד אותו – זוהי אפוקליפסה וארמגדון. הגישה של הקבלה, מנגד וגם כאמור, היא אופטימיסטית – אם אין רע בעולם, אם טבע האדם הוא טוב, אם גם הרע הוא למעשה ביטוי של הטוב, בסופו של דבר לא משנה אם יש או אין כוונה, כל דבר שקורה בעולם חותר לתיקונו, העולם יהיה בסוף ימיו מתוקן. בין אם בדרך של ידיעת האל, ואז החזון יהיה אוטופי, ובין אם בדרך של מלחמת שמד שתגיע מאליה, ואז החזון הוא דיסטופי, אך לאחריו יבואו השקט והשלווה – החיים על פי האמת.

בחזרה לימינו אנו ; התרבות הטכנולוגית היא אופטימיסטית, תרבות המועדונים היא אופטימיסטית, תרבות הפופ באופן כללי מיוצגת על ידי שתיהן – והיא אופטימיסטית לחלוטין. כל האנשים יהיו חופשיים, הם יתרכזו בטוב7 ובהנאה, באהבה ולא במלחמה, בחיים ולא במוות, בשלום ובשלווה. לאור האמת. חזון שדי חופף את הקבלה, אם מסתכלים על זה כך. מה בכל זאת ההבדל? מן הסתם בחיי המעשה – האם יש להם משמעות? הם יש שכר
עונש? האם יש השגחה פרטית? האם לאדם בחירה חופשית, עם כל החופש או לא שהוא מקבל? באופן אבסורדי, דווקא היהדות שכופה על האדם מצפון וחיי מעשה, טוענת שלאדם בחירה חופשית. התרבות החילונית, מאידך, מאפשרת לאדם את החופש לעשות כטוב בעיניו, כי זה לא משנה מה יקרה – גורלו נחתם מראש, אין לו באמת בחירה חופשית אז מה זה משנה מה בדיוק הוא עושה? זהו פטאליזם, האמונה שהסוף נחתם מראש. כן, זהו סוף טוב בסופו של דבר. ועדיין סוף ידוע.

אז איפה הגנוסיס בסיפור הזה? ואם הוא שונה כל כך מתרבות הפופ, שחולקת קווי מתאר דומים לקבלה – מה מקשר ביניהם בכל זאת? ושוב חוזרים לשאלת הדואליזם, הגוף לעומת הנפש, הדיכוטומיה ביניהם והגאולה העתידית. שתי התפיסות מאמינות שהדואליזם הוא זמני, והתיקון יגיע בהתגלמות אידאליזם. כלומר: כשהנפש תתנתק מהגוף, כשלגוף לא תהיה משמעות, הוא יהיה מופשט. החיבור עם המקור הטרנסצנדנטי יהיה מושלם, הטוב ישלוט בעולם – כזו החוויה הפסיכדלית, כזהו גם מרחב הסייבר חסר הצורה, הגבולות והמקום. כאלה תרבויות המועדונים והאינטרנט.

:: . ::

חוקרי הגנוסיס נחלקו באשר לתור הזהב שלו ובאשר למקורותיו. הם ניסו לקבוע את המקום והתאריך שבו הוא פרץ. המנדעים, אחת מהכתות הגנוסטיות המוכרות ביותר, טוענים שהם הגיעו מירושלים וגלו למדבר, שהיה גם מקום מושבם של כתות גנוסטיות אחרות – ובהן האיסיים, שמהם הושפעו הנוצרים. היה זה גם זמנם של ראשי הזרם הקבלי והרבני, יורדי המרכבה – רבי עקיבא, רבי ישמעאל וכו', שצדדו בקדושת ירושלים, אם לא חיו בה בעצמם. רוב החוקרים טוענים שני דברים: הראשון הוא שראשית הזרם המחשבתי הזה הוא בתפר שבין המאה הראשונה לפני הספירה לבין זו שאחריה. השני הוא שרוב הכתות הגנוסטיות הושפעו אחת מהשניה, או יותר נכון רובן שואבות את תורתם מהפרקים הראשונים של ספר בראשית.

טענתם של חלק מהחוקרים היא שכל הזרמים הללו מקורם באחד, שספג מהמורות ופיצולים בעקבות משברים רוחניים, שהמשמעותי בהם הוא חורבן בית המקדש. היה זה פיצול קריטי, שבר שהעמיד את קדושת העיר והאמונה בעמידותה בספק גדול, ובעקבותיו חלה הקצנה בעמדות הרוחניות של רוב הכתות הגנוסטיות. חלקן המירו את הפולחן בסמלים ומצוות מעשיות (היהדות הרבנית), חלקן המירו את אמונתן בשליח המביא בשורה חדשה, חלקן טענו שירושלים כלל לא נחרבה – לפחות לא ירושלים העליונה והמיסטית. רק ירושלים הארצית נחרבה, בעוונות ישראל שיצאו לגלות הממרקת. לכשהיא תסתיים, ובעזרת הכוונות הטהורות, היא תשוב ותכונן. לכך היהודים מייחלים, וקובעים את הגאולה לבוא המשיח. גם הנוצרים קובעים גאולה כלשהיא בעת זו, אך ביאתו השניה של המשיח תהיה אחרת לגמרי, ותשא בשורה אחרת לגמרי. הגנוסיס לקחה את החורבן למקום הכי קשה וקיצוני: אבחנה מוחלטת בין הטוב לרע, פסימיזם וניכור ליהדות, שמסמלת את הכח המשחית. הגאולה תבוא עם ביטולו, וביטולם של נושאיה, שיהיה ביטול הרע והאחדת הטוב.

:: . ::

מבחינת היהדות, לפחות זו המיסטית, ירושלים לא נחרבה כלל. כלומר, יש אבחנה בין ירושלים של מטה שאכן חרבה, לבין ירושלים של מעלה שעודנה קיימת. הגאולה תגיע ביום שבו ירושלים של מטה תבנה ותכונן, ושתי הערים – זו של מעלה וזו של מטה, יחזרו למצבן הקדום, זו כנגד זו. רבי ישמעאל, חברו של רבי עקיבא, מזוהה ככהן גדול בקודש הקודשים – על פי תפיסה זו. זאת משום שהוא עלה אל ירושלים שעודנה קיימת בחוויתו המיסטית, למרות שירושלים הארצית חרבה בתקופתו ; רבי עקיבא וחבריו צעדו ליד בית קודש הקודשים (ראו בו שועלים, ובכו או צחקו), בדיוק משום כך – הם חוו את החוויה המיסטית. גם אלישע בן אבויה רכב על סוסו ליד מקום זה, בזמן שכהן גדול היה נכנס אליו, יום הכיפורים – אף הוא חווה את החוויה המיסטית (וכפר).

ירושלים, כצפוי, מתוארת בעולם הדימויים של היהדות כמקום הרוחני הנשגב ביותר. גם רבי עקיבא, גדול יורדי המרכבה, דימה את החוויה הרוחנית כתכשיט זהב המציין את ירושלים. "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", אומר ישעיהו (ב', ג'). התורה/הידיעה היא אור, ירושלים היא מקורה, מפני שהיא מקור הדעת ; ירושלים היתה מטאפורית ומטא-פיזית גם בעולם תיאולוגי מקביל, עולם הנצרות. "ירושלים של מעלה" היתה עיר האלוהים, גן עדן עלי אדמות – גן עדן בכלל הוא מקור החכמה, ובו שכן עץ הדעת. ממנו גורש האדם על מנת לשקוע בחיי הבל ובערות, הגישה אל עץ החיים נמנעה ממנו, והחיץ שהושם הוא להט חרב מתהפכת. אותו להט מסוכן, חום נוראי של אש התורה, תורת החיים. מי שמתפרץ אל האור הזה מבלי שראוי אליו, יכווה ממנו. מי שיתפרץ הוא בן חרב ומוות.

המטאפורה זיהתה את ירושלים עם המקום האידאלי לחוויה המיסטית, ואת כל מי שמגיע אל חוויה עליונה שכזאת, כשוכן בה. גם בגילוי הפיזי שלה שכנה ירושלים על הר שיש לעלות אליו, עליה כזו היתה הקבלה של עליה רוחנית. ירושלים כמרכזו של העולם, סימנה את האמת שמחזיקה אותו. כל העמים שיעלו להלחם על ירושלים באחרית הימים (זכריה י"ד), יציינו מלחמת דעות שכל אחת מהן תטען להיותה האמת האבסולוטית – מי שינצח הוא בן הדת האמיתית. עם נצחונה של דת זו או אחרת, יעלו כל הגויים אל ירושלים ללכת באור האלוהים. שוב קיים הקשר בין אור, ירושלים ואמת.

:: . ::

כל הגויים ינהרו אל ירושלים באחרית הימים, נהירה שהיא שאיפה אל האור הלבן והטהור. אותו אור שאליו צריך לקום כי "כבוד ה' זרח" (ישעיה ס', א'). האם כבוד זה הוא אדום כמו הזריחה או לבן כמו האור? זוהי אותה התהיה על הפסוק שטוען שה' גם בא מסיני הלבן וגם זרח משעיר האדום. זוהי שוב שקילות – בין האדום הנמוך לבין הלבן הגבוה. בין הדין האדום לבין הרחמים הלבנים, ששניהם מידות אלוהים, הדת והדין גם יחד. המילה "דת" נגזרת מן המילה "דעת", אך גם המילה "דין" נגזרת ממנה.

בהקשר זה ניתן לציין את שבט דן, שדן את עמו וסומן כנחש – הידיעה הפסולה. הביטוי המשוקץ, הביטוי של הדין, החיה שבעקבותיה הפך העולם ממקום של רוח למקום של חומר, ממקום של רחמים אינסופיים למקום של דין – חום, קנאה והבל. כולם מסומנים עם הצבע האדום ועם הזעם. אך עם כל הטומאה שמייצג דן, בן השפחה הנחות שבשבטי ישראל, יודעי האל – יש לו מקום ביניהם. הוא שקול להם, כאחד מהם. הנחש, שהוא הטומאה והרוע, מקבל חלק בלתי נפרד בפנתאון הדעת מפני שהרע הוא הטוב. הוא יונק מאותו מקור כארי העז, שהוא יהודה. או שמא ישראל, העזים שבאומות ; גם החמור, שמייצג את יששכר, מתקבל לפנתאון. החמור שהוא החומר, החמור שהוא השפל אך למרות זאת נוטה שכמו לסבול. הכוונה היא לשכם המסמלת את מלכות ישראל שאליה הוא מצטרף, ואל הסבל שהוא עול התורה. בכך, למעשה הוא הופך לחמורו של המשיח, הטוב שמגיע בחבילה אחת עם הרע.

הערת שוליים: יש לראות בסמלים של בני דן ויששכר – חיות משוקצות ביהדות כמו נחש וחמור, את הרמזים להיותם זרים לעם ישראל. אם נניח ששני השבטים גויי-ים, נוכל לתרץ את הצידוק להכללתם בעם ישראל. זהו צידוק תיאולוגי, לא רק פוליטי. ניתן להבחין בשם מקום מושבם של שבטים אלה, וכל האחרים המתוארים גויי-ים: הגליל. בין אם מדובר בגלילים הצפוניים ובין אם מדובר בגלילות הפלשתים. המושג הזה – גליל, וליתר דיוק "גליל הגויים", בא לתאר את גלוליהם של אותם הגויים, גויי הים, עובדי האלילים.

:: . ::

בהקשר זה של נחשים וחמורים, מעניין לראות את המאבק בין הגנוסיס ליהדות בשאלת האופטימיזם, בספר הכי שנוי במחלוקת בתנ"ך, ספר שכולו נכתב באווירה פרסית, מקור הדת הזורואסטרית – מגילת אסתר. ספר זה שדוגל במלחמת שמד, בין אם פיזית או רוחנית, לא תואם את ההשקפה היהודית בשום אופן שהוא. זהו ספר פסימיסטי לגמרי, ולו מפני שהוא מפריד בין הטוב לרע באופן מוחלט, שאם לא היה כן – מדוע יש להשמיד את הרשעים? מדוע לא להשיב אותם אל דרך הישר? אלוהים עצמו אומר "אם אחפץ במות הרשע? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה" (יחזקאל ל"ג, י"א).

שבט יששכר נקשר גם הוא לידיעה, ממש כמו שבט דן – הנחש. בני יששכר היו מצויינים בידיעת בינה לעתים, כפי שמעיד עליהם ספר דברי הימים (א' י"ב, ל"ג). היו אלה, מסתבר, החכמים יודעי העיתים שבספר אסתר (א', י"ג), יודעי הדת והדין – השקולים אחד לשני. הקטן שבאותם חכמים היה ממוכן, הלא הוא המן האגגי, הרוע בהתגלמותו. ברור כי הרוע הוא הנחות ביותר, ברור גם כי החומר הוא הנחות ביותר. אך עדיין מדובר בכח שיונק ממקור הטוב, ועל כן הוא טוב מעיקרו. כך היינו רוצים להאמין, אבל מגילת אסתר אומרת אחרת לגמרי. היא מייצגת את מלחמת האלוהים ועמו בצרים אותם – עמלק, ראשית הגויים (במדבר כ"ד, כ'). היא מייצגת את נצחון החרב, את נצחון האור על פני החושך. מגילת אסתר כולה היא אלגוריה על מלחמת קודש – אור בחושך, רוח בחומר, טוב ברע.

המדרש (מכילתא בשלח) ממליץ: "טוב שבגויים הרוג, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו". מה הקשר בין ראשית הגויים, בין המצרים והנחשים, ובין החומר למח? מסתבר שכולם מיצגים את הידיעה מצד אחד, ואת החומר מצד שני. כבר הסברנו: הנחש הוא הידיעה הרעה, ובשל כך צריך להרוג אותו. זהו חומר, צריך לבער אותו. צריך רק רוח – צריך להרוג את החומר, לגרש את החושך, להשמיד את העבודה הזרה, את מפיציה: המצרים, העמלקים, הנחשים. זהו פונדמנטליזם, זוהי דיכוטומיה, זהו פסימיזם. אין קיום לטוב ביחד עם הרע. אם אתה פוגש טוב בגויים – הרוג אותו. אם אתה פוגש כשר במצרים – אין כזה דבר. המצרים הם הרי טרף, הם שיא הטומאה, הנחשים הם רעל, הגויים הם רע. האם אמנם כך? האם זו היהדות האמיתית? האם זו הפילוסופיה של משה? האמנם ישראל אמורים לחיות בפרנויה נוראית מפני אלה שאינם הם?

אנחנו מכירים את הפרנויה הזו מאיפה שהוא. באקורד זה אנחנו יכולים לחזור לראשית המאמר. היהדות של מגילת אסתר, אם זו אכן היהדות, יש לה פרצוף כשל הנצרות הפסימיסטית. פרצוף חמוץ ומאוים, פרצוף חשדני כלפי כל גילוי אמת אחרת, פרצוף חסר בטחון. אין בו בטחון ואמונה בטוב האדם, יש בו חשש מכל דבר אחר, יש בו הסתגרות והכנה ליום פקודה. ההפך המוחלט מערכי תרבות הפופ – סובלנות, אמונה בטבע האדם הטוב, ברצונו החופשי, בצורך שלו לתרום ולהועיל, בשאיפה שלו לשלמות, באינטרס השווה לו ולכולם. אלה שתי אמיתויות מנוגדות, אמיתות אחת נאורה, אמיתות אחת חשוכה. תרבות הפופ והקפיטליזם הנאור, ניכסו לעצמם את הדיאלקטיקה הזו ולא בכדי. הם מייצגים את האור האמיתי – הם שואפים להפיץ את האור הזה, כנגד רצונו של הממסד הפרנואידי. בפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית, מישהו קם ועושה מעשה. מישהו מסוגל לתת פייט לממסד השתלטני ולגבור עליו. זהו היתרון הטכנולוגי והמוסרי שיש לנאורות על פני החושך הממסדי. האופטימיזם הטכנולוגי, האמונה שהטוב ינצח. אנחנו כאן בכדי לבחור לצד מי אנחנו מתייצבים – לצד כח המחר או האתמול, הטוב או הרע, החדשני או המיושן, המתקדם או המסורתי, המועיל או המזיק, הנאור או החשוך.

:: . ::

סוף דבר


לסיכום, ניתן לצמצם את ההבדלים בין הדתות השונות לשלוש שאלות, שגם הן בסופו של דבר מצטמצמות לאחת: מה היחס בין נפש לגוף ובין רוח לחומר? האם ההנאה הפיזית מותרת, או שמא היא מזוהה עם הרע ואסורה? האם בני האור אמורים להיות כל האנשים בעולם, או רק קבוצה מצומצת (עם) שקשורה בקשר דם? והשאלה החשובה מכל, שממנה נובעות כולן: האם יש רע בעולם, או שמא הרע הוא הטוב?

היהדות/הקבלה: מאמינה בברית נצחית בין ישראל האתני לאלוהים הקנאי. אמונה אופטימיסטית, השואפת לאיחוד בין הטוב והרע, החומר והרוח. מתירה את ההנאה ובלבד שתהיה קדושה – פיזית ורוחנית. מקפידה על חיי מעשה. גזענית ובדלנית.
הנצרות (הקתולית): מאמינה בברית בין ישראל המטאפורי לאלוהים האוהב. אמונה פסימיסטית, השואפת לניתוק בין הטוב והרע, החומר והרוח. אוסרת את ההנאה הפיזית ודוגלת בפרישות, ובהקדשה לחיי הרוח. מקפידה על חיי המעשה, ובלבד שתהיה זו נזירות. קוסמופוליטית אך גזענית.
הגנוסיס: מאמינה בברית בין ישראל המטאפורי לאלוהים האוהב, שהוא טרנסצנדנטי ומנותק מהעולם. שואפת לניתוק בין הטוב והרע, החומר והרוח. מזהה את הרע עם החומר, ואת חיי המעשה עם שניהם. דוגלת בדואליזם ובדיכוטומיה – הנאה מוחלטת והפקרות, או סגפנות מוחלטת ופרישות. גזענית ובדלנית.
הפילוסופיה של משה: מאמינה בברית נצחית בין ישראל לאלוהים האוהב. לא מצוין אם ישראל הוא אתני או מטאפורי, ומסתבר שאם הסכימה לחבור אל הכנענים, היא דוגלת בישראל המטאפורי (למען האמת, המילה ישראל לא נמצאת בלקסיקון, אלא מאמיני דת משה – לווים). קוסמופוליטית וסובלנית. לא דוגלת בחיי מעשה, אלא בחיי רוח, אהבה ואמונה. מתירה את ההנאה על סוגיה, ורואה בה ערך (הסמל: סעודה).
תרבות הפופ, דת הטכנולוגיה, הקפיטליזם (האתיקה הפרוטסטנטית ע"פ ובר): מאמינה בברית בין ישראל המטאפורי לאלוהים האוהב, שהוא טרנסצנדנטי ומנותק מהעולם. שואפת לאיחוד בין הטוב והרע, החומר והרוח. מתירה את ההנאה על סוגיה, ורואה בה ערך והגשמת חזון האל – דוגלת במתירנות וחופש, ובלבד שאינם פוגעניים. מאמינה בגזירת הגורל, ובתיקון העולם על ידי ההנאה. קוסמופוליטית וסובלנית.

ראו גם

חלק א' של המאמר

אתר "סוכן תרבות " של אבי לבקוביץ'

 

הג'יבריש של להקת "כוורת " :מחווה ליובל דרור

קובץ:Kaveret Zafof.jpg

 

 

 מבקר הפזמונים של האתר חיים מזר זכה לכבוד גדול :העיתונאי והבלוגר הידוע יובל דרור טרח ישב וכתב מאמר פרודיה שלם ומצחיק מאוד על ביקורת שלו   כשהוא משתמש לשם כךבשיר של דני סנדרסון. .

כמו שאר הקוראים גם חיים מזר התרשם מאוד מהפרודיה ( אם כי הרבה פחות מהתגובות בבלוג של דרור שאותן מצא בנאליות למדי ) וכתב במחווה ליובל דרור מאמר ביקורת על פזמון של להקת "כוורת".
והרי הוא לפניכם :.

לו לו

מילים: אלון אולארציק

 

לחן:דני סנדרסון

ביצוע: להקת "כוורת"

כשיצאתי לעולם
מחייך אבל ביישן
לא ידעתי מה לענות
לדודים, שוטרים וגם בנות

אז הלכתי לסבי
הוא אמר לי: "שמע נכדי
במקרה כזה תאמר
חנרו פרו טרו קרינר"

לו לו לו לו לו לו לו לו הופ-טרארה
חנרו פרו טרו קרינר
לו לו לו לו לו לו לו לו הופ-טרארה
זה מפני שאין לי מה לומר

וכשאני פוגש אחת בלונדינית
שהיא כולה פרסומת לשמחה
אני ניגש כמו רודולף ולנטיני
ואז לוחש בשקט באזנה

לו לו לו לו…

לואי השש עשרה עלה גרדומה
ראשו מונח מתחת לסכין
שאלו אותו: "היש לך מה לומר?"
ואז לואי השיב בחרוזים

לו לו לו לו…

חנרו פרו טרו חנרו טרו קרינר
וחנרו פרו טרו חנרו גם אותו דבר

מהר סיני ירד משה רבנו
וכל העם לעגל מתפלל
"אני דורש הסבר!" אמר משהנו
וכל העם התחיל להשתעל

לו לו לו לו לו לו לו לו (שיעול)-טרארה
חנרו פרו טרו קרינר
לו לו לו לו לו לו לו לו (שיעול)-טרארה
את הלוחות הברית מיד שבר
בין כה לא היה לו מה לומר
זה מה שסבי נהג לומר

הג'יבריש של להקת"כוורת"

מאת חיים מזר 

 

"לו לו "  הוא אחד השירים יוצאי הדופן של להקת "כוורת" משום שיש בו שילוב של טקסט וגי'בריש, ה'גיבריש למרבה האבסורד יש לו מה להגיד.השיר בנוי משבעה בתים ופזמון חוזר.מרביתו של הפזמון החוזר הוא בג'יבריש והשורה האחרונה טקסטואלית רגילה.שיר זה מתאר סיטואציות שונות בחלקן ביוגרפיות של מספר השיר ובחלקן היסטוריות. ניתוח השיר יעשה על פי סיטואציות.

סיטואציה ראשונה-בתים ראשון ושני:

כשיצאתי לעולם
מחייך אבל ביישן
לא ידעתי מה לענות
לדודים, שוטרים וגם בנות

אז הלכתי לסבי
הוא אמר לי: "שמע נכדי
במקרה כזה תאמר
חנרו פרו טרו קרינר"

סיטואציה זו מתארת את שנותיו הראשונות של המספר ואת אופיו בימי צעירותו.אדם צעיר ותמים ,תמיד נבוך בפנייתו למי מבין אלה שהוא מתאר-קרובי משפחה,אנשי חוק ובנות גילו.הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו ואיך להתנהג.מורגשים חוסר הניסיון ואי הבשלות שלו,מה עושים ואיך מתנהגים. בצר לו פנה לסבו ולא לאבא מכיוון שזה הראשון מבוגר ובעל ניסיון רב יותר בחיים. תשובת הסב מתוארת בשורה האחרונה של הבית השני :"חנרו פרו טרו קרינר". לכאורה משפט רגיל ,למעשה אוסף של מילים חסרות משמעות.

פזמון חוזר:

לו לו לו לו לו לו לו לו הופ-טרארה
חנרו פרו טרו קרינר
לו לו לו לו לו לו לו לו הופ-טרארה
זה מפני שאין לי מה לומר

שלושת השורות הראשונות ללא שום משמעות שהיא. השורה הראשונה זהה לחלוטין לשורה השלישית, השורה השניה זהה לחלוטין לשורה האחרונה בבית השני. לשורה האחרונה יש מובן:"זה מפני שאין לי מה לומר". הג'יבריש הוא תחליף לכך שלמספר אין שום אמירה שהיא. האפשרות היחידה הבאה בחשבון ,כמצוות הסב,היא אסופת הברות וכאילו מילים ששילובן אמור לעשות רושם על הסביבה.למעשה אין מאחוריהן כלום.הסב אומר לנכדו בפשטות:אם אין לך מה להגיד תלבש מסכה.
תמונה:Kaveret Poogi.jpg

 

סיטואציה שניה-בית שלישי:

וכשאני פוגש אחת בלונדינית
שהיא כולה פרסומת לשמחה
אני ניגש כמו רודולף ולנטיני
ואז לוחש בשקט באזנה

כאן המספר הוא אדם בוגר. אין נערות ,אלא אישה בוגרת והוא פונה לאחת ספציפית-בלונדינית,סמל של צעירה שופעת מיניות שאין בה שום ייחודיות ופלקטית בהתנהגות שלה(אין לשכוח שהשיר נכתב בשנות ה-70). המספר נוהג כמוה ,רק בצורה מוחצנת יותר ונכנס למגפיים גדולות ,מגפיו של רודולף ולנטינו,רודף הנשים הנודע.כדי לעשות עליה את הרושם הדרוש הוא משתמש בג'יבריש של הפזמון החוזר.איזה רושם יעשה עליה משפט כמו "חנרו פרו טרו קרינר". את משפט הסיום של המשפט החוזר, המספר אומר לעצמו.

סיטואציה שלישית-בתים רביעי וחמישי:

לואי השש עשרה עלה גרדומה
ראשו מונח מתחת לסכין
שאלו אותו: "היש לך מה לומר?"
ואז לואי השיב בחרוזים

לו לו לו לו…

חנרו פרו טרו חנרו טרו קרינר
וחנרו פרו טרו חנרו גם אותו דבר

סיטואציה זו מתבססת על אירוע היסטורי,רגעיו האחרונים של לואי ה-16.לפני שראשו נערף הוא נשאל מה יש לו להגיד והתשובה שהמספר שם בפיו היא הג'יבריש של הפזמון החוזר.הקורא יכול לצפות שיאמרו דברי טעם,אבל לא. יכול להיות שאלון אולארצ'יק התבסס על כך שמלך זה לא היה ידוע בחוכמתו הרבה,אם לנקוט בלשון המעטה וכל מה שהיה יכול להגיד היו דברי הבל. הבית החמישי הוא בן שתי שורות ,ג'יבריש החוזר על עצמו עם סיומת טקסטואלית רגילה המגחיכה עוד יותר את המלך.

סיטואציה רביעית-בתים שישי ושביעי:

מהר סיני ירד משה רבנו
וכל העם לעגל מתפלל
"אני דורש הסבר!" אמר משהנו
וכל העם התחיל להשתעל

לו לו לו לו לו לו לו לו (שיעול)-טרארה
חנרו פרו טרו קרינר
לו לו לו לו לו לו לו לו (שיעול)-טרארה
את הלוחות הברית מיד שבר
בין כה לא היה לו מה לומר
זה מה שסבי נהג לומר

בתים אלה נשענים על אירוע מקראי,מעמד הר סיני. משה יורד מהר סיני ולתדהמתו העם אינו איתו, אינו מחכה לו ומתהולל סביב עגל הזהב. התגובה של משה היא ביוקרטית :"אני דורש הסבר". האם מי שהוא מתייחס אליו בכלל?התשובה היא לא.השיעול של העם בשורה הרביעית מעיד רק על דבר אחד ,שעמום. אין לו רגעי חיל ורעדה.רמז לכך ניתן בשורה השלישית. שם החיבה של משה "משהנו"-משה שלנו.תחושה של אינטימיות ,מעין קירבה פמיליארית ובה בעת מגמדת אותו.

הבית השביעי הוא שילוב של הפזמון החוזר וטקסט רגיל.תגובת העם היא ג'יבריש ועוד פעם ג'יבריש מלווים בשעמום והשיעול המתלווה לכך. הפעם תגובתו של משה אינה ביוקרטית,אלא התפרצות זעם המוצאת את ביטויה בשבירת הלוחות.הזעם הוא כה גדול עד כי הוא נשאר חסר אונים.למשה לא היתה שום תשובה.ההלם היה גדול מאוד. משה איננו משתמש בג'יבריש וכפי שהכתוב אומר "בין כה לא היה לי מה לומר/זה מה שסבי נהג לומר". חוזרים לסבא.מעין סגירת מעגל. הסיפורים על לואי ה-16 ועל משה ,במשתמע סופרו למספר בילדותו וכאילו שהסבא רוצה לומר מהו ג'יבריש, מתי להשתמש בו כאמצעי לצאת ממבוכה ומתי עדיף לשתוק. על פניו מחבר השיר מגחיך את הדברים הרציניים ביותר ,אך מתחת לפני השטח ישנה בשיר אמירה ותבונה רבה בתוכה.

"לולו" הקליפ

תמונה:Kaveret Sipori.jpg

 

קישורים רלבנטיים

להקת "כוורת"

אלון אולארציק בוקיפדיה
האתר של אולארצ'יק

האתר של דני סנדרסון

דני סנדרסון בויקיפדיה

 

"מוך מדי " יובל דרור על דני סנדרסון :

עוד על יובל דרור

 

חיים מזר על הדרכים של אלון אולארצ'יק

הצד האפל של הירח : הגנוסיס והתרבות הפופולארית:: חלק א'

ציור מאת דויד רנקין

אבי לבקוביץ' הוא הוגה רב תחומי ותיאולוג חילוני שמפרסם מאמרים רבים בנושאי דת אמונה פולחנים אידיאולוגיות ותרבות מודרנית.
ולהלן ראשון בסדרת מאמרים שלו שיופיעו בקביעות באתר זה שבו הוא עוסק מערכת הרעיונות הקדומה  המוחרמת והמושמצת  מכל"הגנוסיס " מערכת רעיונות שלבקוביץ' קובע שיש לה השפעה אדירה אם כי בלתי מוכרת  עד  כה  על התרבות הפופולארית המודרנית .

 

הצד האפל של הירח :הגנוסיס בתרבות הפופולארית

 מאת אבי לבקוביץ'

 

מבוא :

הממסד לא אוהב שאנשים יודעים את האמת. האמת היא הרי נחלתו הבלעדית, הוא מרשה רק למתי מעט לעמוד בסוד העניינים. וגם זה בשקט. אסור לגלות. זה עולם נסתר וסמוי מהעין, אסור לאף אחד לדעת את מה שקורה בחדרי חדרים. ידיעה היא מילת המפתח. טוב לממסד שהציבור לא יהיה מודע למה שקורה, שיהיה חסר דעת. בצורה הזו השליטה תהיה עדיין בידיו, הציבור לא יגלה את הצפונות ולא יוכל לאיים על ההגמוניה שלו. הרגע שמישהו חודר אל המתחם הלא מורשה מוגדר כשחיתות, כערעור. הממסד מוקיע את הרגע הזה, ואת הפולש לטריטוריה שאינה לו. הממסד מחנך לאי-ידיעה, או יותר נכון לתודעה כוזבת, הוא מתאמץ לשמר אותה. הס מלהזכיר שיש אמת אחרת, עליונה ונשגבת. האמת היא האלוהים של הממסד, והוא יגן עליה בכל תוקף. הטרמינולוגיה של האמת שלו תמיד תכלול את אותם המושגים: טבע, צמיחה, יצירה, השחתה, בניין, יסודות. פגיעה באמת היא פגיעה ביסודות, נאמנות לאמת היא טבעית.

הגבולות בין דת, מדע ופסיכדליה מעולם לא טושטשו יותר מאשר עם התגלית הזאת – קיימת אמת מסויימת שלא רבים מודעים אליה. למרות שהם היו רוצים לחתור אליה, אם הדבר היה אפשרי. מסתבר שהוא אפשרי, רק אם נרצה. רק אם נשתחרר ונהיה חופשיים מכבלי האמת הזאת שאינה אלא שקר. לכל ממסד יש את התנ”ך שלו, ומולו עומד ומאיים הגנוסיס – האנטי-כרייסט. אבל האם הוא אכן התגלמות הרשע? או שמא כל חטאו הוא החתירה אל אותה אמת נסתרת שעשויה לאיים על שלטונו הבלעדי של הממסד, ועל כן הוא רודף אותו? זאת ועוד במסה קצרה על החוויה המופלאה של הסמיוטיקה והסמנטיקה של הדעת. או: פרשנות גנוסטית של התנ”ך, והקשר האקטואלי שלה אל תרבויות הסייבר, הפופ והמועדונים.

:: . ::

"יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם" (תהילים ק"ד, ל"ה), אומר התנ"ך. באילו רשעים מדובר בדיוק, מי מנסה להפרע מהם, ולמה בדיוק? מה היה כל חטאם, שנגזרה עליהם מיתה ורדיפה?

 הממסד – כל ממסד באשר הוא, בין הכנסיה ההיסטורית לשלטון החוק המודרני – מכריז אובדן על המורדים במלכות, על מפרי הצדק, על מפיצי השקר, על הרוע בהתגלמותו, לפחות הרוע כפי שהוא נראה בעיניו, כפי שהוא היה רוצה שהעם יאמין שאכן הוא, שכן הוא ראוי לאמון העם, ואם העם השתכנע שזהו אכן הרוע, גם העם יוקיע את התופעה. זו תהיה הרמוניה, הפראיירים עושים את העבודה לאפנדי, והוא נשאר בארמונו, מעלה עשן במקטרתו ונהנה מהאור הבוהק והנעים כל כך – אור האמת שהוא כל כך שומר מפניהם, מפני עושי דברו. אין זה הוגן, זו שחיתות. יש אנשים שנמצאים מעל לחוק והצדק, הם אופורטוניסטים, מסובבים את העולם בהתאם לגחמותיהם והאינטרסים שלהם, הכל על מנת שיישארו בשלטון כדי לאכול שוב לבדם את כל הממתקים שמחלק האבא הטוב. זו גזילה, אבל הקוזק הנגזל ממשיך לזעוק שמישהו אחר, שעושה דווקא הוא את הישר והטוב, מזיק ומשחית. זוהי אינה מציאות מתוקנת, בטח לא כמו זו שהממסד מנסה למכור לנו.

כן, אלה הם ציטוטים שלקוחים מהתנ"ך האנרכיסטי, ציטוט לציטוט. אבל הי, טוב שאנחנו מזכירים את המילה תנ"ך בכפיפה אחת עם האנרכיזם. זוהי אשמת הגנוסטים מימים ימימה, זוהי אשמת תרבות הפופ מימים ימימה – פּאנק, רוקנ'רול, מטאל, רייב. לא משנה איך תקראו לו, הממסד לא אהב אותו בשל מסריו שמשחיתים את הנוער. לא רק בן גוריון אמר את זה על הביטלס, ולא רק בשנות השישים. גם על הג'ז אמרו את זה, גם על אלביס אמרו את זה. גם אשתו של אל גור, עמדה בראש ארגון שנלחם במסרים השטניים של המוסיקה הפופולרית. היא ורבים אחרים, מיקירי השלטון ומנציגיו, ממשיכים לעשות מזה שנים דה-לגיטימציה למסרים שמועברים בין המילים והצלילים של התרבות הזאת. ממה הם כל כך מפחדים?! אנחנו יודעים ממה. אנחנו לגמרי יודעים. הדבר שהכי מפחיד אותם הוא אותה האמת הנגדית, הסודות שייחשפו על ידי התרבות הזו וישפכו מעט אור על מה שבאמת קורה שם, מאחורי הקלעים. איפה נמצאת השחיתות האמיתית, איפה נמצא הרקבון, איפה נמצא הרשע – במונופול הצדק, במקום הכי אבסורדי ומגוחך, במסדרונות הפרלמנט, בועידת הממשל, במרתפי הכנסיה, בדלפק בית המשפט. במקור האמת, שם השקר. וזה לא נתפס.

:: . ::

אופיום להמונים, כך אומרים דווקא על הדת, בגנותה. כי אופיום זה רע, והמוניות זה רע עוד יותר. כך הממסד מחנך אותנו לחשוב, כדי שמתוך השכנוע העצמי נוקיע את שני המושגים האלה שהוא כל כך נרתע מהם: המוניות, אופיום. אסור הרי שההמונים יקבלו חלק מהעוגה, צריך להרעיב אותם. בעצם צריך להאכיל אותם, בלחם קלוקל, ברפש. באדולן, בתחליף הסם. מפני שאת הסם האמיתי, האופיום מאלחש הכאב, צריך לשמור רק לנו. רק אנחנו נכנס אל טריפ תודעתי נעים ומשובב נפש, זרע האמת, התחושה העילאית, הקשר הישיר עם האחד – העל-חושי, הטרנסצנדנטי, הנשגב, פסגת הידע.

אז בואו נדייק. את האופיום האמיתי להמונים האמיתיים, מי מנסה להביא?

 תשובה נכונה, מי שמצדד בסמים ובחופש, שהם הרי "שורש כל רע", כביכול. דווקא התרבויות האחרות, התרבות הפסיכדלית ותרבות הפופ, מנסות למכור לאנשים את האמת, ולחבר אותם עם אותו מקור עילאי. דווקא הן, ובשל כך הן נרדפות. דווקא בגלל מטרתם זו, לחשוף את האמת להמונים. בכל הדורות הם נרדפו, במצוות הטקסט התנ"כי. משהו בו, ומיד נראה, מחדיר את הפחד הפרנואידי הזה מפני האמת האחרת, מפני אלה שמבשרים אותה. הממסד מנסה להרוג אותם, פשוטו כמשמעו. דורות של גנוסטיקנים, מדענים ופגניים הושמדו על ידי האינקוויזיציה. נשכח לעת עתה מהפוגרומים ביהודים, שכן הם לא ייצגו אמת אחרת. הם הציגו את אותה האמת – השמורה למתי מעט, יודעי דברו, ששמים סייגים ומחיצות כדי למנוע מהאור להקרין החוצה. אבל היה מישהו שניסה לשבור את החומות הללו, להציב את הפריזמה, להפיץ את האור הלבן ולפזר אותו בשלל צבעי הקשת. כן, איפה שהוא זה מתרכז גם בפינק פלויד – החיבור בין הפסיכדליה לבין הפופ. האם אתם מוכנים להכנס לטריפ אל הידע האמיתי? 
. ::

הגנוסטיקה –Kissing The Sky


מבעד לתנ"ך, מבעד לאותו טקסט פרנואידי, ניתן לצפות באמת. מבעד אליו ניתן לראות עולם דימויים שלם, אלגוריה על אור וחושך. האור הוא החכמה, החושך הוא הבערות. הנאורים יודעים, והחשוכים אינם יודעים – איזו דיאלקטיקה נחמדה וכמה אירוני. מי מואר ומי חשוך? כאן יסוד המחלוקת, אבל לא בדיון הזה נעסוק. האור גובר, וזה ברור, אבל השאלה היא מי מחזיק באור. האם מתי מעט, ששולטים על פני רבים המגששים באפילה? או רבים יותר מהם, שרואים את אותו האור, מחכימים ומשיגים עליונות על פני אלה שבאמת לא רצו להביט, העדיפו לעצום את עיניהם ונותרו בחשכתם? התשובה השניה היא כנראה הנכונה, אבל התשובה הראשונה היא המציאותית.

בעולם הדימויים התנ"כי, האדמה היא הבורות. השמים, שהם ניגודה של האדמה, הם החכמה. ביטויים שלה הם כל היסודות – מים, רוח ואש. גוזמא שלהם היא חשיפה טוטאלית, התגלות. "והנה ה' עובר, ורוח גדולה וחזק, מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה'… ואחר הרוח רעש… ואחר הרעש אש… ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א' י"ט, י"ב). לא סתם מוזכרים ההרים והסלעים, ההר הוא גבוה, רם ונישא. בדיוק כתכונותיו של האלוהים, ששוכן על הר הידיעה. האמת היא ידיעה עליונה, וכדי להגיע אליה חייבים להתרומם אל-על. אלה הם השמים, זוהי הפסגה. שם מקור האור, השמש.

וכעת סיפור – גם הוא משלב את כל היסודות, גם הוא משלב חוויה נעימה, גם הוא מדמה את האמת וחוזר בספרות המדרשית והתנ"כית בצורות שונות, אך דומות: למלך יש בית, ארמון עם היכלות וחדרים. כשהוא רוצה לארח את האנשים, הוא מכניס אותם פנימה. כשהוא רוצה להשוויץ, או סתם לתת להם להנות מרוב עושרו, הוא יוצא לטייל איתם, בגן המפואר שלו. זה המקום הכי יפה עלי אדמות, עצים רבים, ריחות משכרים ופירות טעימים עד מאוד. הגן ממוזג, רוח נעימה נושבת, יש תאורה ומוסיקה עריבה, מפלי מים ורחש. יא אללה, איזה כיף. אילו חיים טובים, כמה נחמד להיות מלך!

כמובן, ההסבר מיותר. גם זוהי אלגוריה על חוויה מיסטית של ידע נסתר: הבית הוא הדעת, מי שיודע הוא מלך, או לפחות אורח כבוד שלו. ככל שהוא יודע יותר, הוא נכנס לפינות סמויות יותר בתוך הארמון, לחדרים פנימיים יותר. הידיעה עצמה היא אכילה, סעודה המלאה בכל טוב. הידיעה היא רוחנית ומוארת – הידיעה היא מים רבים, הידיעה היא אש יוקדת, הידיעה היא רוח סערה. הידיעה היא הטוב בהתגלמותו, ואת הטוב הזה, חברים, מישהו מנסה למנוע ממכם. ניסה, לפחות, היום אנחנו חיים בתקופה אחרת. היום אנחנו חיים בתקופה שבה המדע עומד בגאון אל מול הדת, שבו הכלכלה החופשית נושאת פרי, שבו כוכבי-פופ הם מפורסמים, יפים ואמיצים.

אבל למישהו זה פחות נחמד, המישהו הזה יושב ורואה איך ה"בית" שלו נחרב, אט אט. איך ה"גן" שלו הולך ונקטף, הולך ונגדע. איך כל הכיף נגמר. "להיות לבד היה נחמד", הוא אומר, ויודע בדיוק למה: להיות אגואיסט, לשמור את כל הממתקים לעצמך, זה הכי כיף. לנעול את עצמך בחנות הממתקים, ולתת לכל הילדים האחרים להביט בתאווה דרך החלון, מבלי שהם יוכלו לגשת לזה. עד שהם פשוט מצליחים לפרוץ פנימה, ולקחת מכל הבא ליד, ולהנות בדיוק כמוך. זוהי דיאלקטיקה שגויה, מפני שאף אחד לא נתן לך את הבעלות על הממתקים הללו. לכל הילדים מגיע, והיית צריך לכבד אותם. כל הילדים הם של אמא, באותה המידה. אמא לא אוהבת ילד אחד יותר מהילד האחר, אמא אוהבת את כווווּלם, ומחבקת את כולם, ומעניקה להם אפשרות שווה. כולם שווים בין שווים, אין מי ששווה פחות. וזה שאתה חשבת ככה, ועשית ככה, זו הבעיה שלך. ואם אתה רוצה לריב איתנו על זה, תפאדל. ואם אתה רוצה להלחם – מלחמה. מכות. כמו בשכונה. אותך לאמא! 

תרבות הפופ :הסמיוטיקה והמיסטיקה  –

הסמיוטיקה היא תורה מופלאה. בעזרת סמלים ניתן להשוות בין עולמות תוכן שונים, על מנת להגיע לדמיון מפתיע ביניהן. בעזרת סמלים ניתן לפענח התנהגויות גם כשהן מודחקות, גם כשאינן מפורשות, גם כשהן מעמידות פנים. הסמל הוא שפה, לפחות כמו ההגה. אבל אנחנו יודעים לפרש רק את מה שגלוי לנו, לא את מה שרמוז, וכאלה הסמלים – רמזים על גב רמזים, אומרים משהו אחד ומתכוונים למשהו אחר. אומרים א', מתכוונים ת'. אומרים משפט, מקודדים אותו ומוצאים מסרים סמויים. אבל שוב, השאלה היא מה מקורם, ועד כמה המקור הזה הוא אמיתי או מזויף. אלוהי או שטני, מרושע או מוצדק. תלוי באיזה צד אתה, זו מראה דו צדדית, זו מטבע.

הסמלים של תרבות הפופ הם מיסטיקה צרופה – תרצו או לא תרצו. גם הסמלים של התרבות הטכנולוגית, גם הסמלים של תרבות המועדונים, גם הסמלים של תרבות הסייבר וגם הסמלים של התרבות הפסיכדלית. לא צריך לפענח מערכת סמלים של כל אחת ואחת, כי כולן אותה תרבות, תרבות ליברלית. מספיק שאתם יודעים משהו על פילוסופיית החופש, ואתם יודעים את הכל על הערכים של כל אחת מהתרבויות. מספיק שאתם יודעים מה מקורות פילוסופיה זו, ואתם יודעים גם איך בדיוק הסמלים של התרבות הזו מתפרשים בעיני אלה שחיים אותה. האם נחזור עכשיו אל ראשית ההיסטוריה כדי להתחקות אחריהם? נדמה שמיותר. מספיק להסתכל בתנ"ך. כתרבות נגד, הסמלים שלה מנוגדים לתרבות העילית. ואם הסמלים של תרבות זו מופיעים בתנ"ך – בואו ניקח את הסמלים הנגדיים. דע את האויב, דבר בשפה שלו.
:: . ::
התנ”ך, כאמור, הוא אלגוריה. אלגוריה על מועדון-על עם דורמנים, סלקטורים ויחצ"נים. עם תקליטנים ובליינים, עם קצב טוב, עם סט פצצות, עם כדור מראות והבזקים. עם צ'יל אאוט וחפירות, עם אפטר – קטעים של זריחה, עליות וירידות, ואורגזמה על רחבת הריקודים. וכמובן – עם סלקציה, כרטיס VIP. הנקודה הרגישה ביותר, הנקודה שמרשה את הכניסה רק למיוחסים, אנשים עם כסף וכבוד, שנראים טוב ומרוויחים טוב, "קהל איכותי". ברארה, יותר נכון. אנשים שרוטנים על כמה ערסים יש בסצינה, כמה הם לא מבינים במוסיקה והורסים את המסיבה, כמה הם לא צריכים להיות בפנים – הם צריכים לחזור לפחונים שלהם, בתים מכוערים לאנשים מכוערים. רק אנחנו, המיוחסים, ראויים להיות בפנים. רק אנחנו, אליטה. חברה גבוהה.

כזה הוא הממסד: מותיר את חוות הידיעה רק למתי מעט, רק לאלה ה"ראויים" לכך. זר לא יקרב, הכניסה מותרת רק למורשים. הידיעה היא איזור סטרילי, שיש להגביל אותו. לעם אסור לגעת אף בקצהו, אלא רק לזקנים. הידיעה היא הר גבוה, הידיעה היא בית. ובבית היכלות, קודש קודשים. מקום מסתורי שאף אחד לא יודע מה קורה בו, וגם מי שכן יודע לא מגלה. הוא חתום על הסכם סודיות, שהפרה שלו עשויה לעלות לו ביוקר רב – ואף בחייו. זוהי ברית מחייבת. הכניסה היא רק ל-VIP, אליטה עם תנאי קבלה מחמירים. כמו כל אליטה, היא מנסה לשמר את עצמה כקבוצה קטנה ודיסקרטית, ולהותיר את העוגה כבלתי נגישה לרבים. רק כך היא יכולה לבסס את שלטונה.

ובכל פעם שמישהו מנסה לפרוץ, הממסד מגיב ביד קשה. כל גילוי מחתרתי שכזה נתקל בהתנגדות. כל מרד מקבל אפס סובלנות – הרס, חורבן, עונש. למען ייראו ויראו, יש דין ויש דיין. אף אחד לא ינסה לחתור מתחת לחוק. אם אנשים ילמדו את הלקח הם ילכו לאורו, הם יהיו צדיקים. מפני שאם הם יהיו רשעים, יבוא יום והממסד ייפרע מהם. עינו פקוחה, הוא לא עובר לסדר היום על הפרת החוק. ככה זה, יש לו זכות מלאה להגן על עצמו. הרי הוא המוסר, הוא האמת, הוא הטבע. 
.

באופן עקבי, כל הרשעים המתוארים בתנ”ך ניסו “לחתור” תחת האלוהים ולמרוד בו. אבל איזו היא מרידה? נתבונן בטקסט, ונבין לבד: מסתבר שכל חטאם היה אותה החתירה ה”אסורה” אל הידע והאמת, אותו נסיון פלישה אל הטריטוריה של הידע. כזה היה הנחש בגן עדן, כאלה היו בני דור המבול והפלגה, כאלה היו אנשי סדום, חוטאי העגל ולמעשה כל שאר החוטאים הנוראיים שהתנ”ך תיעב. עונשם היה נוראי בהתאם, ואלוהי הממסד נפרע מהם – הוא השחית, הציף, שרף, הרג, מחק והעלים מעל פני האדמה. לא הותיר זכר, כך לפחות הוא רצה להאמין שעשה. אבל משהו גרם עדיין לכוחות הרשע הללו להשאר, זו הסקרנות האנושית. אותו החטא הקדמון של הפלישה הראשונית ביותר לטריטוריה האלוהית. הנגיסה מפרי עץ הדעת, אותו עץ שפקח את עיניו של האדם, אותו עץ שהנחש המתועב העיד על מי שאוכל אותו ונהיה כאלוהים – יודע טוב ורע. יודע האמת מה היא, ומסוגל לאיים על שלטון היחיד שלו בעולמו. זו מציאות שלא תתואר, זוהי הגדרה שאינה חוקית. האלוהים יהיה יחיד, ממש כמו נאמניו, עם ישראל, העם הנבחר שישכון בדד. לבד, בלי המונים שיפריעו לו לאכול לבד מסעודת הלוויתן – נחש בריח ונחש עקלתון, אותו נחש שהיה הידיעה עצמה וקסם כל כך.

תרבות המועדונים – This Last Night In Sodom


הטרמינולוגיה של תרבות המועדונים זהה לזאת  לשל החוויה המיסטית – המוסיקה עצמה נקראת מוסיקת בית (House), המועדון עצמו מלא בחדרים ואולמות, האווירה מעושנת ואפלה, ובתוכה שלל קולות והבזקים. אתם זוכרים מאיפה הסצנריו הזה מוכר לכם: קולות, ברקים, ענן כבד, אורות ולפידים, וההר העשן – מעמד הר סיני (שמות י"ט-כ'). המעמד ; זו היתה כנראה ההתגלות ההמונית היחידה בתנ"ך, הפעם היחידה שבה רבים כל כך הורשו להכנס בסוד הגדול. ההר, כבר תיארנו, הוא סמל למקום גבוה, ובראשו נמצא האלוהים, האמת. זה היה רגע גורלי ויחידי, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה. לפניו, אנחנו רואים לבד – ההר הוגבל, אף אחד לא הורשה לגעת בו, וגם לא לגשת אליו, מלבד משה והכהנים. אחריו גם כן, משה נגש לבדו אל האלוהים בערפל. למעשה, הוא ושבעים זקנים, אבל העם לא עולה עמהם (פרק כ"ד).

החוויה המיסטית, אם כן, שמורה למתי מעט. ההר הוא הידיעה, ובראשו פסגה, שם נמצאת האמת, שם שוכן האלוהים, שהוא סוד ליראיו (תהלים כ”ה, י”ד). ולעם אסור לבוא בסוד הזה, למרות שהוא נחשף אליו לרגע אחד בדיוק, וזה די החריד אותו. אבל משהו בחרדה הזאת היה מתוק כל כך, נוסטלגי. הרצון לשחזר את החוויה היה עז, תשוקה לאמת שאינה מוכרת, געגועים ודאגה – “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו” (פרק ל”ב). הגבול בין אדם לאלוהים טושטש, הרי אלוהים אמר לכם רגע לפני שהוא עצמו העלה אתכם ממצרים? הסיבה טמונה ביכולת של משה להתעלות מעל לאופיו, ולחוות את האמת בשיא הדרה. הוא היחיד שמסוגל לדבר אל האלוהים פנים אל פנים, הוא היחיד שאור פניו יקרן מרוב הדר (וגם אז, הוא יצטרך לשים מסכה כדי שאף אחד לא יראה) – כנראה שאינו בן אנוש, כי חווה חוויה בלתי אנושית בעליל, על חושית. ואם הוא כזה, מסוגל לחוות את האמת גם סתם ככה פתאום, הוא כנראה המודל האולטימטיבי למיסטיקן, הוא גורו. ממש כמו אלוהים, הוא הדי ג’יי שהציל את חייו של עם שלם כשגילה לו דבר נשגב כל כך, האמת החיה, הידיעה.

אבל הוא נעלם – וזה עורר געגוע. והעם לא יודע מה קורה, והוא משתוקק ומוכן להקריב את כל היקר לו לשם אותו הידע. הוא מתפרק מתוך הזהב ומשליך אל האש, כדי לשחזר מעט מהחום הנעים הזה. הוא מנסה לפרוץ את הגדרות, להנות ולרקוד (הי, כמו במסיבה!), אבל משהו לא מוצא חן בעיני האמת הממסדית – האלוהים. היא רואה בזה שחיתות, פריצת גבולות, נסיון לחתור מתחתיה. "לך רד כי שחת עמך", היא אומרת למשה. "האם זהו קול מלחמה?", שואל משרתו יהושע, שמזהה פעילות מחתרתית, העם מנסה לגלות את האמת ששמורה למתי מעט, מה שמתפרש כמרד. "האם אתה מזהה כאן גבורה?!", תוהה משה, ומכריז: זהו מרד שאינו לגיטימי. עונשם של הפורצים היה נוראי, הרגו בהם וטבחו איש את אחיו, לא חסו. והעונש החמור מכולם: "לא אעלה בקרבך", לא מגיע לכם לראות את האור, אם אתם מנסים להשיג אותו בלי רשות. הידע הזה שמור לבודדים, הוא בית מוגף. אתם גנבים, פורצים, שודדים.
: . ::

השחתה היא עונשם של המשחיתים, מידה כנגד מידה. העם ניסה למרוד במסיבת שחיתות? הרגו אותו, הפעילו עליו סנקציות. זהו עם רע, קשה עורף, בוגדני. בדיוק כמו עם נוסף שהשחית, ובתמורה השחיתו אותו – סדום ועמורה (בראשית י"ט) ; איזה רע לא עשו אנשי סדום? הם גנבו, הם רצחו, הם אנסו. הם קיימו יחסי מין הומוסקסואליים, השם ישמור ויציל. האם הדברים האלה כתובים במפורש בתנ"ך? כל מה שכתוב זה שהם היו רעים וחטאים, בלי לפרט בדיוק על מה ולמה. כתוב שהם ביקשו "לדעת את האנשים", הם ביקשו לבצע ידיעה, שמסיפור אדם וחווה (או דוד ואבישג), אנחנו מבינים שאלה הם יחסי מין. ואם הם רוצים לקיים יחסי מין בכפיה, עם אורחים זכרים – שוד ושבר. לא סתם מוזכרת כאן המילה ידיעה ; אנשי סדום ביקשו לגשת אל ידע לא מורשה, אל אמת שסגורה בתוך הבית. אין שחיתות גדולה מזה!

:: . :כופין על מידת סדום", כותב התלמוד (בבא בתרא י"ב, עמוד ב'). משמעות הדבר: כשזה נהנה וזה אינו חסר, כשאין לך נזק מדבר כלשהוא, מה אכפת לך אם מישהו אחר יהנה? לכן אתה חייב, או יותר נכון – במקרה הזה, כשאחרים יכולים גם להנות, מותר לכפות. רק במקרה הזה מותר ; האומר שלי שלי ושלך שלך, נוהג כמידת סדום (אבות ה', י'). מדוע? כי הוא נאמן לאוטונומיה הפרטית של כל אדם. חיה ותן לחיות, כל אחד יעשה ברשות עצמו את מה שבא לו כל עוד הוא לא מזיק לאף אחד. מיותר לציין: זו האידאולוגיה של הליברטריאנים, זו האידאולוגיה של הקלאברים. אבל כשמישהו דואג לכנות את האידאולוגיה הזו בשם הגנאי "מעשה סדום", נורה אדומה צריכה להדלק. איזה רע יש כאן? כמובן: הרע הוא החופש, ההפקרות והפריצות. מעשים לא-חוקיים שנעשים בהסכמה למרות שאינם מזיקים לאיש (מלבד לאמת הממסדית, כמובן). יחסי מין הומוסקסואליים? יחסי מין עם קטינים בהסכמה? התאבדות? המתת חסד? בשום אופן – זה הרי לא מוסרי! אבל מי שם את הממסד כמונופול על המוסר? אם המת ביקש לעשות כזה דבר, האם זה מפריע למישהו? ואם שני אנשים מרגישים שמחים לגמרי עם ההעדפות שלהם – האם זה מפריע למישהו חוץ מלאלה שנאמנים לחוק, המגדיר דברים כאלה כעבירה?

:: . ::

סדום מתוארת בספר בראשית כגן האלוהים (בראשית י"ג), לפני השחתתה. באותה צורה מתואר גם עדן בספר ישעיהו (נ"א, ג'), "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה". מעניין שעם גן עדן מוזכרת גם השמ
חה והזמרה, כהתגלמות הטוב. מה פשר ההקבלה בין גן עדן, הידיעה ויחסי המין? התשובה ברורה: בשני המקרים מדובר בשיא, אותו שיא שהחוויה בו שקולה לשהייה בגן עדן, מקור הטוב. כל העצים בגן עדן היו טובים, מלבד עץ הקשור בידיעה שהיה גם רע. אלוהים הזהיר את האדם פן יאכל מהעץ וייחשף אל הרע, על אף זאת אכל האדם ממנו ונפקחו עיניו – עכשיו הוא ידע, הוא נכנס אל החדר הלא נכון, הוא חווה טלטלה, חזיון, מראות גדולים ונוראיים.

חווית הידיעה היא הארה, חשיפה לאור עצום, אור שהעיניים לא מסוגלות לראות – סנוור, משהו מעבר לנראה ולנתפס. "חטאם" של אנשי סדום היה הרצון להגיע אל הידיעה הנשגבת הזאת – זה שכביכול לא היו ראויים אליה. לוט והמלאכים היו אמורים לחוות את הידיעה לבדם, בתוך הבית. אבל טרם שכבו, נסובו עליהם האנשים ודרשו להשתתף עימם. מהי אותה שכיבה? מיותר לציין שמדובר גם בביטוי ליחסי מין, אבל האם לוט והמלאכים שכבו?! ברור שלא, מפני שלשכיבה יש גם משמעות אחרת – וכאן אנחנו חוזרים אל הידיעה. שכיבה היא סוג של ידיעה (לדוגמה, ההתגלות הראשונה של שמואל: "נר אלהים טרם יכבה, ושמואל שכב, בהיכל ה', אשר-שם ארון אלהים", שמואל א' ג', ג'), המלאכים שאינם אלא שלוחי האל, כמוהו הם הידיעה עצמה. לוט ביקש לחוות את הידיעה בעצמו, ואנשי העיר נאבקו איתו.

הידיעה עצמה היתה אמורה להיות נחלת הכלל, וללון ברחוב. אלא שלוט "הפציר" בה להכנס אל ביתו – לחוות אותה לבדו. אנשי סדום שביקשו את הידיעה, הפצירו גם הם. אבל לוט הציע להם תחליף נחות בכדי לשמור אותה לעצמו, התחליף היה בנותיו. האם הבנות הן טוב או רע? האם האישה היא הטוב או הרע? ממשל החטא הקדמון ניתן לראות כי האישה קשורה אל הפיתוי, אל השכרון, אל החומר. גם בנות אלה נקשרו אל הדברים הללו. לא סתם הן השקו את אביהן ביין (חמרא) על מנת "לשכב" איתו שלא בידיעתו ("ולא ידע בשכבה ובקומה"). הן ניסו לפתות אותו, ולתת לו חוויה חומרית במקום חוויה רוחנית – בדיוק אותו הדבר שהוא הציע לאנשי סדום. אבל אנשי סדום הבינו שמדובר בתחליף זול, וסירבו לקבל אותו. הם נאבקו כדי להשיג את האמת, הם ניסו לפרוץ את הבית בכח וניגשו לשבור את הדלת. ואז – הם הוכו בסנוורים, הם נחשפו אל אור עצום מדי. היתה זו הפעם הראשונה שבה אדם הציץ ונפגע, היתה זו גם הפעם הראשונה שבה אנשים התקוממו וניסו לראות בכח את האור שנמנע מהם. על תביעה זו בחר האלוהים להשחית את סדום, ולהפוך את העיר – להשמיד, להרוג ולאבד.

:: . ::

היין והשחיתות מחזירים אותנו שוב לחטא העגל. המדרש (פסיקתא דרב כהנא, ט"ז) ממשיל את תביעתו של האלוהים ממשה לרדת כי שיחת עמו, ליין רע. ומשה שואל אותו: הי, למה עמך? כשהם בסדר הם העם שלך וכשהם לא הם העם שלי? אלא למה הדבר דומה – למלך שהיה לו כרם ומסרו לשני אריסים. אחד מהם עשה יין טוב, והמלך התגאה, "איזה יין טוב עשו מהענבים שלי". השני עשה יין רע, והמלך רטן, "איזה יין רע עשה האריס הזה" ; מהו יין רע? אומר התלמוד (בבא בתרא צ"ה, עמוד ב'), זהו יין שנמכר ברחוב – הוא יין שלא ראוי לברכת הגפן. לגמרי, יין שישמח לבב אנוש, אמת מיסטית שיוצאת לרשות הרבים, היא אמת שלא ראויה לברכה, היא אמת מחתרתית שמורדת בממסד. זהו יין נסך! כן, אסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, את הסוד הכמוס, סוד ה' ליראיו (תהילים כ"ה, י"ד). תרבות ההמונים שמנסה להביא את הסוד הזה לידיעת ההמונים, היא מורדת.

הנחש אדם וחוה

:: . ::

למה התורה מגדירה את אנשי סדום כרעים וחטאים, אם אחרי הכל הם נלחמו על זכותם לדעת ולחוות את ההארה העליונה?

לשם כך נחזור אל סיפור עץ הדעת ודמות הנחש (בראשית ג'). האישה מציגה את אזהרת האלוהים בצורה הבאה: אכילת פירות כל העצים בגן עדן מותרת מלבד אלה של עץ אחד אשר בתוך הגן, שאסור במאכל ואף במגע. במילים אחרות, כל הידיעות בגן כשרות מלבד אחת, הפנימית ביותר, שאסורה אפילו בהתקרבות. התורה אוסרת את ההארה העליונה מחשש למראות האסורים, האבחנה בין הטוב והרע – היכולת למחשבה עצמאית, שעשויה להביא לכפירה באמת הממסדית.

 

הנחש מציג את זה אחרת, אלוהים אסר את אכילת הפרי מפני שעם הגעה אל ההארה והידע, זוכים לחכמה נשגבת. בעזרת החכמה הזו נהיים כאלוהים, בוראי עולמות, מבצעים פעולות שהן חלקתו הבלעדית ; מדע, טכנולוגיה, עולמות וירטואליים, רובוטיקה, בינה מלאכותית – דברים שעין לא ראתה. תעופה, גורדי שחקים, סכרים וספנות. המצאות מדהימות שסותרות את כל חוקי הטבע. אנשים שיכולים לעוף, לרחף באוויר, להגיע לפסגות, לטפס על הרים גבוהים, לבנות בתים שנושקים את השמיים. לגעת באור, לצאת מהאטמוספירה, לצעוד על הירח, לשלוח לווינים. ההנדסה היא פריצת גבולות גדולה יותר מכל אשר נעשה בהיסטוריה, המדע הוא אויבה הגדול של הדת. מבחינתה אין שום ברירה טבעית ואבולוציה מיצורים חד-תאיים, שום שינוי סדרים. גם שום הנדסה רפואית – לא שיבוטים וגנטיקה, לא אנטיביוטיקה ולא חיסונים, לא ניתוחים פלסטיים ולא פירסינג, קל וחומר שלא ניתוח לשינוי מין. זהו אינו גופך, אלא גופו של אלוהים. פגיעה בו היא פגיעה באמת! 
::

התנ"ך עקבי בעניין ההגמוניה של האלוהים, ומגנה כל נסיון להלחם בה ולפלוש אל תוך האיזור הסטרילי של הידיעה. זה היה, הוא טוען, חטאם של בני דור המבול – שעירבו בין הרשויות, בני האלוהים שלקחו את בנות האדם, והשחיתו את הארץ. זה היה, מסתבר, גם חטאם של אנשי סדום שדרשו את הידע הנשגב, שיאפשר להם להשתוות לאלוהים ולאיים על שלטון היחיד שלו. זה היה חטאם של אנשי דור הפלגה, שניסו לבנות מגדל שראשו בשמיים, מקומו של האלוהים. זה היה חטא העגל, פריצת גדרות ההר. זה היה חטאה של עדת קורח שטענה שכל העם קדושים, ולהם מגיעה גם האמת. זה היה חטאם של כל חוטאי התנ"ך – שביקשו לגשת אל ידע נשגב מהם, שמורשה רק למתי מעט.

הנחש, שמייצג את הידיעה הפסולה, עמד על נקודה זו: אכילת פרי עץ הדעת כשלעצמה אינה גורמת למיתה, היא גורמת לפקיחת העיניים, היא גורמת לחזיונות של חכמה עליונה המאפשרת בריאה. חווית היצירה, ההארה הזאת, היא התעלות מיסטית שנמצאת מעל לכל הנאה חושית, היא התגלמות הטוב, ואת הטוב הזה מבקש האלוהים למנוע מהאדם (הוא פשוט מגדיר את הטוב הזה כרע). לאחר שהאישה אוכלת מהפרי היא אכן מגיעה לחווית הטוב הזה ומשתכנעת, היא מגלה את תאוות העיניים, החזיון. היא מגלה את ההשכלה ומוקסמת מכך. היא מגלה את האחווה והשיתוף, ומשדלת את האדם להצטרף אליה, כי טובים השניים מן האחד, כי לא טוב היות האדם לבדו, כי לבד בכלל זה לא טוב, כי אגואיזם זה רע ושיתוף זה טוב.

אם נחזור אל הסמלים של תרבות המועדונים, היא מדברת לא מעט פעמים על הנחש. מיסטר פינגרס – באחד מהטקסטים המכוננים של תרבות המועדונים, "Can You Feel It" – מדבר על נחש כלשהוא ("Do The Snake") שמגיעים אליו בעזרת הג'ק (כלומר – ההאוס), אותה תולעת מתפתלת ("Wiggly Worm"). גם אנדרוורלד מדברים על "מלך הנחש", שמגיעים אליו באמצעות טריפ מסוים. בשני המקרים מדובר בחוויה אסורה, שמשיגים אותה בכל זאת, ויש בה מקום לכולם. תרבות המועדונים והפסיכדליה מצדדות בנחש הזה.

:: . ::

הידע הוא הון, ויש לנהוג בו ככזה, בקפיטליזם וברכושנות. האדם היודע את בוראו הוא אדם העובד אותו – תפיסה שמתבטאת גם ביהדות. הבורא, על פי תפיסה זו, מעוניין בידיעתו ובעבודתו. הוא מעוניין בהדמותו של האדם אליו, ובידיעה השלמה של אותו האדם. האדם גם מצדו מעוניין להשתלם ולהשוות לבורא. השתוות היא תיקון, ושלמות היא אלוהות. יוצא מכאן שהיכולת לדעת, וכביכול למרוד בהגמוניה האלוהית, היא הרצון האלוהי. אחת משתיים: או שמדובר בפרדוקס, או שהחטא הקדמון היה רצוי ובלתי נמנע. ושוב, גם היהדות סוברת כך, גם היא אופטימיסטית. בניגוד לנצרות לדוגמה.

:: . ::
- Ain't No Mountain High Enough


הארץ היא האמת, וחורבנה הוא השקר. הידיעה היא הר גבוה, ההארה היא הפסגה. הידיעה היא גם בית מלא בחדרים, הדלת היא החיץ בין החכמה לבערות. הבית, בכך דוגל התנ"ך, אמור להיות נעול. פריצה שלו היא עוון, השחתת היסודות שלו. אבל האם זהו אכן הרס, או שמא עיוות האמת הוא כזה? ואיזו אמת היא נצחית יותר – השקר שהממסד מוכר לנו כאמת, או האמת שגם הממסד עצמו מאמין בה, אבל משאיר אותה לעצמו? האלוהים הזה, ששואף להשמיד את כל מי שפולש לטריטוריה שלו, האם הוא הצדק או שמא הרשע? בנקודה זו נוגעים הגנוסטיקנים, שרואים בו את הדמיורגוס. הם אויבים אותו, מפני שהוא מונע מהאנושות להגיע אל האמת. הם, כמו תרבות הפופ, שואפים להפיץ אותה. כמובן, יש הבדל מהותי בין הגנוסיס לבין תרבות הפופ, מחלוקת סביב שאלת מקור האמת: הגנוסיס טוען שאל מול הדמיורגוס האימננטי קיים אלוהים טרנסצנדנטי ונעלם, אל מול הרע נמצא הטוב ושניהם מנותקים אחד מן השני – תפיסה פסימית של העולם, שהוא שורש כל רע. תרבות הפופ לעומת זאת היא אופטימיסטית, וטוענת שהרע הוא אחת מהתגלמויות הטוב, ויונקת כמוהו מאותו מקור אלוהי. אין רע בעולם, היא טוענת, אין חומר. כנגד החומר יש רוח, ושלמות החומר היא גם שלמות הרוח. ברור כי שלמות הרוח היא נשגבת הרבה יותר, אך באין רע אין גם חטא, ובאין חטא אין שכר ועונש – שלמות גופנית, מין ותענוגות גופניים, היא ערך לפחות כמו שלמות רוחנית. הברירה היא באיזו שלמות נרצה לבחור.

:: . ::

מרכזה של הארץ הוא גם הר, ומרכזו של ההר הוא בית, מרכזו של הבית הוא היכל, קודש קודשים – איש לא ראה ולא שמע, רק הכהן הגדול, פעם אחת בשנה למשך זמן קצר, כך בתנ"ך. במילים אחרות: ירושלים ובית המקדש, שבתוכו ההיכל, הם פסגת הידיעה. מי שמגיע לשם ברוחו, חווה את המיסטיקה בהתגלמותה – כאלה הם יורדי המרכבה שמתוארים לכל אורך התלמוד כצועדים במקום זה, על אף שכביכול לא היה קיים בתקופתם (הם חיו לאחר החורבן). הידיעה עצמה היא גם גן עשיר בעצי פרי, אלא שהגן הזה נעול – בכך, שוב, דוגל התנ"ך. האם הוא אמור להשאר כזה? כאן נקודת המחלוקת. בידי מי נמצא המפתח? הדת טוענת – בידי האלוהים, ולא בידי שליח. רק הוא יבחר למי מורשית הכניסה. תרבות הפופ טוענת – בידי החכמים האפשרות לתת גישה גם להמונים, את זה הם מבקשים.

:: . ::

בפרקים הבאים אפרט מעט יותר על ניו אייג', אופטימיזם, ומקורות הגנוסיס. אתייחס ל"עיר האלוהים" – ירושלים הארצית לעומת ירושלים השמימית, ירושלים הפיזית לעומת ירושלים המטא-פיזית, ירושלים של מטה לעומת ירושלים של מעלה, מלחמות קודש וסובלנות דתית. בעיקר אסביר את טענתי: תרבות הפופ היא ההתגשמות הכי קרובה אל "הפילוסופיה של משה".

 

חלק ב' של המאמר

ראו גם

אתר "סוכן תרבות " של אבי לבקוביץ'

 

:: . ::

בעיר הצוללת

 

 

יסמין אבן היא וזיקאית  זמרת מלחינה ,נגנית בלהקת"הקליק" , תמלילנית , קומיקסאית ומשוררת.

לאחרונה היא פירסמה ספר שירה ראשון מיצירתה"אישה באלכסון. "

והנה שיר חדש שלה  שהופיע בימים אלה ב"עתון 77" .שיר אהבה יוצא דופן ותת מימי …..

 

 

עיר הצוללת

מאת יסמין אבן

עיר הצוללת
מנגנת שיר מים
מתוך טורבו – פסנתר
מצויד מיתרים
בצינורות חמצן
וככל שאוזל ואוזל
השיר ממהר עצמו לדעת
בטרם יטבע כלעומת שבא
בעיר הצוללת תמתין לי
חמוש מסכה וסנפיר מתכת
ואני אקח עמי
את האוויר כולו מלמעלה
לבל תפוג הנשימה
טרם תחדל נשיקת התכלת
הנעלמת מתחת

 

ראו גם

 

יסמין אבן בלקסיקון הסופרים

 

נסיכת הפיות

עצוב להיות מכשפה :יסמין אבן כותבת לילדים

 

ספר השירים "אישה באלכסון "

 

קליפ הגולם של יסמין אבן

איש החזון נגד הטכנוקראט :הבלדה על יואל משה סלומון

פסל יואל משה סלומון

פסלו של יואל משה סלומון בכיכר המייסדים בפתח תקווה

השבוע מתקיים בפתח תקווה אירוע מיוחד במינו :

לרגל מלאת 130 שנה ליסוד העיר בשנת תרל"ח ביום רביעי החמישי לנובמבר 2008 מבוצע שיחזור מסעם המפורסם של חבורת מייסדי פתח תקווה יואל משה סלומון ועמיתיו ביחד עם רופא יווני לאדמות מה שהפכה להיות פתח תקווה כדי לקבוע אם המקום ראוי ליישוב.

במסגרת השחזור יצאו מיפו  חמישה רוכבים בבגדי התקופה שיגיעו  לכיכר המייסדים בעיר פתח תקווה ,ששם יחשפו  אז פסלי חמשת מייסדי פתח תקווה.

הסיפור   (שהועלה  על הכתב לראשונה לפני 124 שנים בדיוק בידי בן משפחתו של עבדכם ) הונצח בבלדה האלמותית של יורם טהר לב הוא היום סיפור קלאסי .

אמנם קמו עליו ועל אמינותו ההיסטורית עוררים רבים שבהם נדון בקרוב בכתבה גדולה על האמינות ההיסטורית של השיר והסיפור שעליו הוא מבוסס ועל הויכוחים עליו.
אבל לפני שנעבור לויכוחים הסוערים שנמשכים מזה מאה שנה כמעט על אמיתותו או שקריותו של הסיפור  ושהביאו אף להקמתה של ועדת חקירה בשלב מסויים : :
הנה  "טיזר" ניתוח ספרותי קצר של חיים מזר על הבלדה שהוא בגדר פתיחה למה שעומד לבוא.

הבלדה על יואל משה סלומון

מילים: יורם טהרלב
לחן: שלום חנוך

שר :אריק אינשטיין

בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת בציר הענבים
יצאו מיפו על סוסים
חמשת הרוכבים.

שטמפפר בא וגוטמן בא,
וזרח ברנט
ויואל משה סלומון,
עם חרב באבנט.

איתם רכב מזרקי
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.

ליד אום-לבס הם חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טיפסו
לראות את הסביבה

אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא.

אם ציפורים אינן נראות
המוות פה מולך,
כדאי לצאת מפה מהר,
הנה אני הולך.

קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו,
והרעים שלושתם פנו
לשוב לעיר איתו.

אמר אז יואל סלומון
ושתי עיניו הוזות:
"אני נשאר הלילה פה
על הגבעה הזאת".

והוא נשאר על הגבעה,
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.

לאן הוא עף, לאן פרח
אין איש אשר ידע,
אולי היה זה רק חלום
אולי רק אגדה.

אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים,
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.

ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון.

איש החזון נגד והטכנוקרט : הבלדה של יואל משה סלומון

מאת חיים מזר

"הבלדה על יואל משה סלומון" מתארת את ראשיתה של פתח תקווה לא מההיבט של בוני העיר הראשונים ומפעלם רב החשיבות,אלא מהבסיס שעליו נשענת העיר ,חזונו של אדם שהשקיע ממירב מרצו להקמתה. כמו כול בלדה גם שיר זה הוא בעל מבנה עלילתי מובהק.יש התחלה,אמצע וסוף.מבנה ליניארי טיפוסי לסיפור עלילה,רק שכאן הכול נמסר בתמציתיות.

בשיר שנים עשר בתים.בית ראשון הוא הפתיח של סיפור העלילה.נמסר מועד מדויק בו חמישה אנשים יצאו משעריה של יפו ופנו לדרכם. לא נמסר לאן.בתים שני ושלישי מוסרים את שמותיהם של אלה שיצאו לדרך זו. רק לגבי שנים מהם נמסר פרט מזהה נוסף. פרט זה מלמד משהו על אישיותם. על יואל משה סלומון נמסר ש"חרב באבנטו".הוא איש יודע קרבות ויוצא למסע זה מאובזר כנדרש למקרים של מצבים לא צפויים. השני הוא מזרקי הדוקטור הכסוף".דוקטור למה? על כך לא נמסר דבר. האם הוא רופא או איש מקצוע אחר? מכיון שהוא כסוף אפשר להניח כי מדובר באדם מבוגר.

בתים רביעי עד שביעי מספרים להיכן הגיעו ואיך הגיבו לנוכח מראה עיניהם.המקום אום-לבס(מלאבס),אזור רווי ביצות ומטבעו של מקום כזה שיש בו פוטנציאל למחלות. התיאור בבתים אלה מתמקד בהתנהגותו של מזרקי.ניכר בו שהוא בעל ידע נרחב.הידע במקרה זה הוא צפרות.מאי נוכחותן של ציפורים הוא מבין שהם נקלעו לשממה. הרושם המתקבל הוא ששהייה ממושכת במקום משמעותה היא מחלות ומוות.הוא ושלושת חבריו מסיקים מסקנות .הם מתמלאים במורך לב ועוזבים את המקום.

מבית שמיני ועד הסוף ההתמקדות היא ביואל משה סלומון. בניגוד למזרקי וחבריו הוא נשאר במקום. כשעיניו הוזות הוא אומר בצורה שאי אפשר לטעות בה:"אני נשאר הלילה פה/על הגבעה הזאת".הוא תוקע יתד. בחצות הליל הוא עובר מטמורפוזה.הוא מצמיח כנפיים ,פורשן ועף הרחק מהמקום.להיכן לא נמסר.מכל מקום למחרת האזור כולו החל לפרוח וציוץ הציפורים נשמע מכל עבר.המקום הופך לשוקק חיים. לא עוד שממה וביצות.כל זה התרחש במהלכן של שעות ספורות,מחצות הליל עד אור הבוקר.היה כאן מעשה פלאי.מה עשה יואל משה סלומון כדי שהמקום ישנה את אופיו?לא נמסר על כך שום דבר.יואל משה סלומון הוא בבחינת עושה נפלאות.יכולת המצויה בידיהן של דמויות מיתולוגיות.יש כאן פלא כפול.שממה ההופכת לפורייה וציפורים שלא רק מצייצות,אלא גם יודעות לשיר .הציפורים שרות על יואל משה סלומון ,שירה במובן הוורבלי.הן שרות בשפת בני אדם.

בשיר ישנה הנגדה בין שתי דמויות ,אחד,הדוקטור המסמל את איש המקצוע,הביוקרט המכיר היטב את מקצועו,אך אופק ראייתו צר מאוד. השני הוא יואל משה סלומון,איש החזון שלא נרתע מקשיים.הביטוי אי אפשר לא קיים בעולמו.הוא אדם בעל אופק ראייה רחב הצופה למרחקים.בדמיונו הוא יודע לעוף והכנפיים שצמחו לו הן בבחינת מטאפורה ליכולתו לעוף על כנפי דמיונו ולראות מה שאחרים לא רוצים או לא יכולים לראות.בניגוד למזרקי הדוקטור הוא אינו חס על בריאותו ומוכן לכל קורבן והתוצאה לא איחרה לבוא.עיר חדשה.

המילה ציפור מופיעה חמש פעמים,ארבע פעמים בלשון רבים ופעם אחת בלשון יחיד,מוטיב רב חשיבות המעיד על חסך שהיה קיים בימיו של יואל משה סלומון בישוב היהודי.לעוף במובן המטאפורי של המילה.המילה ציפור בלשון רבים מופיעה פעמיים בהקשר שלילי,אי נוכחותן במשמעות של מוות,פעם אחת בלשון יחיד כאשר יואל משה סלומון לובש את דמותה של הציפור ופעמיים בלשון רבים. נוכחותן מסמלת חיוניות ושמחת חיים.יואל משה סלומון היה הזרז להופעתן ומעתה תמלא הארץ באנשי חזון לא רק באנשי מעשה.כמו בלהקות ציפורים בהן המוביל מוחלף מידי פעם,כך גם יהיו מי שיחליפו את יואל משה סלומון בבוא העת,לשמר לטפח את המפעל שבו התחיל.

הבלדה

הקליפ
שחזור המסע

הפזמונים של יורם טהרלב

בבוקר לח בשנת תרל"ח :המאבקים על בלדת פתח תקווה

מדינת הקיץ ומדינת החורף

בישראל יש מזה שנים שעון קיץ ושעון חורף .אבל ישןטענות ששעון הקיץ הקיים אינו מספק כלל את הצרכים.

אמיר דנציגר הוא בוגר האוניברסיטה הפתוחה בירושלים בתואר מדעי המדינה ויחסים בין לאומיים וכותב צעיר של שירי ארץ ישראל שפירסם באתר זה בעבר מאמר על שפת הפזמונים העבריים . אבל כאן הוא עוסק בנושא אחר לגמרי הנחיצות בשעון קיץ ארוך  הרבה יותר  ולהתקיים בהתאם מדוייק  לעונות השנה.  

מדינת הקיץ או מדינת החורף :הנחיצות בשעון קיץ ארוך

מאת אמיר דנציגר

השנה החלטתי לאגד את החומרים שאספתי במשך עשר שנים סביב שעון חורף/שעון קיץ לכדי כתבה קצרה ובמסגרתה להציג את היתרונות שיש לשעון קיץ ארוך ולמה לפי דעתי הכרחי שבישראל יהיה שעון קיץ כזה.

תשאלו אותי למה דווקא עכשיו – הרי ישראל החליפה השנה כבר לפני שלושה שבועות – וובכן אני כותב עכשיו את המאמר כי בימים אילו – בסוף חודש אוקטובר ובתחילת נובמבר אירופה וארצות הברית עוברות לשעון קיץ.
העיסוק סביב סוגיית שעון הקיץ העסיקה אותי לאורך השנים מאחר שהדבר נראה לי כאבסורדי שישראל עוברת משעון חורף לשעון קיץ בכלל לא לפי מזג האוויר אלא לפי הנוחיות של הציבור המסורתי/דתי/חרדי – בשנים עברו שעון הקיץ הוחלף לשעון חורף בשיא הקיץ בספטמבר ואף גרוע מזה ביולי – והיו אף שנים שלא היו בכלל שעון קיץ – הכל במאמר.
בשנת 2005 הושגה לבסוף פשרה שתהא בתוקף עד 2012 – אבל אחרי זה אני לא יודע מה יקרה (ואם תשאל אותי הפשרה הזאת לא מספיקה), לא מספיק שבארץ שלנו בכל מקרה אין לנו מספיק שעות אור אז גם בקיץ רוצים לגזול מאיתנו שעות אור.
השמש משאב עיקרי – הטענה העיקרית שלי בגנות שעון חורף ארוך (יותר משעון קיץ) היא שהשמש היא המשאב העיקרי בארץ ואין סיבה שלא לנצל אותה לרווחת ולתועלת התושבים. השמש חוסכת לנו אנרגיה וכל שנה מפורסמים מחדש נתונים של משרד התשתיות שמעידים על כמות מסוימת של חסכון בחשמל – לפי נתונים שונים שמתקבלים כל שנה ממשרד להתאחדות התעשיינים ישראל חוסכת בצורה הזאת כמה עשרות ואף מיליונים של שקלים בהנהגתה שעון קיץ.
כמו כן שעת אור נוספת ביום במשך חודש חוסכת גם במספר תאונות הדרכים – כאשר ידוע שאצלנו בארץ מספר תאונות הדרכים הוא גבוה מאוד.
אולם, מעבר לעובדה שאנחנו צריכים לנצל את השמש ולתעל אותה לצרכינו יש את הסיבה הפשוטה שמדינת ישראל היא מדינת קיץ מדינה חמה – בה רוב ימות השנה השמש זורחת וממוצע הטמפרטורות בחודשי ספטמבר אוקטובר נע בין 17 לבין 25 – ביום, לרוב כאשר במדינות אירופה ובארצות הברית הממוצע הוא הרבה פחות – בין 10 ל-17 – ביום לרוב אזי זה הרבה פחות הגיוני שחודשי ספטמבר אוקטובר הינם באירופה ובארצות הברית – שבמקומות האלו כבר קר – עדיין מתנהל שעון קיץ בעוד שבמדינת ישראל שכאן הרבה יותר חם יש שעון חורף.

אז מתי ולמה בכל זאת מחליפים את השעון?

Image:Victory-Cigar-Congress-Passes-DST.jpeg

נתונים שאספתי במהלך השנים מראים כי בישראל משנים את השעון לא לפי מזג האוויר אלא לפי נתוני שר הפנים של אותם שנים כאשר החלטה זו הינה שרירותית למדי – היו שנים ששעון הקיץ היה תקף אף לפרק זמן קצר מאוד של שלושה חודשים בלבד והיו אף מספר רב של שנים שבהן לא הוחל כלל לא שעון הקיץ.
בשנת 2005 הושגה פשרה שמשנת 2005 עד שנת 2012 יוחלף השעון משעון חורף לשעון קיץ ביום שישי האחרון שלפני 2 באפריל – שזה כמו באירופה ובארצות הברית והמעבר חזרה משעון קיץ לשעון חורף יבוצע ביום שישי האחרון שלפני יום כיפור – שזה יוצא בחודשי ספטמבר/אוקטובר.
הטענה המרכזית שהייתה היא – לא בדבר העובדה שהצום הוא יותר קצר – הצום הוא עדיין 25 שעות אלא בגין העובדה שבמקרה כזה הצום מסתיים יותר מוקדם – במקום מ-17:30 עד 18:30 הוא מתקיים מ-16:30 עד 17:30.
דבר כזה יוצר מצב אבסורד שלמעשה בגין יום אחד בשנה (יום כיפור) ישראל מפסידה חודש ולרוב אף יותר של עוד שעת אור כמו שיש באירופה.

פשרה זו הייתה לאחר מאבקים רבים סביב הנושא – שכן נושא זה יצר וויכוח נרחב בין החילונים לחרדים.


דבר נוסף חשוב לציין שישראל היא מדינה שבה ההבדל בין היום הכי ארוך – 21.6 – השמש שוקעת
ב-19:50 שעון קיץ, לבין היום הכי קצר – ה-21.12 שבו השמש שוקעת ב-16:30 הוא שלוש שעות ו-20 דקות (אבל למעשה הוא שעתיים ו-20 וזאת לאור העובדה שכאשר משנים את השעון – אוטומטית יורדת שעה).
מתאריך ה-21.12 הימים מתארכים ומתאריך ה-21.6 הימים מתקצרים – אולם, באופן תמוה, בחישוב של כל יום שווה דקה של שקיעת השמש לכיוון בירידה או בעלייה ישראל מפסידה חצי שעה בערך לכל כיוון – אם היא הייתה שוקעת בכל יום דקה למעלה או למטה השקיעה הייתה צריכה להיות משעה 16:00 עד שעה 20:20 – כאשר היא מגיעה בערך לשעה 19:50 בסוף חודש מאי ולשעה 16:35 היא מגיעה בסוף נובמבר כאשר יש בסביבות חודש גם בקיץ וגם בחורף שזמן השקיעה לא משתנה.
וזה כלום לעומת מדינות אירופה כאשר יש מדינות שההפרש רק של שקיעת השמש בין היום הכי ארוך ליום הכי קצר הוא 5 או 6 שעות ויותר (כאשר ההפרש של הזריחה מגדיל את ההפרש הכללי).
בחורף השקיעה היא ב-16:00 ובקיץ ב-22:00 (וזה בנוסף לשעה של חילוף השעון).

דבר נוסף הוא שבמדינות אירופה ובארצות הברית דמדומי השקיעה – מהרגע ששוקעת השמש עד לרגע שיש חושך היא יותר ארוכה – בין 40 דקות ל55 דקות בעוד שכאן בארץ הדמדומים הם בסך הכול בין 20 דקות לחצי שעה 35 דקות.
גם הפשרה שהושגה יוצרת מצב ששעון הקיץ מונהג בין חמישה חודשים וחצי חודשים לשישה מתחילת אפריל עד אמצע ספטמבר – זה יוצר מצב שבישראל בעקבות זאת יש יותר חושך מאור כאשר ברוב ימות השנה – עקב כך השקיעה של השמש לא עולה על השעה שש בערב – לדוגמא עכשיו זה סוף אוקטובר והשמש שוקעת בשעה 16:55 בשעון חורף, בסוף ספטמבר בשעון חורף היא שוקעת בסביבות השנה 17:30 – לעומת מדינות אחרות באירופה שבהן היא שוקעת בשעות יותר מאוחרות כמו 19:30 אפילו 20:00.
למרות שבחלק ממדינות אירופה בסופו של דבר השמש שוקעת בשעה יותר מוקדמת מאשר בארץ האיזון מגיע יותר מאוחר – רק למעשה במעבר שלהם לשעון חורף – בסוף אוקטובר.
המסקנה – במקום לנצל את שעון הקיץ ולגרום לשעת אור נוספת (גם ככה אין לישראל יותר מידי בשיא הקיץ) אנחנו לא יודעים לתעל את המשאב העיקרי שיש לנו – כיוון שהשמש בסופו של דבר גורמת לאנרגיה.

דבר נוסף שקשור כאן בעקיפין הוא שחושך הוא גורם המשפיע על הדיכאון ולכן במדינות סקנדינביה וכן בקנדה נכנסים יותר לדיכאון החורף – יש הרבה אנשים שאומרים שמדינת ישראל היא איפה שהוא באמצע אבל אני חושב שעדיין למרות כל זאת בשיא הקיץ אין לישראל מספיק שעות אור שהיא תוכל לנצל ולתעל אותם לטובתה.

פתרונות אפשריים:

Image:Daylightsavings.jpg

יש שני פתרונות אפשריים למצב

- שעון קיץ כל השנה – מדינת ישראל היא מדינה חמה גם בחודשי החורף – אולם פתרון כזה אכן הוא פתרון פחות ריאלי כיוון שאני מודע לעובדה שהשעון הטבעי (איך שקוראים לזה) הוא שעון החורף ושעון הקיץ הוא שעון מלאכותי שהאדם יצר לאחר מלחמת העולם הראשונה על מנת לחסוך באנרגיה.
למקרה כזה כמה שהפתרון הינו פחות ריאלי – השמש תשקע ביום הכי קצר ב-17:30 וביום הכי ארוך ב-19:50 ובשיא הקיץ חודשים יוני – אוגוסט הזזת המחוג בשעתיים – אני לא בטוח עד כמה הפתרון הזה גם כן ישים אבל לפחות ככה בשיא הקיץ נרוויח עוד שעה של אור ובמקום מ-19:50 עד 19:00 השמש תשקע מ-20:50 עד 20:00 וכך באמת נרוויח שעה יותר של אור – כאשר שוב לדעתי אין מספיק שעות אור בקיץ. במקרה של שעון קיץ כפול הבעיה שיכולה להיווצר היא בעיית הזריחה דווקא – אולם הזריחה בשעון קיץ יחיד היא בשעה 5:30 בבוקר כך שגם אם עוד שעה הזריחה לא תהיה אחרי שבע אלא בשש וחצי (וגם אם הזריחה היא אחרי שבע זה לא אומר שיש אור רק אחרי שבע כי כמו שיש דמדומי ערב יש גם דמדומי בוקר של לפחות חצי שעה).
אולם, הבעיה המרכזית בכך היא יציאת השבת – כאשר היא יוצאת חצי שעה לאחר שקיעת השמש אזי במקום ב-20:20 היא תצא ב-21:20.

הצעה זו ירדה מסדר היום כאשר בשנת 2004 השר דאז אברהם פורז הציע את החוק וכבר החוק נדחה.

- הצעתי השנייה היא הצעה שנראית כל כך הגיונית אבל למעשה היא הכי ריאלית שיש – כפי שכבר ציינתי – מחליפים לשעון חורף לפני יום כיפור – שלרוב יוצא בספטמבר בגלל יום אחד ואז משאירים אותו עוד חודש וחצי – בלי סיבה אחרת הגיונית. כמה שזה לא נראה הגיוני אולי זה הפתרון היחיד המתבקש – אומנם להחליף פעמיים את השעון מחורף לקיץ זה קשה ופחות הגיוני וזה גורם לשעת שינה אחת פחות בלילה אולם לפי דעתי זה עדיף פי אלף מונים על כך שמחשיך סתם לחינם בשעה כל כך מוקדמת – שאין למעשה הגיון לוגי בשעה שהשמש שוקעת – בגין כל מה שאמרתי עכשיו.
החל משנת 2000 לערך נקבע בחוק שמספר הימים של שעו הקיץ לא ירד מ-150.

מסקנה: אני לא יודע אם המאמר שכתבתי כאן ישכנע אנשים שכדאי לעשות שעון קיץ ארוך אבל לפי דעתי זה מאוד כדאי מאחר שברוב העולם הבינו את התועלת שיש בשעון קיץ ארוך אז אני חושב שגם אצלנו כדאי להבין. עם כל הכבוד לציבור המסורתי/דתי/חרדי אני חושב שלמען הציבור הכללי – למען החיסכון, למען הפחתה בתאונות הדרכים ולמען בילוי נוסף בשעת אור זה שווה לעשות את הפשרה.

במהלך שנות התשעים חשבתי ללכת עם הנתונים האלו לכנסת אבל אני מאמין שלפי שעושים זאת צריך להציג את הנתונים האלו לציבור ולספק לו מידע, על מנת שהוא גם יגבש את עמדתו בנושא.

מבחינת איזור הזמן ישראל מצויה באזור שהוא מזרחי וכן הרבה יותר דרומי מאירופה ושני הדברים האלו משפיעים – ככל שהמדינה היא גם יותר צפונית ביחס לקו המשווה או יותר מערבית הדבר משפיע על זמן הזריחה והשקיעה שלה וההבדל בין היום הארוך ביותר ליום הקצר ביותר.

נתונים נוספים:

זריחה ושקיעת השמש ממוצעים:

(הנתונים הם בשעון חורף – בעת שעון קיץ יש להזיז שעה קדימה)

ינואר עד יוני

חודשים ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני
זריחה 6:40 6:17 5:43 5:05 4:39 4:35
שקיעה 17:03 17:31 17:53 18:14 18:35 18:50

יולי עד דצמבר

חודשים יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר
זריחה 4:48 5:09 5:38 5:48 6:15 6:37
שקיעה 18:45 18:18 17:38 16:58 16:38 16:40

לפי שתי הטבלאות רואים בבירור שאם הייתה שקיעה של יום יותר יום פחות השמש – ביום הכי ארוך היא הייתה יכולה לשקוע ב-20:20 (השעה היא 18:50 ולא 19:50 כי זה אחיד לשעון חורף) בעוד שבחורף היא הייתה יכולה לשקוע ב-16:00 ואפילו פחות מזה כאשר בין נובמבר לדצמבר מתי שהיא צריכה לרדת לפי ההגיון של זמני שקיעה יש אפילו עלייה קטנה.

השנים ואורך שעון הקיץ בהם:

שנה תאריכים מספר ימים
1948 20.5-31.10
1949 30.4-31.10 184
1950 31.3-31.8 153
1951 31.3-29.8 151
1952 19.4-27.9 161
1953 11.4-12.9 154
1954 12.6-11.9 91
1955 11.6-10.9 91
1956 2.6-29.9 119
1957 27.4-21.9 119
משנת 1958 עד שנת 1973 לא הוחל שעון חורף
1974 6.7-12.10 98
1975 19.4.30.8 132
משנת 1976 עד לשנת 1979 לא התקיים שעון חורף
1980 2.8-13.9 42
משנת 1981 עד שנת 1983 לא התקיים שעון קיץ
1984 5.5-25.8 111
1985 13.5-31.8 109
1986 17.5-6.9 111
1987 14.4-12.9 150
1988 9.4-3.9 146
1989 29.4-2.9 125
1990 24.3-25.8 154
1991 23.3-31.8 161
1992 28.3-5.9 161
1993 2.4-5.9 156
1994 1.4-28.8 149
1995 31.3-3.9 156
1996 14.3-15.9 185
1997 13.3-4.9 177
1998 18.3-6.9 170
1999 2.4-6.9 154
2000 14.4-6.10 173
2001 9.4-24.9 167
2002 29.3-7.10 192
2003 27.3-2.10 188
2004 6.4-22.9 168

חוק משנת 2005 עד שנת 2012 שעון הקיץ יתחיל ביום שישי שלפני ה-2 באפריל ויסתיים ביום שישי לפני יום כיפור

2005 1.4-9.10 191
2006 31.3-1.10 184
2007 30.3-16.9 170
2008 28.3-5.10 191

מקרא מפה:
מה שצבוע באדום כהה – פירושו שנה שבה מספר הימים הכולל הוא פחות מ-100

מה שצבוע בזהוב – פירושו ששעון הקיץ התחיל אחרי ה-21.4 (קצת אחרי אפריל זה עוד נראה הגיוני – שבוע שבועיים ראשונים)

מה שצבוע בתכלת – פירושו שנה שבו שעון החורף הוחל לפני ה-1 בספטמבר (השבועיים הראשונים בתוך ספטמבר, לא הוספתי לחישוב למרות שזה מקומם בשנים שהשעון הוחלף בשבוע הראשון של ספטמבר.

• יוצאי דופן 1984 ו-1985 שצבועים בזהוב ובתכלת אבל לא באדום כהה כי בהם שעון הקיץ הוחל אחרי ה-21 לאפריל ותחילת שעון החורף הייתה לפני ה – 1 לספטמבר אבל, הם היו אורכם היה יותר ממאה ימים.

במדינות בהן הפעלת שעון הקיץ קצרה מישראל הן מצריים – 154, אוסטרליה – 155, בר
זיל -134, סוריה – 175.

העתקתי לכאן את הטבלא זו כיוון שרציתי שיראו שבכל השנים היה מאבק קשה סביב סוגיית השעון, בנוסף לעובדה המקוממת ביותר שהיו 20 שנים במרוכז שבהן לא הוחל שעון קיץ כלל וכלל, אז גם בשנים שהוא הוחל אורכו נקבע באורך שרירותי ביותר. כאשר ברוב מכריע של השנים – שעון הקיץ היה פחות משישה חודשים (הזמן של האביב הקיץ ותחילת הסתיו) כמו באירופה.

מאמר זה בא להראות לאנשים את השרירותיות שהייתה בקביעה בשנים עברו מה גם שאומנם הושגה כעת פשרה (לפי דעתי זה עדיין לא מספיק – אבל זה טיב של פשרה) והיא אמורה להסתיים בשנת 2012, ומה יהיה אחרי זה – יכול להיות שעוד פעם יחזרו למצב שאורכו של שעון הקיץ נקבע באופן שרירותי ביותר.

לסיכום אמנם יש יתרונות שיש לשעון חורף – השעון הביולוגי הטבעי, קל יותר להשכיב עימו את הילדים לישון.
אולם זה אינו המצב בארץ שכן המצב בארץ הוא שעדיין בתקופת הקיץ מדינת ישראל משנה את השעון לשעון חורף.
ניתן לאמר ששעון קיץ ארוך חוסך באנרגיה, מפחית בתאונות הדרכים והסיבה הטריוויאלית ביותר לעריכת שעון קיץ ארוך היא על פי מזג האוויר השורר בחוץ – כל שנה כאמור בחודשי ספטמבר אוקטובר יש בין 25 ל-30 מעלות בכל הארץ ובזמן הזה מתנהל בארץ שעון חורף – דבר זה אינו חכם . .עלינו להתאים את עצמנו לעונות השנה ולא לחיות בניגוד להן.  
נקודה למחשבה.

ראו גם
שעון קיץ בויקיפדיה
שעון קיץ שעון חורף

אמיר דנציגר על חשיבות השפה בזמר העברי

 

דרור בורשטיין חוזר אל השירה

 

בימים אלו מוצגת בגלריה גרוס בתל אביב תערוכת שיח משוררים מספר 9 בעריכת המשורר יחזקאל נפשי . תערוכה המציגה שירים של משוררים שונים בנושאי אהבה.
ירון ליבוביץ' בא לפתיחה קרא את השירים ובחר באחד  ומיוחד מהם שעוסק בשירה עצמה  כדי לדון בו כאן.  

בְּנִּסָּיוֹן לַחֲזֹר לַשִּׁירָה

 מאת דרור בורשטיין


בְּנִּסָּיוֹן לַחֲזֹר לַשִּׁירָה
קָרָאנוּ כָּל הַלַּיְלָה בְּאֶרֶץ הַשְּׁמָמָה
כּוֹס נִשְׁבְּרָה הִמְשַׁכְנוּ לִקְרֹא מְתַקְּנִים אֶת הַתִּרְגּוּם
וְאֶת הַפְּסַנְתֵּר מָתַי יְתַקְּנוּ אֶת הַפְּסַנְתֵּר לֹא יְתַקְּנוּ
מִמֵּילָא נָעוּל הַעֲבֵר אֶת הַמֶּלַח
מֵעֵבֶר לִקְצֵה הַשֻּׁלְחָן הָאוֹר חַלָּשׁ יוֹתֵר
מְנַסִּים לְהַדְבִּיק אֶת שִׁבְרֵי הַזְּכוּכִית
שׁוֹתִים מִן הַבַּקְבּוּק מַטִּים אֶת הַגָּרוֹן הוֹפְכִים אֶת הָעֵינַיִם
עָלִים יְבֵשִׁים מִן הַשְּׁבִיל דָּבְקוּ בַּסֻּלְיוֹת
מְטַאטְאִים וְזֶה מִיָּד חוֹזֵר הָרוּחַ חֲזָקָה
מִישֶׁהוּ אָמַר סְבִיב הַבַּיִת עֵצִים
מְתַקְּנִים אוֹתוֹ אוֹמְרִים עֵצִים אֲבָל גְּדוּעִים
פֵּרוֹת בּוֹעֲרִים שֶׁמֶן מִתְפַּצֵּחַ עָשׁ סוֹבֵב אֶת הָאוֹר מְשַׁדְּלִים אוֹתוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ
אַחֵר אָמַר סְבִיב הַבַּיִת גֶּשֶׁם רַק הַבַּיִת יָבֵשׁ שֶׁבֶר עָנָן אַךְ הֶעָנָן שֶׁמֵּעַל הַבַּיִת שָׁלֵם
אֲחֵרִים אָמְרוּ הַהֶפֶךְ הַנָּכוֹן לִרְאָיָה הִצְבִּיעוּ עַל שְׂעָרָם הַדָּבוּק לַמֵּצַח
בָּאוֹר שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן כַּפּוֹת יָדַיִם מְטִילוֹת צֵל כְּלוֹמַר לֹא צֵל הוּא זֶה אֶלָּא כַּפּוֹת הַיָּדַיִם
מִתַּחַת לַכִּסְאוֹת רוֹחֲצִים דְּרוֹרִים בַּחוֹל הוֹצִיאוּ חֲפִיסַת קְלָפִים אֵין אֹמֶץ לִפְתֹּחַ אֶת הַחֲפִיסָה
מִחוּץ לַבַּיִת עוֹצֶרֶת מְכוֹנִית הָאוֹפֶה הִגִּיעַ זְמַן חֲלֻקַּת הַלֶּחֶם יוֹנִים מְנַקְּרוֹת בַּמְּכוֹנִית הָרֵיקָה
פֵּרוּרֵי פֶּרֶג דְּבוּקִים לַצְּמִיגִים הָאוֹפֶה מַבְחִין בָּאוֹר שֶׁבְּחַלּוֹנֵנוּ מַאֲהִיל עַל עֵינָיו בְּעֵינָיו
פַּחַד שְׂעָרוֹ הִלְבִּין מִקֶּמַח וּמִצַּעַר הַשְּׁמוּעָה אוֹמֶרֶת בְּנוֹ נִשְׂרַף
בּוֹצֵעַ בַּעֲרָבִית לֶחֶם לִמְנַקֵּה הָרְחוֹבוֹת מְטַאֲטְאִים מְשִׁיבִים לוֹ בְּרָכָה בְּרוּסִית נִמְלֶצֶת
בָּרְחוֹב לְמַטָּה מְנִיחִים הַנֶּהָגִים אֶת מִכְסֵי הַמָּנוֹעַ פְּתוּחִים כָּל הַלַּיְלָה פּוֹלְטִים אֵד
לַעֲמֹד לְהַבִּיט מִחוּץ לַחַלּוֹן כְּשֶׁאֵין אִישׁ בַּחֶדֶר וְאֵין אִישׁ עוֹמֵד לָבוֹא
לְהַגִּישׁ אֶת הַכּוֹס הַשְּׁבוּרָה אֶת הַשְּׂפָתַיִם
צִלְלֵי יָדַיִם עַל צִלְלֵי סִפְרֵי שִׁירָה עַל הַשֻּׁלְחָן
כִּסְּאוֹת הֲפוּכִים עַל הַשֻּׁלְחָן עַל אֶחָד מֵהֶם יוֹשֵׁב מִישֶׁהוּ
נַסֵּה לְהוֹרִיד אֶת הַכִּסֵּא צְעָקָה תִּשָּׁמַע בַּחֶדֶר
מִלּוֹן יָשָׁן שֶׁדַּפָּיו דָּבְקוּ זֶה לְזֶה חֲרִיקַת הַמִּלּוֹן פְּרִידַת הַמִּלִּים
נִכְשַׁל הַנִּסָּיוֹן לַחֲזֹר אֶל הַשִּׁירָה
שְׂפָתַיִם פְּצוּעוֹת עָלִים נִרְמָסִים נוֹצוֹת בַּחוֹל נְסִיכִים עַל הַשֻּׁלְחָן בֹּץ לָבָן עַל הַכְּבִישׁ
פורסם בכתב העת שבו 16, 2006.

 

 

דרור בורשטיין חוזר אל השירה

מאת ירון ליבוביץ'

שיר יוצא דופן זה מצא חן בעיני, למרות אי הסדר שקיים בו לכאורה. חלק מהשורות שבשיר ארוכות ומכילות בתוכן פסוקיות רבות בנות שתיים – שלוש מילים כל אחת. במבט ראשון השיר הזה נקרא כמו דיווח, בשפה פשוטה, של אירועים חסרי פשר שקרו לחבורה בלילה אחד וכמקובל בשירה העכשווית גם ללא סימני פיסוק, דבר שעלול לבלבל קוראים מן היישוב. אולם לדעתי מסתתר בשיר הזה רעיון עמוק המתכתב עם סיפור קצר של ש"י עגנון, אבל על כך נדבר בהמשך הדברים.

השיר כאמור מדבר על אירועים שקרו בלילה אחד כשחבורה של צעירים התכנסו כדי לכתוב שיר או לפי מילות השיר "ניסו לחזור לשירה". כלומר הם ניסו לעשות דבר שכבר עשו קודם אך עזבו אותו מסיבה לא מובנת וכעת הם מנסים לחזור ולעשות אותו. בסופו של השיר, או ליתר דיוק, בשורה הלפני האחרונה אנו מגלים שהניסיון לחזור אל השירה נכשל. העובדה שהשיר ממשיך לאחר השורה המוסרת לנו על הכישלון הזה אומרת דרשני, ועל כך בהמשך.
המעניין הוא למה הניסיון לחזור לשירה נכשל? תשובה ישירה לשאלה הזאת לא ניתנת לנו בשיר, אבל מה שמתברר מן השיר הוא שבאותו לילה קורים דברים רבים, שיש לשער שבגללם נכשל הכישלון לחזור לשירה. המאורעות, שחלקם מציאותיים וחלקם בעלי נופך סוריאליסטי משהו, מדווחים לנו בסגנון פשוט וענייני, ניתן לומר אפילו אגבי, אבל בדחיסות לא שגרתית. בין הדברים שקורים ניתן לציין את מעשיהם של החברים כמו לקרוא כל הלילה, לשתות, לשבור כוס ולנסות לפתוח חפיסת קלפים ובעיקר לדבר על הסביבה על הבית ועל מזג האוויר עד שמתפתח וויכוח לוהט בנושא איפה יורד גשם. בין שאר הדברים שקורים אז אנו רואים אש בוערת, כיסאות נהפכים ציפורים מתפלשות בחול. בחוץ מגיע האופה ומדבר באופן מוזר עם מנקי הרחובות. נראה שההתרחשות הזאת אורכת לילה שלם מכיוון שאופים בדרך כלל עובדים לפנות בוקר. מה שחשוב הוא שההכרזה על כישלון הניסיון לחזור לשירה לא מסיימת את השיר, אלא השורה האחרונה מדווחת שוב על דברים שונים הקורים. כלומר, ההכרזה לא קוט6עת את רצף ההתרחשות.


מוטיב זה של בני אדם שלא מצליחים לעשות מעשה שהם רצו או שהם חשו שהם חייבים לעשות מזכיר לי סיפור קצר ידוע של ש"י עגנון בשם "המלבוש". סיפור זה הוא בעל סממנים אגדיים והוא מספר על חייט שהתחייב לתפור בגד, מלבוש, לשר והוא לא מצליח לסיים את המלאכה בגלל שהוא עסוק בדברים אחרים, כמו לאכול, לדבר פוליטיקה בבית מרזח וכיו"ב. יש לציין כי מלבוש במקורות הוא סמל לגוף האדם או לאישיות עצמה ומלאכת החייט בסיפור היא בעצם אלגוריה על תפקידו של האדם עלי אדמות להכין את עצמו שיהיה ראוי לעולם הבא, כשהוא נפגש עם הקדוש ברוך הוא. הסיפור מסתיים בזה שהחייט לא מצליח לסיים לתפור את המלבוש, כי בא דג וחוטף את הבגד והחייט טובע תוך כדי ניסיון לרדוף אחר הדג כדי להחזיר לעצמו את המלבוש. הסיפור אמנם מלא אמפתיה לחייט אולם הוא אינו חף מביקורת על אופיו הלא אחראי של האדם לממש את ייעודו.
השירה  אולי לא דומה לתפירת בגד בכך שהיא אולי לא מוטלת על כל אדם, אבל גם היא עשויה לשמש לעתים כמשל. אחת ההגדרות לשירה ששמעתי ממוריי הייתה תיאור החיים בצורה תמציתית וקולעת אשר מתארת גם את המצב בנפש האדם. כמו החייט בסיפור "המלבוש" של עגנון גם החבורה בשירו זה של בורשטיין מנסה להגשים ייעוד ולא מצליחה, אולם שלא כמו ב"המלבוש" מדובר בייעוד שהם עצמם בחרו. יותר מכך, אם השירה היא תיאור חווייתי של החיים, הרי כדי לשיר אתה צריך לאסוף חומר על הבסיס שעליו מושתתת אותה שירה. כלומר, אתה צריך לחיות כדי לכתוב שירה. נראה שהחבורה לא מבזבזת את ייעודה על זוטות אלא מנסה ליצור חוויות שיתאימו להגשמת הייעוד שהם בחרו לעצמם. מתברר שהנימה בשיר הזה היא יותר מבינה ופחות ביקרתית כלפי האדם מהנימה שבסיפור של עגנון. אולי אפילו יותר מכך ניתן לומר שהחבורה בסופו של דבר הצליחה כי השיר שנפרש בפנינו אולי מספר על כישלון של כתיבת שיר אבל הוא בעצם מה שקרה לחבורה באותו לילה. כמו מספר סיפורים שמספר למי שהוא התחייב לספר לא סיפור למה הוא לא הצליח לחבר סיפור ובלי שיידע יצא לו סיפור על הכישלון שלו לספר סיפור.
השיר הזה של דרור בורשטיין נגע לליבי בגלל הנימה הפילוסופית הזאת שלו המשווה את פועלו של האדם עלי אדמות לכתיבת שירה ולמרות ההרגשה התמידית של האדם שהוא נכשל במשימה שלו, כנראה שהכישלון שלו לא כל כך חרוץ כמו שנדמה למשורר.
ואולי דווקא תחושת הכישלון היא שמריצה אותו שוב ושוב קדימה ?

ראו גם

האתר של דרור בורשטיין

דרור בורשטיין בלקסיקון הסופרים

דרור בורשטיין בויקיפדיה

על תערוכת שיח משוררים

אינדיאנה ג'ונס בחלל החיצון :הארכיאולוג כגיבור מדעי בדיוני

 

ברביעי ל11 2008  תתקיים במסגרת אירועי תגליות סדרת  הרצאות פופולאריות בנושאי ארכיאולוגיה הרצאה שלי על הארכיאולוגיה בספרות ובטלוויזיה הפנטסטית
. . לוגו תגליות
הארכיאולוגים הם האנשים שחוקרים תרבויות קדומות יותר ופחות. והתרבויות הקדומות המרתקות מכולן הן אלו שנראות כאילו אנשיהם היו בתחומים מסויימים מתקדמים כמונו או אף יותר ועוסקים בתחומים שלנו נראים כיום לא מובנים לחלוטין. כאילו אנשי התרבויות הקדומות האלו חשבו בצורה שונה ,חייזרית .


כתוצאה מכך מדע הארכיאולוגיה תופס מקום חשוב גם בספרות ובסרטים של המדע הבדיוני . .. אלא ששם באופן ספציפי בניגוד למציאות שאותה אנו מכירים ,המשימות של הארכיאולוגים הן  תמיד לחשוף ולהתמודד עם תרבויות שהן לעיתים קרובות עליונות בהרבה על התרבות של הארכיאולוגים עצמם ובלתי מובנות לה. .

. .
הארכיאולוגיה החלה לתפוס מקום חשוב בספרות המדע הבדיוני החל מז'ול ורן שגיבוריו חשפו במעמקי הים את יבשת אטלנטיס בספר 20 אלף מיל מתחת לפני המיים ,דרך ספריו של רידר הגרד על מכרות המלך שלמה וגילוי תרבויות קדומות של אנשים לבנים ביבשת אפריקה המסתורית .
ומכאן קצרה הייתה הדרך להעביר את הארכיאולוגים לכוכב מאדים שתואר כמקום מושבה של תרבות מפותחת קדומה שחלפה אצל סופרים כמו אדגר רייס בוראוז ולי ברקט ורי ברדבורי המתארים תרבויות קדומות שנעלמו על הכוכב מאדים.


רבים מספרי המדע הבדיוני המודרניים תיארו את גילוי שרידי תרבויות קדומות ומפותחות שהארכיאולוגים עמלים על חשיפת סודותיהם המסתוריים . למשל בספריו של הארכיאולוג החובב רוברט סילברברג וספריו על פני מליון שנה " ו"האיש במבוך " המתאר את הניסיונות לפצח את סודותיהם של תרבויות חיזריות קדומות ומיסתוריות ומסוכנות ופרדריק פול שתיאר את החיפוש הארכיאולוגי המאבק המסוכן על גילוי סודותיה של תרבות חייזרית שנעלמה תרבות ההיצ'י בסדרת "שער". והסימבול המרכזי של ספרים אלו הוא "החפץ החייזרי " שאת סודותיו מנסים הארכיאולוגיים לפענח לרוב תוך כדי סיכון חייהם.


נושאי הארכיאולוגיה המדעית הבדיונית חדרו לטלוויזיה לסדרות כמו "מסע בין כוכבים " ו"סטאר גייט"ובסדרות סרטי קולנוע ובראשן סדרת "אינדיאנה ג'ונס " שהסרט הרביעי בה הוא מדעי בדיוני במובהק.

בסדרת הטלוויזיה סטאר גייט תופס נושא הארכיאולוגיה וחשיפת סודותיהן של תרבויות קדומות ונשכחות הן ארציות והן חייזריות נושא מרכזי . תרבות חשובה כזאת מבחינת הסדרה היא של מצרים העתיקה אך היא אינה היחידה .
ובכך הולכים יוצרי הסדרה בעקבות התיאוריות של תיאורטיקנים מודרנים של "מדע חלופי " כמו אריך פון דניקן וזכריה סיטשין שעסקו רבות בהתערבות של תרבויות חייזריות בתרבויות אנושיות בימי קדם.
ההרצאה תיתן עם כך סקירה על השימוש ברעיונות ארכיאולוגיים ביצירות וסדרות מדע בדיוני שונות מהמאה ה19 ועד ראשית המאה ה-21 ומה ותעסוק בהבדלים בין הארכיאולוגים ביצירות המדע הבדיוני והארכיאולוגים במציאות ,ותעסוק גם בתחום הארכיאולוגי החדש שהתפתח בשנים האחרונות בעולם האמיתי ומנסה לגשר בין השניים ה"קסנוארכיאולוגיה " הארכיאולוגיה העוסקת בממצאים חייזריים אפשריים.


ההרצאה תתקיים ביום ג י 4/11/08 – שעה 19.30 מועדון התיאטרון, גבעתיים (חניה חופשית מהשעה 18.30)
מחיר: 70 ₪ להרצאה בודדת

הקהל מוזמן

 

ראו גם

"תגליות

הרצאות "תגליות"

צופן השושלות :כנס החברה הגניאלוגית

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 438 שכבר עוקבים אחריו