דו הקרב על אסתר ראב

 

המשוררת אסתר ראב.

לפני כמה חודשים פירסם המשורר עורך כתב העת  הספרותי "עמדה " והמבקר עמוס אדלהייט ,מסה גדולה על שירתה של המשוררת אסתר ראב   בגיליון "עמדה " מספר 15 "אופציה פואטית

אהוד בן עזר אחיינה של אסתר ראב ומי שליקט את שירתה ודאג יותר מכל אחד אחר לשימור זכרה יוצא כנגד מאמר זה במאמר שפורסם במקור בכתב העת האינטרנטי שלו שאותו מקבלת חבורה נבחרת של אנשי רוח וסופרים .
ובשם  מדיניות חופש התגובה שהיא נר לרגלי אתר זה  מצורפת אליו תגובתו של עמוס אדלהייט
.
אני כבעל האתר שומר על עמדה נייטראלית בין שני הצדדים הניצים  שאת שניהם אני מכבד כדבר הפתגם על חילוקי הדעות בין שאול ודוד המלך "אלו ואלו גדולים הם ".

 וכמובן פתוחה בפניהם האפשרות להמשיך להתדיין באתר זה על חילוקי הדעות שבינם.

המשתמש באסתר ראב נגד אלתרמן מוטב לו שילמד קודם כל טוב יותר את שניהם!

מאת אהוד בן עזר

 

 

 

"הרי הרתמוס האלתרמני והצלחתו הגורפת מחייבים כמעט דיון על אופייה של החברה והמדינה, שבה זכתה גירסה זו של מודרניות [שירת אלתרמן] בבכורה באופן אבסולוטי; אפשר לדבר על חברה סגורה ומבודדת הכופה אחידות רגשית וקהות רגשית על פרטיה, הנדרשים לצעוד בסך אלי עמל וקרב; אפשר לדבר על מפלגת שלטון יחידה שהפכה את הדמוקרטיה לאידיאל בלתי מוגשם; על מיספר מוגבל ביותר של ארגונים פוליטיים שמותר וראוי להשתייך אליהם; על דיכוי כל חריגה מגבולות צרים מאוד שקבע הקולקטיב; על רטוריקה של כוח ואכזריות במקום שנדרש להדחיק תדיר אירועים 'חריגים' כמו טבח דיר יאסין או כפר קאסם. המדינה הציונית המתגבשת הייתה זקוקה יותר למארשים האלתרמניים המתיכים מילה ומשקל וכופים אחידות, סימטריות, סדר ומשמעת העומדים מעל לכל, ולא פחות מזה קובעים את גבולות השירה והספרות בתחום אסתטי ומנותק ממרחבים חברתיים-פוליטיים במובן העמוק והרציני." (עמ' 169-170).

את השורות האלה כותב עמוס אדלהייט במאמרו "אחרי שינוי הנוסח: עיון בשירי אסתר ראב ובשירה העברית המודרנית", שהתפרסם לפני זמן-מה בכרך "אופציה פואטית" של "עמדה", ביטאון לספרות 15, בהפקה של הוצאת כרמל, ת"ד 43092 [לא כתוב באיזו עיר], סדרה לספרות עברית, המו"ל: מונטן לקידום הספרות והתרבות בישראל בתמיכת משרד התרבות, המדע והספורט, עיריית תל-אביב-יפו, אגף התרבות והאמנות ומועצת הפיס לתרבות ולאמנות. העורכים: רן יגיל ועמוס אדלהייט.


ניסיתי לקרוא את מסתו של אדלהייט על דודתי אחות-אבי.

יש במסה כמה דברים נכונים שכבר נאמרו פעמים רבות לפניו על אודותיה, אלא שהוא מכיר כנראה מעט מאוד מהחומר המחקרי על אסתר ראב, כולל אפילו על עשר שנות השתיקה שלה שעל הסיבות להן הוא מתווכח עם דן מירון.

אדלהייט אמנם מבחין ברעננות שיריה של ראב, הלקוחים כביכול ישירות מן הנוף, וקובע בידענות בוטחת של בּוֹק אמיתי שהשירה העברית הקרובה ביותר לשירת הנוף של אסתר ראב היא שירת ספרד, ואף מצטט לדוגמה את "כותנות פסים לבש הגן" של משה אבן עזרא! 

בקיצור, לא יכולה להיות ערלות לב וחוסר הבנה בסיסי יותר לשירתה של אסתר ראב מאשר השוואתה דווקא לאחת השירות העבריות המלאכותיות והנמלצות ביותר בתולדותינו, אם כי לא בעלת הישגים בתחומה-שלה, ההיסטורי.
אבל עד מהרה שוכח אדלהייט את אסתר ראב, שבה מלכתחילה לא העמיק ביותר, אולי מקוצר המשיג, כי הוא משתמש בה בשטחיות רק כדי לנגח את המשוררים בדור שלה ואחריה, ובראשם אלתרמן.
לאחר שנתן זך כבר רצח את אלתרמן לפחות פעמיים, ובינתיים דהתה שירתו של הרוצח והיום הוא מפרסם פמפלטים פוליטיים שמתאימים למוסף של בני ציפר אך קשרם לשירה הוא הניקוד בלבד – הנה מנגד מתברר יותר ויותר עד כמה גדול היה אלתרמן, גאון, קלסיקון, שזכינו לחיות בדורו וחלקנו גם הושפע ממנו, לאו דווקא מדיעותיו הפוליטיות בשנותיו האחרונות (שהיו אגב דומות ממש לאלה של אסתר ראב, "ארץ ישראל השלמה").
אלתרמן היה משורר לירי שכבש את ליבנו והיה לנו לשפת אהבה ואבל. את שירי הזמר של אלתרמן שרנו בנעורינו מבלי דעת לעיתים שהוא כתב אותם, ועד היום הם בגדר "ירוק עד". דרכם אהבנו את המולדת, גם התבדרנו ואפילו שרנו שירי תימן. על "הטור השביעי" שלו גדלנו, הוא ביטא את רחשי לב כולנו בתקופת המנדט, אלתרמן כתב כמה משירי התוכחה המוסריים החזקים ביותר גם בתקופת המדינה. שלא לדבר על שירו הפאציפיסטי המוקדם "אל תתנו להם רובים" שהוא, ולא "מארשים אלתרמניים", הזדמזמו בנו בעת מסעות קשים בצבא, כמו גם שירי האהבה, "עוד חוזר הניגון", בטרם הולחנו, פשוט, היה אפשר לצעוד תוך דקלום שלהם ולהתגעגע דרכם לנערה שאהבת אז!
אלתרמן תירגם ועיבד מחזות ושירים באופן מופתי. העיבוד שלו לטקסט של סמי גרונימן, המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" – הוא עד היום המחזמר העברי הטוב ביותר שנוצר אי-פעם, שמזדמזם במחשבותינו באחד משיאיה של השפה העברית, וספק אם "תמלילן" בן-ימינו יצליח אי פעם להגיע אליו. אלתרמן היה גם פובליצסט מבריק, ומוכיח בשער, וכתב מחזה משלו, וסיפק פזמונים שנונים ומשעשעים לבמות הבידור והם מצחיקים ומהנים אותנו עד היום. המשורר הזה, ככל שהשנים עוברות – מתברר יותר ויותר כגדול וכנצחי לעומת מבקריו, שחלקם מתמחה בכתיבת שירים יבשים ושכלתניים, אמנם פרו-פלסטיניים ואשר לעולם לא יגיעו לשולי רמתו וכישרונותיו.
אז איך יכול אדלהייט, במסה שכתב כביכול על אסתר ראב, לשכוח אותה כמעט כליל, ולכתוב דברי הבל שכאלה על אלתרמן? – עם כל הכבוד לאסתר ראב, ואתם יודעים מה יחסי אליה, עדיין אני חושב שאלתרמן ואפילו ביאליק היו משוררים לא רק פחות טובים ממנה ואולי אפילו קצת יותר, גם מפני שהיה להם כוח עשייה אמנותי מדהים בהיקפו.
אין מילה אחת של אמת, לא בתחום הספרותי ולא בידע ההיסטורי – בקטע הקצר שציטטתי מאדלהייט על אלתרמן. כתיבה שקרית זו, ז'דאנוביסטית, מסמלת בעיניי את התנוונותו של העיסוק, המלומד-כביכול, בספרות ובהיסטוריה – בביקורת ובאקדמיה הישראלית. יכול הוא אדלהייט לשים את אסתר ראב על כן גבוה כאוות נפשו, אבל אני לא חושב שהיא היתה נהנית משבחים מפוקפקים שכאלה, מה עוד שהיא היתה ציונית במאה אחוז,

ואם הייתה קוראת את דבריו על אלתרמן היתה חושבת שהוא צ'וקצ'י. עולה חדש, שיודע רק את המעט שהוא יודע ומשתמש בו באופן מניפולטיבי לקידום דיעותיו הפוליטיות.

 

 

תגובה לתגובה: עזר לבן עזר

 מאת עמוס אדלהייט

 

הלא יכול אדם לטעון, וימצאו סימוכין רבים וידועים לטענתו, כי אהוד בן עזר הוא עסקן ספרות טרחני וסופר כושל. אולם טענה זו, צודקת ככל שתהיה, עדיין אין בה מענה של ממש להבלי רוחו של עסקנינו הכושל בכל הנוגע לאסתר ראב ומעמד שירת הנוף במודרניזם העברי. והרי זו תופעה ידועה: מהלכים להם כרוחות רפאים קרובי משפחה של סופרים ומשתמשים בקרבתם הדמית לרכישת סמכות פרשנית בלעדית על כתבים והקשרים בהם הם מבינים מעט מאוד. הנה למשל,הביוגרפיה שרקח אהוד בן עזר על דודתו אסתר ראב מצוינת בכבוד לצד דיונים משמעותיים יותר של מירון ולוז בראשית מסתי. לא ציינתי שספרו של בן עזר על אסתר ראב נפתח בתיאור שלושה דורות קודמים למשוררת מפתח-תקווה. לא ציינתי את האבק והרבב הגודשים ספר משמים זה שאין לו ולא כלום עם מחקר מדעי; כותבו חף מכל ידיעה על אודות כתיבת ביוגרפיה מדעית, בחירה וניתוח קפדניים של מקורות וכל כיוצא באלה ולכן ספרו נטול חשיבות מדעית של ממש.
אני מאמין לאהוד בן עזר שניסה לקרוא את שכתבתי ועל פי תגובתו, שבלבול, זעם ועיוורון נוסטלגי משמשים בה בערבוביה, ברור לי שנכשל בהבנת הדברים כשלון חרוץ. אנסה אם כן לעזור מעט למר בן עזר הנבוך והכעוס.
מסתי, שהיא בבחינת מניפסט ארס-פואטי מוצהר ללא כל יומרות מדעיות, עוסקת בשירת הנוף של אסתר ראב ומשתמשת בה כאנטי-תזה לנוסח המרכזי בשירה העברית המודרנית מביאליק ועד ימנו. דרך ניתוח מהלכים אחדים בשירת ראב ביקשתי להצביע על חסר גדול בשירה העברית המודרנית: העדר נוכחות חיה של נוף ושל ראלייה, נטייה לברוח מהמוחשי, מהנגלה לעין, וחוסר יכולת ממשית להתמודד עם המציאות הארצישראלית בהקשריה החוץ ספרותיים, החברתיים והפוליטיים. הטיעון הוא מורכב וטעון וישפטו הקוראים את הדברים בעצמם. ככל הידוע לי מהלך ארס-פואטי זה הוא מקורי למדי ואני מפתח אותו בפרסומי השונים מאז ראשית שנות התשעים של המאה שעברה בכתבי העת 'עכשיו' ו'עמדה'. מהלך זה עומד גם במרכז שירתי וגם במרכז עיסוקי כמייסד ועורך כתב העת 'עמדה' והוצאת הספרים שלצידו, כולל סדרת הספרים המוקדשת לקלסיקונים עבריים דחויים ונשכחים 'ספרי מופת עבריים'.
אבל אהוד בן עזר כועס ובכעסו הוא מוכן אפילו לצדד בדן מירון, שיחסו לאסתר ראב משתנה מספר לספר ומשנה לשנה, ושבאופן כללי מגלה אטימות לחשיבותה ומרכזיותה של המשוררת בנוף הספרותי של זמנה. הלא די לקרוא את הדברים שאומרת ראב עצמה בראיון אותו אני מצטט בכדי להפריך את הספקולציות התמוהות של מירון על אודות נסיבות עשר שנות שתיקתה של המשוררת. או שמא על פי בן עזר והבנתו את העולם המדעי אין לערער אחר פסיקתו של פרופסור מכובד לספרות עברית, הגם שרעיונותיו לא אחת מופרכים ואינם עומדים בקנה המידה של העדויות ההיסטוריות?
בשום מקום לא טענתי שהשירה העברית הקרובה ביותר לשירתה של ראב היא שירת ימי-הביניים בספרד. יצרתי אנלוגיה עדינה מבחינת התיאור האינטימי, הפלסטיות והמוחשיות, בין תיאוריה של ראב למה שניתן למצוא בשירה העברית לפני דור התחייה וביאליק. הדגשתי דווקא את חשיבותה של שירת ההשכלה העברית באיטליה שבהעדר שפה מתווכת כמו היידיש או הלדינו מצליחה לשמר חיוניות וחדות החסרות כל-כך בשירה העברית שבין ביאליק, אלתרמן וזך.

 לא כאן המקום להגיב על דברי ההבל של בן עזר אודות השירה העברית בימי-הביניים בספרד, הדברים מעידים בעד עצמם.
כאן מגיע החלק הנוסטלגי בתגובתו של בן עזר המתמקד בגאונותו של אלתרמן. כפי שכתב פיכמן "חלומות לא מתים" וכך גם חלומות והזיות הילדות והבחרות של אהוד בן עזר, המזמרר עם חבריו את פזמוניו של אלתרמן, יש להם מקום באחד התאים האפורים של מוחו. אלתרמן היה ללא ספק וירטואוז מודרניסטי אשר בהשפעת הסימבוליזם הרוסי והצרפתי השיג הישגים מרשימים בתחום השירה החרוזה והשקולה והשפיע עמוקות על בני דורו ואף מעבר לכך. אולם אלתרמן ושירתו עומדים בקוטב המנוגד לשירתה של אסתר ראב על פי ראב עצמה ובכך אני מתמקד במסתי. ראב, בשונה מאחיינה, לא סבלה את אלתרמן והיא מכנה אותו בראיון שאף אותו אני מצטט "ז'ורנליסט". שוב החמיץ בן עזר את לב העניין: היכן הם הדובים המרקדים ברחובות, הצוענים ושלל הדימויים האלתרמניים הידועים? היכן שהשדות לבנים ובני חבורת "כתובים" היושבים בבתי-קפה בתל-אביב כותבים מתוך ניתוק גמור להוויה הרוחשת סביבם על רוסיה ואוקראינה ופריז.

שוב מגלה הקורא את הריק המדברי העצום בלב ליבו של הנוסח העברי המודרני: אין מציאות, אין התמודדות עם הוויה חיה וממשית, אין אני ממשי, אין קיום מחוץ לדימוי הספרותי ולבורגנות של מהגרים רוסיים בתל-אביב.
אהוד בן עזר המצטט קטע אחד מחוץ להקשרו, מעליל, מעליב ומשקר במצח נחושה, ראוי בעיקר לחמלה על כושר השגתו הדל ועל קהות מחשבתו ועליבותה. לא בטוח שדודה אסתר היתה גאה באחיין שכזה.                                                

 

קישורים רלבנטיים:

אופציה פואטית"  "עמדה", ביטאון לספרות 15.

אסתר ראב 

 

 

אסתר ראב

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לב  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 1:18 pm

    ואדלהייט טוען כי בשירת ביאליק יש "העדר נוכחות חיה של נוף ושל ראלייה"? תמהני.

  • סנדי ש  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 1:30 pm

    כל פעם מפתיעה אותי מחדש המחנאות בשירה ומלחמות המילים האלו.

    ובכל זאת עדיף מאדישות

  • אני מפוסט אחר  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 2:28 pm

    שראב לא שכבה עם צ'יקי ועם עודד כרמלי

  • חצבאני  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 4:03 pm

    אדם כותב בעצמו על עצמו שהוא "יצר אנלוגיה עדינה מבחינת התיאור האינטימי" ואחר שופך את המיץ של הזבל על מבקרו כשהוא מונה את פירסומיו שלו כמצורע הכפולה כינים, תולשן משערות נסתרות שלא רואות שמש, מתבונן בהן עמוקות בהנאה, סופרן אחד לאחת ואחר כך לועסן. במה הגאון הנסתר לכל והנשקף בראש האברסט, בעיניו הטרוטות שלו, טוב יותר, ככותב עברית, מאהוד בן עזר?

    כמי שהלך בגבעות חזרזור לפני שיושרו וכוסו בשלמת בטון ומלט, כמי שקרא בכתבי אסתר ראב ובני משפחתה גם ספרות וגם חקלאות וניסה להבין את הראשונים [ הכסיל באמת מוכיח שאנחנו לעומתם כחמורים ] אני רוצה לומר שהאדליזט הזה בכלל לא מבין לא את ראב ולא את אלתרמן ולא את האדמה הזו ולא מה זה אהבת טבע עם וארץ – היהודים וארצם- המשותפת לאסתר לאלתרמן ולאהוד בן עזר. סתם מחרטט.

  • רפי  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 4:10 pm

    הצאלה המנוחה,להקצות עיתים לקריאת המסה ואח"כ התגובות המלומדות של בעלי דין ודברים חדש ומרתק זה שמאז ימי המלחמה הספרותית האחרונה -תזכירו לי רגע על מה ועם מי הייתה- לא היו לנו כמוה.מה שכן מובטחני שנהנה והרייטינג של מר אשד מיודענו ירקיע כי סוף כל סוף הוא זה ממתח החבלים סביב זירת אגרוף בוצית זו. ובתחיית השירה העברית ננוחם.

  • אלתרמניזם קולוניאלזם  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 4:43 pm

    המריבות הללו, גיבובי מילים רייקות של זריקת בוץ על מי כותב טוב יותר, נכון יותר, אמיץ יותר
    מדוייק יותר, הכל הבל הבלים.
    כל מה שהקורא הממוצע לומד מקריאת חלק מהפיסקאות לפה ולפה זה מרחץ דם שונא רווי אלימות שעדיף היה לתת לו פורקן בקרב יריות לאור יום.

    לא חבל על הגיבובים?
    מילים נבובות, ריקות, חלולות, פתאטיות.

    דרך אגב, הכי מכוער זה שעל ראב לא כתבו מילה
    זה ריב על גבה, מגעיל.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 5:26 pm

    הו אשכנזים אלימים

  • יצחק בקול  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 10:49 pm

    כמה קשקשן אדלהיים
    ישר מפתיחת התגובה לתגובה שלו: מדוע רמתו הירודה של אבן-עזר כסופר פוגעת בביקרותו המוצדקת כלפיו?

    ילד מפונק, כמו עמדה, כמו אדלהיים
    דגי רקק שחושבים שהם ליוויתן

    עוד יצחק לאור נולד
    יחי יחי יחי

  • מספר 666  ביום אוקטובר 27, 2007 בשעה 11:36 pm

    מהמאמר של אדלהייט ותסביר מדוע הביקורת כלפיו היא כה צודקת ,וכך תעלה את הדיון לפסים רציניים יותר ?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 12:03 am

    למה אם הם טורפים אחד את השני בצורה מבחילה מישהו צריך להעלות את הדיון לפסים רציניים יותר?

    אתה העלת את הדיון לפסים רציניים יותר?

  • נתן  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 4:17 am

    והדרך עודנה נפקחת לאורך
    וענן בשמיו ואילן בגשמיו
    מצפים עוד לך, עובר אורח.

    מאחל לך עמוס שתוכל לכתוב כך.

    מאחל לך ששיריך ימצאו את דרכם ללבבות קוראים עשר שנים ועשרים וחמישים שנים אחרי שנכתבו.

  • מספר 666  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 5:39 am

    כמדומני זהו אחד ממגוון השמות שאתה משתמש על מנת להשמיץ תוך העמדת פנים שאתה יודע על מה שאתה מדבר .העמדת פנים שעד כה לא היה לה סימוכין כלשהן
    לכל הפחות שני המתעמתים הנ"ל קראו אחד את השני ויודעים על מה הם מדברים .
    זה כלל לא ברור לגביך. .
    אם אכן קראת את המאמר המדובר של אדלהייט הצג עדויות לכך בבקשה ,אחרת יהיה עלי להניח שזוהי עוד השמצה כשאתה אינך יודע על מה אתה מדבר.
    מצד שני אין כל רע שאתה אכן תשים ידך בימים הקרובים על עמדה 15 ותציג עליו ביקורת מפורטת ואובייקטיבית לפנינו מה ששני המתעמתים בגלל קרבתם לעניין אינם מסוגלים לו .
    ובכך תכריח אותי לאכול בחזרה את כל מה שאמרתי עליך .

  • מספר 666  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 6:10 am

    כפי שהופיע במגזיןה אינטרנטי שלו ששם פירסם את הדיון הנ"ל כולל תגובתו של אדלהייט :
    צר לי שחלק מִחֶקֶר השירה העברית, ואסתר ראב בכללה, נפל בידי כותב אידיוט כעמוס אדלהייט.

  • רפי  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 10:45 am

    איך אנשים קטנים גורמים לכך שיסתכלו אליהם כלפי מעלה.?
    האנשים הקטנים נתלים על גב אנשים גדולים.

  • הנסיך הקטן  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 2:08 pm

    מי בכלל מתיחס אליהן ברצינות?

  • גרפאעפץ  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 6:42 pm

    תקראו ותשננו ושיהיה אות בעיניים וטוטפות באוזניים.

    והכי מעניין רפי, שאין שורה על המשוררת, הכל זה פוליטיקה. איכסססססססס

  • רענן  ביום אוקטובר 28, 2007 בשעה 10:51 pm

    מבחינתם עניינם של גולשי הביצה הנוכחית,נכון לעכשיו,הצאלה ניצחה. אולי זה בגלל ש'אנשי התרבות' לא שמעו על אסתר

  • רמי  ביום אוקטובר 29, 2007 בשעה 9:10 am

    עסקן הספרות והפורנוגרף בן עזר ועסקן הספרות והגרפומן אדלהייט מתווכחים על שירתה של אסתר ראב

  • יוספה  ביום אוקטובר 29, 2007 בשעה 10:58 am

    חבר'ה ככה לא מנהלים דיון….
    מילא בן עזר שיתעלג ככל שיעלה על רוחו אבל מעמוס א. הייתי מצפה ליתר רהיטות. איזה מן סגנון נלוז בחרת לעצמך? האם הכפשת שמו של בן עזר הופכת את נימוקך למעניינים או עיניניים יותר? האם היותו כדבריך "סופר כושל" הופכים את המסה שלך לרלוונטית יותר?
    אל תהיה כל כך קטן עמוס. תנסה, קצת….ממש מעט, להתעלות מעל היהירות האקדמאית שלך. לא כולם יותר מטומטמים ממך, אם אין לך כבוד לבן השיח נסה לגייס כבוד לעצמך ולמי שקורא את הליהוגים שלך.

  • ארפאד מסיגט  ביום נובמבר 4, 2007 בשעה 3:41 pm

    ניצחו אותה בגדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: