סופרת עברייה מי ידע חייך? :הסופרת העבריה הראשונה.

  

ידידתו של המשורר

 

אישה עבריה מי ידע חייך ?
בחושך באת ובחושך תלכי …
ומה כי חוננת לב ורגש ויופי
כי חלק לך האל כשרון ודעת ?
הן תורה לך תפילה ,יופי לך דופי
כל כשרון לך חסרון דעת מגרעת
קולך ערווה ושער ראשך מפלצת ..
וכמו דוה עמך יגרך ויגרש
מבית הספר ,מהיכל אלוה
ומבתי משוש לשאת רק נווה
טוב לך כי לא תדעי שפת אבותיך
כי בית אלוהים בפניך נעלו …
..למה על חינוכך יעמלו חינם
וההולך בעצתך יורש גיהינום
?
( הפתיחה של "קוצו של יוד " מאת י. ל. גורדון )
הספרות העברית של ראשית המאה ה-21 היא ספרות שמזה שנים נשלטת פשוטו כמשמעו בידי נשים , החלק הגדול של הקוראים הן קוראות , המספר הגדול של הכותבים הן כותבות ורוב הסופרים החדשים הבולטים כיום מאלונה קמחי ועד אורלי קסטל בלום וכלה באפרת דנון וורד טוכטרמן הן נשים. והנשים מתחילות לחדור גם לתחומי המחקר והעריכה שעד לעשורים האחרונים נחשבו לפרובינציה גברית .

אבל לא כך היה המצב במהלך אלפי קיומה של השפה והספרות העברית. בתנ"ך מוזכרת רק אישה אחת כמי שעוסקת בכתיבה וזוהי דווקא המלכה המרשעת איזבל ופעולת הכתיבה שלה היא ההוראה לבצע רצח משפטי של נבות הכרמלי ….
מאידך התנ"ך מזכיר נשים שעסקו בפעילות ספרותית ויצירתית כמו מרים הנביאה אחותו של משה
שחיברה את שירת הים ודבורה הנביאה שבימי השופטים שחיברה את שירת דבורה שהיא אולי היצירה הקדומה ביותר שהשתמרה בתנ"ך לדעת רוב החוקרים שרואים בה יצירה עם שפה  ארכאית במיוחד.

במקרא מוזכרים גם שמותיהן של נביאות נוספות  שמן הסתם עסקו גם ביצירה ספרותית  בין בכתב ובין בעל פה כמו חולדה בספר מלכים בימי המלך ישעיהו ונועדיה בימי נחמיה שמן הסתם עסקו גם ביצירה ספרותית . חולדה  הייתה אמורה להיות מומחית לספרות אליה הביאו את ספר דברים שנתגלה בבית המקדש בימי המלך יאשיהו כדי להוכיח שהוא ספר קדום והיא אישרה שהמדובר בספר קדום מימי משה רבנו. מה שמראה אחד מהשניים: או שהידיעות הספרותיות שלה בכלל לא היו משהו ולא הייתה מסוגלת להבדיל בין ספר קדום וחדש. או שהיא הייתה אחת מהכותבים האמיתיים והיה לה אינטרס שיחשבו שזהו ספר קדום. 

מבקר הספרות הידוע הארולד בלום העלה לפני כמה שנים את התיאוריה האקזוטית שמשכה תשומת לב רבה שאחד המקורות לספרי התורה ולספר שמואל נכתב בידי אישה שכן הוא כתוב לדעתו בסגנון "נשי" ייחודי. ואישה אלמונית זאת לדעתו היא שיצרה את הספרות התנכית ( ואם נרצה גם את הדת היהודית ) חוקרת פמיניסטית טענה שקובץ השירים הרומנטיים ארוטיים "שיר השירים " המיוחס בידי המסורת לשלמה המלך הוא פרי יצירתה של אישה . אולם טענות אלו הן שנויות מאוד במחלוקת ונדחו בידי רוב החוקרים .
. רק פה ושם מאז אנו מוצאים שמות של נשים שעסקו בפעולות "גבריות " של יצירה וחשיבה הלכתית כמו ברוריה אישתו של התנא רבי מאיר מהמאה השניה לספירה, האישה היחידה שהשתתפה בויכוח הלכתי עם הרבנים והיא נחשבה כמי שעוסקת בפעולות שאינן יאות לנשים וכתוצאה יש סיפור מפורסם  אצל רש"י איך "נענשה " בידי בעלה רבי מאיר ששכנע את אחד מתלמידיו לקיים עמה יחסים על מנת להראות לכל ש"נשים דעתם קלה " והיא תלתה את עצמה כתוצאה.נראה שהסיפור של רש"י  מבוסס על מסורות קדומות יותר .בכל אופן בתלמוד כבר מספרים על חוכמתה של ברוריה.
מאז הלך ופחת הדור וכמעט ידועות לנו מאז שמות של נשים יהודיות שעסקו ביצירה ספרותית עד למאה ה-18
אמנם סביר להניח שנשים כתבו בכל הדורות אבל תמיד "למגירה " ולא לפירסום פומבי. כך למשל בכתבי הגניזה הקהירית מימי הביניים התגלו מכתבים ושירים של נשים . אבל אלו לא נועדו לפירסום פומבי אלא רק ל"חיק המשפחה.". ואנו עוסקים כאן בפירסום פומבי.
רק במאה ה18- אנו מוצאים את המשוררת העברית הראשונה מאז ימי דבורה הנביאה, בת איטליה רחל מורפורגו שהייתה בת למשפחת לוצטו המפורסמת והיא הייתה יחידה במינה .
מי יכולה אם כן , להיחשב כסופרת העברית הראשונה בפרוזה ? על שאלה זאת מנסה לענות
ספרו החדש של חוקר תקופת ההשכלה פרופסור שמואל ורסס "ידידתו של המשורר : איגרות מרים מארקל –מוזסזון אל יהודה ליב גורדון " בהוצאת מוסד ביאליק .תשובתו היא : מרים מרקל מוזסזון ( 1840-1920) היא היא הסופרת העברייה הראשונה .
פרופסור שמואל ורסס שהוא מומחה לחקר ספרות תקופת ההשכלה חקר קובץ מכתבים שנמצא בספריה הלאומית שנכתבו אל ונשלחו בידי הגברת מרים מארקל- מוזסזון אל המשורר המפורסם ביותר של תקופת ההשכלה יהודה ליב גורדון ( יל"ג) , מי שהתפרסם בפואמות התנכיות שלו ולאחר מכן בשיריו הסאטיריים הצורבים על מצב היהודים ובראש ובראשונה מצבן העלוב של הנשים היהודיות כמו בפואמה הידועה שלו "קוצו של יוד" .
מרים מארקל- מוזסזון הייתה יוצאת דופן בתקופתה. היא הייתה האישה הראשונה שפרסמה פרוזה עברית , ופרוזה שעמיתיה הסופרים המשכילים הוציאו עליה את ההלל על צחותה ויופיה המקראי המשובצים במטבעות לשון ופסוקים ובשברי פסוקים מן המקרא. הם גם היו מופתעים למדי שיש אישה מוכשרת כל כך שכן זה היה מאוד לא נפוץ אז שנשים ילמדו שפה עברית ומקרא. אולם מרים הייתה יוצאת דופן מוכשרת. שהתמזל מזלה שאביה סוחר מכובד עודד את לימודיה בשפת הקודש כמו גם עיסוקיה הספרותיים ולאחר מכן כך עשה גם בעלה משכיל עשיר. רוב הנשים היהודיות בתקופתה לא זכו לעידוד כזה. אולם גילתה אומץ ציבורי וקראה לשפר את סדרי החינוך של הבנות בעיירתה בכתבות שפרסמה בעיתונות העברית של תקופתה . היא אף העזה לפרסם תוכנית לימודים רצויה להשכלת הבנות שתכלול הן את הוראת הרוסית הן הוראת חשבון והן הוראת עברית שלא הייתה ידועה לרוב הנשים . אך הצעותיה שהיו פמיניסטיות ממש בזמנה לא זכו לכל הד .
מרים התכתבה עם גדולי הסופרים המשכילים של תקופתה כמו אברהם מאפו מחבר הרומאנים ההיסטוריים "אהבת ציון " ו"אשמת שומרון " הרומאנים הראשונים בשפה העברית המודרנית ויצר את הז'אנרים של הסיפורת ההיסטורית והסיפורת הריאליסטית בשפה זאת ויהודה ליב גורדון המשורר העברי החשוב ביותר במאה ה-19 שאת שניהם העריצה . והיא ובעלה עזרו למשכיל המפורסם משה ליב לילינבלום שנאבק בחרדים הקנאים של התקופה. מכתביה זכו להתפעלותם ולשבחיהם הסופרים המשכילים קיבלו אותה בברכה ובשמחה שכן הייתה דוגמה לאישה יהודיה מסוג חדש ונמרץ שעליו חלמו והיו מאמרים נלהבים עליה בעיתונות היומית של התקופה שבהם התפעמו הכותבים על כך שאישה כותבת עברית יפה כל כך , ומגלה בקיאות מופלגת בתנ"ך.

יהודה לייב גורדון ( יל"ג)

היא התפרסמה בעיקר הודות לתרגום שלה לרומן היסטורי מגרמנית של הסופר היהודי "אויגן ריספרט" ( ששמו האמיתי היה יצחק אשר פרנקולם ) על רדיפות היהודים באנגליה בימי מסעי הצלב והמלך ריצ'רד לב ארי ושעסק בפירוט באירוע היסטורי אמיתי של עמידת הגבורה של יהודי העיר יורק שהתבצרו בשנת 1190 במצודה עתיקה כנגד המוני נוצרים והדפו את התקפותיהם עד שמתו כולם על קידוש השם. . חלקו הראשון של התרגום "היהודים באנגליה ,או היהודים ונוסעי הצלב במלוך ריכרד לב הארי" יצא לאור ב-1869. אך למרות ביקורת משבחות הספר לא זכה להצלחה כלכלית ולמעט מאוד פירסום לאכזבתה הגדולה של המתרגמת חלקו השני יצא שנים רבות מאוד ב-1898 כמעט שלושים שנה לאחר החלק הראשון וזכה לתהודה מועטה ביותר .. וכמו כן אף נשמעו רמיזות מרושעות שהתרגום כלל לא היה של מרים אלא של גבר אך ידידה המשכילים של מרים עמדו לימינה והגנו עליה בתוקף. כיום התרגום שלה כמעט בילתי ניתן לקריאה כתוצאה מלשונו המליצית התנכית שהייתה מיושנת אפילו בזמן שבו יצא לאור החלק השני.( ספר זה תורגם שוב בידי מ. ז. ולפובסקי תחת השם "גיבורי מצודת יורק " ב-1944 בזמן מלחמת העולם השניה כאשר סיפורי פרעות ביהודים נראו שוב כאקטואליים ).
היום ברור שכשרונה האמיתי של מרים היה לא דווקא בתרגום אלא בכתיבת פרוזה במכתבים שבהם חשפה את חייה ורגשותיה ביתר הצלחה משעשו זאת עמיתיה הסופרים הגברים של התקופה. .
בספרו של ורסס מובאת חליפת מכתבים בינה ובין יל"ג שחושפת לפנינו את תולדות חייה שעד כה היו סתומים .אנחנו למדים על נישואיה המאושרים עם משכיל עשיר על ירידתו של בעליה מנכסיו כתוצאה ממאסר ואת נדודיהם ברחבי אירופה . 
מרים  ויל"ג נפגשו רק פעם אחת ( אם כי חלק מהזמן חיו במקומות קרובים שהיו רק במרחק שעתיים נסיעה ) ורוב חייהם היכירו זה את זה רק דרך המכתבים כמו מתכתבי אינטרנט רבים בימינו . אבל היה בינהם קשר אינטלקטואלי הדוק .
אך למרות פעילותה הרבה מרים מעולם לא הייתה מרוצה מהיחס הספרותי שקיבלה למרות השבחים הרבים שהיו מנת חלקה.  היא התלוננה על שמעריכים אותה בראש ובראשונה כאישה ולא ככותב ללא קשר למינה. היא כתבה ליל"ג" " לא אובה להצטדק לפני הקוראים בימינו כי רק אישה אנוכי . .לכן על ידרשו ממני שפת יתר , כי לקורא הלא שווה הוא מבטן מי יצאו הדברים אם רק יטעמו לחיכו ". מרים הייתה מעין פמיניסטית מוקדמת .
יל"ג עצמו מתגלה בדבריו אליה כפמיניסט מוקדם . הוא קבע במכתב חשוב במיוחד שאמור היה לשמש כ"הסכמה " מצידו שתוצב כהקדמה לתרגום של מרים אם כי רק חלקה נדפס לבסוף "..מעולם לא ירדו נשי היהודים למטה מן המדרגה אשר עמדו אליה אנשיהן, אבותינו לא סגרו את נשותיהם ובנותיהם על מסגר ולא כלאו את רוחן באשר מתת אלוהים היא" והביא לשם כך דוגמאות והוכחות מתקופות שונות בתולדות ישראל כמו הנביאות מרים ודבורה וחולדה וחנה אם שמואל הנביא ואביגיל אשת דוד המלך ויהודית ואסתר וברוריה אשת רבי מאיר . הוא פסק כי " ..ליום אשר תתמלא הארץ דעה הנביא מבטיח לנו כי ינבאו בנינו ובנותינו וגם על השפחות בימים ההמה ישפוך ה' את רוחו . כי רק בגוף האדם יש הבדל המינים אבל הרוח משמש בין זכר לנקבה" ( ע' 237 בספר )
בשנות חייה האחרונות תרגמה מרים את אחד הסיפורים הראשונים שנכתבו של "היסטוריה חלופית " מאת תיאודור הרצל בשם "הפעמון השמאלי " שבו מתאר הרצל מה היה עולה בגורלו של אדם אילו היה לוחץ בהזדמנות מסוימת על הפעמון השמאלי בבית מגורים ( שאז היה פוגש אישה מכוערת מתחתן עמה והופך לאיש אומלל ומיסכן ) או בפעמון הימני (שאז היה פוגש אישה יפיפייה בת למשפחה עשירה והופך לאדם מאושר ומצליח ).. סיפור זה פורסם בידי הרצל בדצמבר 1902 בעיתון האוסטרי שבו עבד וכבר בינואר 1903 הוכן התרגום שלו לעברית בידי מרים שככל הנראה התרשמה ממנו מאוד וקיבלה לשם כך את הסכמתו של הרצל אך היא לא הצליחה לפרסמו לאכזבתה המרה למרות שהייתה מוכנה לוותר על שכר סופרים בעבורו .זה היה למעשה הניסיון הספרותי האחרון שלה. "הפעמון השמאלי " פורסם לבסוף בעברית בתרגום אחר רק כעבור כמעט שישים שנה.
להלן ראיון עם חוקר ספרות ההשכלה וחתן פרס ישראל פרופסור שמואל ורסס:  

א.א. איך היגעת אל הנושא של מרים מרקל מוזסזון ?

ורסס: אני כבר שנים עוסק בנושא מכיוון שפרסמו כבר לפני שנים את מכתבי התשובות של גורדון למרים מרקל אבל לא ידעו על המכתבים שלה אליו וכעבור שנים התגלו מכתבים שלה במרתפי הספרייה הלאומית בירושלים. והספר שלי מכנס את כל המכתבים שלה אליו וממנו אליה .
א.א. במה היית מגדיר את חשיבותה להתפתחות הספרות העברית ?
פרופסור ורסס : היא הייתה החלוצה של הכתיבה הנשית בעברית . היא האישה הראשונה שתרגמה לעברית רומן של כמה מאות עמודים מגרמנית לעברית . אבל האמת היא שמכתבים שלה חשובים בהרבה מהתרגום שלה שאבד עליו הכלח.
לפניה לא היו סופרות עבריות בפרוזה. העברית שלה הייתה יוצאת מהכלל הייתה מבוססת על פסוקי תנ"ך שהיא העניקה להם משמעות אינדיבידואלית משלה . בהשוואה לגברים הלשון שלה במכתביה יותר מקורית בהבעת רגשות . העברית שלה הייתה לפחות ברמה של סופרים כמו מאפו וגורדון שהתרשמו ממנה מאוד. והיא עלתה עליהם ביכולתה להביע רגשות אינטימיים שונים וזאת דווקא בעברית מקראית בתקופה שלה לא היו עוד סופרות בשפה העברית .. היא תרגמה את הספר בשנות השישים של המאה ה-19 וזה היה חידוש מופלג שאישה כותבת וחלפו עשרות �
�נים עד שהופיעו סופרות נוספות בשפה העברית .  נשים כותבות אחרות מתחילות להופיע רק משנות השמונים של המאה ה-19
א.א. עצם קיומה של סופרת אישה התקבל בברכה?
ורסס : בדרך כלל כן ואף בשמחה מתפרצת אבל נכון שהיו כאלה שלא קיבלו זאת בברכה אחרי הכל לא הכל שמחו לראות נשים משכילות שיודעות לא פחות מבעליהן.

גם בני משפחתה של מרים עסקו בתחום הספרות .אחיינה היה עימנואל אולסבנגר סופר שערך וכתב מגזין בשם "הדחליל "בשנת .1940 מגזין זה היה חדשני בכך שייחד מקום נכבד יחסית לסיפורים מצויירים בקרב והמעניין שבכולם "מסעות גד ויוסי " סיפור שנכתב כנראה בידי העורך  אולסבנגר  זהו ככל הנראה סיפור הקומיקס ה"הרפתקני " המקורי הראשון שהופיע בשפה העברית ועסק בעלילות צמד נערים על ספינה שנחטפת בידי פושעים אם כי לצער הקוראים הוא נקטע באמצעו עם סגירת המגזין . הסיפור הוא מעניין במיוחד שכן בו בפעם הראשונה הופיעו דיאלוגים בצורת "בלונים " בפי הדמויות ( כפי שכבר היה מקובל בסיפורי קומיקס בחו"ל ) לצד כתוביות שמתחת לתמונות שהסבירו את העלילה . הוא גם האיש שאחראי לעליית יהודי קוצ'ין שבהודו לארץ .אולסבנגר היה גם מתרגם שתירגם ספרים שונים משפות רבות ושונות כמו ספר ההרפתקאות לנוער "בת האצטקים" של סלודור דה מדריגה ואת "פלטרו ואני " של חימנז מספרדית ואת" הקומדיה האלוהית" של דנטה והדקמרון של בוקאצ'ו מאיטלקית את המהבהרטא מהודית ו"מוקשי בנשי " קובץ סיפורים קדומים מיפנית . כן הוא תירגם ב-1944 את שירי גתה מגרמנית בקובץ שהוקדש לזכרה של מרים וכלל שיר נרגש לזכרה שכלל רסיסי זיכרונות מילדותו שבהן שהה במחיצתה בבית הוריו ובו כתב "אם אקטן מעטך, נא קבלי זר פרחים על קברך העזוב , דודתי!" .

פרט לשיר זה ולאזכורים בודדים במחקרים פה ושם , מרים מרקל –מוזסזון נשכחה עם השנים אולם היא חשובה כפורצת דרך כסופרת האישה הראשונה בפרוזה בעברית וכמי שהראתה את הדרך לנשים אחרות. וספרו של פרופסור ורסס מפיץ אור בהיר ומעניין על דמות מרתקת זאת ועל עולמה האינטלקטואלי והפנימי , ואגב אורחה חושף את חייה של אישה במאה ה-19 נושא שעליו יש לנו מעט מאוד מקורות מידע לגבי אותה התקופה ומביא נקודות מעניינות על הדרך שבה נוצרה והתפתחה ספרות הנשים בעברית .

בכל אופן מרים לא נשכחה לחלוטין . היא הוכתרה בתואר "הסופרת העברית הראשונה". נראה שהיא השפיעה במידה מסוימת על עמיתיה הסופרים יש מבקרים שחושבים שהיא שימשה כהשראה לדמות הגיבורה הנשית אלישבע בספרו של אברהם מאפו "עיט צבוע " הרומן הריאליסטי הראשון של הספרות העברית , וכי היא גם שימשה כמודל לבת-שוע הגיבורה הנמרצת בפואמה המפורסמת של גורדון "קוצו של יוד " ושביקרה את מצבן העלוב של הנשים בחברה היהודית והיא היצירה הספרותית הראשונה בעברית שמוקדשת כולה למצב הנשים. היא נפתחת במשפט התוכחה המפורסם :
אשה עבריה מי ידע חייך ?
בחושך באת ובחושך תלכי
"

הפואמה הוקדשה לידידתו האינטלקטואלית הנמרצת של גורדון , למרים מארקל מוזסזון .

מרים מארקל מוזסזון

קישורים רלבנטיים :

"ידידתו של המשורר "

סקירה על "ידידתו של המשורר "

יהודה לייב גורדון

עוד על גורדון

יהודה ליב גורדון ב"פרוייקט בן יהודה "

אברהם מאפו

עוד סופרות עבריות במאה ה-19

פרופסור שמואל ורסס

עמנואל אולסבאנגר ויהודי קוצ'ין

עמנואל אולסבאנגר ותולדות הקומיקס בעברית

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ודייק  On יולי 21, 2004 at 3:45 pm

    הערה – לקרוא לסיפור המסוים הזה של הרצל "היסטוריה אלטרנטיבית" הוא טעות.
    הגדרת ז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית היא כשלוקחים את מהלך ההיסטוריה הידוע והמתועד ומציגים חלופות עבורו – כמו פיליק ק. דיק ב"האיש במצודה הרמה".

    הסיפור של הרצל לא נוגע להיסטוריה, אלא לחיים של דמות בדיונית ולשני דברים ש"יכולים היו להיות". לא היסטוריה אלטרנטיבית.

  • מ'  On יולי 21, 2004 at 6:10 pm

    קראתי בעניין.
    הכתיבה המליצית היא רעה חולה, וכנראה שגם במאות הקודמות לא נמצאו לה דורשים רבים, כפי שמעיד הטקסט.
    בנוגע לפתיח אודות המין החזק מול המין המפותח –
    מעט נשים כותבות הצליחו להכנס אל הקנון הספרותי העברי, למרות המאמצים הניכרים והסטטיסטיקה.
    אגב, מי הן אפרת דנון וורד טוכטרמן?
    ומהי, "פרובינציה גברית"?

  • אלי 666  On יולי 21, 2004 at 7:48 pm

    אני מקבל את זה ש"הפעמון השמאלי " של הרצל אינו היסטוריה חלופית במשמעות המקובלת ( בניגוד מוחלט לסיפור אחר שלו "היזם בונפרטה שהוא היסטוריה חלופית אמיתית על מסלול חיים אלתרנטיבי של נפוליאון )
    יותר נכון להשוות אותו לכמה סרטים חדשים כמו "רוצי לולה רוצי " הגרמני ואחרים עם מסלולי חיים אלתרנטיביים של הדמויות . לעניות דעתי זהו הסיפור הראשון מסוג זה.

  • אלי 666  On יולי 21, 2004 at 7:50 pm

    אני לא רואה כל סיבה למה צריך להשתמש כל הזמן רק בכתיבה "רזה" רק משום שכולם עושים זאת. ולוא רק לשם החידוש והגיוון.
    ורד טוכטרמן היא סופרת מדע בדיוני מוכשרת שפירסמה קובץ סיפורי מדע בדיוני בשם "לפעמים זה אחרת " .
    את אפרת דנון לא קראתי אבל מנחם פרי מפיץ את שמה כדבר הגדול הבא ואני מקווה שהוא יודע מה שהוא אומר.

  • מ'  On יולי 21, 2004 at 8:29 pm

    בין כתיבה מליצית לבין כתיבה רזה יש מקום להרבה הרבה ספקטרום
    הזכרת לי את גבריאל מוקד שכתב פעם מאמר אודות האייקונים הנשיים הגדולים של השירה העברית, ובין דליה רביקוביץ' לבין יונה וולך הוא חזר והזכיר אחת, סיגלית דוידוביץ'
    בתור קטגוריה פיסגתית. כנ"ל בנוגע לבני ציפר ודורי מנור,
    שהוכרז כ(נו, נו) יורשו של אלתרמן.

  • אלי 666  On יולי 21, 2004 at 8:49 pm

    פעם בחמש מאות שנה?
    יש לך טאבו נגד השימוש והקריאה בשפה מליצית ?
    השתמשתי בשפה זאת משום שזה מתאים לנושא הכתבה .
    ברור שזה לא היה מתאים אם הייתי כותב למשל על אתגר קרת.
    אם זה מפריע לך כל כך אל תקרא .

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: