דמויות מקראיות בזמר העברי

 

לפני כמה שבועות נכחתי בהרצאה שנתן עורך הדין הפיזמונאי וחבר הכנסת לשעבר עקיבא נוף ,שידוע גם כמחבר הפיזמונים הקלאסיים , "מים לדוד המלך " ו"איזבל" על נושא שבו יש לי עניין רב פזמונים העסוקים בדמויות תנכיות .עו"ד  נוף הסכים בנדיבות לפרסום נוסח ההרצאה שלו באתר זה  בשינויים קלים ,ביחד עם ראיון מקיף עימו . 

והרי היא לפניכם :

 

דמויות תנכיות בזמר העברי

( נוסח הרצאה  שניתנה בבית התנ"ך/ היכל העצמאות 06. 11. 20 )
מאת עקיבא נוף

כפי הנאמר במגילת העצמאות שניקראה לראשונה בבית זה, כשחזר עם ישראל לארץ ישראל, חזר עם ישראל והחיה את העברית.
והעברית – בסיסה התנ"ך.
בהכללה ניתן לומר כי אם הספר היהודי בגלות הוא הגמרא, הספר היהודי בארץ הוא התנ"ך, שבו יש את העברית, שבו יש את הנופים של כאן, שבו יש את השמש של המקום הזה, שבו מצויה תחושת העצמאות והאדנות.
החזון הציוני ביקש לא רק להביא את היהודים לארץ ישראל,
החזון הציוני טיפח את היהודי החדש, השונה מהטיפוס הגלותי. ומי היו הדמויות לחיקוי של היהודי החדש הזה?
כמובן, גיבורי התנ"ך, המחוברים לאדמה ולטבע, גברים כמו גיבורי דוד ונשים עליהן נאמר "שחורה אני ונאווה", חקלאים, זקופי גב ושולפי חרב, ארציים, יצריים, מתמודדים עם אריות מחד ורועי צאן רומנטיים מאידך , אפילו כשרוצים העליות הראשונות לבטא את מלחמת המעמדות, גם אז נעזרים הם בשמות ובדימויים התנכיים: בעלי הבתים במושבות הראשונות הם ה"בועזים", הפרולטריון הם ה-"גדעונים". לדמות השאובה מן התנ"ך יש נופך מזרחי, סקסי. חישבו איך באמנות הפלסטית אנו מוצאים את היהודי הגלותי משורטט
ע"י ליליאן, ובאותה תקופה הדמויות התנכיות, המזרחיות, הכל-כך שונות שיוצאות ממיכחולו של אבל פן. אלה הדמויות לחיקוי ולהזדהות, אלה הנופים שבתוכם חיו הם וחיים עכשו אנחנו, שבי ציון, אלה האידיאלים של צדק, של פשטות, של אמת, של חברה רוחנית וארצית, שהחלוצים הבאים לארץ רוצים לחיות לאורם, ולהידמות להם.
ואותם שבי ציון גם מחפשים להם הווי חדש אבל כזה היונק מן השורשים, החגים המסורתיים לובשים דרכי ביטוי חדשים, שזורים בחקלאות, בקרבות, בבניה, ולכן כל כך טבעי שהעברית המתחיה בשילוב עם הכמיהה ליהודי החדש, השילוב של בנין הארץ וגאולת הקרקע יחד עם הווי של "כאן בארץ אבות" , כל אלה נישזרים ומוצאים להם ביטוי בפזמונות המושפעים מן התנ"ך. פזמונות בעלי אופי לאומי פטריוטי – "ויבן עוזיהו מגדלים בירושלים" ושירי אהבה, שכמותם לא שרו סבינו וסבתותנו, – "אל גינת אגוז",
"הנך יפה רעייתי", "דודי דודי צח ואדום", "יונתי בחגווי הסלע".
חלקם של השירים האלה הריהם מנגינות שהולבשו על התמליל התנ"כי, כפי שהוא.
ובאלו, מבחינת התמליל אין מקום לאינטרפטציה אישית. אינטרפטציה זו יכולה להיות מובעת במוסיקה העוטפת את הטקסט, בהבעה שבביצוע, אבל המלים עצמן מקובעות כבמקור.
אבל התנ"ך משופע בסיפורים, שזורות בו דמויות דרמטיות, וכאן יש מקום רב ליוצר העכשווי לצאת מהתמליל המדוייק, לפתח את הסיפור, להוליכו לשבילים המבטאים את תחושת היוצר של היום .
היצירתיות האישית מתגלה עוד יותר בהתייחסות של היוצרים העכשווים
ל ד מ ו י ו ת מן התנ"ך, שדרכן מבטא היוצר של היום, קשר אישי יותר, אינטימיות, השקפות, הומור, סימפטיות, אירועים, לפעמים מפתיעים, המקנים פן נוסף, אקטואלי, אישי לדמות התנ’כית, שבמקור מוזכרת, לפעמים, רק בשורה קצרה.

בת יפתח בפזמון העברי

בת יםתח .ציור מאת גוסטב דורה.

החוקר והמוסיקולוג נתן שחר נותן דווגמא מאד מענינת: אשה שהתנ"ך, אפילו, לא מגלה לנו את שמה, היא אחת הדמויות היותר פופולריות בין כותבי השירים של דורותינו, כי הסיפור שלה נוגע ללב, מעורר הזדהות ורצון להגיב – בת יפתח.
כזכור, יפתח הגלעדי, השופט, המצביא, שנילחם כנגד בני עמון, נדר נדר ל-ה' כי אם ינצח את העמונים, – הוא יעלה לעולה, קרבן, את הראשון שיצא לקראתו בשובו עטור נצחון.
יפתח ניצח, ומי הראשונה שיצאה, בתופים ובמחולות, לברכו בשובו מנצח מן המערכה ? – בתו, שהיא יחידה לו, אין ליפתח בן או בת אחרים, ועכשו נאלץ הוא לקיים את נדרו ולהעלותה על המזבח. התנ"כ בגדולתו, מספר לנו את הסיפור, ללא כחל וסרק, למרות מה שמדובר במעשה מזעזע, הקרבת קורבן אדם, ולמי? -לאדוני, כאילו מדובר באיזה אליל כנעני, אבל התנ"כ רק מדווח על האירוע, ללא הבעת דעה ערכית.
יפתח, לפי המסופר, הוא נישבר, קורע את בגדיו לאות אבל, אבל הבת, הקרבן המיועד, מעודדת אותו בסיפור התנ"כי שלא להפר נדר שנדר. ורק מישאלה אחת יש לה לילדה ההולכת אל מותה – כי יינתנו לה שני חודשים ללכת אל ההרים יחד עם רעותיה לבכות על בתוליה. ומקץ שני החודשים שבה אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר, ומדגיש הסופר התנ"כי – "והיא לא ידעה איש", מתה בבתוליה. טלנובלה קורעת לב.
הופעתה הראשונה של בת יפתח בזמר העברי היא, דווקא, בתרגום שתירגם י.ל. גורדון את הפואמה "בת יפתח בטרם מותה", שכתב הרומנטיקן האנגלי, לורד ביירון, והוא מתאר

את דברי הנחמה שמנחמת הבת את אביה . למלים הותאם, ע"י אלמוני, לחן סלבי עצוב. מאוחר יותר הלחין את השיר הזה דוד זהבי שלנו, המוכר משיריו "החליל", "ירדה השבת" ושיר הפלמ"ח.

שאול טשרניחובסקי, כאילו הוסיף לפרק התנ"כי את מה היה שחסר בו, דברי הנערה עצמה, כשכתב, כאילו מפיה של הנערה המבכה את מותה הקרב,
בלא שידעה איש, מבכה את הילד שלא תלד –
וכך הוא כותב:
"לא אהבתי, לא יקדתי אהובה בחיק אישי…
אלוהי רצה הנדר, אביבי לו ואישי.
קול בוכים אשמע, קול ילד, – לא בכה שחק ילדי,
לא חלצה שד לתינוקת בת יפתח הגלעדי.
עמנואל זמיר, הידוע יותר כמלחין, כתב תמליל  למנגינה של אמיתי נאמן, לפיה בוצע ריקוד, בשם "בת יפתח" בכנס המחולות של דליה ב 1951, והוא מתאר את הלילה האחרון לחייה, כשלכל אורך השיר הולמים תופים.

גם הצמד משה דור ויוסף הדר כתבו שיר אגדה על הרוח הבוכה בהרי גלעד על מותה של בת-יפתח,
ובפסטיבל שירי התנ"ך של 1971 שוב חוזרת בת יפתח בשיר של עליזה סטרוד ונתן שחר, אלא שבשיר הזה, בניגוד לסיפור התנ"כי מתפללת הנערה שנדרו של אביה – יותר.

רחל אמנו בפיזמון העברי

ככלל – נשות התנ"ך זוכות להתיחסויות בפיזמנאות הישראלית הרבה יותר מהגברים המקראיים.
הדמות התנ"כית היותר פופולרית בזמר העברי הריהי רחל אמנו.
בתנ"ך מופיעה רחל בשני מישורים: –
המישור האחד, זה שבספר בראשית, מתאר את הנערה היפה, שיעקב אבינו עבד 14 שנה כדי לקבלה לו לאשה מאביה, לבן התחמן.

במישור האחר – בספר ירמיהו, – רחל היא אם האומה, המבכה את בניה.
רחל הרועה היפה התחייתה בזמר העברי אצל רחל בלובשטיין, היא רחל המשוררת מכנרת, שההזדהות שלה עם הרועה היפה כה עמוקה היא, עד שהיא כותבת: "הן דמה בדמי זורם, וקולה בקולי בי רן". השיר הזה של רחל על רחל הולחן ע"י מספר מלחינים, והלחן הידוע ביותר הוא זה של יהודה שרת.
אחרי הלחן הסולידי של שרת, בא, בשנות השמונים, מלחין אחר בשם
לוי שער שבמנגינה שכתב הביא הוא גישה הרבה יותר תוססת לרחל השרה על רחל.
בשיר אחר של רחל בלובשטיין, "התשמע קולי, רחוקי שלי", הידוע כ"זמר נוגה", שיר געגועי אהבה, רחל המקראית הופכת לסמל הערגה של אשה אוהבת – "אחכה לך עד יכלו חיי, כחכות רחל לדודה".
השיר הולבש בלחן של שמוליק קראוס, ובלחן אחר של המלחין הבאר-שבעי – יוסף מוסטאקי.
רחל המבכה את בניה, זו משדמות בית לחם עליה כותבים בימי העליה השניה אבא קונסטנטין שפירא וחנינה קרצ'בסקי, הפכה עילה טובה לפרץ שירי התלהבות פטריוטית, בעקבות מלחמת ששת הימים.
כותבי השירים, שמוליק רוזן ואביהו מדינה, קוראים אז לרחל לחדול מן הבכי, להתבונן בשורות של "טורי הפלדה" שבשדמות בית לחם, וב"כנפי הפלדה" , "ראי רחל ראי, מנעי קולך מבכי…הם שבו לגבולם", ואריק לביא שר הבטחה של הבנים לאם האומה – "שוב לא נלך, רחל, מיני שדמות בית לחם" .

יוסי מוסטקי אפילו ניתלה באמנו רחל כדי לשיר על העיר בה חי מוסטקי ומבקש הוא מ"האם הנודעת, ענוגה ורכה ונשית" ,– "על באר שבע שאי נא תפילה".

ורחל היא גם הצל המעיב בשיר הרומנטי טראגי של אהוד מנור וצביקה פיק "אני אוהב אותך לאה", המספר ברגישות מעודנת על השעות האחרונות לפני תום 7 השנים, השעות האחרונות לפני שמקבל יעקב לחיקו את מי שבאה להחליף את לאה,- את רחל, האחות האהובה עליו יותר.

הגר בפזמון המקראי

 

הגר מגורשת על ידי אברהם. ציור מאת גוסטב דורה.

 

דמות תנ"כית אחרת, הממקדת אליה פזמונים המצביעים על עוול, על פער חברתי, ולאחרונה כנרטיב מרומז לגבי מצוקת הפלסטינים של ימינו, היא הגר.
שלום חנוך,בפיזמון שביצע אריק איינשטיין כותב:
"עברי אשה בעיר
וכל אחד פניו יסתיר מפני עינייך,
אמרי שלום, ברכי הגר
את מי אשר בעיר נשאר אחרייך,
אמצי את יד ילדך, יד ישמעאל
ושאי אותו עמך אל התבל "
קדם לו איציק מנגר, בשיר שהולחן, כעבור שנים ע"י דובי זלצר ומבוצע עכשו בקולה הרוטט של רבקה זוהר, שיר המבטא את המאבק בו מבקרים החילונים את מה שניראה בעיניהם כצביעות של דתיים, שיר המעמיד בסרקזם צורב, זה מול זו, את רב אברום הצדיק היקר, מבעלי הזקן האדוקים, מול הגר הלוקחת חפציה ויוצאת מן הבית עם הבן, המתיפח: אמא, אמא, כמה רע ועצוב לי ומר. ומלטף אותו מנגר ואומר:
"אל תבכה, ישמאליק'ל קטינא, כך עלינו ניגזר מן הסתם.
כך אבות אדוקים ינהגו שארוך ונאה הוא זקנם".

פרודיות על המקרא

דיברתי בראשית השיחה על החיאת ושימוש בגיבורי התנ"ך כמודלים לחיקוי  של היהודי החדש בארץ-ישראל. מבחינה זו, איציק מנגר שהחל ליצור בשנות העשרים של המאה החולפת, הוא היוצא מן הכלל, תרתי משמע, בשימוש שהוא עושה בדמויות מהתנ"ך לשם אקטואליזציה של תופעות, מאבקים חברתיים ובעיקר ציורי הווי בחברה היהודית של מזרח אירופה, שלפני השואה.

ממנגר ראו וכך עשו פזמונאים עבריים, שפיתחו ענף ניפרד ומשעשע של הצגת דמויות תנ"כיות כדמויות מחיי היום יום שלנו, של עכשו, והקישור בין הדמות התנ"כית ההירואית מלוות הפאתוס לבין השכן שלנו מהבית הסמוך, יוצר ז'נר פארודי מיוחד, שאח"כך אומץ גם בתיאטרון, כמו במחזות ב"הבימה", "כתר בראש" של יעקב שבתאי ו"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של סמי גרונמן,
בניגוד למחזות התנ"כיים, בנימה רצינית, בעיבודו ובבבימויו של משה הלוי, בתיאטרון התנ"ך שלו, וב"תמר אשת ער" ב"אוהל", ובאכזר מכל המלך של נסים אלוני ב"הבימה"

אבל אנחנו בג'נר הפרודי בפזמונאות: –
כך מנגר ב-"יוסף הצדיק מטייל בבולבר":

 "יוסף מטייל בכתונת-פסים
בבולבר שמכוכב הוא כלו,
נערות, ובידן מטריות כחולות,
קורצות ומחייכות למולו.
לוחשת אחת: ' זלדה תראי,
הוא כל מחמדים באמת,
אילו הספיקה הנדוניה שלי,
רק לו הייתי נשאת'.
לוחשת שניה: ' הוא אמש נגלה
עלי בחלום הליל,
ואני השארתי הדלת פתוחה,
כדי עליו להקל' "
(התרגום מיידיש של בנימין טנא).

מנגר כותב על אדם המקנא לחוה'לה, על שרה אמנו השרה ליצחק'ל על אסתר המלכה,במחזור שירים שהולחן ע"י דובי זלצר למחזמר,ספקטקל "המגילה", שהוצג מאות פעמים ב"חמאם" של דן בן-אמוץ וחיים חפר, הוא כותב על אבישג השונמית , שמנגר כותב בשמה מכתב להוריה, בו מספרת אבישג על חוויותיה בארמונו של דוד:

"המלך דוד זקן ואדוק, כך היא כותבת המלך דוד זקן ואדוק
ואני – אך זו צרה!
אינני אלא בקבוק חימום
למיטתו הקרה"

באותה רוח כותב חיים חפר, שאצטט בהמשך, וכך גם יורם טהר-לב בספרו "מצע אשה מצע טוב" , ב-עין,
שם בפיו של דוד את הגירסה שלו על פרשת בת-שבע:
"לא ישקוט ולא יסלח לבבי
על העוול שעשה לי נתן הנביא.
הלא הוא סיפור בת שבע, שעליו שמעת בתי,
אך עד היום עוד לא מסרתי לעולם את גירסתי.
ואפתח בשבועה: על דברתי
לא אני פיתיתי את בת-שבע
אלא היא פיתתה אותי !

באותם ימים עסקתי בכתיבת תהילים
וכל הגיגי רק מלים מלים מלים
ושכנתי התוססת ידעה את הזמן ואת השעה
בה ניצבתי על הגג לקבל השראה
ולפתע היא הופיעה עירומה אל מול עיני
ואני, כמעט נִיטָיו רגלי, שופכו אשורַי
נערה על הגג, חשופה ויחפה
וגופה, מה אומר לך בתי על גופה,
יפה נוף, משוש כל הארץ, קרית מלך רב
אלוהים בארמנותיה נודע למשגב.


ותלטף את גופה השופע ואת שנֵי יצורֵי הפֶלא
ותישחק ותאמר:
הגדיל ה' לעשות עם אלֶה !
ותיקרוץ לעברי:
אֱחוז בזֶה וגם מזֶה אַל תנח ידך.

דוד המלך בפזמון העברי

הגבר התנ"כי הפופולרי ביותר בזימרתנו, הוא כמובן, דוד. דוד יפה העינים הרועה בשושנים, דוד מלך ישראל החי וקיים עטור בלחנים מ-נרדי ועד ספקטור, דוד המכה ברבבותיו, משורר, הפורט עלי נבל, האיש המסמל מלכות, מדינה רחבה, משיחיות, וגם טרגדיות אישיות של אב לאבשלום עליו הוא מקונן בשיר של רות חשמן ויאיר קלינגר , ששר מוטי פליישר, במלים המדברות, לדאבוננו, אל כל כך הרבה אבות בימינו: "מי יתן מותי תחתיך היום".

 ונעמי שמר, לשעה קלה, הופכת בעניננו ל"ציפורה", כשהיא מתארת את כלבתאיותה של מיכל, אשתו, הלועגת למלך דוד, זה המוכן לרקד לפני ארון לוחות הברית, בשיר השובב והמשובב – "למה צחקה מיכל?", בביצוע ה"גששים" ,
והזמר הישראלי מוצא מקום, אפילו, לתאר את כאבו של הבעל המקורנן ע"י דוד,אוריה, היודע כי "הלילה לא תבוא בת-שבע".

מרים ילן-שטקליס כתבה את הפזמון בו מנחמת אמא את בנה הג'נג'י כי צבעו האדמוני אינו צריך לגרום לו רגשי נחיתות, שהרי כזה היה גם דוד, והפזמון הזה חזר וניקרא בחגיגות בבתי הספר ובמסכתות של תנועות הנוער.
חיים חפר התבדח גם הוא עם דמותו הארצית של דוד בפזמון "דוד המלך בא למסיבה"    שזכה ללחן של דובי זלצר :
"הנה הוא הג'ינג'י הנחמד
והנה האדמוני יפה עיניים
שתי חתיכות איתו, אחת אחת
כי כבר אמרו חז"ל טובות השתיים,
ואל תגידו חבר'ה יש לו סתם מזל,
מימינו בת שבע משמאלו – מיכל.
דוד המלך בא למסיבה
תנו לו גיטרה או כינור
דוד המלך בא למסיבה
ולמנצח שיר מזמור.
תן איזה שיר חדש, יה עיני,
כמו בנאות דשא ירביצני
תן את השיר, כל המילים,
אנחנו אוהבים ת'תהילים ".

בהומור, כזכור, מתייחס לדוד גם יורם טהר לב, בתאור שהוא מתאר, כביכול באזני אבישג השונמית את פרשת בת-שבע באותו פיזמון , אשר אותו קראתי, כשדיברתי על בת שבע.

שמשון הגיבור בפיזמון העברי

שמשון ודלילה בבול.

אותו יורם טהר לב כותב בסגנונו המיוחד גם על שמשון ודלילה:
"ויהי בחצי הלילה בין צרעה לאשתאול
ושמשון נכנס הביתה עם עלמה יפה מכל
והבריח את הדלת משכנים ומשונאים
ומנוח ואשתו רואים.
ויאמר:
אבא ואמא, הורי היקרים
היום יום חשוב ויקר ונפלא
רציתי להציג בפניכם סוף כל סוף
את חברתי הקבועה – דלילה.
היא נערה מהשטחים
שחמקה לפה הלילה
ובשפת הפלישתינאים
היא נקראת דילילה. 

נכון, היא לא יהודיה
ודאי לא קל לכם לשמוע
אך הזיווג הזה לבטח
ניגזר עלינו מגבוה.
היא שמעה עלי רבות
מאחיה בני עמה
איך שיסעתי אריה כשסע החתול
איך שילחתי שועלים להצית את היבול
איך לא פעם בחשאי חציתי את הגבול
ואת כל עלילותי בפעולות התגמול.
על הכל היא לי סולחת ומחייכת במבט:
שמשון שלי, אתה לא עשר, אתה מאה ואחת !
ואני – אהבתיה. אני יודע זאת פתאום
אהבתיה ! פתאום עכשיו פתאום היום.

ואמו, של שמשון, שראתה האושר בעיניו
ניגשה ונשקתהו על שתי לחייו:
תן לי רגע ואסביר זאת לאביך, ר' מנוח
ששמיעתו לאחרונה
לא מגיעה מהאוזן אל המוח:
זעסטו די מיידלע ?
זי איז נישט פון אונזערע.
דו האסט געוואלט א זון א שלייגער
א פייטר, א נייער ייד חזק מכל חזק
און וואס האסטו געקריגען: א פרוסטר קוזק. "

וזה אחרי שקודם, במלחמת תש"ח, שרנו ברצינות רבה על "שועליו של שמשון שוב פושטים במרחב".

משה רבנו בפזמון העברי

משה רבנו מחזיק בלוחות הברית .ציור מאת רמברנדט.

משה רבנו, אדון הנביאים, זוכה בזמר הישראלי מצד אחד לפזמון מלא פאתוס, מאת ידידיה אדמון, עם הלחן המזרחי, שהמאזין ממש שומע בו את צעדי הגמלים ורוח השרקיה – "ומשה היכה על צור", ומן הצד האחר לוקח קדיש יהודה סילמן, בסוף המאה ה19 לחן יידישסטי מתוק של שיר ערש, ומדביק לו את "דומם שטה, תיבה קטנה על היאור הזך, ובתיבה משה הקטן,ילד יפה וצח",
ולוין קיפניס מחבר להיט, המושר בכל גני הילדים, בחגיגות הפסח, דיאלוג בין
משה הקורא לעם ישראל, המגיע לים סוף: -"חושו נא אל ים המים",
והעם זועק: "הו, משה בן עמרם, הן נטבע במים", ואז מרגיע משה, וילדי הגן מחאו כפים, – "כאן אבקע הים לשניים " .
ומשה וילנסקי מלחין ללהקת הנח"ל, של אורי זוהר, שהיום,כנראה, לא היה חוזר לשיר הזה:

 "משה, משה, איזה נביא,
תורה כל כך טובה הביא.
אמר משה ונאנח:
לא תישנא ולא תירצח!
אמרו: ניפלא, הוא לא אמר
על השוחד שום דבר…
אותה נוסחת פניה חזרה מאוחר יותר בזמר של שמוליק קראוס – "הנביא יחזקאל – בומבה של נביא"

נח בפזמון העברי

דמות תנכ"ית נוספת ששבתה את דמיונם של כותבי הפזמונים העבריים הריהי נח , עם כל ההקשרים של מבול, סוף העולם, הישרדות וכמובן – היונה ועלה הזית.
השירים היותר ידועים על נוח, הוא שירו של יורם טהר לב, בלחנו ובביצועו של מתי כספי, ושיר הילדים שכתבה נורית זרחי, עם אותו מתי כספי כמלחין, ומבצעת חוה אלברשטיין, "פרידה מתיבת נוח"
זה – "העומד ומסתכל
כיצד זוגות זוגות של החיות היוצאות מן התיבה
ניבלעים בג'ונגלים,
נעלמים במחילות
,

קופצים אל תוך הים,
וכך נותר לו נוח לבדו."

אבל מענין הוא המעבר אל נוח העדכני מאד של שם-טוב לוי המתאר:
"הוא כבר מליונר לא יהיה
וגם לא אליל הנוער,
כי אין לו כוח פה לצרוח,
מרגיש עייף ולא נינוח,
שטפו לך כאן את המוח,
עכשו זה מאוחר לברוח,
ילך בדרך כל בשר
בלב קצת מר , בפה קצת שר "

-הנביא

ואם מדברים  על נביאים  אני מפנה אל שירו של זלמן שניאור, שאינו מדבר על דמות אחת ספציפית, אלא על דמותו הכללית של הנביא,  בשיר בשם – "לנביא".
מבחינה דקדקנית, חורג שירו של שניאור מהגבולות המדוייקים של מסגרת השיחה הזו על הזמר העברי, אבל, עדיין, מבחינת השימוש שעושה שניאור בדמות הנביא התנ"כי העתיק כדי להצליף על החברה הסובבת אותו / אותנו כיום, אינני יכול להתאפק מלהפנות ולצטט את השיר העוצמתי הזה, הכל כך אקטואלי, אם תרצו, הזעקה על משבר המנהיגות, האומר, בין השאר :
"מה תעשה פה, יוצר היופי?
בלבב החנוונים הללו לא תצית לעולם שלהבת
אם טיפה של שמן במנורה – זרוק ניצוץ והואר מסביב,
וקרנו לאורו הנדיב הגלמים הטובעים במחשך ".

 

פיזמונאי ופוליטיקאי :ראיון עם עקיבא נוף

קליפ איזבל

אין יותר חזון בפיזמונים ? על הפיזמון העברי לדורותיו

פיזמונים תנכיים והיסטוריים : סקירה ומאגר מידע ביבליוגרפי מאגר הפיזמונים התנכים ומיטבם .

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On דצמבר 14, 2006 at 11:22 pm

    של מנעמי שמר.

  • רני  On דצמבר 18, 2006 at 5:27 am

    עקיבא תוף
    אם הוא מתחייב להסתלק מהתקשורת מצידי שיקרא לעצמו גם רבי עקיבא. אבל בעוד בימים עברו כיהנו בתנועת החירות אנשים כמו אורי צבי גרינברג ואבא אחימאיר, כיום אנו נדונים לאנשים כמו עקיבא נוף, יחיאל חזן והשר לשעבר כ"ץ

  • מספר 666  On דצמבר 18, 2006 at 6:32 am

    שעוסקת בראיון עם עקיבא נוף על חייו והקריירה שלו היצירתית והפוליטית פה
    פזמונאי ופוליטיקאי
    http://www.notes.co.il/eshed/26472.asp
    אז עדיף לפרסם כל טענות ומענות שיש לך כנגדו שם וכאן להתמקד בנושא הכתבה בלבד על פזמונים .

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: