ברוכה הבאה לקולונל שולץ:חקירה על הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו "

לרגל הקרנת הסרט "סטלגים:שואה ופורנוגרפיה בישראל " של ארי ליבסקר בסינמטק תל אביב ביום שישי ה-19 ביולי בשעה 4 לאחר הצהריים  :

 להלן סיפורו המסובך ומפותל של הספר הנורא והמזוויע המושמץ והמוחרם ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית :
הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ
מאת "מוניק קורנו " "
"עברית י. שורק"
" בהוצאת "עשת", ינואר 1962.

בארבע עשר לחוש מאי 1957 ניתן פסק הדין בבית המשפט אולד ביילי לונדון במשפטה של מאדאם ננסי בוז'ו ,אשה צרפתייה שנאשמה ברציחתו של מיסטר הקברט קרליי ,אשר לאחר חקירה נוספת התברר כי אינו אלא אזרח גרמני הנושא את השם אוטו שולץ וכי שירת בזמנו כקולונל בשירות הגסטפו הגרמני .
מאדאם בוז'ו נידונה למאסר עולם ,אלא שעורך הדין שלה הצליח להוכיח בעזרת פסיכיאטר מומחה כי אין הנאשמת שפויה בדעת .ואי לזאת החליט בית המשפט למסור אותה לפיקוחו של הד"ר מאק קורניי רופא נפש מומחה מבית החולים לחשוכי מרפא שליד אוניברסיטת לונדון .
הנאשמת לא השמיעה דבר הגנתה במשך כל מהלך המשפט מלבד משפטים בודדים שאיש לא הצליח לרדת לסוף משמעותם .כמו כן לשאלת הקטגור מדוע ביצעה רצח כה אכזרי השיבה הנאשמת בשתי מילים :
שיידע העולם! "
אולם לאחר חמישה חודשים בשישה עשר לאוקטובר 1957 ,התכנס בית הדין הגבוה לערעורים ,לפי בקשתו המיוחדת של הד"ר מאק קורניי ,והאזין להקלטות שהוקלטו מפיה של האשה בלא ידיעתה כאשר הייתה נתונה לטיפולו של הד"ר .
ספר זה אינו אלא אותו סרט הקלטה ארוך שהושמע בבית הדין הגבוה לערעורים ואשר זיעזע את שומרי החוק האנגלי בצורה שנרשמה לזכרון כסטיה מיוחדת מן החוק החברתי האנגלי.
( הפתיחה לספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ( שם בדוי של מי ? )

בראשית שנות השישים יצא לאור הספר המושמץ והמתועב ביותר מתולדות מדינת ישראל "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ספר שכל עותקיו הוחרמו  והושמדו מידית  ונגד המוציא לאור שלו נערך משפט .משפט שמהלכו הופיעו מומחים שונים כדי לקבוע האם המדובר ב סוג מזעזע במיוחד  של ספרות פורנוגרפית,  פורנוגרפיה סדיסטית על רקע השואה.
בדיעבד הספר תואר בידי עיתונאי של התקופה כ"ספר הנורא והמזוויע ביותר שיצא אי פעם בשפה העברית ". והיום הוא פריט יקר ערך לאספנים ולמעשה ספר הכיס הנדיר ביותר הקיים בעברית .
.אך מי כתב אותו ? זאת הייתה ונשארה תעלומה .בכתיבה היה מעורב אדם שהפך להיות מנהיג כת מושמצת בקיבוץ נוה סמדר שכמה מאנשיה התאבדו , בכתיבה הייתה מעורבת גם סופרת צעירה ומוכשרת מהבוהמה . בכתיבה היו מעורבים כנראה גם אחרים . כולם הכחישו  ומכחישים את מעורבותם בגירסה המודפסת של הספר .
הקוראים מוזמנים לצאת כאן למסע עימי בעקבות פרטי החקירה הבלשית שביצעתי על הספר והשערורייה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " כותביו מוציאו לאור ,והמשפט שהתחולל בעקבותיו , שבסיומו מוצאת תיאוריה לגבי זהות כותבו האמיתי של הספר .

הערה ביבליוגרפית חשובה :

ישנם שני ספרים שונים עם עטיפה כמעט זהה שנושאים את השם "כלבתו של שולץ " ורוב בני האדם ששמעו את השם "כלבתו של שולץ" מתבלבלים בינהם.
הספר המקורי המושמץ שהוא נשוא חקירה זאת נקרא "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ויצא לאור בהוצאת "עשת ". ספר זה הוא נדיר המציאות מאחר שכמעט כל עותקיו הושמדו בידי המשטרה ורק ארבעה אספנים ידועים מחזיקים בעותק שלו . עבדכם הוא אחד מהם . במהלך מאמר זה נכנה אותו לשם הקיצור "הייתי כלבתו…" או "הספר המקורי".

אבל ישנו גם ספר שני בשם "כלבתו של שלץ " מאת "מוניק דה לה טור"בתרגום "א.אשכולי הוא נכתב בידי מירון אוריאל בהוצאת ים סוף שעלילתו היא שונה באופן מוחלט .זהו ספר מלחמתי רגיל על עלילות יחידת חיילים אמריקניים מעבר לקוי האויב הנאצי . הספר פורסם כדי לעלות על גל הפרסום של "הייתי כלבתו הפרטית …" אך למעשה אין בו כמעט סקס וסדיזם ואף לא דמויות נשים .( הנקבה היחידה בספר היא כלבה שעל שמה כביכול נקרא הספר "כלבתו של שולץ " ). אמנם יש בו כמה תיאורי הסקס לא מזיקים הממוקדים בזיכרונות ודמיונות של הדמויות חיילים קשוחים בקרב אבל שום דבר שיביא להרמת גבה גם אצל הצנזור הקשוח ביותר .
אך…ציור העטיפה לקוח ישירות מ"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " ולכן כמעט בלתי אפשרי שלא לטעות בין השניים .
כמעט כל מי שהזכיר אי פעם את "כלבו הפרטית של שולץ" התייחס בעצם ל"כלבתו של שולץ " הנ"ל מאחר שהוא אינו נדיר כלל ,הוא יצא לאור בכמה מהדורות ונגיש באופן יחסי בחנויות ספרים משומשים. אבל מי שיקרא אותו לא יבין כלל על מה הייתה כל המהומה .
. אני אתייחס אליו כאן בשם "הספר המזוייף " או "הזיוף " על שם הכינוי שיצא לו בחוגי ארבעת האספנים המתעניינים בנושא .

ובנוסף על מנת להוסיף לבלבול וזה בהחלט נועד לבלבל מראש , ישנו גם ספר בשם "פראולין שולץ " מאת "ויקטור בולדר" גם כן "בהוצאת ים סוף" ב-1962 . גם על ספר זה ישנה את אותה עטיפה מפורסמת של "הייתי כלבתו" אבל גם זהו ספר עלילתי רגיל ללא קטעי סקס וסדיזם מיוחדים .זוהי עלילת ריגול בגרמניה המתמוטטת בסוף מלחמת העולם השנייה .הוא יצא מאוחר יותר שוב תחת השם "אשת ברית לשטן " מאת ,"ארנסט בולדר" בתרגום "מ.אורון ". גם כאן המחבר הוא מירון אוריאל .
מבולבלים ?

חכו להמשך .

התוכן

התמונה המקורית שעליה התבססה עטיפת "הייתי כלבתו ".

"מון שרי " לחש לפתע קרוב קרוב אל תוך אוזני וקולו העביר בי צמרמורת איומה של גועל "מון שרי אני שמח שאת מגלה הבנה כה תרבותית למצב החדש !
…לא שלטתי בעצבי .
"אתה מנוול "קראתי "אתה סילקת מכאן את הנרי שלי רק כדי שתוכל לספק את תאוותיך הבהמיות !"
..דברי גרמו אצלו לצחוק ארוך וקולני .
"יש בך משהו שמזכיר לי נמרה " אמר "נמרה אמיתית שמבטיחה הרבה .מוטב שלא תרגיזי אותי יותר מדי אישה ,בואי הנה!
( מתוך "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ") .
הסיפור של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " היה שונה מזה של כל "סטלג אחר שנכתב אי פעם ,ולמעשה הפך את הסיפור הסטלגי הקלאסי , העוסק לרוב בהתעללות קבוצת נשים דומיננטיות בזכרים שבויים על פיו . זהו סיפור שהוא גם הרבה יותר ריאליסטי .
הוא תיאר את סיפור התעללותו המינית הסדיסטית של קצין נאצי בצרפת הכבושה בצרפתייה צעירה , התעללות זאת כוללת כפיה עליה להשתתף באורגיות מזוויעות המתוארות בפירוט חסר כל תקדים בספרות בשפה העברית , כבילתה הקבועה בשרשרת ברזל וכליאתה עם כלבו האימתני של הקולונל . הקולונל מתייחס אליה כאל "כלבה " לכל דבר . במהלך ההתעללות האישה יולדת תינוק לקולונל .

הפרקים האחרונים של הסיפור מתארים את נקמתה הזוועתית של האישה שלוכדת את הקצין בכוחות עצמה לאחר חיפושים רבים לאחר המלחמה ומשיבה לו כגמולו ובאכזריות מקבילה ,היא כולאת אותו כבול בשרשרת ברזל כפי שעשה לה במשך חודשים רבים ולבסוף הורגת אותו .
"עכשיו תראה שולץ ידידי "אמרתי "כי ככלות הכל הצלחת להפכני לכלבה…"
שולץ הביט בי בעיניים מזרות אימה ,אבל בטרם הספיק לומר מילה ,הסתערתי עליו ,הצמדתי את שיני לגרונו ונשכתי את גרונו משל הייתי כלב המבקש לחסל אדם.חשתי את הדם הפרוץ מעורק צווארו וממלא את פי ,אך משום מה היה לדם זה טעם גן עדן .
\( מתוך הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ) .
בהחלט חומר חזק גם היום בראשית המאה ה21 .
תיאורי הסקס הסדיסטי בספר היו ללא ספק הפורנוגראפיים שביותר שהופיע עד אז בשפה העברית
בעמוד האחורי נכתב על הספר "מאות אלפי קוראים ברחבי אירופה הזדעזעו עד עומק נפשם מסיפורה הכנה והאכזרי של הסופרת ".
ועכשיו הזדעזעו גם בישראל .

העובדות

"רובם , על אף הניסיון שרכשו בחזית , עמדו נדהמים למראה אישה עירומה , שכרסה בין שיניה , הכורעת על ארבע ומרותקת בשרשרת ברזל אל הקיר ונובחת לעברם ככלב אמיתי ".
( הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ , מאת "מוניק קורנו").

העובדות שאינן מוטלות בספק לגבי ספר זה הן :
הוא יצא לאור בהוצאת "עשת " ששם המוציאים לאור ( שותפים ככל הנראה ) היו :פרץ הלפרין ויצחק גוטמן .
האנשים שהיו קשורים אליו לא היו, בחלקם לפחות , סופרי ספרי כיס "מהסוג הרגיל " אלא אנשי הבוהמה ואוונגרד הספרותי שהיו קשורים בטבורם לכתבי עת ספרותיים נחשבים ביותר כמו "עכשיו " של גבריאל מוקד ואל חוגיהם של המשורר מקסים גילן והמחזאי יוסף מונדי .
אלו היו : יוסף (יוסי ) ספרא אז מחזאי ומאוחר מייסד ומנהיג של קיבוץ "נאות סמדר" בערבה ( שנפטר בעת ביצוע החקירה  ) היה קשור לספר שנכתב על סמך רעיון שלו,וצפרירה לוין חברת החוגים הספרותיים של גבריאל מוקד .
הספר הוחרם באופן חסר תקדים בידי הצנזורה והמוציא לאור הועמד בגללו למשפט שכמוהו לא היה בתולדות המדינה וגם לא יהיה , משפט שבחן בצורה העמוקה ביותר בתולדות המשפט הישראלי את השאלה :

"מהי פורנוגרפיה"?

השמועות

חנוך לוין ,מחזאי .

היא הייתה נהדרה פרויליין ברטה קוך במכנסי העור שלה ומגפי הרכיבה שלה ,מול העיניים הלחות של המשטרה. אוח דם –אמרה –אבל אני מעדיפה שמפניה .
( המחזאי חנוך לוין בקטע שפורסם במגזין הסטודנטים של אונ' תל אביב "דרבן " אמצע שנות השישים ) .
1. בבית המשפט נטען שהספר נכתב במשותף בידי שני סטודנטים וסטודנטית בלתי ידועים ,וזאת על סמך מידע שניתן בידי יוסף ספרא.

2.  לדברי סופר מתרגם ועורך דין ישעיהו לויט כתבו את הספר מרצה באוניברסיטת בר אילן ושתי סטודנטיות שלו.
3. לדברי דוקטור זוהר שביט מהמחלקה לחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב כתב את הספר אדם שהיום הוא פרופסור לספרות . היא מסרבת לחשוף את שמו.
4. על פי שמועה ממקור שביקש לשמור על אנונימיות, כותב הספר היה המחזאי הידוע לעתיד חנוך לוין שבספר זה הכניס לראשונה בדפוס את האובססיות שלו עם סאדו מאזו ונשים יפות ואכזריות חזקות ודומיננטיות שהופכות להיות לעתיד כה מרכזיות במחזות שלו כמו "הזונה הגדולה מבבל ". .

הנפתי את השוט . "לנבוח " פקדתי בגרמנית " לנבוח אבל מיד! ".
הקולונל לא היסס ופתח בנביחות עלובות . אני נבחתי הרבה יותר טוב ממנו, לי הייתה הכשרה ארוכה יותר ויסודית יותר מאשר לו.
(הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ )

השמועה מקבלת חיזוק כלשהו מהעובדה שפה ושם יש ב"הייתי כלבתו"  קטעים  שבהם אפשר למצוא,  אם רוצים, סימנים של הומור כמו "חנוך לויני "  .

כמו כן באמצע שנות השישים פירסם חנוך לוין קטע "סטלגי " מובהק במגזין הסטודנטים של אונ' תל אביב "דרבן " שבו הוא מתאר את הגברת הנאצית היפה והאכזרית ברטה קוך שמגיעה עם נערותיה לחיפה במשחתת "שלום עליכם היטלר". (מקור ההשראה היה כנראה ביקורה של מרלן דיטריך בארץ )
הטור הנ"ל הקפיץ את חברי הכנסת ובמליאה התקיים דיון על הפגיעה בזכר השואה. זאת הייתה עד כמה שידוע הפעם הראשונה שמשהו שחנוך לוין כתב משך לעצמו תשומת לב ציבורית .
אלא אם כן כמובן כבר היה חנוך לוין מעורב כמה שנים קודם לכן ב"הייתי  כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".

לאף אחת מן השמועות האלו אין הוכחה חותכת . ולכן הן רק זה …שמועות .

היזם

יוסף ספרא

מוטב להיות פרעוש עומד בבית ירוק " לחש אל תוך פניה " מאשר לשבת בניחותא בחברת בת חוה אפורה ,ומה גם שבביתך אצטרך למשוך בעול כעבד כדי לרכוש עוד חולצה ירוקה… לא לא לא .פרט לזה גבר אני ואוהב גברים בלבד .את האהבה לאותן צבועות שפתיים ומעכסות העכוז אני משאיר לאלה המכונים גברים ,אשר למעשה אינם אלא עבדים לאותו משהו העושה אותם גברים …
( מתוך "עיסוקיו של הדודה פיפטי" מאת יוסף ספרא "עכשו גליון 7-8 אביב 1962)
.את הספר יזם אדם בשם יוסף ספרא מחזאי שהיה אז חבר בחוגי הבוהמה הספרותית של גבריאל מוקד ויוסף מונדי .

גבריאל מוקד הצעיר.
בין השאר פירסם ספרא סיפור הומוסקסואלי ראשן מסוגו בכתב העת "עכשיו " גליון מספר 7-8 בעריכת גבריאל מוקד סיפור זה היה אמור להיות רק פרק מהרומן ההומוסקסואלי הראשון בספרות העברית "במעגל האחריות הלוהטת " אך רומן זה לא יצא לאור לעולם . ואולי הסיבה לכך שספרא נטש אותו הייתה השערורייה שפרצה בו זמנית עם "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ".
גבריאל מוקד : יוסי ספרא שהיה שחקן ובמאי צעיר היה מקורב ליוסף מונדי וקשור לחוגי "עכשיו" שלי וגם לחוגים של מקסים גילן .  הוא פרסם סיפור "בעכשיו" 7-8 עיסוקיו של הדודה פיפטי " סיפור אלגורי על סרסור הומואי . זה לדעתי היה הסיפור הראשון  אי פעם בכתב עת ספרותי עברי על נושא הומוסקסואלי אם כי ספרא עצמו לא היה הומוסקסואל .

 (הסיפור של ספרא ב"עכשיו " פורסם אגב במקביל במדויק לפרסום של "הייתי כלבתו"א.א

חיפשו אז אנשים להעמיד לדין על פירסום דברי תועבה והוא הועמד לדין ואז היה חשש הוא יועמד לדין גם על הסיפור  ההומוסקסואלי שפורסם  אצלי.

ספרא כתב עבורך סיפורים אחרים ?

 מוקד : ספרא לא פירסם אצלי סיפורים נוספים.   אבל תמיד חשתי שהסיפור שהוא כתב  היה יפה . בהחלט היה לו כישרון ספרותי , וניסיתי לעודד אותו לכתוב סיפורים שונים אבל זה לא יצא לצערי .

לדברי יוסף ספרא הן בראיון שנתן בראשית שנות השישים סמוך להוצאה לאור של הספר , במגזין "העולם הזה" והן בראיון טלפוני שנתן לי זמן קצר ביותר לפני פטירתו בשנת 2003 הוא יזם את הספר על סמך סיפור אמיתי ששמע מאישה בפריז .
ספרא: :פגשתי בצרפתייה שקולונל גרמני חשק בה ולקח אותה לביתו על מנת שתשמש לצרכיו הביתיים והאישיים .מאחר שסירבה לעשות זאת ,עשה את הכל כדי להשפיל ולייאש אותה .
היה כאן סיפור אנושי מדהים ותחילה רציתי לכתוב אותו כרומן רציני בכריכה קשה אבל לבסוף הסתפקתי בכתיבתו בכריכה רכה . .

הוא יצר קשר בנושא עם פרץ הלפרין מהוצאת "עשת" הלפרין ושותפו יצחק גוטמן שערך והוציא את כתב העת "טרקלין " . אלו היו מוכנים לשלם לו 250 לירות תמורת ספר גמור .
ספרא: קודם כל ניסיתי לכתוב אותו לבדי . וכתבתי כמה עמודים ראשונים מהסיפור אבל הצלחתי לגמור רק את ההקדמה.

 ספרא כתב לדבריו רק 15-20 עמודים שהם למעשה רק ההקדמה לספר ואולי גם הסיום .
בשלב מסויים התברר שהחומר הזה לא מצא חן בעיני הלפרין שדרש משהו אחר מלא יותר אקשן וסקס ולחץ על ספרא לספק משהו שונה . וכתוצאה ספרא שוויתר על הרעיון לכתוב את הספר בעצמו החל לחפש מישהו שיכתוב את הספר עבורו . הוא פנה לאדם בשם ג'סי שמאוחר יותר עבר לצרפת ואף עשה סרט על האסטרולוג נוסטדראמוס . ג'סי זה פנה לבחור ובחורה מאונ' בר אילן  שכתבו את הספר.
לטענת ספרא הוא לא ידע עליהם דבר כולל את שמותיהם מעבר לפרטים אלה שסיפק לו ג'סי .והוא  אף לא קרא את כתב היד שלהם.
ספרא : הסטודנט והסטודנטית כתבו לי את כל הספר פרט להקדמה ולסיום .כל אחד מהם קיבל 50 לירות בעוד אני עצמי קיבלתי רק 50 לירות על החשבון .אבל המשטרה החרימה את הספר ואני לא קיבלתי את יתרת הכסף שהובטחה לי . למעשה נדפקתי קשות בגלל כל העסק.
אז לא אתה כתבת את הספר ?
ספרא :וודאי שלא.לא הייתי אחראי לספר שיצא לאור.אפילו לא קראתי אותו !אני העדתי על כך במשפט שהיה על הספר .
א.א.: מר ספרא הספר פורסם לפני יותר מ- 40 שנה .הפרשה הזאת מתה ונקברה לפני עשרות שנים .אם אתה כתבת את הספר כולו אחרי הכל אין שום סיבה לא לחשוף את זה עכשיו .
ספרא :אני חוזר ואומר לא אני כתבתי את הספר ההוא .נכון שיזמתי אותו אני מאשר את זה. אבל לא כתבתי אותו. לא את מה שיצא לאור בשם הזה . אין לי סיבה לשקר אחרי יותר מ40 שנה .

. אם זאת ספרא אישר שהמו"ל יצחק גוטמן ( הלפרין נפטר כנראה בשלב מוקדם מאוד בזמן המשפט, ראו על כך עוד בהמשך ) שהזמין אותו כעד שיאשר שהוא זה שכתב את הספר הופתע מעדותו שכן האמין באמת ובתמים שספרא הוא הכותב של הספר.
יש לציין שדבריו של ספרא בעת שהתראיין אצלי  תואמים פחות או יותר את מה שאמר בראשית שנות השישים בראיון ל"עולם הזה" .

הסופרת

מי שמצפה לראות לפניו ביטניקית זועמת ,שמעשנת סיגריות ללא פילטר וזורקת אמיתות לחלל שכל העולם לא שווה כלום ועל כן אכול ושתה כי מחר נמות יתאכזב. צפרירה היא נערה נמוכת קומה בעלת שער שחור פרוע ,עיניים בוהות מאחורי משקפי שמש אופטיים .
תצחקו היא אפילו ביישנית ..קשה לתאר שנערה זו שסבלה כנראה מילדות טובה מדי תשתתף בכתיבת ספר פורנוגראפי וליתר דיוק הנביחה מקפיאת הדם שנקראת "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ ". אף שהיא מודה שהיא כתבה שם כמה תיאורי מין סדיסטיים חביבים היא אומרת שסילפו לה את כתב היד .
"אני אוהבת לכתוב כל דבר " היא אומרת בדיבורה האיטי " " כל עוד זה לא מתנגד עם העולם הנפשי שלי . היציעו לי לכתוב את זה בתשלום גבוה של  מאה לירות  .הכסף לא באמת חשוב לי .מי שמכיר אותי יודע שזאת תכונה שלי שאני שונאת כסף .אבל באותו זמן הייתי זקוקה לזה . יוסי ספרא הבחור שהוציא את הספר תיאר לי פגישה עם האישה הזאת שגרמני עינה אותה. כתבתי את זה בדרכי שלי ,התיאורים באים מהדמיון שלי ,אני לא חושבת שהדמיון שלי חולני ".
סילבי קשת "לבדה במיטה :ראיון עם צפרירה לוין "ידיעות אחרונות 2.3.1962. ע'
בכתבה של "העולם הזה" מ1962 על הפרשה הופיעה עדות שונה של בחורה בשם צפרירה לוין סטודנטית לספרות ולפילוסופיה באונ' תל אביב ומדריכת נוער וגם בליינית בשעות הפנאי .
צפרירה :יוסי ספרא ידע שאני כותבת ויום אחד כשפגש אותי היציע לי כתוב עבורו ספר כיס .הוא סיפר לי את התוכן לפיו אישה צרפתיה מרגיזה קולונל גרמני והוא נשבע להפוך אותה לכלבתו הפרטית .הוא ביקש ממני לכתוב רק את כל מה שקורה לה בזמן שהיא בביתו של הקולונל .הוא הבטיל לי תמורת הסיפור מאה לירות .הייתי מוכנה כי הייתי זקוקה מאוד לכסף .הוא טען אחר כך שמה שכתבתי אינו מתאים עבורו .אני אמנם כתבתי על אישה ועל כל המקרים הסדיסטיים שקורים לה בביתו של קולונל אבל לא כתבתי ספר פורנוגראפי .אצלי בסיפור היא בחורה צעירה ולא אישה מבוגרת והיא מתאהבת בבנו של הקולונל שמציל אותה ונהרג תוך כדי כך ".

עדות דומה אם כי קצרה יותר הופיעה בראיון של צפרירה לוין עם סלבי קשת בעיתון "ידיעות אחרונות " ב-3.2.62 . שם אמרה לוין שהיא חיברה את הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " אך הוא עבר שינויים רבים לפני הפירסום.
עדותה של לוין אושרה בידי מכתב שפורסם ב"עולם הזה " כעבור כמה שבועות בידי אחת אסתר אלקין ( מיכתב שלווה שוב בתמונה אחרת של לוין )אלקין כתבה במכתב

( מקריאת המכתב אי אפשר שלא לתמוה אם לא צפרירה לוין עצמה עומדת בדרך זאת או אחרת מאחורי מכתב זה בדומה למקובל היום אצל סופרים שמתחזים בשמות שונים ברשת ) .
צפרירה לוין היום מכחישה כל קשר שהוא לספר אם כי היא מודה שבעיתונות אז התפרסמו כתבות שלפיהן היא הייתה המחברת, ואישרה את הראיון בנושא עם סילבי קשת. אך מכחישה היום שהיא אמרה לה שהיא כתבה את "הייתי כלבתו " ( כפי שמופיע בראיון)
צפרירה :  אני הייתי אז  ילדה תמימה מבית טוב .שהסתובבה בחוגי בוהמה .האבא שלי היה סופר ואיש חינוך.
( אביה של צפרירה המורה הסופר והמחזאי חנוך לוין כתב מחזות שונים על נושאי תנ"ך כמו "צילו של מלך " תחת השם ל.חנוך על המלך שאול וגם ספר הוראה לדקדוק ולשון ספר על הנשיא ויצמן וספרים אחרים מסוג זה.א.א.  ) .
מה בדיוק כתבת שם ? איזה חומר נתת לספרא?
צפרירה : יתכן שנתתי עמוד אחד או שניים בנושא ליוסי ספרא אולי יותר אבל זה בכלל בכלל היה משהו שונה לחלוטין, לדעתי זה סיפור קצר שהופיע מאז בקובץ סיפורים קצרים שלי .
(צפרירה לוין פירסמה באותה התקופה שני קבצי סיפורים "לבדי במיטה " ו"מעגל הקסם ( הוצאת נתיב ,1964)
צפרירה : תבין לא היה לי אז שום ידע מספיק לכתוב על מלחמת העולם השנייה והשואה ובוודאי ובודאי לא סיפור נורא כל כך . אני בכלל לא העליתי על דעתי את הדברים שמתוארים שם . אני הייתי ילדה. איך הייתי יכולה להעלות על דעתי את כל מעשי הסדיזם הנוראיים האלה שמופיעים שם?
מה אמרו ההורים שלך על כל הפרשה ?
צפרירה : הם היו מזועזעים. שניהם היו מורים . … הורי איימו במשפט על כל מי שיטען בעיתון שאני המחברת. סילבי קשת ראיינה אותי אז בעיתון וכתבה שאני המחברת .והם איימו עליה בתביעה.
אבי היה מחנך מכובד מאוד ופתאום שמאשימים את הבת שלו במשהו כזה .. תדע ששנים מאוחר יותר הוא לקח לעצמו שם עט "ל.חנוך " רק כדי שלא יתבלבלו בינו ובין חנוך לוין האחר שהוא הזדעזע מהמחזות שלו .
את היכרת את חנוך לוין האחר ?
צפרירה :"היכרתי " זאת בכלל לא המילה ,היינו ידידים בלב ובנפש לאורך כל חייו,היינו כמו אח ואחות .
חנוך לוין הצעיר  נטל חלק ביחד איתך בכתיבת "הייתי כלבתו" ?
צפרירה: לא ! לא היה לו שום קשר לזה.
איזה תגובות היו לידיעות שאת קשורה לספר?
צפרירה :באו מהמשטרה ועברתי חקירה של כמה שעות בידי ציפי ארבל עד שהבינו שבאמת אין לי קשר לעניין .
כתוצאה מהסיפור הזה הייתי צריכה לברוח מתל אביב.אנשים היו מתקשרים אלי באמצע הלילה נובחים כמו כלבים ומנתקים . אבל מעז יצא מתוק במקום שנסעתי אליו פגשתי את האיש שהפך להיות בעלי .
צפרירה חלפו יותר 40 מ- שנה מאז אותה פרשה . עכשיו הזמן לחשוף את האמת . האם את יכולה לאשר היום שכתבת איזו שהיא גירסה של "הייתי כלבתו" ? משהו שאולי עבר שינויים בעריכה בהוצאה ?
צפרירה : לא לא לא ! לא היה לי שום קשר לספר הזה. בשום דבר. הוא רק גרם לי נזקים איומים .
א.א. :
מה שאת אומרת היום עומד בסתירה למה שפורסם אז בראיונות שבהם אמרת שכתבת חומר שהיה רלבנטי לסיפור על הצרפתייה שמתמודדת עם קצין גרמני אנס. אולי כתבת את הספר כמרד כנגד אביך המורה והסופר המכובד ?
צפרירה : לא!  אני אומרת לך כתבתי רק איזה סיפור קצר שבסוף פורסם בקובץ סיפורים שלי .לא היה לו שום קשר למה שהופיע שם .
.את בכלל קראת את המהדורה המודפסת ?
צפרירה :התחלתי לקרוא אבל מצאתי שהיא משעממת מאוד .

( הערה : לא מן הנמנע שהמהדורה שאותה קראה צפרירה כלל לא הייתה של "הייתי כלבתו" אלא של הזיוף "כלבתו של שולץ" שהוא אכן ספר משעמם למדי ) .
יוסי ספרא אישר בפני שבחורה בשם צפרירה נתנה לו כתב יד בנושא שלא מצא חן בעיניו לדבריו לא זה היה כתב היד שנשלח לבסוף להוצאה. העדות שלו תואמת באופן מוחלט את העדות של אסתר אלקין למעלה.
בכל מקרה הראיונות שפורסמו ב"העולם הזה " וב"ידיעות " מראים מעבר לכל ספק' שבשלב מסוים צפרירה עצמה טענה בפני חברים ומקורבים שהספר שפורסם היה מבוסס על כתב יד שלה .
בתוספת לעדויות אלה יש עדות של אדם בשם אבי הבר היום מורה ב"אנקורי" , לדברי מקורות באינטרנט הוא בעלה של האישה שהיא המנהלת או הבעלים של "אנקורי ". .
את שמו של אבי הבר קיבלתי באינטרנט מאדם בעל שם בדוי שטען שהבר הוא המחבר של הספר ( כנראה תלמיד של הבר ) . בשיחה טלפונית עם הבר הוא אישר שאכן היזכיר את הספר פעם או פעמים באחת הכיתות שלו . הוא טוען שלא הוא כתב את הספר הוא רק עזר עזרה טכנית בכתיבה ובהפצה לבחורה שהכיר בשם צפרירה לוין. לדבריו הספר כפי שפורסם היה שונה מכתב היד של צפרירה לוין שאותו קרא ושלא היה "סדיסטי " כל כך וכנראה שונה בידי ההוצאה.
צפרירה לוין היום אינה מכירה ואינה זוכרת אף אחד בשם אבי הבר ואינה יודעת על מה הוא מדבר.
ציפי ארבל ( אשת חברה ידועה מאוד וזוגתו של עיתונאי התרבות עמנואל בר קדמא היום היא בעלת גלריה בתל אביב ) :
אני זוכרת אך הפרשה במעומעם מאוד. אני לא זוכרת פרטים ספציפיים ממש על החקירה.או אפילו מי נתן לי את ההוראה לבצע אותה .אולי עמוס אריכא שהיה אז בכיר במשטרה ?
אני הייתי אז בחוגי הבוהמה ועבדתי גם בשביל המשטרה והם השתמשו בי כדי לתשאל אנשים מהבוהמה שהיו מעורבים בפרשיות שונות . אני זוכרת שחקרתי בעניין במשך כמה שעות את צפרירה לוין שהייתה בחורה צעירה ויפה מאוד ובאמת היה קשה להאמין שבחורה צעירה ועדינה ומקסימה כזאת מבית טוב הייתה אחראית לספר כל כך מפלצתי .אני וזכרת גם את ספרא , מחוגי הבוהמה שבהם הסתובבנו שנינו. זה היה טיפוס לא נעים . הוא נראה כטיפוס שבהחלט היה יכול לכתוב את הספר הזה .

 

 גבריאל מוקד

 

 

 

 

 
 
 

 

 

גבריאל מוקד הצעיר

חוקר הספרות  פרופסור גבריאל מוקד זוכר גם הוא את הפרשה מזווית אחרת .

 

היכרת את צפרירה לוין ?

גבריאל מוקד :בהחלט . צפי לוין הייתה חלק מהחוג שלי בקפה כסית ומקורבת גם למקסים גילן .היינו נפגשים לעיתים קרובות .

אני זוכר שהיא וספרא היו קשורים יחד להוצאת סטלגים, אבל אני לא יכול לתת לך פרטים מדוייקים בעניין,הם מעולם לא התייעצו איתי בנושא הזה.
הייתי יכול בעבר לספר לך הרבה יותר על הפרשה ועל המשפט שדווקא ידעתי עליהם הרבה. אבל מאז חלפו 45 שנה והזיכרון של האירועים היטשטש מאז.

היריב

"או, לא! אמרה במהירות. " את טועה אם את חושבת שאהרוג אותך. הייתי עושה זאת בשמחה רבה, אך הבטחתי לקולונל הקטן שלי לשמור עליך. אך את יודעת מה אעשה לך? אני אקצץ ממך איברים איברים ואתלה אותם כאן מסביב למזכרת. יד ימין, אחר כך יד שמאל, אחר כך רגל , ואם יהיה צורך גם את רגלך השניה! לכן מוטב שתיזהרי ותתנהגי יפה! וזכרי: כבר עשיתי דברים כאלה אצלי במחנה במו ידי, ולא פעם אחת קצצתי את אברו של אחד השבויים שלי ותחבתי אותו לפיו עד שיצאה נשמתו !"
( "היייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" מאת "מוניק קורנו")

המוציא לאור המתחרה של "עשת " , עזרא נרקיס  האיש שהחל לפרסם "סטלגים " בישראל עם רבי מכר כמו "סטלג 13"  , פירסם לאחר הוצאת "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" ספר בשם "כלבתו של שולץ " מאת "מוניק דה לה טור" (באמת מירון אוריאל ,סופרו הקבוע של נרקיס ) . העטיפה של ספר זה הייתה העטיפה של הספר המקורי אך הטקסט היה שונה לחלוטין . לאחר מכן פירסם נרקיס ספר שונה נוסף בשם "פראולין שולץ " שוב עם אותה העטיפה ועם אותו מחבר ,אוריאל בכך גרם נרקיס לבלבול שנמשך עד היום לגבי הספר . .
נרקיס: יום אחד הופיע הבחור הצעיר הזה גוטמן שהתחיל להוציא איזה ירחון בשם "טרקלין ". והיה בחור רציני. והוא התפתה ברגע שראה את הבולמוס של הספרות הפורנוגרפית שיצאה, ונכנס לזה. ואז התעורר בחור שכתב בשבילי מספר ספרים, בחור בשם פרץ הלפרין . הוא היה טיפוס שחצן. והוא החליט "אתה מוציא את הסטלג עם פורנוגרפיה ברמה מסוימת, אני אעלה עליך עשרת מונים" והלך והוציא ספר שאני עד היום לא קראתי אותו. אבל כפי שמספרים לי הוא היה חסר טעם, עבר את הגבול מבחינת פורנוגרפיה. ממש זה היה משהו מעבר לנורמליות –

 הספר הזה. הוא נקרא "הייתי כלבתו הפרטית של שולץ" משהו כזה, הוא זכה להיות בחנויות 3-4 ימים,  וכבר עשה רעש מדהים, אולי  פי 10 מ"סטלג 13" הספר שלנו שהמציא את כל הז'אנר הזה . אולי יותר.

.למה ?
נרקיס : בגלל הלכלוך שהיה בו, היתה בו טינופת כזאת שאפילו היום בשנות האלפיים במאה העשרים ואחת עדיין זה היה נחשב לפורנוגרפיה קיצונית במיוחד. והוא הוחרם באמצעות צו שופט .


איך נוצר הספר שלך "כלבתו של שולץ " ?
נרקיס : משרדי היה אז בדרך פ"ת 1 כיכר המושבות בת"א. ליד הדואר המרכזי, ושם היה קיוסק ענק של אליעזר לוי שהיינו ידידים טובים. יום אחד ב1962 הוא הרים אלי טלפון ואמר לי "עזרא, תשמע קורה כאן דבר מדהים הגיעו לכאן שוטרים ומחרימים את הספר המוזר הזה "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " לפי צו. עוד לא היה דבר כזה" .
ואז החוש העסקי שלי זינק מיד. הבנתי מההחרמה הזאת אפשר לעשות כסף טוב .

 

 

 

 

 

 

 
 
 

 

 

מירון אוריאל מחבר הזיוף "כלבתו של שולץ".

תוך 10 דקות סוכם עם חבר מסוים אם תרצה אגיד לך מי זה, זה מירון אוריאל, וביקשתי ממנו לכתוב ספר שכותרתו תהיה "כלבתו של שולץ" ושהכלבה תהיה באמת כלבה ולא נערה שניצלו אותה ככלבה וליקקה צואה, וליקקה כל מיני קרציות, אני יודע… כל הדברים מפחידים שהתפרסמו בספר ההוא. והוריתי לו שהמעמד האירוטי ביותר שיהיה בספר – נשיקה על הלחי ותו לא. כך שזה היה ספר הרפתקאות טהור ונקי, ללא פורנוגרפיה בכלל, ללא מיניות בכלל, כלום, ועל גלי הרעש שעשה הספר המוחרם מכרתי אם אני לא טועה שלוש מהדורות. היה כאן  תרגיל מבריק בשיווק  שאני זוקף אותו לזכותי .

תוך שבוע עד עשרה ימים  מהרגע שהוחלט לכתוב אותו,הספר היה בשוק,  זאת  הייתה מהירות שיא שקשה מאוד לעשות אותה גם היום בעיתונות. היום לוקח להם לפחות יומיים שלושה לכתוב איזה מאמר יסודי כבד. הספר הזה "כלבתו של שולץ " הכתיבה שלו נגמרה תוך יומיים יומיים וחצי והוא רץ לדפוס בחלקים. לא חיכינו שהספר יהיה גמור בכתיבה, כששלחתי את הספר לדפוס. את העריכה עשינו על גבי היריעות של ההגהות, השתדלנו כמה שאפשר לתקן פחות. אז בתקופה שלפני המחשב עבור תיקון של טעות קטנה היה צריך לכתוב את השורה מחדש ולהוציא יציקה תופרת וכדו', היה סיפור די מסובך. ובאמת תוך שבוע עד עשרה ימים הספר יצא לשוק וזכה להצלחה גדולה.זה אולי סוג של שיא גם עבורי בהוצאה.

 

 

 

 

 

הצד האחורי של "כלבתו של שולץ".

אם נרצה לאמיתו של דבר המדובר במשהו שהיה במידה רבה בדיחה פרטית של המחבר והמו"ל על חשבונם של המתחרים בהוצאת עשת ועל חשבון המשטרה בתי המשפט והקהל מצד שני . במידה רבה ניתן להשוות אותו לספרי הפרודיה שמופיעים על ספרים מצליחים במיוחד כמו שר הטבעות "הארי פוטר" וצופן דה וינצ'י " שבהם העלילה מופיעה בצורה נלעגת ומעוותת . גם לעגו על היריבים ועל ספרם וגם עשו כסף טוב על חשבונם.שהרי בזמן שאי אפשר היה לרכוש עותק של "הייתי כלבתו .." שכולם נתפסו בידי המשטרה " הרי "כלבתו של שולץ " שנגדו למשטרה לא היה שום דבר נמכר כמו לחמניות טריות בהנחה השגויה שהמדובר בספר הידוע לשימצה .

 

הצד האחורי של "פראולין שולץ".

נרקיס היה מרוצה כל כך מההצלחה שהוא מיהר והוציא לאור עוד ספר "זיוף" בשם "פראולין שולץ " שוב עם אותה עטיפה מפורסמת ושוב פרי עטו של מירון אוריאל . וכמו הקודם לא היה כאן ספר סקס אלא ספר ריגול בגרמניה הנאצית .אלפי האנשים שמיהרו לרכוש אותו בהנחה שהמדובר בספר הידוע לשמצה שאותו היה בלתי ניתן להשיג , שוב נפלו בפח .
אלא שהמתחרים בהוצאת "עשת " לא התלהבו בלשון המעטה מהכסף הטוב שעשה נרקיס על חשבונם בזמן שהם מצאו את עצמם מועמדים לדין .

נרקיס :

יום אחד התפרץ אלי הלפרין למשרד והתחיל לצעוק ולקלל אותי בגלל "כלבתו של שולץ " .הוא דרש מימני להפסיק את הפירסום מידיית ולשלם לו פיצויים .
אמרתי לו "פרץ תסתלק מכאן מייד ".האיש התחיל לנבל את פיו ולאיים .ורק בקושי רב הוצאתי אותו לבסוף מהמשרד. הוא יצא אחוז זעם . אישתי שעברה שם ראתה אותו והטילה עליו מילת קללה .ואתה יודע למה אני זוכר את זה?
למה ?
כי ימים מועטים לאחר מכן הלפרין חלה במחלת הסרטן ומת בתוך שבועות ביסורים קשים ביותר . לפעמים אני שואל את עצמי אם זה קשור לקללה שאישתי הטילה עליו .

 

 

 

 

 

 
 
 

 

 

 

קוריוז

בסרט "אסקימו לימון " של בועז דוידזון יש קטע שבו מופיע יפתח קצור שוכב באמבטיה כשהוא קורא ב"כלבתו של שולץ " כנראה על מנת להתגרות .
אבל להורים אין סיבה מיוחדת לחשוש  הספר שבו הוא קורא ,הוא הספר המזויף , שאין בו כמעט קטעי מין .המפיקים פשוט לא הצליחו לשים את ידם על "הייתי כלבתו "המקורי וכך כנראה גם דמותו של יפתח קצור בסרט.

המשפט.

יצחק גוטמן.

"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " כולל תיאורי מלחמה שנועדו לחנך את הדור הצעיר לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק הנאצי.

המדובר בספר חינוכי ממדרגה ראשונה ".
( יצחק גוטמן המו"ל של "הייתי כלבתו"  בהצהרה בפני בית המשפט )

זמן קצר לאחר פירסומם של שני ספרים בהוצאת "עשת " "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " מאת "מוניק קורנו " ו"הנה בא הקברן המתוק " מאת "מייק באדן ( אלי קידר ) הוצא כנגדם צו החרמה בידי שופט השלום יוסף בן חנוך . הספרים הוחרמו בידי המשטרה בסריקה שנערכה בחנויות ספרים זולים שונים..וכנגד המול"ים והמפיצים שלהם הוגשה תביעה משפטית .
זה היה נוכח גל הספרות הפורנוגרפית שפקד אז את המדינה , נגד ספרים מעין אלה היו רק משפט אחד או שניים קודם לכן ( נגד ספרים פורנוגרפיים רגילים , לא "סטלגים") והפעם החליטו המשטרה והפרקליטות להעלות את הבעיה בכללותה בפני בית המשפט ולבקשו לקבוע בבירור "מהי פורנוגרפיה ". שני הספרים האלה "נבחרו " להיות מקרה המבחן לבית המשפט בסוגיה זאת . ארבעת הנאשמים שהועמדו לפני בית המשפט היו המו"ל יצחק גוטמן ( הלפרין נפטר זמן קצר קודם לכן) , המפיץ נתן לוטן , המדפיס פנחס דגן והמחבר אלי קידר. הם הואשמו לפי סעיף 179 של החוק הפלילי בפירסום כתיבה הדפסה והפצה של דברי תועבה העשויים לגרום להשחתת המוסר . לאחר שהוברר שדגן הובא בטעות מאחר שהיה רק המסדר של הספר "הייתי כלבתו " ולא המדפיס שלו נשארו הגיבורים העיקריים של המשפט ,גוטמן , לוטן ואלי קידר .
המחבר המיסתורי של "הייתי כלבתו " נשאר לכאורה בלתי ידוע שכן גם המו"ל יצחק גוטמן לא ידע מי הוא .
השופט שניהל את המשפט ( שהחל ביוני 1962 והסתיים בפברואר 1963, המשפט הארוך ביותר מסוג זה ) היה שופט בית משפט השלום בתל אביב. שלמה רוזנפלד. נציגת הפרקליטות והתובעת הייתה דבורה גרינפלד –שקד . את הסניגוריה ייצגו עורכי דין אריה מרינסקי ואברהם לין .
. על השופט רוזנפלד היה להכריע במשפט זה בפסק דין תקדימי שיקבע לראשונה בבית משפט ישראלי מהו הקו המפריד בין ספרות נועזת המשקפת את המציאות ובין פורנוגרפיה פשוטה. נשלחו הזמנות רבות לפרופסורים ופדגוגים שונים שהופיעו כעדים בבית המשפט . הצדדים גם הודיעו כי הם מבקשים מהשופט לחרוץ לא רק את אשמתם של ארבעת הנאשמים אלא גם את גורלם של עשרות הספרים מסוג זה של "אירוטיקה קשה " שהגדרתם הייתה שנוייה במחלוקת בהיעדר פסק דין מחייב . מובן שגם המולים השונים של ספרים אלה חיכו בקוצר רוח להחלטת השופט בעניין ובנתיים העותקים המועטים של הספרים הנ"ל שנותרו בדוכנים לאחר ההחרמה מתחת לשולחן רחוק מעיני נציגי החוק מחירם קפץ מ-1.20 לירות ל3.50 לירות לעותק ….
בנוסף להחלטה העקרונית על מהי פורנוגרפיה תועבה וניבול פה בספרות ומהי "ספרות המתארת את המציאות "ומה עשוי לשפר את רמת המוסר ומה עשוי להשחית את המוסר השופט היה צריך לתת את דעתו לגבי בעייה נוספת הטעיית הקהל שכן אלי קידר היציג את עצמו כ"מיק באדן " בעוד שמחבר/ת/י "הייתי כלבתו " הבלתי ידוע/ה/ים היציג/ה/ו את עצמו/ה/ם כ"מוניק קורנו ".

יוסף ספרא הוכר בידי המשטרה ובית המשפט כמי שלא היה אחראי לגירסה הסופית של "הייתי כלבתו " וכך גם צפרירה לוין לאחר החקירה המשטרתית של ציפי ארבל .
במהלך המשפט העקרוני שדמה יותר לדיון ספרותי מאשר למשפט רגיל עדי ההגנה העיקריים היו סופרים ידועים כמו בוקאצ'ו ,זולה פושקין לרמונטוב ,ביירון , לורנס וסופרים גדולים אחרים. במשך 15 הישיבות של המשפט הוזכרו שני הספרונים בנשימה אחת בידי הסניגוריה עם יצירות קלאסיות כמו "מאהבה של לידי צ'טרלי " , דקאמרון ,ננה ,דון ז'ואן , ועוד. מטרת הסניגורים מרינסקי ולין הייתה להוכיח כי תיאורי המין הנועזים ביותר אינם יכולים לשמש כבסיס לקביעה כי החומר אסור לקריאה במובנו של החוק הפלילי. בסיכומיו לפני השופט טען הסניגור כי על השופט לראות את הספרים לא כמבקר ספרותי ולא כנציג משרד החינוך ולא בהתחשב עם טעמו האישי אלא לקבוע מה מבחינת החוק מהווה חומר סכנה למוסר הקורא.
גבריאל מוקד : אני זוכר שבזמן המשפט היו לי ולמקסים גילן דיונים ארוכים עם ספרא על הנושא.  היו לנו חששות רציניים שגם הסיפור ההומוסקסואלי של ספרא ב"עכשיו" יהפך לפריט במשפט שהיה משפט צנזורה תקדימי וראשון מסוגו . זכור לי שגילן ויוסף מונדי היו מעורבים מאוד במשפט ובשאלות חופש הביטוי שהוא עורר .
אני זוכר שביקשו מימני שאעיד אם יהיה צורך בכך שהסיפור פורסם לא בגלל הנושא ההומוסקסואלי אלא בגלל רמתו האמנותית . כפי שאכן היה במציאות.
המשפט הזה בהחלט עורר חששות עמוקים בחוגים שלנו . גילן ומונדי  ומקורביהם הושפעו אז מאוד מסופרים צרפתיים  כמו  ז'ורז' בטאי שעסק גם בנושאי פורנוגרפיה  והמשפט הזה נראה כמכוון ישירות נגדם וכאיום על חופש הביטוי בארץ . היו חששות שגם "עכשיו " יפגע מגלי ההדף של המשפט.

 

 

המו"ל גוטמן הופיע ללא סניגור וטען כי שני הספרים אינם כוללים אלא "תיאורי מלחמה שנועדו לחנך את הדור הצעיר לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק הנאצי". לטענתו היו אלה ספרים חינוכיים ממדרגה ראשונה. ( גוטמן אגב היה ניצול שואה בעצמו )
חלקה של התובעת גרינפלד שקד היה קשה במיוחד: היה עליה להשמיע בפני השופט קטעים נועזים במיוחד מ"הייתי כלבתו " ו"הקברן " אך הסניגור שנטה פחות להסמיק ממנה נאלץ לעשות זאת במקומה.

 

 

 

 
 
 

 

 

 

באשר לשאלה העקרונית "מהו חומר תועבה" , קרא השופט את שני הספרים "כדי להיווכח אם אמנם מכילים הם חומר תועבה " .
"בימינו אלה " פסק בפסק הדין הארוך והמנומק " עצם התיאורים של חיי המין של האדם וכל הכרוך בכך אין בהם כשלעצמם להוות עבירה כשם שאין לאסור הפצת ספר רק משום שהוא עלול לעורר מחשבות בלתי טהורות בלב הצעירים או אנשים רגישים ובלתי אחראיים. אך חומר מגרה או מתועב העשוי להשחית את המידות כי אז המו"ל חייב והספר דינו להיות מוחרם . אך אם הספר מיועד למבוגרים המסוגלים להבחין בין טוב ורע ולעמוד כנגדו –מותר להפיצו".
החלטת השופט לאחר שמונה חודשי משפט מפורטים ומייגעים של המשפט שלא היה כמוהו עד כה בישראל ( וגם לא מאז ) הייתה לזכות את אלי קידר מחבר "הנה בא הקברן המתוק " שכן נקבע שספר זה אינו מכיל חומר תועבה למרות שמצא בו "תיאורי הווי אירוטי וגילויים של הטבע המיני " . אך הללו לא היוו לדעת השופט חומר תועבה במובן החוק שכן היו שלובים בסיפור המעשה. עם זאת השופט העיר בהקשר לספר זה כי אין זה מתפקידו לקבוע אם ראוי הספר לקריאה ואין זה גם מתפקידו לכתוב ביקורת על ערכו הספרותי .

שונה מאוד הייתה החלטתו של השופט לגבי "הייתי כלבתו" . בפסק דינו קבע השופט שספר זה הוא "מלא וגדוש בניבול פה…מלא וגדוש תיאורים מתועבים שאינם אלא ניבול לשם ניבול ,דברי תיעוב ללא כל תשלובת אחרת ". את "הייתי כלבתו " הגדיר השופט כחומר תועבה במובן החוק.
השופט רוזנפלד קבע ש"הייתי כלבתו " יגנז וכל הטפסים שהוחרמו בידי המשטרה יושמדו . המו"ל יצחק גוטמן נידון לתשלום קנס בסך 250 לירות ולמתן ערבות של 1000 לירות לשנתיים שהוא ימנע מלהפיץ חומר תועבה. המפיץ נתן לוטן נקנס ב-100 לירות וזאת מאחר שלפי קביעת השופט היה עליו לקרוא את החומר לפני שהפיץ אותו ,
הסניגור מרינסקי ערער על כך בטענה שתקדים מעין זה עלול לפגוע במקצוע המפיץ ( לא ידוע לי מה הייתה התוצאה של הערעור) . דגן שנמצא שלא היה קשור לעניין שכן היה הסדר ולא המדפיס וקידר זוכו . התובע אמנם ביקש להטיל על הנאשמים קנסות גבוהים כדי להרתיע אחרים שכן לדבריו השוק היה מוצף בחומר מעין זה אולם השופט הסתפק בהטלת הקנסות . הוא אמנם ציין שבאנגליה הוטלו עונשי מאסר על עבירות כאלה אך בארץ קטן מספר המשפטים בעניין וטרם התגבשה אחידותו של העונש שיש להטיל במקרים כאלו .

זהות המחבר האמיתי של "הייתי כלבתו " נשארה בגדר תעלומה וכך אי אפשר היה להרשיעו כפי שהיה קורה אם היו מגלים את זהותו .

החשוד העיקרי.

הנה בא הקברן המתוק

באותה הכתבה של "העולם הזה " שבה רואיינו ספרא ולוין, הוזכר ספר אחר שהוחרם בו זמנית בידי הצנזורה גם הוא בהוצאת "עשת " בשם "הנה בא הקברן המתוק" מאת סופר בשם אלי קידר שחתם בשם "מיק באדן"."הנה בא הקברן המתוק" היה ספר שהתבסס במידה רבה על חוויות אמיתיות של קידר בגרמניה שלאחר המלחמה וכלל קטעים של גילוי עריות שבגללם צונזר .אך לאחר מכן הספר יצא לאור שוב במהדורה שנייה שהתהדרה בעצם פרשת הצנזורה .

סטאלג 13

קידר הנ"ל הוא שיצר את הז'אנר המפורסם של הסטלאגים וכתב את הסטלאג הראשון "סטלאג 13" ועוד רבים אחרים.
היום קידר מאשר שהיה קשור להוצאת "עשת" . הוא טען בראיון איתי לפני כמה שנים  שהמחבר של "הייתי כלבתו " היה יוסי ספרא. הוא מכחיש כל קשר בעצמו ל"הייתי כלבתו".
לדברי סופר סטלגים אחר מאותה התקופה   שכתב אז תחת השם "נח מן"  והיום הוא עורך דין  שהכיר את אלי קידר בחוגי הסופרים של אותה התקופה היה מקובל כמובן מאליו לחשוב שאלי קידר הוא המחבר של "הייתי כלבתו ".
"נח מן" :: אני עורך דין ואני וזה לא דבר שאוכל להצהיר עליו בשבועה כבית משפט .אבל אני יכול להגיד לך שבחוגי הסופרים של ספרי הכיס בשנות השישים זה היה מקובל כמובן מאליו שקידר כתב את הספר הזה.
קידר אישר את זה ישירות ?
"נח מן " :

בהחלט לא. אבל גם מעולם לא הכחיש במפורש .זה היה בין הדברים שהיו מובנים מאליהם . שאלי קידר אחראי לספר הזה כמו שהיה אחראי לכל כך הרבה ספרים אחרים .

 

אלי :צפרירה לוין האם את מכירה מישהו שאולי ידע את זהותו של המחבר האמיתי של הספר ?
צפרירה : לך תשאל את אלי קידר הוא ידע  להגיד לך .
וסירבה לפרט מעבר לכך.
בדיעבד  היא טענה שהיא לא זוכרת שום דבר על קידר.

 

 

 

 
 
 

 

 

 

השערתי :

עד שלא יתגלו עובדות נוספות זאת השערתי לגבי מחברי הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " :
כתב היד המקורי היה פרי עטם של כמה אנשים . כמה עמודים היו של יוסף ספרא היוזם . השאר היה "תוצר" של אנשים אחרים או הסטודנטים המיסתוריים האלה מבר אילן או של צפרירה לוין ואבי הבר או של שותף מסתורי אחר של צפרירה לוין ( חנוך לוין הצעיר ?) .
ספרא הרי לא ידע כלל את זהותם של הסטודנטים הנ"ל כך שיתכן שהמדובר כל הזמן בלוין ובשותף כל שהוא. .
בכל אופן נראה שכתב היד שהיגיע להוצאה ( ככל הנראה של ספרא ואולי עם תוספות של לוין ששמו דגש על נקודת המבט הנשית של הגיבורה ) לא היה זה שפורסם לבסוף עם כל הקטעים הסדיסטיים והאירוטיים המפורסמים לשמצה .
הבא וניזכר שגם כאשר אישרו ספרא וצפרירה לוין בכל אחד מהראיונות עימם את העובדה שהם כתבו משהו שהיה הבסיס ל"הייתי כלבתו " הם תמיד הכחישו שמה שפורסם היה זהה למה שכתבו . הם תמיד טענו שמה שכתבו היה שונה מאוד ממה שפורסם .נראה לי שיש לקבל את גירסתם זאת .
נראה לי שהמו"ל פרץ הלפרין החליט שכתב היד שקיבל מספרא כפי שהוא אינו מתאים לצרכיו.
הוא רצה רומן "אירוטי " ו"סדיסטי " יותר בדומה לספרי הסטלאגים של המתחרה נרקיס שחוברו בידי אלי קידר תחת השם "מיק באדן " כמו "סטלג 13" ושהיו פופולאריים מאוד באותו הזמן. . לדעתי הלפרין נתן את כתב היד לסופר המקורב להוצאה כדי שיהפוך אותו לספר כזה בדיוק .
ההיגיון אומר שהסופר שבו היה בוחר כדי לבצע את השינויים היה הן מישהו שכבר היה קשור אליו והן מישהו שכבר התפרסם בכתיבת סוג כזה של ספרים.
בסביבה המיידית של הלפרין היה מישהו כזה. זה היה אלי קידר עצמו שכבר פירסם בו זמנית ספר בהוצאת "עשת " עם קטעים אירוטיים קשים ביותר לגבי התקופה .את "הנה בא הקברן המתוק" שהועמד כזכור למשפט ביחד עם "הייתי כלבתו ".

הצד האחורי של "הנה בא הקברן המתוק ".

וקידר לדעתי  אכן עשה את הנדרש והרבה מעבר לכך ..
נראה לי שלקידר בשלב זה של חייו של "פריצת טבואים" לא הייתה כל בעיה לשנות את כתב היד שקיבל, אולי, "לשיפוץ " לכיוון קיצוני ביותר שספרא ולוין לא חשבו עליו כלל.
ולא שמץ של היסוס להוסיף תיאורי התעללות מינית ואורגיות כיד הדמיון הפראית ביותר .
והתוצאה הוא יצר שערורייה שכל מי שהיה קשור אליה נכווה וספר שאיש אינו מוכן היום להודות בפה מלא בקשר אליו .
הלפרין ככל הנראה לא טרח לידע בעניין כלל את שותפו גוטמן.
גוטמן שלא היה מעורה בענייני היום יום של הוצאת "עשת " לא ידע מי היה המחבר "הייתי כלבתו ". וחשב שספרא הוא המחבר לפחות עד שזה נתן לו את גירסתו שלו לגבי העניין וייתכן מאוד שלעולם לא ידע מי היה המחבר האמיתי .
מצד שני לדעתי לא היה לאלי קידר שום אינטרס להופיע כמחבר או כמעבד של "הייתי כלבתו " שהרי זה רק יכול היה להזיק לו במשפט שבו כבר הועמד לדין על כתיבת ספר "משחית " אחד.
איזו תועלת הייתה צומחת לו אם היה מודה בכתיבת ספר "משחית " אפילו יותר ולהיות מועמד לדין גם עליו ?
יש לציין שיוסף ספרא בשיחה איתי לא חשב שקידר היה האיש "שטיפל " בספר שכן לדעתו כבר היה סופר "ידוע " אז ולא היה לו כל צורך להתעסק עם ספר כזה . אך אין זה ברור כלל וכלל עד כמה ספרא היה מיודע בהליכים הפנימיים של הוצאת "עשת".
להלן תגובתו של אלי קידר לשאלתו של ארי ליבסקר בעניין זה :
ארי: ספר לי על משפט הפורנוגרפיה שבו היית מעורב .
קידר : אני רק זוכר משהו ותאמין או לא אני גם לא זוכר הרבה . הזכרת לי שהיה משפט שבו שני ספרים נלקחו כספרי מבחן לאכיפת חוק של ספרי תועבה, ומעבר לזה אני רק זוכר שהעדתי. ושאלה אותי לגבי "הנה בא הקברן המתוק" ועניתי דברים כהווייתם. שהספר נכתב על רקע היכרות שלי עם ניצול שואה והוא ספר שהוא פרי דמיוני בלבד. חלק ממנו הוא מבוסס על עובדות כפי שהיכרתי אותם והיכרותי את גרמניה ומהסיפורים של הניצול שואה פיטר שהיה חבר שלי שנדמה לי שזה גם שמו בספר וזה מה שאמרתי במשפט. נדמה לי ששאלו אותי גם על "הייתי כלבתו של קולונל שולץ"
ארי: היו באמת שמועות שאתה כתבת את זה.
קידר : נכון היו שמועות, ואני עניתי שאין לי שום קשר ל"הייתי כלבתו של קולונל שולץ" ועניתי בהמשך שבכלל לא קראתי אותו ושאני לא יודע על מה מדברים. ומי שרוצה מוזמן לקרא את הספר ולהשוות אותו עם יתר הספרים שכתבתי ולראות שאין שום דמיון וקשר לסגנון הנוסח וכדו' לספרים שאני כתבתי.

לצערי אלי קידר סירב בתוקף להתראין לכתבה זאת ולהציג במפורש את עמדתו בנושא ובפירוט וניתק את הטלפון לאחר שהבהיר את עמדתו :
"אתה מר אשד וכל הבלשים והעיתונאים כמוך אתם הסוטים והפורנוגרפים הגרועים ביותר. ". ( ניתוק )

ארי ליבסקר במאי הסרט"סטלגים " אתה ראיינת את אלי קידר שמופיע בסרטך האם לדעתך ישנה אפשרות שאלי קידר הוא הוא הכותב הסופי של "הייתי כלבתו …"
ארי ליבסקר : מהשיחות שקיימתי עם אלי קידר במהלך התחקיר הוא בפירוש ובתוקף מכחיש כל קשר ל"הייתי כלבתו ".
האם אתה מאמין לו ?
ליבסקר: כן לדעתי הוא לא היה מסתיר את זה . איזה סיבה יש לו להכחיש את זה אחרי 45 שנה ? הוא היה נוכח במשפט כי הספר שלו " הנה בא הקברן המתוק" היה שם גם הוא .הוא סיפר לי שהוא פגש את ספרא שם והתרשם מאיך שהוא דיבר. לדעתי ספרא הוא הכותב.
למה אתה חושב שזה היה ספרא ?

משום ששמו של ספרא עלה בכל העדויות לדעתי ספרא כתב את זה עם צפרירה ופשוט ניסה להוריד מעצמו את התיק .

 

 

 

 

 

 
 
 

 

 

 

השוואה סיגנונית

מי שרוצה מוזמן לקרא את הספר ולהשוות אותו עם יתר הספרים שכתבתי ולראות שאין שום דמיון וקשר לסגנון הנוסח וכדו' לספרים שאני כתבתי.
אלי קידר בראיון עם ארי ליבסקר

ביקשתי מח. אספן הסטלגים הגדול ביותר בארץ המחזיק בידיו את כולם ( והוא דמות בולטת בסרטו של ליבסקר ) לערוך השוואה סגנונית בין "הייתי כלבתו " וספריו של מייק באדן .
א.א. האם לדעתך יש אפשרות "ש"סטלג 13" והייתי כלבתו " נכתבו בידי אותו האדם?
ח. נראה לי מתוך השוואה יסודית בין פרקים  של "סטלג 13 " של מייק באדן שיש ,אם לא זהות מוחלטת ,אז ללא ספק קרבה רבה בין סגנונם של שני המחברים .
אתה יכול לפרט?
ח. הסגנון הוא סגנון רציני כתוב בעברית כמעט ספרותית גבוהה ומלמד שהכותב כתב את דבריו מתוך מאמץ לשוני וספרותי ניכר והדברים לא נכתבו לאחר יד .לדעתי יש קרבה סגנונית גבוהה כמעט זהות בין שני המחברים בדרכי ההתבטאות בדרכי הניסוח ואפילו בדרך החשיבה. שניהם בונים סיפור באופן מדורג שמוליך את הקורא באופן שכל פרטי הסיפור מתחברים ומשתלבים ויוצרים עלילה סיפורית מושלמת. אין מילים מיותרות אין פרטים חסרי משמעות . יש כאן כוח משיכה ספרותי לא מועט .
מצד שני אם אתה משווה את זה עם הסטלגים של מירון אוריאל למשל, אתה רואה שהמדובר בסגנון שונה מאוד .
לדעתי ומתוך קריאה קפדנית של ספר זה יש סבירות של כ- 70 אחוז שהמדובר באדם שחיבר את ספרי "מיק באדן".
לדעתי ספרא ולוין כתבו את התשתית לחלק הראשון וקידר עיבד והרחיב את הסיפור מחדש וברמה גבוהה יותר .
ואני רוצה להגיד לך עוד משהו . "מייק באדן " כותב כאן טוב ויפה.  לדעתי זה הספר הטוב ביותר שלו מבחינה ספרותית . אתה חי כאן את התקופה והעלילה ואת הסיפור האנושי של האישה הזאת. זהו סיפור מאוד חזק .
אז נכון יש את כל הפרטים הסדיסטיים האלו ,אבל הם כולם חיוניים לעלילה .הוא לא מכניס אותם רק בשביל לגרות ולזעזע סתם. לכולם יש תפקיד ומשמעות בעלילה המתפתחת .
בוודאי ובוודאי אם תשווה אותו לזיוף ל"כלבתו של שולץ " שניכתב ללא כל ספק בידי מירון אוריאל שהוא פשוט ספר נחות בהשוואה.
לדעתי לא היה צריך לצנזר אותו .לדעתי זוהי יצירת ספרות אמיתית בכל סטנדרט שהוא
.

כדאי לשים לב שמכל האנשים שרואיינו לכתבה זאת שהיו כולם קשורים בדרך זאת או אחרת ל"הייתי כלבתו " ח. הוא האדם היחיד שהודה שהוא בעצם קרא את הספר המדובר ולא רק "שמע עליו " או התחיל לקרוא ולא סיים וכו' . …
בכל אופן כאמור זוהי השערה בלבד ואלי קידר מכחיש בתוקף כל קשר ל"הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ" .

ואכן כפי שמציין ארי ליבסקר נשאלת השאלה איזה אינטרס יש לאלי קידר  להכחיש את העניין לאחר 45 שנה .זוהי  ללא ספק נקודה חלשה במערכת הטיעונים שלי . אפשר ביחד עם זאת לתמוה איזה אינטרס היה לספרא וללוין  להכחיש כל קשר לכתיבת הספר לאחר  יותר מ-40 שנה .

ישנם השערות נוספות לגבי זהות הכותב של הספר  אבל כאמור עד שלא יחשפו עובדות חדשות קרוב לוודאי שהתעלומה לגבי הכותב המיסתורי של "הייתי כלבתו הפרטית של קולונול שולץ " תישאר בעינה ..

סיכום ספרותי

בקריאה היום ( ויש לזכור שכמעט כל מי שדן אי פעם ,ב"הייתי כלבתו " לא קרא אותו ) ברור ש"הייתי כלבתו " לא היה סתם פורנוגרפיה סדיסטית .הוא היה הרבה יותר מזה . למעשה הוא הקדים את זמנו בכמה עשרות שנים טובות .
זהו אחד מספרי הסטלאגים הבודדים מאוד, ואחד הספרים הבודדים מכל סוג שהוא באותה התקופה הכתובים מנקודת מבט נשית, ודומה שהוא מבטא בחלקים מסוימים את התחושות האוטנטיות של אישה שנאנסה .
מבחינה זאת "הייתי כלבתו… " מהווה מעין "פריצת דרך " בספרות העברית כספר שהעז לעסוק לראשונה ובצורה קיצונית על נושאים של התעללות בנשים שעד אז לא העיזו לכתוב עליהם .הספר הוא מעין "התגובה הנשית" לתיאורי ההתעללות של נשים בגברים שמופיעים בסטלאגים שנכתבו בידי הגברים .

אם נרצה אפשר לראות ב"הייתי כלבתו " מעין גירסה ישראלית קיצונית של הספר הפורנוגרפי המפורסם "סיפורה של או "   שיצא לאור ב-1954 כמה שנים קודם לכן ספר שגם הוא כתוב מנקודת המבט הנשית .
אפשר לראות בגיבורת "הייתי כלבתו כ"אימן הרוחנית " של הגיבורות של סופרות פמיניסטיות מודרניות כמו עירית לינור ובמיוחד לימור נחמיאס שגם יצירותיהן מגלות גישה דומה של טיפול בבעיות גברים ונשיםתוך שימוש באמצעים קיצוניים שונים של סקס משוחרר וגם אלימות סדיסטית קיצונית במקרה של לימור  נחמיאס .

הגירסה הספרותית

מניה הסיטה את ראשה מתאבת אותו ואת נשימתו .מגע ידיו עורר בה בחילה .במאבק הבלתי שווה הזה הרגישה לפתע עוצמה שחיסנה את גופה ביכולת ההתנגדות .אך לא היה די בה כדי להתגבר על שריריו הגבריים של קארול .וקארול כבר היה נטול חושים ,פראי ,החיה שבו התפרצה מבקשת למצוא לה פורקן .
שיגעון תקף אותו והוא השכיב אותה בכוח על השטיח הרך .מניה התפתלה במאבקה עמו בכל כוחות הגוף והנפש שלה . פניו של קארול מכוסים היו זיעה ,משפתיו נזל ריר דביק ופניו פני שיכור."
( מתוך "מניה " מאת יעקב סד ) .
ב1998 36 שנה לאחר שערוריית הייתי כלבתו הופיע ספר בשם "מניה" בהוצאת ספריית הפועלים המכובדת . ספר  מאת יעקב סד ,סופר  ניצול שואה . העלילה היא סיפור התעללותו הסדיסטית והמינית של קצין גרמני פרברטי ביהודיה יפה שבה הוא "מתאהב " בזמן השואה.
עטיפת הספר היא מדהימה כשלעצמה.זוהי תמונת מגף של קצין נאצי שעוד מדגישה את האלמנטים הסקסואליים הסאדו מאזוכיסטיים הקיימים בספר בשפע .
אי אפשר שלא להשוות בין עלילת ספר זה ובין עלילת "הייתי כלבתו " שהיא זהה במדויק בקוויה הכלליים . יש כאן דמיון ז'אנרי מובהק ושימוש באותם אלמנטים עלילתיים .האם שמע מר סד ( אין טעות בשם ) על "כלבתו הפרטית של קולונל שולץ " והשתמש בו כמודל ? ואולי הסיפור היה מקורי לו לחלוטין ?
מבחינה ספרותית ספר זה עם אווירתו החשוכה וסיומו הטראגי עולה לעין ערוך על "הייתי כלבתו " אבל הוא מראה שלאורך השנים גם בספרות הגבוהה המופיעה בהוצאות מכובדות כמו ספריית הפועלים יתכנו נושאים שפעם היו נחשבים יאים רק לסטלגים .

איפה הם היום .

קיבוץ "נאות סמדר " הוקם בידי יוסף ספרא.

. הוצאת "עשת " המשיכה לפרסם עוד כחמישה  ספרי כיס  שלא עוררו כל תשומת לב. הבולט בהם היה המהדורה השנייה של "הנה בא הקברן המתוק " שהתהדרה באותיות קידוש לבנה "הוחרם בידי הצנזורה!!" והיה כנראה מתון יותר מהמהדורה הראשונה . ההוצאה  נסגרה לאחר זמן קצר ..

לאחר פרשת "הייתי כלבתו " יצחק גוטמן הפך ב-1965 למו"ל של המגזין האירוטי המפורסם "בול " ואגב כך מצא את עצמו שוב מעורב בשערוריה עם הצנזורה לאחר שהעורך שלו מקסים גילן פירסם ידיעה שעוררה את זעמם של שירותי הריגול הישראליים .בפרשיה שהפכה גם היא לאבן דרך בתולדות היחסים בין התקשורת והצנזורה בישראל .
. בסוף שנות השישים נסע גוטמן לאנגליה שם להפתעת הכל הפך מליונר כמו"ל של חוברות תשבצים והפך למוביל בתחום באנגליה במשך כ-15 שנה . כאשר נפטר גוטמן באנגליה ב-1987 כאדם בודד מאוד הייתה לו ירושה גדולה מאוד לבני משפחתו .
רוני ערמון האחיין הקים מכספי הירושה של גוטמן את אתר "אינדי מדיה" ברשת ואת סלון מזל
לתרבות אלטרנטיבית בסימטה אלמונית ברחוב קינג ג'ורג בתל אביב ליד חנות הספרים "הנסיך הקטן ".

גבריאל מוקד: אחרי הפרשה היא  ספרא  הפך פיתאום לגורו בודהיסטי והקים את הכת הטרסידננטלית התנכית וספרא הודיע שהוא מקים כת למדיטציה תכנית בראש פינה ושם הם שכנו זמן מה עד שעברו לערבה ושם הם ממשיכים גם היום .
.
יוסף ספרא שלאחר הפרשה של "הייתי כלבתו " מצא שאינו יכול לחזור לחייו הקודמים כאיש בוהמה סופר ומחזאי הפך למעין "גורו " בשיטות מזרחיות שונות . הקים את קיבוץ "נאות סמדר" בערבה ושמו התפרסם בשנות התשעים כאשר אנשים שונים שהיו קשורים לכת שלו התאבדו ופורסמו על כך כתבות גדולות בעיתון "הארץ " . מאז אנשי קיבוץ "נאות סמדר " הם חשדניים מאוד כלפי זרים שעלולים להיות עיתונאים ומעדיפים להסתגר בעצמם. ספרא נפטר ב-2003 זמן קצר לאחר קיום שיחה טלפונית עם כותב שורות אלו .
ביתו צפנת התפרסמה גם היא מאחר שהשתתפה בתוכנית הריאליטי "פרוייקט Y ".

צפרירה לוין היא היום צפרירה נור לוין שהייתה בעבר כתבת תרבות ידועה למדי בעיתונות ובטלוויזיה שפירסמה כמה ספרים וסיפור אחד שלה הופיע באנתולוגיה של סיפורים מובחרים במיוחד שנערכה בידי העורך חיים פסח.היא פירסמה ב1997 את קובץ הסיפורים המעניין מאוד "לאהוב את גבריאל " (הוצאת כתר ) הכולל בין השאר כמה סיפורי מדע בדיוני וסיפורים בדיוניים מעניינים מאוד על סופרים אמיתיים כמו אגתה כריסטי ,אלדוס הכסלי , גבריאל גרסיה מרקס סלמן רושדי,אנטואן סנט אקזיפיר ועל מותו של אביה הסופר והמחזאי חנוך לוין . וגם כמה סיפורי מד"ב לא רעים כמו העיניים של איינשטיין, על אדם שמצמח עין שלישית במקומות שונים בגופו, אהבת אריה ואיילה על עתיד שבו בעלי החיים מפתחים אינטליגנציה ובני האדם הופכים למין נרדף ועולמות על סטודנט, חובב מד"ב, שמוצא עצמו בעולמות שונים שאולי הם פרי דמיונו ואולי אמיתיים.
עזרא נרקיס ממשיך בעבודת המולו"ת שלו ולאחרונה הוציא לאור ספר זכרונות של נשיא ארה"ב ריצ'רד ניקסון .
אלי קידר מופיע בתפקיד חשוב בסרט התיעודי "סטלגים " של ארי ליבסקר.
"הייתי כלבתו של קולונל שולץ " הוא כיום ספר נדיר מאין כמוהו . בשוק מסתובבים לעומת זאת עותקים רבים של החיקוי של נרקיס "כלבתו של שולץ" שמי שאינו מומחה מתבלבל בינו ובין המקור הנדיר מאין כמוהו . המשטרה כנראה עשתה עבודה טובה מאוד בהשמדת כל עותק שיכלה להניח עליו את ידה..
אבל עותק אחד חמק איך שהוא מההשמדה של אנשי המשטרה שהיגיע איך שהוא לקיוסק שבו נרכש בשקל אחד והיגיע לידי .

"הייתי כלבתו של קולונל שולץ " בכל אופן לא נשכח ,הוא מוצג באסקימו לימון" הראשון.

דורון אייל "שולץ האיום " לקח ממנו את כינויו הידוע .

נשים שגדלו במהלך תקופה זאת סיפרו לי שהן משתמשות בכינוי "כלבתו של שולץ" על מנת לתאר אישה חזקה ודומיננטית .
בזמן שרוב הספרים האחרים שיצאו לאור בשנת 1962 נשכחו המונח "כלבתו של שולץ " הוא עדיין שם דבר בזרמי שוליים שונים של התרבות הישראלית גם אם רוב אלו שמזכירים אותו אינם יודעים על מה בעצם מדובר.

המקורות לחקירה
1. כלבה ללא בעלים .הופיע בחוברת העולם הזה מספר 1276 ע' 18 . המחבר הוא אנונימי . כולל ראיון עם צפרירה לוין ועם אלי קידר.
2. "לבדה במיטה " ראיון של צפרירה לוין עם סילבי קשת . ידיעות אחרונות 2.3.1962. ע' 9
3. בית המשפט נתבקש לקבל החלטה מהי ספרות קלוקלת . מאת יחזקל אדירם . ידיעות אחרונות . 24.6. 1962. כתבה על תחילת המשפט בעניין "הייתי כלבתו".
4. "הקברן זוכה" הכלבה הורשעה .מאת יחזקל אדירם. ידיעות אחרונות 13.2.1963. כתבה על סיום המשפט.
5. "היכן קבור הכלב" מאת עמנואל פרת ."במחנה" ,מרס 1963.כתבה על סיום המשפט.

 

ראו גם

 דליה קרפל על ארי ליבסקר ועל סטלגים

ארי ליבסקר על סטלגים עם נירית אנדרמן

הסטלגים בניו יורק טיימס

 

צפנת בתו של ספרא
האתר של צפי לוין

צפי בבמה החדשה

מירון אוריאל מחבר "כלבתו של שולץ"

רוני ערמון אחיינו של יצחק גוטמן

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק א'

ברוכים הבאים לסטלג 13 :חלק ב'

סטלג נחמיאס

סטלגים וזהות מגדרית

סטלגים הסרט התעודי

סטלג ליבסקר

מותו של שולץ האיום

הסטאלג האולטימטיבי של חנוך ברטוב

תולדות הפורנוגרפיה העברית מראשיתה ועד ימינו

הייתי רוצח המונים נאצי :על הסטלג המודרני "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  ביום יולי 19, 2007 בשעה 4:39 pm

    פוסט מאלף. תפרסם עוד כאלה ותוכל לוותר על שירים לבת-זוג פוטנציאלית. גם את הסרט של ארי אהבתי מאוד.

  • רחל  ביום יולי 19, 2007 בשעה 5:59 pm

    ומוזר שדווקא כאן בישראל צינזרו את זה. כן, בישראל. הייתי כלבתו של שולץ המקורי צריך לחזור לחנויות למען ידעו מי היו הנאצים ומה עשו לנשים המסכנות מה הם גרמו להן לפחות לחלקן.
    נשים רבות מדי לא חזרו משם בחיים לאחר שעונו ענויי תופת. חלקן הגדול נאנסו באכזריות העולה על כל דמיון.
    הנאצים הללו הרשו לעצמם הכל בשם תורת הגזע המעוותת שלהם. הם חשבו פשוט שמותר להם הכל כולל להפוך אשה חפה מפשע לכלבה
    בין אם עלילת הספר אמיתית או פיקטיבית אני כבר מאמינה שהיו שם גם מקרים כאלה. למה אלי? אמא שלי ניצולת שואה ולאור הסיפורים על המשפחה שלה שכמעט לא נשאר ממנה זכר אני יכולה להאמין על הנאצים שיעשו הכל.
    כיום אמא שלי מקבלת טיפול בעמך.
    אנחנו גדלנו בצל הסיפורים הללו ובצל הפחד המתמיד מהשואה.
    אמא שלי נולדה שם.
    בשואה היא לא הכירה מציאות אחרת.
    אז שמדינת ישראל תוציא את הספר הזה מחדש יחד עם התיאורים הקשים שלו.
    כי לפי הפתיחה שלך הספר מבוסס על משהו מציאותי… אשה שהייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי.

  • מירי  ביום יולי 20, 2007 בשעה 2:00 pm

    בהמשך לאיזכור השפעתו של ז'ורז' בטאיי, ראוי להזכיר את ספרו של רועי רוזן 'זעה מתוקה', ספר מוזר ומרתק, פורנו אמנותי עם אלמנטים סאדו מזוכיסטיים, מומלץ למי שמחפש קוריוזים ספרותיים בעברית. יצא ב2002
    http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/239/314.html

    חוץ מזה – מאמר מעניין, תודה.

  • מספר 666  ביום יולי 20, 2007 בשעה 6:48 pm

    בספר זה של רועי רוזן ובגיבורה שלו ז'וסטין פרנק
    ב"מותה המסתורי של ז'וסטין פרנק
    http://www.notes.co.il/eshed/1880.asp

  • הפרופסור לספרות  ביום יולי 21, 2007 בשעה 2:49 am

    המחזה "צילו של מלך"
    לא נכתב על ידי חנוך לוין!

    "צילו של מלך" הוא מחזה מאת יוצר בשם
    חנוך נ לוי

    המחזה יצא לאור בהוצאת "המועצה הציבורית לתרבות ואומנות" בשנת 1968

  • קורמן  ביום יולי 21, 2007 בשעה 3:20 am

    חנוך לוין נולד ב- 18 בדצמבר 1943 וכשיצא הסטאלג המוחרם הוא היה בן 18 ושלושה חודשים כשיצא לאור הסטאלג המפורסם והמוחרם.

    ולכן – לא ייתכן שחנוך לוין המחזאי והסופר הדגול הוא אביה של צפרירה נור לוין ו/או מחברו של הספר "הייתי כלבתו הפרטית של הקולונל שולץ"

  • מספר 666  ביום יולי 21, 2007 בשעה 7:05 am

    אין טעות .
    המחזה נכתב כאמור בידי חנוך לוין המבוגר.

  • תום  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 10:17 pm

    שלום לך אלי, בשביל מאמר שאני עתיד לכתוב אני מחפש מאוד את הספר "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ". לא רק שאינני מוצא עותק לקניה, אלא שגם בשום ספריה עוד לא מצאתי עותק קריאה. מאחר ששמך חוזר ועולה באינטרנט כמעט בכל תוצאת חיפוש שקשורה בספר, ומאחר שפרסמת כמה דברים הקשורים בספרות הסטאלגים, חשבתי שאולי תוכל לסייע לי באיתורו של עותק שאוכל לצלם ולקרוא. אודה לך עבור כל עזרה. תום

  • מספר 666  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 10:18 pm

    עוסק המאמר ?

  • תום גל  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 10:19 pm

    על פרוורסיה בישראל. מעניין אותי להסתכל על ישראל כעל מקום שבו העם היהודי מקיים את עצמו כקורבן בבטחה; כעם שבחר להתבצר בעמדת הקורבן, להתענג על כל מה שעמדה כזו מאפשרת לו, ולהשתמש בכוח שיש בעמדה כזו. ספרות הסטאלגים, והצלחתם, משקפים משהו מזה – הריגוש האירוטי שיש בחזרה למקום של הקורבן. ריגוש שקשור בהתנגדות להיות קורבן, אבל התנגדות שלא באה להשתחרר מן המקום הזה לחלוטין, רק לאפשר את ההישארות בו ואת המשך ההתנגדות, ואת הריגוש שבעצם מעשה ההתנגדות והתקוממות.

  • מספר 666  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 10:21 pm

    נראה לי שהתיזה שלך מוטעית .מה עוד שעוד לא קראת את הספר שלגביו קבעת את התזה הוא אינו עוסק כלל ביהודים
    אבל מעניין שכמעט כל מי שכותב על הסטלגים משתמש בדיוק בתזה הזאת .היא כנראה מאוד אינית ועכשווית וכנראה מתאימה מאוד לצרכי השמאל החדש האנטי הציוני כמו כפפה ליד

  • תום גל  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 10:22 pm

    הדעות שלי לא מתייחסות לספר או מבוססות עליו. הן עומדות כשהן לעצמן. אבל אפשר שהספר יכול לשמש כאילוסטרציה לחלק מהן. כאמור, לא קראתי אותו, ובגלל זה אני מחפש אותו. לאחר קריאה אהיה חכם יותר.

    אני חושב שהעובדות בחיים זעקות שהתרבות הישראלית היא תרבות מתקרבנת. לא לשווא ההטענה הזו חוזרות ומנוסחות בצורות שונות, ומפיהם של אנשים שונים. ואי-אפשר לפטור אותה בכך שהיא פופולרית ומחזקת עמדות פוליטיות שונות.

    אגב העובדה שהספר (כמו גם חלק ניכר מספרות הסטאלגים) אינו עוסק ביהודים במישרין אינה עושה אותו בלתי רלוונטי לשאלות שקשורות בתרבות היהודית. העובדה שספרות הסטאלגים שגשגה כאן אומרת משהו על המקום שבו אנחנו נמצאים. גם אם האמירה הזו אינה חופפת בהכרח את העלילה של ספר זה או אחר.

  • מספר 666  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 10:26 pm

    אכן התרבות הישראלית היא תרבות קורבנית
    כמו גם התרבות הפלסטינאית .
    נכון הוא שהתרבותה ישראלית היום אינה תרבות קורבנית אבל זה לא נכון לגבי התחושת שהיו בתקופה שבה הסטלגים היו נפוצים .
    מובן שאתה משליך היום את התחושה שלך לגבי זה שאין יסוד לראות בישראל תרבות קורבנית והיא מעולם לא הייתה כזאת אלא הייתה מאז ומתמיד תרבות מקרבנת לגבי ראשית שנות השישים כאשר לאנשים דווקא היה יסוד חזק ומוצק' לראות את עצמם כאלה .
    מובן שלגביך זה הבל הבלים משום שמעמדתך דהיום אין כל משמעות לתחושותיהם דאז יש משמעות רק לתחושותיך דהיום .
    אבל יהי העליך להתפתל ממש כדי להתאים את
    הספר הנ"ל לתזה שלך .
    .

  • תום גל  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 11:05 pm

    זו לא השלכה על העבר.

    בשנות השישים חל שינוי רב משמעות בחברה הישראלית. חלק ממנו בא לידי ביטוי ביחס לשואה. וחלק ביחס לתפיסת העוצמה הצבאית שלנו (דבר שהגיע לשיאו לאחר מלחמת ששת הימים). לצד התחזקותנו הצבאית והמדינית זהות הקורבן אומצה מחדש.

    התשובה על שאלת היותנו קורבנות בפרקים שונים של ההיסטוריה ברורה לכל. שאלת היותנו מתקרבנים היא שאלה אחרת. היא לא קשורה למה היה בשואה, אלא לאופן שבו השתמשו לפעמים בשואה מבחינה פוליטית. ומסיבות שונות – לפעמים היה נוח להתבצר בעמדת הקורבן, והדבר נתן לגיטימציה להפעלת כוח זה או אחר. ובין אם מסכימים להפעלת כוח זה או אחר, עוד עומדת השאלה של מה היתה הלגיטימציה להפעלת הכוח, ומה היו האידיאולוגיות הפועלות (ומעניין שדווקא במחנה הדתי לאומי הלגיטימציה לא באה תמיד מעמדת הקורבן).

    ספרות הסטלאגים מופיעה בתקופה המדוברת. היא חלק מהקומפלקס הזה לדעתי. ומה שמעניין בה במיוחד לדעתי הוא האספקט האירוטי שהיא מוסיפה.

  • מספר 666  ביום נובמבר 5, 2007 בשעה 11:11 pm

    :ספרות הסטלגים לא הופיע בתקופה המדוברת שלאחר מלחמת ששת הימים אלא לפניה .
    עכשיו איך זה מסתדר עם התזה שלך ?
    אין לי ספק שהיא מעניינת .
    אבל ק.צטניק מעניין הרבה יותר מבחינה זאת כפי שיוצרי הסרט הבינו היטב מאחר שהוא חלק מהקומפלקס של התרבות העברית בארץ ולא היסווה את זהותו .
    הצרה עם הסטלגים שעד היום רק מעטים ידעו שהם אינם ספרות אמריקנית כך שקשה להסיק מהם מסקנות מיוחדות לגבי הספרות העברית .,בדיוק כפי רק מעטים ידעו שפטריק קים אינם ספרות אמריקנית וגם הם היו אירוטיים במובהק .ודווקא אפשר להסיק מהם מסקנות גם על התרבות הישראלית אבל רוב הישראלים לא ידעו שהם יצירה ישראלית .
    אני במקומך הייתי הולך לספרות השואה הרגילה כדי לחפש שם תחושת קורבנות. אבל ברור שיהיה קשה יותר להשתמש בספרות כזאת להתקפה על התרבות הישראלית . אבל אני מבטיח לך אם תתאמץ .תמצא .

  • מספר 666  ביום נובמבר 6, 2007 בשעה 6:35 am

    זה שאתה מחפש ספר שאפילו לא קראת אותו ואינך יודע מה יש בו כדי לראות אם הוא מתאים לתזה מוכנה מראש שלך מעורר פיקפוקים לגבי אמינות התזה שלך.זה מראה על חיפוש אחרי סנסנציונלים .בספר שאפשר יהיה להשתמש בו "על מנת "לזעזע את הבורגנים " (הישראלים הציונים במקרה שלנו )
    הכלל האקדמאי הוא לקרוא קודם ולהכין תזה בהתאם לספר ולא להפך .

  • מספר 666  ביום נובמבר 6, 2007 בשעה 9:55 am

    באופן שונה .
    לי כמי שמכיר את החומר נראה שיש להתייחס לסטלגים ובראש לקולונל שולץ באופן שונה בצורה דרמטית מכל האידיאולוגיה שאתה מציע .
    יש לראות בהם דוגמה לאמפטיה נדירה באותן שנים עם בני עמים זרים שהם המופיעים בהם ובראש ובראשונהזה נכון ל"הייתי כלבתו " ששם הגיבורה היא אישה צרפתיה ( לא יהודיה )ואחרי הכל הספר מבוסס על סיפור אמיתי.עד כמה שידוע לי ( אבל אולי אני טועה ) זאת הפעם הראשונה שהוצג סיפור שואה של לא יהודי .
    דהיינו לא יהודים מוצגים לראשונה כמי שסבלו לא פחות מהיהודים ויש אמפטיה עם סיבלם .
    לא מתאים לאידיאולוגיה אני יודע ולא ימצא חן בעיני האינטלקטואלים באירופה שמחפשים כל מקל כדי להרביץ בו בציוני המנוול והסוטה אני יודע.
    אבל למה לא תנסה לחשוב גם בכיוון הזה לגבי הספר.
    חומר למחשבה.
    חוקרים לתשומת ליבכם יש לכם רעיון מעניין באמת כאן לצאת מימנו למחקרים "הסטלגים כדוגמה לאמפטיה עם בני עמים אחרים ".

  • תום גל  ביום נובמבר 7, 2007 בשעה 4:22 am

    . חשוב להבחין בין עמדת "אנטי" לבין עמדה ביקורתית, או עמדה שאינה בקונסנזוס. הדעה שהתרבות היהודית חייבת להתגלם בדרך של ציונות מתקרבנת או בדרך של אנטי-ציונות-מתקרבנת, היא שגויה. התרבות היהודית והחברה היהודית יכולות להתגלם גם בדרכים אחרות (וכמוהן אפשר למצוא בקרב השמאל ובקרב הימין). זו בדיוק הנטייה המתקרבנת להציג כל אלטרנטיבה או כל ביקורת כסוג של "אנטי" נהיליסטי.

    2. אינני מתעניין במיוחד בסטאלגים באשר הם. למרות שאני חושב שזו תופעה שמעלה הרבה מאוד שאלות מעניינות. הנקודה שמעניינת אותי היא אחת: מדוע "פורנוגרפיה" נאצית בעלת אורנטציה סאדומזוכיסטית הצליחה כל כך בישראל? מדובר בעדות מכריעה ביחס ל"הצלחתה" ולתפוצתה של העמדה המתקרבנת בישראל. עדות אחת מבין מכלול של עדויות. אין לי שום תזה מיוחדת שקשורה ב"הייתי כלבתו הפרטית של…" ואינני מבין מדוע התרשמת אחרת.

    3. לא אמרתי שהתהליך החברתי שאותו הזכרתי התחיל במלחמת ששת הימים. להפך במובנים שונים אז הוא רק הגיע לשיאו. אני יודע שספרות הטאלגים קדמה ל67.

    4. אני תמה שדווקא אתה חושב שהעיסוק בסטלאגים הוא חיפוש אחרי סנסאציות. הרי זה בין השאר אתה שחזרת והדגשת את העובדה שמדובר בתופעה חברתית שבשום אופן אי-אפשר לחשוב אותה לשולית.

    5. הערת אגב – קראתי את הראיון שערכת עם ארי ליבסקר. אחת מטענותיו היתה שספרות הסטאלגים יובאה מחו"ל. אולם שבחו"ל היתה זו ספרות מלחמה בלבד, ואילו רק בארץ גיירו אותה והוסיפו לה את העניין המיני. אני בספק אם הטענה זו נכונה מבחינה עובדתית. למרות שלא חקרתי את העניין הזה לעומק, אני יודע בוודאות שבאותם מגזינים אמריקאים לגברים משנות החמישים והשישים הופיעו סיפורים נוסח סטאלג בעלי אורנטציה מינית ברורה.

  • מספר 666  ביום נובמבר 7, 2007 בשעה 5:01 am

    אני רואה בסטלגים תופעה אנטי מימסדית שאי אפשר להסיק מימנה ולא כלום על "הגישה הציונית הקרבנית "
    כדאי גם לשים לב גם לדבר הזה :הסטלגים היו תופעה קצרת טווח .רק שלוש שנים .ונשאלת השאלה מדוע הם היו פופולאריים רק שלוש הבשנים האלו ( 1961-1964) ונעלמו אחר כך ?
    הם כמובן הוחלפו בחומרים בעלי גירוי מיני מסוג אחר חוברת הפטריק קים למשל .
    כמובן היה לזה קשר לשיקולי של המוציא לאור שהיגדיעו למסקנה שהקוראים שוב אינם מתעניינים .
    אתה אומר :
    מדובר בעדות מכריעה ביחס ל"הצלחתה" ולתפוצתה של העמדה המתקרבנת בישראל. "
    לא ברור לי מדוע שאתה חושב שזאת עדות מכריעה להצלחתה של העמדה המתקרבנת ( אם כי היית צודק בזה לגבי צטניק שהוא אכן עניין אחר ) מכיוון שהמדובר בספרות חוץ ממסדית ואף אנטי ממסדית ממהותה. המימסד לא עודד אותה ואף לחם בה מידי פעם .והיא מבחינתו הייתה ספרות "מקולקלת ולא בריאה " .
    ומבחינת המ"לים למינהם ולכותביהם אם כי אולי לא הודו בכך במפורש הם ראו בכך סטירת לחי לחברה ולמימסד המאובנים ביתר החיות והמיניות
    שהיכניסו לספריהם 'מבחינתם היה בכך סוג של מרד .
    אני לא רואה עדות לשום "גישה ציונית קרבנית שלטת ". נהפוך הוא אני רואה בסטלגים עדות לגישה אנטי מימסדית חדשה וגם כזאת שמוכנה לקבל את "האחר "הלא יהודי אם גם בצורות ביזאריות לפי הבנתנו .
    המימסד השליט בהחלט לא רצה בכך
    גישתך שגויה מעיקרה ,חוששני.

  • תום גל  ביום נובמבר 12, 2007 בשעה 3:57 pm

    אני מאוניברסיטת תל-אביב. מתחיל דוקטורט.

    שאלת אורך החיים של תופעת הסטלגים היא אמנם שאלה מעניית, ורלוונטית. אני גם מסכים שבמובנים שונים הפופולריות של צטניק היא תופעה דומה. קיים הבדל חשוב, והוא שספריו שצטניק שווקו כסוג של זכרונות שואה (בין אם היו כאלו ובין אם לא), והתכנים הארוטיים לא עלו בהם אלא בדרך אגבית. זה לא מוריד מכך שהיסוד האירוטי של ספרים אלו היה משמעותי מאוד, אבל קיים שוני מספרים שבאופן עקרוני שיחקו על הנקודה הזו, ושווקו כסוג של ספרות אירוטית אסורה.

    כמו כן, נכון שמדובר בספרות חוץ ממסדית. אלא שמבחינת ה"רייטינג" שלה לא דובר בספרות שוליים. לכן יש מה ללמוד מהתופעה הזו על החברה הישראלית ככלל. אני גם מסכים שאין מדובר בתופעה מכוננת רבת משמעות מבחינה חברתית ותרבותית. זו רק נקודת ציון נוספת.

  • מספר 666  ביום נובמבר 12, 2007 בשעה 5:22 pm

    אין ספק שאפשר ללמוד הרבה מרבי מכר על החברה שצורכת אותם .
    אבל זאת שאלה גדולה מאוד מה אפשר ללמוד מהם .
    לדוגמה מה אנו יכולים להסיק מרב המכר הענק של צרפת בשנות החמישים "סיפורה של או " ספר פורנגורפי סדו מזוכיסטי על החברה הצרפתית בשנות החמישים או המשטר הגוליסטי שהחל אז ?
    האם עלינו להבין שהמדובר בחברה סדו מזוכיסטית שצורכת ספר זה בכמויות כה עצומות ?
    ומה אנו יכולים להבין מהחברה הסינית שצרכה
    במיליוני עותקים את הספר האדום של מאו ? או החברה הסובייטית שצורכת את ספריו של סטלין במיליארדי עותקים ? האם עלינו להבין שאלו חברות שהיגיעו כבר לשלב הקומוניסטי מרכסיסטי של הקיום ?
    ומה אנחנו יכולים להבין מהחברה האמריקנית המודרנית שבה הז'אנר הפופולארי ביותר של הספורת היפה הוא הספרות הרומנטית ובין השאר זאת שעוסקת בראשית המאה ה-19 ובאורח החיים דאז.
    האם עלינו להסיק מזה שאפשר להבין משהו על החיים האמריקניים המודרניים מהפופולאריות של סוג ספרות זה ?
    התשובה היא חיובית ככל הנראה אפשר להסיק משהו אבל זה דורש מחקר יסודי ומעמיק ביותר כדי לברר בדיוק מה
    לקבוע שספרות הסטלגים מהווה עדות מכריעה ביחס ל"הצלחתה" ולתפוצתה של העמדה המתקרבנת בישראל נראית כעמדה מוגזמת מעל ומעבר .
    כמו כן מעניין השימוש שלך בסקס כאלמנט של "האשמה " כנגד החברה הישראלית ברמז הברור שלך שהמדובר בחברה "סוטה ?
    ואני חושב שבשימוש שלך אפשר למצוא רמז ברור לכיוונים שבהם הולכת החברה המודרנית כיום.
    אם היית עוסק בנושא הסטלגים לפני עשרים שנה או לפני 15 שנה ספק אם היית שם דגש כל כך על המיניות הסוטה כאלמנט "מאשים " שהרי אז היה היחס הכללי בחברה למיניות סובלני ומעודד.
    אבל הרשה לי לנחש שאתה קולט ואולי רק בתת מודע ואולי במודע שהיחס למיניות השתנה בשנים האחרונות גם בקהיליית החוקרים הפוסט מודרניסטים שאתה נמנע אליה וכי האפשרות להשתמש בסקס כאלמנט מאשים כנגד " "החברה הציונית " יכול לעורר תשומת לב בקהילה זאתבגלל יחס משתנה והולך למיניות באופן כללי . .
    זה בהחלט נושא מעניין ואולי אני אפרסם במאמר מחקרי בעתיד על נושא השימוש של חוקרים עכשווים בנושא המיניות באמצעי האשמה כנגד חברה כמשקפת שינויים עכשויים ביחס למיניות רגילה והסוטה "
    ואם לא אכפת לך אולי אני אשתמש בך ובתיאוריה שלך כדוגמה לאופנה מתפשטת זאת ואנתח אותך ואת טענותיך במסגרת המאמר כמבטאים מגמה כללית ומעניינת אופיינית באופן ספציפי לראשית המאה ה-21 והיחס המשתנה בה לתחום האירוטיקה והפורנוגרפיה .
    אגב במה בדיוק עוסק הדוקטורט שלך ?

  • תום גל  ביום נובמבר 13, 2007 בשעה 5:49 am

    אם וכאשר אכתוב את המאמר – אעדכן אותך בדבר, ואשמח לשלוח לך עותק שלו. אז אתה גם מוזמן להגיב לו, לנתח אותו, ולהדגים
    באמצאתו את אשר תרצה. אם אתה בוחר להתייחס אלי באופן אישי, רק אבקש שזה לא יהיה על יסוד חילופי הדברים המוגבלים והחלקיים שבמיילים אלו. לא אכפת לי שקוטלים אותי, כל עוד קוטלים את העמדה שלי, ומדייקים ביחס אליה. ובנתיים נדמה לי שלא ירדת לסוף דעתי.

    אני רק אחזור ואבהיר: לא באתי ללמוד מספרות הסטלאגים על החברה הישראלית, כאילו היתה זו תופעה מכוננת בתולדות ישראל. אלא שבאתי ללמד על החברה הישראלית באמצעות הסטאלגים. החברה הישראלית עברה שורה של תהליכים, וקבוצה של עמדות נעשתה בה דומיננטית מאוד. ספרות הסטאלגים היא תופעה שממחישה בצורה מוצלחת מאוד את חלק מן ההתרחשויות האלו. היא לא סיבת הסיבות, ולא הוכחה מסוג כלשהו.

    זה מה שעושים הרבה פעמים בביקורת ספרות. פשוט מצביעים על הרלוונטיות החברתית של תכנים ספרותיים, ועל החפיפה שבין תבניות ספרותיות לתבניות חברתיות.

    ובמקרה של הסטאלגים יש ערך מוסף, והוא שמדובר בספרות מבית. בספרות פופולרית. ובספרות שמופיעה בעיצומ! ם של תהליכים.

    מה שאמרת על המין זר לעמדתי לחלוטין. וזה נשמע כי לדעתך אין אני ושכמותי (שמיהרת לסווג כיחידה אחת) אלא סוג של נערים מתבגרים שמחפשים לעשות דווקא ואנטי, ובאמצעות כל טיעון מזדמן ומניפולציה מזדמנת, להיכנס בחברה הישראלית. כאילו אין כאן עמדות עם תוכן ואמונה, רק אופנה (במובן המזלזל של המילה). זו אינה הצגה רצינית של הדברים. זו בעיקר הדרך להמציא פטור לכל התייחסות רצינית.

    הדוקטורט יעסוק בניטשה.

  • מספר 666  ביום נובמבר 13, 2007 בשעה 5:55 am

    אשמח לקרוא את המאמר כשיתפרסם .
    אבל למרות תלונתך עמדתך כפי שביטאת אותה עד כה לפחות נראית כמקבילה לזאת של חוקרים רבים שיוצאים מתוך גישה של "אנטי " ולא מתוך גישה אובייקטיבי. גם מתוך הטענה שלא יכולה להיות שום גישה אטובייקטיבית .
    ואני מפנה אותך בזה לספרו
    של יואב גלבר "היסטוריה וזיכרון ותעמולה"
    http://am-oved.co.il/HTMLs/product.aspx?C1010=17764&BSP=13474
    שעוסק בין השאר בתופעה זאת ויצא לאחרונה

    בהוצאת עם עובד.
    והוא מעלה ומתאר דברים רבים מדהימים ממש בנושא של ההיסטוריונים וחוקרי הספרות הללו שיוצאים מעמדות של "תוכן ואמונה ".
    אגב אם אתה מחפש דוגמה לדברים שאפשר להסיק מספרות פופולארית ומצליחה על חברה אני מפנה אותך לחוברות טרזן שהיו פופלאריות מאוד בשנות החמישים ומהם ומהצלחתם אפשר להסיק דברים רבים ומעניינים על החברה הישראלית . שצרכה אותם .
    אגב במה בדיוק עוסקת עבודת הדוקטורט שלך על ניטשה

  • אורנה  ביום יוני 22, 2017 בשעה 9:27 am

    יש להורים שלי את הספר בבית. או לפחות היה כשהייתי נערה וקראתי אותו בהלם מוחלט אחרי שחיטטתי להם בדברים. הגעתי לפוסט הזה עכשיו כי נזכרתי בספר ורציתי לבדוק אם זיכרוני הטעני או לא לגבי הזוועות שקראתי אז, כנערה, בספר. מסתבר שלא. אני זוכרת היטב את נקמתה. מעניין היה לקרוא שזה ספר שייצר כ"כ הרבה רעש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: