דן טרזן -תשובה ישראלית לשואה יהודית

הקדמה מאת אלי אשד :

ד"ר חיים גרוסמן הוא חוקר חלוצי בתחום תולדות האמנות והתרבות הפופולארית והשימושית העברית , בין תחומי העניין המרובים שבהם עסק ניתן למנות את הרצל ויהודה המכבי באמנות העברית , תולדות המשחקים והצעצועים בישראל תולדות הדגלים והמסטיקים בישראל ועוד .הוא עסק גם  בנושא הקשור של הדימוי של החייל באמנות הפופולארית העברית ובחקר יצירתו של המאייר מ. אריהולאחרונה מנחה קורס באספנות .
מאמרו המוצג לפניכם הוא הדיון האקדמאי היחיד עד כה בסדרת ריגול ישראלית, ( סדרה שעליה יש גם סקירה מקיפה בספרי "מטרזן ועד זבנג ") ויש לקוות שהוא רק פותח את הדיון המחקרי בתחום זה של העיסוק בסוכן החשאי הישראלי שבו עוסק כעת גם כותב שורות אלה .
בסיום המאמר שימו לב לקישור לתגובתו של נשוא המאמר כותב סיפורי דן טרזן –זאב גלילי כפי שהופיע במדורו בעיתון "מקור ראשון" שבו הוא מסביר מה שהוא חושב על המחקר האקדמי של יצירותיו.
אינני יודע מה תגובתו של ד"ר  גרוסמן על כך אולם בתגובות דומות וקיצוניות יותר אם גם מנוסחות הרבה פחות טוב גם אני נתקל כמעט מידי יום ביומו מידי אנשים שאני כותב עליהם . הם מתלוננים שאני לא הבנתי מה הסופר חשב לפני כך וכך עשרות שנים ומה אני עושה עניין גדול כל כך מדברים כל כך לא חשובים שהסופר בעצמו כבר שכח מהם ?
תשובתי היא שהדברים האלו הם לא כל כך חסרי חשיבות כפי שהם נראים לטווח הארוך,, וכי הסופר במקור לא יכול לדעת את מלוא הדברים שהשפיעו ומשפיעים עליו בעת הכתיבה ובוודאי לא אחרי עשרות שנים של שיכחה . דווקא חוקר אובייקטיבי יכול, אולי , להצליח יותר בניתוח מפרספקטיבה של כמה עשרות שנים.

דן טרזן: תשובה ישראלית לשואה יהודית

הופיע במקור ב: זמנים מספר 83 , 2003 .
מאת ד"ר חיים גרוסמן, חוקר תרבות ישראלית .

בשנת 1961, נתקיים המצעד הצבאי השנתי בירושלים. חיילי צה"ל שצעדו במצעד יום העצמאות תוארו באהבה וגאווה על ידי סופרו הצבאי של "מעריב". היו אלה גם ימים ראשונים למשפטו של אדולף אייכמן וכל חפצו, כתב העיתונאי אורי דן, היה שרעם מחיאות הכפיים של הקהל הצופה במצעד יגיע לאוזניו של האיש היושב בתוך תא הזכוכית ב"בית העם".. הרצון הנאיבי "להראות ולהוכיח", גם אם באיחור טראגי, לצוררי ישראל ומבקשי נפשו, אפיין את השיח הציבורי כביטוי רווח לתחושת הלקח בדמות הצורך בכח מול איומי עולם עוין. במציאות זו "פעל" גם גיבור ספרות פופולארית לילדים – "דן טרזן" – הטרזן הישראלי.

מבוא

 

"טרזן", יציר דמיונו של אדגר רייז ביראוז, היה אחד מגיבורי הילדות של דור שנות החמישים והשישים בישראל. הפופולאריות הרבה של הדמות הספרותית קולנועית נתרגמה לשטף עצום של חוברות טרזן ישראליות, החל מאמצע שנות החמישים. בתוך ז'אנר זה בלטה דמות ית צברית, של "דן טרזן–הטרזן הישראלי". הגיבור האמריקאי הפך ל"נער טבע ציוני", שפעל בשנים 1960-61, וזכה להצלחה בקרב קהל הקוראים. העיתונאי זאב גלילי, כותב סיפורי הסדרה, ציין בראיון אתו כי התפוצה הגיעה לכדי 3000 עותקים לחוברת – יותר מפי שניים מהממוצע המקובל לכל חוברת 'טרזן' אחרת שהופיעה בשוק. אם ניקח בחשבון שכל חוברת שנקנתה "עברה" בין כל ילדי השכונה, כמנהג הימים ההם, הרי שמדובר היה בתפוצה נכבדה.
רציתי להציג תמונת גיבור בעל מסר לאומי, כמשקל נגד ל"עמוס קינניזם" ולסיפורי 'טרזן' שהציגו לקח שמאלני ישראלי" יאמר לימים גלילי, אף כי לא הכיר בודאי את זהות הכותבים האחרים. זאב גלילי- היום עיתונאי בעל טור קבוע בעיתון הדתי "מקור ראשון" – לא ידע בראשית שנות השישים כי עמוס קינן היה גם הוא בין כותבי מקצת מעלילות טרזן, והגדרותיו במונחי ימים אלה- של עמוס קינן כ"שמאלני"- באה כדי לבאר את תחושותיו כלפי כתיבה שאינה "לאומית" דיה ומציגה לעיתים את ערביי המזרח התיכון הנעזרים בטרזן כלוחמים צודקים באימפריאליזם האירופאי. כך הוצגה תמונת גיבור ישראלי שהפגין כח, אומץ לב ותושיה, הקרבה ודבקות במשימה לתפארת מדינת ישראל. ברקע עשייתו של הגיבור בלטה שואת יהודי אירופה.

"דן טרזן" החל "לפעול" בשנת 1960, שנת תפיסתו של אייכמן והבאתו לישראל (על ידי "דן טרזן" כמובן…). אירוע זה שחידד את העניין באירועי העבר היהודי, בודאי ששירת את רצון המחבר להמחיש את האקטואליות של מעשי הגיבור כאמצעי לעידוד המכירות. אך המחבר לא הסתפק באירוע האמיתי אלא שב והוליך את הגיבור למבצע לכידה פיקטיבי נוסף של הצורר, לתפיסת אוצר נאצי שנשדד מקורבנות השואה, ובעיקר למאבק מתמשך בערבים, ממשיכי דרכם של הנאצים בכל הקשור בחלום לממש שואה נוספת. מסלול הרפתקאותיו של דן טרזן הציג את עמדתו הערכית של המחבר והמחיש את הווית המציאות וסולם הערכים שהוחזקו על ידו, שהיו לא רק תשובה ל"עמוס קינניזם שמאלני" המתמצת, בטעות כמובן על פי גלילי, בנכונות לראות את הצד הערבי שלא בדמות אויב מוחלט, אלא בעיקר ביטוי ספרותי פופולארי לתבנית עולם מציאות ישראלית קבועה שהיתה מאויימת בקטסטרופה קיומית מידיהם של הערבים. זיכרון זוועת השואה הנאצית, והאיום המתמשך של שואה ישראלית המתממשת על ידי הערבים ממשיכי דרכם של הנאצים חייבה תשובה בדמות צבר ישראלי שהגיב בכח מול איום קיומי והיווה ניגוד להווית האין אונים היהודי גלותי מול שואה. גלילי לא היה הראשון ששלח את טרזן להילחם בנאצים.

טרזן במהדורתו הישראלית התגייס, באחת מהחוברות, לעזרת הבריטים כדי לסכל תוכניות שטניות של אנשי אס. אס. להקים באפריקה בסיס מחודש, ואף מתעמת עם דר' מנגלה המסרב להעלם. "בשנות החמישים היו מי שהתפרנסו יפה מחרדות פוסט שואתיות" העריך, בסקירת תולדותיו של הגיבור, העיתונאי אלון אדר. המייחד את דן טרזן היתה העובדה שהיה גיבור ישראלי שעלילותיו נכתבו בשנת 1960. סמיכות זאת איפשרה לגיבור הספרותי הפיקטיבי להמחיש, על רקע משפט אייכמן בישראל, דגם של שלילת הגלות ששיאה הטראומטי הוא השואה, לבוא חשבון עם מחולליה, ולהציג פיתרון ריבוני בדמות לקח של כח נחוץ מול איום ערבי מחודש. תבנית עולמו של דן טרזן היתה תמצית של "כך חשבו כולם" – מעריך גלילי. השיח הממסדי הציג תבנית מציאות של "העולם כולו נגדנו" – מציאות שבבסיסה זיכרון הווית הגלות ששיאה השואה, ולקחה צורך בגיבור ישראלי חזק ומנצח. דן טרזן היה דגם ספרותי שהרחיב וחיזק מסר זה בקרב קהל קוראים צעיר.
במאמר זה תוצג דמות עלילותיו של הטרזן הישראלי כמקרה מבחן מדגים של מציאות ספרותית ומידת התאמתה למסר המימסדי והשיח הציבורי הרווח, בנסיון להעריך את השפעתה ותרומתה לגיבוש תודעת דור קוראים צעיר למסר שעיקרו זיכרון השואה כמרכיב ולקח בתמונת מציאות של כח ישראלי, כפתרון אפשרי יחיד במרחב המזרח תיכוני.

למקורותיו של גיבור היער ול"עלייתו ארצה"

דמותו של טרזן נוצרה בידי הסופר האמריקני ביראוז, סופר של סיפורי מדע בדיוני שהצלחתו הגדולה ביותר היתה ספרי "טרזן איש היער" שהחלה להתפרסם ב- 1912. טרזן, בן משפחת לורדים, שהוריו מצאו עצמם לכודים בג'ונגל ונהרגו בינקותו, גדל בין הקופים בג'ונגל ולבסוף הפך למנהיגם. בהמשך פגש באנשים לבנים והחליט להעדיף את חיי הג'ונגל והחופש על פני חיי התרבות המקובלים, חרף היתרונות והנוחיות שהציעו. חייו של טרזן היו רצופי הרפתקאות וסכנות עליהם התגבר בזכות טבעו הדואלי- האנושי והחייתי. הקוראים אהבו הרפתקאות אלה של הגיבור הכל יכול שתמיד מנצח את כל הסכנות ומביס את כל הרעים.

הטרזן הפופולארי ביותר היה טרזן של ג'וני וייסמילר, אלוף אולימפי בשחיה, שכיכב בשנים עשר סרטי טרזן והקנה לדמות את פירסומה העולמי. כמו בשאר העולם, הופצה גם בארץ ישראל, תהילתו של הגיבור: טרזן הקולנועי "עשה עליה" בשנות העשרים, כדי להביא את בשורתו לישוב בארץ. סרטי טרזן בהם שיחק וייסמילר זכו בארץ להצלחה עצומה גם בשל שמועה, לא נכונה, שעל פיה השחקן היה יהודי.

הרושם של "אחד משלנו" לא הצריך דיוק עובדתי, כפי שכתב לימים עמוס עוז: "טרזן הוא יהודי מפני שהוא תמיד ה"מעטים" ואויביו הם תמיד ה"רבים", מפני שהוא חכם תחבולות ואויביו חמומים ונבערים, ומפני שהוא תמיד מנצח סוף סוף ואילו אויביו תמיד מובסים" זמן קצר לאחר הופעת סרטיו הראשונים של וייסמילר, הופיעו תרגומיו לעברית של ספרי ביראוז בכתב העת החשוב "עתוננו", כתב עת לילדים בעל אוריינטציה ציונית חריפה שהרבה לפרסם מאמרים "ציוניים" אודות ביאליק, הרצל וטרומפלדור, בנוסף לסיפורי הרפתקאות בהמשכים.

סיפורי טרזן, חומר שונה מאד, ואלים הרבה יותר מכל מה שפורסם עד אז, היו הדוגמא היחידה כמעט, לתרגום וסיפור של חומר ספרותי לא קאנוני. ההצלחה שלה זכתה דמותו של טרזן בקרב הצבור העברי הביאה לתופעה חסרת תקדים בספרות העברית: יצירת סיפורים עבריים מקוריים סביב דמות מספרות ותרבות זרה, דמותו של טרזן. הסיפורים הראשונים מסוג זה הופיעו בשנת 1939, זמן קצר לאחר הופעת התרגומים הראשונים של ספריו של ביראוז.

בשנות הארבעים המשיכה דמותו של טרזן להיות פופולארית מאד, בספרים ובחוברות רבות בהוצאות שונות, כולם תרגומי ספריו של ביראוז. הפופולאריות שלהם בקרב הנוער היתה כה גדולה, עד שהסופר יגאל מוסינזון ראה עצמו מחוייב ליצור להם "תגובת נגד" בדמות סידרת ההרפתקאות לילדים "חסמבה". ב- 1954 החלה תעשייה של ממש להיווצר סביב דמותו של טרזן, שהפך לגיבור של מאות חוברות טרזן – שכולם נכתבו בידי סופרים וכותבים ישראליים. דמותו של גיבור היער הלכה והתרחקה מדגם סיפוריו המקוריים של ביראוז, והזכירה אך במעט את גיבור הסרטים. טרזן גיבור החוברות הפופולאריות, הלך והפך לדמות "סוכן על" בשרות ה"טובים", שידו בכל, ומרחב פעילותו שוב אינו היער אלא העולם כולו.
בטריטוריה של גיבורי הספרות הפופולארית התקיימה, כאמור, גם דמות מיוחדת של "דן טרזן" שלפעילותו היתה משמעות יחודית של "לא סתם טרזן", אלא גיבור ישראלי, גאה ומנצח במאבקו למען המולדת.

קווים לדמותו של "דן טרזן" – גיבור ישראלי.

דן טרזן הוא דן מוקד בנם של שמואל וחנה- ילד זריז ומוכשר, חזק ושרירי – גיבור השכונה- שאהב לקרוא סיפורי הרפתקאות ובעיקר סיפורי טרזן. חלומו של דן היה לתור את אפריקה ולגלות את טרזן האמיתי, חלום שהפך למציאות בזכות הוריו שהחליטו על נסיעת טיול לאפריקה. הנסיעה הסתיימה באסון, והמטוס נאלץ לבצע נחיתת אונס בלב הג'ונגל. רק דן , שקרא בספרים כי "נוסע שישב ליד זנב המטוס שהתרסק ניצל", מיהר לרוץ אל קצה המטוס ושרד את ההתרסקות. מששב דן להכרתו נסתבר לו שהוא מבין את שפת הקופים הגדולים, שקבלו בברכה את שובו של טרזן מלך הקופים אל היער. דן למד את היער ואורחותיו. בעייתו היחידה היתה עם בני האדם "איתם לא יכול היה טרזן למצוא שפה משותפת". כשהיה "מופיע לפני חבורת אנשים היו הללו נסים בבהלה או מבקשים להמיתו". דן מודע למוצאו- עליו למד מספרים אותם מצא בין שברי המטוס המרוסק- הבין כי איננו קוף אלא אדם מארץ ישראל (כך במקור), אשר מטוסו התרסק. "הוא חש בכוחות תמירים המושכים אותו אל הארץ בה נולד", וכשמלאו לו עשרים שנה החליט לצאת צפונה אל מדינת ישראל. כאן, השתלב ומיד, במאמצי כוחות הביטחון של ישראל, הגלויים והסמויים, והחל פועל ללא חת בשרות מדינת ישראל. אם בתחילה הוא שב אל היער- ביתו, הרי שבהמשך התגורר בדירה ברמת גן, שהוענקה לו על ידי מדינת ישראל כאות הערכה על פעולותיו, וממנה יצא למשימותיו.
דן טרזן, היה ישראלי גיבור נוסח שנות החמישים והשישים: דמות סטריאוטיפית שאינה עסוקה בהתלבטויות "פסיכולוגיסטיות", בנוסח גיבורי ספרות ילדים עכשווית. עולמו היה ברור וחד משמעי- כשקראו הוא בא. המולדת קראה וללא היסוס הוא נענה. דמותו של דן טרזן היתה ביטוי של סטריאוטיפ הצבר כפי שהובנה ונתקבעה בתודעת דור התקומה. למן שמו הישראלי, דרך איפיון תכונותיו הפיזיות ותושייתו הרבה, ועד לנכונותו לפעול ללא היסוס למען המולדת. התרבות הציונית, למן ימי טרום מדינה, הבליטה את הצבר הצעיר והיפה, השב אל הטבע ומקדש ברגליו את אהבתו לארץ. כוחו הפיזי ונכונותו להילחם היו ביטוי להיפוכו של עולם יהודי גלותי, והמחישו את "תיקון הגוף והנפש" הצברי. הערצת הכח , הערצת הצבר העברי הגיבור, ביטאה מיסטיקה של גאולה ציונית משולבת במיסטיקה של אלימות וכח. היבט זה איפיין תנועות שחרור לאומיות זרות וגם את התנועה הציונית שנצטרכה להתמודד עם משא כבד של גלות. התוצר המובהק שלה היה החלוץ העברי, אליו נוסף החייל הצה"לי למן הקמת המדינה, כדי לבנות את דגם הגיבור הישראלי בדמות החלוץ המורחב. הישחקותו של המיתוס החלוצי לא הקטינה את מרכזיותו של החייל הישראלי שהמשיך לעמוד מול מציאות מאיימת. חברה ישראלית במלחמה בנתה וחיזקה את מיתוס הצבר הלוחם בהידרשו לכך, והבנתה מיליטריזם בדמות חייל וצבא ישראלי הפועלים באין ברירה. ראשיתה של התפיסה הציונית בדבר הצורך והיכולת לשימוש בכח כדי לממש יעדים פוליטיים מצוייה כנראה בשנות העימות הציוני-ערבי בשנים 1939-1936, ותמציתה, כהגדרת אניטה שפירא, במעבר מן ה"אתוס הדפנסיבי" ל"אתוס האופנסיבי".

הד לתפיסה חדשה המדרבנת שימוש בכח הובלט אף במהלך המאבק בנאצים על ידי מקצת מן החיילים המגויסים לצבא הבריטי. היוזמה להקמת "פלוגות הורסי הגטו" לנקמה ומלחמת שמד באויב היתה כמובן לא מעשית אך היה בה כבר ביטוי לרעיון כי ניתן לפתור בדרך הכח את בעיותיו של הישוב ושל העם היהודי בכללותו. מלחמת העצמאות שנכפתה עלינו בשל התוקפנות הערבית, חיזקה את צדקת השימוש בכח גם כלקחה הדיאלקטי של השואה, והבנתה הסכמה סביב מרכזיותו של הצבא ושל השיקול הביטחוני במציאות המאיימת. כך הפך הכח הצבאי והשימוש בו, לתשובה חד משמעית בעולם ישראלי שנשא את זיכרון השואה וביקש להמחיש דפוס חדש ואחר של הוויה ישראלית, שתמציתה היה חייל ישראלי גיבור ומנצח כדמות של אהבה הסכמה והזדהות. תהליך זה נשתלב בממלכתיות שבמרכזה הצבא כמכשיר המייצר ומגלם את הלאומיות הישראלית והקנה משנה חשיבות לדגם החיילי. במציאות הישראלית גובשה קונספציה של אחדות על דרך השלילה. האיום החיצוני על קולקטיב ציוני התגבש לאידיאולוגיה של בעיה ביטחונית שנסמכה על החרדה היהודית מדורי דורות. דמות החייל ומציאות של צורך בכח, הפכו למרכיב קונצנזוס מגבש. ביטוי דרמטי לתפיסה זו נתן משה דיין על קברו של רועי רוטברג בנחל-עוז ב- אפריל 1956, בגייסו את זכר מליוני המתים היהודיים בשואה "ה"צופים אלינו מאפר ההיסטוריה…", והבנייתו אל תוך לקח ההווה של התנכלות ערבית נמשכת והצורך לבלמה בכח: "..זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו- להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט מאגרופנו החרב- ויכרתו חיינו".
גם גיבור ספרות פופולארית לילדים התנהל במציאות זו. דן טרזן היה גם הוא חייל בשרות העם שבדמותו נשזרו תבנית מציאות ישראלית, מסורת יהודית של גיבור עממי הנחלץ לגונן על עמו, מיתוס הצבר הישראלי הלוחם ותבנית ספרותית פופולארית של גיבור, כדי לבנות דגם של גיבור ישראלי פיקטיבי שנשען על מציאות "אמיתית" של קוראים צעירים. עולם הערכים של הגיבור היה עולם ברור של שחור ולבן שבמרכזו המשוואה: מדינות ערב הן האויב הרע, וישראל, דרך הפריזמה של אחד מבניה – דן טרזן – היא הגיבור הטוב. כוחות הרשע היו "הרבים" העסוקים כל הזמן בבניית כלי משחית שיועדו להשמדת ישראל. הם נעזרו במדענים גרמנים נאציים בעלי עבר מוצלח בנושא והעצימו בעיני הקורא את תחושת האיום ש"עלה מדרגה", ממאבק נגד ישראל למאבק נגד העם היהודי. הישראלים היו ה"מעטים" במשוואה של "מעטים מול רבים". נגד כל כוחות הרשע נאלץ היה לפעול גיבור יחיד שנעזר מדי פעם במספר ילדים. ברקע היו מצויים שרותי הביטחון הישראליים, אך רק כממסד בטחוני מכוון ותומך בגיבור היחיד שנלחם באויביו. דן טרזן לחם את מלחמתו של עם ישראל, הפעם בארצו הריבונית, כנגד צורריו. הוא היה הישראלי הצודק, המנצח מכח צדקתו, שהפעיל כח בלית ברירה, בעולם שבו הוצג הכח על ידי המחבר, כממשות הריאלית היחידה המובנת לצד השני. תבנית עולם זו אפיינה את ספרות הילדים כולה בשנות החמישים והשישים, ונשענה על עולם הלקחים של המבוגרים שהוטמע בספרות הילדים ואפיין גם את עולמו של דן טרזן. ללא משא הגלות על כתפיו קם "דן טרזן" פעם אחר פעם, לחם והביא את הישועה. לו אך היה איתנו בשעתו הטראגית של העם היהודי, היה בודאי הכל אחרת: "הייתי מלמד אותם לקח, שלא היו שוכחים אותו לעולם – סינן בין שיניו".

דן טרזן גיבור ה"שואה"

עטיפת "דן טרזן והפושע הנמלט" שבו לוכד דן טרזן שוב את הפושע הנאצי "טייכמן" לאחר שזה נמלט מכילאו בישראל. 

עם תום מלחמת העצמאות וביסוס הריבונות הישראלית במחיר דמים כבד, הועמדה המדינה החדשה בפני שורה של בעיות ואתגרים שהולידו, כהגדרת יוסף גורני, את "העשור המופלא" של תנופת גידול והתבססות תוך הבנייה וחיזוק הממלכתיות הישראלית. בתקופת המלחמה ומיד לאחריה הוקמו מאתיים ישובים חקלאיים חדשים בכל רחבי הארץ, תוך מאמץ ליישב חלקי ארץ ריקים באמצעות פתרונות חדשניים של התיישבות בתכנון ממלכתי ופיזור אוכלוסייה בשורה ארוכה של עיירות פיתוח. במרכז קשייה של המדינה החדשה עמד הצורך המיידי לקלוט רבבות עולים. בשנים 1951-1948 הגיעו לישראל כשבע מאות אלף עולים, ואוכלוסיית ישראל הכפילה את עצמה. תהליך קליטת העלייה ושילובה בתוך "כור ההיתוך" הממלכתי היה כמובן רצוף קשיים פוליטיים, כלכליים וחברתיים שהעמידו משימה לאומית זו במרכזו של השיח הממסדי ציבורי. תפקיד מרכזי בהבניית הלאומיות הישראלית, באמצעות קליטת העלייה וחינוכה, יועד גם לצה"ל. לבד מקיום ביטחון שוטף היה יעודו של צה"ל מכליל הרבה יותר כמופקד על בטחון המדינה במובניו הרחבים. בן גוריון העריך כבר בראשית שנות החמישים, כי הצבא הוא מכשיר חינוך אדיר שצריך לשמש גם מרכז חינוכי חלוצי מכח קיבוץ הגלויות המתקיים במסגרתו. על כל אלה העיב מצב בטחוני רעוע וחשש מסיבוב מלחמה נוסף שחייב כמובן הפניית משאבים לפיתוח הצבא והעמיד את הביטחון בראש סדר היום הלאומי. הניצחון הישראלי במערכת סיני 1956, חיזק את תחושת הביטחון העצמי הישראלי אך בה בעת העמיק את התודעה שרק כח צבאי חזק יעניק לישראל כושר הרתעה מול איום שנמשך. לרגל יום העצמאות של שנת עשור העריך שמעון פרס כי אין מדובר בסיומו של האיום אלא רק בהפוגה לנוכח המשך בניית העוצמה הערבית.
חווית העצמאות ותהליך הבניה הלאומי תוך המשך המאבק הביטחוני עמעמה את זיכרון מוראות השואה היהודית, אך הבליטה את משמעותה באמצעות "שלילת הגולה" ולקחה הציוני בדמות הצורך והמשמעות הקיומית של מדינת ישראל הריבונית הממשיכה לחיות בצל איום והצורך ללחום לביטולו. זיכרון השואה לא ירד גם בשנים אלה מסדר היום הציבורי. אירועים כמו "החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם 1950", הסכם השילומים עם גרמניה ב- 1952, ו"משפט קסטנר" מ- 1955, קיימו את הזיכרון הקולקטיבי, בעיקר כלקח להבניית הווה לאומי. לקח זה בלט בנאומו בכנסת של שר החינוך דינור עם הבאת "חוק הזיכרון לשואה ולגבורה- יד ושם 1953". מעצבי המדיניות הממסדית ביקשו להנציח את ההיבט הלאומי ציוני של זיכרון השואה גם בהדגשת ה"כאן" בירושלים בניגוד ל"שם" באירופה. אפילו מיקומו של המוסד בסמוך להר הרצל, מקום קבורתם של לוחמים במערכת העצמאות, חיזק את המסר הציוני ישראלי של השואה בדמות נארטיב שמרכיבו המהותי הוא לחימת גבורה. זיכרון אירועי השואה ולקחיה, הפכו ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ב- 1959, תוך ניסיון להבנות מסגרת בה התקיימו שני מרכיבים מובחנים ומובדלים: שואה וגבורה. בשיח הציבורי בארץ הודגש ההבדל בין גלות שהלכה אל מותה "כצאן לטבח", לבין דור ישראלי שלחם לריבונותו ומימשה בגבורתו.

כך ישאל גדעון האוזנר, התובע במשפטו של אדולף אייכמן, את אחד העדים במשפט: "למה לא עשיתם כלום" כדי לחדד מציאות ישראלית שעדיין יכולה היתה או רצתה להתבונן בשואה רק מן הזווית של ההתנגדות האקטיבית. בחינת אירועי השואה והתמודדות איתה מזוית של לחימה פעילה בנאצים נעשתה כבר במהלך המלחמה בסמיכות מיידית לאירועים עצמם, מתוך וכחלק מהנארטיב הציוני בארץ ישראל, שזנח אפילו אירועי גבורה לוחמת של גבורת פרטיזנים יהודים כדי לקדש רק את סופו האלים של גטו וורשה שנתעצב כ"מרד גטו וורשה", כדי להתאים לקו לאומי רצוף, ממצדה ועד לגטו ורשה, של מות גבורה למען כבוד העם וחירותו. גם בשנות החמישים לא נתקיימו שני מושגים אלה של שואה וגבורה כמהות אחת, אלא כשני מושגים נפרדים כשהגבורה זוהתה באופן בלעדי עם הלחימה האקטיבית בגטאות. הלחימה האקטיבית היתה הלקח של אירועי השואה עבור דור ישראלי. לא רק ריבונות כלקח, אלא יותר מכך הנכונות להילחם לכינונה והבטחתה. בשל אי הנוחות הרבה ממבוכת הווית "כצאן לטבח", בשל הקושי להתמודד ולקלוט את עוצמת הממדים הטראגיים של השואה ובשל החשש מזעזוע נפשי בקרב דור צעיר לנוכח סיפור האימה, הוצגה השואה בשנות החמישים בעיקר מאספקט של גבורה יהודית לוחמת. כך הפכה השואה לנארטיב טראומטי שהוצג באספקלריה של הלקח הישראלי מפרק אפל זה.

נסיונו של נתן אלתרמן, בשיר שפירסם ב"דבר" ב-1954, לטשטש בין תופעת המרד לבין הווית המוות בשואה כדי לנסות ולראותם כמסגרת טראגית אחת, עורר מחאה רבה ונתפס כפוגם בחינוכו של הנוער שנדרש לראות כמופת של עמידה יהודית את הגבורה הלוחמת. עלילותיו הפיקטיביות של "דן טרזן", שנאבק גם בנאצים מחוללי השואה וגם בערבים, היו גם הן חלק ממסכת גבורה שנגזרה מסיפור השואה. העמדתו של טרזן, הגיבור הישראלי הטוב, מול אדולף אייכמן ומרעיו המצרים כסמל של רשע מוחלט, היו לשיא של גבורה מול שואה. חיבור ישראלי בספרות הפופולארית, של שואה למציאות לוחמת ומנצחת, והבניית "מחוז זיכרון" היסטורי מחודש שאל תוכו נמסך גם הלקח הישראלי. לכידתו של אדולף אייכמן והבאתו לישראל היו שיא פעולתו של דן טרזן כתשובה לזיכרון השואה ולמבצעיה. ידיעות על מקום הימצאו של הפושע הובאו לידיעתו של הגיבור על ידי ניצול שואה ששהה כחמש שנים במחנה אושוויץ ושרד את התופת.

דן טרזן, ששהה בביתו ברמת גן, סיים באותה העת את קריאתו של הספר "פרגול צלב הקרס" בחושבו כי: " … חיות הג'ונגל הן מלאכים טהורים לעומת החיות האנושיות". דן יצא מיד לבירת צ'ילה בשליחות שרות הביטחון הישראלי כדי ללכוד את הפושע החי לבטח בקרב קהילת יוצאי גרמניה הנאצית שגוננו עליו. מוסווה כסוחר נשק מצרי, המוכן להשקיע ממון רב בהשמדת היהודים, הצליח דן טרזן ליצור את הקשרים עם המומחים לעניין ובראשם אייכמן, שקידמו בשמחה: " אני שמח לשמוע שיש ידיד גדול לרעיוננו, המוכן גם לתרום מהונו למען המטרה הנעלה". אך לא סוחר מצרי התאב להשלים את המלאכה, עמד מול המומחה הנאצי להשמדת היהודים אלא גיבור ישראלי שבא להמחיש כי "לא עוד". באמצעות תחבולה מנצחת חטף "דן טרזן" את אייכמן והצליח להבריחו לישראל כדי לתת את הדין על פשעיו. הפרטים בסיפור שונו אך במעט מסיפור הלכידה האמיתי. אדולף אייכמן נקרא בסיפור "רודולף טייכמן" שמקום מושבו בצ'ילה ולא בבירת ארגנטינה, אך המסגרת העובדתית של סיפור החטיפה נשמרה וגיבור ה"מוסד" – "טרזן" כזה או אחר – הוא שהמחיש קבל עם ועולם, תשובה ישראלית ראויה מהי.

רשימה בגיליון "דן טרזן " שבו מביאה המערכת  גאה ידיעה ממעריב שבה מאושרת טענתה לזכות ראשונים לחשיפת הסקופ על חטיפת אייכמן בצורת סיפור "דן טרזן".

סיפור חטיפת אייכמן עורר הד עצום בארץ ובעולם. פרסום הסיפור, כסיפור גבורה טרזני, איפשר לזאב גלילי לעקוף מגבלות של צנזורה ולזכות במחמאות העיתונות היומית שנתנה את הקרדיט הראוי ל"דן טרזן". גם מערכת "דן טרזן" חגגה את הסקופ הגדול וניצלה את הפרסום כדי לחזק את אמינותו של הגיבור בעיני הקוראים בטענה שבכל מעלליו מצוי היה יותר משמץ של אמת. יוצר סדרת הסיפורים ניצל בודאי את העניין הרב שעורר ספור לכידתו של אייכמן כאלמנט לקידום מכירות, ויתכן מאד שעניין ציבורי זה הוא שגרם לו לשוב ולחזור לדמות זו בספור: "דן טרזן והפושע הנמלט". "רודולף טייכמן" הוברח מכלאו, על ידי מחתרת של אנשי ס.ס. שפעלו לשחרור "מנהיגם", ונלכד בידי דן טרזן, לאחר מאבק חריף וממושך על יד קיסריה. השימוש המחודש בדמות הצורר, סמל הרוע המוחלט שמולו ניצב הגיבור וניצח, שוב לא נבעה מהסתמכות על אירוע שפרטיו אמיתיים. עולם מאורעות השואה, שהומחש בדמות אייכמן, הועבר לזמן הווה, בהציגו עולם דמוני שבו שימשו הנאצים והערבים בערבוביה, והיבנה את התחושה של אירוע טראומטי שהמשיך והתקיים.
כבר ב – 1945 השיבה ימימה אבידר טשרנוביץ תשובה ישראלית צברית לאויב גרמני בדמות חבורת בני קיבוץ שניהלה מאבק מנצח כנגד מרגל גרמני במהלך המלחמה, מאבק שהשתלב בניצחון על גרמניה של היטלר כי: "… הן חשבון ארוך לנו איתו, חשבון בעד הכל.. הכל.." הסביר חגי העירוני השוהה בקיבוץ את תמצית סיפור המעשה. "דן טרזן" המחיש תגובת גיבור ישראלי מול נציג ספציפי של הרשע הנאצי שנקשר בזיכרון יהודי של שואה, ובעיקר מול "ממשיכיו" הרעיוניים. גלילי הציג בפני הקוראים דימוי מקובל של עוכר ישראל מודרני השוחר להכרית את זכר ישראל. השימוש בדמות הנאצים בזמן הווה, בסיפור עלילה שפרטיו בדויים לחלוטין, תאם צורך של חברה ישראלית בטקסט תרבותי שהדגיש גבורה מול אויב ערבי כפיצוי ולקח לחולשה יהודית בעבר. בכל תרבות משמשים טקסטים כתובים לילדים בתפקיד מרכזי כמתווך ביצירת תמונת עבר והווה, קובעת זהר שביט. חשיבותם רבה גם בשל המנדט החברתי הניתן להם, וגם בשל הפואטיקה הפשטנית יחסית שלהם המציגה ומבנה עולם אידאי בצורה ברורה וחד משמעית. בספרות הילדים הישראלית התקיים דגם קבוע ומקובל של קשר גרמני ערבי, שהציג דמות אויב המבקש למחוק את ישראל ממפת העולם. במספר "חוברות טרזן" שהציפו את השוק בשנים אלה עומת הגיבור עם אויבים נאצים כחלק ממאבקו בעולם הרשע. "דן טרזן" היה דגם מעט שונה. המייחד את עלילותיו של הטרזן הישראלי, היתה העובדה שמאבקו בערבים והנאצים הועבר לזמן הווה, ונשען על גרעין עובדתי קלוש, שהפך את דמות הגיבור ועלילותיו לאמינות מעט יותר, וחיזק תבנית סטיכית של עולם עוין בעיני הקוראים הצעירים.

עטיפת "דן טרזן " יוצא לחלל.

דמותו של הפושע הנאצי, כחלק מתבנית העולם שכנגדו הועמד גיבור ישראלי, המשיכה להתקיים אף בחוברת נוספת שעלילתה היתה רחוקה מאד מעולם זיכרון השואה. בסיפור "דן טרזן יוצא לחלל", הופיעה שוב תמונתו של אדולף אייכמן במדור הקבוע של "מצא כותרת מתאימה" שהתפרסם מדי חוברת. גם אם הופעתה המחודשת של הדמות נבעה מעניין שהמשיך להתקיים בשל ההכנות למשפט, הרי שפרסומה חידד שוב תמונת מציאות פיקטיבית שנשענה על זיכרון טראומטי שהמשיך להתקיים, ואף הוליך את הגיבור הישראלי לעלילה נוספת של מאבק צודק ומנצח להשבת חלק של שלל הגזל הנאצי מיהודי אירופה. זכר איימי הנאצים בעולמו של "דן טרזן", היו לא רק אזכור של מציאות עבר, אלא גם של הווה שהמשיך לאיים בדמות פושעים נאצים שעמדו מאחורי מאמציהם של המצרים להשמיד את מדינת ישראל. כך עמד "קולונל קורט" בראש פרויקט מצרי סודי לבניית טיל ענק שכוון להשמדת ישראל. הטיל שהלך ונבנה בבסיס מצרי סודי שמוקם במעבה הג'ונגל כוון לעבר תל אביב ורק תושייתו של דן טרזן מנעה את הצלחת הפרויקט: "ואם נצליח", חשב קורט, "יתגשם חלומנו ומדינת הציונים תושמד" כך הופעלו שרותי הביטחון המצריים, בעצת יועץ גרמני בכיר, בניסיון לחבל בהפקת הסרט "אקסודוס", שהפך ליעד מצרי מתוך הנחה שהסרט יציג את גרסתו הצודקת של הצד הישראלי כך גם יושמו, במהלך חקירת סוכני בטחון ישראליים שנתפסו בקהיר, "שיטות הגסטפו שלמדו המצרים ממדריכיהם הנאצים". פעילות מצרית עוינת זו, שכנגדה אולץ דן טרזן לפעול שוב ושוב, הבנתה את המשוואה : ערבים שווה נאצים. איום השואה המשיך להתקיים במציאות שחייבה צורך ב"מדינה כפעולת תגמול" – בדמות "דן טרזן".
תבנית ז'אנר ספרותי זה חייבה כמובן הבנייה דמונית של "אויב רע" שהעצים את דמות הגיבור הטוב המנצח תמיד. שימוש בדמות הערבי כאויב היתה שזורה גם בספרות הרפתקאות אחרת. גם השימוש בחומרי מציאות הגזורים מהווית הסכסוך הישראלי ערב היו מקובלים באווירת החשש מסיבוב מלחמה נוסף. ברוח ראשית שנות השישים הופעל גם כאן גיבור ספרותי לביצוע משימות לאומיות כתבנית ראויה עד כדי הצורך מצד גלילי להתנצל על האופי האנושי והלא הרואי של עלילת "דן טרזן וחוטפי הילדים" ולהבטיח לקוראים, מעל גבי הדף האחורי של החוברת, כי הגיבור ישוב אל עולמות גבורה לאומית מוכרת בעלילות הבאות. בכמה מן החוברות הועתקה העלילה אל עולם המדע הבדיוני- ככל הנראה תוך העתקה מעלילות ז'אנר אחר והתאמתו למציאות הגיבור הישראלי – בתבנית מסע לחלל או התמודדות עם יצורים מן החלל החיצון. בכל שאר סיפורי העלילה הטרזנית התעמת הגיבור עם הוויה ערבית דמונית, בעיקר בדמות האויב המצרי. המצרים על פי גלילי, כיוונו לא רק כנגד ישראל אלא גם כנגד ארצות הברית ידידת ישראל בתכנון וביצוע טרור בינלאומי שהופעל בכל רחבי העולם. עיקר עניינם רוכז בניסיונות להשיג נשק השמדה טוטאלי, באמצעות ניסיון השתלטות על צוללת גרעינית אמריקאית והפנייתה כנגד ישראל או בניסיון לייצר בעצמם פצצת אטום ומרכיבים של נשק ביולוגי. חווית זיכרון השואה הוצגה לפיכך כאלמנט מרכזי בתבנית עולם ישראלית חד מימדית והעניקה את הגיבוי למעשי ישראל-"דן טרזן".

המשוואה שקיבעה מציאות של: ערבים שווה נאצים, היתה חלק מן השיח הממסדי. משוואה זו הוצגה בפי בן גוריון כבר ב – 1947 בדיון ןסקירת מצב מדינית בפני הועד הפועל הציוני: "אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד וטרור וניסיונות להפריע לעבודתנו – אלא לפני תכונה לעקור את הישוב משורשו ולחסל בבת אחת את "הסכנה" הציונית על יד השמדתם של יהודי ארץ ישראל…" נוסחה זו שהדיה נתקיימו בשיח הציבורי של שנות החמישים הפכה שגורה למן לכידתו של אייכמן כביטוי גלוי ומאורגן של השואה בהקשר לסכסוך הישראלי ערבי. בן גוריון לא החמיץ שום הזדמנות תקשורתית פומבית להציג את הקשר הנמשך בין נאצים בכירים למנהיגות הערבית, בין בפניה ישירה לציבור הישראלי ובין בראיונות בתקשורת העולמית שצוטטו מיד בעיתונות הישראלית. "כאשר אני מאזין לנאומי הנשיא המצרי… נדמה לי שהיטלר מדבר"- צוטט ראש הממשלה ערב המשפט, ובנאומו ברדיו ביום העצמאות תשכ"א הציג בן גוריון מציאות מפעפעת שנאה שבה עשרות מומחים נאצים מייעצים ומדריכים את המנהיגות הערבית בניסיון מחודש להשמדת ישראל- שיח רצוף ביטויים שואתיים שחיזק מציאות הווה מאיימת של "האומה והמוות" כהגדרת עדית זרטל. השיח הממסדי ביקש להבנות מראה מציאות של "גרמניה האחרת" בפי בן גוריון, שנפגש עם הקאנצלר המערב גרמני קונארד אדנאואר, למורת רוחן של מדינות ערב, חודשיים לפני פרסום לכידת אייכמן והבאתו לישראל. היתה זו גרמניה שהוצגה כניגוד לעולם הווה ערבי ניאו נאצי שבו חובה להמשיך ולהאבק. רק ב – 1963 הודתה ישראל פומבית בפעילותה כנגד מומחי טילים נאציים במצריים אך היתה זו מציאות מוכרת לציבור ישראלי דואג. בעולם הפולקלור של ילדי ישראל, לעומת זאת, ניתנה תשובה קבועה ומידית לאיום צוררי ישראל בשריפת בובות היטלר ונאצר במדורות ל"ג בעומר. דרך אחרת למאבק הצודק נמצאה בדמות ספרות גיבורים פופולארית.
זיכרון האירוע ההיסטורי ששולב במאבקי ההווה המזרח תיכוני בעלילותיו של "דן טרזן" היה לפיכך ביטוי לתמונת מציאות מקובלת בציבור הישראלי. גיוס זיכרון השואה, גם אם מניפולאטיבי, ככלי במאבק הפוליטי במזרח התיכון נשען על תשתית רגשית שאפשרה את הפנמת המסר והצגתו כתמונת מציאות גם בעלילותיו של גיבור ספרות פופולארית. משוואה זו של "ערבים שווה נאצים" חוזקה מכח הדמוניזציה שנעשתה ל"אויב". בסיפורי "דן טרזן" הוצג האויב כדמות טוטאלית המונעת על ידי מטרה אחת: השמדת היהודים. הטוטאליות הדמונית חיזקה מחדש את דפוס הדימוי העצמי של "קרבן – גיבור", הפועל בעולם חולשה יהודי אוניברסלי שהועתק למציאות המזרח תיכונית והוליד את הצורך בגיבור. דור שנות הארבעים אימץ את מיתוס הגיבור בלבד, ואולם הזיקה לעם היהודי שהתגברה עם בואם ארצה של ניצולי השואה, וזיכרון השואה שהתקיים בשיח הציבורי בשנות החמישים, שבו והיבנו דימוי זה כדי להעניק יתר תוקף למסר חד משמעי של הצורך בשימוש בכח. היפוך היוצרות, ובניית תבנית "אחרת" שבה הדמות הדמונית שוב לא היתה היהודי אלא האויב הנאצי מצרי, בנתה את מציאות השואה באירופה ברקע הלקח שהומחש במעשי הגיבור. התשובה לאיום של שואה, שהמשיך וריחף מעל מדינת ישראל, היתה דגם של יהודי ישראלי "אחר" "דן טרזן" היה ה"אחר" ששורשיו נטועים היו בדגם הציוני שתמציתו היתה היפוכה של הדמות הגלותית. לא עוד יהודי המובל "כצאן לטבח", אלא ישראלי הפועל מול מציאות מאיימת שבה עמדו הערבים להשלים את מלאכת הנאצים.
מסר זה שהוצג בפני קוראים צעירים, היבנה מציאות סטריאוטיפית של אויב ערבי נורא שהמשגתו כמחייה איום של שואה קיומית חייבה שימוש בכח. לדימוי זה של הערבים וכוונותיהם, היתה אחיזה עובדתית במציאות שנות החמישים והשישים, ומכאן שהיתה זו תופעה "נורמאלית", שאף חוזקה בטעון עקרוני של הצורך להציג, גם בפני קהל קוראים צעיר, מציאות מאיימת מבלי לייפותה. דימויים אלה היבנו לעיני הקוראים דמויות קרטון, בצלם השנאה, שיש להכות בהן בהעדר כל אופציה הגיונית אחרת, וכך הוטמע דגם אחיד של מלחמת מגן צודקת במציאות של "אין ברירה".
בציבור הישראלי היתה החרדה הקיומית שלוותה תמיד חיי יהודים, וקבלה חיזוק חד משמעי לנוכח אירועי השואה, מרכיב קבוע בתחושת ה"אין ברירה". תודעת השואה שהתקיימה לאורך כל שנות החמישים והתעצמה בתחילת שנות השישים עם לכידתו של אייכמן, חידדה את המסר הדיאלקטי של נחיצות הכח כתנאי להמשך קיום פיזי ולא רק ריבוני. הצורך הממסדי להישען על קונצנזוס, בו הוטמע זיכרון טראומטי של גלות ששיאה השואה, ומציאות של הווה ביטחוני מאיים, בנו מודל של גבורה וכח צודק כבסיס הכרחי לקיום. מודל זה השתקף בשיח הציבורי ומצא ביטוי בספרי הלימוד של דור ילדי שנות החמישים והשישים. "דן טרזן" של גלילי היה ביטוי נוסף למודל זה בספרות פופולארית, שחיזקה מסר ממסדי והבנתה נדבך נוסף בחומת ה"מיליטריזם האזרחי", כהגדרת ברוך קימרלינג, שאיפיין את החברה הישראלית בשנים אלה. בהוויה זו כוונה כלל המערכת מבחינה מוסדית ומנטלית להתכוננות מתמדת לקראת מלחמה כחלק משגרה והלך רוח ציבורי מקובל וראתה בכך מציאות טבעית. לאורך כל שנות החמישים והשישים – (ובעצם עד היום(, התקיימה הסכמה בישראל באשר לקדימות המתבקשת של השיקול הביטחוני. הממסד הצבאי לא שלט במערכת הפוליטית הישראלית ולא נתקיימו בה מערכת ערכים המפארת את המלחמה ורואה באלימות מצב חיובי ורצוי-מציאות השוללת לכאורה אפשרות קיומו של מיליטריזם בישראל. ואולם הצבאיות היתה חלק מן הישראליות כשלצבא ולתרבות סביבו יוחס �
�שקל מכריע. כל החוויה הציבורית נקשרה בטקסיות שבמרכזה הצבא. לצבא הושרו שירי תהילה, עלילותיו הונצחו באלבומים, וחלק מרכזי של השיח הציבורי-תרבותי עסק ב"שיח לוחמים", ימי זיכרון, אנדרטאות לגבורת הנופלים ואותות הצטיינות. העצמאות לא נתפסה כתלויה בחסדי האל כי אם בכח שריריו של היהודי החדש. לקח השואה הביא להופעת דגם יהודי פסימי, מיליטנטי ונוקשה שמצוי היה בהווית "עם לבדד ישכון" מול כיתור ערבי, שראה בפעולה יזומה של כח צבאי אמצעי מתאים. מציאות זו שהוכתבה במידה רבה בשל איומי ההשמדה שהשמיע האוייב הערבי ויצרה חשש משואה אפשרית נוספת גם בסופן של שנות השישים. מציאות זו הולידה תפיסת מציאות חד מימדית שביטויי ניכר היה גם בספרות ההרפתקאות לילדים.

אוריאל אופק הסביר בראיון עיתונאי ב – 1986, כי ספרות פופולארית של ז'אנר הרפתקני פטריוטי, ענתה על צורך נפשי שהיה קיים בשנות החמישים והשישים אצל דור קוראים צעיר. העובדה שז'אנר זה, ו"דן טרזן" כחלק ממנו, זכה להצלחה רבה מעידה כנראה כי אופק צדק בהערכותיו, וצורך נפשי של דור צעיר נענה בהבניית תבנית חשיבה שהמשיכה לקיים את זיכרון השואה כנדבך בהווה של ברזל. כחלק מתבנית זו התקיים גם דן טרזן כ"חייל" ישראלי. בהווה ישראלי שבו המשיך להתקיים זיכרון עבר של שואה, היה "דן טרזן" לתשובה ישראלית חד מימדית. במציאות הישראלית נתקיימה הערצה לכח החיילי הישראלי. בן גוריון, כבן דור שהיה מודע ל"חולשה יהודית", נשתכר מכוחו ועוצמתו של החייל הישראלי המנצח. בשדה המציאות של "דן טרזן", נתקיימה גם כן הערצת הקוראים הצעירים למראה הכח המנצח של "דן טרזן", חייל – גיבור של הווה, המנצח גם את זיכרון העבר – בצבא המולדת.

הערות לסיכום

עמוס עוז התרפק על עולם קסום של ילדותו במסתו "הגן האבוד", והציג הוויה בה שמשו בערבוביה דמיון ומציאות. גיבורי מערבונים ודמויות גיבורים נוסח "פלאש גורדון" ו"טרזן" שלצד גיבורי מציאות, היבנו תבנית עולם שבה לא נתקיים קו הפרדה ברור בין קאובויים לאינדיאנים למשחקי יהודים ערבים. זהו גם עולמם של ילדי שנות החמישים והשישים, עולם בו נתקיימו גיבורים כמו טרזן שנלחם ב"רעים, וכמו "דן טרזן" שנלחם ב"רעים" מוגדרים יותר, שהמשיכו לקיים את חלום השמדתו המוחלטת של העם היהודי בישראל. תבנית מציאות של "החיים כמערבון", פיתחה דגם תרבותי בעל דפוסים ברורים שבו "החלשים" מנצחים תמיד ו"המעטים" גוברים על "הרבים". תבנית זו, העריך עמוס עוז, נשתלבה בחינוך ציוני, שהציג קומץ אידיאליסטים צודקים, המוקפים ים של פראים ואכזריים ומנצחים תמיד. בתוך תמונת עולם ברור וצודק שיצר אידיאליזציה של מציאות ואמונה בכוחות הטוב, נשזרה גם הערצה לפשטות המוחצת של הכח. תוספת אידאית של הצדקת הכח כמציאות של "אין ברירה", חיזקה נוסחה ישראלית מיוחדת של פתרון אלים מול מציאות עוינת ושימשה מסר חינוכי לדור ישראלי צעיר.

לגלילי, מחבר סיפורי "דן טרזן", לא היו מטרות חינוכיות נוסח אבנר כרמלי מחברן של סדרות עלילה רבות שקיימו תבנית דומה של גיבורים ישראליים מנצחים. חרף זאת היה לגיבורו של גלילי תוקף רב מכח אמינותו היחסית שנשענה על אירועים שחלקם התרחש באמת, גם אם בצורה אחרת. אמינות זו חיזקה מסר של כח כמוצא יחיד. דן טרזן לא שאף לחסל את האויב אלא את ה"אויבות" כחלק ממלחמת מגן, אך הצגתו של האויב כמפלצת, ושזירתה בתוך חווית השואה שנתמשכה אל תוך ההווה, בנתה מימד אחד ובלבדי של הסתכלות במציאות הווה של איבה שסבבה את הקוראים הצעירים. מימד של "רק כך" בתבנית השיח הממסדי ציבורי, שחוזק באמצעות גיבור ספרות פופולארית, המחיש מיליטריזם שתמציתו תחושת מציאות של "העולם כולו נגדנו". מיליטריזם זה בודאי ואינו משמש כהסבר סיבתי למערכות ישראל שסיבותיהן רבות אך יש בו כדי להעיד על מוכנותה של האומה הישראלית למלחמה ותפיסתה את השימוש בכח כמוצא אפשרי יחיד. הוויה זו הכינה והכשירה את הצעירים ליום מחר של מלחמה אפשרית ולא עשתה דבר כדי להכשיר למחרתיים של מציאות אפשרית אחרת. בתמונת הווה זה התקיים גם "דן טרזן" כגיבור פופולארי של דור שבחן לימים את המציאות הישראלית במרחב. בפריזמה של "רק כך" – נוסח "דן טרזן".
עבור דור שלם של בני נוער, העריכה דליה עופר בנתחה בשנת היובל את זיכרון השואה בעשור הראשון, היה משפט אייכמן והאווירה סביבו זיכרון מעצב. עופר אינה מגדירה את מהות הזיכרון המעצב אך קושרת אותו, ובצדק, לחוויה עתידית של מלחמות ישראל בשנות השישים והשבעים. עלילותיו של "דן טרזן" אינם כמובן משפט אייכמן אף שהתנהלו בצילו. דן טרזן היה בחזקת חווית ילדות פיקטיבית ולא אירוע טראומטי יומיומי של שידורי רדיו. אך במציאות של ילדות הנלמדת לעיתים כחוויה של טקסטים לא קאנוניים אף יותר מאשר מאירועי אמת, נצטרף אולי גם "דן טרזן" גיבור המאבק באיום שואה קבוע ובמחולליו בעבר ובהווה, לשורת גיבורי ספרות פופולארית אחרים, וסיפק "הוכחה" נוספת לשואה ובעיקר ללקחה, במציאות ישראלית מסובכת של ילדי שנות החמישים והשישים.
האם היו למסרים ספרותיים נוסח עולמו של דן טרזן השפעה על דור קוראים צעירים שבגר והלך להילחם את מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים ? קביעה נחרצת אינה קיימת כאפשרות מעשית. תהייה כן.
לקריאה נוספת

א. אשד, מטרזן ועד זבנג, תל אביב 2002
ע. זרטל, האומה והמוות, אור יהודה 2002.
ח. יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, ירושלים 2001.
א. כהן, פנים מכוערות במראה. השתקפויות הסכסוך היהודי ערבי בספרות הילדים העברית,
תל אביב 1985.
ד. עופר, "מה ועד כמה לזכור את השואה", א. שפירא (עו.), עצמאות 50 השנים הראשונות,
ירושלים 1998, עמ' 193-171.
ב. קימרלינג, "מיליטריזם בחברה הישראלית", תיאוריה וביקורת 4 1993, עמ' 140-123.

ת. שגב, המליון השביעי, הישראלים והשואה, ירושלים 1991.

קישורים רלבנטיים
פרס ישראל לדן טרזן : זאב גלילי  מחבר סיפורי "דן טרזן " עונה לחיים גרוסמן

הבלוג של מחבר סיפורי "דן טרזן "

בובה של ארץ מולדת מאת חיים גרוסמן

חיים גרוסמן על מ.אריה

חיים גרוסמן על בול צפת של מ.אריה

תערוכת ציורי התנ"ך של מ. אריה אוצר חיים גרוסמן

קורס אספנות של חיים גרוסמן

גיבורי הספרות הקלה במבצע סיני
ציונות נוסח הוליווד : דן טרזן ואקסודוס

עלילות טרזן בארץ הקודש

דן טרזן הטרזן הישראלי 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • .ג'אטם  On ספטמבר 9, 2005 at 9:22 pm

    הרשימות שלך נפלאות.
    באינציקלופדיה אין את מה שיש כאן.
    אתר מעולה.

  • עדי  On ספטמבר 10, 2005 at 12:44 pm

    אני חושבת שאם היית באקדמיה מזמן היית פרופסור. תענוג לקרוא. חבל שבאקדמיה יושבים טיפוסים עבשים ולא חדשניים כמוך

  • הכל נפלא  On מאי 16, 2006 at 10:44 pm

    הוא עיתון לאומי, ומיועד לפרו-ישראלים יהודים ושאינם יהודים דתיים ושאינם ימניים ושאינם.
    ואני מבין שפרסמת שם פעם, ואינך לא ימני ולא דתי, לאור כתיבתך.
    וחוץ מזה –
    יש להתקנא בידע העצום שלך בתחום התרבות העברית והכללית

  • זאב גלילי  On פברואר 7, 2007 at 11:43 pm

    אילו הייתי מתייחס ברצינות למסקנות מחקר זה שפורסם בכתב העת "זמנים" של אוניברסיטת תל-אביב, הייתי ממליץ להעניק פרס ישראל ל"דן טרזן".

    דן טרזן הוא גיבור ספרותי, פרי דמיונו הקודח של החתום מעלה. במאמר הנושא את הכותרת "דן טרזן: תשובה ישראלית לשואה יהודית" מנסח מחבר המחקר, חיים גרוסמן, את מסקנתו במילים הבאות: "במציאות של ילדות הלומדת לעיתים מטקסטים לא קנוניים אף יותר מאשר מאירועי אמת, הצטרף אולי גם 'דן טרזן' – גיבור המאבק באיום שואה קבוע ובמחולליו בעבר ובהווה – לשורה של גיבורי ספרות פופולרית אחרים וסיפק 'הוכחה' נוספת לשואה ולליקחה. האם היו למסרים ספרותיים נוסח עולמו של דן טרזן השפעה על דור קוראים צעירים שבגר והלך להילחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים? קביעה נחרצת אולי אינה אפשרית אך תהייה בהחלט כן".

    בטרם אספר את הנסיבות בהן המצאתי את דמותו של "דן טרזן" בשנות השישים ואת השגותיי על מסקנות החוקר, אסקור בקצרה את עיקרי דבריו של חיים גרוסמן, שמאמרו הוא חלק מעבודת דוקטור.

    "ביטוי לתפיסת עולם"

    אני חייב להודות כי מקריאת המאמר נתברר לי כי גרוסמן מתמצא ביצירת הנעורים הנשכחת שלי יותר ממני. הוא מנתח ביסודיות כמעט כל אחד מ-29 הסיפורים שפורסמו בסידרה (מהן חיברתי אני 28). וכך הוא כותב בין היתר: "עלילותיו של הגיבור היו בעיקר ביטוי ספרותי פופולארי לתפיסת העולם הישראלית ולנוכחותה רבת העוצמה של חוויית האיום הקיומי שרווחה באותה עת. חוויה זו הולידה את הצורך במתן תשובה בדמותו של צבר ישראלי, המגיב בכוח מול איום קיומי ומגלם את ההיפוך של הוויית האין אונים הגלותית נוכח השואה…"

    " "מיתוס הצבר הלוחם

    "מה שייחד את דן טרזן היה עצם בריאתו בסמיכות למשפט אייכמן בישראל… דן טרזן היה ישראלי גיבור נוסח שנות החמישים והשישים. דמות סטריאוטיפית שאינה עסוקה בהתלבטויות 'פסיכולוגיסטיות' נוסח גיבורי ספרות ילדים עכשווית. עולמו היה ברור וחד משמעי – כשהמולדת קראה לו הוא נענה בלא היסוס. דן טרזן היה גילומה של דמות הצבר, כפי שהובנתה והתקבעה בתודעתו של דור התקומה. למן שמו הישראלי דרך אופיו, תכונותיו הפיזיות ותושיותו הרבה ועד לנכונותו לפעול לא היסוס למען המולדת… הערצת הכוח, הערצת הצבר העברי הגיבור, ביטאו מיסטיקה של גאולה ציונית המשולבת במיסטיקה של אלימות וכח… כך הבנתה החברה הישראלית את מיתוס הצבר הלוחם ויצרה את המיליטריזם בדמות חייל וצבא ישראליים הנלחמים במלחמת אין ברירה… דן טרזן לחם את מלחמתו של עם ישראל , הפעם בארצו הריבונית, כנגד צורריו. הוא היה הישראלי הצודק ולכן המנצח, אשר בלית ברירה הפעיל כוח בעולם שבו הוצג הכוח כממשות היחידה המובנת לצד השני"

    מאבק בערבים ובנאצים

    ובהתייחסו לפרסום סיפור חטיפתו של אייכמן והבאתו לישראל כאילו בידי דן טרזן, כותב גרוסמן: "פרסום הסיפור כעלילת גבורה טרזנית איפשר לזאב גלילי לעקוף מגבלות של צנזורה ולזכות במחמאות העיתונות היומית שהעניקה לדן טרזן את הקרדיט הראוי לו"
    ובהמשך הוא כותב:"… הדבר שייחד את עלילותיו של הטרזן הישראלי הייתה העובדה שמאבקו בערבים ובנאצים הועבר לזמן הווה ונשען על גרעין עובדתי קלוש. מימד זה היקנה לדמות הגיבור ולעלילותיו אמינות מסויימת ותרם לביסוסה של הבניה סטיכית של עולם עוין בעיני הקוראים הצעירים".
    "עלילותיו הפיקטיביות של דן טרזן שנאבק הן בנאצים מחוללי השואה והן בערבים היו אם כן חלק ממסכת גבורה שנגזרה מסיפור השואה".

    עד כאן דברי גרוסמן.

    בלי קשר לשואה

    ועכשיו כמה דברים על הרקע להיווצרות הדמות הזו, שכבר ספרתי עליה כאן פעם. דן טרזן לא הופיע בעקבות משפט אייכמן אלא בעקבות סיבה פרוזאית יותר: מועד השחרור שלי מצה"ל. עבדתי אז כעורך חדשות בעיתון "חרות". מישרה מכובדת ומאתגרת אבל במוסד שהתייחס למשכורת רק כאל מחווה אקראית של רצון טוב. חפשתי פרנסה, עשיתי המון חלטורות. באותה תקופה נפוצה אופנה של סיפורי טרזן בחוברות, שכתבו רבים וטובים, החל מאהרון אמיר וכלה בעמוס קינן. עלה בדעתי לכתוב סיפורי הרפתקה כאלה תוך עיצוב דמות של טרזן ישראלי.

    סיפור המסגרת היה נער שיצא עם הוריו לאפריקה, המטוס התרסק בדרך והוא ניצל אך איבד את זכרונו. חי שנים בין החיות עד שחזר אליו זכרונו והחליט לחזור לישראל. כאן הפך לסוכן המוסד ובמסגרת פעולותיו חטף את אייכמן, איתר אוצר יהודי שנשדד על ידי הנאצים, פוצץ מפעלי טילים מצריים וסוריים, גילה והרס מפעלים לייצור נשק כימי, סיכל ניסיון לחטוף צוללת גרעינית אמריקנית ועוד. אלה היו סיפור הרפתקאות נוסח חסמבה ונוספו להם גם עלילות ללא חינוך ציוני בעליל – דן טרזן טס לחלל, דן טרזן מגלה שרידים של לוחמי בר כוכבא שהסתתרו מאז המרד במדבר יהודה, דן טרזן מאתר אדם שהמציא שיקוי של רואה ואינו נראה (זכויות הרעיון שמורות לסופר הבריטי ה.ג. וולס) ועוד.

    שעשוע שעיצב דור?

    החוברות הללו הצליחו מאד ושיפרו מעט את מצבי הפיננסי. הפסקתי להוציא אותן לאור לאחר שמצאתי עיסוקים מעניינים וחשובים יותר. מעולם לא ייחסתי חשיבות לאותו שעשוע נעורים.

    מחבר המחקר עשה עבודה טובה אך הותיר בתיקו את השאלה אם המציאות היא שהכתיבה את הסוגה הספרותית הזו (שכללה עוד סיפורים דומים כמו חסמבה של יגאל מוסינזון, סידרת ספרים של שרגא גפני בפסבדונים אבנר כרמלי ועוד רבים). או שהספרות הזו עיצבה את המציאות.

    גם כרמי גילון קרא

    במרוצת השנים פגשתי אנשים רבים שקראו את דן טרזן. למעשה כל מי שצעיר ממני בחמש או עשר שנים (דהיינו שהיה אז בגיל 10 עד 15) קרא את החוברות שתפוצתן היתה גדולה יחסית והן עברו מיד ליד. אמנה שמותיהם של כמה מהם: נפתלי מנדלוביץ, יועץ השקעות; חנה כשר פרופסור לפילוסופיה יהודית; משה מרכזי איש שיווק בכיר; ישראל לוי, איש אבטחה בכיר; רמי טל עורך בכיר בידיעות אחרונות ועוד. בדיקה מדגמית יכולה ללמד שקשת ההשקפות של קוראי דן טרזן אינה שונה מקשת ההשקפות של כלל הציבור בארץ – מחסידי ארץ ישראל השלמה שמן הפרת עד היאור ועד חסידי נסיגה עד לגבולות תל אביב. רמי טל סיפר לי שבמהלך עריכת ספרו של כרמי גילון, ראש השב"כ לשעבר, למד לדעת כי גם גילון קרא את סידרת דן טרזן בנעוריו. אם לשפוט לפי הדברים שאמר גילון במצגת ארבעת ראשי השב"כ לשעבר בידיעות אחרונות, קשה לי להגיד שאני גאה בהשפעה שהיתה לדן טרזן על חלק מקוראיו לפחות.

    בין מציאות למיסטיקה
    ולסיכום עניין חשוב יותר. מחבר המחקר אמר לי שהוא עצמו נמנה עם קוראי דן טרזן בילדותו וכי השקפותיו קרובות לאלה המובעות במקור ראשון. למרות זאת נודפת מן המחקר הזה מגמה המאפיינת את המחקרים ההיסטוריים והחברתיים של האקדמיה הישראלית. כי מה בעצם האמירה של דן טרזן? שהערבים הם ממשיכי דרכם של הנאצים ומבקשים להשמיד אותנו; שהם מאיימים עלינו בשואה; שעלינו לצבור כוח כדי להגן על עצמנו.

    האם אלה אמירות דמיוניות כל כך? האם לא היו נכונות אז כפי שהן נכונות היום? האם צריך ספרות ילדים מתלהמת כדי לפתח תודעה של מה שגרוסמן קורא "מיליטריזם בדמות חייל וצבא ישראליים הנלחמים במלחמת אין ברירה"?

    האם מה שתאר דן טרזן זו "מיסטיקה של גאולה ציונית המשולבת במיסטיקה של אלימות וכח" ? דומה כי המחבר נסחף למיסטיקה של האקדמיה, המתעלמת מן המציאות ורואה בה מיסטיקה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: