סיכום התרבות הישראלית

 

הופיע בגרסה שונה במגזין הרשת "האייל הקורא ".

זהו ככל הנראה אחד הספרים העבים ביותר שהופיעו בעברית לא פחות מ-1412 עמודים בשני כרכים עבי כרס , "ימי צקלג" של ס. יזהר הנחשב לרומן העבה ביותר בעברית הוא להשוואה רק 1135 עמודים . והספר הזה אכן זקוק למספר העצום של העמודים המחבר לקח על עצמו משימה מונומנטלית : לתעד את התפרקות החזון הציוני והתרבות "הצברית "" בכל תחומי התרבות והתקשורת הישראלית והחלפתו במשהו אחר . מהו המשהו הזה ? או הרבה יותר נכון המשהואים האלה? על כך מנסה אלמוג לענות ב-1412 העמודים האלה .
ב"פרידה משרוליק "  מתעד הסוציולוג עוז אלמוג בצורה פרטנית כמעט ללא תקדים לספר כללי כל כך את התפתחות התרבות הישראלית בתחומים כמו התקשורת המודפסת והאלקטרונית , הספרות , מעמד הנשים , מעמד צה"ל בחברה הישראלית התרבות הפופולארית ומנסה להסביר כיצד כל אלה הביאו לקריסתה של התרבות הצברית שפעם בעבר הלא כל כך רחוק הייתה דומיננטית במדינת ישראל .

 

לעוז אלמוג יש עניין מיוחד בנושא התרבות הצברית. לפני כמה שנים הוא פרסם ספר שלם בשם "הצבר-דיוקן " שבו תיאר את התפתחות תרבות מיוחדת זאת . בספר זה שכיסה רק 500 עמודים וקצת תיאר את התפתחות התרבות הצברית הציונית המיוחדת על הקודים והערכים שלה ועל התרבות הפופולארית והלא פופולארית ששימשה לה כמצע בכל התחומים . בנתיים הוא עסק גם במחקרים על קריסת הביטוי האולטימטיבי של תרבות הצבר ,הקיבוץ . ונראה שהאיש שתיעד את התפתחותה של תרבות מיוחדת זאת וגם אישר את עצם קיומה הוא קבע שהצברים היו סוג מיוחד של "אברכים חילוניים " שהיו המשך ישיר של התרבות היהודית המיוחדת ,וזאת בניגוד לטענות פוסט ציוניות שונות שהושמעו בעת עידן "ניתוץ המיתוסים " בשנות השבעים והשמונים כי עצם קיומו של הצבר היה מיתוס או שהוא היה קיים רק בשכבה חברתית דקה מאוד מאוד, כמה מאות איש במקרה הטוב ביותר.
אבל כעת לאחר שתיעד את התפתחות התרבות הזאת בספרו הקודם , מתעד אלמוג את קריסתה ושינויה למשהו שהוא כמעט הפוך לתרבות המקורית של הסתפקות במועטת ואמונה באידיאלים של עתיד טוב יותר.לחברה מפוצלת ומפורדת מושפעת באופן עמוק ביותר מהתרבות הגלובלית האמריקנית, חברה שבה התקשורת משפיעה גם על האלמנטים הקטנים ביותר של חיי האדם כפי שאנו נוכחים בכל רגע ורגע בחיינו . לחברה שהפכה כמעט ל"סדום ועמורה " כפי שאנחנו חוזרים ונזכרים מדי יום ביומו על רקע ארוע חדשותי זה או אחר שמראה על התמוטטות הערכים שפעם חשבנו אותם כמובנים מאליהם. . זאת על מנת להוכיח את התזה שלו שהתרבות הזאת קרסה ואיננה עוד כתוצאה משינויים בלתי נמנעים שזחלו בעולם כולו ושישראל לא נמלטה מהם ולא יכלה להימלט מהם .
ובכן יש להודות : התזה הזאת של אלמוג היא לא בדיוק חדשה בלשון המעטה , למעשה היא מבוטאת בצורה זאת או אחרת בכל ספר סוציולוגי חדש על החברה הישראלית של איזנשטאט או של ברוך קימרלינג כמו גם רבים אחרים והיא למעשה דעת הקונצנזוס בתחום הסוציולוגיה כמו גם אצל רוב האינטלקטואלים ואנשי התקשורת הישראליים בכלל. אם היה אלמוג עוסק רק בפירוט התזה זאת כי אז לא היה כל עניין וחידוש בספר הזה .
אבל מה שמעניין בו הוא עבודת התיעוד והביסוס שלו במשך 1400 העמודים שלה ספר שבו הוא סוקר בפירוט תחום אחר תחום של התרבות הפופולארית והתקשורתית הישראלית מצמיחת ספרות הנשים וכלה סדרת הקומיקס זבנג . מהתפתחות העיתונות העברית וכלה בעלייתו של ערוץ 2 מתולדות הרכילות העיתונאית במדינת ישראל דרך התפתחות המשפט במדינת ישראל התחזקות הארוטיקה הפמיניזם וה"פסיכולוגיזם " בתרבות הישראלית ועד לשינוי שחל במעמדו של צה"ל וזאת תוך שימת לב אובססיבית לפרטים הקטנים ביותר ( כמו למשל מניית התוכניות השונות ששודרו בטלוויזיה הלימודית בראשית חייה ) וזאת כדי להראות איך הכל קשור להכל בשינויים הדרסטיים שהם הביאו על התרבות הצברית הציונית .
אלמוג מקדיש שימת לב פרטנית ואולי חסרת תקדים בספר מחקר סוציולוגי לתיעוד התרבות הפופולארית הישראלית וליוצריה בתחומים שונים בסדרות קומיקס , בתוכניות טלוויזיה ורדיו במדורי עיתונות וכו נראה שהוא ניסה להקיף כל דבר בעל חשיבות גדולה וקטנה יותר שעלה על דעתו שספק רב אם מישהו אחר היה טורח לתעד אותם ..
ניקח בתור דוגמה מייצגת אחת מני רבות את הטיפול שלו בתולדות האירוטיקה והמיניות והמתירנות המינית בתקשורת ובתרבות הישראלית שעימה הוא ממשיך פרק שעוסק בתולדות הזוגיות והאהבה הרומנטית בחברה הישראלית . בפרק זה עוסק אלמוג בתיעוד מפורט של דברים שונים החל מפיזמונים רומנטיים דרך ספרות הרומן הרומנטי וכלה באיטמים הנראים כלקוחים מהעיתונים ביום שבו כתב את פרק המסויים הזה כמו סוכנויות שדכנים ואתרי פנויים פנויות באינטרנט. בפרק שלו על תולדות האירוטיקה והמיניות העברית מתעד אלמוג את היחס למיניות בספרי חינוך ורפואה עבריים מראשית המאה הקודמת ואילך כאשר היחס לנושא היה מסויג ושמרני ביותר. מתאר את ראשית החדירה של המיניות לתקשורת דרך ספרי כיס מרופטים ומזולזלים בשנות השישים שאותם היו קונים בהיחבא בני תשחורת ומבוגרים רבים בקיוסקים בתחנה המרכזית ( אגב ציטוטים נרחבים המגיעים עד כדי עמודים שלמים מספרו של כותב שורות אלה "מטרזן ועד זבנג" ) . נותן ניתוח ( שרובו ציטוטים בלבד ) של תופעת ספרי "הסטלגים " שתיארו הרפתקאות מיניות בין שבויי מלחמה ושומרות יפהפיות במחנות שבויים בגרמניה הנאצית . וממשיך ומתאר את החדירה הכובשת כל שמיניות לספרות ולתקשורת דרך ספריו החושפניים של דן בן אמוץ שהעז לראשונה להכניס את המילה "זיונים " לספרות ( מילה שהפכה מאז לסטאנדרטית לחלוטין בתקשורת הישראלית ) דרך החדירה של החשפניות למועדונים ביפו ומשם למקומות מרכזיים יותר של עולם הבילוי הישראלי את מלחמתה הנואשת ובסופו של דבר הבלתי מוצלחת של הצנזורה בכל גילוי של מיניות בספרות בתיאטרון ובקולנוע עד שנעלמה כמעט לחלוטין וכלה בימינו אלה כאשר נראה שמוטיב המיניות והסקסואליות על צורותיו השונות והמגוונות נמצא בכל רגע על המסך הקטן והגדול ובכל ספר שיוצא לשוק והאירוטיקה נמצאת כיום במרכז הליבה של התרבות הפופולארית הישראלית כפי שלא הייתה בעבר.
בפירוט דומה מתאר אלמוג את תולדות הרכילות  בתקשורת הישראלית וצמיחתה מנושא שאיש לא העז לעסוק בו בעיתונות המכובדת דרך חדירתה לעיתוני הנשים כמו "לאישה" ולבסוף לעיתונים המרכזיים ביותר כמו ידיעות ומעריב. ואגב כך אלמוג נותן פרופילים ומתאר בפירוט ובעמקות עת עבודתם ותרומתם של רכילאים ורכילאיות חשובות כמו גפי אמיר הרכילאית של עיתון "העיר " בשנות ה-80 שהיכניסה עוקצנות וזילזול כלפי נושאי רכילותה שכמוהם לא היו לפניה ויצרה מילים חדשות שונות כמו "מתקאמבק " "דוגמגישה " וכו' ומביא ציטוטים שונים מניתוחים מלומדים של הרכילות של אמיר וטורח לנמתח בעצמו את הסגנון והמטאפורות שבהן השתמשה ברכילויותיה . אבל משום מה עם כל פרטנותו וניסיונו לעסוק בכולם אלמוג אינו עוסק באותה עמקות גם ברכילאי גיל ריבה שהיה לפחות חשוב כמו אמיר וזכה להצלחה גדולה אף יותר ממנה וכמו אמיר החדיר מילים לא מעטות לשפה הרכילותית שינקינאית .
נראה שאלמוג רושם את כל הפרטים האלה ( שכולם ללא ספק מעניינים מאוד כשלעצמם ) לא כל כך על מנת להוכיח את התזה שלו ( שבאמת ספק אם יש מישהו שיטיל בה ספק ) כמו משום היגיע למסקנה שאם הוא לא ירשום את הפרטים האלה לזיכרון הדורות איש לא יעשה זאת במקומו . ויתכן שהוא צדק . הספר הזה הוא מכרה זהב לכל מ י שרוצה לדעת על התפתחות התרבות הישראלית שאלמוג לקח על עצמו לתעד את האספקטים התקשורתיים שלה . הוא כמעט אינו מנתח הוא בעיקר רק מתעד והאמת כתוצאה מכך התיאור היבש שלו הוא הרבה יותר אובייקטיבי ויהיה לו ערך עצום לתיאור התרבות שאת קריסתה או יותר נכון את השינויים הבלתי נמנעים שחלו בה הוא מתעד עבור הדורות הבאים.
אלמוג מנסה להיות אופטימי לגבי עתיד תרבות זאת הוא מקווה שהיא תמצא רעיון גדול חדש שינחה אותה לעתיד אך הוא אינו אופטימי. הוא מציין שלא רק יהודי ישראל הולכים ומתרחקים בהדרגה מהזהות היהודית שלהם אלא גם יהודי התפוצות ואחרי הכל גם התרבויות המערביות הגדולות והחזקות הולכות ונשטפות בגל הגלובלי .ועל כך יש לנו להעיר ששום תרבות מכל סוג שהוא אינה נשארת קבועה ונצחית ,הן כולן עוברות שינויים דרסטיים לאורך השנים. השאלה היא תמיד אם לצד הדברים והערכים שנעלמים נוצרים דברים וערכים חדשים חזקים באותה המידה שיוכלו לתפוס את מקומם .

"שרוליק " ציור מאת "דוש" הופיע ב"ספר הקומיקס הציוני "

 

 

לתיעוד תרבות הולכת ונעלמת זאת מייחס אלמוג חשיבות המרכזית לחקר תרבות הפופולארית הישראלית כחלק שהוא חשוב לא פחות ( ואולי הרבה יותר ) מהתרבות "הרשמית " האליטיסטית . חשיבות זאת ניכרת כבר משם הספר המתייחס לשרוליק גיבור הקריקטורות של דוש ( שדמותו מופיעה על העטיפה ) שהוא בעיניו הסמל האולטימטיבי של הצבר שאת גוויעת תרבותו הוא מתעד. אגב הבחנה זאת אינה חדשנית של אלמוג. לפני כמה שנים פירסם הקומיקסאי דודו גבע ( אחת הדמויות המאוזכרות בספרו של אלמוג לצד כל דמות תקשורתית בולטת אחרת שאפשר להעלות על הדעת ) בכרך בשם "ספר הקומיקס הציוני " קריקטורה קודרת של אותו שרוליק בגיל העמידה עייף ושרוט יושב מול הטלוויזיה כסמל למה שקרה לחלום הציוני ודומה שקריטורה זאת יכלה לשמש כ"מוטו " ויזואלי אידיאלי לספרו של עוז אלמוג .

 

 

קישורים רלבנטיים

פרידה משרוליק

 

ראיון עם עוז אלמוג

 

ביקורת של נעמה שפי

 

ביקורת של נועה מנהיים

 

ביקורת בוואלה

 

ביקורת של גלעד סרי לוי

 

ביקורת בכיוון

 

 היהודי הנודד על פרידה משרוליק

 

 

התנצלות של המימסד האקדמאי בפני עוז אלמוג

 

הצבר דיוקן

 

ספרות קלה בתרבות הישראלית 

 

סטלאגים

תולדות הרכילות

 

 

ציור מאת דודו גבע .הופיע במקור ב"ספר הקומיקס הציוני " בעריכת עמרם פרת וארמנון דנקנר , הוצאת ידיעות אחרונות . 1998 .

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • סוציולוג  ביום ספטמבר 17, 2004 בשעה 8:57 am

    ובמקומו הגיעו עוזי כהן ואריה דרעי
    הלכה המדינה
    חבל

  • גלעד סרי לוי  ביום אוקטובר 8, 2004 בשעה 8:02 am

    ראיתי ששלחת לינק לאתר שלי, וזה משמח אותי. אבל לקרוא לזה "עוד ביקורת" – קצת מבעס
    אשמח אם תתקן את הלינק ל"ביקורת של גלעד סרי לוי"

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום מאי 22, 2005 בשעה 4:07 pm

    היום רק הציבור הדתי לאומי ממשיך את הציונות כי הוא מחובר לאידיאולוגיה שלא תשתנה לעולם ולא תלויה באופנות אז לא פלא שתם עידן האידיאליזם החילוני ובמקומו באה השקפה אגואיסטית שרואה מול עינייה רק את טובת הפרט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: