ולאד דרקולה -כוכב קולנוע

 

ולאד דרקולה נסיך רומני מהמאה ה-15.

 

סיפור הקריירה הקולנועית המגוונת של הערפד המפורסם ביותר בעולם ,הנסיך הרומני ולאד דרקולה  במאמר שבוחר את סירטי דרקולה הטובים ביותר של כל הזמנים. 

בתור צאצא של משפחה שחיה מאות שנים במחוז טרנסילבניה ברומניה ( לשעבר הונגריה ) משפחה שעימה נמנים אישים כמו המנהיג הציוני אליהו בלנק והמנהיג הסובייטי ולאדימיר איליץ' לנין יש לי עניין מסויים בדמות הבדיונית הידועה ביותר שיצאה ממחוז זה, הרוזן דרקולה ערפד שהפך לאיקון של המאה העשרים .

דרקולה אמנם מבוסס על דמות היסטורית   דמותו של הנסיך ולאד דרקולה שבאה בכלל ממחוז ולאכיה השכן אבל זה לא באמת חשוב לעניינינו . 

דמות הערפד כפי שהתבססה בדרך זאת או אחרת על ולאד -דרקולה הלכה וצמחה במהלך המאות ה19 וה-20 וכיום בראשית המאה ה-21 ישנם אלפי אנשים בעולם שהם חלק מתת תרבות שלמה של "ערפדים " ובתוכם יש מינימום של כמה מאות אנשים שמאמינים בלב שלם שהם ערפדים מסוגו של דרקולה .
לרגל הקרבה המשפחתית שלי עם איזור מוצאו של הערפד דרקולה אתר זה יפתח בפרוייקט מיוחד המוקדש לדמותו של דרקולה ולערפדים בכלל .ובשלב מסויים בעתיד אפרסם רשימה על הערפדים בספרות העברית מימי הביניים ועד היום . הצעות ומידע לגבי נושא זה שיובאו לתשומת ליבי יתקבלו בברכה .

ולהלן מאמר מחקרי מקיף בנושא של לב ז'יבייב תיכוניסט ירושלמי מוכשר הלקוח מעבודת מחקר על נושא ולאד דרקולה שאני המנחה שלה.

  זוהי עבודה שככל הנראה כאשר תסתיים  עומדת להיות המקור המקיף ביותר בעברית על הנסיך הרומני המושמץ ביותר של המאה ה-15   ומתבצעת מתוך עניין עצום בנושא . 

במאמר זה שהוא פרק בעבודה  סוקר לב את סירטי הערפד דרקולה הטובים שבכולם .

דרקולה:  היסטוריה ובדיה

מגיש: לב ז'יבייב
בי"ס: מכללת אורט, גבעת רם
מנחה : אלי אשד
תפקיד ותחום עיסוק: עיתונאי, סופר

ולאד דרקולה סועד בחברתם של כמה משופדים .

מבוא :

מטרת העבודה: לחקור את האיש, שר-הצבא הרומני ולאד III דרקולה "המשפד": קורות חייו, מטרותיו, שאיפותיו, מניעיו ואופיו. לעקוב אחר מורשתו עד להיווצרותו של "אחיו" הספרותי. למצוא קווי דמיון והשראה שהביאו להיווצרותו של השני מהראשון.

כיום רוב העולם מכיר את דרקולה בתור ערפד – המצאה ספרותית-קולנועית. אך עובדתית מתברר שדרקולה הוא דמות היסטורית: נסיך רומני ומנהיג צבאי דגול (המוכר להיסטוריונים כיום בכינויו "המשפד"). כיצד אירע המהפך בתודעה האנושית? בעבודתי אחקור את דרקולה לאורך מאות השנים ואעקוב אחר אישיותו ודמותו בהיסטוריה, בפולקלור העתיק, ולבסוף, בפולקלור המודרני.
מה הן האסוציאציות הראשונות שעולות לראש כשומעים את השם "דרקולה"? ערפדים, שיער שחור, עור לבן, ניבים ארוכים וגלימה שחורה – ערפד בדוי ומוכר בע"פ ע"י כולם בגרסאותיו השונות. אחת הגרסאות הפחות מוכרות היא האמת.
ולאד III דרקולה נולד ב-1431 בטרנסילבניה שברומניה של ימינו, בן למשפחת אצולה ואלאכית. ולאד חי בתקופה קשה של כיבושים תורכיים ומלחמות מתמידות. מס' שנים בנעוריו בילה בשבי התורכי. כשחזר החזיר לעצמו את התואר של שליט ואלאכיה והוביל מערכות מזהירות נגד התורכים. שלטונו התאפיין באכזריות מזעזעת הן ביחס לתורכים, והן ביחס לבני עמו ולכל גורם מפריע ו/או מאיים. עפ"י הערכות שונות שחט בתקופתו עד 100,000 אנשים. כך זכה לכינוי "צפש" – המשפד, שכן שיטת ההוצאה להורג האהובה עליו היתה שיפוד אנשים על מוטות. למרות זאת במולדתו ולאד נחשב עד היום לגיבור לאומי, מעין "רובין הוד" רומני.
במשך הזמן נעשה זיהוי מוחלט בין הנסיך האמיתי לרוזן הבדוי. רומניה מהווה מעין "מכה" לחובבי ערפדים. התיירים מוזמנים לטירתו (שלמעשה בכלל לא טירתו האמיתית, אלא גימיק תיירותי-ערפדי) ומוצפים בכל דבר ערפדי, רובם לא יודעים אפילו שדרקולה הוא דמות היסטורית. רק באמצע המאה ה-20 היסטוריונים "גילו" את דרקולה, והחלו לחקור אותו ברצינות. הבולטים והמפורסמים שבמחקרים אלו הם העבודות של שני ההיסטוריונים ראדו פלורסקו וריימונד טי. מקנלי, שהתמזל מזלי להשיגן לצורך כתיבת העבודה.
"המסע הרוחני" של דרקולה מארכי-סאדיסט בחייו למפלצת האהובה ביותר בעולם לאחר מותו מרתק אותי. בעבודתי אחקור תהליך זה, ואנסה להוכיח, שלפעמים האמת מפחידה ומזעזעת יותר מכל דימיון.

פירוט עיקריו של ההיבט המחקרי:

אחקור את דרקולה ההיסטורי; את תקופתו, את ילדותו, את נעוריו, את אופיו, את שלטונו, את מדיניותו, את האסטרטגיות שלו, את מערכות קרביו, ולבסוף, את מותו.

אעקוב אחר מורשתו: סיפורי פולקלור על קורותיו, תעמולות סקסוניות נגדו, ספרו הקלאסי של בראם סטוקר, פולקלור מודרני, תעמולותיו של צ'אושסקו בעדו, מקומו ברומניה של ימינו ודמותו הממוזגת עם הערפד של סטוקר.

בעבודתי אתמקד קודם כל בולאד דרקולה ההיסטורי ולא בערפד, שכן על הערפד נכתב כבר די והותר וקשה להוסיף משהו חדש, בעוד שהפרוטוטיפ ההיסטורי הוא הדמות המעניינת באמת והמוכרת הרבה פחות, במיוחד בשפה העברית, שבה לא נכתב עליה כמעט דבר. 

רשימת פרקי העבודה:

 

 Iמחוזות ואלאכיה וטרנסילבניה באמצע המאה ה-15

  – חברה ותרבות

  – פוליטיקה ומשטר

  – האיום התורכי

  – אילן היוחסין של דרקולה, היסטוריית משפחתו   

IIהנסיך ולאד III דרקולה "צפש"

  – ילדותו המוקדמת של דרקולה, שלטון אביו

  – נעוריו של דרקולה, שבי תורכי

  – שלטונו הראשון של דרקולה

  – שלטונו השני של דרקולה: מדיניות פנים

  – שלטונו השני של דרקולה: מדיניות חוץ, מערכות קרב וקמפיין מלחמה

  – שבי הונגרי, שובו לשלטון

  – מותו של דרקולה

 IIIהמורשת של דרקולה

  – סיפורי פולקלור על דרקולה מהמאה ה-15

  – פולקלור ערפדי של העולם העתיק

  – רוזנת ערפדית אמיתית

  – יצירת המופת של בראם סטוקר: היסטוריית המחקר והכתיבה

  – יצירת המופת של בראם סטוקר: פירוט יסודי של נקודות הדמיון והשוני בין ולאד לערפד

IVדרקולה היום

  – דרקולה ברומניה של צ'אושסקו

  – דרקולה ברומניה של היום      

דרקולה בקולנוע המודרני

  – דמותו של דרקולה בעולם המודרני                 

 

ולהלן פרק מהעבודה :

ולאד דרקולה כוכב קולנוע:ולאד כגיבור קולנועי  

מאת לב ז'יבייב
lionla@zahav.net.il

דרקולה הוא פנומן מדהים בתרבות המודרנית: ספרו של בראם סטוקר "דרקולה" זכה להצלחה מיידית ונצחית, כותבים שונים פונים כל הזמן לדמותו, קולנוענים לא מפסיקים לנצל אותו ואת בני מינו – הערפדים. דרקולה הוא אחת הדמויות הספרותיות המצולמות ביותר בהיסטוריה (אם לא הדמות הכי מצולמת) לצד פרנקנשטיין, שרלוק הולמס וג'יימס בונד. בכל הזמנים ובכל העולם הערפד היה למושא ההקרנה. מספר הסרטים על דרקולה עובר את ה-90. מספר סרטי הערפדים עבר מזמן את המספר המדהים 300, והספירה לא נפסקת לרגע. הדבר אומר, שערפדים היו פופולאריים, פופולאריים עכשיו ויהיו פופולאריים תמיד (וגם, שאם לשחקן קולנוע אקראי יש ותק מסוים וקריירה ארוכה יחסית, רבים הסיכויים, שאי-שם בפילמוגרפיה שלו ישנו סרט על ערפדים).
אם זאת, כמות אין פירושה איכות. עם הזמן (מהר מאוד, למעשה) ערפדים נהיו לקולנוע חסר שאיפות, חסר מקוריות, חסר כל טוב, המסתפקים בניצול האלמנטים המסחריים של הז'אנר: אימה, אקשן ומיניות. סרטי ערפדים הם לרוב סרטי סוג ב', שאינם מקבלים (ולרוב גם אינם ראויים ל) יחס רציני. מתוך המאות הרבות ישנם אחדות בלבד – סרטים גדולים באמת. אבני דרך בז'אנר הערפדי, ז'אנר האימה ואומנות הקולנוע ככולה.
בתור חובב גדול של ערפדים, ועוד יותר גדול, של קולנוע התוודיתי להמוני סרטים בנושא (טיפה בים, אמנם). תוך ניתוח, מחקר וחיפושים מעמיקים ראיתי גם את הקלאסיקות, וכיום אני מוכן להציג בעבודתי את סרטי ה"דרקולה" (שכן עבודתי עוסקת קודם כל בדרקולה, ורק אחר כך בשאר הערפדים למיניהם) הדגולים. לעניות דעתי, הינם שישה בלבד. כאן אנתחם תוך כדי התייחסות קלה לאירועים הגדולים והחשובים בעולם הערפדים.

1)

Nosferatu, eine Symphonie des Grauens – 1922

(נוספרטו, סימפוניית האימים)
בימוי: פרידריך וילהלם מורנאו
בתפקיד הרוזן אורלוק (דרקולה): מקס שרק

הגרסא הראשונה, סרט הערפדים הראשון, שנת 1922! הבמאי הגרמני הגדול פ.ו. מורנאו רוצה להעביר את "דרקולה" של בראם סטוקר למסך הגדול (השחור-לבן, האילם והאקספרסיוניסטי-גרמני). הוא ניתקע בבעיה בלתי צפויה: אלמנתו של סטוקר לא הסכימה למכור לו את הזכויות לעיבוד הקולנועי. האירוע לא עצר את הבמאי השאפתן. הוא פשוט שינה את השמות (דרקולה – אורלוק, הארקר – הוטר, מינה – אלן, רנפילד – קנוק, ואן הלסינג – בולוור) ואת הלוקיישנים (לונדון – ברמן, טרנסילבניה – צ'כוסלובקיה). כך, אפשר לראות במורנאו את הפיראט הקולנועי הראשון.
אלמנתו של סטוקר תבעה, ודרשה להשמיד את כל הנגטיבים הקיימים. דרישותיה נענו והנגטיבים הושמדו בתהליך שנמשך כמה שנים, ומס' תביעות נוספות, אך בסופו של דבר, למזלה של היסטוריית הקולנוע, ללא הצלחה מלאה.
הסגנון של הסרט הינו ייחודי עד היום. מעטים הבמאים שניסו להכניס עומק וסימבוליזם ביצירתם הערפדית. עוד יותר מעטים הם אלו שהצליחו להשיג עם זה משהו. בנוסף לשינויים הפיראטיים המינוריים מורנאו והתסריטאי הנריק גאלין הציגו בסרט גישה אומנותית ומקורית לסיפורו של סטוקר. הערפד של מורנאו שונה בתכלית מהערפד של סטוקר. דרקולה של סטוקר הוא ערפד מודרני, ערפד העולם החדש והפולקלור החדש, ערפד אנושי, השואף להגיע לעולם הגדול וליהנות מחייו. אורלוק של מורנאו, לעומת זאת, הוא ערפד עתיק וקלאסי, ערפד הפולקלור האירופאי המקורי, מפלץ אימים טהור, ללא צלם אנוש וחסר יכולת לבוא בין הבריות. מורנאו מציג את הערפד בדרך ימי-הביניים: גוויה, קירחת, מכוערת ונרקבת, עם אוזניים מחודדות ושיניים בקידמת הפה כמו אצל המכרסמים, ולא בצידיו ,כמו אצל הערפד המודרני. במקום אריסטוקראט ססגוני, יצור מוכה במחלה קשה (אך ססגוני לא פחות).

מורנאו קורא ליצירתו "נוספרטו" לא במקרה. סטוקר השתמש במושג בספרו, וכיום המילה נחשבת לנרדפת למילה "ערפד", או "לא-מת", כפי שטען סטוקר. למעשה, שורשי המילה כנראה באים מיוונית – "נוסופורוס" – נושא המגיפה. אורלוק "מתייר" עם אלפי חולדות הנושאות את מגיפת הדבר "המוות השחור" – אחת המגיפות המזוויעות בהיסטוריה, ובהגיעו לברמן משחרר את המחלה הקטלנית בעיר. לאורך ההיסטוריה אנשים (שהאמינו באמונות טפילות באופן חד משמעי) סברו שכוחות אופל בכלל וערפדים בפרט אחראים על העברת המגיפה. מכאן מראהו העכברי של אורלוק, והעברת העלילה לשנת 1838, השנה שבה בברמן התחוללה המגיפה מבחינה היסטורית. אחד המהלכים המבריקים והאפקטיביים ביצירת מופת זו, לדעתי.
מורנאו גם מצא ביטוי למיניות, המוסתרת בהצלחה חלקית, השזורה בקפדנות ועקביות לאורך הספר, בסצנת הסיום ה"ארוטית". איזה אומץ נדרש מהגיבורה כדי להקריב את עצמה לערפד למען הצלת העולם! מבט גרמני על משיכה מינית מאת במאי של התקופה?
ב"נוספרטו" אפשר לראות גם מטאפורה למצבה של גרמניה אחרי מלחה"ע ה-1. הרוע הנוראי גבה קורבנות רבים, ודרך הקרבה עצמית של אנשים גיבורים הרוע נוצח סופית. גישה מאוד אופטימית הבאה לביטוי אחרי "המלחמה שתעצור את כל המלחמות". בנוסף לזאת מורנאו השתמש בצילומים דוקומנטריים מדעיים בשביל להעביר אנלוגיות נוספות בין הערפד לעולם הסובב אותנו.
רוב הסרט צולם בטבע כדי להשיג מציאותיות חדשה, לא מוכרת, מרשימה ומפחידה, ולא באולפן כפי שהסרטים צולמו ברוב המוחלט של המקרים. צילומי החוץ הרבים עלו למפיקים הון תועפות, תקציב הסרט נהיה ענק, וחברת הסרטים הגרמנית, שהפיקה את הסרט, "פראנה-פילמס", שהיתה גם כך על סף התרוששות, נכנסה לפאניקה ולריבים מתמידים עם מורנאו (בסופו של דבר החברה פשטה רגל עקב תביעתה של פלורנס סטוקר). מהלך זה של מורנאו חולל מהפכה בהתפתחות הקולנוע.

הצלחת הסרט היתה מדהימה. הקהל היה בשוק אמיתי מהנראה על המסך. שרק המקאברי זיעזע את תודעת הצופים עמוקות, עד כדי כך שהתפתחו שמועות, ששרק הוא, למעשה, ערפד אמיתי, שהסכים לגלם את עצמו בסרט האחד והיחיד, שבו השתתף. הסרט נאסר להקרנה בשבדיה עקב "אימה מופרזת" (החרם הוסר ב-1972).
האם לסרט יש אותה השפעה היום? הוא, בוודאי, אינו מפחיד עכשיו, 85 שנה אחרי, בטח לא במובן המודרני. למרות זאת, האווירה עדיין חזקה וגותית עד הסוף, והעלילה מעניינת. הסרט עדיין יצליח לעניין את חובבי הז'אנר, במיוחד עם הפסקול הנכון (הלחנה חדשנית עושה פלאים) וברסטורציה איכותית (כאן מומלצת במיוחד הגרסא של "קינו"), ובודאי, שיעניין את חובבי/היסטוריוני הקולנוע. והכי חשוב: לראות את "נוספרטו", פירושו לראות סרט ערפדים לפני שהיה סרט ערפדים. לראות את סיפורו של דרקולה לפני שהסיפור נקבר באינספור קלישאות, סטיגמות, בדיחות וזלזול. לראות את "נוספרטו", פירושו לראות את סרט הערפדים הראשון.

*בשנת 2000 יצא לאקרנים הסרט האיכותי והשובה בקסמו הסינמטי "צילו של הערפד", המבוסס על מיתוס הערפדיות של שרק. את שרק גילם וילם דפו, ואת מורנאו ג'ון מלקוביץ'. הסרט הוא מתנה אמיתית לכל חובבי הקולנוע הקלאסי העולמי.

2) Dracula – 1931

 


בימוי: טוד בראונינג
בתפקיד הרוזן דרקולה: בלה לוגוסי
באוקטובר 1927 המחזה של המילטון דין "דרקולה", המבוסס על ספרו של בראם סטוקר עלה על בתיאטרון הברודויי. המחזה נחל הצלחה עצומה ושוברת שיאים: שנה בברודויי, שנתיים בטור ברחבי ארה"ב. בתפקיד הערפד כיכב שחקן אלמוני למדי, יוצא הונגריה, בלה לוגוסי. שמו יחקק לעד בהיסטוריה כשמו של האדם שהפיח רוח חיים בדרקולה. הכל, ממראהו: השיער השחור, המסורק לאחור, תווי הפנים החזקות, הגלימה השחורה ועד למבטא ההונגרי הכבד והאנגלית הלא בטוחה יכנסו לתודעת הדורות לנצח כחלק מהפולקלור הערפדי. למעשה, לוגוסי מהווה חלק בלתי נפרד מה"פולקלור" האמריקאי המודרני, וללא צל של ספק, לוגוסי הוא הדרקולה של אמריקה, הארכיטיפוס של דרקולה ואייקון הערפד.

 

בשנת 1930 החל משא ומתן בין חברת הקולנוע "יונברסל" לפלורנס סטוקר על קניית זכויות היוצרים לצילומי "דרקולה". ה"שפל הגדול" החל באמריקה ו"יונברסל" היתה על סף פשיטת רגל. הסטודיו שאף תחילה לעסוק הפקה גדולה ומרשימה של ספרו של סטוקר, אך אולצה להסתפק במחזה של דין הזול יותר. לוגוסי עצמו הצטרף למשא ומתן, ובסופו של דבר, לאחר מספר חודשים טובים, הרבה בזכותו, המחיר ירד בסופו של דבר מ-200,000$ ל-40,000$. אך הדבר לא הבטיח שלוגוסי ילהק אוטומטית. החברה היתה מעוניינת בשחקנים מפורסמים יותר. בסופו של דבר לוהק לוגוסי תמורת שכר זעום בצורה מעליבה, אפילו לתקופת השפל, של 500$ לשבוע עבודה (סה"כ 7 שבועות). למרות זאת לוגוסי ידע על מה הוא הולך: היה לו חשוב מאוד לחזור על ההצלחה המדהימה של המחזה, מה שהוביל אותו להיות אחד האייקונים הגדולים של שנות ה-30, וברטרוספקטיבה אחד האייקונים הגדולים של הקולנוע.

 

תקופת הפרסום העצום שלו עברה מהר. הוא אולץ לחזור על תפקידים דומים, שהפכו במהרה לקלישאה ולפרודיה עצמית. בסוף חייו העצובים ניקבר לוגוסי בגלימת הדרקולה שלו על פי בקשתו.
"דרקולה" שוב הצליח בגדול. אחרי שנתיים של שפל כלכלי "יונברסל" הרוויחה כסף, ולמעשה ניצלה מפשיטת רגל. הצופים מתו על "דרקולה". המבקרים פחות. הם טענו (בצדק רב), שהסרט פשטני, בימויו של בראונינג יבש והסרט אינו עומד בשום תחרות עם קודמו "נוספרטו", שעולה עליו בכל תחום, למרות היותו אילם, ולכאורה מפותח פחות מבחינה טכנית. גם היום, בניגוד ל"נוספרטו", אכן אין לסרט שום ערך אווירתי (פרט לערך ההיסטורי) והוא כמובן איננו מפחיד, אבל עדיין מעניין לראות אותו, בשביל להבין איך הכל התחיל, אחרי הכל מדובר באבן היסוד, אולי הכי משמעותית בתחום.

*מהר מאוד, בשנות ה-30-40 סרטי ערפדים צברו תאוצה מסחרית מסחררת. "יונברסל" וחברות אחרות שאפו לעשות כמה שיותר כסף קל ובטוח. החל ניצול תעשייתי המוני של סרטי מפלצות למיניהם. עד מהרה פרנקנשטיין, המומיה ואיש הזאב הצטרפו לדרקולה, ותוך זמן קצר כל החברים שיתפו פעולה ביצירות מגוחכות ומביכות בסגנון של: "דרקולה פוגש את פרנקנשטיין במערתו של איש הזאב, אשר בפירמידת המומיה" וכד'.
*בשנת 1953 יוצא הסרט התורכי "דרקולה באיסטנבול". הסרט מבוסס על הספר של עלי ריזה סייפי "הנסיך המשפד", המהווה שיכתוב תורכי של ספרו של סטוקר, תוך כדי התייחסות מעמיקה ורצינית יותר להיסטוריה של ולאד דרקולה. זהו הסרט הראשון שחיבר בין דמותו של סטוקר לפרוטוטיפ שלו ויצר ביניהם זיהוי.

3) Dracula / Horror of Dracula– 1958

 

בימוי: טרנס פישר
בתפקיד הרוזן דרקולה: כריסטופר לי

בשנות ה-50 חברת "האמר פילמס" החלה להשקיע ביצירתם של סרטי אימה איכותיים במרץ מחודש. הפקותיהם הזולות, שנראו, דווקא, יקרות, הגישות המקוריות של הכותבים והבמאים, צילומים צבעוניים, אפקטים חדשים, אטמוספרה איכותית, מקצוענות והשחקנים הבריטיים בעלי ההכשרה הקלאסית החזירו לחיים את כל המפלצות הקלאסיות, ובהם "דרקולה" – אחת ההצלחות הגדולות והסרטים הטובים, המשובחים והנערצים ביותר עד היום, שהופקו ע"י החברה.
סרט ה"דרקולה" הראשון בצבע! הצבע איפשר ליוצרים ליצור מציאותיות חדשה, שלא היתה קיימת עד כה, שאפילו מורנאו לא חלם עליה. הסרט עורר שערוריות רבות לנוכח הזוועות שהציג. קטעים רבים נגזרו ע"י הצנזורה החמורה של שנות ה-50. הדם האדום, שניתז לכל עבר לרצונו של הערפד, היווה את הבעיה העיקרית. אכן, מרבית האפקטים בסרט נראים לא רע בכלל גם היום. גם הנושאים הארוטיים מתפתחים בסרט. כעת, נשים מצפות בקוצר רוח לנשיכותיו ולנשיקותיו של דרקולה.

עלילת הסרט שונה ומפתיעה. למעשה, הכותבים שיכתבו לגמרי את הסיפור, השתמשו בחומר של סטוקר רק בתור בסיס, ויצרו משהו מקורי לחלוטין. אני רואה ביצירתם את הכניסה הרשמית של ז'אנר האקשן לסיפור הערפדי. מהלך הסיפור הארוך של סטוקר קוצר לחודש התרחשויות בלבד – אלמנט בסיסי בסיפורי אקשן. אברהם ואן הלסינג וג'ונתן הארקר הם ציידי ערפדים, אשר יצאו על דרקולה בכוונה תחילה. הארקר נוסע לטירתו של הערפד במטרה להשמידו (!), אך נכשל ודרקולה הופך אותו לערפד. ואן הלסינג נאלץ להורגו (!) ויחד עם ארתור הולמווד הם צדים אותו בלונדון… זוהי הגרסה הראשונה (היחידה שראיתי, למעשה), שבה הדמויות, לא רק רצות במרץ זו אחר זו, אלא גם מדלגות מעל שולחנות ומעקים (ביותר מהזדמנות אחת)! מהפכה קולנועית, המתקרבת יותר לדמותו בספר, חלה בדמותו של ואן הלסינג. כעת, הוא אינו זקן חסר אונים, אלא גיבור פעיל ואקטיבי. השחקן יפה-התואר והאצילי, פיטר קושינג, מביא את אחד הביצועים המשובחים של הדמות, התורם רבות לקביעת השם "ואן הלסינג" כ"צייד ערפדים" בתודעת העולם המודרני.
כריסטופר לי גילם את הדרקולה החדש. שחקן לא מוכר אז, ואגדה קולנועית חיה היום, לי המרשים והמאיים מתנשא לגובה של 1.96 מ'. הוא הדרקולה הגבוה בהיסטוריה, ואחד השחקנים הגבוהים בעולם. מראהו החיצוני, אמנם, נלקח מבלה לוגוסי, אך ביצועו היה שונה בהחלט. יציב, מהיר, החלטי וחסר מעצורים, בניגוד ללוגוסי התיאטרלי והמסופק מעצמו. הדרקולה של לי הוא התגלמות הדרקולה הרשע בקולנוע.

לי חזר לגלם את התפקיד יותר מ-10 פעמים, בעיקר בשביל "האמר פילמס", אבל שום סרט לא השתווה לסרט הראשון, ואיכותם של "האמר" החלה לרדת גם היא. אימה גותית יצאה מהאופנה, ובשנות ה-70 החברה פשטה רגל.

עוד דרקולות של שנות ה70

*בשנת 1972 יוצא הסרט "בלקולה" – ה"דרקולה" הראשון עם שחקן אפרו-אמריקאי בתפקיד הערפד (ויליאם מרשל – שחקן שייקספירי מכובד).
*בשנת 1972 ראדו פלורסקו וריימונד טי. מקנלי מפרסמים את מחקרם על ולאד III דרקולה "צפש". העולם המערבי מתוודע לגיבור הרומני וההשראה של סטוקר בפעם הראשונה.
*בשנת 1973 יוצא למסכי הטלוויזיה הסרט "דרקולה" בבימויו של דן קרטיס בכיכובו של ג'ק פאלאנס האגדי. הסרט מזכיר בקצרה את הרקע ההיסטורי של דרקולה באפילוג.
*בשנת 1975 יוצא הסרט הדוקומנטארי "בחיפושים אחר דרקולה", המבוסס על מחקרם של החוקרים ראדו פלורסקו וריימונד טי. מקנלי. כריסטופר לי שימש בתור המספר, הרוזן הערפד והנסיך הרומני.
*בשנת 1976 יוצא לאור ספרה הראשון של הסופרת המתחילה אן רייס בשם "ראיון עם ערפד". ספר מונומנטאלי שחולל מהפכה בדמות הערפד בפולקלור העולמי המודרני. רייס גילתה לעולם (ששכח את פרנסיס וארני) את הערפד הפרוטגוניסט, הגיבור האומלל, שנאבק בחיים הנצחיים, בצורכו לצרוך דם כמזון ובמוסריותו. מעתה והלאה, הערפד המודרני אינו רשע שטני, אלא אנטי-גיבור מוכה יגון. במבט לאחור הספר שינה את התודעה העולמית כלפי ערפדים והיה לאחת מאבני היסוד הבסיסיות ביותר בהתפתחותה של התרבות הגותית המודרנית.
*בשנת 1978 מתחברת הלהקה "באוהאוס" ומוציאה את להיטם הגדול ביותר עד היום "בלה לוגוסי מת". הלהקה ושירם נחשבים בין המייסדים העיקריים של התנועה הגותית המודרנית, הן כסגנון מוזיקלי, והן כ"דרך חיים".

4)

Dracula – 1979

 

בימוי: ג'ון בדהאם
בתפקיד הרוזן דרקולה: פרנק לאנג'לה

דרקולה החדש צריך היה לעמוד בסטנדרטים של התקופה. בסרט זה דרקולה מקבל עליו לראשונה את תפקיד הגיבור המאהב בנוסף לתפקיד הערפד הרשע. פרנק לאנג'לה החתיך, שגילם את דרקולה בחידוש המחזה של המילטון דין בברודויי, ואף היה מועמד לפרס "טוני" (המקביל התיאטרלי ל"אוסקר") על ביצועו, חוזר לגלם את הערפד בסרט. גישתו בהחלט מקורית ושונה מכל מה שנעשה לפניו. כאן, דרקולה הנצחי מחפש אהבת אמת ומוצא אותה בדמותה של לוסי סיוארד (משחק עם שמותיהם של הגיבורים הינו מעשה נפוץ בהסרטות "דרקולה" השונות).
השינויים בתפיסת דמותו של הערפד הם מדהימים למדי. בימי-הביניים היצורים היו גופות שקמו לתחייה ויוצאות מקבריהן במטרה לאכול את החיים. אם למישהו מהתקופה ההיא היו מספרים, שפעם ערפדים יעוררו הבנה, אהדה, ואף חשק מיני, הם לא היו מאמינים, בלשון המעטה. אף אחד, ודאי, לא מפנטז על מקס שרק! עם השינוי בדמות בא גם השינוי בז'אנר. לסגנון האימה הגותי נוסף כעת הרומן הגותי. מעתה הטירות האפלות, אלפי הנרות הבוערים, האטמוספרה הקודרת והעגומה יכולה לעורר לא רק פחד ואימה, אלא גם רגשות יותר עמוקים ומורכבים, מאהבה לדיכאון – סיפורו של הערפד מגדל שכבות נוספות עם התפתחות האנושות והקולנוע.


מבחינת האימה, זהו הסרט הראשון, שמציג את דרקולה מטפס על קיר של טירה, כשראשו כלפי מעטה.
הסרט לא זכה להצלחה רבה כשיצא, אבל עם הזמן הסרט התגלה וכיום הוא יותר מפורסם מאי פעם. הבמאי ג'ון בדהאם רצה לצלם את הסרט בשחור-לבן, כאות הוקרה לימים עברו, אך הסטודיו סרב בתוקף. בדהאם, אמנם, השיג את רצונו ב-DVD שם הוציא את הצבעים באופן דיגיטלי, ויצר תמונה אפרורית, לעיתים שחורה-לבנה, החלוקה כעת במחלוקת, שכן הגוונים החמים והמגוונים של גרסת הצבע נעמו להרבה אנשים יותר. בנוסף הצבע הראה את הכסף וההשקעה של ההפקה בסרט, ואף את מקצוענותו של בדהאם.
בונוס נחמד בסרט הוא השחקן האגדי לורנס אוליבייה בתפקיד ואן הלסינג.

5) Nosferatu: Phantom der Nacht / Nosferatu the Vampyre – 1979
(נוספרטו: פאנטום הלילה / נוספרטו הערפד)

בימוי: ורנר הרצוג
בתפקיד הרוזן דרקולה: קלאוס קינסקי

סרט ה"דרקולה" הטוב מכולם! סרט הערפדים הטוב מכולם! הבמאי הגרמני הגאון ורנר הרצוג ממציא מחדש את יצירת המופת של פ.ו. מורנאו ומתעלה עליה ועל כל קודמיו. הרצוג מזכיר לכולם ומנציח את העובדה, שסרטי ערפדים יכולים להיות אומנותיים, חכמים, מורכבים, חזקים וקשים לצפייה, בלי להראות בהכרח נהרות של דם. הרצוג במאי ה"גל החדש" הגרמני הוא קודם כל אמן אינדיבידואליסט, שמצלם סרטים אישיים, מורכבים, כאלה, שהוא עצמו רוצה לראות. בהתייחסו ל"נוספרטו" של מורנאו כלסרט הגרמני הטוב ביותר בכל הזמנים, הרצוג שאף לצלם את גרסתו הפרטית של הסיפור, ומעל לכל, להביע מחווה ליצירה ולמורנאו. "נוספרטו" הוא החומר המתאים לביצוע מיזם שכזה.
מאחר שתוקפם של זכויות היוצרים ל"דרקולה" פגו, הרצוג בחר להחזיר את השמות המקוריים (אם כי החליף בין השמות של מינה ולוסי), ובכך שילב סופית את העומק של "נוספרטו" עם הרומן של סטוקר. בנוסף לזאת הרצוג מעדכן את הסיפור והופך אותו לשלו, ולא רק לחיקוי של מורנאו. כל אבני היסוד של הרצוג כאן: צילומי טבע עוצרי נשימה ארוכים, נרחבים ואפיים, מוזיקה עגומה ומצמררת של הלהקה "פופול וו", (אחת היצירות הערפדיות המשובחות, הנהדרות והתורמות ביותר) וקלאוס קינסקי המדהים. ביחד כל אלה ועוד יוצרים סרט אפל ומהפנט עד אינסוף באווירתו הקודרת ובקסמו הקולנועי.

נוספרטו הוא שוב "מפיץ המגפה" העכברי במראהו, שמביא את הדבר לעיר ויסמאר. אלפי העכברים תוקפים את העיר (10,000 המקוריים התרבו לפני הצילומים ל-30,000), והפעם משמידים את תושביה כליל. הרצוג מציג סצנה, שבנוסף לשאר מעלותיה, שונה כל-כך, ממה שאנו רגילים לראות בסרטי ערפדים: עיר מטורפת ומיואשת, שכל תושביה מתכוננים למוות, מאבדת צלם אנוש, ופוצחת במעין חגיגה בכיכר המרכזית. עם זאת, נוספרטו של קינסקי שונה מנוספרטו של שרק. כאן, מדגישים גם את הבדידות, העצב וחוסר האהבה האינסופיים של הערפד המודרני, אך הרעיון עובד בצורה הרבה יותר חזקה ויעילה ביחס ליצור מכוער ומקולל.
הרצוג מפתח את הרעיון "גרמניה אחרי מלחה"ע ה-1" כפי שהוצג ב"נוספרטו: סימפוניית האימים". ברטרוספקטיבה הרצוג מראה שעתידה של גרמניה הוא דווקא פסימי, בניגוד למה שראה מורנאו. הרשע לא הושמד סופית, וממשיך לאיים על העולם – רמז למלחה"ע ה-2.
הפעם, כמובן, נוספרטו מופיע בצבע מלא, או, לצורך העניין, צבעים קודרים וקרים. כדברי הרצוג: "אני מביים נוף". אך הרצוג לא מתדרדר לקלישאות מאוסות, ולריגושים זולים. בסרטו אין אקסטרווגנזה ערפדית מוכרת. חשובים לו המציאותיות והריאליזם. הרצוג הופך טירה אוטנטית לגמרי (עם קירות לבנים, בלי קורי עכביש ועטלפים) לאחד המקומות הכי מצמררים, שבהם יצא לדרקולה לגור. שאר הסרט גם כן מצולם באזורים אוטנטיים, הרבה מהם שימשו את מורנאו עצמו. הרצוג הוא מינימליסט וריאליסט גם בבימוי שחקנים. גיבוריו אינם מגזימים לרגע, ולא פורצים בהיסטריות וצעקות אף פעם אחת. הכל הרבה יותר מופנם וכן. הרצוג, כרגיל, מכוון יותר גבוה. הוא מינימליסט גם באופן כללי. הצוות בסרט עוצר הנשימה הזה כלל סה"כ 16 אנשים (פי 2 ממה שהיה בסרטו הקודם)!
עכשיו נוספרטו גם מדבר. בשביל להיטיב עם השוק המערבי, כנגד דיבובי קול, הרצוג מצלם שתי גרסאות לסרטו: "פנטום הלילה" – בגרמנית ו"הערפד" – באנגלית – כל סצנת דיאלוג צולמה פעמיים. אך הרצוג לא הסתפק בזה. את הגרסא הגרמנית הוא צילם בבירור כרצונו עם זויות מצלמה שונות וטייקים ארוכים יותר. אמנם, לא ראיתי את הגרסא באנגלית, אבל לדעתי, "פנטום הלילה" מראה ומוכיח, שגרמנית (דווקא, ולא רומנית) היא שפתו הטבעית של הערפד.
יש משהו בשורה: "Ich bin graf Dracula", שאין בשום ביצוע אחר.
התסריט, שנכתב גם הוא ע"י הרצוג, הוא פשוט להפליא, ואף פרימיטיבי. הרצוג יוצר עלילה פשטנית, ולופף סביבה איכויות נדירות של אווירה, פילוסופיה, סימבוליזם ואומנות, ויוצר סרט היסטורי ואימג'ים נצחיים. כך בסרט שוכנים זה לצד זה מורכבות ופשטות, ויופיו של הסרט הוא בפשטותו כבמורכבותו.
הסרט איננו מתאים לקהל הרחב. קהל המיינסטרים אינו מעוניין במתקפה פסיכולוגית מדכאת (מדכאת במובן הקולנועי הטוב והמומלץ ביותר), אלא ב/אימה/מתח/אקשן קלילים. ב"נוספרטו" של הרצוג אין אימה, אלא פחד גותי קלאסי טהור, שבנוי על אווירה, ההולכת, נבנית ועוטפת את הצופה. ב"נוספרטו" של הרצוג יש הרבה מתח, אך אפשר לקרוא לו בכל שם חוץ מ"קליל". המתח של הרצוג הוא כבד ועגום. ולבסוף, ב"נוספרטו" של הרצוג אין כלל אקשן. אבל, כל מי שמחשיב את עצמו לחובב אמיתי ורציני של ערפדים חייב לראות את הסרט הזה, כך גם כל מי שמחשיב את עצמו למעריץ אמיתי ורציני של קולנוע.

*בשנות ה-80 בבריטניה מתפתחת סאב-קולטורה חדשה – התרבות הגותית. מוזיקת רוק כבד פחות וכבד יותר, מרידה באורך החיים השגרתי, בדתות המקובלות, בסקס הפוריטאני, התפעלות מהצד האפל של החיים והקסמה מהמוות מובילים בצורה הגיונית להתבססותו של הערפד כסמל ומושא הערצה של התנועה. התפתחות "כרוניקות הערפד" של הסופרת אן רייס משפיעה בצורה רבה ומשמעותית על הגותים. הסאב-קולטורה מתפתחת בכל רחבי העולם יחד עם ה"ערפדים" החדשים.
*בשנת 1983 יוצא למסכים סרט הערפדים המסוגנן והמעולה "הרעב" בכיכובם של קאטרין דנוב, סיוזן סרנדון ודייויד בואי. בהתאם לרוח התקופה הערפדים הם הפרוטגוניסטים. הסרט תופס מקום חשוב בקהילה הגותית, ובנוסף מציג גישה מקורית לערפדיות.

6) Dracula / Bram Stoker’s Dracula – 1992

בימוי: פרנסיס פורד קופולה
בתפקיד הרוזן ולאד דרקולה: גארי אולדמן

פרנסיס פורד קופולה הוא אחד הבמאים האמריקאיים הגדולים. אבל אנשים לא תמיד קולטים שהרב-אומן, המקצוען הדגול ואיש החזון הברור הוא גם תעשיין מאוד מסחרי, הרבה יותר מבמאים אחרים, העומדים איתו באותה שורה. למשל, טען ששונא סרטי גנגסטרים, ושעשה את סרטי "הסנדק" רק בגלל הכסף. את אותו הדבר טען על דרקולה בפרט וסרטי אימה בכלל. בתחילת שנות ה-90 קופולה רצה להציל את חברת הסרטים שלו "אמריקן זואטרופ" מפשיטת רגל. הוא פונה לנוסחה המנצחת משכבר הימים – "דרקולה" של בראם סטוקר. שלא כמו בימים עברו, ימי הצעירות השאפתניים, עכשיו קופולה לא מסוגל להתווכח עם המפיקים. הוא נכנע לדרישות הממונים עליו, ובבירור לא היה אינטרסנט גדול מדי. עם זאת סרטי "הסנדק" הם סרטים משובחים ומופתיים, שתפסו את מקומם בהיסטוריית הקולנוע לנצח. כך גם ה"דרקולה" שלו עומד במקום מאוד מכובד בין סרטי הערפדים. למרות ההגזמות האקסטרווגנטיות בעיצוב, במשחק ובבימוי, ללפסוסים הברורים של חוסר תשומת לב וחוסר האהבה והעניין לחומר הבסיס קופולה, בהרגלו המקצועי, יוצר סרט משובח. ואם סרטו של ורנר הרצוג, המציג דרקולה לא קונבנציונאלי, הוא סרט הערפדים הטוב מכולם, סרטו של פ.פ. קופולה הוא סרט "הדרקולה" הקונבנציונאלי הטוב מכולם.
החלק הלא-קונבנציונאלי בדרקולה של פ.פ. קופולה הוא הכנסת העלילה ההיסטורית ומיזוגו של דרקולה הרוזן עם דרקולה הנסיך, בפעם הראשונה בקולנוע הגדול של העולם המערבי, בצורה יסודית, מלאה ואיכותית. בסרט אהובתו של ולאד דרקולה התאבדה כי האמינה, שהוא נפל בקרב עם התורכים. כשכנסיית האלוהים, אותה הגן דרקולה בדם חייליו ובסכנה לחייו, סירבה לברכה לגן העדן עקב נטילת חייה בידיה, דרקולה קילל את אלוהים ונשבע לנקום בעזרתם של כל כוחות האופל, באחת הסצנות החזקות ביותר בקולנוע הערפדי, אם לא בקולנוע בכלל. בסרט זה דרקולה מופיע כולאד שחי חיי ערפד 400 שנה במטרה למצוא שוב את אהובתו, אשר מתגלמת בדמותה של מינה. בניגוד לספר (ולדמות הערפד הקלאסית) עכשיו יש לדרקולה מטרה ומניע והוא הופך לרשע, שהקהל יכול להבין אותו ולהשתתף בצערו בצורה ממשית בפעם ראשונה. הוא יצור מקולל, בודד ומאוהב – עצם התמצית של הגותיקה החדשה, ובתוספת הרקע ההיסטורי דרקולה המודרני הופך סוף-סוף לדמות תלת-מימדית עמוקה.
הפעם את דרקולה מגלם האמן הבריטי הדגול גארי אולדמן, אחד השחקנים המעניינים, הרב-גוניים והגאוניים ביותר של ימינו. אולדמן מגלם את דרקולה בצורה מושלמת במספר רב של מצבים (הן פיזיים והן נפשיים), ואף מביא מחווה קטנה לביצוע של בלה לוגוסי. אולדמן מבין היטב את טבע הדמות, וניגש אליה במידת ההגזמה המדויקת. דרקולה הוא דמות שזקוקה למעט הגזמה בביצוע, ועם זאת, קל להגזים מדי ולהרוס את הסרט. אולדמן מבין זאת, ומשחק את דרקולה עם כמות הפאתוס הדרושה בדיוק. אך אין לחשוב, שכל ביצועו הוא הגזמה. ביצועו הוא משחק קלאסי ומשובח, המראה רב-גוניות בכל סצנה וסצנה. הוא הדרקולה הטוב מכולם.
פוריטאנים נטפלו לשמו של הסרט – "דרקולה של בראם סטוקר". נוצרה שערוריה של ממש: "איך הוא העז? ולאד "צפש"? רומן בין דרקולה למינה? תחפושות של תיאטרון "הקבוקי"? אין לתרגיל של קופולה וליצירת המופת של סטוקר שום דבר במשותף!" למעשה, לשם הסרט יש הסבר מאוד פשוט ואופייני: כשקופולה עובד עם חומר לא מקורי הוא אוהב להוסיף את שמו של היוצר לכותרת, כדי לתת מחווה ליוצר, ולא כדי להביע נאמנות יתר, להלן: "הסנדק של מריו פיוזו", "מוריד הגשם של ג'ון גרישהם" (הטענה, שהסרט נקרא כך עקב בעיות עם זכיות צילום, שגויה). אך, הבה נסתכל על הדברים באובייקטיביות: זהו אחד הסרטים היחידים, שמציג את דרקולה הופך מזקן לצעיר, זהו אחד הסרטים היחידים, שמראה שדרקולה מסוגל לנוע באור יום, זהו הסרט היחיד, שמציג את כל דמויות המפתח המרכזיות (שלושת מחזריה של לוסי, רנפילד), זהו הסרט היחיד שלא ממציא קשרי דם חדשים ו/או משחק עם שמות הדמויות… את הרשימה הזאת אפשר להמשיך. כן, זוהי אכן הגרסה הכי קרובה לרומן של סטוקר, וקופולה הופך אותו ליצירה מרתקת ועכשווית בהוסיפו את האלמנט ההיסטורי, ואת מאפייני הערפד החדש.
המתח המיני החבוי בין השורות אצל סטוקר יוצאת בצבע מלא אצל קופולה. מה שמוסיף, אולי, למציאות ההיסטורית, שכן ברומן הויקטוריאני הגיבורים הם ג'נטלמנים אמיתיים, והגיבורות הן התגלמות הטוהר.
ביקורות נוספות הופנו כלפי ליהוקו של קיאנו ריבז לתפקיד הארקר. זו היתה תוצאה של לחץ הסטודיו. קופולה רצה ללהק את ג'וני דפ, אך החברה דרשה כוכב מפורסם ו"לוהט", שדפ לא היווה באותו הזמן. איזה ביזבוז… אם כי קופולה בהחלט מושך מריבז ביצוע מספק. עוד בסרט משתתפים אנתוני הופקינס בתפקיד ואן הלסינג (כל מילה נוספת מיותרת) וויינונה ריידר בתפקיד מינה (מבצעת ומספקת גם היא).
קופולה במסירותו ובמקצוענותו יוצר מהחומר המוכר יצירת מופת. הסרט הוא חוויה קסומה, נפלאה ומהפנטת לעיניים ולאוזניים. האקסטרווגנזה השופעת, שעלולה להוות חסרון בהפקות אחרות, אצל קופולה הופכת ליתרון בולט וחזק, המוסיפה המון לאווירת הסרט. האווירה הגותית האפלה והמפחידה, השזורה היטב באווירת סיפור האהבה הטרגי, היא מרשימה ביותר ואינה נשכחת בקלות. המוזיקה של המלחין הפולני וויצך קילאר היא גאונות לשמה. הוא מבין כל-כך טוב ומדויק את העלילה, את רוחו של הסרט ואת מה שהסרט צריך, שיוצר, בלי ספק, את המוזיקה הטובה ביותר, שהולחנה בשביל סרט ערפדים אי פעם – יצירת מופת מדהימה.
לסיכום: ה"דרקולה" של פ.פ
. קופולה הוא ה"דרקולה" הטוב מכולם, שני, רק אחרי "נוספרטו: פנטום הלילה", ובניגוד ליצירתו של הרצוג ינעם גם לקהל הרחב.

העתיד של דרקולה

 "תת התרבות "  הגותית מתפתחת יפה בכל העולם. ממנה צומחת תנועת "הערפדים". אלו חיים חיי לילה, נפגשים במקומות מסתור, נושאים ניבים ארוכים ומשחקים משחקי תפקידים מורכבים ומפותחים היטב. ב-1994 יוצא ביטוי קולנועי משובח ל"ראיון עם ערפד" של אן רייס, שצבר מעמד של קאלט, כמעט תנ"כי, בקרב החבר'ה לבושי השחורים.
העניין הקולנועי בדרקולה לא נשכח לרגע. יותר ויותר במאים מנצלים את הרקע ההיסטורי בסרטי האימה שלהם, שציונם נע בד"כ בין "גרוע" ל"גרוע מאוד". היה אפילו מאמץ טלוויזיוני עלוב לצלם סרט היסטורי נטו.
כך, אפשר לעקוב אחר התפתחותם של הערפד בכלל ודרקולה בפרט בקולנוע, ואת השפעת הקולנוע על התפתחותם. הערפד ממפלץ מבהיל הפך לדמות נערצת. דרקולה משר-צבא "צמא דם" הפך לערפד צמא דם, ואז לערפד אנושי יותר, ואז התמזג עם ולאד "צפש", אם כי קיבל בדרך זוג ניבים תמידיים, לא משנה באיזה מצב מופיע. בין כה וכה היום, דרקולה הוא הרבה יותר דימיון ממציאות, ורוב העולם לא באמת מודע לקיומו ההיסטורי האמיתי.
אך למרות כל הניסיונות הממוצעים בז'אנר, אפשר בבירור לקבוע, שהערפד של המאה ה-21 הוא דמות מורכבת ותלת-מימדית. כן ירבו סרטים טובים.

ביבליוגרפיה
ספרות מדעית
– אשד אלי – דרקולה

הערפד מראשיתו ועד ימינו
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. – In Search of Dracula, הוצאת Warner Paperback Library, 1974
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. – Dracula: Prince of Many Faces, הוצאת Back Bay Books, 1990
– פלורסקו ראדו, מקנלי ריימונד טי. –Impaler Dracula: A Biography of Vlad The, הוצאת 1972Hawthorn Books
– טרפטו קורט ו. – Vlad III Dracula: The Life and Times of the Historical Dracula, הוצאת Center for Romanian Studies, 2000
– באבינגר פרנץ – Mehmed the Conqueror and His Time, הוצאת Princeton University Press, 1992
– מקנלי ריימונד טי. – Dracula was a Woman, הוצאת Robert Hale, 1984
– פלורסקו ראדו – Essays on Roumanian History
– לה-גוף ז'ק – ימי הביניים בשיאם, הוצאת דביר 1993
– לואיס ברנרד – המזרח התיכון
– סאמרס מונטגו – Vampires and Vampirism, הוצאת Dover Publications, 2005

ספרות יפה
– סטוקר בראם – דרקולה (מתורגם לרוסית), הוצאת Азбука, 2003
– קוסטובה אליזבת – ההיסטוריונית, הוצאת Time Warner Book Group, 2006

מסמכים היסטוריים
– יפרוסין כומר רוסי – ההגדה על דרקולה שר-הצבא – כתב יד, סביבות 1490
– פמפלט גרמני יצא לאור בעיר באמברג ב-1491

הנסיך ולאד דרקולה ,כוכב קולנוע מודרני רב עוצמה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רחל  ביום נובמבר 2, 2007 בשעה 9:09 pm

    מר אשד, תופתע לדעת, אבל חקרתי בעצמי את הנושא. כן, גם על ערפדים וגם על וולאד צפש. מסתבר שהוא לא המציא תא השיפוד. זה עוד היה נפוץ בימי האשורים ובבלים. גם במצרים העתיקה נהגו לשפד. ערפדים אגב יש גם בסין והודו.
    וולאד צפש חסר המזל בילה את ימי ילדותו בכלא העותומני. מקום רע לבלות בו את ילדותך. ושם הוא למד לשפד ולענות בשיטות הרעות ההן.
    אגב, גם לורד ביירון היה קשור איכשהו להפצת דמות הערפד.
    ברומניה ראו בו מעין מושיע כי בתקופתו הוא ידע לעשות צדק.
    צדק בדרך של עינויי תופת אבל בכל זאת גניבות לא היו שם…
    התורכים בכל זאת הביסו אותו לבסוף. אבל המיתוס חזק יותר מכל דבר.
    לורד ביירון היה הראשון ולא האחרון כך מסתבר.
    האגדות פורחות עד היום ברחבי העולם בנושא הערפדים.
    התרבות הגותית היא לא היחידה שמטפחת את הנושא.
    המגיפות ע"ע דבר וכדומה קשורות לערפדים.
    בימינו באפי חוגגת יחד עם בלייד ואנג'ל בבנקי הדם.
    מחקר אנתרופולוגי והיסטורי טוב יכול לעורר את בלוטות החשק של חוקר טוב.
    פשוט התחלתי במחקר כזה והאמן לי שיש המון חומר.

    רחל

טרקבאקים

  • מאת Auto Loans Bad Credit ביום מרץ 16, 2008 בשעה 6:24 am

    Fafnir in the past applied to get an car loan and got allowed before they knew it , without considering there horrendous money problems !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: