מלחמת שני הדגלים

רונה יפמן שני דגלים

אנשי חבורת "המפוספסים" בהרכב כמעט מלא.

החל מהשבוע הבא  בשני בפברואר  2006  יוקרן בגלריה  זומר  בתל אביב  סרטה של הצלמת והאמנית רונה יפמן "שני הדגלים " סרט שכותב שורות אלו הוא אחד השחקנים שבו .סרט שבודק מחדש את מיתוס החבורות הישראליות בסיגנון "חסמבה והבלשים הצעירים.

בעבר הלא כל כך רחוק ,חבורות הילדים היו חלק אינטגראלי ביותר מהעולם של ילדי הארץ הן במציאות והן בספרות . עוד מאז שנות הארבעים כאשר הופיע בעברית סיפור החבורה האמיתי הראשון "שמונה בעקבות אחד " של ימימה טשרנוביץ אבידר ולאחר מכן סיפורי חסמבה של יגאל מוסינזון שהפכו לרבי מכר ופתחו את הסכר למבול עצום של סיפורי וסדרות חבורות מקוריות ( וגם מתורגמות ) מכל סוג ומין : השלישייה , הרביעייה הנועזת , החמישייה, השישייה, השביעייה הסודית ,חבורת הבלשים הצעירים ,חבורת האמיצים , חבורת הנועזים ,חבורת התאומים ,חבורת בלשי הכיתה, חבורת המרובע הכחול ,חבורת כוח המוח , חבורת פופיק ,חבורת צ'ופצ'ק חבורת ספיד, חבורת ג'ינגי', ורבים רבים אחרים, לעיתים בני מין אחד בלבד לרוב בני שני המינים ולרוב במאבק כנגד אויב או חבורת אויבים שאיך שהוא שיקפו גם את לעיתים קרובות את האויבים של החברה הישראלית כולה , אנשי הפשע או זוממי מזימות ערבים שבהם נלחמו אנשי החבורות באומץ ובהצלחה.
אולם כיום או עד הזמן האחרון סיפורי החבורות אם כי עדיין קיימים סבלו מידה גדולה של ירידה בעניין הקוראים הצעירים שכיום קוראים הרבה פחות . ובכלל היום יש הרבה פחות חבורות ילדים וחלק גדול מהילדים מעדיפים לבלות את זמנם בבדידות מזהירה ליד המחשב ודומה שמשחקי החבורות שפעם היו חלק כל כך אינטגראלי מהילדות נעלמו מהרחובות ..

אולם בזמן האחרון ממש ייתכן שהמצב משתנה שוב, דווקא בשוק הספרים החרדי מופיע ספרי חבורות רבים ,ובטלוויזיה התוכנית הפופולארית ביותר היא ה"שמיניה " גרסה מודרנית עדכנית של סיפרי חסמבה שזוכה להערצת המונים וחבורות רבות מוקמות בהשראתה וממש בעת כתיבת שורות אלו יצא ספר מאת עטרה אופק בהשראתה "השמינייה ותעלומת המסיכה הבורמזית ". מה שמראה שאולי יש עוד חיים ועניין בחבורות . .

עולם החבורות זוכה לתחייה גם מזווית בלתי צפויה שונה עד כמה שרק אפשר מהשמינייה בסירטה החדש של רונה יפמן ". 2 דגלים " ,סרט שמציג זווית מאוד לא שגרתית ומאוד טורדת מחשבה על אותו עולם מיתי של חבורות כפי שעוצב בספרים כה רבים וגם בכמה סרטים ידועים כמו "חסמבה ונערי ההפקר" ורונה הופכת אותו על ראשו ומכריחה אותנו להציץ בכמה דברים שלו שאולי היינו מעדיפים שלא להציץ בהם ולא לחשוב עליהם .

היוצרת

  

 

רונה יפמן היא צלמת צעירה ואמנית ומוכשרת ביותר. היא בוגרת בצלאל, בעיקר בצילום תיעודי – סטילס ווידאו.
רונה היציגה את תערוכותיה הייחודיות במוזיאון ת"א, בגלריית זומר ותערוכותיה אף הוצגו ביריד אומנויות בבאזל ובניו יורק. היא זכתה בפרס האומן הצעיר ע"ש הנסל וקיפר מקרן וולף ובפרס הצלם הצעיר של ז'ראר לוי בסך 8,000 שקל ממוזיאון ישראל. . "יפמן משלבת באופן מקורי בין רצינות לקלילות ובין אחריות גדולה לעליזות", כתבו עליה השופטים ניסן פרץ, שרית שפירא וגלעד אופיר. "יפמן יוצרת חיבור מיוחד במינו בין הצילום הכמו תיעודי ובין הפן התיאטרלי של מדיום הצילום".

"סמיילי " צילום מאת רונה יפמן .

אני ורונה יפמן נפגשנו לראשונה ב"כנס הדמויות הבדויות " שניהלה מכללת אורנים על נושא דמויות בדויות ברשת ומחוצה לה .ושנינו היינו בין המרצים ושם היציגה רונה את הפרויקט המרתק והמתמשך שלה של אוסף צילומים של בני משפחתה בתחפושות שונים וכפי שיכלו להיות , דהיינו כאילו כולם חיו במציאות חלופית נושא שתמיד עניין אותי .
לאחר מכן היא צילמה מאמר שלי במגזין "פירמה "  על המוציא לאור מ.מזרחי שפירסם רבים מסדרות החבורות הקלאסיות .שוב התמזגות של תחומי עניין .
.ולאחרונה רונה יצרה סרט מיוחד במינו שעוסק במאבק בין שתי חבורות "המפוספסים והקפוצינים" .
אבל כמובן כמו בכל פרויקט של רונה יש כאן הרבה יותר מהנראה לעין במבט ראשון .
רונה יצרה בסרטה מעין עולם בדיוני שלם שבו " חבורת המפוספסים" הם בעלי היסטוריה עשירה לפחות כמו זאת של חסמבה בזמננו המגיעה עד לתקופת המנדט הבריטי , היסטוריה שמגולמת פיזית בידי שתי דמויות של "ותיקים" פעילי החבורה המקבילים לחסמבאים מתקופת המנדט .
אבל מי שמצפה לעלילה דמוית סיפורי חסמבה צפוי החל משלב מסוים להפתעה .זהו אינו סיפור חבורות "טיפוסי" ובמידה רבה הוא סוריאליסטי אבל בו בזמן הוא אומר לנו הרבה על עולם הרגשות העומד מאחורי הדמויות עצמן, החבורות והסיפורים עליהם .
להלן ראיון עם רונה יפמן על יצירתה :

 
רונה יפמן מחובקת עם חבר בחבורת "המפוספסים " ( אלי אשד)

 

אלי: איך היגעת להיות צלמת ובמאית ?
רונה : למדתי בתיכון צילום, וכבר אז התחלתי בהעמדה ובימוי של חברים שלי בכל מיני פוזות וסיטואציות ביזאריות כחלק מניסויי הצילום שלי, וכמובן שזה היה מאוד משעשע , אח"כ בשלב יותר מאוחר למדתי בבצלאל והתפתחתי עם הכוון והאופן ביטוי שלי בצילום, שבמידה שווה כמעט משלב בין הפן התיעודי, כלומר השראה מעולם המציאות הקיים סביבנו, ועולם שמובא יותר מהדימיון, עולם שהוא השלכה של המציאות ופישוטה , אולם אני טוענת להיותו מציאותי באותה מידה. כן, אני גם עובדת כצלמת "פרי לנס" לפרנסתי, ומלמדת. אבל מבחינתי העיסוק העיקרי שלי בחיים הוא בצילום וביצירה עצמאית- אישית מה שנקרא "אמנות" רחמנא ליצלן . מבחינתי גם צילום עיתונות/ סרט דוקומנטרי/ או כל צילום אחר הוא סוג של בימוי . הבחירות שאנו עושים מהשלב הראשון ביותר הם החלטות של "בימאי" מסוג זה או אחר.
אלי. עסקת כבר בבימוי סרטים בעבר ?
רונה : תמיד עסקתי לצד צילום הסטילס גם בוידאו. כעוד ערוץ יצירה, במיוחד בכוון הקולנועי שלו . אך גם את תערוכות הצילום שהצגתי בעבר תפשתי כסוג של עשיית סרט. כל תצלום הוא קאט בזמן מתוך האפיזודה של הדמות הנראית , הלוקיישן, הז'סטה וכו". לפני הסרט הזה עשיתי כמה סרטים דוקומנטאריים קטנים :
סרט אחד היה על ילד קיבוץ בן 12 שלוויתי אותו במשך 8 חודשים עד הבר מצווה שלו סרט דיוקן תיעודי באורך 20 דקות שבמהלכו נכנסתי לעולם שלו ולמציאות הלא פשוטה שהוא גדל בה , כילד עם קשיי למידה לאם חד הורית מבוגרת יחסית בקיבוץ, שזו חברה שהכי מדגישים בה את החריג , (ומי שמכיר קיבוצים יודע ומבין את השריטה…) ילד מאוד מיוחד ומאוד הזדהיתי איתו .
אלי: את תמיד מזדהה עם מושאי הצילום שלך ?
רונה : . כן . אני מאוד מושפעת מהאנשים שאני בוחרת לצלם, ולפעמים אני תופשת את עצמי מדברת אותם או כמותם בתקופה שבה אני עובדת איתם, וגם אחרי בעצם…. כלומר בטון דיבור , בשימוש במילים מסויימות ומשפטי מפתח….
אבל אימו של הילד מאוד לא אהבה את התוצאה ואת מה שהיא ראתה והחליטה לא להקרין אותו בבר מצווה שלו . ביגלל סירוב האם הסרט לא הוקרן מעולם במסגרת מקצועית הוא הוקרן רק במסגרת לימודים .
אחר כך עשיתי סרט קצר על בני נוער שמסתובבים בעיר, בתל אביב, במיוחד בלילות. הסתובבתי בינם ופגשתי בנערה אחת מיוחדת שהיתה אז בת 16 וקצת, בשיאה של "תקופת קצה ריגשית" בחיים שלה , אחת כזאת שלא מוצאת את עצמה במסגרות המקובלות של בית-ספר, שמתלבשת אחר, שמתחברת עם אנשים שבד"כ יותר מבוגרים ממנה בהרבה, בתקופה של יצרים ומשיכה להרפתקאות ריגשיות, אך עם יכולת ניתוח מילולית של המציאות כפי שהיא חווה אותה למרות העוצמות הריגשיות, ועולם ויזואלי ומוסיקלי שמאוד חיבר בינינו. עקבתי אחריה כל הקיץ, דיברנו הרבה, אהבתי אותה, היא היתה הגיבורה שלי באותה תקופה וזה היה מאוד חזק .קוראים לסרט "פרילנד" וזה סרט של 13 דקות. אבל הוא אסור להקרנה כי הנערה ראתה את התוצאה ונבהלה ולא רוצה בהקרנתו. .
אלי:. למה הם נבהלים כל כך מהסרטים שלך ?
רונה : אני מניחה שיש בי את היכולת להיות שקופה, להעביר דרכי עולם ריגשי של מישהו אחר… יש משהו בסרטים האלו שחושף רגשות עמוקים, אמביוולנטיות, ביקורת חברתית, קושי, פנטזיות, תשוקות… עולם פנימי מאוד ספציפי ומקורי. לצערי , אנשים נרתעים לרוב מלהיות ספציפיים, מיוחדים ואותנטיים… הם חוששים…זוהי תופעת העדר אולי?…. רוב האנשים חוששים לחשוף את הרגשות שלהם כלפי המציאות , לחשוב ולהביע מה באמת הם מרגישים ומהי דעתם על דברים, בעיקר כי הם חוששים מ"החברה ", ממה יגידו עליהם ה"כולם"… ה"אחרים" , (שדרך אגב זה תמיד אלה שמפחדים מהצל של עצמם לא פחות…) שיבקרו אותם, שלא יאהבו אותם…הם לא מבינים עדיין את היופי הגלום בם עצמם, את המתנה שבלהיות אותנטי , ושיש להם להגיד לעולם- לחברה בזכות זה ובזכות היכולת שלהם לתקשר את זה החוצה . בעיני, להיות אותנטי זה דבר גדול, בעל חשיבות ויופי בלתי רגיל. ולכן אני בוחרת באנשים כאלו, וגם חבריי כאלה. אני חושבת שזה מאוד עצוב שהרבה אנשים כשהם מתבגרים, מוותרים על הקול המיוחד והמחשבות שלהם בגלל כל מיני תפיסות ו"קונוונציות" חברתיות מעוותות, מבקרים את עצמם ומרגישים שאם הם כאלה כנראה שמשהו איתם לא בסדר והם צריכים להשתנות…להיות משהו אחר, כי רק ככה יאהבו אותם, הם שופטים עצמם דרך עיני ה"חברה" המדומיינת שלהם. כל אותם חוקים ופחדים וקיבעונות שמנסים לשטוף אותנו בהם כל הזמן… . לנערה וגם לאם של הילד שצילמתי, לא היה מספיק ביטחון עצמי להיות עד הסוף, ולהתמודד עם זה בסרט ועם מה שמוצג שם , וחבל. חברים ומכרים שראו את הסרטים במסגרת פרטית, ולא מכירים אותה , ראו בה גיבורה מרגשת וחזקה , גם כמה אפילו בכו בסוף. וכך גם לגבי הילד, שידע בגיל 12 וחצי לתאר את עולמו הפנימי ואת המציאות החיצונית המורכבת שהוא חי בה, באופן כנה, רגיש, בוגר לגילו, ומתגלה בסרט מילד שתחילה מצטייר בעינינו כמוזר, לא מקובל, דחוי אפילו, ל "ילד אמיתי", שמודע לעצמו, יודע לחלום, להרגיש ולהאבק על מה שהוא רוצה. וזה מנצח את הכל . אין הרבה כאלה….

המשפחה הבדויה

 

אלי: :את יכולה לספר על הפרויקט הקודם שלך של ה"משפחה הבדויה " ?
רונה: זה היה במשך תקופה של כמה שנים ,התחלתי אותה כסטודנטית כשצילמתי את המשפחה שלי במשך שנים . וה"טריגר" היה אחי הצעיר שעבר משבר קיצוני של גיל ההתבגרות . חזרתי אז לעיר שגדלתי בה במתבגרת, קרית  טבעון ולמשפחה שממנה ברחתי כמתבגרת, וניסיתי לשחזר דברים, הפעם מנקודת מבטי הריגשית, מעין מסע לעבר במנהרת זמן כשהפעם יש לי שותף תאום, אחי , גיל, שהווה השראה וגורם משמעותי ביותר להתפתחות האישית והיצירתית שלי ושל הפרוייקט. גיל היה מודל פעיל. מצולם, מצלם, מקור השראה, שותף למסע ונפש תאומה ברוב הצילומים .

 

 

הצילומים היו שילוב של פיקציה ושל תיעוד .היו בצילומים הרבה פנטזיה . אני ובני משפחתי התחפשנו הרבה ויצרנו דמויות שגילמנו. ביימנו את בני משפחתי בתור עצמם וגם ובתור כל מיני דמויות בכל מיני סוגי לבוש .הדמויות היו חצי הם וחצי אלגוריות.ולא תמיד אפשר לדעת מהתמונות מה אמיתי ומה בדוי .
מהפרויקט הזה נוצרו המוני צילומים במשך שש השנים שעבדתי עליו והדמויות השתנו עם הזמן. אנשים שינו הופעה, צבע שיער, התבגרו וזה תיעד חלק מתקופה בחיי בחיי משפחתי והמצולמים האחרים. אחי למשך זמן מסוים שינה את מינו לאישה ואחר כך חזר להיות גבר . ואני עדיין מצלמת אותו .

"באני " צילום מאת רונה יפמן.

בשלב מסויים אחיה של רונה,גיל יפמן , שינה את מינו לפרק זמן  ,ושתי האחיות היציגו אז תערוכה משותפת , אולי  חסרת תקדים מסוגה.  רונה  ואחותה גיל  ביצעו  שימוש טרנסג'נדרי וקצת סקסואלי בעבודותיהן המשותפות . גיל חזר לאחר מכן להיות גבר.

 

רונה :אני עדיין מצלמת את גיל .
אחרי שסיימתי את הפרויקט הזה היה לי סוג של משבר והרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות רציתי להוציא ספר תמונות אבל לא מצאתי מימון והייתי בדיכאון חצי שנה ואז ראיתי שיש מכרז לסרטים ניסיוניים של הקרן החדשה , באצירתה של האמנית מיכל היימן, זו היתה הזדמנות מאתגרת ומעניינת , סוף סוף לאמנים ליצור סרט .
והחלטתי לפנות אליו והיגשתי תסריט.את התסריט הזה והוא היה בין הזוכים .והנה הסרט.

המפוספסים נגד הקפוצ'ונים

אלי: איך היגעת לנושא החבורות ?
רונה : חבורות זה משהו תמיד שהעסיק אותי תמיד רציתי להיות בחבורה ואפילו להיות מנהיגה אבל זה מעולם לא קרה. מילדות יש לי חוויות כאלו של מישהי שהיא תמיד בחוץ ושל שונות .אני אשת שוליים שרוצה להיות במרכז אבל מצד שני נכון שאני רוצה לשמור גם על הייחודיות שלי ולא להיבלע בתוך הקבוצה
.יש בזה משהו מאוד מושך, בתחושת השייכות, שיש מטרה משותפת וסוד  שמאחד ומייחד ביחס לשאר החברה.

לדעתי אחת הסיבות שאני צלמת ובמאית היא כי כך ממציאה את החבורה שלי בכל פעם מחדש. אני פתוחה לפגוש אנשים מיוחדים ומרגשים כל הזמן, אנו עושים דברים ביחד, יוצאים להרפתקאות, לפעמים קצרות ולפעמים ארוכות ( כמו בסרט הזה ) חלק נשארים חברים ושותפים לשנים רבות גם לאחר הצילומים.

 

אלי אשד כחבר בחבורת "המפוספסים " עם דגלים.

אלי: ואיך נוצר הרעיון לסרט עצמו ?
.

רורונה : התסריט הוא תוצר של כמה דברים : שלושה סרטונים שצולמו באפקט לילה ((nightshot המתארים שלוש אפיזודות ליליות שונות שמתרחשות בעיר :  אישה  עם אנטנה שקולטת שדרים , נער  הזוי המסתובב ברחובות עם סכין, חבוש במסכת קרטון של סמיילי, והשלישית מתארת ארבע בנות הלבושות כמו בתקופת קום המדינה, הן מגיעות במסע בזמן  מימי הפלמ"ח לתל אביב המודרנית , נרתעות ממה שהן רואות בתל אביב של היום ומעדיפות לחזור. אולם, נראה כי  הדבר המרכזי שהוביל לכתיבת התסריט של "שני הדגלים", היה האפקט של האינתיפאדה של 2001-2003 . בכל יום היה פיגוע ובכל יום אנשים מתו, היה פחד נוראי ברחובות, תחושה חזקה  של כאוס, סוף העולם, כאילו הכל מתמוטט . פחדתי, וחשבתי על האויבים חסרי הזהות,  ואיך שני הצדדים שותפים לפחד. הם לא מכירים אותנו בדיוק כמו שאנחנו לא מכירים אותם, חסרי זהות, ניזונים משמועות שהופכות לדעות קדומות, לסטיגמות ולשנאה, ושבעצם זהו הבסיס ממנו צומחת איבה על זמנית, והתנכרות ל "אחר" באשר הוא. ואז הופיעו : ה"מפוספסים" ו"הקפוצ'ונים" , שתי חבורות שונות זו מזו בכל, בעלות הסטורה ארוכה של סכסוך, ומה שהכי גרוע בהן הוא שהן קנאיות ובטוחות אך ורק בצדקת דרכן.  "שני דגלים"  הוא משחק אסטרטגיה  ששיחקנו בילדות בלילות בוואדי בטבעון. שנאתי אותו מאוד וכתבתי על זה תסריט . חוקי המשחק הם : לכל קבוצה יש דגל והמטרה היא להתגנב לטריטוריה של הקבוצה השנייה ולגנוב את דגלה. מי שנתפס, נלקח בשבי והקבוצה המנצחת היא זו המצליחה לגנוב ראשונה את הדגל של השנייה  ולהגן על שלה. המשחק, מתרחש ברחובות תל אביב, בעיקר בלילה, מתחת לאפם של העוברים ושבים, מה שהופך את רחובות העיר המוכרים  והיומיומיים למקום מפוקפק, לזירות פשע.

 

רונה יפמן שני דגלים

מנהיג המפוספסים ושתי חברות .

אלי : יש איזה שהוא מסר מיוחד שאת מנסה לבטא בסרט ?
רונה : יש מסר, יש כמה. הרעיון העומד בבסיס של קבוצה, התאגדות חברתית והתגייסות למען מטרה משותפת, הוא דבר אשר מושך ודוחה אותי בו זמנית.  אני רוצה להצביע על אנשי השוליים בחברה,  שמצד אחד נדחים ונדחקים הצידה , ומצד שני, נכנעים להמון עכבות ולא יודעים לתקשר ולפעול כדי להשיג את רצונם, ולהיות שווי זכויות.

בסרט הזה  יש גם מחווה של דור "שלישי" להקמת המדינה לדור ה"מייסדים".

כשחושבים על  האופן שבו מועברת ומחלחלת אלינו ההיסטוריה והמורשת הציונית במהלך השנים, זה כה דחוס ואינטנסיבי, עד לשיאים של  קקפוניה סהרורית אחת גדולה…מניפולטיבית, מטורפת, מכעיסה, מצחיקה, עצובה, אנושית…..

 ב "עימות" בין החבורות בסרט, אין מנצחים . כולם מפסידים, החברות מתפרקת, כל אחד מתדרדר בדרכו  למוות, להשפלה, ולהרס עצמי של ערכים ומוסר. ויש גם את העימות הפנימי, האמביוולנטיות המרכיבה את נפשו של כמעט כל אדם חושב, השואף לחופש…

 

 

 

 

אלי אשד כחבר בחבורת "המפוספסים".

 

 

 

רונה יפמן שני דגלים

קפוצ'ונים.

מה שמדאיג אותי כרגע בקשר לחבורות זה להגדיר יותר טוב את הקפוצ'ונים….הם כן או לא ה"ערבים" הם לא או כן ה"מזרחים". הם סתם ילדים או לא סתם ילדים- הם כועסים ומרגישים בשולי החברה… למעשה הם ה"פחדים" של המפוספסים אבל הם מציאות- ויש להם את היופי והמגניבות שלהם…

רונה יפמן שני דגלים

הסרט הזה הוא אומנם סרט אקשן, סרט מלחמה, בין חבורות חבורה אחת ה"מפוספסים" שכולם גרים באותו המקום בעיר ויש להם דגל משלהם וזיכרון היסטורי של סיפורי מיתולוגיה היסטוריים של תולדות חבורתם שמספרים שני החברים הזקנים של החבורה .
לחבורה השנייה , הקפוצ'ונים אין זהות כזאת. הכוח שלהם הוא באחידות הכמעט צבאית שלהם ובהסתרת הזהות האישית,כולם שם לובשים קפוצ'ונים ומסתירים את עיניהם עם משקפי שמש שחורות שכתוצאה מהם לא רואים להם את העיניים חוץ בבסצינת השכבה המונית . אבל בו בזמן הם טיפוסים שונים זה מזה וגם אקסצנטרים למדי . את הקפוצ'ונים מאחד הכעס אבל גם האופן שבו הם תופשים את העולם : כמגרש משחקים אחד גדול…חסר חוקים וגבולות…לועגים למוות. אבל… …את האבל הזה תראו בסרט .
הסרט שואל את השאלות הבאות: האם סיפורי ההיסטוריה והעבר והערכים של פעם של חברות סובלנות ונאמנות זה עוד מספיק כדי לאחד את הדור הצעיר העכשווי של החבורה של היום ? ( זהו דור דקדנטי שמיוצג על ידי המנהיג והתאומות )
האם אוייב משותף עוד מספיק לזה שהרי הקפוצ'ונים בסרט אינם אוייב ברור והסיבה לשנאתם את המפוספסים אינה ברורה ( חוץ מהעובדה שהם לגמרי שונים בלבוש ובהוויה החיצונית ועושים בלאגן בעיר ).ובכלל האם המלחמה בין שתי הקבוצות היא פתרון הכרכי ? אולי הקפוצ'ונים זועמים כי הם מרגישים דחויים ? ובשוליים ושאין להם מקום בעיר והם צריכים לקחת את מקומם בכוח .
הסרט הוא גם פרודיה על ההיסטוריה וסיפוריה והמיתוסים, שמבחינתי הם מקסימים ומכובדים לגמרי, אבל מה שביזארי לפעמים זה לחשוב על האופן שבו המורשת שלנו מועברת לנו מגיל אפס לאורך הילדות, הגן, (כילדה גדלתי בקיבוץ בשנות השבעים עם כל המשתמע מכך), ספרי הנעורים, עדויות של ניצולים, סיפורי הצבא, טלוויזיה, עמוד האש, טקסי זיכרון, סרטי הקולנוע הישראלים, דמויות מפתח בתרבות מתקופת הפלמ"ח ולפני כן, , סבתות, סבים, אמהות, אבות, דודים, דודות, מורים, מורות…ועוד ועוד…רגשות האשם, האשמות לבחוץ, העם היהודי, סבלו, השרדותו, תקומתו…- זה נשמע כמו קקפוניה סהרורית אחת גדולה…איך שאני מתרגמת את זה זה מאוד אמביולנטי: מעורר הזדהות אבל מכעיס , מניפולטיבי אבל גם אמיתי , חד צדדי אבל השרדותי, מטורף לגמרי, אבל אנושי. עצוב, קשה, הזוי, ובעיקר מצחיק.
בסופו של דבר הסיפור של שתי החבורות היא תירוץ לתאר בצורה מוסווה את סיפור החיים שלי.

רונה יפמן שני דגלים

רונה שיתפה אותי במהלך הסרט בכמה תפקידים. הן בתור מרואיין חוקר על נושאי החבורות וגם הכניסה אותי לצילומים כאחד מחבורת המפוספסים שמתפקידו מסתכם בלאמר "הם לא משלנו " כשהוא רואה את החבורה האויבת כשהם חודרים לעיר לראשונה ( עם הבעת פחד וסלידה מתאימה ).
ובכן אני מודה ומתוודע שהייתי מעדיף שתפקידי הקולנועי הראשון לא יסתכם רק כעוד שונא זרים אבל לא תמיד אתה מקבל את מה שאתה מבקש .
אלי : למה אני אומר בסרט דווקא את המילים האלה ? אני נראה לך כזה קסנופוב ?
רונה : אל תשכח שבסרט אתה מגלם דמות מסוימת – התפקיד של הדמות הוא להיות נוכחת בהגעתם של הקפוצ'ונים הללו אל תוך העיר, הרי היא הטריטוריה של המפוספסים, ולכן האמירה- סלידה הזאת- מה עוד שהם עושים דברים איומים ונוראים (משתינים, הורגים עכביש של ילדה ומרביצים אח"כ למפוספסים הורגים את מנהיגי העבר וכו') כך שבהחלט האמירה הזאת נראת לי מוצדקת .
אלי:  ומה יהיה הפרוייקט הבא שלך ?
רונה :אני שוקלת לעסוק באישה עם זקן שאותה מגלם גבר וגם תהיה תערוכת תמונות ואולי סרט אבל זה בתהליך עיון . .

.סך הכל "2 הדגלים" הוא סרט מעורר מחשבה שכופה עלינו לחשוב מכמה צדדים שונים על החבורות ומסרב לראותם אותם כ"שחור לבן ". ויש לקוות שאולי יום יבוא וכמו בכל סיפור חבורות טוב יוגש לנו סיפור ההמשך אולי הפעם המפוספסים עושים שלום עם הקפוצ'ינים כך שנראה שהסיפור יכול להסתיים לא רק בצורה שחורה אלא גם ציבעונית ?

הקרנת הבכורה  של "שני הדגלים " היא   ביום חמישי ה-2.2.06 2006 בגלריה  זומר בשדרות רוטשילד 13 בתל אביב. הפתיחה היא בשמונה בערב .
התערוכה שההקרנה היא חלק ממנה תוצג בין  02.02-15-03-06.
אל תחמיצו ,בואו בהמוניכם לצפות בסרט אמנותי מיוחד ויוצא דופן.

תמונת הסיום של |שני הדגלים "

רונה יפמן

רותם רוזנטל מראיינת את רונה יפמן

דוד רפ מראיין את רונה יפמן

עוזי צור על הקפוצ'ונים נגד המפוספסים  

גיל יפמן

האחיות רונה וגיל יפמן

הגלריה

דמויות בדויות

השמינייה

איפה ההן החבורות ההן .

 

רונה יפמן שני דגליםאיש חבורת המפוספסים.צילום מאת רונה יפמן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביגי  On פברואר 1, 2006 at 11:45 am

    נשמע מסקרן מאד, נבוא בהמוננו

  • מספר 666  On פברואר 2, 2006 at 7:54 am

    התערוכה המצורפת לסרט כוללת צילומים של דמויות ואירועים ופרטים שונים עליהם שאינם דווקא בסרט
    ובתוספת מצורף גיליון "עיתון " שכולל פרטים שונים על הדמויות בסרט, דהינו התערוכה והמגזין מציגים אספקטים נוספים של העולם הדמיוני של הסרט שהסרט עצמו ( מחוסר זמן ) אינו מפרט או
    מתייחס לגביהם

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: