היקום של נתן זך

  

  

  

הופיע במגזין "אוקאפי  ובאתר "ארץ הצבי "

   

  

  

למשורר אין שום קשר אל האלוהות או אל כוחות שמימיים. בקושי יש לו קשר אל עצמו ( וגם זה לא תמיד ) .

נתן זך (אצל ברתנא)

 

 

לפני כמה ימים נודע בעיתונות על שערוריה חדשה בתחום הספרות הישראלית.. לפסטיבל משוררים בירושלים הוזמן משורר אמריקני שידוע בעוינותו העמוקה ליהודים ופירסם שיר שבו טען כי היהודים עמדו מאחורי הפיצוץ במגדל התאומים בניו יורק. מהר מאוד התברר שהאחראי להזמנתו של המשורר האמריקני הנ"ל היה המשורר נתן זך המנהל האמנותי של הפסטיבל. זך הסביר שרצונו היה להראות לאותו משורר אמריקני שונא יהודים מהי ישראל באמת וכי יחפש גם משוררים אחרים מסוג זה על מנת להזמינם לפסטיבל .עוד שערוריה אחת מני רבות מבחייו הסוערים של אחד המשוררים המפורסמים ביותר של ישראל ,נתן זך.    

ואם נישאל מי מהמשוררים הישראלים שכתבו בארבעים השנים האחרונות השפיע יותר מהאחרים על בני דורו ועל אלה שאחריו, התשובה ברורה וחד משמעית: נתן זך. הוא עיצב יותר מכל שאר המשוררים את התפיסה השירית של השירה הישראלית המודרנית, לטוב ולרע.

 

נתן זך נולד בגרמניה בשנת 1930 והגיע לארץ בילדותו כפליט. בשנות החמישים הצטרף לקבוצת המשוררים "לקראת", שהיו חברים בה גם  יהודה עמיחי   ודוד אבידן , והייתה לה השפעה עצומה על סגנון השירה ועל נושאיה באותה התקופה.

 

 ספר השירים הראשון של נתן זך, פורסם בשנת 1955. מאז פירסם עוד 11 ספרי שירה (מהם ידועים מאוד, כמו שירים שונים, 1966, כל החלב והדבש, 1966, ובמקום חלום, 1966). שנת 1966 הייתה השנה הפורייה ביותר בחייו,  ובה פרסם שלושה ספרים. אך מאז ועד לשנת 1979 לא פרסם דבר. לאחר תקופת השתיקה פרסם עוד ששה ספרי שירה. לאחרונה אף הפתיע כשהחל לפרסם ספרי ילדים  וקובץ של סיפורים קצרים . לאורך כל תקופת יצירתו כתב זך גם ביקורת שירה. שני ספרי ביקורת ספרותית התפרסמו, האחד – זמן  וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966) והשני – קווי אוויר (1983), שהתבסס על שידורי רדיו של האוניברסיטה המשודרת. הוא פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת ספרותיים וגם ב"הד החינוך", מגזין הסתדרות המורים, בו סקר בצורה אוהדת מאוד יצירות של משוררים לא ידועים.

 

כאמור, נתן זך נחשב לאחד המשוררים הישראלים החשובים ביותר. הוא זכה גם להכרה בן-לאומית ושיריו תורגמו לשתים-עשרה שפות, אם לא יותר. ואולם, השפעתו החשובה ביותר הייתה כמבקר שירה,  ואולי הוא הצליח להשפיע על השירה העברית יותר מכל מבקרי השירה האחרים. הודות למאמרי הביקורת הרבים שפרסם בכתבי-העת הנחשבים ביותר, הפכה דרכו של נתן זך בשירה העברית לדרך המלך. בניגוד לרוב המוחלט של  המשוררים בישראל, הייתה לזך שיטה ביקורתית, סדורה ומהפכנית, שנודעה לה השפעה מרחיקת לכת. השפעה זאת התעצמה עוד יותר כשמבקרים אחרים פרסמו מאמרים שתמכו בדרכו השירית של זך, ועוד יותר כאשר משוררים אחרים פרסמו שירים ברוח זו, וכפי שקורה לעתים במהפכות, אף פיתחו והקצינו את דרכו, אולי מעל ומעבר למה שייחל זך עצמו. קשה להצביע על משוררים נוספים מאז זך שיש להם "שיטה ביקורתית" כמו זאת של זך (יוצאי הדופן הבודדים שמנסים הם ויזלטיר, וכיום רק עמוס אדלהייט). זה הוסיף נדבך נוסף למעמדו הדומיננטי של זך בשירה. זך נתפס בדרגה העולה על משורר – "אידיאולוג " שירי. 

 

נתן זך קבע את הטון של השירה העברית המודרנית. הוא זכה בפרסים ובכיבודים החשובים ביותר הניתנים בישראל בהם פרס ביאליק ופרס ישראל. זך מכהן כפרופסור במחלקה לספרות משווה באוניברסיטת חיפה.

 

נתן זך נגד נתן אלתרמן

המשורר נתן אלתרמן.

 

בשנת 1960 פרסם נתן זך מאמר בכתב-העת הספרותי "עכשיו", בעריכתו של גבריאל מוקד , ובו תקף את אחת הדמות הדומיננטיות ביותר בעולם הספרות הישראלי –  את המשורר נתן אלתרמן:

"לאט לאט מגיעים אנו למסקנה, כי אצל רב מג זה של המילים (ואלתרמן הוא באמת אשף המילים) פגום דבר מה יסודי ביותר במשורר – פגומים כליה של הרגישות הפתוחה אל עולם האנשים והדברים. פגומה אצלו היכולת להיות אדם משתתף בעולם ולתת ביטוי לכך" .

(מתוך "הירהורים על שירת אלתרמן " עכשיו מס' 3-4 , 1959) 

 

זך הודה שאלתרמן מנסח היטב רגשות, אך טען שניסוחיו המבריקים מחליפים את מה שהיה צריך להרגיש. "כוכבים בחוץ", ספרו הראשון והמפורסם של אלתרמן, כבר עורר בו "רתיעה אינסטנקטיבית", והוא הוסיף והראה דוגמאות רבות מתוך שירי אלתרמן שאותן הגדיר כ"מבעיתות בחוסר אנושיותן". במאמר הנ"ל  ציטט זך שורות משירי אלתרמן שלדעתו נשמעות "ממש כצווחות של עופות הונגריים שנשחטים". זך קבע ש"שירה זו פגיעתה רעה וטמונה בה סכנות", והציג את עצמו כמי ששליחותו היא להגן על שלום הציבור מפני שירה מסוכנת מעין זו.

 

 

זך בחר את השיר "ירח שאינו בין השירים המוצלחים של אלתרמן, כדי לתקוף באמצעותו את כלל יצירתו של אלתרמן. באותה הזדמנות הוא תקף גם את יצירות בני דורו של אלתרמן ואת מושגי היסוד שלהם, שלדעתו היו סימפטום ל"רדידות המחשבתית".

זך נעזר ברעיונות של הפילוסוף הצרפתי-יהודי הנרי ברגסון  והאשים את אלתרמן ואת בני דורו שהם מחזיקים בתפיסת זמן "סטאטית" ומיושנת. זך הסביר, בעקבות ברגסון, שהאדם חווה את מהלך הזמן כזרימה או השתנות תמידית. לטענתו, הריתמוס בשירה הקלאסית שאלתרמן והמשוררים "הוותיקים" היו נציגיה, היה מבוסס על חלוקת השורה ליחידות שוות, מבלי ניסיון ליצור כל התאמה בין הריתמוס והחוויה המובעת בשיר. לדעת זך, כל ניסיון לחלק את הזמן ליחידות שוות, כפי שעשו למעשה המשוררים הנ"ל, הוא מלאכותי וזר לחוויה האנושית. תפיסת הזמן היא חוויה מתמדת הקשורה לעצם הקיום האנושי, והוא איננו מוגדר על-ידי החומר, כפי שתואר בשירת אלתרמן ה"ישנה", אלא רק על-ידי זמן. לדעתו של זך, השירה המודרנית באמת חותרת לריתמוס טבעי יותר ומנסה להביע באמצעותו את תוכן השיר והלך הרוח שלו. לטענתו, בשיריו של אלתרמן "חסרה לשיר מתיחות פנימית, חסרה לו תנועה, חסר עצם הריתמוס" ( מתוך "זמן וריתמוס אצל ברגסון" ע' 23)  לעומתם הציג זך "תפיסת זמן דינאמית", האופיינית לזמן, לספרות, לפילוסופיה ולתרבות המודרנית בכלל. לדעתו, רק "הריתמוס הזורם" יכול לחדור לנפשו של הכותב ולתת ביטוי לחוויה האותנטית, שרק היא עשויה להיות נושא השירה. זך טען כי השיר "ירח" הוא דוגמה לכל שיריו של אלתרמן, המתבססים על סכימה מכנית, שאינה מנסה ואינה מסוגלת לבטא את האינדיבידואליזם של המשורר. זה, בעיני זך, החטא של אלתרמן. החטא בה"א הידיעה.

 

את דעותיו אלה פרסם כבר בשנת 1966 בספרו התיאורטי המסכם  זמן  וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית (1966). בספר הזה זך דרש לוותר לחלוטין על המשקל והחריזה הקבועים ששלטו עד אז בשירה העברית, ולהחליפם בריתמוס חופשי שהיה מקובל בשירה המודרניסטית במערב (כמו למשל בשירתאליוט הוא קבע "את מקומם של המחלצות הערבות לאוזן השירונית תופסים יותר ויותר רחשי חיים מובעים במילים . ועם זאת בלתי ניתנים לספירה ולמדידה מדוייקת .'רגעים' ריתמיים ומלודיים של נסיון אנושי … שהרי כפי שהורנו ברגסון, חיים אמיתיים אינם נשנים לעולם". ( מתוך זמן וריתמוס אצל ברגסון ע' 61)

 

כל זה טוב ויפה אבל מה לפילוסוף ולכתיבת שירה?

מעניין שזך בחר להדגים את טיעוניו לא בדוגמאות משירה מערבית הכתובה בריתמוס חופשי, אלא דווקא בציטוטי פרוזה של תאורטיקנים ופילוסופים כמו ברגסון. איני יודע מדוע יש לכתוב שירה בהסתמך על תיאוריות פילוסופיות. אני מסופק אם אלתרמן אכן ביקש לבטא רק חוויות אישיות. לדעתי, אלתרמן ביטא ביצירתו גם תכנים הגותיים, אינטלקטואליים ומדעיים מורכבים, ואת אלה אפשר לדעתי  לבטא גם, ואולי רק, בכלים אסתטיים שונים מאוד מאלה שדרש זך, כלים אסתטיים הדורשים מהקורא גם חשיבה ולא רק "הרגשה". אפשר לטעון שהריתמוס הסדיר והלשון הפיגורטיבית בשירת אלתרמן, שכה הרגיזו את זך, בונים מתח מכוון בין "פני השטח" האסתטיים של השיר ומעמקיו, וכך תורמים למורכבותו. כאשר אלתרמן בוחר רגע מסויים ו"מקפיא" אותו, הוא למעשה מחפש את המשמעות והטעם הקיימת באותם רגעים "מוקפאים". מעניין גם שזך תקף, בהיסתמך על תיאוריות פילוסופיות, משוררים שניסו לכתוב בצורה שירית רעיונות פילוסופיים, ולא רק התנסויות אנושיות.

רוב הטענות שהעלה זך נגד אלתרמן הופרכו בידי חוקרים שונים.  כך למשל ניתח הרי גולומב את טענותיו של זך אחת לאחת, והראה שהן חלקיות או אף שגויות ומסולפות. הוא כינה את נתן זך המבקר בפשטות כ"לא אחראי ".

 

ובכל זאת הייתה למאמריו של זך השפעה עצומה, והם עוררו הפולמוס עז בחוגי האינטלקטואלים בארץ. במשך שנים ארוכות היו דעותיו של זך לדומיננטיות. הביקורת המהפכנית של זך שיקפה את רוח הזמן ואת רצונם של משוררים רבים ללכת בעקבות משוררי המערב ולנטוש את דרך השירה המקובלת, מורשת השירה הרוסית שנתפסה כמיושנת או "לא אופנתית". נתן אלתרמן איבד את מעמדו הדומיננטי בשירה העברית, ואת מקומו תפסו נתן זך וידידו יהודה עמיחי.

אפשר להשוות את המהפכה שחולל זך בשירה העברית למהפכה שהתחוללה כמה שנים קודם לכן בשטח האמנות החזותית, כאשר זריצקי ושטריכמן הקימו את אסכולת "אופקים חדשים". הם נטשו את דרך האמנות "המקומית", של ציירים כנחום גוטמן  וראובן שציירו את הנופים והמאפיינים הישראליים המיוחדים, ובמקום זאת אימצו את הציור המופשט, הקוסמופוליטי, חסר המאפיינים המקומיים, כפי שהיה מקובל באסכולות הציור הצרפתיות. מעניין שזך אף ערך קטלוג ציורים של איש "אופקים חדשים" יחזקאל שטרייכמן ,מה שמראה אולי על הקירבה הרעיונית בין שניהם.

 

 

הפילוסופיה של נתן זך  

 

כאן בעולם וכך כך וכך

חיים כאן . וכך וכך וכך . לא קשה ולא רך . נא להכיר : נתן זך . נעים מאוד .

(מתוך "בעולם") 

 

זך טען שהשירה צריכה להיות בעלת אופי חוויתי בלבד, כיוון שהיא ביטוי של חוויות המשורר כאדם וכלום זולתה. המשורר, לדברי זך, הוא "אחד מאיתנו", הוא "כל אדם", הוא מייצג את "השיגרה" ואת חיי היום יום, ואיננו מייצג עולם אידיאי כל שהוא.

ביקום השירי של נתן זך אין, ולא יכולים להיות, נביאים והוגים. את השירה יכול לבטא רק איש היום-יום האפרורי, המתבונן במציאות במבט אירוני ומתעד אותה בלי לשאוף לשנותה.  אין ביקום הזה פאתוס אמיתי, ובעצם אין גם רגשות אמיתיים, פרט לאירוניה, אירוניה ועוד אירוניה. מדי פעם אפשר לגלות ביצירתו רגשות אחרים מוסווים, למשל בספרו המרשים "מות אימי" ( (1997), אלא שזו דווקא יצירה בפרוזה. ייתכן שהריחוק והסוואת הרגשות הם שיטה שירית מיוחדת לזך,  היא אכן אפקטיבית ופועלת על הקורא מדי פעם. בכל זאת, עולמו של זך הוא אירוני ומרוחק, עולם ה"אני" הדוחה מעליו את כל הסובב אותו.

ביקום של נתן זך לא ייתכן שום פתוס אמיתי ולאמיתו של דבר גם לא שום רגש אמיתי חוץ מאירוניה אירוניה אירוניה,מידי פעם אנו מגלים אמנם גם רגשות אחרים מוסווים ( למשל בספר המרשים על אימו של זך "מות אימי " ( 1997)  ודווקא שם הוא כותב בפרוזה ).  ויתכן לאמר שהריחוק והרגשות המוסווים הם שיטה שירית מיוחדת אף אפקטיבית מידי פעם  של זך.  אבל עדיין הרושם הסופי שנוצר ביקום של זך הוא בעיקר של אירוניה ותחושה של ריחוק ודחייה בידי "האני " מכל הסובב אותו .

  ביקום של נתן זך יש דחייה מוחלטת  של מושגי הגבורה , ההקרבה הרצון להיות חלק ממשהו טוב יותר ולשאוף ולעשות משהו למען עולם טוב יותר שכן שאיפה זאת היא בלתי אפשרית מעצם מהותה. לזך אין שום דבר מה לחלוק עם הקורא שלו חוץ מהאפרוריות ו"היום יומיות " שלו .לדעתו השיר צריך לתת גם ביטוי לשפת הדיבור היום יומית והחוויה צריכה להיות מתוארת בשפה בה נחוותה  והשיר צריך להיות ביטוי בראש ובראשונה של חוויות אוטוביוגרפיות אינטימיות של המשורר  אין המטרה של המשורר להרשים את הקורא  ולרתק אותו  ולהסעיר אותו כפי שרצו לעשות משוררים של דורות קודמים  אלא רק להכניסו למוחו ולחוויותיו של המשורר ואלה הן מוגבלות ואפרוריות  מעצם ההגדרה שהרי אין כל שוני מיוחד בין המשורר והקורא.

 היקום השירי של נתן זך הוא בעיקרו יקום של שלילה . בביקורתו הוא שלל כל מסורת לאומית אידיאית בשירה העברית , אך לא היציע לה כל תחליף אידיאי בעל משקל משלו. זך  זנח את המשקל הקבוע ואת החריזה הקבועה ( דברים שנעשו כבר לפניו מדי פעם אבל לא בהתמדה שלו ), הוא סילק לחלוטין את הפתוס השירי שפעם היה אלמנט מרכזי בהנחה שבמציאות המודרנית שוב אין מקום לפתוס ,  הוא גם שינה את נושאי הכתיבה כדי שיעסקו מכאן ואילך רק  ביקום של האני המשורר. העיקרון החוזר ביצירתו בביקורתו הוא של האינדיבידואליזציה ושל האני . אם כבר אפשר לדבר על רעיון מוביל בולט כל שהוא ביצירתו מעבר ל"אני " אז אפשר להצביע על הרעיון ש"שהכל הולך לעזאזל " הכל הולך לכיליון . רעיון מעניין אם גם לא מקורי כלל אבל הוא ככל הנראה היחיד שיש באמת בארסנל של נתן זך . לא ניתן למצוא אצלו גם רעיונות אחרים של אחריות , למשפחה לחברים לקהילה, לא רעיון של מאבק "למרות הכל " בגורל ,. בקיצור אין בשיריו אמירה חיובית כל שהיא על משהו .רק פסימיזם . פסימיזס הוא אכן תמיד אופנתי מאוד זה נכון . ובמיוחד בימים אלה.  

 

 

זך כתב גם בהשראת סיפורי התנ"ך, ("לא טוב היות האדם לבדו", "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך", או "השיר על אחי יהונתן") ותרבות העולם ("טליתא קומי" מהברית החדשה, "דאנטס, לא" של אלכסנדר דיומא , ו"השיר על הזמיר" של אנדרסן). הסיפורים האלה אינם חשובים בפני עצמם, והם משמשים את זך ככלי לביטוי "האני המשורר", החווה אותם ומשנה את משמעותם שיתאימו לרגשותיו. לאמיתו של דבר, יש לנושאים הללו חשיבות זעירה ביותר ביצירה. זך "הנמיך" את לשון השירה ללשון היום-יום ובכך הפך אותה לכאורה לקלה ונגישה יותר לקורא הרגיל שאינו אמון על לשון ספרותית "גבוהה", אבל בד בבד  הוא רידד אותה והכניס בה פרוזאיות ופשטנות.

 

זך צמצם את מטרותיה האידיאיות של השירה, ואחרים המשיכו את מלאכת הצמצום, עד שלא נותרו עוד מטרות כאלה כלל. השירה העברית כיום אינה מייצגת, וגם לא יכולה לייצג מטרות לאומיות, קולקטיביות, ציבוריות או חברתיות. משוררים "לאומיים", כפי שהיו אלתרמן וביאליק לפני תקופתו של זך, אלה שייצגו את כלל הציבור, הם בבחינת בל יראה בהווה, שכן משוררי ההווה מייצגים רק את זהותם ואת מצוקותיהם הפרטיות, ולא דבר מעבר להם.

 

זך עודד שימוש בביטויים אישיים, שהיו לעיתים מעורפלים, וכך הרחיק את השירה מן הקהל. למה שהקוראים ירצו להתעניין בבעיות האישיות הסתומות של המשורר?! רוב רובה של שירתו של זך, שביקש לייצג קוסמופוליטיות עולמית, נקייה מסממנים מקומיים. שיריו, שבשעתם ייצגו משהו חדש ומעניין, איבדו היום את רעננותם. מי שחפץ לקרוא שירה אישית יכול באותה מידה לקרוא את קארבר או פסואה, ואין לזך שום יתרון על-פני משוררים אלה, פרט לכך שכתב בשפה העברית.

היקום של נתן זך הוא המקום המצומצם ביותר שניתן להעלות על הדעת , כול כולו מרוכז באני של המשורר ואין לא יכול להיות שום דבר מחוץ לכך.  בכך משקף אולי המשורר את החברה שהוא רואה סביבו , ואולי גם  בו בזמן משפיע עליה בכך להצטמצם עוד יותר .

 

המהפכה של נתן זך דלדלה את השירה העברית. דור המשוררים שצמח אחריו שוב לא חשב לייצג דבר, חוץ מ"האני האינדיבידואלי" שלהם והם הפכו למייצגי הבינוניות. נושאי שירתם – שיגרתיים, לשון שירתם – רוויה בסלנג. השירה הלכה והצטמצמה, ועמה הלך והצטמצם תפקידו של המשורר. כיום מצויה השירה העברית בחלל ריק. המשוררים הצעירים אינם מכירים את המשוררים מהדורות הקודמים, חוץ מכמה ידועים במיוחד. הם כותבים בעיקר על עצמם, בכתיבה מופנמת ומנוכרת שהיא הקצנת כתיבתו של זך. ניתן לשער שרובם אינם מכירים כלל את שירתו של זך, אלא מ"כלי שני", של אחד מיורשיו המקצינים. כיום דבר אינו מבדיל את המשורר מקוראיו, ואם כך – לשם מה נחוץ המשורר לקורא? הרי חוויות חדשות ויוצאות דופן, תובנות עמוקות וחזון חדש ומדהים, לא יוכלו לקבל ממנו .

 

אלה הן תוצאות המהפכה של נתן זך – זילות השירה העברית.

 

באופן מוצהר נותר זך נאמן לתפיסתו השירית, וכך  הובנה התקפתו על המשורר דורי מנור ב-2001 (שהעז לחרוג מדרכו של זך ולחזור לתפיסה השירית הקודמת. ואולם במשך השנים, בלי שהצהיר על כך, שינה זך את הכיוון. במאמריו הוא כתב על הצורך ביתר מעורבות חברתית ופוליטית של משוררים. הוא פעל בכיוון זה וגם החל לכתוב שירים פוליטיים וחברתיים. בכך נהג בדיוק כמו אלתרמן ושאר המשוררים שאותם תקף. (לדוגמה: זמר פופוליטי, "הארץ" תרבות וספרות 31.2001, או שיחה עם אוסאמה "הארץ" תרבות וספרות, 26.10.2001).

 

בניגוד לכל מה שהטיף בעבר, שירתו של נתן זך, שהחלה כשירה קוסמופוליטית ומנוכרת לחברה, הפכה לשירה פוליטית. אל השינוי הזה יש להוסיף את האכזבה שהביע בראיונות, במאמרים ובשירים, מהכיוון של השירה העברית והתרבות העברית בכללה. אכזבה מן "הרזון" של השפה ומן ההתדרדרות של התרבות. הכיוון שהוא עצמו התווה.

 

בחזרה לנתן אלתרמן

 
 

 

"…להיפגש כאן פגישה לאין קץ ? הבט

איזה מראה תנ"כי

הכל מצוייר כמו לפני המבול

 

הוא אינו מתעניין

מה שמך, הוא שואל אותה

ואלי: פיקניק בחולות ?……..

…….מתנגדים כמוהו ? לא חשוב

אני חש גאוה . בכל זאת

אלתרמן –והיא.

 

נתן זך, "עם אלתרמן בחולות", חדרים 14 (2002) 

 

בשנת 2001  הקרין הערוץ הראשון בטלוויזיה הישראלית סרט תעודי על נתן אלתרמן ומעריציו בשם "אלתרמניה"  שהופק בידי שירות הסרטים הישראלי  בבימויו של אלי כהן.

בתוכנית הזאת התגלה זך, אולי במפתיע, כאחד ממעריציו הגדולים ביותר של המשורר שהוא עצמו  הוריד מגדולתו. במקביל לסרט תיעודי זה פרסם זך את השיר הארוך (בן שבעה עמודים!) "עם אלתרמן בחולות", שבו משוחחים שני המשוררים, החי והמת, על המצב של האומה והמדינה. השיר גדוש ציטוטים מיצירתו של אלתרמן, ויש בו מונולוגים ארוכים של אלתרמן, שמקבל את "רשות הדיבור" לטעון כלפי זך. לשיר נוספה הערה, בה מבהיר זך שאין לשיר קשר לסרט "אלתרמניה" או לוויכוח שהתעורר בעקבותיו. אך בכל אופן ניכר שדמותו של אלתרמן ויצירתו מעסיקים את זך מאוד, כיום אולי יותר מאי פעם.

 

"והרי זו הזדמנות  לומר לך , אין בלבי

עליך, מחוץ למה שיש. כבר דברנו על כך 

תשאל את אורלנד.  הוא עוד חי? "…..

בעצם אתה לא אשם, לא כאן גדלת

לא מרגיש את גדולת השעה שהייתה, את

פצעי האדמה הצועקת , את המדבר הרץ …

והמלט באמת ימות באין השיר

חבוק בו כמו לב? אתה שוררת את שירת הקבלנים."

 

( מתוך " עם אלתרמן בחולות " ) 

 

האם התחרט נתן זך על "המהפכה" שהוביל? המהפכה שצימצמה כל כך את יקום השירה העברית כמו מן "חור שחור" מצמצם כל ובולע כל לפי ממדי מוחו האפרורי של המשורר?

נולדתי להיות עדין. במקרה

החליטו הורי שהם צריכים להגר

לארץ לא עדינה. הם לא החליטו בפזיזות

התייעצו עם כל מי שיכלו. אפילו היטלר תמך בהחלטה,

אמר שהיא נבונה בהחלט.

 

כך הגיע מי שנועד להיות עדין

לארץ לא עדינה. אמרו לי אתם

איזה ברירות היו לי…

 הכל טעות אמרו, נפלו כאן טעות נוראה …

אל תצחיקו אותי. אני בן אדם רציני.

ואלמלא קילל אותי הדור, והכוונה לדורי

הייתי עונה לכם תשובה מוחצת

אבל אולי לא כל כך עדינה.

(נתן זך, מתוך "וידוי עדין ") 

 

מקורות:

מכלול יצירתו של נתן זך.

ברוך מירי, הרומנטיקן המר: עיון בשיריו של נתן זך, אלף, 1979.

ברתנא אור ציון, זהירות ספרות ארץ ישראלית: מגמות בשירה, בספרות ובביקורת בישראל. פפירוס, 1989.

גולומב הרי, ירח באור זך: לבעית ניתוח הריתמוס בשיר שקול, הספרות 23, אוקטובר 1976.

ויסברוד רחל, בימים האחרים: תמורות בשירה העברית בין תש"ח ותש"כ. האוניברסיטה הפתוחה, 2002.

מילמן יוסף,  אש קרה זרה : רומנטיקה וניכור בשירת נתן זך. הקיבוץ המאוחד, 1995.

קלדרון ניסים, פרק קודם: על נתן זך בראשית שנות השישים. הקיבוץ המאוחד, 1985.

 

ראו עוד על נתן זך ברשת:

נתן זך בלקסיקון הסופרים.

נתן זך בויקיפדיה.

חיי נתן זך.

סקירה על חיי נתן זך 

 

 

 

שירים של נתן זך

  

נתן זך באתר המכון לתרגום ספרות עברית

סקירה באנגלית על נתן זך

 

סיפורים קצרים מאת נתן זך

סיפור לילדים של נתן זך.

 

 

  טיפשותו של נתן זך

  

  
נתן זך

 

 

 

המשורר נתן זך. מאת יאנון פיאמנטה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On אוגוסט 16, 2003 at 7:40 pm

    הוא שיר "קולקטיבי" מאוד, טיפוסי לבן מהגרים שתולה את היותו ואת טבעו בעובדה שהוא משתייך לדור שלו, ובתהליכים ההיסטוריים הגדולים. זה לא בדיוק "הבעיות האישיות הסתומות של המשורר", זה לא בדיוק ש"אין כלום מעבר לאני". להפך, האדם כאן הוא תבנית מקומו וזמנו.
    ואגב, התעלמת כמעט כליל מהשירה הפוליטית של זך, שגם היא חברתית יותר מאשר אישית.

    דבר נוסף: זך שיקף מגמה יותר מאשר עיצב מגמה. לא ברור לי למה אתה שוטם כל כך את הפרסונה עצמה .

  • האחות הגדולה  On אוגוסט 16, 2003 at 7:46 pm

    ולמה לא הסבת את תשומת לב הקוראים שהמאמר שלך כאן הוא מהדורה משוכתבת של מה שכתבת ב:
    http://www.okapi.co.il/july2003/index.html
    ?

  • שפי  On יולי 6, 2005 at 4:02 am

    לדעתי אתה יותר מדי שיפוטי-חד-משמעי-פשטני בפסילת ביקורתו של זך על אלתרמן. באותה "אלתרמניה" הוא סיכם את ביקורתו באומרו שלא על כל נושא אפשר לכתוב כאילו שכותבים "שאנסון". טענה שיש בה מן הצדק, נאמר כך.

    דבריך על השירה שלו-עצמו הם בעיניי כמעט לגמרי תמוהים: ספר שיריו הטוב ביותר (לטעמי, כמובן) הוא "כל החלב והדבש". אין בו אף מילימטר של "פרוזאיות ופשטנות", ועירנות לסלנג היא יסוד הכרחי לגבי כותב. אם תנסה לרגע להתעלם מהווכחנות האידיאולוגיסטית תמצא בתוך המוזיקליות המהממת של הספר הזה גם שליטה מהממת בשפה על רבדיה (ועירנות ל"סלנג" היא משהו לגמרי הכרחי בכתיבה), והשפה העברית היא יסוד מקומי-ישראלי, ויהודי, לא קוסמופוליטי. מצד אחד אתה מדגיש את היסוד האירוני (= "ניכור") שבכתיבתו, ומצד שני אתה מאשים אותו בכתיבה תראפיסטית, זה לא ייתכן, הפנמה וניכור הם אלמנטים הפוכים. ויש גם סתירה בין רתיעתך משיריו של זך לבין אהבתך למחזותיו הכל-כך עמוסים באירוניה של שבתאי, שאכן, כפי שכתבת ברשימתך עליו, מושפע בבירור מאלוני, מכל בחינה. גם לגבי זך וגם לגבי שבתאי ואלוני (שהוא הכותב-המשורר הגדול ביותר שהיה בארץ עד היום. הציטוט שהבאת מזך-על-אלתרמן "לא כאן גדלת" הזכיר לי את דבריו של אלוני על ביאליק וכו', ועל הפוליטיקאים שייסדו את המדינה, שגדלו ברוסיה-פולין, ושלכן המנהיגות שלהם היא שיקרית, חסרת חוויות-חיים ראשוניות). הקהל שמתחבר אליהם מתחבר לַנשגב שכתיבתם מקרינה, מי שמחפש לגיטימציה לנמיכות הרוח הישראלית לא אוהב אותם.

    הטענה שהשירה הישראלית התדרדרה בעשורים האחרונים היא טענה שאני נוטה לצדד בה, אבל זה לא בגלל זך אלא בגלל המגמה הפסיכולוגיסטית שהשתלטה על הספרות הישראלית כניגזרת של הפרֶחיוּת הישראלית הכללית (פרחיוּת שהיא לעתים מאוד אקדמאית 🙂 ), מגמה שמגיעה לקיצוניות גרוטסקית בסדנאות הכתיבה למיניהן (ובאינטרנט!), שעל-פיהן כתיבת שירים (ואמנות בכלל) זה סוג של תראפיה, גלולת הרגעה, "טיפול", במקום ללכת לפסיכיאטור.

  • שפי  On יולי 6, 2005 at 7:06 am

    הוא אף פעם לא כותב ממש על עצמו, אלא "על עצמו" כמָשָל. צר על מי שלא חש בכך.
    גם בשירים הפחות טובים שלו לא תמצא שורה צפויה, שלא מפתיעה.

  • הילה  On נובמבר 28, 2005 at 8:02 am

    מי שקרא את שיריו יכול לראות שהוא מסובך עם החיים וקשה לו והוא מדוכא
    אפשר לראות זאת ב"אני שומע משהו נופל" שיר שרק מי שמסובך עם המציאות יכל להבין.

    כל שאר המשוררים לידו נראים רדודים
    ממש סתמיים
    ולא עמוקים

  • שחר אלתרמן  On יולי 23, 2006 at 10:26 pm

    http://mihiyael.blogspot.com

  • רמי בר  On מרץ 26, 2009 at 2:04 pm

    ולמי שתמה על "העוינות", אוסיף כי אני דוקא הערכתי את האיפוק של אלי אשד.

    מי שקורא את התקפה על אלתרמן בעיון, אינו יכול שלא להצטמרר מהרגש העז המניע את ההתקפה הזאת
    הלא הוא הרגש העתיק: הקנאה. ובן דודו "קנאת הסופרים".

    הרגש אותו כבר תיאר החכם מכל אדם לפני כשלושת אלפים שנה בספרו הידוע: "משלי"

    באחת הפעמים שקראתי אותו (כי קראתי הרבה יותר מפעם אחת) חובב צמרמורות אנוכי עלה בי הרהור משונה כזה:
    אולי מטרתו המחתרתית של נתן זך היתה להוכיח לשלמה המלך כי "קנאת סופרים תרבה חוכמה" יכולה גם להיות אמירה דיאלקטית

    וסליחה מכולם, פשוט האמירה של אחד הכותבים כאן שנתן זך כותב "על עצמו" ולא על עצמו
    האמירה הזאת הזכירה לי את ההרהור הישן ההוא שלי

  • שנרי  On אוקטובר 23, 2013 at 7:12 am

    מגלה את המאמר עכשיו- נהדר! תודנ

  • פלוני  On נובמבר 9, 2017 at 11:28 am

    קראתי בעיון את המאמר. אהבתי והסכמתי כמעט עם ה-כל. כולל הפוסט של רמי בר, על כרעיו וקרביו.
    מה שעוד קצת חסר בפתיל זה (יש, אבל לא מספיק) הוא הנחיתות התהומית והמדכאת של השירה העברית בימינו.
    נתן זך, עם כל בינוניותו, נראה כאן כגוליבר בארץ הגמדים.
    לי אישית נדמה שהוא פשוט מתחרפן מזה. אחד עם אישיות פסימית כזאת לא יכול להימנע מזה. פעם אחת מחסל את אלתרמן (שנראה כעוג על ידו, מי כמו זך עצמו יודע זאת) מקבל תשואות מכל צבא הגמדים שמסביבו, קצת אחר כך הופך את הטיעון (ב"עם אלתרמן בחולות" או ב"אלתרמניה") ו.. שוב תשואות.
    אם אינך טומטום גמור, אתה חייב להתחרפן מזה. ואצל משורר כזך,החירפון מחלחל אל השירה, אין מנוס מזה. לדעתי זאת הסיבה העמוקה של הפסימיות אצל זך. בדומה ל"קוהלת" של ה"חכם מכל אדם". אין לך כבר למה לשאוף. כל פלוץ שתתקע מתקבל כתורת משה. בעוד שאת האמת המרה אתה יודע (כי מטומטם גמור אינך) אז שלא תתחרפן?
    ונסיים בציטוט מביאליק:
    "אבוא אָחַי בחברתכם/ יחד נרקב עד נִבְאָשָה" (לקרוא במלעיל, כן? לא לקלקל!)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: