כישופוביה -פחד ממכשפות

כתבה שהופיעה בעבר ב"סיגנון "  של מעריב  על הנושא הפופולארי תמיד של מכשפות עלתה ברשת  .

האם יש סיבה לפחד ממכשפות ?

 

ציד המכשפות כמעט ולא היה קיים בימי הביניים אלא דווקא בשיא ימי הרנסנס הנאורים. על ההיסטוריה האבסורדית של הכישוף והפחד מהמכשפות.
ארתור מילר שנפטר לאחרונה הפך לאחד המחזאים האמריקאיים המפורסמים ביותר בעיקר הודות למחזותיו הריאליסטיים, אולם המחזה הנקרא ביותר שלו עוסק באופן אלגורי וישיר כאחד דווקא בעניין כמעט מיסטי – הפחד של בני האדם ממכשפות, ומדובר כמובן במחזה הנודע "ציד המכשפות". מילר זיהה את הפחד 

הקמאי הזה ככוח דכאני אדיר שסממניו עוברים לאורך כל ההיסטוריה האנושית.
כיום נחשב המחזה "ציד המכשפות", שבמקור כיוון את חיציו הביקורתיים דווקא כלפי המקארתיזם, ליצירה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם על נושא זה. הבלבול הנושאי בין משל לנמשל מתקיים כאן כנראה מכיוון של
פרשייה האמיתית, שהתרחשה בארה"ב בעיר סאלם במאה ה-17, ועליה מתבסס המחזה, יש שורשים שנטועים עמוק בהיסטוריה של אירופה ולמעשה גם בטבע האנושי העל זמני של כולנו. לכן סופה של הפרשייה המתוארת במחזה לצוץ מחדש, שוב ושוב בגלגולים שונים, כפי שקרה בשנות ה-50 המקארטיסטיות בארה"ב (אז "צדו" השלטונות הרבה יותר קומוניסטים מכפי שהיו בפועל).

ארתור מילר
ציד המכשפות, ההתחלה
בתולדות התרבות המערבית היתה תקופה שבה הנחשדים במעשי כישוף נרדפו באכזריות כמעט חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית. כל זה התרחש דווקא בשיאה של תקופת הרנסנס, עם הופעת החקירה המדעית והניצנים הראשונים של הרציונליות. אמנם לתופעה של ציד המכשפות יש תקדימים בימי קדם – על פי המדרשים, שמעון בן שטח, החכם מהמאה הראשונה לפני הספירה, ניהל את ציד המכשפות המאורגן הראשון כאשר תלה 70 מכשפות באשקלון – אולם עד לימי הביניים, וגם במהלכם, היו אלה מקרים בודדים בלבד.

דווקא בימי הביניים הידועות לשמצה מכשפות כמעט שלא נרדפו. למעשה, להוציא מקרים יוצאי דופן, הן הוכרו על ידי הכנסייה, ואף נהוג היה שבכל כפר קטן באירופה יהיו כמה נשים שנחשבות כבעלות כוחות כישוף ששימשו אותן לפרנסתן. בכישוף היתה הכוונה בעיקר לידע בצמחי מרפא ואולי גם ליכולות ניחוש בקלפים ולהטים דומים.   שורשי תופעת הרדיפות ההמוניות של הנחשבים למכשפים מובילים אל המאה ה-13 אז התנהל מאבק של הנזירים הדומיניקנים בהולדנזים והאלביגנזים שהיוו לדעתם איום על שליטתה המוחלטת של הכנסייה בשל דעותיהם השונות והכופרות. הנזירים ניהלו פעולות הסברה שונות בין המוני העם וכרכו את הכישוף יחד עם המושג מינות (סטייה מעקרונות הדת) ועם מעשי השטן המבוצעים בידי בני אדם שהתמכרו לכוחות הטומאה.

מכשפה שמגשימה את עצמה
יש מקום רב מאוד לספק אם אכן היה ממש בסיפורים אלה של הנזירים ונראה שהאמונה בשטן בקרב המכשפים לא היתה קיימת כלל עד שהעלו אותה בדעתם אנשי הכנסייה הללו תוך שימוש רב בדמיונם הפורה ובפנטזיות מיניות מודחקות. באותה תקופה הממסד הכנסייתי, שהיה רציונלי למדי, התייחס לטענות אלו של אנשיו בהסתייגות והעריך שאין בהן ממש וכי בכל מקרה אין בכוח המכשפות הבאות בברית השטן לעמוד בפני כוח האל.

ואכן בזמנים ההם התנהלו משפטים בודדים כנגד העוסקים בכשפים ורק מעטים – עד כמה שידוע לנו – הוצאו להורג בשל כך. אלא שבהדרגה החל היחס למכשפים להשתנות – מפושעים פשוטים הם החלו להיתפס ככופרים, עובדי השטן וכדומה. מעניין לציין שעד לאמצע ימי הביניים כפירה וכישוף כלל לא היו דברים זהים. כפירה גמולה היה עונש מוות ואילו כישוף בדרך כלל הוביל רק לקנסות, מאסר, או גירוש. בד בבד עם השינוי התפיסתי בקשר לכישוף הלך והחמיר גם היחס אל המכשפים. בשלב מאוחר יותר הוגדרו ההבדלים בין "כישוף לבן" – שעסק בעיקר בריפוי ובחיזוי העתיד -לבין "כישוף שחור? – שנחשב פשע ונועד להרוג אנשים, להשיג רכוש באמצעים לא טבעיים וכן הלאה. רק בסוף המאה ה-15, בשיא תקופת הרנסאנס, הפך ציד המכשפות לתופעה. ב-1484 פרסם האפיפיור אינוצטסיוס, ככל הנראה כתוצאה מלחץ שהגיע מלמטה, הכרזה כנסייתית רשמית ("בולה") שהכירה בכישוף לראשונה כ"מינות חדשה" ומסוכנת ביותר שיש לבערה מן העולם באמצעים נמרצים. מאז, במשך 250 שנה, נרדפו באכזריות כל מי שנחשבו בידי הכנסייה והציבור כמכשפים.

"מכשפה" מובלת למשפט בסאלם
סוג של מיין קאמפף
בין ציידי המכשפות הראשונים היו הדומיניקנים היינריך קרמר ויעקב שפרנגר שפעלו כאינקוויזיטורים בגרמניה ופרסמו ב-1487 חיבור תיאולוגי ומשפטי מקיף בשם "פטיש המכשפות". בספר זה ניתן אישור כנסייתי מפורש לכוחם המסוכן של מכשפים ומכשפות ולכך שהם עובדי שטן המקיימים למענו פולחנים. בספר תוארו בפירוט רב פולחני השטן של העוסקים בכישוף כמו גם הסימנים השונים שמחשידים אדם (ההתייחסות היא בעיקר לנשים, למען האמת) בכך שהוא מכשף. בנוסף, מצוינים שם השיטות להוכחת אשמת הנחשדים ונקובים סדרי המשפט והעונשים האכזריים לנידונים – ממאסר עולם ב"מקרים קלים" ועד למיתת שריפה במקרים "חמורים".

כאמור רוב השיטות והמנהגים שיוחסו למכשפות היו פרי דמיונם הפורה של המחברים שיצרו במו ידיהם את הדת אותה רדפו. אבל הספר של האינקוויזיטורים הגרמנים הללו, אחד המזיקים ביותר שנכתבו אי פעם לצד ה"מיין קאמפף" של היטלר והפרוטוקלים של זקני ציון, הפך למקור מוסמך ו"מדויק", בעיני הקתולים וגם בעיני הפרוטסנטים, בכדי לשפוט בני אדם לחיים או למוות. הספר התפשט בכל רחבי אירופה ונחשב כמדריך ציד המכשפות העיקרי שהכול הסתמכו עליו.

חוקים ברוח דרישות הספר נחקקו במרבית המדינות הנוצריות ויצרו שם פסיכוזה של אימה מכוח המכשפים. כך למשל הוכנסו ב-1532 לקוד החוקים של המלך קרל החמישי בספרד חוקים חדשים שהבדילו בין כישוף שחור ולבן אבל הענישו על שניהם: כישוף מזיק הוענש שם במוות בשריפה, כפי הנהוג בחטאים חמורים אחרים כמו ההומוסקסואליות וסקס עם בעלי חיים. ב-1572 הוכנסו חוקים דומים באנגליה.

"מכשפה" במשפט
המכשפים אשמים בכל
למכשפים יוחסו כעת קניבליות, "שבתות שחורות" של אורגיות שונות עם שליחי השטן, רצח תינוקות ואולי החטא החמור מכל – דחייה של הנצרות וסמליה, זיהומם והשחתתם – מוטיבים שמזכירים מאוד גם מניפסטים אנטישמיים. האמונה בכישוף ובכוחם המזיק של המכשפים הילכה אימים על האוכלוסייה כולל (ואולי בעיקר) על השכבה המשכילה שנתקפה בדיבוק של ממש בעניין זה.

ההאשמות בכישוף החלו לרוב עם כישופים פשוטים – למשל לחשים שנראה היה שהם מזיקים. לרוב היו הנאשמים אנשים שבמהלך ריב או ויכוח נשמעו בידי אחרים משמיעים תלונות או קללות ומצאו עצמם מואשמים בכישוף. בדרך כלל הם עונו לאחר ההאשמות בצורות הנוראיות ביותר עד שמתו או הודו בהיותם מכשפים שחורים ועובדי השטן. כשהוצאו להורג, בני המזל שביניהם נחנקו לפני שנשרפו אם כי ברוב המקרים הם פשוט נשרפו חיים.

מטרתה של האינקוויזיציה לא היתה לרדוף את המכשפים על עצם אקט הכישוף, אלא על עצם היותם כופרים בנצרות ואויביי הכנסייה. נראה עם זאת שבמקרים רבים היו המשפטים תוצאה של רצון האינקויזיטורים להשתלט על רכוש הנאשמים – מה שנחשב אגב לגורם המרכזי להאשמות בכישוף באזורים שסבלו מהרדיפות החמורות ביותר בגרמניה.

מעט מפליא בהתחשב בעובדה שהנאשמים, לרוב נשים, היו בדרך כלל בני המעמדות הנמוכים ואף קבצנים, כך שדבר לא יכול היה להיות מושג מהמתתם מבחינה חומרית. בפועל, אנשים אלה היו פשוט קורבנות של פחדי האוכלוסייה ושנאת השונה. לבסוף, במשחקי ההאשמות וההלשנות ההדדיות שפשטו באירופה, גם מניעים של איבה אישית ורצון לנקמה במקרים של סכסוכים מקומיים שיחקו תפקיד עד שהפך הדבר לאמצעי נפוץ על מנת להיפטר מאנשים שלא היו חביבים על הקהילה בה חיו.

 

מגיפה פסיכו-חברתית
בתחילת המאה ה-16 דעכה במקצת רדיפת החשודים בכישוף, אולם היא חזרה והתלקחה ביתר שאת עם מלחמות הדת בין הקתולים והפרוטסטנטים, שהסכימו רק על העניין הזה. מבשרי הפרוטסטנטיות – לותר, קלווין ורבים אחרים – האמינו באמונה שלמה בכוחם של המכשפים, ראו במלחמה בהם מלחמת קודש והמריצו את המאמינים לשרוף את המכשפות. כך עשו גם הקתולים כשהישועים בראשם.

במחצית השנייה של המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17, עם הופעת הניצנים הראשונים של המדע הניסויי אצל חוקרים כמו גאליליאו גאלילי, פרנסיס בייקון וקפלר (שאימו נחשדה כמכשפה), קיבלה ההחשדה במעשי כישוף צורה של מגיפה פסיכו-חברתית בממדים עצומים והתבטאה ברדיפות המוניות. החשד היה עשוי לפגוע בכל אדם אם בגלל שהיה זר לסביבתו או מוזר בעיניה, אם בגלל שאירעו מקרי אסון מרובים בסביבתו ואם בגינו של כל סימן קלוש אחר – בין השאר נתפרשו גם תופעות פסיכוטיות באופן אוטומטי כפעולת שדים השוכנים בגוף חולה.

לא ברור כמה
אין לדעת את המספר המדויק של חללי משפטים אלה ואת ההתפלגות המיגדרית המדויקת שלהם – אם כי ברור שאחוז הנשים בין החשודים היה גדול בהרבה מאחוז הגברים. ב-1598 העריך סופר כנסייתי כי 30 אלף איש נשרפו במהלך 150 שנה; אבל המספר המקובל לגבי התקופה שבין סוף המאה ה-15 ועד ראשית מאה ה-18, כאשר הסיוט הגיע לסופו, הוא בין 150 ל-200 אלף איש ויש שטוענים כי מדובר ב-300 אלף – מתוכם כמאה אלף איש שבאו מגרמניה בה בוצע ציד המכשפות המסיבי ביותר.

לעומת ההערכות הללו יש שמגדילים את המספרים למיליונים ויש שנוטים להנמיך כך שבאמת קשה להכריע בעניין. בכל אופן המספרים היו עצומים. רק לשם המחשה, בשני כפרים בטרייר בגרמניה נשרפו ב-1585 כל הנשים פרט לשתיים בשל חשד בעיסוק בכישוף. בשנים 1587-1593 נשרפו ב-22 כפרים באותה הגמוניה 368 מכשפות. החוקר המודרני לוואק מעריך שהיו בסך הכל כעשרת אלפים משפטי מכשפות באירופה כולה וכ-50 אלף איש שהוצאו להורג כתוצאה מכך.

מרכזי הרדיפות עד אמצע המאה ה-17 היו באירופה המרכזית, בעיקר בגרמניה ובצרפת, אבל הגיעו גם לאנגליה וסקוטלנד ואף ליבשת אמריקה. גם שוודיה היתה נקייה כמעט מהנגע עד שנות השישים של המאה ה-17 אבל לא כך היתה אירופה המזרחית.

 

מכתב הסרבנים
גל רדיפת המכשפות באירופה דעך בסוף המאה ה-17 ושכך לגמרי במאה ה-18 ולמרות  שאירועים שונים של שריפת מכשפות עוד התחוללו עד סוף המאה ה-18, ממערכות החוקים האירופיות נמחק האישום בכישוף מהסעיפים הפליליים.

גם במציאות ההיסטורית של התקופה הזאת, כמו במחזה של מילר, רק אנשי רוח מעטים העזו לצאת נגד התופעה וגם הם נמנעו מלטעון שאין שטן או כישוף אלא מתחו ביקורת על שיטת העינויים עליה ההסתמכו החוקרים ורמזו שהנאשמים ברובם אינם אלא חולי רוח. לעומתם ריצ'ארד פרוקטור, גיבור "ציד המכשפות", לא חשש לבקר גם את היסודות העמוקים של התופעה וסימן את דעתו של מילר על הדרך שבה יש להילחם בפחד מן הסוג הזה.

המחזה של מילר, למי שלא קרא או ראה, מתאר את האירוע המפורסם בהיסטוריה של המושבות הפוריטניות הצפוניות כרקע למאבקו הנואש של אדם אחד אמיץ ורציונלי. בנחישות רבה מסרב פרוקטור הגיבור להאמין בקיומם של כשפים ושטן או בשאר הדעות הקדומות שהציפו את בני עירו סאלם ועל כך הוא משלם מחיר אישי כבד (ממש כפי שמילר עצמו כמעט ונכלא ודרכונו נשלל ממנו בעקבות האווירה האנטי שמאלנית בארה"ב המקארתיסטית של ראשית שנות החמישים).

 

סאלם, מסצו'סטס
משפט המכשפות המפורסם מכולם (ולא רק בגלל מחזהו של מילר), שהתנהל בעיר סאלם במסצו'סטס, נמשך מ-1692 ל-1693. במהלכו נאסרו 141 אנשים כחשודים ומתוכם נתלו 19 ואחד נלחץ למוות בידי מכשירים.

הפרשייה החלה כתוצאה מהתנהגותן של חבורת נערות שהיו אחוזות בהתקפים היסטריים מסוגים שונים ומשונים. הפוריטנים, שהיו מודעים היטב לנעשה באנגליה ובאירופה בעניין המכשפות, היו משוכנעים ששדים השתלטו על הנערות וכי ההאשמות כלפיהן כאילו הן מכשפות ועוסקות במעשי שטן הן נכונות ויש לקבלן כ"עדויות מיסטיות", כפי שנהוג במשפט האנגלי.

באותם ימים היתה העיר שרויה בבעיות שונות ובסכסוכים פנימיים, וכפי שקרה באירופה גם כאן שימש הדבר כקרקע מצוינת למצוא שעירים לעזאזל ולהאשימם בכישוף. כך החל תהליך ארוך שבו האשימו הנערות אנשים שונים בסאלם בכישוף ואלה, לאחר מאסר ועינויים כפי שהיה מקובל במצבים כאלה מזה דורות באירופה, האשימו בתורם אנשים אחרים בשיתוף פעולה עימם. לאחר שכמה וכמה אנשים הוצאו להורג החלו מנהיגי המושבה, שהיו חשדניים מאוד לגבי ההוכחות משמים, לתהות כיצד יכול להיות שכל כך הרבה מכשפים ומכשפות יחיו דווקא במושבה אחת קטנה – המספר הגדול של הנאשמים, יותר מ-50, גרם לספקות גם אצל ציידי המכשפות המושבעים ביותר במסצ'וסטס.

 

על ראש המכשפה בוער הכובע של כולנו
בשלב מסוים החלו הנערות להאשים אנשים חשובים בכישוף, כולל אשתו של המושל בכבודו ובעצמו. זאת היתה שגיאה חמורה. בכך, למעשה, חיסלו הנערות את כל אמינותן שכן איש לא יכול היה להאמין שהכשפים הגיעו גם לבית המושל (זה בפירוש יכול היה לסכן את חייו של מי שעלול היה לטעון דבר כזה ברצינות).

המושל פירק את משפטי הכישוף והאמונה בכשפים התפוגגה לחלוטין והעמידה את המושבה בדילמה: הייתכן שמנהיגיה טעו בצורה כה חמורה כאשר נתנו יד לציד המכשפות? התשובה היתה חיובית – רבים מהמנהיגים נאלצו לעזוב את סאלם ואחרים איבדו את כל הכבוד שהקהילה רחשה כלפיהם; אחד מהם השמיע בפומבי נאום של הלקאה עצמית על מעשיו וגם אחת הנערות המאשימות ביקשה מחילה באופן רשמי מבאי הכנסייה. וכך משפט סאלם, שהדגים היטב כיצד הפחד הקמאי הזה פוגע בכולם, חיסל כל אמונה במכשפות ביבשת אמריקה ומאז לא התנהלו שם יותר משפטי מכשפות שהיו זרים לרוח החופש והתקווה האמריקאית.

עד היום מנסים החוקרים להסביר את הסיבות לתופעה הרצחנית הזאת. בתחילה הסבירו אותה כתוצאה מבערות, אמונות טפלות ותו לא. אולם רבים מהרודפים היו אנשים מלומדים ובדרכם שלהם אף רציונליים והרדיפות היגיעו לשיאן דווקא בתקופת הרנסאנס וההומניזם ועם פריחת עידן המדע, כך שהתשובה צריכה להיות מסועפת יותר.

 

המכשפות הביאו את זה על עצמן?
חוקרים אחרים טענו שהיה גרעין מסוים של אמת בהאשמות, גם אם פולחן הכישוף היה שונה מאוד ממה שתיארו הרודפים – כאלה היו האנתרופולוג הידוע מראשית המאה העשרים ג'יימס פריזר, מחבר הספר "ענף הזהב?, והחוקרת מרגרט מורי. מורי טענה כי ציד המכשפות באירופה נוהל כנגד מאמינות של פולחן האלה האם (אלה שעמדה מול האל המונותואיסטי ה"זכרי", האב, והוציאה מהארון את כל הפחדים מנשים ונשיות) הקדום  ששרידיו התקיימו במחתרת באירופה ולא כנגד מכשפות עובדות השטן כפי שטענה הכנסייה. למעשה לתפיסה זו אין שום ביסוס היסטורי אך היתה לה השפעה גדולה על אנשים שרצו ליישם אותה במציאות כחלק מהניאו-פאגניזם.

היסטוריונים מודרניים אחרים ביקשו לתת הסברים סוציולוגיים לתופעת ציד המכשפות ופירשו אותה כתופעה של אי שקט חברתי, כמו זה שהצמיח את האנטישמיות ואת רדיפות היהודים. ובהקשר זה מעירים חוקרים על כך שבספרד, שבה הקדישה האינקוויזיציה את רוב מרצה לרדיפת יהודים ומוסלמים, לא פשט ציד המכשפות וכי אחד מראשי האינקוויזיציה שחקר חומר על משפטי מכשפות שונים שבוצעו בנווארה חיווה את דעתו ב-1611 כי הנאשמים היו קורבנות של אמונות טפלות או של טירוף דעתם. לכן יש מי שטוענים שרדיפת היהודים ורדיפת המכשפות לא יכולה היתה להתקיים במקביל שכן היתה כאן כפילות מיותרת.

מכשפה ניאו פגאנית
שוב חוזר הכישוף
בעיקרון התופעה נשארה בלתי מוסברת ואף מוצאים לה עד היום שרידים באפריקה וגם באופן מסויים בארה"ב, שבשנות השמונים והתשעים העלתה האשמות שונות על התעללות של כת השטן בילדים, האשמות שככל הנאה היו דמיוניות.

מצד שני אין ספק שהיום ענו עדים לפריחה מחודשת של תופעת הכישוף, אולי הגדולה ביותר שזכינו לה באלפיים השנים האחרונות, ומדובר כמובן בתנועת ה"ניאו-פאגניזם" הרומנטית, שזהו כבר נושא שראוי למאמר נפרד. תופעה זו בולטת במיוחד בעיר המודרנית סאלם שהיא כיום מעין בירה של עולם הפאגנים, כמתבקש מאותו אירוע בעברה.

משפט סאלם נחשב כיום לאירוע מרכזי בתולדות התנועות הפגאניות השונות בארה"ב, ועם זאת ספק אם מישהו היה מעלה שוב על נס, כפי שעשה ארתור מילר, את הפוביה מהמיסטי והזר שעומדת מאחורי האירוע הזה.

 

אתר על ציד המכשפות בארה"ב במאה ה-1

הכתבה הופיעה במקור  בעקבות כתבה של עבדכם באתר זה

"ציידי המכשפות "

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ארתור דנט  ביום אוגוסט 17, 2005 בשעה 10:03 am

    כי פעם מזמן יצאנו עם בחורה שהיתה מכשפה והיא כישפה אותנו ומאז כל המזל שלנו נהיה נאחס ונדפק לנו הראש עוד לפני שירדנו מהארץ ומאז שאנחנו מכירים אותה יש לנו את הפיצול אישיות הפסיכוטי הזה, שגורם לנו לדבר בלשון רבים.
    למרות שהשרינק אומר שזה הכל הצבא דפק לנו את הראש ובגלל זה אנחנו גם מקנאים באלה שלא עשו צבא ונשארו שפויים.
    אבל השרינק מה הוא יודע במכשפות?
    אבל לפני כמה זמן פגשנו אשה זקנה בדיוק כשעמדנו להשליך את עצמינו מגשר ולגמור מהמצב האומלל והיא אמרה לנו דונט ג'אמפ ואמרה לנו שהיא מכשפה ואם נהיה איתה לילה היא תחזיר לנו את המזל.
    בבוקר היא אמרה לנו איך זה שבגיל שלנו אנחנו עוד מאמינים במכשפות והתבעסנו נורא.
    אבל מה היא שילמה לנו כסף טוב ומאז מצאנו את יעדנו כג'יגולוס של נשים בנות 100 שאומרות לנו שהן מכשפות אנחנו מאמינים קצת כן קצת לא כי באמת נהיה לנו קצת מזל מאז ויש לנו כסף לשרינק וגם עושים כל הזמן מסיבות צפרדעים אתמול ביבי היה כמו בימים הטובים שהדלקנו לו סיגר וגם ערפאת היה אבל זו בעצם מורן אייזנשטרן שהתחפשה כי כולם מתחפשים וכלום לא אמיתי רק להיזהר ממקסיקנים צריך כי הם זבל הם מרמים אותנו בצפרדעים במקום למכור צפרדעים סגולות שהן הכי טובות שומרות עלינו וגם מדברות ניו זילנדית הם מביאים לנו אדום קקי אומרים זה צפרדעים סגולות לגרש אותם מהמדינה בוש צריך

  • השרינק של ארתור דנט  ביום אוגוסט 18, 2005 בשעה 12:51 am

    ולשאלה מי זה "אנחנו", אנחנו עונים,איזו שאלה?
    השרינק של ארתור דנט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: