געגועים לז'אק ברל

ב-14 ביולי יום העצמאות של צרפת הוזמנתי למופע ליל ברל"  של שירי ז'אק ברל האמן הצרפתי החשוב ביותר של המאה הקודמת ויש שיאמרו של המילניום כולו  ושבוודאי  מסמל יותר מכל אחד אחר את המוזיקה הצרפתית של המאה העשרים . השירים בוצעו בידי  הזמר ראובן לביא  ביחד עם התיזמורת הקאמרית הישראלית , במסגרת " סדרת ""מסביב לעולם ב 6 קונצרטים" בהפקת אבשלום שריד באמפיתאטרון של גג בניין עזריאלי בתל אביב שכל קונצרט שבה עוסק במוזיקה של לאום אחר.

האמפיתיאטרון התמלא לחלוטין בשעה המיועדת אולם בדיקה של הנוכחים הראתה שאין שם אף אחד שנראה מתחת לגיל 30 או 35 ורק מעטים מתחת לגיל 40 מה שאולי אומר משהו על  סוג הקהל היום של שירי ז'אק ברל והשנסונים בכלל . הביצוע של הזמר ששילב את שירי ברל עם שירים של שרל אזנבור ואדית פיאף היה בינוני אבל נלהב. ובכל אופן רוב הקהל בא על מנת ליהנות מנוסטלגיה ושירי ז'ק ברל ונתנו להם את זה. יותר מכל האירוע הזכיר מופע שירה בציבור נוסטלגי  של שירי ארץ ישראל .

השנסונים הז'אנר שבו התפרסם ז'אק ברל הם שירי זמר ופזמונים  שירים עממים כביכול שבמקורם שהתפתחו לצד המוזיקה "הרצינית" יותר בצרפת  ובבלגיה  עוד מימי הביניים . הם היו  אמורים להיות עליזים והומוריסטיים . המילים היו אמורות לפנות לאינטלקט בזמן שהמוזיקה הנעימה לאוזן וכך להיענות מכל העולמות עבור המאזינים. ימי הזוהר שלו היו בתקופת הרנסאנס אבל הוא המשיך להיות פופולארי לפחות עד שנות השבעים ביטא את רחשי לה בעם ושילב מחאה חברתית עם מוזיקה פופולארית קליטה ושירה רומנטית עצובה  עם אמנים כמו שרל אזנבור  אדית פיאף ,ז'ורז' מוסטקי  ,איב מונטן וז'ורז' ברסנס והגדול והמפורסם מכולם ז'אק ברל שאמנם לא היה צרפתי אלא בלגי אבל הצרפתים המוקסמים משיריו היו מוכנים לשכוח לו זאת .

הז'אנר זכה להצלחה גדולה גם בישראל בשנות השישים השבעים והשמונים בתקופה שהשפעת התרבות הצרפתית הייתה כאן בשיאה וישראל הייתה מוקסמת מצרפת כמו שצרפת הייתה מוקסמת בישראל . ז'אק ברל  השנסונייר  הגדול אף ביקר בישראל בשנות השישים וזה עוד הוסיף לפופולאריות שלו ושל  הז'אנר אצל הישראלים  .

ז'ק ברל שר.

 עם זאת מעניין שרוב מבצעיו  ומתרגמיו בישראל של ברל  כמו  דן אלמגור  נעמי שמר ויוסי בנאי הם ילידי הארץ   שמעולם לא חיו בצרפת ולא היו בני בית אמיתיים בתרבות הצרפתית.

 בישראל תרם תרומה גדולה לפירסומו של ברל    מופע  מ-1971 ( כשברל עוד חי )  בשם "עולמו של ז'ק ברל "    שבו קבוצה של זמרים :דני ליטאני, ריקי גל, אביבה שוורץ וישראל גוריון  ביצעו את פיזמוניו של ברל במסגרת סיפור . משהו בדומה  לטרנד המודרני של יצירת מחזמרים שלמים על סמך שירי להקה או זמר  או יוצר ידועים  בסגנון "מרי לו" של צביקה פיק  ו"מיקה שלי"  על פי שירי יאיר רוזנבלום. מופע זה תרם רבות לחיזוק הפופולאריות של ברל .   

עד לשנות השמונים   זכו השנסונים של ברל וזמרים צרפתיים אחרים לפופולאריות גדולה בתרגומים  לפזמונים העבריים . יוצרים מרכזיים  בתרבות העברית כמו נעמי שמר ודן אלמגור ויוסי בנאי תרגמו  שנסונים והעבירו אותם לקהל הישראלי .  .

יוסי בנאי עשה מופע  עם תקליט "אם נדע לאהוב " על פי שם שיר של ברל והתפרסם בביצוע שירים רבים  של ברל בתירגום אהוד מנור ואחרים. הדודאים ביצעו שירים של ברל , קורין אלאל ביצעה  את "הנמל באמסטרדם" של ברל . וגם היום אמנים בישראל חוזרים  מדי פעם   לברל . 

אולם נראה שהשנסון היום הוא אמנות גוועת בישראל .  כתוצאה מהתחזקות התרבות האמריקנית וההתרחקות מצרפת  השנסון הולך ודועך.  בכלל  היום  יש החלשות  ברורה בפופולאריות של המוזיקה הצרפתית האירופית בכלל .

ז'אק

ב16- במאי 1967 מופיע ז`אק ברל, בפעם האחרונה של הבמה, בעיר רובה על גבול צרפת-בלגיה. מכאן ואילך מצבו הבריאותי והנפשי הולך ומדרדר. ז`אק ברל לא דיבר בהופעותיו בין השירים, הוא רק שר. אבל הערב ברובה הוא יודע שמה שהיה לא יחזור. בלשון בהירה ובהומור, מספר דן יגיל את סיפורו של ז`אק ברל, דמות שנוי במחלוקת, שנסונייר ומהפכן, דרך תחנות עיקריות בחייו. מימי ילדותו בבריסל עד לפנטזיות האישיות שהיה רוצה להגשים. הסיפור כתוב כולו באהבה לאיש ולשירתו הזועקת.

( התקציר של "ז'אק " מאת רן יגיל )

הסופר רן יגיל הוא מעריץ ענק של ז'אק ברל ואף כתב עליו את הספר היחיד עליו בעברית ספר שהוא גם הרומן העברי היחיד  מכל סוג על זמר זר.

 ב-1998 פירסם  יגיל לאחר עבודת תחקיר מקיפה ביותר את הנובלה הביוגראפית "ז'אק " .בספר מתאר יגיל בכמה עשרות עמודים תחנות שונות  בחייו של הזמר מילדותו ועד מותו בגוף ראשון כמעין מונולוג של ברל  המבוסס על מונולוג אמיתי שנתן ברל בהופעה האחרונה שלו על הבמה ב-1967 כאשר לראשונה בחייו נתן בהופעה מונולוג של שעה וחצי על חייו. יגיל אף המחיז ספר זה להצגה  .

בספר זה התבלטה לראשונה נטייתו של יגיל להציג בצורה אמפטית מאוד אישים מהעבר ואירועים מחייהם.

 לאוהבי ז'ק ברל זהו ספר חובה.   

 


רן יגיל מחבר הספר "ז'אק " סיפור חייו של ז'ק ברל.

אלי : למה כתבת את הספר "ז'אק" ?

רן יגיל: אני מאוד אוהב את ברל . וזה החל עוד זמן רב לפני שכתבתי את הספר ועוד לפני שידעתי בכלל   צרפתית  . זה החל בנערותי כשראיתי סרט עליו בערוץ הראשון כשהיה ערוץ יחיד ,ומיד הבנתי שזהו זמר מסוג שמעולם לא נתקלתי בו .

אלי מה משך אותו בעיניך ?

יגיל : נמשכתי אליו  כי הוא היה יוצא מהכלל .הוא היה תיאטרון של איש אחד ולא נתקלתי מעולם לפני זה ואני חושב שגם לא אחרי זה  בדבר כזה.  אדם עם עולם ביוגרפי שלם  שיוצק אותו לשיריו שכולל גם  את כל מגוון  של אהבה ושינאה בדידות ותאווה ,ציפיה ואכזבה. הכל  .

 אפילו  בוב דילן למשל לא היה מבצע את שיריו בצורה תיאטרלית כל כך.

 רק כדי שתבין עד כמה הערצתי אותו בהמשך למדתי צרפתית רק כדי להבין את ז'ק ברל במקור . אבל נכון  שאני גם בא מבית שיש בו תרבות של שנסון ואבי הקומיקאי  גדי יגיל היה גם הוא מעריץ מושבע של ז'ק ברל וביצע כמה שירים שלו כמו את ולס אלף המקצבים  ושירים  אחרים של ברל ושל אזנבור ואחרים וזה בהחלט עזר להבין את האיש . 

 אלי :איך היגעת לכתיבת רומן שלם על חייו?

יגיל : יש לי חבר,מוזיקאי  בשם גיל אלון שדירבן אותי לכתיבה.  הוא מטורף על ז'אק ברל כמוני  ושנינו החלפנו חוויות והוא ביקש מימני לכתוב לו על מחזה על ברל. והתחלתי בזה  ואז החלטתי לכתוב נובלה ביוגרפית ומתוך זה הוא הוציא את המחזה . עבור כתיבת הספר  קראתי שתי ביוגרפיות של ברל  ואת כל שיריו  ואז גם  למדתי במיוחד  צרפתית רק כדי לקרוא את ז'אק ברל  על מנת שאוכל לכתוב את הספר.עד אז היכרתי אותו רק משיריו העבריים .

הספר התקבל בהרבה תגובות חמות ולא מעט סקירות ביקורת ,אולי שש או שבע כאלה.  והספר זכה לשתי מהדורות ונמכרו היטב ואזלו .

אני זוכר שכשישבתי עם הספר ליד הדוכן בשבוע הספר  הרבה אנשים ניגשו לדוכן בשבוע הספר וסיפרו לי  כמה הם משוגעים עליו ועל יצירתו .וזה מראה לך עד כמה אנשים אוהבים בישראל  את ז'ק ברל .

 בהמשך גיל אלון עשה מהספר שלי מופע שבו הספר שימש כקטעי מעבר לשירים . הוא הוצג כ-40 פעם ועשו ממנו  גם תקליט .

האם יש עתיד לשנסונים?

 
ז'ק ברל שר.

אם בשנות השישים השבעים והשמונים אפשר היה  לשמוע בתחנות הרדיו הישראלי  הרבה מאוד   מוזיקה צרפתית, איטלקית ( שירי פסטיבל סן רמו היו פופולאריים מאוד ) ספרדית ודרום אמריקנית הרי כיום מוזיקה כזאת היא כמעט בל תישמע בתחנות החשובות  ( להוציא שירי טלבנובלות וכמובן שירי אירוויזיון ) ולמוזיקה האמריקנית האנגלית יש דומיננטיות מוחלטת.

מוניקה  בן ציון  היא חוקרת ספרות צרפתית ומתרגמת  שהאזינה עימי למופע ליל ברל :

אלי :האם השנסונים עדיין פופולאריים היום בצרפת ?

 מוניקה : לדעתי לא.  זה נחשב  היום למשהו מיושן שחלף זמנו, משהו כמו  שירי ארץ ישראל אצלנו . זה כבר לא דברים שמשמיעים יותר וכבר לא מחברים  שירים חדשים בסגנון הזה יותר.   הזמר שרל אזנבור עוד מופיע והוא כבר זקן מאוד  אבל רוב הזמרים בסגנון הזה כבר מתו  ואחרי ששרל אזנבור  ימות לא יהיו זמרים  חדשים מהסוג הזה. לכל היותר יהיו חידושים של שירים קלאסיים וזה הכל.

אלי : איזה סוג פזמונים פופולארי  היום בצרפת ? 

מוניקה : מה שפופולרי היום בצרפת זה  ז'אנר שנקרא "שירי עולם"  שירים בהשראה מזרחית וצפון אפריקנית שלרוב שרים אותם זמרים צפון אפריקניים  או מכל מיני מקומות אקזוטיים ולא צרפתיים אחרים בסגנון ובהשפעות מזרחיות .הצרפתים משוגעים על הסגנון הזה עכשיו.

 אלי : בישראל  עדיין משמיעים מוזיקה צרפתית ברדיו ?

 מוניקה: מוזיקה צרפתית עוד מושמעת אצלנו ברדיו אבל בתחנות נידחות  יחסית כמו 88 אף אמ של קול ישראל שמתמחה בסוגי מוזיקה כאלה אבל היום בגלל הגלובליזציה מה שמשמיעים בעיקר ובראש ובראשונה  זה מוזיקה בסגנון אמריקני וכל השאר נחשב כשוליים. 

 רן יגיל : ז'אק ברל טען עוד ב-1970  שהשאנסון ימות איתו ועם אזנבור .ובאמת מאז מותו  של ברל אין יותר שנסונים חדשים .  יש  מוזיקת רוק אבל שאנסון שבו המילה חשובה יותר מהמנגינה זה דבר שכבר לא קיים למיטב ידיעתי .  בתרבות הפזמונים המודרנית המוזיקה התחזקה בהרבה  על חשבון המילה .

כיום יש טקסטים יותר פשוטים בידי להקות אבל סך הכל המילה היום פחות חשובה מהמוזיקה  בעוד שבשנסון המילה תמיד הייתה חשובה יותר מהמוזיקה .

  

מסתבר שאין  היום אמנים חשובים חדשים של השנסונים בצרפת שלא לאמר ישראל וכל מה שנשאר זה הנוסטלגיה כפי שהתברר מהמופע בעזריאלי .

 

רן יגיל :

 השנסון אולי גווע . אבל אני לא גמרתי עם השנסיונרים. יש לי חלום להפוך את "ז'ק" לראשון  בסדרה  שתכלול נובלות נוספות על היוצרים הכותבים החשובים  של השנסונים . לא אלו שרק שרו אלא אלו שגם  שכתבו שירים .  איב מונטן למשל לא מעניין אותי כי לא היה יוצר כותב בניגוד לאחרים .

 אני רוצה לכתוב ספרים על ז'ילבר בקו  שכתב את השנסון המפורסם "נטלי" וספר נוסף   על שארל אזנבור ועל  ליאו פרה שהיה האנרכיסט בחבורה. כולם זמרים שהיו גם כותבים.

 למרות הכל אני מאמין שהשנסון עוד לא סיים את חייו כז'אנר יצירתי ועוד יש הרבה מה לאמר ולכתוב עליו.גם אחרי שז'אק ברל מת.  

 

נספח : שני שנסונים בתרגום עברי/

הילה קומם אשת  יחסי  הציבור  הנמרצת של מופעי התיזמורת הקאמרית היא חובבת שנסונים מושבעת ( למרות ,כפי שהיא מקפידה לציין ,שהיא מתחת לגיל 40).
להלן שני שנסונים צרפתיים במקורם ובתרגום של הילה שבהחלט נותן לקורא משהו מהרוח המיוחדת של השנסון הצרפתי במיטבו .

Gilbert Bécaud

Nathalie
Paroles: Pierre Delanoë. Musique: Gilbert Bécaud
La place Rouge était vide
Devant moi marchait Nathalie
Il avait un joli nom, mon guide
NathalieLa place Rouge était blanche
La neige faisait un tapis
Et je suivais par ce froid dimanche
Nathalie

Elle parlait en phrases sobres
De la révolution d'octobre
Je pensais déjà
Qu'après le tombeau de Lénine
On irait au cafe Pouchkine
Boire un chocolat

La place Rouge était vide
J'ai pris son bras, elle a souri
Il avait des cheveux blonds, mon guide
Nathalie, Nathalie…Dans sa chambre à l'université
Une bande d'étudiants
L'attendait impatiemment
On a ri, on à beaucoup parlé
Ils voulaient tout savoir
Nathalie traduisait

Moscou, les plaines d'Ukraine
Et les Champs-Élysées
On à tout melangé
Et l'on à chanté

Et puis ils ont débouché
En riant à l'avance
Du champagne de France
Et l'on à dansé

Et quand la chambre fut vide
Tous les amis etaient partis
Je suis resté seul avec mon guide
Nathalie

Plus question de phrases sobres
Ni de révolution d'octobre
On n'en était plus là
Fini le tombeau de Lenine
Le chocolat de chez Pouchkine
C'est, c'était loin déjà

Que ma vie me semble vide
Mais je sais qu'un jour à Paris
C'est moi qui lui servirai de guide
Nathalie, Nathalie

נטלי

הכיכר האדומה שממה לה
לפני צעדה נטלי
המדריכה, שם נחמד היה לה
נטלי

הככר האדומה כה הלבינה
שטיח שלג נפרש לרגלי
ובקור השבת היא הובילה
נטלי

היא דברה מילים סבוכות
על אוקטובר ומהפכות
וחשבתי כבר
שאחרי הקבר של לנין
נלך לקפה פושקין
לשתות שוקו חם

הכיכר האדומה שממה לה
הושטתי יד, חייכה למולי
המדריכה, רעמה זהובה לה
נטלי

בחדרה, באוניברסיטה
קבוצה של סטודנטים
בקוצר רוח לה חיכתה
צחקנו, שוחחנו ארוכות
הם הקשיבו סקרנים
למילותי המתורגמות

מוסקבה, אוקראינה הגדולה
ושדרות פאריס
בסלט עליז
של גיל וצחוק

ואז, שחררנו חגורה
שמפנייה נפתחה
ואיזו חגיגה
של ריקודים

כשכל החברים עזבו כבר
ריק החדר והיא בשבילי
המדריכה ואני לבדנו
נטלי
לא עוד מילים סבוכות
אוקטובר או מהפכות
זה כבר עבר
הקבר של לנין
השוקו בקפה פושקין
נלגם, נגמר

ואם חיי שוממים קצת
יום אחד זאת אדע בפאריס
זה אני שאדריך ואוביל את
נטלי

תרגום הילה קומם ©

La goualante du pauvre Jean
Paroles: René Rouzaud, Musique: Marguerite Monnot
© 1954 Les auteurs

Esgourdez rien qu'un instant
La goualante du pauvre Jean
Que les femmes n'aimaient pas
Mais n'oubliez pas
Dans la vie y a qu'une morale
Qu'on soit riche ou sans un sou
Sans amour on n'est rien du tout

Il vivait au jour le jour
Dans la soie et le velours
Il pionçait dans de beaux draps
Mais n'oubliez pas
Dans la vie on est peau d'balle
Quand notre cœur est au clou
Sans amour on n'est rien du tout

Il bectait chez les barons
Il guinchait dans les salons
Et lichait tous les tafias
Mais n'oubliez pas
Rien ne vaut une belle fille
Qui partage votre ragoût
Sans amour on n'est rien du tout

Pour gagner des picaillons
Il fut un méchant larron
On le saluait bien bas
Mais n'oubliez pas
Un jour on fait la pirouette
Et derrière les verrous
Sans amour on n'est rien du tout

Esgourdez bien jeunes gens
Profitez de vos vingt ans
On ne les a qu'une fois
Et n'oubliez pas
Plutôt qu'une cordelette
Mieux vaut une femme à son cou
Sans amour on n'est rien du tout

Et voilà mes braves gens
La goualante du pauvre Jean
Qui vous dit en vous quittant
Aimez-vous….

סיפור עצוב על גיא

רק הקשיבו  ידידי ,
לסיפור עצוב על גיא
שנשים לא אהבו
אך אל תשכחו
בחיים ישנו רק מסר
אם מליין או אם תפרן
בלי אהבה, אין שום תקווה

כך הוא חי מיום ליום
לרגליו משי אדום,
סדיני סאטן אותו ליטפו
ואל תשכחו
בחיים אין כח כלל
כשהלב בודד, אומלל
בלי אהבה, אין שום תקווה

הוא סעד עם ברונים
הוא כרסם בסלונים
ורוזנים אותו ארחו
אך אל תשכחו
אין אין כמו בחורה
כדי לחלוק איתה קדרה
בלי אהבה אין שום תקווה

כדי להרוויח ת'ממון
הוא נעשה כזה בריון
וכולם סביבו טרחו
אך אל תשכחו
יום אחד עוד תיתפש
ומאחורי סורג
בלי אהבה אין שום תקווה

הי הקשיבו צעירים
תהנו מנעורים
כי הם לא יחזרו
אך אל תשכחו
עדיף מחבל התלייה
על צוואר יפייפיה
בלי אהבה אין שום תקווה

וזהו ידידי
סיפור עצוב על גיא
שאומר פה לסיכום
אהבו
פרם פרם פם סוויין

תרגום: הילה קומם ©

 

 

 

האתר הרשמי של ז'אק ברל
ז'אק ברל בויקיפדיה

ז'אק של רן יגיל

קטע מתוך הספר " ז'אק"

רן יגיל

מופע של גיל אלון על ז'אק

גיל אלון

זמרי שנסונים שונים

אדית פיאף במומה

אדית פיאף בויקיפדיה

שרל אזנבור

ז'ורז' ברסנס

ברסנס בויקיפדיה 

פיזמונים ושירי זמר

האם יש עתיד להלחנת שירי משוררים

התזמורת הקאמרית על גג העולם

ז'אק ברל.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איזקסון  On יולי 16, 2005 at 5:58 am

    בחיאת אלי. לא רוול, לא פרוסט, לא רדיגֶה, לא מאטיס, לא פיקאסו, לא גודאר, לא פיאף – דווקא ז'אק ברל. הגזמת הפעם, ואני דווקא מת עליו.

  • קורנוול  On יולי 16, 2005 at 5:59 am

    חשוב מאוד ואפילו הערצתי אותו פעם. כתבתי כאן מזמן משהו דביק עליו המתייחס גם לעוצמה החווייתית (גם החייתית וגם האנושית וגם וגם וגם) אותה הצליח להעביר לשומעיו ואשר לצערי לא הצלחתי לקבלה משאר מבצעי שיריו, למעט כמה שהם יחידי-סגולה לאוזני.

    בבלוג של אלי אשד, אליו הייתה הפנייה, קיים ניתוח אשר מנותק במקצת, לדעתי, מהאיש עצמו, מז'ק ברל. למרות שמצאתי את עצמי מהנהן לא פעם בקריאה אני מוצא כי ההפרדה שהוא מבצע בין המילים למוסיקה, כמו גם הקביעה שהטקסט אצל ברל חשוב יותר, אינה במקומה.

    מכיוון שנדמה לי שברברתי יותר מדי לאחרונה אז אקצר כעת. יש לו כמה טעויות עובדתיות בניתוח. אחת מהן למשל שאיב מונטאן לא כתב מעולם שירים, או למשל ששאר הזמרים הצרפתיים שהוא מציין, בניגוד לברל, הם בנים פר-אקסלנס של מדינת צרפת. בנוסף הוא זורק הערות שניתן להתווכח עליהן כמו למשל שיוסי בנאי, נעמי שמר ודן אלמגור "לא היו בני בית אמיתיים של תרבות צרפת".
    אולי אני מתעסק עם הגדרות קטנוניות אבל נדמה לי שחלק מדבריו שם, לדעתי, נועדו לתת תוקף וגושפנקא סמכותית למחבר הנובלה הביוגרפית שנכתבה בעברית על ז'ק ברל (ומה זה נובלה ביוגרפית? שאלה טובה. אחרי שאקרא אדע יותר כנראה).
    לאחרונה יצא לי לשמוע את אזנבור(יאן) מלהטט על שיר ישן שלו בביצוע מחודש (כנראה גם שלו, לא הספקתי לבדוק). האיש עושה נפלאות על הפסנתר ומקנה בעזרת קולו לשומעים את התקווה שישנם דברים שכדאי שלא יגדירו ויכלאו בין מילים בבלוג.

    ולהבהרה, אין לי כלום מול אלי אשד, נהפוך הוא. אפילו כתבתי שמצאתי את עצמי, מספר פעמים, מהנהן בהסכמה לדבריו. אולי זו התקווה שלי שלא הכל פסימי, אמריקני, גלובליזציה … ושער-הדולר היציג הקובעים גם את הטעם המוזיקלי של ההמונים. אולי.

    נו, מתי כבר תגיע גאולה לעולם?
    שבת שלום לכולם.

  • מספר 666  On יולי 16, 2005 at 6:03 am

    אני עצמי לא חושב שברל הוא האמן הצרפתי החשוב של המאה הקודמת ,ואני גם לא מכיר אותו מספיק. אבל כך הוא הוגדר במופע אבל נכון הייתי צריך לצייןז את.
    לגבי זה שאיב מונטן לא כתב שירים שוב גם בכך אינני מתמצא אולם כך נאמר לי בראיון עם מומחה ובמקרה הזה רק ציטטתי אותו.

  • clarise  On יולי 16, 2005 at 6:08 am

    זה ממש מחזיר אותי לתקופה די קסומה, שמעתי הרבה יוסי בנאי אז (אני זוכרת שהלכתי לקמת דיסק והמוכר שאל אותי אם זו מתנה לאמא שלי… תמיד הקדמתי את זמני) בכל מקרה זה התחיל ממישהו שכתב לי את "אהבה בת 20" (וזה כבר סיפור לפורום אחר כנראה), ואז התחלתי לשמוע המון יוסי בנאי, הוא שר דברים מדהימים של ז'אק ברל, והלכתי גם לראות הופעה פעם של שירי ז'אק ברל.
    מוזר, תמיד הייתי ממאמיני "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", אבל במקרה הזה נראה לי שזה לגמרי נכון. איך אני רואה את עצמי בבאר אפלולי בפאריז (בפנטזיה שלי אני מסתדרת עם המלא עשן מסיגריות חומות ארוכות וסיגרים ריחניים) שותה משהו אדום בכוס זכוכית עבה. ורואה בלייב את ז'אק ואדית וחברים… מעניין אם הייתי מעזה לגשת אליה.
    בכל מקרה, יש בשירים שלו (בלילהבין אף מילה בצרפתית או עם להבין אצל יוסי בנאי) משהו כל כך רומנטי במובן הטוב של המילה, ואני מנזהרי הקלישאות ומסולדי הבנאליות המתקתקה. משהו בשל, שבטוח לא היה בי אז (גיל 18 ככה) אבל נורא רציתי שיהיה בי ואני עדיין רוצה.
    אז יש למה להתגעגע…

  • טללי בוקר  On יולי 29, 2005 at 7:13 pm

    למרות שלאדם הזה היו צדדים שלא מעוררים נוסטלגיה. הוא היה אדם אגרסיבי שירד בשיריו בבוטות חסרת על תקדים על מי שלא מצא חן בעיניו, ומעל לכל על הפלמים שנואי נפשו, אדם צבוע שלגלג בשיריו על אורח החיים הבורגני אבל יישם את הבורגנות הזאת באופן מוקצן בביתו בו הוא "גידל" אישה קטנה ושני ילדים צייתניים ושבו העיקר היה לא להפריע לאבא, הוא התהולל עם נשים רבות אבל אישתו חייבת היתה תמיד לשכון בבית ולחכות לו בבואו, ובינתיים יכלה לשמוע ברדיו שירי אהבה שהוא כתב לאחרות.
    על כל אלה סלח לו הקהל, סלחו לו גם על כך שכשחלה בסרטן הפליג לבלות את שנותיו האחרונות באיי מרקיז ולכתוב שירים נוגעים ללב, והותיר את אישתו וילדיו עגונים, סלחו לו על כל אלה כי הוא היה ענק בימתי, אולי יותר מכל זמר אחר שאני מכיר, זמר שהיה חי את שיריו בכל עומק ההבעה האפשרית כשחקן שיקספירי, מתרגש מהם עד כדי מחנק, עד כדי דמעות, עד כדי זעם ועד כדי יגון. בסופה של הופעה הוא היה יורד מהבמה מותש ומיוזע. הוא חי את השיר על הבמה בעוצמות המטורפות ביותר, וכך הוא גם כתב את שיריו, כשהוא בוחר במלים המוקצנות ביותר כדי לבטא את תחושותיו. השיר הפופולרי ביותר שלו הוא כנראה Ne me quitte pas שבו הכל מגיע למיצוי, שיר אהבתו לרקדנית (מהשירים שאשתו שמעה ברדיו) בה הוא מבטא בעוצמה שאין דומה לה הן את אהבתו הנאיבית והן את השפלתו לנוכח היעדר אהבתה אליו:
    אני אציע לך פניני גשם
    שהגיעו מארצות בהן לא יורד גשם לעולם
    אחפור בקרקע עד אחרי מותי
    למען אכסה את גופך בזהב ואור
    אצור ממלכה בה האהבה תהיה מלך
    בה האהבה תהיה חוק
    ואת תהיי בה המלכה….

    …הניחי לי להיות
    הצל של צילך
    הצל של ידך
    הצל של כלבך

    עם ערב נשב יפתי מול הנוף, בכוסך אמזוג תה מעשבי גינתנו, ואת תתבונני בריכוז ותאמרי: הבט, עגורים.

  • דן לחמן  On אוגוסט 3, 2005 at 12:03 am

    מעטים זוכרים את הבחור הגבוה המכוער למדי שהופיע לראשונה בארץ בפסטיבל הזמר הראשון ( אולי
    השני)כמלוי זמן ושר ארבעה חמישה שירים בזמן שספרו את הקולות. זה היה ברל במקום שהכי לא התאים
    לו ולכן נשכח לזמן מה. כמה שנים אחרי חזר.
    למי שראה אותו על הבמה אי אפשר יהיה לו לעולם לדבר על ברל בנפרד מהופעתו. הוא הופיע בארץ
    כארבע פעמים בשנותיו הגדולות. האנרגיות העצומות שלו. ברל היה מתפוצץ על הבמה. כולו אנרגיות
    שאי אפשר לתאר כלל.
    לראות את הגבר הזה מזיל דמעות כשהוא שר את "אל תעזבי אותי" או משחק את כל הדמויות המדברות
    בשיר "הבורגנים" וכך עוד ועוד. הוא שר ושיחק והיה השיר.
    אינני יודע מה קורה בעולם השנסון הצרפתי מזה עשרים שנה או יותר. נראה לי שגם הצרפתים
    השוביניסטים לעצמם נכנעו בסופו של דבר לצליל הרוק הכבד והקל. כשראיתי בשנות השבעים את
    המחזמר "שיער" בצרפתית בפריז ידעתי שזה סוף תקופה. הצרפתים השתגעו על הצליל החדש.
    ברל וברברה אכן היו כנראה אחרוני השנסונרים הגדולים. אזנבור ממחזר את עצמו בגילו המתקדם. נדמה
    לי שגרקו עוד חיה אך היא כבר בת יותר משמונים ושותקת מזה שנים.
    תרבות שלמה עתיקה ומיוחדת במינה נכנעה לחדש ונעלמה.

  • עדי צור  On אוגוסט 3, 2005 at 12:04 am

    בערוץ 23 שודר בלופ המחזורי סרטון קצר על חיו- אפילו מבעד למסך, ניכר שהלה היה טעון בעצמה
    כריזמטית. חבל שלא זכיתי לראותו/ לשמוע אותו מחוץ למסך הטלוויזיה/ ל-CD
    היום אגב, יש כמה חברה שמנסים להחזיר את הגלגל אחורה כמו איזו ורסיה של גינסבורג-ברקין, קרן-
    אן וכו´.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: