משא האדם החום

יחזקאל רחמים, הוא סופר צעיר ובולט  תושב יפו, בן להורים ילידי עיראק. הוא גם ידיד של כותב שורות אלו .

שניים מסיפוריו נבחרו בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". פרסם יצירות פרוזה ושירה בעיתונים כתבי עת שונים. פרסם ספר ילדים "גלית מחליטה להחליט" (ידיעות-אחרונות, 2004).

 הוא ערך במשותף עם פרופ' דניאל בר-טל, קובץ מאמרים, "רק על הסכסוך לדבר ידעתי" (מכון וולטר ליבך, 2006). ועוד שני קבצים מעניינים מאוד בנושאי תקשורת :

 אין עם מי לדבר" – מבט ביקורתי על הקשר פוליטיקה-תקשורת, מכון הרצוג לתקשורת חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

קשה אך יציב" – התקשורת, הרופאים ומחלות מנהיגים, מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, אוניברסיטת תל אביב, 2006.

בקרוב יראה אור ספרו "משפט הדגים".

בימים אלו סיים יחזקאל עבודת מחקר ראשונה מסוגה על הסצינה הספרותית בתל אביב בשנות התשעים , שיש לקוות שבעתיד תתפרסם באתר זה . וכעת הוא עמל על עבודת התזה שלו שעוסקת בכתב העת הספרותי "עמדה " והיא בגדר פתיחה של תחום מחקרי שעד כה הוזנח לחלוטין, חקר  הספרות העברית  של שנות השמונים ואילך .

להלן מסה של יחזקאל על נושא הזהות המזרחית בתרבות הישראלית שהופיע בימים אלו בדפוס  בספר

"תהוּדות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית"

זהו פירסומה הראשון ברשת .

 

 

משא האדם החום

 מאת יחזקאל רחמים

"חלפתי ביניהם כזר, אך איש לא ראה שכזה הייתי. חייתי ביניהם כמרגל, ואיש, אפילו אני עצמי, לא חשד
שאני עשוי להיות כזה. (…) כך הייתי זהה לאחרים בלי שיתקיים דמיון, אח לכולם בלי להיות בן המשפחה."
(פרננדו פסואה, ספר "האי-נחת")

ריו דה-ז'נרו, ברזיל. הערב יורד באדמומיות עזה מעל האיים הנצפים מהר הסוכר, ריח הצמחייה חוזר לעמוד באוויר ובְּרֵנָה יפהפייה. היא ואני ביחד כבר שלושה שבועות. אנחנו צועדים לאורך רצועת חוף נפלאה בחזרה לחדרנו במלון. ברנה מדליקה את הטלוויזיה, משליכה את בגד הים על השולחן הקטן שמציץ מפינת החדר והקריין משדר בפורטוגזית צרות מארץ הקודש. "não lembro, meu amor," (אני לא זוכרת, אהובי) ברנה לוחשת בדרכה למקלחת, "אתה ישראלי או פלסטיני?" "מה את רוצה שאהיה?" אני משיב בשאלה. "שתהיה שלי," היא מחייכת. אני מנשק אותה, קל כל-כך, כמעט מרחף.
תל-אביב, כיכר רבין, הטיילת, שוק הכרמל. אופניי חלודים אבל עוד נוסעים. שנתיים שלא הייתי כאן. הכל קטן כל-כך, למרות מגדלי עזריאלי שהופיעו פתאום בחצי השמיים. רגליי מדוושות ועיניי גומעות מחדש את מראות מולדתי הישנה. שבתי מגגות העולם אל המרפסת הצרה בבית אמי. הכסף שחסכתי בשנות השירות בצבא הקבע פוזר בחלוקה פחות או יותר שווה והוגנת ברחבי היבשת שצורתה כצורת לב. דלתות הארון נתקלות במיטה בדרכן להיפתח, אבל אני עדיין מרחף מעל הקיום. מה עכשיו? אולי אנסה להתקבל לאוניברסיטה, אני (הגיל 27, ממוצע הבגרות 72) חושב מול עוד שקיעה תל-אביבית רכה.
יפו העתיקה, רחבת פסל האמונה. על הסלע שלפניי מונחת מעטפה חתומה ובה המפתח לשנים הקרובות, אולי לעתיד בכלל. האם עמדתי במשימה? הלב פועם בחוזקה. יד אחת קורעת את המעטפה והיד השנייה ממהרת להסתיר את פסק הדין, שהולך ונחשף לאט. פספסתי את הציון המרבי בבחינה הפסיכומטרית בפחות מעשרים נקודות. הראש לא מבין עדיין, אבל הרגליים מתחילות לרוץ.

חדר סמינריון 449, בניין גילמן, אוניברסיטת תל-אביב. התקבלתי לתכנית הבין-תחומית למצטיינים. מסלול ישיר לתואר שני בכל מקצוע שאבחר, עם מלגת לימודים מלאה ומלגת קיום. תלמידי התכנית – כשישים צעירים אינטליגנטים ביותר, רהוטים, שייכים – מכונסים לסמינר השבועי. עדיין לא ברור לי מדוע, אבל משהו בביחד הזה מנוכר לי מדי. אף לא אחד מרגעי הזרות שפקדו אותי בשנות נדודיי לא התקרב לתחושת הזרות ששטפה אותי בהתקבצות הפשוטה הזאת. השפה קצת אחרת, והמילים שאיני מבין נאספות, כמו אז, בברזיל, לתוך פנקס. אני סוקר את הנוכחים, מציץ בשמות שבדף הקשר. באמת שלא חיפשתי את זה, אבל בולטת לעיניי העובדה שמלבדי יושב בחדר רק סטודנט אחד שאינו ממוצא אשכנזי. איך זה ייתכן? אני תוהה ומייד דוחק בעצמי – תתרכז בלימודים, עזוב אותך משטויות!
שיטוט בין הרצאות, קפיטריות, מדשאות וחוגים. שיעורים בהיסטוריה, מתמטיקה, קולנוע, תקשורת, ספרות. אופוריה דקה של תחילת מסע אופפת אותי. הגירויים שוטפים מסביב, לא הכול מפוענח בהצלחה, הרבה שאלות נותרות בלתי פתורות. בתוך כך אני כמעט מצליח שלא להבחין במוצא החברתי ההומוגני של המרצים (וכתמונת תשליל גם במוצא של אבות הבית, אנשי השירותים). במהלך ההתאקלמות במקום, ובכלל זה אימוץ תנוחת ישיבה נינוחה בקפיטריה – עניין מורכב מכפי שנשמע – אני הולך ומבחין בשני סוגי סטודנטים. הסטודנטים מהסוג הראשון נעים במרחב בנועם ובנינוחות, מנהלים חיי חברה ענפים ושגרת לימודים רכה. שהותם באוניברסיטה אינה מפליאה אותם, מאז ומתמיד זו היתה תחנה ברורה במסלול. הם באו ללמוד, אבל לא פחות מכך, לנצל את שנות הנעורים האחרונות הממהרות להתפוגג. הסטודנטים הללו – כך לפחות זה נראה בהתחלה – מדברים בשיעורים בביטחון, בקרבה משונה לחומר ונדמה שגם באופן ה"נכון". רק לאחר התפוררות חומות הרושם הראשוני, הופתעתי לגלות שלעיתים רחוקות נאמרו דברים חריפים שהצדיקו את המחוות המלומדות שמיהרו להרשים אותי.
עבור הסטודנטים מהסוג השני, הלימודים באוניברסיטה אינם הישג מובן מאליו. הם פחות נינוחים והמאמץ הנדרש מהם עושה את הלימודים לאתגר פסיכולוגי-כלכלי תובעני, ולעיתים אף טובעני. חלק ניכר מזמנם וממרצם מוקדש לריצה אחרי מלגות סיוע, המצאת אישורים והוכחות למצבם, השתתפות בפרויקטים של מחויבות חברתית (יש משהו פרדוקסלי בתרומה לחברה הנעשית מתוך כורח) ובחיבור מכתבי תודה למיטיביהם. הסטודנטים הללו, כך נדמה לי, נוטים פחות להשתתף, וכאשר הם משתתפים הדבר נעשה בצורה פחות "מוצלחת". הקול רועד או חזק מדי, הטיעונים נוטים להסתתר, והמרחק מהדיבור "הנכון" צועק באופן שעורר בי לא פעם הזדהות מביכה. הבדלי ההתנהלות נעוצים, בין היתר, בתחושת "ביתיות" אחרת ובגישה רגשית שונה כלפי המקום. כבר ראיתי אקרובטים לשוניים בהפסקה שהפכו לגמגמנים קהי מחשבה באולם ההרצאות, ולהפך. כעבור זמן הבחנתי שרבים מאלה המכוּנים "מזרחים" נמצאים בקבוצה השנייה.
ואני? אני זכיתי בפריבילגיה, הבעייתית לפעמים, להימצא בתווך, גם כאן וגם כאן, לא כאן ולא כאן. מצד אחד, הפטור הזמני מדאגות הקיום המיידי, מניפת האפשרויות שהתכנית הבין-תחומית פתחה בפניי והתווית 'מצטיין' שהודבקה על מצחי עוד לפני שסיכמתי הרצאה אחת (משמיים נחתה לי גם משרת קב"ט במעונות, שסידרה לי מיטה ומשכורת צנועה). אלה היו אמורים לשייך אותי, כביכול, לקבוצה שהעיקרון השולט בה הוא החופש. מצד שני, היו הקִרבה הרגשית וההזדהות העמוקה עם האנשים שבפניהם ראיתי את נוף ילדותי, ההדהוד של תחושת הזרות, הביקורים בבית ביפו ובדירה ב
עונות, המוגבלות הכלכלית שכפתה עליי – בלי שהתנגדתי – סגנון חיים פוריטני ביותר, ואסירוּת התודה שלקח לי לא מעט זמן להשתחרר ממנה (אסיר תודה, אחרי הכול, גם הוא קצת אסיר).כל אלה שייכו אותי לצד ששולט בו הכורח.
כעבור זמן הבחנתי בשוני נוסף בין הסטודנטים – שוני באופן העיסוק בזהות. סטודנטים נוטים, או שמא נשאבים, לעסוק בשאלות של זהות; מי או מה "אני"? כחלק מאיזה "אנחנו"? מול איזה "הם"? אילו עוולות, מטרות נעלות ואזורי חוסר-צדק רלוונטיים לחיי? העיסוק בשאלות הללו כולל התרעמויות, דחפי התנגדות, השתתפות בפעולות ולעיתים גם נקיטת יוזמות. המולת הפעילות הסטודנטיאלית עשויה לבלבל, אבל דומה שבעוד העיסוק בזהויות מסוימות הוא לגיטימי, נחגג ומשחרר, העיסוק בזהויות אחרות מפחית, כובל, מסמן ומזמן תחושת אי-נחת שעלולה להצית ניגון-פנימי בלתי פוסק. מבט מתעכב על העוסקים בזהות "מופחתת" אכן חושף משא שמתבטא בחוויית חיים מוחשית ומכבידה, והתמודדות עם מציאות שכובלת אל סימון מוגדר ומגודר. כפרפראזה על שירו של רודיארד קיפלינג מ-1899 "משא האדם הלבן" (The White Man's Burden), ניתן לקרוא למשא העודף שעומסים על גבם רבים מהשחקנים במגרש הזהויות בשם משא האדם החוּם.

אין צורך ללמוד על "אשכנזיות" ועל "מזרחיות" כדי לקלוט את אינספור הסימנים שמספרים מה כאן מרכז ומה שוליים, מי משפיע ומי מושפע, מי מחזיק במרב המשאבים החומריים והסמליים ומי מחזיק ב"טענות שאבד עליהן הכלח לפני שלושים שנה", מי אנחנו ומי אתה! עוד זכורות לי ההערות החוזרות ונשנות על מפלגת ש"ס (שהיתה אז בממשלה), הערות שנקשרו מייד כמעט לכל נושא שעלה לדיון. אם דובר, למשל, על ספרדים מהמאה השש-עשרה שעשקו באמריקה הדרומית את בני האינקה ונטלו את זהבם, מייד נמצאו שני סטודנטים שיקראו יחדיו בתזמון מרשים – "כמו ש"ס!" תוכן ההערות פחות חשוב מהתחושה שעלתה מהן, תחושה של דיבור בתוך הבית. כאן אצלנו, במועדון הסגור, כולנו מדברים באותה שפה, ודי לנו בקריצה כדי שהכול יובן.
מעבר למחשבות ולשיפוטים אחידים למדי שרווחו מסביב, נתקלתי במידע ובפעילויות שהסבו את תשומת לבי אל ה"מזרחיות"; נתלתה הזמנה להרצאה על היבט "מזרחי" של נושא מסוים. הוקרן סרט על הפנתרים השחורים ולאחריו נערך דיון. באוויר ריחפו פיסות מידע על ניסיון להקל רכישת דירות בדיור הציבורי, על חוסר-הוגנות בחלוקת קרקעות המדינה ובשימוש בהן ועל הדרת ה"מזרחים" מההיסטוריוגרפיה הישראלית. אלה הופיעו לצד דיבורים על הציונות, על הכיבוש (בעיקר הכיבוש), על פמיניזמים למיניהם והשיח הקווירי. וכל האקלים הזה התנקז לכדי כדור שנזרק אליי שוב ושוב, עד שידי תפסו אותו מעצמן והרימו לבחון.
התחלתי ללבן את הנושא בשיחות, בקריאה וגם בכתיבה. הדיבור על הדרת ה"מזרחים" וההבנה החדשה של הציונות כתנועה אירופאית שהביעה דחייה מן המזרח ומהמרחב המזרח-תיכוני עמדו בבסיס סיפור ששלחתי לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" (עיתון שסימל טריטוריה זרה, מגרש חוץ). בסיפור, שנבחר בתחרות, מתקיימת שיחה בין שני צעירים "מזרחים": "אתה מבין שגנבו לנו את ההיסטוריה?" שואל האחד, ומסביר לחברו "שהעם היהודי הוא עץ עם שתי מערכות שורשים לפחות, ושהשורשים של היהודים-הערבים ושל הציונות נפגשים פחות מחצי סנטימטר לפני האדמה".
כששבתי אל הסיפור הזה כעבור זמן שמתי לב שמעורבות בו שתי זהויות – העיראקית וה"מזרחית". הזהות העיראקית היא הזהות הברורה והמיידית שרכשתי בחיק המשפחה ושנשאתי באופן טבעי הרבה לפני שביטאתי את המילה "זהות". זהות זו ניצבת כזהות מרכזית ומלאת גאווה, והיא מורכבת הרבה יותר מסטריאוטיפּ של יחסי משפחה חמים ומאכלים מסוימים. דומה שיש בה גם מעין פטריוטיות משונה שמכוונת ל"עיראק של מעלה, לא עיראק של סדאם חוסיין, אלא של סבתא סלימה, מולדת דמיונית רקומה סיפורים על תמרים נוטפי עסיס, ודגי נהר מטוגנים בשמן עמוק, ולילות חמים של שינה על גגות הבתים, וכסף בפחים של חמוצים ובית מיוחד לקיץ בשביל כל המשפחה" (כלשון הסיפור).
לעומת זאת, את ה"מזרחיות", כמושג וכקטגוריית חשיבה רצינית, רכשתי בעיקר במהלך לימודיי. אומנם הכרתי ביטויים רבים שלה לפני כן, אך מבחינת העיסוק המודע שלי בה היא שייכת קודם כל לעולם הרעיונות. נדמה לי שהמפגש בין שתי הזהויות – הראשונה בוטחת וגאה והשנייה מזמינה תרעומת ופעולה – סיבך את הבירור שאליו נשאבתי. אפשר שהפער בין הזהויות מסביר באופן כלשהו את ההפתעה ואת תחושת ההתקוממות שחוויתי לנוכח גילוי השתייכותי לקטגוריה "מופחתת" בנוף הזהויות בישראל.
הדברים אינם מנותקים מהמסלול הביוגרפי האישי שלי. בקצהו האחד יושב ילד על ספסל במסדרון ירוק (צבע שמן), בוהה במאוורר מאובק שמסתובב לשווא על התקרה, יחד עם אימא בתור בלשכת הסעד, בשביל לנסות לסדר שהילד יילמד בבית-ספר יותר טוב או כדי לקבל שמיכות לחורף. כשהילד קם להסתובב במסדרון ומציץ לתוך שורת החדרים, מישהו פוקד עליו לשבת. בקצה אחר של המסלול יושב גבר צעיר באוויר הממוזג של חדר סמינריון ירקרק מספר 449, ומקשיב בצוותא עם "מיטב בנינו ובנותינו" להרצאה על דרגות צמיגות של חומרים. בין שני הקצוות מופיעה גם המציאות בדרגות שונות של צמיגות. כיפואי, נתאפשרה לי גם חוויית מרחב שכללה קִרבה יומיומית ובלתי-אמצעית לערביוּת של כאן. נדמה לי שנקודות המבט השונות יכולות לספק מושג על פוטנציאל הפיצול והמורכבות שבמפגש הזה
ם מגרש הזהויות; מושגים שנראו לי עד אז פשוטים, כמו "ישראליות", "אנחנו והם", "המרחב המזרח-תיכוני", "הציבור הנאור", "מי שרוצה יכול", "תרבותיות" ועוד, נפרצו באחת ודמו לזמן מה לפאזל 500 החלקים שהיינו מפזרים, אחיי ואני, על הרצפה בערבי יום כיפור. רק שעתה לא היתה בידי התמונה הסופית, שהופיעה בילדותנו בשלמות מתגרה על אריזת הקרטון. הבירור הרעיוני והרגשי שלתוכו נשאבתי, עצם הפיכתי לאדם שבלבו ובראשו מתהפכים מאות חלקי פאזל המחפשים את מקומם, מהווים חלק בלתי נפרד ממשא האדם החום שלי.

איני יודע אם אדם בוחר במקצוע או שהמקצוע בוחר באדם. מכל מקום, נרשמתי ללימודי תואר שני בסוציולוגיה. לא באתי לסוציולוגיה כדי "להילחם", פשוט מצאה חן בעיניי האפשרות להשתלב בעשייה אינטלקטואלית שרגליה נטועות בקרקע המציאות. למרות זאת, פרק הלימודים הזה סיפק אישורים וחיזוקים להבנות מעורפלות ומקוממות שהצטברו אצלי עוד קודם וריחפו בחופשיות במרחב האסוציאטיבי. ממחקרים, חלקי מחקרים והערות שוליים בכתב ובעל-פה, התברר לי שבממוצע, "אשכנזי" בישראל אכן מחזיק ב"מטראז' ישראלי" גדול יותר מאשר "מזרחי", וכן שהמטראז' הזה יקר יותר ומכניס יותר. משכורתו הממוצעת של "אשכנזי" גבוהה מזו של "מזרחי" וכך גם רמת החיים הממוצעת שלו. ל"מזרחים" יש פחות שנות לימוד בממוצע, והתרגום של שנות הלימוד הללו להישגי שכר ויוקרה פחות מוצלח. גם העמדות החשובות, ההשתתפות בתרבות והשליטה באמצעי הייצוג אינם מתחלקים באופן שוויוני. המידע הזה המחיש את כוחם של אילוצים חברתיים להכתיב מציאות ברמה האישית ביותר. פוליטיקת הזהויות שלחה את אצבעותיה ונגעה בפניי.
פרקים בהיסטוריה האישית והמשפחתית נבחנו עתה בהקשר רחב יותר ומקרי פחות; הילדות של אחיי ושלי בפנימיות (בשנות השמונים רבים מילדי המזרחים גדלו בפנימיות), מלחמת הקיום הבלתי פוסקת, המתישה, ולא פעם המעליבה, של משפחתי (ובכלל זה, ניתוקי החשמל והמים, למשל), ההתרפקות המשפחתית על הסיפורים משם, מעיראק, והקסם שבקע מהם לעומת אפרוריות המציאות כאן. גם תחושת אי הנחת הכבדה ששטפה אותי לנוכח תמונות המפציצים האמריקניים, שחלפו מעל נהרות בבל והזריעו את אדמת עיראק בטונות של חומרי נפץ שייכת לכאן (האם כקצין בצה"ל עליי לשמוח על כך?). אני תוהה האם הופצצה גם תחנת הרכבת של בגדאד, שבה סבי (יחזקאל) עבד כמנהל. בחירות שעשיתי – כמו הבחירה האינסטינקטיבית כמעט בקריירה צבאית – נראו לי עתה מובנות יותר. הבנתי גם מדוע לימודים אקדמיים לא נמצאו באופק האפשרויות המיידיות שלי. מצאתי הסברים חדשים – מעבר להסברים הפסיכולוגיים החשובים כשלעצמם – לתחושת הזרות המעיקה שחוויתי במפגש עם קבוצת המצטיינים (מעניין שהחיבה העמוקה שחשתי כלפי יחידים ב"אחד על אחד" התקשתה להיתרגם ליחס לקבוצה). הרהרתי בחיוך של הבנה בכך שחלק מהמלגות שקיבלתי למטרת לימודים סייעו במאמץ המשפחתי לרכישת הדירה שבה גרנו במשך שנים במסגרת הדיור הציבורי. היטבתי להבין גם את החלום של תמיר, אחי, שאינו מצליח למצוא את מקומו בישראל ומייחל לעבור לאוסטרליה, ארץ החלומות שמעניקה לו תקווה, ולוּ דמיונית. אפשר להביא דוגמאות נוספות, אבל נדמה לי שחשוב גם להצביע על כך שכיוון המחשבה הזה מועד להסתבכות בקביעות ובשיפוטים מוט(ע)ים, ולציין שבדרך הזאת אורבות סכנות, הן מבחינת ההתנהלות החברתית והן מבחינת ההתנהלות הנפשית.

אבל לא הכול ביוגרפיה ולא הכול סטטיסטיקה. רסיסי מחשבה מתגלגלים במורד והופכים לגרעיני ניתוח. מראה, זיכרון, משפט או מחשבה מופיעים והניגון-הפנימי מתחיל לרוץ, לא תמיד עם מפה ומצפן. התחלתי לבחון דברים רבים, אולי רבים מדי, דרך פריזמת הזהויות. זכורה לי, למשל, הופעתו של השר דאז יוסף לפיד בתכנית האירוח של בנו יאיר לפיד. המראיין שאל את השר: "מה הדבר הכי ישראלי בעיניך?" והאב מיהר להשיב, למבוכתו הכובשת של הבן – "אתה!" על המרקע זו היתה שיחת אב ובנו, אבל בניגון-הפנימי העלה הרגע הזה לבדיקה את המשוואה "ישראלי=אשכנזי". שוב הוצגה ישראליות פרטיקולרית ויחסית – נאמר צפון-תל-אביבית, גברית ואשכנזית – כישראליות הכללית, השקופה ובעיקר התקנית.
בהזדמנות אחרת הוזמנתי להשתתף בפעילות "דו-קיום". כיפואי שברח עם ילדים אחרים מבית-הספר הצרפתי לנמל, שהלך מכות, שיחק כדורגל, מכר סברס ועבד בבניין בלי הבדלי דת, שפה ולאום, העניין נראה לי אז קצת "מלוקק". ייתכן שזה הלגלוג האינסטינקטיבי של הזר המתקשה להבין, אבל לא נסתר מעיניי הפרדוקס לפיו הנכּבה הפלסטינית (שקדמה לעלייה ההמונית מארצות האסלאם) היא במידה רבה "תוצר אשכנזי", ובמקביל, הפעילויות המתקראות "דו-קיום יהודי-ערבי" – שאינן נטולות ערך כשלעצמן – הן למעשה (ניסיון ל)"דו-קיום אשכנזי-פלסטיני" במִיהותו.
את לימודי הערבית, שאליהם הלכתי מאהבה לשפות בכלל ולשפה השנייה שחיה בביתי בפרט, הכפפתי לרעיון שכיניתי "דה-דה-ערביזציה"; עבור מרבית יוצאי ארצות-ערב, השפה והתרבות הערבית, שעליהן היו אמונים במשך דורות, אבדו, בלשון המעטה. סבתי, למשל, קוראת בקוראן היטב, אבי (נוֹהד-דוד ז"ל) דיבר ערבית שוטפת, אך למרבית בני-הדודים שלי אין מושג או עניין בערבית. הניסיון לשחזר את מה שהיה אינו רציני ואפילו מגוחך, אולם חזרה של "נציגים" בני הדור הצעיר לשימוש רציני בשפה, שלא לצורכי המוּח'בּראת (שירותי הביטחון) עשויה להתברר כמבורכת. מגמה כזו – כך סיפר הניגון-הפנימי – עשויה לשקם פגעים שנולדו מהנתק בין התרבות הערבית לבין התפישה העצמית של ה"מזרחים", ובראיי
רחבה יותר, היא עשויה לעדכן לטובה את האופן שבו תופשת ישראל את המרחב ומשתלבת בו, ואולי להקל גם על התקבלותה של ישראל במרחב המזרח-תיכוני.
תפישת המרחב "הישראלית" היא מעוותת ומסוכנת. לפי גיאוגרפיה מדומיינת זו, מדינת ישראל צפה באוקיאנוס האטלנטי, איפשהו בין אירופה לארצות-הברית, ולא נחה שעות נסיעה בודדות מביירות, דמשק, בגדאד וריאד. ראייה זו הניעה אותי – אולי מתוך נאיביות של סטודנט מתחיל – להניח רשימות קצרות כבסיס לרעיון שכיניתי "הציונות המזרח-תיכונית". תכננתי לכתוב ספרון צנוע בשם "ארץ-ישנה-חדשה", ובו לפרוש את עיקרי החזון המעודכן והמתוקן, חזון פחות מדמיין ומדחיק, שרוחו מדגישה פיכחון, השתלבות וקבלה. מעבר לכך, החלטתי להקדיש את עבודת הגמר בתואר השני כדי לבדוק האם נשקלה הסתייעות ביוצאי ארצות-ערב בעלי הכישורים המתאימים, מעבר לשימוש לצורכי המוח'בּראת, גם כדי להושיט "יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן" (מתוך מגילת העצמאות). ביקשתי לברר האם הוחמץ נתיב הפונה לעבר פוליטיקה של גשרים שאולי עשוי היה להחליף פוליטיקה של חומות. במשך תקופה מסוימת הרעיונות הללו טרדו את מחשבותיי, סיבכו, הכבידו ואף עיכבו את התקדמותי בלימודים. בתום סחרור רעיוני-רגשי אינטנסיבי פניתי לעבר כיוונים חדשים שקנו אחיזה במרכז התעניינותי.

המסע שתואר כאן מעלה את השאלה: אם משחק הזהויות יכול להכביד ולסבך כל כך, מה פשר הנהירה אליו? נדמה לי שבמקרה של האדם החום – יהיו צבעו, מינו ודתו אשר יהיו – נקודת המוצא היא בזיהוי שהמציאות אינה מאוזנת, ושחוסר האיזון נוטה לרעתך. לא תמיד הזיהוי מותיר ברירות והשלב הבא הוא ההתמודדות עם האילוצים, הקשיים, הקביעות וההיררכיות שנתגלו. אני יכול להצביע על ארבע דרכי התמודדות, שבכולן עברתי בעצמי: "לא לדעת ולא לדבר" – הדרך הזאת מציעה מידה מסוימת של שלווה ואושר, אבל מרגע שנכנסת למשחק אין דרך חזרה; "לא לדעת ולדבר" – לעיתים הבחירה בדרך הזו נובעת מעצלות או מבורות, אך לעיתים נתקלים דווקא בה בהתבטאויות שטופות אור שפורצות היישר מהבטן; "לדעת ולא לדבר" – אסטרטגיה משתלמת שמחירה צנזור עצמי; הדרך הרביעית – "לדעת ולדבר" – כרוכה בהקרבה רבה בשל המחיר האישי שנוטה לגבות העיסוק בבעיות חברתיות מסוימות. על כך אמר לי חבר שלוקח חלק במשחק: "אם אתה משתתף – תתכונן לזה שייתלו אותך. זה לא תלוי בתכנים, זו פשוט פעולה שמופעלת עליך. אתה יכול לבחור רק אם ייתלו אותך כשפן או שייתלו אותך כאריה".
יתרה מכך, כל הפעמונים שעל צריחי האינטואיציה מצלצלים ומזהירים שהדיבור על "מזרחיות" אינו באמת לגיטימי בחברה הישראלית. הדיבור הזה, שמשול לעיתים לריקוד בשדה מוקשים, נוטה לייצר אזורים של חוסר-נחת, התנגדות וריחוק, ויש בו כדי להקפיא, או להרתיח, גם חברים טובים. גם כשהדיבור אינו קלישאי, והוא מייצר יותר אור מאשר חוֹם, הוא צפוי להיתקל בדחיית המורכבות, בשלילת ההנחה של דינמיות רעיונית בקרב הדוברים ובגיהוץ עולמם לכדי פלקט. הקופסה מוכנה, אומרים המאזינים, אין לנו צורך לאמץ את האוזניים יתר על המידה, אנחנו הרי יודעים מראש מה תגיד (ומה אתה), אז אנא מהר לסיים את דבריך וקפוץ בבקשה לתוכה, כדי שנוכל לארוז ולאטום, ולהניח יפה במקום שהכנו לכך מבעוד מועד. האינטואיציה הזו לגבי "הרפלקס המותנה של התיוג" גרמה לי בתחילה גם לרתיעה מההשתתפות בספר הזה.
אולי לא ניתן להגיע ל"שורה תחתונה" כאשר מדובר בזהות, אך ביכולתי לומר שהמשא העודף שכרוך בעיסוק בזהות, משא האדם החום שלי, אכן ייגע והכביד; הוא האריך את הדרך וסיבך אותה, הביא לא מעט אי-נחת אל חיי, לעיתים הקשה על הראייה הצלולה ואף חדר למרחבים האינטימיים ביותר. יחד עם זאת, הוא דחק את הגבולות ואִפשר קיום רבדים נוספים של רגש ושל מחשבה. באופן מוזר הוא אף סיפק שחרור מסוים.
שירו של רודיארד קיפלינג, "משא האדם הלבן", פותח בציווי – "הנף את משא האדם הלבן" (Take up the white man's burden–), ומשבח את העשייה של האדם הלבן למען הרווח והתועלת של האחר. אין ספק שלמרות דברים אלה, צמחו לו, לאדם הלבן, לא מעט יתרונות ורווחים ממשימת התִרבות שנטל לעצמו. אני עדיין תוהה, מה יתרון לאדם החום בכל משאו תחת השמש. האם לא מוטב היה אילו נפתח השיר החדש על "משא האדם החום" דווקא בציווי "הנח את משא האדם החום"? לא קשה לקבוע שבנשיאת המשא יש סיכוי ויש סיכון, שנשיאתו יכולה להרחיב את האישיות ויכולה להחריבה. האם נשיאת המשא מתאימה לכל אחד? היום אני סבור שלא.
אשר לעצמי, איני רוצה ואיני יכול להתנער מתביעותיי הנוגעות לחברה בישראל, בייחוד על רקע המגמות בשנים האחרונות, ואיני מתכחש לעוצמה שתהיה לפוליטיקת הזהויות גם כאשר נהיה לחברה הצודקת עלי אדמות, אולם יש בי רצון וצורך לפעול מתוך חופש, ואולי גם להשיג מעט אושר. ולכן, מתוך הדרישה הבסיסית להיות אדם, ולא רק נגזרת של אדם, אני בוחר – כבחירה ולא כבריחה – להניח את משא האדם החום, אולי רק לעת עתה, אולי לזמן ממושך, ואולי לתמיד.

בסיומו של מסע נוסף אני חוזר לנוח על החול המתקרר בחוף ימה של יפו. השמש נשענת על קו המים וצובעת את השמיים באלף גוונים. שלווה מסוימת חוזרת לנוח לצדי, ואחרי היסוס מה, גם בתוכי. הנה אני שוב אדם, שעומד מול רמז לכוחות הכבירים של היקום. עברתי דרך ארוכה כדי שבסופה אשוב להיות פשוט אדם. המסע בנבכי האישיות, ההפיכה התזזיתית בהגדרות וביחסיות החברתית ובמה שנאמר, ובמה שיש ובמה שאולי עוד אפשרי, כל הרעש שפרץ פנ
מה, הכול נראה עתה קטן ורחוק. האירוניה שבזה מעלה חיוך על שפתיי. התחושה בכתפיים משוחררת, הגב נהנה מזקיפות מחודשת והרוח מלטפת ומנעימה. אני מפנה אליה את פניי, עוצם עיניים לפענח את הרחש שהיא נושאת בקרבה. "הם לא ייתנו לך," לוחש לי האוויר הזז, "הקופסה שלך כבר מזמן מוכנה…"

טקסט זה ראה אור במסגרת הקובץ:
"תהוּדות זהות: הדור השלישי כותב מזרחית" (עם-עובד, 2007)
– כל הזכויות שמורות למחבר –

קישורים רלבנטיים

יחזקאל רחמים בויקיפדיה

הדור השלישי כותב מזרחית

 

"משא האדם הלבן" מאת קיפלינג

תרגום של "משא האדם הלבן "

 

 יחזקאל רחמים והזהות האשכנזית

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גפילטעפיש  ביום יולי 29, 2007 בשעה 12:29 pm

    בימינו אנו?! עדיין מדברים על אפליית המזרחים?
    פתאם, כשאני חושבת על זה עכשיו, יש כל כך הרבה מצליחנים ממוצא מזרחי. אז לדבר על אפליה יכול לבוא רק מתסכול פרטי של אנשים מסויימים.

  • ג'חנונית  ביום יולי 29, 2007 בשעה 5:06 pm

    בכירים ברשויות? בממשלה? בתקשורת? באקדמיה? בבנקים? ואני לא מדברת על הדרג הבכיר הפקידותי שאפשר בהחלט להגיע אליו אם יודעים ללקק טוב לקובעי ההחלטות, אני מדברת על הדרג הקובע, המחליט, זה דואג להכניס רק את המלייה שלו.
    אני רוצה שמות!!!! אם תבדוק טוב את השמות, תראה שעל כל עשרה אשכנזים יש מזרחי אחד וגם הוא עירקי לבן שלא נראה שחור וכבר אימץ את התרבות האירופאית כחלק מהודאתו בנעלותה.
    ביום שתהיה לנו קונדוליזה רייס- אני מוכנה להפסיק לדבר על מזרחיות ואשכנזיות- לא דקה אחת לפני. ובטח לא בגלל שאיזה אשכנזי פוחד על התחת שלו.!!

  • רחל  ביום יולי 29, 2007 בשעה 6:26 pm

    השד העדתי חי וקיים כאן לצערי עמיר פרץ והזובור שעשו לו האו דוגמה טובה לכך, נכון האיש לא היה מוצלח בתור שר ביטחון אבל בוא ונסתכל הלאה: מה עם סמי סמוחה סוציולוג בכיר להפליא ממוצא מזרחי? מה עם מה שעושים לעולי אתיופיה האומללים שעגד היום פוחדים פחד מוות להדבק מצבע העור שלהם – בדקתי וזה לא יורד… אני עדין לבנה כמו אמא שלי ניצולת השואה ולא כורדית כמו אבא שלי.
    אגב, אבא שלי עליו, השלום, הצליח להשלים בגרות ולהיות קצין מכונות שלישי באוניה של צים.
    מי שחושב שכורדי מסוגל לעשות דבר כזה שירים יד?
    הרי כל עם ישראל חושב שכורדים טפשים…
    מר אשד כנס לויקיפדיה לערך כורדיסטן ומצא שם אוצרות שלא יסולאו בפז.
    לי נשבר מזה אישית למרות שאמא שלי באה גם מהתופת של אירופה ..
    בפורמט -PDF
    תמצא שם דברים שידהימו אותך.
    עיראקים, מצרים, כורדים וטורקים די כבר עם זה…
    ה- DNA
    שלנו וההיסטוריה שלנו רצופה בשנאה וברדיפות אז למה שכאן נרדוף אחד אחרי השני עם שנאה עדתית טיפשית ומפגרת??
    כל הרוסיות זונות וכל המרוקאים מסתובבים עם סכינים..
    אפילו הרומאים בשנת 70 לספירה לא יחריבו שוב את המדינה הזאת אלא אנחנו בעצמנו נעשה את זה גם בלי הטובות של מר אחמדינג'ד וחבר מרעיו.
    אז נעודד סופרים מכל העדות לכתוב ולא בשם גטו כזה או אחר…
    מעודד להכין מאכלים מכל מיני מקומות ולשמר מנהגים. לספר על המקור שלהם אבל ראבאק תשתיקו כבר שדים עדתיים ותהיו מה שרצינו להיות תמיד תושבי מדינת ישראל.
    ותוציאו מהראש סטריאוטיפים ודעות קדומות ותחזירו שלדים לארונות.
    כי באמת לא הגיע הזמן להיות באמת קיבוץ גליות??
    ואגב, סופר, גם אם מוצא ההורים שלו אי שם מעיראק יכול לכתוב על זה אבל בחיי שזה לא צריך להיות סימן ההיכר שלו וכורדי הוא לא טיפש גם אם בא משם. ואמא שלי עושה אחלה קובה גם אם בכלל נולדה אי שם באוקראינה והולכת לקבל טיפול בעמך… כי היא בכלל ניצולת שואה.
    ואני לא המצאתי את זה זה כתוב במסמך שקוראים לו מגילת העצמאות.
    כתוב שם על קיבוץ גלויות.
    המסמך מצוי כמעט בכל מקום ( בעצם ההעתקים שלו) אבל אף אחד לא מקדיש לזה תשומת לב.

  • אשכנזי גאה  ביום יולי 29, 2007 בשעה 10:45 pm

    אני לא יודע עד כמה המזרחים רב או לא בממשלה,
    או בתקשורת, אך דבר אחד בטוח אני יודע:
    הם הרב בכלא. רוצה שמות גם פה? איך את מסבירה את זה? ?

  • ארז  ביום יולי 30, 2007 בשעה 12:49 am

    זה ברור איך הג'חנונית תסביר את זה:
    היא תגיד שהאשכנזים אשמים

  • י.נ.כ.ג.  ביום יולי 30, 2007 בשעה 2:34 am

    רחמים כותב טוב, אבל מה הוא עושה ליד אדם כמו שמואלוף? ואני לא מאלו שהסבים שלו דפקו את ההורים של ניר ברעם.

  • גידי  ביום יולי 30, 2007 בשעה 9:08 pm

    מה לא ברור ועל מה התלונות. רעיון מצוין וטקסט מעולה .

  • עודד  ביום יולי 31, 2007 בשעה 1:39 pm

    האם להגיע למשרת נשיא המדינה מספיק מכובד בשבילך?
    אז הנה, קצב הגיע לשם. ומה הוא נתן בתמורה?
    בייש את ישראל בפני העולם כולו!

  • ברלי דן  ביום אוגוסט 2, 2007 בשעה 7:41 pm

    קראתי את התגובות ולא הבנתי את הקשר.

  • פולני גאה וסוציולוג  ביום אוגוסט 11, 2007 בשעה 11:24 am

    אני יליד יפו ממוצא פולני אידישיסטי. נולדתי ביפו ב 48 ונותרתי בה עד גיוסי. למקרא הנאראטיב של הקשת המזרחית אין לי אלא להתעצב אל הלב: השכבה הנמוכה תמיד תמצא עוולות להתלות בהן. מצב כלכלי נחות, כשלידך יש המשופעים בממון, חיב להוביל לתיסכול. אבל לבוא ולתלות את שורש התיסכול בקונספירציה האשכנזית זו רעות רוח וסופה האדרת התיסכול ושיתוק מוחין. במקום להצביע על פוטנציאל האפליה ראוי לחנך למצוינות ולהבנה שניתן להחלץ מהמצוקה. ואז, כמו יחזקאל רחמים, אפשר, ממרומי המלגות והממון המצטבר, לכתוב על האפליה האשכנזית – בעיקר כי זה מושך עוד קוראים וממון. נהדר.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום אוגוסט 30, 2007 בשעה 4:49 pm

    קישור לבלוג של יחזקאל רחמים בבננות

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=97

    ל"משא האדם החום" בבלוג של יחזקאל רחמים

    http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=97&itemID=395#post395

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: