מדוד תדהר ועד לזאב רוזנשטיין : תולדות הרכילאות והסלבריטאיות העברית

הרכילאי גיל ריבה בפעולה  מול סלבריטאים

מהידוען הראשון בפלסטינה א"י,הבלש העברי הנמרץ דוד תדהר ועד לארכי פושע זאב רוזנשטיין חלפו מים רבים בשפכי הביוב של תל אביב.
כותב שורות אלה,תפס לשיחה את הרכילאים המרכזיים של כל הזמנים בנסיון  להבין איך הפכנו ממדינה תמימה ומוקפת אוייבים ועד למדינה שבה כולם הם  סלבריטאים וסלבריטאיות ללא סיבה טובה.

מטעמים של חוסר זמן אתה לא יכול לקרוא את כל העיתון ,צריך לדעת מה חשוב ומה לא . אותי למשל ,פחות מעניין מה אמר ילצין בגדנסק ויותר מעניין מה אמרה פנינה רוזנבלום בקפולסקי .
( דני סנדרסון "תאמינו לי", ע' 42) .
רכילות,סלבריטאים ועוד פעם רכילות וסלבריטאים, דומה שאי אפשר לברוח מהנושאים האלה שהפכו לנושא מרכזי בתקשורת של ראשית המאה ה-21 ובחייהם של צרכניה המרובים. סיפורי הרכילות בעיתונות מופיעים לרוב במדורים של סיפורים קטנים כמו מפוטפטים שבהם מציג/ה הרכילאי/ת את הנושא בצורה אישית כמי שמוכר היטב הן לו/לה והן לקורא ומשום כך גם על הקורא מוטלת הזכות שהיא גם החובה הציבורית להתעניין באישיות זאת ובכל פרט ופרט בחייה.
לעיתים קרובות "הידוענים" הנ"ל הם אנשים חסרי כל חשיבות ועניין משל עצמם המוכרים רק בברנז'ה מסוימת מאוד שבה חבר גם אותו הרכילאי, ולעיתים קרובות עוד יותר הם מוכרים רק לאיש יחסי הציבור שאותו שכרו במיטב כספם למטרה של האדרת שמם בציבור ( ובעיקר בקרב אנשי התקשורת ).והפירסום מתבצע על ידי העברת פרטים לגבי כל מסיבה ואירוע "נוצץ" שה"ידוענים " הנ"ל מבקרים בו, לידי העיתונאי. הודות לאמצעי פשוט זה אנשים אלה הופכים לדמויות "ציבוריות " מוכרות לכל.
אבל זה לא תמיד היה כך.  הייתה תקופה וגם לא כל כך רחוקה שבה סיפורי הרכילות לא היו כה מרכזיים בתקשורת כפי שהם היום ואף נחשבו למוקצים .בעבר כלי התקשורת המודפסים נהגו לברוח כמו ממגיפה מתיאור של "ידוענים " ובכל אופן הקפידו מאוד שלא להיכנס לחייהם הפרטיים שהיה ברור לכל שהם מחוץ לתחום .את ההבדל העצום הזה ביחס לרכילות של התקשורת בעבר ניתן לראות בסיפור האוטופי הראשון שנכתב על מדינה יהודית בארץ ישראל שפורסם עוד ב-1892 והיה פרי יצירתו של פעיל "חובבי ציון " אלחנן לוינסקי. הוא תיאר את מסעם של זוג ציוני לארץ ישראל האוטופית של שנת 2040 ששם חיי התרבות הם שונים מאוד מכל מה שיש באירופה ושם בין השאר יש "מכתבי עתים " ( עיתונים ) מרובים . אלא ש"מכתבי עתים " אלה שונים בפרט חשוב מאוד ממקביליהם באירופה ".:כל הליצנות והרכילות ולשון- הרע וניבול-פה וסיפורים בדבר מעשי-תעתועים ושיחות קלות שבין אוהב לאוהבתו ופרטי –כול של משפטים ידועים ..בכלל כל ההוללות ,שעולם הצרפתים מלא מהן ,לא תראה ולא תמצא במכתב-עתים עברי. כי הספרות היא מעיין החיים ,וכמו ששונים החיים הצרפתים מן החיים העבריים , כך שונים הם גם מכתבי העתים ".
במשך עשרות השנים הראשונות של קיומה של הציונות בארץ ישראל הקפידו כלי התקשורת הקפדה חמורה לשמור על הכלל של לוינסקי שלא להכניס את "הליצנות והרכילות ולשון הרע" אל דפיהם .
וגם לא להאדיר ולפרסם אינדיבידואלים בזכות "אישיותם" בלבד. וכאשר החלו להתבצע השינויים בתחום זה הם היו הדרגתיים מאוד והתחוללו במשך שנים .

הסלבריטאי הראשון

עטיפת חוברת משנות השלושים על עלילות הבלש הסלבריטאי דוד תדהר.

"מה יש!" שאל המפקד בעצבנות את הנכנס בהפסיקו לעיין בפרוטוקולים שבידיו עם הקצין.
"אני תדהר" ענה הנכנס .
המפקד והקצין קפצו ממקומותיהם כנשוכי נחש ומיהרו לקראת הנכנס .
"שלום לך ! שלום רב! " קרא המפקד בהושיטו לקראת תדהר את זרועותיו".
( " הצלבים הכחולים : מעלילות מבריחי החשיש " מאת שלמה נ. גלפר , 1932).
בארץ ישראל היה בשנות השלושים סלבריטאי אחד מרכזי , שמו היה חיים נחמן ביאליק והוא הוצף בתופעות המוכרות לנו כיום של הערצת סלבריטאים . אנשים שבאו מקרוב ומרחוק כדי לדבר עימו ולנעוץ בו מבטים עד שנאלץ לבסוף לנטוש את ביתו בתל אביב שהוצף באנשים כאלה ( היום "בית ביאליק" המארח אירועי תרבות שונים מדי שבוע ) ולעבור לרמת גן שהייתה אז נגישה פחות . אולם למשך זמן מה לפחות היה יוצא דופן ובכל אופן הוא אינו עונה להגדרה המדוייקת של "ידוען " שכן עשה משהו בחייו והיה בעל כישרון מוכח בעוד שהידוען אמור להיות מפורסם רק מעצם פירסומו .
האיש שברא את התופעה והכניס אותה לתודעה הציבורית היה כפי שמקובל כיום איש תקשורת , עיתונאי .
היה זה העיתונאי שלמה בן ישראל. על סמך היכרותו את שוק הספרות ביידיש והתפוצה שזכו לה ספרי הבלשים בלשון זאת הוא העריך שימצא להם מקום גם בקרב קוראי העברית. ואז עלה בדעתו רעיון מדהים עוד יותר : לקחת דמות מהחיים האמיתיים שתשמש כבלש בסדרה שלו. היה זה רעיון מקורי למדי, אם כי היו לו תקדימים . בארה"ב , בסוף המאה ה-19 , יצאו לאור סיפורים בחוברות בפרוטה מבוססים על דמות אמיתית כמו הבלש פינקרטון ואנשי חוק (ופושעים ) מהמערב הפרוע ובהם איש המערב הידוע "בופאלו ביל " שאת כל פרסומו הוא חב לסיפורים הדמיוניים שכתב עליו סופר בשם נד בונטלין . אך מחוץ לארה"ב הייתה זאת תופעה נדירה. בן ישראל חשב לאמץ אותה כאן בארץ ישראל ובראש ובראשונה מטעמים אידיאולוגיים : כדי להציג את גבורתו של היהודי מהישוב החדש.
הדמות הראשונה שהעלה בדעתו היה הרפתקן הידוע ירמיהו הלפרין מראשי ארגון בית"ר שהיה נערץ על הנוער הארץ הישראלי בגלל אומץ ליבו, אך זה משום מה אולי מתוך צניעות סירב לו ( דבר שקשה להאמין שמישהו כיום היה מעלה על דעתו לעשות )

דוד תדהר ,בלש

האדם השני שבן ישראל חשב עליו היה דוד תדהר . הבלש תדהר עבד כמה שנים במשטרת פלסטינה והייתה לו הצלחה רבה בלכידת פושעים. ב-1926 אחרי שפרש מהמשטרה הבריטית ( שאיתה הסתכסך, כנראה, מסיבות שונות ) פתח תדהר את משרד החקירות הפרטי הראשון בארץ ישראל והיה ל"בלש העברי הראשון".
דוד תדהר היה הדמות המתאימה ביותר לצרכיו של בן ישראל, דמות של "גיבור " חדש. הידוע באומץ ליבו ובפעולותיו כשוטר ובלש במשטרה הבריטית, דוגמה ל"יהודי הארץ ישראלי" החדש שיכל להציג אותו מבלי לאמץ מדי את דמיונו כבלש שאין שני לו, גיבור סדרה. והוא היה האדם ששמו שימש גושפנקה נגד הביקורת העוינת והצפויה.
תדהר מצידו הבין שסדרה כזאת תעניק לו פרסום חינם ונתן מיד את הסכמתו הסיפורים שכתב והוציא לאור בן ישראל ב"ספריית הבלש", חוברות בנות 32 עמודים שבחזיתן התנוססה בגאון תמונתו של תדהר זכו להצלחה רבה ונמכרו במאות טפסים במחיר זול ביותר ,בחמש פרוטות (שווה ערך למנת גלידה וכוס סודה או חצי מנה, פלאפל ) כך שהיו גם בהישג ידם של ילדים .כתוצאה מחוברות אלה תדהר הפך ל"סלבריטאי" ענק. מאוחר יותר סיפר שמאות נערים ונערות באו למשרדו רק כדי לראות את "שרלוק הולמס הישראלי " וגם מבוגרים הפריעו לשגרת חייו מאותה הסיבה. ברחוב אנשים היו מצביעים עליו בהערצה או עוקבים בעיניים מוקסמות אחרי הבלש המפורסם והגיבור הענק מהחוברות. החוברות עוררו עניין עצום בדמותו ובאישיותו של תדהר בקרב ציבור רחב ביותר שהיה צמא לקבל עליו כל פרט אפשרי .
זה לו כבר יותר מעשר שנים –מיד לאחר שחרורו מה"גדוד העברי" שדוד תדהר מתעורר בבוקר בשעה השביעית. עשר שנים, יום יום ומדוייק כשעון ,פוקח הבלש העברי את עיניו בשבע בדיוק. הפעמים היחידות שבהן לא היה נאמן להרגל טבע שני זה ,חלו באותם הבקרים כשאמהות שכולות ,אבות חרדים, יתומים ויתר בני אדם אומללים באו להתדפק על דלתות ביתו לפני השעה השביעית.
( מתוך " מלתחה המיסתורית בתערוכת 1929 , מאת אורי קיסרי, 1932 )
אבל לבסוף לתדהר נמאס מ"הסלבריטאיות "והוא "נטש" את הסדרה. אך המשיך להיות מפורסם למשך שנים רבות.
את מקומו כדמות גיבור הסיפורים תפס עוזרו לשעבר  דוד אלמוג  שהיה ה"בלש העברי השני " בארץ ישראל .וגם הוא הפך לסלבריטאי כתוצאה מהסיפורים שנכתבו בידיו האמונות של בן ישראל וכל קשר בינם ובין המציאות היה מקרי בהחלט.

הבלש דוד אלמוג הסלבריטאי העברי השני.

עיתון הרכילות הראשון

" לבעלה אמרה בפני בית דין רבני שהם זוג מהשמים ,ובמיטת המאהב הרגישה כדג במים".
( כותרת מחורזת של "עיתון מיוחד" )
שלמה בן ישראל לא הסתפק בכתיבת סיפורים דמיוניים על אנשים אמיתיים . הוא יצר גם את תחום הרכילות "האמיתית " ביחד עם עולה חדש מהונגריה, עיתונאי מקצועי בשם אלכסנדר זאובר. השניים יצרו ב-1934 עיתון מסוג חדש בשם "עתון מיוחד" שעסק בכתבות על עניינים קטנים ואישיים בתיקי בתי המשפט דבר שאיש עד אז לא עשה אותו אך שכמובן היה מקובל בעיתוני העולם הגדול. הימים האלה לא היו הרבה שנים לאחר שהמשורר ביאליק הביע את תקוותו לכך שבארץ הנבנית יופיעו גם הגנב העברי הראשון והזונה העבריה הראשונה שכן נראה היה שיש מחסור באלה. בעל בית דפוס שהתקשה להאמין בהצלחתו של עיתון סנסנציונלי כזה כפי שתיכננו זאובר ובן ישראל העיר "כאן לא הונגריה ,אין כאן סיפורים כאלה למלא עיתון ומה שיש נדפס כבר בעיתונות הקיימת . על כך השיב זאובר "בתי משפט יש כאן ?" השיב בעל בית הדפוס "יש" ענה זאובר :"אם יש בתי משפט ,אז יש משטרה ובתי סוהר ,ויש גנבים מכל הסוגים אז יש גם מקום לעיתון שיספר על נושאים אלה " המציאות הוכיחה את צדקתו של חוזה הרכילאות .
הכותרות הסנסנציונליות של "העיתון המיוחד " היו יוצאות דופן לגבי התקופה אם כי יהיו מוכרות מידית מדומותיהן בעיתונות של היום, רק בהבדל קטן אחד הן היו מחורזות …. וכך ניתן היה למצוא שם כותרות כמו "בעל בית מלון שכיח נעל את אישתו על מסגר ובריח" או " "עזב את חברתו ושתי ברחוב הטורים ,התחתן עם אסתר העשירה בפורים", "חברת קיבוץ בקוקו וסרפן ניסתה לגנוב פרווה מאת הצייר אבל פן " "עורך דין מרביץ לחותנתו במטריה ביום שרב ,ואשתו מגינה על אמה המותקפת בבעיטה באחוריו" וחבר קיבוץ בחולצה כחולה ושרוך אדום נתפסה בשעת מעשה עם בחור ישיבה בחדרו ,כשהוא רק בציציות וכולו ערום". . כותרות אחרות לא מחורזות אבל מסוג שמוכר היטב היום כללו פריטים כמו "סוחר שמת בורשה קם לתחייה בת"א"" רופא חיפני בודק את הבת ו"מטפל" באם, ו"חיות אדם אורבות לנשים בלתי מוגנות " . ועוד כותרות צעקניות על סיפורים אישיים סנסנציונליים שהעיתונים המפלגתיים המכובדים הקיימים כמו "דבר" ו"הארץ" לעולם לא היו מעלים על דעתם ( אז..) להכניס גם לעמודים הפנימיים ביותר שלהם.
ה"עיתון המיוחד " הגדיר את עצמו בגאווה שנים רבות לפני העיתון "חדשות" בשנות ה- 80 כ"עיתון רפורט בלתי מפלגתי ובלתי תלוי". הקהל לא נשאר אדיש אלף עותקי הגיליון הראשון נמכרו עד האחרון שבהם . מסתבר שכבר אז הקהל הציוני האידיאולוגי התעניין בסיפורי רכילות גם אם לא רצה להודות בכך. "העיתון המיוחד " היה העיתון "הצהוב" הראשון של העיתונות העברית הרבה לפני "העולם הזה ". העיתון שבק חיים לבסוף ב-1951 לאחר שזאובר הצטרף לצוות עיתון "ידיעות אחרונות". ביחד מגיע לשלמה בן ישראל ולזאובר תואר אבות "העיתונות הצהובה" ו"הרכילאות" . אבל גם העיתון המיוחד הקפיד לשמור על הטאבו ולא לחטט בחיים הפרטיים של אנשים ידועים בישוב. טאבו זה ישבר רק כעבור שנים רבות .
אך במה שהם התחילו המשיכו אחרים .

לאשה

Image result for ‫לאשה גיליון ישן‬‎

במסיבת פרידה לגולדה מאירסון באולם "אוהל שם", ערב צאתה לכהן כציר בקונסוליה שלנו במוסקווה , ביקש נער צעיר ,מנשה קם , רשות לעלות על הבימה. הוא ביקש מהגברת מאירסון לדאוג בברית המועצות לטוהרת הכשרות של מטבחה ולקבוע מזוזות על דלתות ביתה.
( ידיעת רכילות בשבועון "לאישה" 1948 )
בשנים הראשונות לקיום המדינה לא היה כלל מדור רכילות במושגים של היום . באותה תקופה של צניעות ואידיאלים הגישה הדומיננטית אז הייתה ש"זה לא יפה ללכת רכיל " ושענייני הפרט אינם צריכים לעניין את הציבור. כתוצאה חייהם הפרטיים של נבחרי הציבור היו מחוץ לתחום ורק מעטים ידעו את שמן הפרטי של נשות השרים או חברי הכנסת שלא לדבר על פרטים אישיים אחרים. האדם הפשוט התייחס ביראת כבוד לנבחריו ואל האישים היוצרים . ובפומבי לפחות איש לא העז לחטט בחייהם הפרטיים ובכל מקרה לא היה הרבה חומר עסיסי למצוא.
העיתונים שהחלו לעסוק במה שיכול להיקרא היום כרכילות עם קום המדינה בהחלט לא נחשבו כחלק מהעיתונות ה"רצינית". הם יועדו לקהל הרציני פחות דהיינו קהל ה"נשים". באופן ספציפי המדובר היה במגזינים שעסקו בעולם הקולנוע כמו "קולנוע " ו"עולם הקולנוע" שעסקו ברכילות על כוכבי הוליווד הרחוקה ובמגזין המצליח שקיים עד עצם היום הזה מבית היוצר של ידיעות אחרונות , "לאשה".
ב"לאשה" פורסם באותן שנים ראשונות מדור "חברה " וכולו דיווחים שופאי נאיביות ( במושגינו ) להט חלוצי ומסרים חינוכיים לא כל כך מוסווים. במדור זה אפשר היה למצוא סיפורים על נשים ידועות מהארץ ומהעולם לצד שמועות שעברו מפה ומאוזן וזוטות שלוקטו מיומני המשטרה.
אך בהדרגה חל שינוי בהתייחסות,קוראים עבריים בלעו בשקיקה סיפורים על חייהם של כוכבים הוליוודיים שהיגיעו במגזינים כמו "קולנוע ו"עולם הקולנוע" ונוצרה דרישה גם ל"סלבריטאים מקומיים".
לאט לאט התברר לעורכי "לאישה" שהקוראים ויותר נכון הקוראות בהחלט מעוניינים ברכילות .


פורצת הדרך הייתה העיתונאית מירה אברך l שלראשונה נתנה לקוראים זרקור אינטימי לחיי נבחריהם ונשותיהם.:
מירה אברך : לא היה שום קשר בין המדור שלי ובין רכילות, מעולם לא עסקתי בנישואין וגירושין ורומנים מחוץ לנישואין. הטור שלי שהופיע במשך 50 שנה ב"ידיעות אחרונות" היה הטור האישי האמיתי הראשון מסוגו בעיתונות שעסק בעינין אנושי ולא בפוליטיקה .
הוא עסק בסיפורים קטנים על פוליטיקאים,אנשים חשובים באמת ששמם היה מוכר בעולם, לא כמו הסלבריטאים היום שמי שמע עליהם בכלל חוץ מאנשי יחסי הציבור שלהם.

א.א : איך היגעת לטור הזה?
אברך :שלחו אותי לראיין את דוד בן גוריון ונפגשתי עם אישתו פולה שעיכבה אותי במטבח , היא הייתה חשדנית כלפי עיתונאים אבל איכשהו נפתחה כלפי והצלחתי להוציא ממנה ראיון שלם על חייהם הפרטיים של ושל בעלה ב"נעלי בית " שהיה ראשון מסוגו. אז איש לא העלה על דעתו להתייחס למנהיגים ולבני משפחתם כאל אנשים בשר ודם .. הראיון האישי עם פולה זכה להפתעת הכל להצלחה גדולה , הסתבר שאנשים צמאים לדעת על החיים הפרטיים של המנהיגים , אז המשכתי לעשות נוספים . בשלב מסוים גם כתבתי את ספר תולדות חייה של פולה וזה היה פרוייקט שהיא עקבה אחריו באדיקות ובקפדנות .
א.א. :ואיך היית משווה את הטור שלך עם טורי הרכילות של היום ?
אברך: הטור שלי עסק רק בפוליטיקאים . והיה לי כלל חמור : לעולם ללא לבייש אנשים שאני כותבת עליהם .אז כמו היום היו פוליטיקאים שנדחפו יותר לתת לי חומר על עצמם לטור.
א.א. את יכולה לתת שמות של פוליטיקאים כאלה ?
אברך : לא אני דיסקטרטית בעניין גם היום.
כתוצאה מהתחזקות העניין בחיים הפרטיים של מי שאנו מכנים כיום "ידוענים" נוצר ב"לאשה"  ב-1958 מדור בשם "מלחשים ש" ועסק ברכילות. המדור נערך בתחילה בידי תמר אבידר ואחרי שנה בידי ברוריה אבידן בריר במשך 40 שנים רצופות. בבדיקה שעשה ל"אשה " בקרב קבוצות מיקוד של קוראות הביאו רוב הקוראות שנבדקו התנגדות לרכילות וכתוצאה המדור צומצם והועבר לסוף הגליון אלא שאז קמה צעקה גדולה בקרב הקוראים והמערכת הוצפה המאות מכתבים נזעמים. לעורכי העיתון הסתבר אז שיש קוראים מרובים מאוד למדור הרכילות והנושא החל לתפוס חלק גודל והולך במגזין עד שלבסוף נעשה לדומיננטי לחלוטין .

ברוריה אבידן בריר.תצלום תומר  אפלבאום

ברוריה אבידן : עשינו את הרכילות מכיוון שמצאנו שזה מאוד מוכר גליונות והחלטתי לעשות מדור שיהיה תמהיל של פוליטיקה צבא וגם דוגמניות כמובן , אם כי אז היו הרבה פחות אבל כבר אז הייתה תשתית של זוהר. אנו מדברים על תקופה שונה לגמרי מזו שלנו שבה לכל זב ומצורע יש יחצן . מההתחלה לא ראיתי בכך את תפארתי ותמיד הקפדתי שלא לחתום על המדור . הסגנון היה מאוד מנוכר ולא אישי מדור של חדשות אבל עם סקופים אפילו כלכליים,מדור מאוד שונה מזה של רחל המרכלת וציפורה שהופיעו שנים רבות לאחר מכן. "לאישה" תמיד ראה זאת כמדור מוליך ומוביל מכיוון שידענו כבר אז את סוד החיבור בין קלילות ומידע. אבל אני רוצה להבהיר כאן שמעולם לא רציתי שיזהו אותי עם עולם הרכילות .
א.א. : האם את מוצאת שסיגנון הסיפורים האישיים והרכילותיים ש "לאישה" התמחה בו פעם בלעדית חודר היום לעיתונאות הממוסדת ? האם אפשר לאמר שהסגנון של "לאישה " השתלט על התקשורת הממוסדת ?
ברוריה אבידן : בהחלט! וזה נעשה בולט יותר ויותר משנה לשנה. רם אורן שהיה בעבר העורך של "7 ימים " אמר לי שהוא עובר על הידיעות הקטנות במדור שלי ועושה מהם כתבות גדולות בידי כתבי 7 ימים
.. הנושאים ש"לאשה" פעם התעסק בהם לבדו מופיעים היום בכל המוספים באופן קבוע .
א.א : את חושבת שהתופעה של חדירת הרכילות ,כמו למשל בפרשת אהוד ברק וחברתו החדשה, לעמודים המרכזיים היא חיובית ?
ברוריה אבידן : העיתונות רק מספקת את הרעב המציצני של הציבור לידוענים . אנחנו חלק מהעולם הגדול וכך זה בארה"ב וכך זה עכשיו גם בישראל, אנחנו לא יכולים להתנתק ממה שנעשה בעולם. . אם הציבור לא היה מעוניין בכך אז לא היו סיפורים על אהוד ברק וחברתו בעמודים ראשיים.
א.א : ומה דעתך על מצב הרכילות היום ?
ברוריה אבידן: היום יחצנים מעבירים את אותה ידיעה לכמה עיתונים אין יותר בלעדיות. אני קוראת ידיעה בעיתון ומיד יכולה לזהות איזה יחצן העביר אותה . גיל ריבה היה יוצא דופן, עיתונאי שטח שבאמת עבד ובאמת השיג סקופים אמיתיים אבל כל השאר חיים על היחצנים.

שייקה

ישעיהו-בן-פורת.צילום:לע"מ

ישעיהו בן פורת.צילום בע"מ.

לתחום העיתונות הכללית חדר העיסוק בחיי ה"סלבריטאים הנוצצים " בידי העיתונאי ישעיהו בן פורת שהיה בן בית בחוגי הבליינים הנוצצים השונים המתעשרים החדשים של ישראל וכתב סדרת מאמרים לידיעות אחרונות על חייהם בראשית שנות השישים. סדרה זאת גילתה לראשונה לקהל שקיימת בישראל שכבה לא קטנה של בעלי יכולת זוללי קויאר וסלמון מעושן ורודפי תענוגות. הסדרה לוותה עם כותרות צרחניות כמו "שכולם יתפוצצו" "עשירי ישראל מבלים כאילו המציאו את מושג המותרות " "באירופה –אוכלים הון אבות ,בישראל מבזבזים תרומות תפוצות " יפים הלילות בכנען אם רק יודעים לחיות כמו שצריך" וכו' שנועדו כביכול להראות על עקימת אף מאורח חיים פזרני זה (כמקובל במדורי הרכילות מאז ומעולם ) ולוו בתצלומים מרעישים. בכתבות אלו הופיעו דמויות ידועות של התקופה כמו פוקה הירש פרדי ודב סגל ( זוג שהתפרסם בחיי הלילה השערורייתיים שלהם ) ואחרים .סדרה זאת על "החיים המתוקים " הפכה את בן פורת לאחד הכתבים הפופולאריים ביותר של ראשית שנות השישים. עוד כתבת שתרמה רבות להחדרת הידיעות על חיי החברה נוצצת הייתה בת בית אחרת באותם "חיים מתוקים" סילבי קשת. השניים האלה הפכו את העיסוק בחיי עשירים והנוצצים והבליינים דבר שעד אז הכל ( חוץ "מהעולם הזה") התרחקו ממנו,לכמעט "לגיטימי".

העולם הזה

העיתונאי אורי אבנרי , האב המייסד של הסלבריטאיות כתופעה בישראל.

מדור הרכילות הוא המדור הקריא היחידי ב"העולם הזה ".
( אורי אבנרי מצוטט בספרו של שלום כהן "העולם הזה " ע' 64 )
פריצת הדרך האמיתית של הרכילות ושל "הידוענים" לתקשורת התבצעה בשבועון "העולם הזה " בעריכת  אורי אבנרי  ושלום כהן. אורי אבנרי החל את הקריירה שלו כעוזר לבלש דוד תדהר שאת הסיפורים עליו קרא בילדותו ומנערותו היכיר אנשים ש"נבנו " בידי התקשורת וכך הבין היטב ומוקדם יותר מכל עיתונאי אחר את הפוטנציאל ביצירת סלבריטאים בידי עיתונאים .
וכך מאז שהחל לערוך את ה"עולם הזה " מ-1950 הפך אבנרי ליוצר הסלבריטאים מספר 1 של ישראל . הוא יצר סלבריטאים וסלבריטאיות מקומיים מנערות זוהר ובלייני בתי הקפה של דיזינגוף,כמו קפה "כסית " שבו נהגו עורכי "העולם הזה" לשבת .ולאחר כמה דיווחים עליהם במגזין הקהל המקומי החל להתעניין בהם במעשיהם באהבותיהם ובבעיותיהם ושאף להזדהות עימם מאחר שייצגו "זוהר" כמעט מושג.
עם זאת חלף זמן עד שהרכילות לשמה החלה לתפוס במגזין מקום מרכזי ליתר דיוק עשר שנים.
, ב-1960 נוצר ב"העולם הזה" מדור הרכילות המיתולוגי "רחל המרכלת" שהפך למושג של ממש בתרבות הישראלית ויצר שפת "רכילות "חדשה. עד אז הופיעו ידיעות הרכילות בלשון יבשה ומשעממת כימעט מתנצלת . אצל רחל המרכלת לעומת זאת הרכילויות הופיעו בסגנון מיוחד מאוד ( שנוצר למעשה בידי משכתבים ) שהפך לסמל המסחרי שלה. רחל כתבה בצורה לעגנית אבל גם טובת לב כאילו פלירטטה הן עם הקוראים שלה והן עם מושאי הרכילות שלה ויצרה אצל הקוראים את הרושם שהם "יודעים כל מה שקורה ". ניתן היה לקרוא לרחל המרכלת "ינטה", מעין סבתא טובה המרכלת כמעט בטוב לב על אנשי הברנז'ה בקריצת עין לקוראים הנאמנים.
היו שהאמינו שרחל המרכלת אינה אלא אורי אבנרי עצמו שהיה מעורה היטב בחוגי הסלבריטאים . למעשה רחל המרכלת " הייתה שולה תבור אישתו דאז של העיתונאי הבכיר של "העולם הזה " אלי תבור.
א.א. שולה תבור איך היגעת למדור רחל המרכלת ?
שולה תבור : המדור הזה כבר התקיים זמן קצר לפני שניכנסתי אליו בידי מישהי אחרת והיה בעיקר ידיעות מתורגמות , בעלי דאז אלי תבור עבד אז ב"העולם הזה" ואז היציעו לי העורכים לנסות להשיג כמה ידיעות רכילות, והתברר להם להפתעתם שאני מאוד מוצלחת בזה. ואז התחלתי לעבוד במדור ויצרתי בו סקופים בלי סוף במשך עשרות השנים שכתבתי בו.
א.א. : האם אורי אבנרי היה מתערב בתכני במדור ? יש סיפורים שהוא התעניין מאוד בנושאי הרכילות .
שולה תבור : . אורי אבנרי מעולם לא התערב בתכנים של המדור שלי. אבל העמוד האחרון של תמונות בחצי ערום ונושאי סקס וכו' שתמיד היה מושך ראשון את עיני האנשים אל "העולם הזה" היה נבחר מתוכם .
א. א. : את יכולה לתת דוגמאות ?
שולה תבור: אחד הסיפורים המעניינים ביותר היה סיפור היהלומן שכתוצאה מהתערבות במועדון של רפי שאולי בחש באיבר מינו בכוס יין לעיני כולם , אנשים ידועים ונוצצים . רפי שאולי היציע לי יהלום ענק אם לא אפרסם את הסיפור . כמובן שסירבתי הסיפור הזה היגיע לכנסת לאחר שפירסמתי אותו ודיברו על כך שנעשינו כסדום ועמורה , כבר אז.
א.א.: היו לך קווים אדומים ?
תבור : לא עסקנו בכלל בנושא ההומוסקסואליות . וגם הקפדנו לא לספר על בגידה אם ידענו שבן הזוג אינו יודע על כך .
א.א. : מה דעתך על הרכילות כיום ?
שולה תבור : עיתונאי הרכילות היום אינם יודעים לספר סיפור, הם רק מעבירים ידיעות יחסי ציבור משעממות . אנשי יחסי הציבור השתלטו על הכל . וגם אין אנשים מעניינים כיום. כל הסלבריטאים אלה הם סתם, סתם . אנשים בלי חוט שידרה. בלי כלום. לא מעניין לקרוא עליהם. הם משעממים.
. מהפך נוסף של ממש בתחום הרכילאות התחולל אחרי מלחמת ששת הימים כאשר החברה הישראלית נעשתה פתוחה ומתירנית יותר. מדורי הרכילות הפכו אז למדורי "חברה " מילה בעלת קונוטציות שליליות הרבה פחות . הם גם התרחקו מאינטימיות רבה מידי ומפרטים מלוכלכים מדי ( שה"עולם הזה " מעולם לא נמנע מהם ) ונמנעו לחלוטין מלעסוק בכביסה משפחתית מלוכלכת. במדורי הרכילות החלו להופיע אנשים חדשים לצד הפוליטיקאים מצליחנים חדשים ,אנשי צבא זמרים מעצבי אופנה דיילות וכו'. פריצת דרך נוספת במדורי הרכילות נזקפת לזכותם של אמני הבידור הקל . הללו שלמדו מחבריהם בחו"ל היו הראשונים ( אך בהחלט לא האחרונים ) שלקחו לעצמם יחצנים ואלה החלו להלהיט את העיתונים בסיפורים וצילומים פיקנטיים על האמנים הנ"ל .

ציפורה

בשבוע שעבר הובחן דן מרגלית יושב במכוניתו ותולש , מול המראה ,שערה מהראש. למה לתלוש ,אפשר לצבוע . אגב , דן, המראה השמאלית שלך שבורה .
( מתוך המדור "ציפורה " עיתון "חדשות " , 1990 )
בשנות השמונים נוצר העיתון קצר הימים הזכור לטוב ( ויש אומרים לשמצה ) "חדשות". והוא התפרסם בין השאר בראש ובראשונה הודות למדור הרכילות שלו "ציפורה " שהיה הראשון שיצר שפה חדשה לרכילות מאז "רחל המרכלת ". המדור שנוצר בידי רנו צרור יצר דמות חדשה של רכילאית ,רווקה קטנונית נוירוטית מרירה עוקצנית "קצת שובבה ,מעט גסה ובעיקר לא מפרגנת ( בלשון המעטה) וחדת לשון. אם ניתן להגדיר את "רחל המרכלת" כ"ינטה" כי אז ציפורה הייתה "קלפטה" .ציפורה הייתה הרבה יותר חדה, הרבה יותר עוקצנית מרחל המרכלת ,ותמיד חיפשה כל דרך אפשרית לתפוס ידוען בדברים מאוד לא מחמיאים. "ציפורה " הפכה למוסד של ממש ושיטתה הפכה למודל לרכילאים לעתיד . אבל למרבית הפתיעה ולמרות הסגנון המיוחד והכביכול אישי מאוד , לא הייתה "ציפורה " דמות אמיתית ( בניגוד למשל ל"רחל המרכלת ") ואת המדור כתבו כתבים וכתבות שונים של העיתון. עורכיו כללו את ציפה קמפינסקי שתרמה אולי יותר מכל אחד אחר לעיצוב הסגנון "הציפוראי " המיוחד ואחריה המדור נערך בידי אודי אשרי.הכותבים כללו אנשים כמו גל אוחובסקי רענן שקד ונרי ליבנה ועוד רבים ואחרים ידועים יותר ופחות ובינהם העיתונאית והסופרת עירית לינור . לינור נודעה בכתבותיה ובספריה שהופיעו תחת שמה ושבהם אפשר לזהות סיגנון ציני ועוקצני שמזכיר בהרבה יותר משמץ את זה של "ציפורה " וניתן לתמוה אם הייתה כאן השפעה מסוימת עליה. היא בכל אופן אינה זוכרת את ימיה במדור בנוסטלגיה :


עירת לינור : ציפורה הייתה נקודת השפל של הקריירה העיתונאית שלי . הייתי שם שלושה חודשים של גועל. הייתי מרכזת את החומרים שהיו מגיעים,מתקשרת לאנשים כדי לשאול אותם כל מיני שאלות מפגרות , ונותנת לכל טאץ' ארסי. זוהי עבודה דוחה ומגעילה ובמיוחד כשאת יודעת שאת עושה משהו רע .. זאת עבודה שאינה מתאימה לבן אדם הגון. וחבל שעם סגירת חדשות ציפורה לא עברו מהעולם ואגב היו יותר ציפורים גברים מאשר נשים , בהזדמנות זאת אני רוצה להתנצל לפני כל מי שאיתרע מזלו להיות מוזכר בידי שם . אני מצטערת על כל דקה שביזבזתי על זה.
א. א. את חושבת שיש היום חדירה של שפת הרכילות לעמודים החדשותיים ?
לינור : אני בהחלט חושבת שהדברים האלה זולגים לעמודים הראשיים.. מה פתאום עיתון העיר מכניס כתבת שער על נילי פריאל החברה של אהוד ברק לעמוד הראשי? אני חושבת שיש היום יותר מדי שפה חופשיה ומשוחררת בעמודי החדשות
.
הכותבים השונים של "ציפורה" שילבו מידע על תקשורת ובדיחות לצד הרכילות ובפעם הראשונה הפכו את הרכילות לדבר מתוחכם ולגיטימי שקוראים אניני טעם לא היו מתביישים להודות שקראו אותו . כאן הסגנון היה המסר. גם כשהמידע היה תפל במיוחד הוא היה עטוף בשנינות . עינה הרואה כל של ציפורה קלטה כל ידוען שחיטט באף ליד רמזור, כל סלבריטאי שעלה על קו אוטובוס כלשהו בתל אביב, כל כוכב תקשורת שהתעטש בעת צפיה בהצגה ב"הבימה", ובאותה תקופה היה משהו מהפכני במעקב הצמוד שלה אחרי ידוענים. . משפטים שונים במדור של ציפורה "כמו "ציפורה הרוסה " ו"ציפורה מזועזעת " הפכו לקלאסיקה.מדיי פעם ציפורה ביצעה פרוייקטים מיוחדים כמו הכרזת תחרות למציאת מילה עברית למילה "סלבריטאי ". המילה שנבחרה לבסוף הייתה … "מפורסם ". המילה "ידוען" נוצרה רק מאוחר יותר. העיתון "חדשות " מת אבל ציפורה שרדה והמשיכה כמדור קבוע במשך שנים רבות בשבועון "העיר" . וכיום קמה לה יורשת במעריב "ליאורה".

המתאבד השיעי של "7-ימים " .

גיל ריבה רכילאי בכיר.

 ריבה. ג'וסי סטאף. צילום: יחסי-ציבור

גיל ריבה.צילום אלדד רפאלי.

בשנות ה-90 הלך והשתלט בעיתונות הישראלית השיקול המסחרי על כל שאר השיקולים והדבר בא לדידי ביטוי בראש ובראשונה בתכנים . העיתונים מכילים היום בתור דוגמה הרבה יותר ויזואליה מאשר תוכן תמונות גדולות וצבעוניות יותר כותרות ענקיות וסיפורים מרגשים הרבה יותר פניה אל הרגש מאשר אל השכל. התמעטו הכתבות על נושאים חברתיים ואידיאולוגיים והתרבו מאוד הכתבות האישיות הרכילותיות .
אחרי ציפורה באו רכילאים ידועים יותר ופחות כמו גפי אמיר ב"העיר ". אולם אין ספק שהגדול וגם השערורייתי שבכולם ויורש ראוי לרחל המרכלת וציפורה שעלה מכל בחינה על "אימהותיו" היה גבר דווקא ,גיל ריבה. ריבה שקיבל את התואר המפוקפק "המתאבד השיעי של 7 ימים" נודע כמי שמוכן לעשות הכל על מנת להביא סיפור רכילותי מעל ומעבר לכל רכילאית לפניו. ידוענים שונים התלוננו על מניפולאציות שונות שאותם הפעיל עליהם ריבה במטרה להשיג מהם סיפור על הטרדות טלפוניות בלתי פוסקות מצידו שכתוצאה מיהם זומן ריבה למשטרה לאחר תלונה של ידוען נרגז . שמו גם עלה לכותרות לאחר שהיה קשור לפרשת הרצח של ענת אלימלך שבן זוגה שרצח אותה לאחר שקרא במדור הרכילות של ריבה שיש לה בן זוג אחר ולאחר מכן התאבד. התלונות על ריבה מצד ידוענים שונים היו אינסופיות והיגיעו לבית המשפט, ואפילו פורסם עליו ועל שיטותיו פרופיל מאוד לא מחמיא במגזין התקשורת "העין השביעית". אבל המדור שלו "בשליחות קטלנית " הפך לנקרא ביותר בעיתונות . היה נחמד לקרוא אותו למרות שכתב בעיקר שטויות, אבל אלה היו שטויות משעשעות, לא סתם הודעות של יחצנים על אנשים משעממים במסיבות משעממות שלא אומרות כלום אפילו בצורה משעשעת.
ריבה עצמו הוכיח את עצמו כרכילאי מעולה אולי הטוב יותר מאז ומעולם, ובראש ובראשונה הודות לשפה ייחודית שפיתח שהפכה לסמל ההיכר שלו שכללה מילים חדשות שהמציא כמו "בלונד " כסמל לפירסום והומור רב שאמנם בדרך כלל היה מובן רק ליודעי ח"ן בברנז'ה. .ריבה היציג בכתבותיו יחס מזלזל ( ולעיתים קרובות מוצדק ) לידוענים שתוארו בכתבותיו .
העויינות הרבה שפיתחו ידוענים שונים לריבה בתגובה התבלטה יותר מכל בערב מיוחד על נושא הסלבריטאים שכונס בספריית בית אריאלה. ערב שאליו "פרץ " גיל ריבה ביחד עם צוות צלמים. התוצאה הייתה כמעט אלימה 
, כאשר הידוענים התלוננו על חדירתו הבלתי פוסקת של ריבה לחייהם . הוא ענה על כך במדור שלו בעיתון שהם צריכים להגיד לו תודה על הפירסום שהוא עושה להם.נראה שהיה לו קיס בעניין.
ניתן להגדיר את "ריבה " כ"דן שילון " של מדורי הרכילות . הוא ידע למצוא את המינון הנכון בין תחקיר , סיפור וכתיבה ברמה גבוהה יחסית ( למדורי רכילות לפחות) שפתו המיוחדת של ריבה בולטת עוד יותר במדור שלו במוסף "סוף שבוע" של מעריב ששם דן ריבה ביחסיו עם סלבריטאים שונים נוסח איש יחסי הציבור דני רהב והוא למעשה רכילות של הברנז'ה שרק מי שבפנים יכול להבינה באמת וקשה לדעת עד כמה המוני העם מבינים אותה. אין ספק שעזיבתו של ריבה את תחום הרכילאות לשמה יצר חלל ריק שאיש עדיין לא מילא אותו והעבר.
א.א :גיל ריבה , מה דעתך על  יורשיך במדורי הרכילות כפי שהם כיום ?
גיל ריבה : מדורי הרכילות כיום הם כמו נשים בנות 50 שהגיל הביולוגי שלהם נעצר ואין שום דבר חדש שיכול להסעיר אותן.

ליאורה

זאב רוזנשטיין וכמה סלבריטאים נוצצים אחרים המאכלסים את מדורי הרכילות.

נס חנוכה האחרון קרה בחסות המשטרה, שקנתה אחת מהופעות הפסטיגל כהופעה מוזמנת וסגורהלשוטרים,ומי הגיע?הילדים של זאב רוזנשטיין ואביהם, ולא על תקן מאבטח.
( טור רכילות של "ליאורה" במעריב , 2004 )

אם  יש איזה שהוא חידוש בטורי הרכילות בשנים האחרונות הרי זהו הופעתם של גיבורי תרבות מסוג חדש לצד הזמרים ,השחקנים, הכדורגלנים , הדוגמניות וכוכבי הריאליטי שאוז , אלו הם אנשי העולם התחתון הבכירים . .
אנשים כמו זאב רוזנשטיין היעד המשטרתי מספר אחד שמעורב באין ספור פעולות עבריינות והתנקשויות , הוא כיום אחד מכוכבי מדורי הרכילויות וכמוהו גם אחרים מהעולם התחתון הם מופיעים כסלבריטאים זוהרים ונערצים שמן הראוי שהציבור יעקוב אחרי כל פעולה קטנה שהם עושים . וכך ערוץ 2 טרח לידע את הציבור בפרטי פרטים על חתונת בנו של זאב רוזנשטיין כאילו האיש היה אישיות ציבורית רמת מעלה והקרין סרט מהחתונה ( שנערך תחילה בידי רוזנשטיין עצמו כדי לסלק כל פרט לא נעים ) . אמנם אין בכך חידוש אמיתי ,בארה"ב גנגסטרים כמו אל קאפונה בשיקאגו של שנות העשרים וג'ון גוטי בניו יורק של שנות ה-80 היו סלבריטאים וכוכבי רכילות מסוג זה בדיוק אולם קשה לאמר שהדבר מחמם את הלב לראות שהסלבריטאים הנערצים כיום בציבור הישראלי אינם לוחמים בפשע מסוגו של דוד תדהר כפי שהיה בעבר הרחוק אלא עבריינים מהסוג הגרוע ביותר. יתכן שזה גם אומר משהו נוסף על החברה הישראלית .
ליאורה גולדברג-שטרן הרכילאית של מוסף סוף שבוע ב"מעריב " שהייתה במשך שנים "ציפורה " של עיתון "העיר " הייתה מחלוצות הטרנד של הפיכתם של העבריינים לגיבורי תרבות זוהרים ושארמנטיים על ידי הכנסתם לטורי הרכילות כסלבריטאים נערצים לכל דבר.

א.א. איך את מקבלת מידע? המרוכלים בעצמם מעבירים לך את כל הפרטים?
ליאורה : יש לי מקורות מכל המגזרים  למשל בעל מכבסה עד כדי כך  תלוי בקשר שיש לי עם כל מיני גורמים . האיטמים הכי גדולים מגיעים מהמקורות הכי פחות צפויים , יש לי מקורות גם בעולם הפשע אצל העבריינים הגדולים . .

א.א. " מי הם האנשים שראויים להוות נושא לרכילות בעינייך ?
ליאורה : לא רק האנשים היפים . יש כאן מינון יש פוליטיקאי מהשורה הראשונה ופוליטיקאי קטן, תמו במעגל של דן שילון וגם עבריינים .יש סלבריטאים קבועים ויש סלבריטאים מתהווים ויש סלבריטאים זמניים.
א.א. איך את מרגישה שמישהו סלבריטאי מתהווה ?
ליאורה : צריך להיות בו משהו מיוחד ,נלעג ,סלבריטאי מתאדה זה מישהו שכיכב בטלא נובלה שברור לי שהיום הוא כאן מחר להוא לא יהיה פה .

א.א. למה עבריינים? , למה אנשים כמו זאב רוזנשטיין, פושע רצחני צריכים לעניין את הציבור ?
ליאורה : החיים שלהם זוהרים ומעניינים גם הם יש בהם זוהר אמיתי, טונות של קסם אישי ומכוניות פאר ממש הוליווד.
א.א. את באמת חושבת שהאנשים האלה בכלל מעניינים מישהו ? אולי את גורמת להם להראות כיותר מעניינים ממה שהם באמת?
ליאורה : את האנשים מעניינים יותר סקס וסכסוכים וצרות יותר מאשר פוליטיקה ובורסה זה צביעות להגיד שאנשים לא מתעניינים בזה
א. א: בך עצמך האנשים האלו מעוררים איזה שהוא שמץ של עניין ?
ליאורה : הם בהחלט מעניינים אותי , הם הפרנסה שלי .

הרכילות משתלטת על התקשורת ?

אין ספק שאנו רואים כיום התפתחות והתחזקות מתמדת ובלתי פוסקת במעמד של הרכילות וסיפורי הסקנדלים של הסלבריטאים בהשוואה אל התקופה שלפני הישוב שבהם דברים כאלה היו בגדר בל יראה ורק עיתון שוליים כמו "עיתון מיוחד" העז לעסוק בהם דרך שנות המדינה הראשונות כאשר רק עיתון עצמאי כמו "העולם הזה" עסק בהם ויצר את הסלבריטאים של זמנו .ועד זמננו כאשר הם עומדים כעת במרכז בעיתונים הגדולים ובכלי התקשורת האלקטרוניים ( וסיפור גירושיו של אהוד ברק הוא רק אחד מני רבים )
דומה שגם הסלבריטאים היום הם שונים מאלה של העבר. אנשים כמו דוד תדהר התפרסמו ביגלל מעלליהם האמיתיים אם כי אלה עברו גם הגזמות והמצאות רבות , יותר מאוחר אנשים הפכו לידוענים מאחר שהיו שחקנים ובדרנים ידועים שגילו כישרון אמיתי. כיום עם האינפלציה ביחסי ציבור אנשים נהפכים לידוענים שמופיעים במדורי הרכילות על סמך עצם הופעתם הקבועה בדיסקוטקים ובמסיבות נוצצות או אם התמזל למזלן לנהל רומן עם "מוביל חברתי" כלשהו , אך אין להם שום דבר אמיתי לאמר ולהראות בעבור "הידוענות " שלהם. הם "ידוענים " מאחר שהם "ידוענים " ומאחר שדאגו ליחצן את עצמם ( בתשלום ) אצל העיתונאים.
ניתן לקבוע שטורי הרכילות כיום כוללים בעיקר זוטות שוליות ללא שום סקופים גם משום שרוב המידע מועבר בידי יחצנים וגם משום שהרכילאים דואגים לשמור על קווים אדומים . למשל הם לא יוציאו מהארון אנשים אלא אם כן אלה החליטו לחשוף את עצמם.. וככל שהעיתון כפוף יותר למפרסמים הוא לא יכול להגיד משהו רע על מישהו בכיר בקהילית העסקים שכן זה עלול לגרום לחרם פירסומות ,אבל זה פחות בולט בעיתונים הארציים שהם לא כל כך תלויים במפרסמים ספציפיים. פוליטיקאים חסינים פחות או יותר בפני רכילות אלא אם כן עזבו את נשותיהן או יוצאים בעצמן לתקשורת כמו נתניהו והקלטת. שלו. העיתונאי יש קווים אדומים של מה הם מפרסמים גם בגלל חוקי לשון הרע וגם בגלל שהפוליטיקאים והעיתונאים זהירים לשמם הטוב. לעומת זאת יש פחות הקפדה לגבי ידוענים מסוגים אחרים שכן אלה משתפים פעולה ברצון עם הרכילאים למען החשיפה.
אפשר לחלק את ז'אנר "כתבות הרכילות " לארבעה סוגים עיקריים :

1. "ז'אנר הסיפורים הקטנים על האנשים הגדולים " מיסודה של מירה אברך שמביא אימרות ושנינויות ואירועים שארעו לגדולי האומה להראות שלמרות הכלל גם הם מידי פעם כאחד האדם ועדיין יכולים להוציא הברקה טובה. נראה שכיום ז'אנר זה סובל מירידה קשה גם בגלל הירידה המשמעותית באיכות של הפוליטיקאים והאנשים הגדולים של האומה.
2. הז'אנר היחצני שכל כולו מורכב מהעתקה של הודעות של יחצנים על הגעתו של מתיימר להיות סלבריטאי למסיבה נוצצת זאת או אחרת והוא כיום רוב מניינם ובניינם של מדורי הרכילות
3. הז'אנר המרושע מבית היוצר של ציפורה וגיל ריבה שמביא סיפורים ארסיים שיכולים להגיע עד לדיון בגודל איבר מינו של סלבריטאי זה או אחר.
4.והז'אנר הסיפורי של רחל המרכלת שאינו בא בהכרח לתקוף אלא להביא סיפור מבדח שיבדר קורא משועמם.שני הז'אנרים האחרונים גם הם נדירים מאוד כיום.
עיון מדוקדק בעיתונות מראה שיש היום יותר כתבות דיוקן מאי פעם על "ידוענים ודוגמנים וכוכבניות " שכל חשיבותם שהם מופיעים בכלי התקשורת ואין להם שום דבר להגיד. בדיקה של המגזינים הרציניים כביכול של סופי השבוע מראה שהם מקדישים כיום מקום נרחב ביותר לכתבות על חיי דוגמניות וכוכבניות מעין אלה , וראיונות עם סופרים אנשי תרבות ופוליטיקאים מתפרסמים אך ורק אם יש בהם סיפורים רכילותיים על חייהם נושאים שהעסיקו בעשורים קודמים בעיקר את מגזיני הנשים בלבד. כתבות אלה באות על חשבון איטמים רציניים יותר העוסקים במצב הכלכלי והחברתי והתרבותי .
מעבר לכך הרכילות מגיעה לעמודים הראשונים או המרכזיים בידיעות מובלטות ביותר ( אהוד ברק מתגרש , בריטני ספירס התחתנה והתגרשה) סיפורים שאיש לא היה מעלה על הדעת לעסוק בהם בעשורים קודמים.וכיום החדירה של הרכילות בולטת אפילו לעיתונים מכובדים כמו "הארץ" שפירסם את סיפור פילגשו של אהוד ברק דבר שלא היה עושה בשנים קודמות. בהשוואה יש צמצומים הדרגתייים אך בולטים במדורי הספרות והתרבות שנראים כמכובדים אך מושכים קהל הרבה פחות.
. זוהי תופעה כלל עולמית לא רק ישראלית אבל היא הולכת ומתחזקת בישראל. ואת זה ניתן לראות ברצון של רבים וטובים ולא כל כך טובים "להיות סלבריטאים ", את ההמונים שמשתרכים באודישינים על מנת שבמגזינים כמו "ריטינג " ו"פנאי פלוס " יתפרסמו איטמים של רכילות על חייהם.וזאת אם כי זמן הסלבריטאיות הולך ומתקצר ללא הרף אם נשווה זאת לדוד תדהר שנשאר "ידוען " למשך עשרות שנים אחרי פירסום החוברות עליו.כיום זמן הסלבריטאיות מגיע לכמה חודשים עבור אנשים מופיעים בריאליטי שואוז , ובדרך כלל לא יותר מכך .
הסלבריטאים שנוצרים באמצעות מדורי הרכילות ותוכניות "הריאליטי שאוז " שהן במידה מרובה העברה לטלוויזיה של הפורמט "תיאור רכילותי של החיים" מגיעים לכל מקום תקשורתי ולא נשארים בשוליים כפי שהיו בעבר וכך הם מהווים חלק נכבד ביותר ממרואייני תוכניות אירוח כמו זאת של יאיר לפיד למשל , שבהן שורה של כוכבניות טלוויזיה ודוגמניות ושדרניות וזמרים ושחקנים בראליטי שואוז חוזרים ומופיעים שם פעם אחרי פעם. זאת למרות שהמדובר במקרים רבים יותר מדי בגברים ונשים עילגים, מוגבלים והגרוע מכל משעממים ביותר שעולמם צר הרבה יותר מעולם הנמלה ומרוכז פחות או יותר רק בעצמם, שלמעט מאוד מדבריהם אם בכלל יש עניין כלשהו לציבור. עצם העיסוק האובססיבי בהם בתוכניות אלה ובעיתונות בא על חשבונם של אישים מעניינים יותר מתחומי הספרות והתרבות שלהם יש מה להגיד אבל לא לדעת עורכי התוכניות האלה שתמיד יעדיפו להביא לפעם נוספת את יעל בר זוהר כדי שתדבר שוב פעם על מסע פירסום האפנה החדש שלה. יתכן שמדי פעם באופן חד פעמי הם גם יביאו כאות כבוד להכרות אישית ולחברות באותה ברנז'ה גם את עירית לינור ואת אתגר קרת ואת עמוס עוז וא. ב. יהושע כנציגים בודדים של עולם התרבות .

. א.א.:  ד"ר אתי שלי-ניומן מהמחלקה לתקשורת באונ' ירושלים . האם ניתן לראות בחדירה של הרכילאות לכלי התקשורת המרכזיים ביותר תופעה שלילית ? ואולי אף מסוכנת לתרבות שלנו ?
ד"ר אתי שלי ניומן : יש היום יותר כלי תקשורת מבעבר הרבה מאוד מקומונים ועיתוני נשים ותקשורת וגברים ,צריך למלא אותם. יש היום יותר פלישה לפרטיות אבל נראה לי שאנשים מוכנים לקבל בברכה את הפלישה הזאת לפרטיותם עבור הפירסום.
נכון יש בזה משום בריחה מהמצב הקשה אל הזוטות וכתוצאה לא מקדישים מספיק תשומת לב וזמן לנושאים החשובים. הדברים החשובים נעשים טריביאלים כאשר העיתונות מתמקדת בדברים השוליים ומתעלמת מנושאים חשובים באמת מאחר שהם פחות "אטרקטיביים" לקהל הקוראים . מה שעולה כיום לדיון לעיתים יותר מדי קרובות אלה פרטים שוליים ולא הנושאים החשובים באמת וזה גם בעיתונות המרכזיים.מצד אני לא בטוחה שאם נפסיק להתעסק בזוטות יהיה לנו יותר טוב. המצב הוא כפי שהוא וגם זאת דרך להתמודד עימו. אבל מצד שני בכך יש סכנה לטווח ארוך שהתקשורת תתמקד לחלוטין בדברים השוליים ותנטוש מחוסר רייטינג את הדברים הכבדים שהם מה לעשות גם החשובים יותר ,הקוראים עלולים להתעלם מהמידע החשוב באמת ולהתמקד במידע הקל והמברר בניסיון לברוח מהמציאות הקשה מסביב .
 נסכם ניתן לקבוע שהעיתונים של היום הם שונים מאוד מהעיתונים שלפני 50 שנה בדגש החזק שהם שמים על רכילות וסיפורים אישיים. ניתן לטעון שהם מזכירים הרבה יותר את עיתוני הנשים והספרות הקלה "הזולה " מאשר את העיתונים הפוליטיים הכבדים "הרציניים" של אותה התקופה
אמנם הרכילות הבי
אה לשחרור השפה ונעצה סיכה בפומפוזיות של העיתונות המגוייסת אבל היא גם פגעה ברמת העיתונות ובהירארכיה של חשוב מול תפל. .
מדורי הרכילות שפעם היו מוקצים מחמת מיאוס ומאוחר יותר הפכו לחלק צדדי ונידח שקצת התביישו בו בעיתון הפכו כיום למרכז החיים והתקשורת וכל היתר נראה כאילו בא רק למלא את החללים הריקים. 

גיל ריבה בפעולה כנגד סלבריטאים

קישורים רלבנטיים

המדינה צוהבת -פיסות רכילות היסטוריות

למה זוכים טורי הרכילות לעדנה

מדורי הרכילות ממציאים את העברית מחדש

גם לציפורה יש רגשות

ציפורה נחמדת

למה לא תובעים את מדורי הרכילות ?

חן דגן על תופעת הסלבריטאים

 

הלכות רכילות

הסלבריטאי זאב רוזנשטיין

גיל ריבה

גיל ריבה בויקיפדיה

יואב צור על גיל ריבה

מה חלי גולדנברג חושבת על גיל ריבה

עוז יעוז נגד העיתונאים

הבלש העברי הראשון

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 666  On אוקטובר 21, 2011 at 6:33 pm

    אלי תבור כותב :
    לאלי אשד השלום,
    במקרה התגלשתי למאמרך אודות תולדות הרכילאות העברית באתר "קולמוסנט". קראתי גם מה
    שכתבת על מדורי הרכילות בשבועון "העולם הזה". אם ברצונך לדייק היסטורית אז כדאי שתתקן:
    שם מדור הרכילות לא היה "רחל המרכלת" אלא "רחל המרחלת". מלבד זאת, שולה תבור לא הייתה
    הכותבת הראשונה או היחידה של המדור. הראשונה שכתבה את קטעי הרכילות במדור הייתה לא
    אחרת מאשר סילבי קשת (!). אלא שהיא כתבה בעיקר קטעי רכילות על סלבריטאים בחו"ל. בהמשך
    תרמו כל כתבי השבועון קטעים למדור, שהפך לאט לאט למדור רכילות מקומי. מי שהיו במרוצת
    השנים "רחל המרחלת" היו גם נתן זהבי ואיציק תוראל, בעל גלריית "תוראל", שירד לפולין והיום
    הוא איש עסקים מצליח בוורשה. הוא היה "רחל המרחלת" במשך כמה שנים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: