אנציקלופדיה תרמיקה של קרן רוסו : שיעתוק פוסט מודרניסטי או פלגיאט טרמינאלי ?

בהוצאת "אמנות לעם " יצא לאחרונה בסדרת המוערכת מאוד "ספרי אמן " ( שבה מתמודדים אמנים פלסטיים שונים עם חומרים ממדיומים אחרים ) סיפרה של האמנית קרן רוסו   "אנציקלופדיה תרמיקה . זהו ספר יוצא דופן ושאפתני מאוד המורכב כלקסיקון עם ערכים לפי האלף בית העוסקים בנושאים שונים שמעסיקים את קרן רוסו כמו בעירה ספונטנית ונשים שנשרפו לאפר ( פרט לרגלים) , גשמים של דם ,תפיסות מיסטיות שונות , כישוף וודו ,כתות מיסטיות חשאיות ביצות זרחניות , ניתוח מפורט של הסרט "הניבלונגים " של פריץ לאנג ועוד רבים אחרים .כל אלה מוגדרים בידי ההוצאה כ"פיסות מעולמה של קרן רוסו כיוצרת וכהוגה שהאמנית מעונינת להציג לפנינו "
ספר זה המוגדר בידי המחברת וההוצאה "יצירת אמנות " יצא גם במהדורה אמנותית מוגבלת לאספנים של 200 עותקים חתומים וממוספרים בתוספת הדפס משי .( במקור הוא היה אמור לצאת לאור בהוצאת "בבל " אך העניינים לא הסתדרו בין היוצרת וההוצאה) .
זהו אכן ספר מעניין ומרשים ביותר מבחינת רוחב היריעה ושפע הנושאים שבהם עוסקת בו רוסו ובידענות עצומה מדהימה ממש לאמנית צעירה כל כך . בקשרים המסתמנים בין הנושאים השונים והמשונים ובשילובים שבינם שאותם יצרה רוסו אכן יש יצירת אמנות אמיתית , והוא זכה לביקורות טובות מיורם מלצר ואחרים .

היוצרת

קרן רוסו.צילם דניאל צ'צ'יק

קרן רוסו  ( נולדה 1974 ) היא אחת האמניות הצעירות המוערכות ביותר בישראל . היא התבלטה לראשונה בעבודת הגמר שלה עבור בית הספר לאמנות "בצלאל" המיצב "תאתואורים" שגם שם שילבה סרט וידאו ובו היציגה שחזור של גופה שנמצאה בביצה בדנמרק טתיארה עולם המאוכלס ביצורי ביצות ,שלדים ,טקסי וודו השטן עולם שבו יש לבני אדם ולחפצים שונים כוחות כישוף. עולם שבו התמקדה בתיאור חלומות מיתוסים אגדות עם תיאוריות אזוטריות מחקרים מוקדמים בנושאי הרפואה האלכימיה והפיזיקה ואיסוף מידע על תופעות שונות שאין להם הסבר רציונלי . את כל האלמנטים האלה אנחנו מוצאים שוב ושוב באנציקלופדיה .

עבודתה של קרן רוסו, מתוך התערוכה "הספורט הלבן – מיתוסים של גזע")

מיצג זה שימש כבסיס ליצירה הידועה ביותר שלה סרט ארט וידאו של 40 דקות דובר אנגלית שצילמה באנגליה ב-1999 בשם "התלקחות אנושית ספונטנית " שאותו היציגה במסדרת תערוכה שלמה שלה במוזיאון הרצליה שהוקדשה כולה לתופעה ביזארית של "שריפה ספונטנית " אנשים ( לרוב נשים ) שגופם נשרף או התפוצץ בפתאומיות וללא כל הסבר נראה לעין עד שהפך לאפר בביתם במקום מוגן לכאורה בחדר השינה או במטבח או אף במיטה אם כי בסביבתם הכל נשאר שלם וללא סימני שריפה או של גוף מבעיר או בוער אחר כלשהו . יש שמסבירים את התופעה כתוצר של קיומו של גז מיתן בבטן ,גז דליק שקיים גם בביצות ובמכרות ויוצר שם להבות "התאתוארים " . כל אלה הם נושאים שחוזרים שוב ושוב בצורות שונות באנציקלופדיה. ויש שחושבים שהבעירה נוצרת כתוצאה משתיית אלכוהול לפני הבעירה שגרמה להצתת הגז .

תמונה מהסרט "בעירה אנושית ספונטנית".

רוסו בנתה את הסרט כתחקיר טלווזיוני וכסרט דוקומנטרי כביכול שסוקר את התופעה וכללה בו רעיונות מבויימים עם אנשים הקשורים לתופעה ( כבאים שוטרים מדענים ,קרובי משפחה של הקורבנות ) לצד עדויות משטרתיות ומדעיות שהוצגו ביבושת דוקומנטרית בידי קריין בעל מבטא אנגלי כבד שליווה את הסרט בקול טלוויזיוני "רציני " בנוסח רפי גינת ותוכניות "בשידור חוקר" לצד צילומים אמיתיים של קורבנות בעירה ספונטנית שאותם אספה ממכבי אש בארץ ומארכיונים שונים בעולם וציורים שלהם שאותם ציירה בעצמה .

. אלא שפרט לצילומים הכל היה מומצא ומבוים. רוסו יצרה כאן למעשה את אחד הסרטים "המוקומנטריים " הראשונים אי פעם בישראל , ז'אנר שמשגשג כיום שנים לאחר שרוסו עסקה בו לראשונה.ויתכן שיש לה כאן זכות ראשונים לפחות בישראל .

ב-2001 חזרה לנושא המעסיק אותה של מכרות כאשר במסגרת תערוכה במוזיאון ישראל "כרתה " מכרה ברצפת המוזיאון .במקביל נתנה קורס בבצלאל על נושא ה"אלכימיה באמנות".
היא עסקה גם בנושא האמן כפושע בסרט וידיאו ארט מ-2003 בשם "גמילות חסדים" שם  הופיעה בעצמה כמי שמחלקת סוכריות מורעלות לילדים . "זהו סרט סלפסטיק הומוריסטי " הסבירה בראיון גדול שנתנה ל"העיר " " שמאחוריו עומדת חשיפה של האמן שהוא כביכול איש רוח ,כדמות לא מוסרית בעליל " .

כיום רוסו שוהה באנגליה במסגרת קומפלקס אמנים במסגרת מילגה חינם שקיבלה של קרן דלפינה סטודיו .היא גם מומחית במוזיקה פופולארית. וחיברה ערכים רבים על מוזיקאים עבור אתר "מומה".

שיעתוק או פלגיאט?

כותב שורות אלה הוא אחד המעריצים של יצירותיה האומנותיות של רוסו. והוא התרשם מאוד מהספר,אך גם לא בצורה שציפה לה. בדיקה של התוכן מצאה שכמה מהפרקים הם העתקים מילה במילה של חומרים ידועים מספרים אחרים בלי שניתן ליוצריהם כל קרדיט.
בין הפרקים האלה נמצא פרק מרכזי בספר "ריאליזם פנטסטי " שעוסק בתפיסות המיסטיות של הנאצים . זהו פרק חשוב של לא פחות מ-50 עמוד ( ע' 253-304) , וגם מרשים מאוד לפחות עד שמתברר שהוא תרגום מדויק ( כמעט מילה במילה ) של פרק מקביל מהספר ) THE MORNING OF THE MAGICIANS של ג'קוב ברג'יה ולואיס פאולס , ספר צרפתי מפורסם מראשית שנות השישים.

אבל ליוצרים המקוריים אין שום קרדיט בשום מקום בספר של רוסו למרות שיצירתם תורגמה במדויק .. השינוי היחיד שרוסו הכניסה היה כאשר שינתה את לשון הרבים של המחברים המקוריים "אנחנו מאמינים כי … " ל"אני מאמינה כי … " ( ע' 270)

בכל אופן נחמד שמישהו טרח לתרגם לעברית חלק מספרם הקלאסי של ברג'יה ופאולס חבל רק ששמם לא מופיע בקרדיטים..

THE MORNING OF THE MAGICIANS של ג'קוב ברג'יה ולואיס פאולס הוא  ספר צרפתי מפורסם מראשית שנות השישים שאותו כתבו מדען וסופר מד"ב יהודי ועיתונאי ידוע בנושאי מיסטיקה שהייתה לו השפעה מכרעת על היוצרות תנועת ה"ניו איג'" בצרפת ובמקומות אחרים.

הספר היחיד של ברג'ה שתורגם עד כה לעברית הוא הספר "כרטיס כניסה לארץ המחר " ספר עתידנות שאותו חיבר עם פייר דה לאטיל.

כדאי לציין שספרם של ברג'ה ופאולס שימש כמקור להשראה לרעיונות ולגניבות ספרותיות שונות למאות ספרי  ניו איג' שונים מאריך פון דניקן ועד בכלל. כולם גנבו ממנו רעיונות אבל בדרך כלל לכל הפחות שינו קצת את הניסוח.

אינני מבין מדוע גם רוסו לא נקטה בדרך זאת  במקום לתרגם אותו מילה במילה.

בכל 50 העמודים האלה רוסו לפחות ביצעה עבודת תרגום, אבל ב"ערך " אחר באנציקלופדיה "איש המרתון" ( ע' 14)  המתאר את נצחונו המדהים של האצן האתיופי "אבבא ביקילה " כשהוא רץ יחף במירוץ מרתון מפורסם באולימפידה את האצנים הסוביטיים שנראו כבלתי מנוצחים רוסו פשוט העתיקה קטע רלבנטי על האצן מספר המתח המפורסם של ויליאם גולדמן "איש המרתון" בתרגומו של אליעזר כרמי ( ע' 199-200 ) מתרגם שאף אחד ממעריציו הרבים אינו יכול לטעות בסגנונו המיוחד מאוד. וכאן תרומתה היחידה הייתה להשמיט כמה משפטים שהיו קשורים לסיפור המתח העומד במרכז הספר.

נשאלת השאלה : האם יש גם פרקים האחרים בספר שלקוחים ללא קרדיט מספרים מחו"ל ? אני חושד שכן. יש פרקים בספר שהם למעשה דוחות יבשים ומפורטים על תופעות ביזאריות שונות כמו שריפה ספונטנית של בני אדם וגשמים של דם שנראים כחומרים תיעודיים לכל דבר אבל לכך אין לי הוכחות.

דעת העורך

עורך הספר ב"אמנות לעם " מיכאל קסוס גדליוביץ : זהו ספר שמשחק על תכנים אנציקלופדיים שהם כולם מומצאים אבל החיבור בינם הכל זה לקוח ממנה .זאת כמו עבודת אמנות .יש כאן כל הזמן הליכה על גבולות. יש כאן בדיקה של גבולות .
מבחינתו של גדליוביץ כל הספר הוא פרי יצירתה המקורית של רוסו המתחזה ליצירה תיעודית ואין בו אף מילה אחת שלא נוצרה על ידיה.

דעת  המומחה לזכויות יוצרים.

להלן שיחה עם עורך דין טוני גרינמן מומחה לזכויות יוצרים ובעל אתר בנושא 

 

גרינמן : אינני מכיר  את פרטי המקרה אבל גם מבלי לבחון את הספר הספציפי כל טקסט ספרותי או מחקרי מוגן בזכות היוצרים שחלה למשך חיי היוצר ועד שבעים שנה לאחר מותו כך שאפשר לעשות שימוש ביצירה מדעית או היסטורית או מחקרית אבל אופן הביטוי של הסופר מוגן ולכן יש להביא גם הסכמה של יורשי היצירה להבאתה ולתרגומה .
ולכן אם מישהו לקח טקסט שלם ותירגם אותו בלי לתת קרדיט ליוצר המקורי יש כאן לכאורה הפרה של זכויות יוצרים .כמו כן לכל יוצר יש זכות שיציינו את שמו ליד יצירתו גם אם התרגום נעשה ברשות יש חובה לציין את שם היוצר. אחרת יש כאן הפרה של זכות היוצרים החומרית וגם של הזכות המוסרית .  אחרת יהיה קשה מאוד לטעון שיש כאן "שימוש הוגן" שמשמש בסיס ליצירה חדשה שתאיר את היצירה המקורית בדרכים חדשות ומפתיעות. האמן יכול לטעון שזה סוג חדש של אמנות ולקחת יצירה קיימת ולשלב אותה בספר אבל הוא אינו יכול לעשות זאת כמו שהוא בלי שום הערה ביקורתית ולהביע עליה דעה . .  בעיקרון
בית המשפט העליון היכיר באפשרות של אמן לעשות שימוש הוגן ביצירה של אחר בנסיבות שבן אפשר לעשות בהם פרודיה או סטירה ואז אפשר לראות בשימוש הזה מעין ביקורת על היצירה הקודמת . אבל על מנת ששימוש כלשהו יוכר כשימוש הוגן יש לבדוק את כמות ו"איכות " התכנים שהוא לקח מהיצירה הקודמת .

א.א. : זכור לך מקרים דומים או מקבילים שנדונו בבית המשפט בישראל ?
גרינמן : היו כמה מקרים שנידונו במשפט שאולי אפשר לראות בהם כמקבילות .. היה המקרה של הקומיקסאי דודו גבע שהשתמש בקומיקס בדמות של ברווז שהתבססה על דונאלד דאק וטען בתביעה שהוגשה נגדו בידי חברת וולט דיסני על הפרת זכויות יוצרין שעצם השימוש שהוא עושה בדונאלד דאק זה יצירה פוסט מודרניסטית . הוא הפסיד במשפט.
היה גם מקרה השימוש בדמות של צ'רלי צ'פלין בפרסומת..היה גם המקרה של שפרה האפרתי שלקחה את דמויות חבורת חסמבה ויצרה סביבם ספר על עלילותיהם כמבוגרים והוגשה נגדה על כך תביעה  היא זכתה לבסוף במשפט.
.א.א : ובכל זאת היום אמנים פוסט מודרניים כמו קרן רוסו נוהגים לצטט ללא הרף מיצירות קיימות ולעשות להם שיעתוק האם זה קביל מבחינה חוקית ?
גרינמן : אכן יש היום דיון שמתנהל לגבי האמנות הפוסט המודרנית ולגבי הזכות של האמן הפוסט מודרני לקחת יצירה קיימת על מנת להאיר אותה באור חדש .  כמו שעשה למשל דושאמפ שצייר שפם על מונה ליזה ואז אתה יכול לאמר שיש כאן הארה חדשה.   אבל לקחת טקסט מחקרי ולהשתמש בו כמו שהוא ללא הארה חדשה  וללא פרודיה וביקורת ולהשתמש  בזה רק לחיזוק העמדה ועוד לללא ציון שם היוצר המקורי קשה לראות בזה שימוש הוגן מבחינה חוקית .

דעת האמן
רועי רוזן הוא אמן פוסט מודרניסטי מהבולטים בישראל ותומך וידיד של קרן רוסו. פניתי אליו כעד מומחה בעניין :
א.א. האם מקובל היום באמנות הפוסט מודרנית שאמנים ישתמשו ביצירות של אחרים בלי לתת להם קרדיט?

רועי רוזן :  יש באמנות הפוסט המוררנית פרקטיקה שנקראת "ניכוס" שבה אמן לוקח יצירה של אמן אחר ומציג אותה מחדש כאילו הייתה שלו.  דוגמה לכך היא  האמנית האמריקנית שרי לוין שהציגה מחדש צילומים של צלמים שונים כשהיא חתומה עליהם . אבל הניכוס היה מושתת כאן על העובדה שהקהל מודע לכך וזאת מאחר שאלו היו תמונות איקוניות מפורסמות שהקהל של חובבי ומבקרי האמנות היה אמור להכיר אותן היטב ולדעת שהן לא באמת שלה .
א.א. : לך היה ידוע שלא כל הערכים באנציקלופדיה תרמיקה הן פרי יצירתה המקורית של רוסו ?
רוזן : לא ידעתי את זה. אבל דעתי האישית היא שאם אתה מצטט ממקום כלשהו עליך לתת תמיד מראה מקום.בצורה כלשהי.

הקרדיטים במהדורה הבאה.

קרן רוסו.

פניתי באי מייל לקרן רוסו השוהה כעת באנגליה לקבלת תגובתה. התגובה שלה נשלחה באי מייל באנגלית ואני מביא כאן תקציר שלה בעברית לטובת אלה שאינם שולטים באנגלית מעל התגובה האנגלית במלואה .
א.א. למה לא ציינת את השם של ספרי המקור ? זהו חלק מתפיסה פוסט מודרניסטית שיעתוקית כל שהיא?
יש עוד פרקים בספר שלקוחים בצורה דומה מספרים בחו"ל חוץ מהשניים שמצאתי ?
.
קרן רוסו : זהו ספר אמנותי ולא אקדמאי ,הוא אישי ולא מנסה לחקור תופעות שונות בצורה מדוייקת .
כן יש עוד פרקים שנלקחו ממקורות אחרים כמו הפרק על יונג ופרויד ואחרים .

AS the book is an artist book and not an academic book it is
personal and is not written in an academic form and is not
trying to research different phenomenons accurately. Some of
its contant is facts, some fiction, some true and some false.
It is a collection of ideas and phenomenons that is trying to
show a way of looking at the world through prism of heat and
energy in culture, so it is also a collection of thoughts.
Other chapters that are taken from other sources are the
incident with Jung and Freud (about the bog bodies) that I
have made sculptures of for example. again, it comes in order
to create a new connection between the two. Or some fact
about rains of blood or Jokai-the sea of woods. My role, as I
see it, is to put all those materials together and create a
new context to them if you'de like. or through these
connection to create a new thing, basically what is called
art, that's why the book is called an artist book.
Karen

א.א. : למה לא ציינת במקרים אלה את שמות המחברים המקוריים ? למה לא הכנסת שינויים בטקסטים שהבאת ?
רוסו : זהו סיפור ארוך הקשור לכסף.אני לא באמת עשירה והייתי צריכה לשלם לעיצוב של הספר בידי אמנות לעם . אבל הדברים ישתנו במהדורה הבאה של הספר ותרגום שלו לאנגלית שדנים בו עכשיו .

It was a long story involving money issues (and I'm not
really rich+ I had to pay for the book's design cause Omanut
Laam dodn't want to put more money in it 

if I change a text and put pictures in it that
weren't in the original text or edit it, I can't use the
author's name. If I want to take a text andd translate it
word by word I have to pay lots of money. So when I
approached them and asked if I can play with the material
they said OK, but you can't use the name as if this and this
wrote it. If you wanna use some part word by word you have to
pay such and such (and it was a HUGE amount of money). So I
couldn't do that and chose the other possibility, especially
when I'm not the first artist who played with exsisting
materials which is very common. There is actually a band
called Negativland who dedicted years for fighting the
subject. They fought in the court against U2 and there was a
book who documented the whole trial. But in this case I send
them examples and they got relaxed and saw that the devil is
not so terrible. Its always likethat, people react in panic
at the beggining.

א.א. איזה עוד אמנים השתמשו בשיטה זאת ?
Raymond Pettiboon, Mike Kelly, Ian Hamilton Finley, John
Latham, Barbara Kruger, Henrik Plenge Jacobson, Roni @Horn,
Joseph Kosuth, Lawrence Wiener, Richard Prince….. the list
is long, visually, almost second artist, isn't it?

. But things have
been solved now and it will be changed in the next edition
and in the translation (that is being discussed now).

( הקראתי לרועי רוזן את רשימת שמות האמנים האלה שאינם מוכרים לי והוא מעיר : אין כאן שמות של אמני ניכוס אלא רק אמנים שמצטטים מידי פעם " ) .

קרן רוסו היא אמנית מוכשרת ויצירתית אולי אחת היצירתיות ביותר כאן כפי שמראה סרט הוידאו ארט שלה שיצר למעשה ז'אנר חדש ומקורי.

אז מדוע הייתה צריכה ל"שעתק " מקורות אחרים ללא קרדיט?
האם ייתכן שכל ה"שיעתוק" כאן הוא חלק ממדיניות מכוונת של רוסו כחלק מאמנותה הפוסט מודרניסטית? לי נראה שבמקרה זה היה צריך לציין איפה שהוא בספר שהמדובר בתרגומים ובעבודת עריכה ולא דווקא כתיבה וזה לא היה פוגם בהערכתנו את אמנותה ואת התבנית שיצרה שהיא אכן מרשימה ביותר בכלליותה .
לי אישית אחד הדברים שהפריעו ביותר בספר היה שדווקא במקרה של התמונות הרבות בספר, רובן לא פרי יצירתה של רוסו , ליוצריהן ולמקורן ניתן קרדיט במדויק. מדוע לא ניתן היה לעשות זאת  עם הטקסטים? דומה שיש בכך משום זילזול מופגן בסופרים לעומת האמנים.
ואולי יש כאן חלק מתוכנית של יצירת ההקשר בין האמן והעבריין כמי שבזים למוסכמות החברה ? לקרן רוסו בלבד הפיתרונים.

קרן רוסו :מה שמחבר את הדמויות בכל העבודות שלי זה הרצון הכפייתי להראות את רצינות הכוונות שלהן ,וזה תמיד נגמר ברע.
עיתונאית : אצלך הדברים לא נגמרים כל כך רע בנתיים .
קרן רוסו : נחכה ונראה.
( מתוך ראיון בעיתון העיר עם קרן רוסו 1.6.2004 )

 

קישורים רלבנטיים
 האתר של  קרן רוסו

קרן רוסו באתר הוצאת "בבל"

ראיון מקיף עם קרן רוסו

קרן רוסו על אנציקלופדיה תרמיקה

שמעון אדף על קרן רוסו

ניסים קלדרון על קרן רוסו

קרן רוסו במארב

קרן רוסו בלונדון

על הספר של ברג'יה ופאולס
ג'קוב ברג'יה 

איש המרתון 

זכויות יוצרים
אתר זכויות יוצרים 

זכויות יוצרים בויקיפדיה

 האדם מהמכרה גופת אדם קפוא בביצה בדנמרק. מיצג מאת קרן רוסו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • זו ש  On ינואר 28, 2005 at 4:09 pm

    העידן הפוסט מודרני הוא עידן נוח מאוד לפלגיאטורים.

    מאמר של אורי קציר הוסר לא מזמן מ"האייל הקורא" לאחר שנתגלה שהוא תרגום מתוך מקור באנגלית.
    http://www.haayal.co.il/story?id=2208&NewOnly=2&LastView=2005-01-28%2003:24:58

    נדמה לי שרוב האמנים המצטטים, וגם המנכסים, עושים כך לערכים שמובן שהם נוכסו/צוטטו. מדובר בהתכתבות שהיא חלק מן המשחק, שבו הצופה אמור גם לזהות את המקור (והמקור מקבל ביטוי, בדרך כלל בטקסט המלווה)
    מתן קרדיט לאדם ממנו שאבת רעיון זה או אחר, שלא לאמר – טקסט שלם (וטקסט לא חייב להיות טקסט, כמובן), הוא עניין אפילו יותר פשוט מחוקי המשחק של עולם האמנות. מדובר ביושר ובהגינות בסיסיים.

    (ובמאמר מוסגר, ייתכן שהרגישות שלנו לעניין הפלגיאט נובעת גם מתוך עלבון, שהרי הפלגיאט הוא לרוב תרגום משפה זרה, ובכך מתחזקת התחושה הפרובינציאלית של הקורא- הנה, המעתיק לא חשב שאי פעם יגיע אי מי לקרוא את המקור, בשפת המקור)

    ומה מעניין, בעיני, בכל הסיפור הזה? המעניין הוא הכתם. שיעורו של הכתם. השפעתו על המעתיק, על חייו, האם הוא ניזוק ממנו? האם ייתכן מעמד שהוא כה איתן, שביכולתו להגן על המעתיק ולגרום שהאשמות, גם אם נכונות, תישכחנה במהרה? והתהיה לגבי עומק השקר, כמה מכל מעשיו ודבריו של המעתיק היו רק זיופים והעתקות חסרי בושה ממקורות שטרם גילינו?
    נושא מרתק, בחיי. אפילו עלה בדעתי שייתכן שאמן יעתיק מתוך רצון להיתפס, כדי לחקור את הנושא הזה (הפוסטמודרניזם יודע לעכל אל תוכו גם את עצמו, לא רק זרמים אחרים. לכן הוא הטובעני מכולם, ואולי אפילו בלתי מנוצח)

  • מספר 666  On ינואר 28, 2005 at 4:21 pm

    הדבר המדהים בכל העניין הוא שלא היה כל צורך בכל ההעתקות האלו . המחברת יכלה פשוט להביא עיבוד של דברי פאולס וברג'יה או גולדמן במילותיה שלה כפי שעשו רבים לפניה. אבל היא התעקשה להביא אותם מילה במילה .
    אינני מביו זאת היא רק הקשתה בכך על חייה ועל יצירתה שלה וזה מחזק את האפשרות שאולי היה כאן רצון סמוי להיתפס.

  • דרור  On ינואר 28, 2005 at 8:36 pm

    רק שלא ינכסו לה את חשבון הבנק עורכי הדין של בעלי הזכויות.

  • ערן  On פברואר 4, 2005 at 3:03 pm

    קשה לי להבין איך אתם יכולים לחשוב שזה פלגיאט. הכי ברור שרוב היצירה של קרן רוסו סובבת סביב הנושא של "אמנות וקרימינולוגיה" והיא מעמידה את האמן לרוב בתור "שקרן" כמו שעשתה בעבודת הוידאו של גמילות חסדים, בה היא טומנת מלכודות לילדים ומשחקת דמות שהיא כביכול לא מוסרית. זה חלק מהמשחק, המודע, והקורא האינטיליגנטי אמור לזהות זאת.

  • Zion  On פברואר 4, 2005 at 3:13 pm

    מקריאה בכתבה נראה לי שאין ספק שקרן רוסו היא אדם אינטיליגנטי. זה נשמע לי כמו עוד הערה מחוכמת שממשיכה את הביקורת הנוקבת על הפוסט מודרניזם, מה שעשה אומברטו אקו במטוטלת של פוקו, ואין ספק שהיא גם מכירה את החומרים הנ"ל.

  • מספר 666  On פברואר 4, 2005 at 3:31 pm

    היא שהקורא המתוחכם ב שבמקרה הזה כולל גם את העורכים של רוסו בהוצאת אמנות לעם ( ועורכיה לשעבר בהוצאת בבל ) יוצא מנקודת ההנחה שכל הטקסטים בספר הם פרי רוחה של רוסו

    והם מתחזים לטקסטים אמיתיים .
    קרן רוסו אכן מוליכה שולל את מרבית הקוראים בכך שהיא "מביאה טקסטים אמיתיים תיעודיים כטקסטים מזוייפים
    מוקומנטריים.
    היא הולכת כאן שלב אחד קדימה מעבר לרועי רוזן למשל שיצר
    ספר תיעודי כביכול על דמות של אמנית פיקטיבית
    שבו הכל היה פרי יצירתו המקורית שלו מוסווית לחלוטין
    אבל נשאלת השאלה האם על מנת להשיג אפקט כזה היה צורך להביא טקסט שלם של 51 עמוד מתורגם מילה במילה מבלי לציין זאת בשום מקום .

    רוסו אף לא טרחה להביא הקדמה לספר שבו תנסה להסביר או להציג את מדיניותה.
    יתכן שאין כאן קטעים מקוריים מפרי עטה הלא הכל הם קטעים מלוקטים מכאן ומשם ואין כאן יצירה מקורית של ממש אלא משחק עם ציפיות הקוראים ואז אכן מדובר בדבר חדש בעולם
    האמנות הפוסט מודרנית .
    אבל לחוק יש עם זה בעיה מאחר שלא ברור עם יש כאן יצירה מקורית אמיתית.
    וחוששני שגם לעורכים של הספר תהיה עם זה בעיה שכן לא זאת הייתה הבנתם לגבי מהות הספר .

  • מיכאל שרון  On פברואר 7, 2005 at 6:45 am

    גם הנימוק: מיעוט באמצעים – הוא של כייס
    מדובר בבחורה בעלת חושים זריזים, כישורים חברתיים ויכולת מילולית, בכוחם הישכילה ליצור לעצמה בסיסי תמיכה חברתיים, המרעיפים עליה הילה של מריטולוגיה יצירתית – והדבר מחזק את ביטחונה העצמי באקט הכייסות. היא סבורה שבכוח הוירטואוזיות הלשונית שלה, ושימוש בהמשגה פוסט מודרניסטית (ממנה היא מכירה כמובן כמה מושגים שקלטה מהאויר, אך היטמיעה בזריזות) וגבב מילולי אחר, תוכל להתחמק מהוקעה כעבריינית.

    הייתי אומר, אי. קיו גבוה אולי, כישורים חברתיים. אך יכולת אירגון ויצירתיות? תיפקודי אונה פרונטלית גבוהים? יוק.

    היא פונה כאן, בחושיה הזריזים, לנטייה לחפש גרייה סביבתית של אספסוף משכיל.

    מסוג תופעות הבוסר שמתברגות ומתייחצנות היטב. אם היא כבר מלקטת חומר, יכלה לציין את שם היוצרים, לפחות.

    במאה ה-15 תלו כייסים. באותה תקופה, שרפו מכשפות. מכיוון שהיא פונה גם לתחום המגייה השחורה, הרי מזלה הוא שנולדה במאה ה-20.
    תיקון: פונה לנטייה לחפש עודף גרוי חושים sensation seeking
    המאפיינת אנשים מוחצנים וחסרי עומק ותוכן פנימי
    מדובר בבחורה הפועלת במהירות רבה מאד ובחפיפניקיות
    תופעה ישראלית מוכרת, המנוגדת בדרך כלל ליסודיותם של אמנים צעירים במערב אירופה.

    כך למשל, בתשובותיה אליך, אף לא טרחה, בפעילותה המהירה האופיינית להפעיל את בודק האיות, ולא תקנה את שגיאות הכתיב בטקסט שלה. המבנים הדיקדוקיים האנגלים תקינים למדי, מה שמעיד שוב על יכולת גבוהה לקלוט מהאויר , משיחות, מטלויזיה וכד´ מבנים לשוניים.

    עקב סגנון פעולתה המהיר והנטייה למשיגנות מהירה בזמן קצר (מה שעשוי להעיד על משפחה נובו-רישית וקרתנית, ובעלת אמביצייה בוערת) לא הוסיפה כל טקסט משלה ולא טרחה לבצע שינויים כלשהם, כדרך המהירה ביותר להשגת מטרתה, ולא עקב כל סיבה אחרת.
    כמובן, היתה כאן הסתמכות על כך שלאחר זאת "תצליח להסתדר " ולחמוק מסנקציות עקב הוירטואזיות הלשונית שלה שתציף את השומע בעומס יתר מילולי, ועקב יכולתה לגייס תמיכה חברתית מגבה מהקליקה שתשמש הד למלל שלה
    שחזור שיטת עבודתה: הקונספט – האספסוף (המשכיל) נמשך לאש
    ומורבידיות. התצורה הפסיכולוגית: גרוי חושים. הטרנד: ניו איג´יות.

    תוך שעתיים עם מנוע חיפוש הייתי מוצא את רוב המאמרים. מושגים נוספים שהייתי דולה תודות למקרה המוצלח (והעובד מהר – המקרה המוצלח לצידו) כגון "שריפה אנושית ספונטנית" היתה מביאה לחיפוש נוסף, תוך התמקדות במטרות הולכת וגוברת. תוך 6 שעות היה לי רוב החומר, ותוכנית פרוייקט מגובשת. השאר, מעט חוש אירגון אסטטי – אני מניח ששלי עולה על שלה, אבל לא אקח פרנסה מיהודי – ואחר פשוט מתרגמים תוך קללות וזיונים נוסחי אנרגייה. בחודש או פחות הייתי מוציא פרוייקט דומה, אך מרתק ויפה ועמוק בהרבה, ועדיין קריא להפליא.

    ההבדל: הייתי מביא דברים בשם אומרם, בסוף הספר, והייתי עושה זאת בחן.

    הנוכלות בסופו של דבר מגושמת וחמוצה

  • rasor head  On פברואר 7, 2005 at 12:33 pm

    מדובר בתעלול נוסף של רועי רוזן… וגם אם לא מדובר בתעלול נאה ביותר. אגב, גם אני לא הייתי מספר לאנשי אמנות לעם, מדובר בחבורת בירוקרטים ודודות שלא מבינים מהחיים שלהם.
    ולמיכאל שרון, בעירה אנושית ספונטנית היה סרט בן 50 דקות שהיא עשתה לפני 6 שנים והטקסט מבוסס עליו ולא שום העתק. יש לך מושג כמה עבודה מושקעת בהפקה כזאת? מדובר בתעלול ולא יותר, ובחלק מהאמירה האמנותית שלה: סרט מוקומנטרי, דמות נוכלותית ולא מוסרית בסרט וידאו וסרט וידאו חדש על שקרן פתולוגי החולה בסינדרום מינכהאוזן, צירוף מקרים? לא נראה לי

  • מספר 666  On פברואר 7, 2005 at 7:54 pm

    והייתה כאן תוכניית מכוונת מצד רוסו , אבל מאיפה צריך הרוב המוחלט של הקוראים לדעת על זה ?
    לרובם אין שום מושג על הסרטים שלה ועל התדמית שהיא יצרה לעצמה בהם של שקרנית ונוכלת פתולוגית . הם מקבלים ספר ליד ויוצאים מנקודת ההנחה שאם מופיע על הכריכה שם של מחברת אז היא גם כתבה את כל מה שמופיע שם

  • סטודנט במדרשה  On פברואר 9, 2005 at 3:57 pm

    עבודת אמנות טובה יכולה להחוות בכמה רמות. רועי רוזן טועה, פטיבון, מייק קלי, ולורנס ווינר השתמשו כולם בטקסטים שלמים בעבודותיהם וחרגו מ"רק ציטוט". זה שרוזן לא מכיר את כל האמנים ברשימה לא אומר שהם לא קיימים. תמיד נהניתי מעבודותיו של פטיבון ורק לאחר קריאת ראיון אתו למדתי כי הטקסטים ששימשו את עבודותיו הן של מלוויל. הדבר שפך אור ל העבודה וגרם לי לראות בה עומקים חדשים. זה הכייף באמנות, שאתה מגלה לאט לאט עוד ועוד דברים. כך זה גם אצל האמנים הכי מעניינים.
    הפרסונה הנוכלותית שרוסו מאמצת היא לא פרסונה פרטית אלא באה על מנת לבקר את מעמדו של האמן, לנפץ מיתוסים אמנותיים ולבקר את האמנות עצמה שאך ורק מחקה את העולם.

    התוודעתי לעבודותיה לראשונה בתערוכת מחווה שנעשתה לרפי לביא. מעבר לעובדה שהיא היתה הראשונה שהתייחסה לפאן המוסיקלי של לביא בניגוד לשאר האמנים, היא בנתה מיצב שעשה שימוש בפס קול של להקת נגטיבלנד. היות ואני מעריץ של הלהקה (שלא רבים מכירים אותה בארץ לצערי) התלהבתי מהשימוש הציני והחכם.
    נגטיבלנד הם להקה אמריקאית ששמה לה בתור מטרה להלחם בזכויות יוצרים. הם קוראים לחופש הניכוס ואף מספקים ייעוץ משפטי חינם בנושא. לפני כמה שנים, הוציאו באקט מכוון שיר של יו-2 לרדיו. יו-2 תבעו אותם ונגטיבלנד הוציאו לאחר מכן את כל תמליל המשפט בספר. הם היו הראשונים שסימפלו ןמטרתם לנפץ מיתוסים ותפיסות ישנות הקשורות לזכויות יוצרים. צ'ק דם אאוט
    http://www.negativland.com/intprop.html

  • מספר 666  On מרץ 7, 2005 at 8:49 am

    הגברת רוסו טרחה לתת הודעה נוספת בקשר לאמור כאן בזה הלשון :
    לפני כמה שנים עשיתי סרט בשם "בעירה אנושית ספונטנית" שדיבר
    בין השאר על עודפות רגשית שמביאה את הקורבן למצב רגשי
    קיצוני, שבו הבעירה הרגשית לא רק מביאה לשיגעון, אלא אף למצבים
    פיזיים קיצוניים עד לאבדון. הסרט היה בנוי כמו סרט דוקומנטרי שסוקר
    את התופעה וכולל ראיונות, ועדויות משטרתיות ומדעיות אבל בעצם
    היה מבויים ומפוברק לחלוטין ועשה שימוש בנושא כמטאפורה למצב
    מנטלי ופסיכולוגי. מטאפורה לכיליון עצמי בידי אנרגיה שאינה ניתנת
    לאכלוס ע"י גוף אנושי או למצב בו יצירה משתלטת על האמן
    ומחליטה לקפד את חייו.

    למרות האופי הדוקומנטרי והמדעי שלו, הוא היה אמירה אישית
    ביותר. בסרטים שבאו לאחר מכן כבר הופעתי בעצמי. הסרטים,
    שהראו אותי טומנת ובונה מלכודות לילדים, לזקנים ולאנשים תמימים,
    ניסו להתריס נגד התפישה הרווחת של האמן כאיש מוסר וניסו להאיר
    דווקא את צדו המניפולטיבי, והקרימינלי של האמן.

    בשנים האחרונות אני עובדת על סרט מוקומנטרי שמבוסס על סיפורו
    של משה לוי, שכונה "מזריק הנפט". לוי, שלאחר מכן אובחן כחולה
    ב"סינדרום מינכהאוזן באמצעות שליח", נהג להזריק לנשותיו נפט
    בחלקי גוף שונים. "סינדרום מינכהאוזן באמצעות שליח", מאופיין
    בכך שהאדם החולה בו גורם למחלתם של האהובים עליו על מנת
    שיוכל לטפל בהם וע"י כך לזכות באהבה והערכה. הסינדרום מלווה
    בשקרנות כרונית והתנהגות מניפולטיבית.

    בסרט שלי, החלטתי להפוך את לוי לאמן. בראתי לו אישיות
    וציירתי את ציוריו. המטרה היתה לבדוק את ההקבלה בין דמותו של "מזריק
    הנפט" לדמותו של האמן ולמניעיו האמנותיים (בין השאר, העמדת
    עולם מבויים, שימוש במניפולציה והעמדת פנים לצורך קבלת אהבה
    והערכה). עניין אותי לבדוק היכן הופכת האמנות לפתולוגיה,
    והיכן נמצא הקו בו הופכת יצירת האמנות לכלי על מנת לזכות בתשומת
    לב?

    החלטתי שכל הציורים שלו יהיו ציורים שלי אבל הייתי צריכה
    ליצור ציורים שגם משה (שבסרט שלי הפך לרודני) וגם אני נוכל
    לצייר מבחינה מנטלית. במשך שנה עבדתי על ציורים שלאט לאט
    הפכו
    לציורי טבע דומם עגמומיים וריאליסטים. בדיעבד, אלה לא היו כה
    רחוקים מהאופי של העבודות שלי ומשה התנחם בעובדה שהוא מסוגל
    לצייר ציורים מדוייקים. משה לא התעניין באמנות, הוא היה
    מעוניין בקריאות ההתפעלות להן זכה עם כל ציור חדש. שכן כמה
    שהציור היה "דומה" יותר כך עורר יותר התפעלות.

    במקביל לסרט, עבדתי על הספר. היה ברור לי שאני צריכה לקחת
    צעד
    אחד קדימה, להעז ולעשות בחיים את מה שמשה לוי עשה בציורים
    שלו, לנכס, להעתיק. אבל הפעם לא היה מדובר בהעתקה של חפץ אל הדף
    וגם לא בהעתקה של ציור אחר. חיפשתי העתקה שאכן אצטרך לבצע אותה,
    ולהסוות אותה. אקט נואש שיחשוף את האמן בתור אדם חסר השראה,
    שתלותו באחרים מוגזמת עד כדי גיחוך, שתלותו באמנות מביאה
    אותו
    לשלב בו הוא חייב לייצר דברים שאינם הדבר עצמו אלא רק כלי
    להשגה של משהו אחר.

    בעוד חודשיים בערך (בסמוך ליציאתה של עבודה חדשה) היה אמור
    להתפרסם טקסט שמטרתו היתה לחשוף את המהלך ולעורר עליו את
    הדיון. התכנון היה גם לכלול אותו במהדורה האנגלית של הספר,
    לכשזו תתפרסם. אלי אשד הקדים אותי וקצת קילקל את התוכניות…
    את שאר ההסברים לסיבות, המניעים, הבחירה בטקסט, כמה ולמה אני
    משאירה לטקסט הארוך, כמו גם את פירוט עמדתי האידיאולוגית
    לגבי זכויות יוצרים.

    הייתי מעוניינת רק לציין שבמהלך העבודה שלי על הספר לא ליווה
    אותי עורך אמנותי (לא בבבל ולא באמנות לעם). עבדתי בתחילה
    מול חיים פסח שפוטר מבבל, ומערכת היחסים שלי איתם לאחר מכן
    התאפיינה בעיקר בחילוקי דעות על כל דבר, על כן נפרדו דרכנו.
    ברשותכם, אני מעדיפה שלא לפרט כאן את טיב יחסי עם הוצאות
    הספרים שאיתן עבדתי, רק אוסיף שיש דברים אותם אני משאירה
    לשיקולי האישי בלבד, כל עוד אני מוכנה לשאת באחריות על כך.

    קרן רוסו .
    הקוראיםן מוזמנים להציץ בגירסה של מאמר זה באתר מגזין הבמה החדשה כדי לצפות בדיון המעניין שהתפתח שם בעקבות תגובה זאת
    כאן
    http://stagemag.co.il/Articles/270

  • מיכאל שרון  On מאי 31, 2005 at 2:39 am

    נו, פלגיאריסטים מעולם לא חסרו מלל רטורי "להצדיק" את הגניבה. להזכירכם, אף גנב הניתפס על חם, לאחר שמעט רווח לו, מציף אותנו תכופות במלל בלשון בלשון זריזה ולרגע אנו מסונוורים: אולי האיש אחר הכל באמת אינו אשם? והרי למלל המגולגל בכישרון יש דינמיקה סוחפת משלו, היכולה להקהות לרגע את חוש הצדק הטיבעי שלנו. זאת בדומה לאפקט הרטורי שעוד אריסטו עמד עליו, של דרמה תיאטרלית: רק אחרי שאנו יוצאים מהתיאטרון והשפעת הרטוריקה פגה מעט, אנו עשויים לאמר, רגע, רגע, הרי דמותו של X לא ממש משכנעת, יש כאן חוליות חסרות רבות, אז איך השתכנענו כל כך בזמן ההצגה? אני מניח שאם היינו נימצאים בעידן הקלסיסטי ולא בעידן הפוסט מודרני, אז בן דמותה הפלגיאט של ה"מחברת" היה מוצא אף הוא מילים להצדיק את הגניבה: אמנם, הוא לא היה מדבר על "שיעתוק" ברוח וולטר בינימין ועל "המחשה קונספטואלית-מיצגית המבליטה את חוסר המוסריות המובנה ומעמדו האונטולוגי הא-אתי של האמן" אך היה מוצא מילים אלטרנטיביות היפות לתקופתו: "הפרוזה הצחה, הבהירה והקצובה ברוח רסין ומולייר, ראוי שתבוא לחוגי המשכילים והאצולה והעם, מכיוונים שונים על ידי אנשים שונים, שכן אף הטבע (ראה שפינוזה) פועל בדיוק כך: אותם צורות מופיעות במקומות רבים, במלוא המרהיבות ששיווה להם האל הטוב"…

    איך אמר מרטין לותר? הרשע והנוכלות לעולם לא יחסרו פיתחון פה.

    רק מה?

    ארה"ב שוב דירגה את ישראל באפריל השנה כניצבת באחד המקומות הגבוהים בעולם בגניבת ושוד קניין אינטלקטואלי.

    http://www.nfc.co.il/archive/001-D-69414-00.html?tag=8-44-27&au=True

    לאחרונה נחשפה העובדה כי שיר שהפך כמעט הימנון לאומי, "ירושלים של זהב" היה פלגיאט של שיר עם בסקי בביצוע הזמר הספרדי הגדול פאקו איבנז שבהופעתו הבלתי נישכחת בחמאם ביפו נכחה נעמי שמר (ולא איזה שיר נישכח ששרה פעם נחמה הנדל באוזני נעמי שמר, כפי ש"ניזכרה" שמר בווידוייה המפתיע, לאחר הכחשות הרבה) . ספרו האחרון של סמי מיכאל הוא פלגיאט על ספר משנות ה-70 של סופר פלשתינאי. ביומיים האחרונים נחשפה פרשה בה אנשי עסקים בישראל גונבים זה מזה כמוכי עווית מערכי מידע שיוצרו בעמל רב. להזכירכם, משטרת ישראל פתחה בחקירה לאחר שהסופר אמנון ז'וקונט גילה לפני מספר חדשים שקטעים נירחבים מספר שהיה שרוי בכתיבתו, וכן חלקים מעבודת הדוקטורט אותה כתב, ניגנבו להם באופן עלום ומופצים להם באינרנט. נישאלת השאלה האם גניבת הקניין הרוחני בישראל היא פעולה פלילית רציונאלית למטרת מיקסום תועלת או עווית גנבנית-קלפטומנית בלתי נישלטת?

    קישורים נוספים אודות פלגיאריזם ושחיתות:

    מאמר של אורי קציר הוסר לא מזמן מ"האייל הקורא" לאחר שנתגלה שהוא תרגום מתוך מקור באנגלית.

    שוד הרכבות הגדול ב"אייל הקורא" הפלגיאט (אורי קציר – אגב, דוברו לשעבר של אהוד ברק) והמקור.

    http://www.haayal.co.il/story?id=2208&NewOnly=2&LastView=2005-01-28%2003:24:58

    שחיתות והסחת דעת
    http://www.nfc.co.il/archive/003-D-10360-00.html?tag=15-30-33

    יש להבין שבישראל מבוצעים פשעים מהקשים מסוגם בעולם על ידי חוגים הגמוניים פרוטו-פאשיסטים, שכיום אהוד ברק, תחבולן חף מכל אידאולוגיה, שוב מתיימר לעמוד בראשם במצח נחושה. מדובר בפשעים כלפי אוכלוסיות שונות, כולל יהודים. הפריעה אינה נעצרת בערבים (כפי שגורסים אנשי "שמאל"), ומכה כמוכת עיוועים פנימה, כאשר הפשע, השקר במצח נחושה, הפשיעה הכלכלית והאכזריות הנוראה חוגגים. פושעי ההגמונייה תכופות מציגים עצמם כמתאפקים נוכח זעקות קורבנותיהם. אך זו פוזה של שודדים קשים שחייבים מיליונים רבים לקרבנותיהם, כולל אף אנשי רוח ומדענים גדולים שנעשקו – שודדים אשר חלקם היו מעורבים בפשעים קשים כנגד האנושות. ובכל מדינה חפצת חיים היו יושבים שנים רבות במאסר (בהונגרייה וברומנייה גררו את דומיהם בצאוורונם על המדרכה, קודם שהמון זועם תלה אותם).. אך כאן הם יוצרים במצח נחושה אווירה של לינץ` כנגד מושאי פשיעתם, ומציגים עצמם כמבליגים נוכח החוצפה. זאת, במדינה המושחתת ביותר במערב, שרבים מגדוליה היו מזמן צריכים לעמוד מול טריבונאל בין לאומי על פשעים קשים כנגד האנושות.

    http://www.nrg.co.il/online/1/ART/934/804.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: