צרתה של דליה הרץ

 

 

 

אגדה אורבנית :
היה הייתה פעם לפני שנים רבות משוררת צעירה ומבטיחה.
מבינים בתחום השירה התפעלו והוקסמו משירתה הם אמרו לה שהיא המשוררת הגדולה של זמננו והבטיחו לה גדולות ונצורות.
הם הבטיחו לה שהיא ולא אחרת תהיה מלכת השירה העברית הבלתי מעורערת.
אבל …ברבות הימים הופיעה משוררת אחרת צעירה יותר מושכת יותר ומקסימה הרבה יותר.

ואותה משוררת ששיריה הראו על דמיון ברור והרבה יותר ממקרי לשירי המשוררת הצעירה והמבטיחה לשעבר הפכה ליקירת הקהילה הספרותית התקשורת והקהל והפכה למלכת השירה העברית. היא נפטרה כמשוררת נערצת כסמל של מקוריות נשית .
ובנתיים אותה משוררת שניבאו לה גדולות פירסמה שני ספרי שירה צנועים שהתקבלו באדישות ולבסוף נאלמה דום..

ונשכחה מלב כל .
ויש האומרים גם בגלל אותה משוררת אחרת.
היה או לא היה ?
לדניאל עוז יש ספקות בעניין זה ולפניכם לראשונה מאמר שאותו השמיע לראשונה כהרצאה בערב הסוריאליזם והפנטזיה .

 

היה היו שתי משוררות :

 ההבדלים בין דליה הרץ ויונה וולך

מאת דניאל עוז

היה היו שתי משוררות .
דליה הרץ הופיעה בזירת השירה העברית בסוף שנות החמישים, זמן קצר לפני יונה וולך. שתיהן היו אז בנות עשרה. שתיהן התחברו לקבוצת כתב-העת "עכשיו" וקובצי הבכורה של שירתן ראו אור בהוצאת "עכשיו" בעריכת גבריאל מוקד. ראשית, בשנת 1961, "מרגוט" של הרץ – קונטרס דק בן 14 שירים ואחריו, בשנת 1966, "דברים" של וולך

. כאשר נשאלה וולך בראיונות על מקורות השפעה, אחד השמות הבודדים, אם לא היחיד שהסכימה להסגיר היה שמה של הרץ.

אכן, הדמיון בין שירתן הוא גדול. שתיהן כתבו שירה מודרניסטית אקסצנטרית, על גבול האוונגארד, שתיהן עשו שימוש רב בלשון דיבורית – אמנם עד כאן אין מדובר במאפיינים חריגים אצל משוררים בני דורן. לכאורה מה שקושר אותן במיוחד הוא עולמן השירי הדמיוני והמוזר. פרט לכך ישנן גם נקודות דמיון קוסמטיות יותר: שם ספרה של וולך "דברים" הוא כשמו של השיר החותם את "מרגוט". ספרה של וולך מאוכלס בדמויות ארעיות, לא ידועות, המזוהות בכל אופן בשמותיהן הפרטיים שרבים מהם שמות לועזיים: קורנליה, סבסטיאן, ניזטה, כריסטינה ועוד – ממש כמו מרגוט ומקרנה אצל הרץ.
מלבד שני מחזות שכתבה בשנות השישים ושירים ספורים שטפטפו לכתב העת "עכשיו" בסוף העשור, דומה כי הרץ השתתקה כליל. ספר שיריה השני והאחרון, "עיר שירים", יצא 28 שנים אחרי "מרגוט" וניחן בסגנון מתון וראליסטי יחסית. וולך, במקביל, היתה לאחד הקולות המרכזיים בשירה העברית של דורה, יש אומרים הקול המרכזי. היא כתבה גוף גדול מימדים של שירה עשירה ומיוחדת והבטיחה את מקומה בקאנון כבר טרם מותה בלא עת בשנת 1985.

 שיר ההספד שכתבה לה אז דליה רביקוביץ', הנושא את השם "סוף סוף אני מדברת", ביטא את תחושת היראה שחשה רביקוביץ' כלפי וולך, תחושה משתקת של לפעול בצל משוררת גדולה עד כדי דוחק.
צירוף כל הנתונים האלה הוליד תזה ביוגרפית ופסיכו-ביוגרפית ידועה שבאה להסביר את השקט של דליה הרץ. חסידי התזה גורסים – אם לנסח זאת בצורה חריפה – כי וולך סיפחה את סגנון השירה של הרץ ובזכות כשרונה הרב הביאה אותו "לשלב הבא", כתבה "יותר הרץ מהרץ" ובכך גזלה מהרץ את הרצון והצורך להמשיך לכתוב. סיפור זה הפך פחות או יותר לאגדה אורבנית של עולם השירה ונתקלתי בו פעמים רבות בעל פה ובדפוס, במוספי ספרות ובבתי קפה. חמוטל צמיר טענה את הדברים בהרחבה ודי לנו בציטוט התמציתי ממנה:

"וולך לא רק הושפעה מאד מהרץ אלא 'בלעה' אותה לחלוטין, המשיכה אותה ישירות עד ש'תפסה את מקומה' ולמעשה השתיקה אותה" ("נדמה לי כי נדמיתי: הפואטיקה החיקויית של דליה הרץ" מתוך "תאוריה וביקורת 19", סתיו 2001, עמ' 137).

 

יונה וולך .

בשביל הגילוי הנאות, דעתי היא כי מדובר במיתוס, וקיבלתי עליה את אישורם הן של גבריאל מוקד והן של המשוררת דליה הרץ , שטוענת שכלל לא התעניינה בוולך במשך כל השנים ההן.

 כמובן שעדותה  של הרץ  על עצמה פסולה, והתרשמותי שלי חשובה כקליפת השום. מן הסתם אין בידי שום דרך להפריך את תזת ההשתקה. בתור תזה פסיכו-ביוגראפית, היא עצמה נטולת הוכחה ומושתתת על ראיות נסיבתיות ופרשנות יצירתית. אלא שמאחורי העניין הרכילותי מקופלת כאן גם תזה איתנה ומעניינת יותר, תזה מחקרית ספרותית הרואה בשירת וולך – בגלגולה המוקדם לפחות – כהמשך לוגי לקובץ "מרגוט". תזה זו לגופה – שלא כמו מעשיית ההשתקה – ראויה להתייחסות רצינית. בכוונתי להצית לפחות זיק של ספק לגביה. אצביע כאן לפחות על הבדל ניכר בין שתי המשוררות מבחינת המימד הדמיוני, אותו מימד שאמור, לפי הטענה הרווחת, לאחד את יצירתן המוקדמת.

מרגוט

גַּם אֲנִי בְּעִיקָר בַּשָּׁעוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, רָצִיתִי לִהְיוֹת דּוֹמָה לְמַרְגּוֹט.
עַל כֵּן קָבַעְתִּי אִתָּהּ בַּקָּפֶה. אֵחַרְתִּי. מַרְגּוֹט אֵחֲרָה אַחֲרַי
בְּעֶשֶׂר דַקּוֹת תְּמִימוֹת. הָעִנְיָן הוּא בָּזֶה שֶׁאֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת
בְּעֵרֶך כָּמוֹךְ. גַּם אִם קָשֶׁה לִי. שָׁלְחוּ אוֹתִי אֵלַיִךְ. מַרְגּוֹט.
נֶאֱמַר לִי בִּמְפֹרָשׁ שֶׁתּוּכְלִי לַעֲזֹר לִי. אֶלָּא שֶׁסָּפֵק אִם יֵשׁ
לָךְ אֵיזֶה עִנְיָן בָּזֶה. אוּכַל לְחַכּוֹת.
הַמַּיִם שָׁטְפוּ תַּחַת לָרִצְפָּה. קַיִץ שֶׁל גְּבִינָה חָפַן אֶת בּוּשׁוֹתָיו.
אֶשְׁתַּדֵּל, כֵּן. מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי. עָלֶיהָ
רַק לְרֶגַע לַסוּר אֶל בֵּית הַשִּׁמּוּשׁ. אֶמֶשׁ תָלְתָה לְיִבּוּשׁ
אֶת קַשְׂקַשֵּׂי הָעוֹר. אֶת רִקְמַת הַשֶּׁלֶג. מְעַט מְאֹד חֵשֶׁק
נִשְׁאֵר לָהּ לְהַשְׁאִילוֹ לִי. בַּמֶּה זֶה תָּלוּי. אֲנִי שואלת.
מַרְגּוֹט חוֹזֶרֶת. אֲנִי עוֹזֶרֶת בְּיָדָהּ. הִיא מִשְׁתַּעֶלֶת.
אֶחְזֹר עַל דְּבָרַי. יֵשׁ בִּי רָצוֹן לְהִדָּמוֹת. מַרְגּוֹט.
יֵשׁ בִּי רָצוֹן מְאֻזָּן כָּל כָּךְ. מְצֻיָן וּבְלֹא מִגְרָעוֹת.
מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת בְּכִוּוּן זֶה. אֲנָשִׁים זוֹכְרִים אוֹתִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי.
קָבַרְתִּי מִתַּחַת לְבֵיתִי גַּרְזֶן. אִמִּי בְּהוּלָה וְאָבִי מִזְדַּקֵּן.
מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי. לִבָּהּ הוֹמֶה עָלֶיהָ. עָלֶיהָ
לְטַלְפֵן אֶל בְּעָלֶיהָ. אוּכַל לְחַכּוֹת. מַרְגּוֹט.

ולעומת "מרגוט" במלואו נסתפק לצורך העניין בשורות הפתיחה של "קורנליה" ליונה וולך, שהן אפייניות מאד:

בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה הַשֵּׁד
הוֹפִיעַ וְאָמַר לְקוֹרְנֶלְיָה
שְׁזֶּה הַזְּמַן וְקוֹרְנֶלְיָה
שֶׁחַסְרַת יָזְמָה וּמֻכְרָחָה
קוֹרְנֶלְיָה וְהַשֵּׁד הָלְכוּ
בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה לִקְטֹף סִרְפָּדִים
[…]

סגנונית גרידא יש פה שתי אישיויות שונות: הרץ במשפטים קצרים וקצובים אך מכבדת בסך הכל את כללי התחביר, משתעשעת לאין קץ על הגבול הדק שבין חריזה פנימית צפופה לבין אליטרציה (בית השימוש/תלתה ליבוש, מרגוט חוזרת/אני עוזרת, מרגוט/מגרעות, עליה/בעליה). וולך לעומתה בשטף מילים לא מפוסק, בתחביר רצוץ ולא מעובד, נשענת יותר על שבירת השורות כאמצעי קיצוב.
חשוב מזה, אף כי בשני המקרים מדובר בשיר מוזר ודמיוני על בריה מסתורית בעלת שם נכרי, וולך תופסת כיוון אחר בתכלית: קורנליה לא משתעלת. היא לא מתנצלת וסרה אל בית השימוש, או הולכת לטלפן. קורנליה מנהלת אינטראקציה עם שד, והיא לא יושבת איתו בבית קפה אלא ניגשת איתו אל המלאכה המטאפורית לכאורה של קטיף סירפדים.

בשיר ללא שם מספרת הרץ על שכנה שאת שמה היא לא זוכרת:

[…] אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ כְּשֶׁהִיא מְטַגֶּנֶת בַּמַּחֲבַת צְלִי
אוֹ שְׁהִיא יוֹרֶדֶת עִם הַדְּלִי לָאֵשְׁפָּה,
בֵּינְתַּיִם הֵטֶּלֶפוֹן מְצַלְצֵל. הִיא בָּאַמְבַּטְיָה, חֲשׂוּפָה,
עַד שֶׁתִּתְלַבֵּשׁ, עַד שֶׁתִּתְרַגֵּש דַיָּהּ
בִּכְדֵי לָצֵאת, לָקַחַת אֶת הָשְׁפוֹפֶרֶת,
לוֹמַר: "כֵּן, אֲנִי בַּבַּיִת. אֲבָל אֲנִי מִצְטַעֵרֶת".
עַד שֶׁתְּסָרֵק אֶת שַׂעֲרָה שְׁמִיוֹם אֶל יוֹם
נוֹשֶׁר יוֹתֵר אֶל תּוֹךְ הַקְּעָרָה, שֶׁכָּמוֹהָ
יֵשׁ בַּבַּיִת הַזֶּה בְּכָל דִּירָה, בָּאַסְפַלְט הַיָּשָׁן,
בְּצֶבַע הֶעָשָׁן שֶׁל בַּעְלָהּ. מַה שְּׁמָהּ?
אֲנִי מְנַסָּה לְהִזָּכֵר מַה שְּׁמָהּ. […]

גם השכנה של הרץ היא דמות משונה. האני השירי מדווחת, לפי שמיעה, על דפוסי ההתנהגות שלה, אבל באופן מנותק ותלוש. מה לצלצול הטלפון ולשערה הנושר? חסר כאן משהו שיחבר בין הדברים או יספק הקשר. למרות זאת, השער המידלל כשלעצמו הוא דבר שיגרתי, שלא כמו במקרה של אחת הדמויות אצל וולך: "בְּמַפְתַּח שְׁוֶדִי לוֹטָה מִסְתָּרֶקֶת / שַׂעֲרוֹתֶיהָ קְפִיצִים".
ללוטה ולקורנליה הוויה שהיא פנטסטית מיסודה, הן חיות במרחב אגדי ועסוקות במעשים סמליים או ספק-סמליים. הדמויות ב"דברים" הן ערטילאיות עד כדי כך שניתן לראות בהן השתקפויות של האגו. השירים דומים להיטלים ציוריים של מצבים נפשיים, אם כי וולך מגיעה בהם לתמונות חדות ומלאות חיות. אזהר שלא להכנס כאן לנסיונות לפרש את המטאפוריקה של וולך – בפרשנות כזו עסקו רבים וטובים ממני, ובכל אופן יתכן מאד שמדובר במטאפוריקה "פתוחה" שלאו דווקא אמורה לסמל אחד-לאחד מצב זה או אחר. הנקודה היא שוולך יוצרת עולם שירי כמו-אגדי ושעיקר עניינה הוא במצבי נפש, אם דרך דמויות נוספות (צרותיה של דונה תרזה או היחסים בין פרדריק לניזטה) ואם בשירים חוויתיים מאד, כגון "באשמת עצבים רפופים", שמייצגים יפה את שירת וולך באופן כללי, ולא רק את קובץ הבכורה.
הרץ, מצד שני, יוצרת עולם מוזר לא פחות אבל ראלי בעיקרו. התאורים שלה הם פרוזאיים ואין להם ולו ריח קל של סמליות: כאשר השכנה מורידה את האשפה זוהי לא מטאפורה אלא סתם פעולה טריויאלית. הטריויאליות הזו היא שעושה למוזר כל כך את "…באספלט הישן, / בצבע העשן של בעלה.", משפט שנראה תלוש ותמוה במסגרת שיר פרוזאי. הטריויאליות של הורדת האשפה היא חלק הכרחי מהשיר בגלל ולא על אף שאין לה כל משמעות פואטית. תמהון דומה מעוררת השורה שבאמצע השיר "מרגוט": "הַמַּיִם שָׁטְפוּ תַּחַת לָרִצְפָּה. קַיִץ שֶׁל גְּבִינָה חָפַן אֶת בּוּש
וֹתָיו." שמופיעה באמצע מה שנראה כתיאור טריויאלי יחסית של מאורעות, ושוב תמוהות מאד גם שורותיו האחרונות של השיר. מה שמיחד את השירים, מה שמוזר בהם כל כך, הוא הניגוד החד שבין עולם רגיל ומתואר בפשטות לבין דברי הטירוף שהרץ תופרת לתוכו בפתאומות כזו שכמעט ואפשר שלא לשים לב אליהם.
אף כי האמור נכון לגבי רוב הקובץ "מרגוט", שירים ספורים בו מתרחקים מן היומיום ומתקרבים אל הפנטזיה, אם כי "מקרנה" הוא אולי היחיד שפנטסטי עד כדי שהוא דומה לשירים המוקדמים של וולך. השירים האחרונים בקובץ גם מזכירים יותר את וולך סגנונית (מהבחינה התחבירית וכיוצא בזה). השפעתה של הרץ ניכרת מאד אצל וולך, ובכל זאת ברור שלא מדובר בחיקוי, גם לא בהעברה של שרביט או המשך של אותה הדרך. קריאה זהירה מגלה שוולך פונה לכיוון אחר במובהק, ואילו שירתה המוקדמת של הרץ עדיין נראית יחודית ושונה גם אחרי שוולך כתבה את ספריה. ראינו כאן שהיחס שבין הטריויאלי לתמוה הוא חלק מרכזי מתוואי דרכה היחודית של הרץ.

וולך לא הלכה בדרך הזו.

 

הודעה :

אנשי כתב העת הספרותי "עמדה " מכינים בימים אלו גליון מיוחד לכבודה של המשוררת דליה הרץ ומזמינים את הקוראים לשלוח מאמרים וחומרים הקשורים למשוררת מוכשרת זאת .

אפשר לשלוח חומרים באי מייל לעורך "עמדה " אריק א.

arikeis@gmail.com

 

דליה הרץ בויקיפדיה
דליה הרץ בלקסיקון הסופרים

יונה וולך

דליה רביקוביץ'

יונה וולך ניר ברעם ועולם הספרות העברית

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • רון ינאי  ביום נובמבר 14, 2007 בשעה 10:25 pm

    אבל אני עדיין לא ממש קולט את העניין עם

    "האֲנָשִׁים זוֹכְרִים אוֹתִי כְּפִי שֶׁהָיִיתִי.
    קָבַרְתִּי מִתַּחַת לְבֵיתִי גַּרְזֶן. אִמִּי בְּהוּלָה וְאָבִי מִזְדַּקֵּן.
    מַרְגּוֹט מְבַקֶּשֶׁת אֶת סְלִיחָתִי."

    WTF?

  • אורי  ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 12:39 am

    קובץ השירים מרגוט הוא אחד מקבצי השירה האהובים עלי. האגדה האורבנית אודות המחיקה הוולכית של הרץ גם אם אין בה שמץ של אמת היא דבר מאוד מעניין. כל-כך מעניין שלפני כמה שנים חשבתי שזה שווה סרט. שיחות טלפון שהיו לי עם דליה הרץ שכנעו אותי לוותר על הסרט אבל חיזקו בי את החשש שדווקא יש הרבה באגדה האורבנית הזו. ניתוח ספרותי לא ממש יכול להפריך את האגדה הזו, יש בה מימדים פסיכולוגיים ותרבותיים הרבה יותר משמעותיים.

  • נטלי גוטמן  ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 4:11 am

    ראה את הקטע החל משורה לפני:
    "יש בי רצון מאוזן כל כך, מצויין ובלא מגרעות"

    דליה מסתירה ומכווצת באיפוק אמנותי מינימליסטי את הסיבות לרצונה הלא מאוזן, – עליו זלדה מספרת בהרחבה:

    "כמהה הייתי לחסות
    אך אבי ואמי בכו בהיכל החשוך
    …כאשר קרעתי שמלתי הדקה
    לסמן באות אבל את ילדותי
    כאשר אמי המהססת נעזבה בחדר הנידח…"

    נראה, שהגרזן של דליה מופיע כתגובה לאירועי העבר, ובעקבותיו באה הבדידות – היחידה שקרובה אליה ומלאה ב-"מרגוע של מגרעות" זו חברתה מרגוט! זלדה בדרך שלה, מבהירה:

    "חשמל מחשבותיי השורקות…
    מפחיד את אמי הרכה הספונה בבית"

    ויש לקבור את הפחד כמו "גרזן" שלא יעלם לעולם, הבדידות כתוצאה מכך – אין לה אדם אחר, לכן, "אוכל לחכות, מרגוט" של דליה מען תחינת סף לשינוי, אף שמראש ברור כי אין סיכוי ותקנה… עם שירה כזו מותר ללכת רחוק. התענוג כולו שלנו, תודה

  • משה  ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 9:12 am

    מה שהרץ לא הייתה הייתה וולך – אישיות דומיננטית שהזרימה את האנרגיות האלה לשירה ולחייה
    זה מה שהפך אותה לדומיננטית , חוץ מהכישרון שלה.

  • גוואעלד  ביום נובמבר 15, 2007 בשעה 3:14 pm

    שום אנרגיות לשירה, הכל הלך לסקס וזיונים
    השירה היתה אבאוט סקס זיונים וזיוני שכל
    וככה היא נראית עד עצם היום הזה.
    המשוררת השניה היא בלי סקס אבל עם הרבה יותר זיוני שכל. מי שאוהב זיוני שכל שיקרא.

  • רחל  ביום נובמבר 17, 2007 בשעה 12:52 am

    הגברת הרץ מרתקת יותר מבחינה מחקרית בכל אופן.
    למה בחרה להעלם? הרי שירתה משובחת ומיוחדת. יש בה עומק מיוחד וגם סימנים די ברורים לקונפליקטים בלתי פתורים.
    לגבי יונה וולך נאמר כי רבים משיריה מכילים לא מעט קונטציות מיניות. קראתי לא מעט מהם. בחלק מהם נוכחתי לדעת שיש בזה חלק מהאמת.
    יונה וולך אמנם הייתה חדשנית בדרכה שלה אבל
    בוא נחשוב מה קרה עם הגברת הרץ ומדוע בחרה להעלם?
    יתכן שכעת הגיע הזמן לעשות איתה צדק פואטי ולהוציא את השירים שלה לאור מחדש כדי שקהל חובבי השירה ילמד עליה עוד – זה הרבה יותר עדיף על תיאורייות קונספירציה.

    רחל

  • צחי מבאר-שבע  ביום נובמבר 17, 2007 בשעה 2:09 am

    אם זה לאוהבי שירה בכלל, והרץ בפרט, הוא מיותר.
    ואם הוא נועד "לגלות" משהו, אזי הוא ילדותי ברמה מביכה.

    טוב נו, עם קשר משפחתי לא צריך כישרון. צריך שם משפחה.

    עצוב,
    חבל.

  • מספר 666  ביום נובמבר 17, 2007 בשעה 4:40 am

    "הביקורת " שלך היא בגדר חסרת כל ערך שהוא משום שאינך מסביר ומפרט ומדגים מה כל כך חסר ערך במאמר שאותו אתה כביכול תוקף ולקורא אין שום מושג אם בכלל קראת אותו ואם אתה בכלל יודע על מה אתה מדבר.
    וגם אין להם מושג למה אתה מתכוון בהערה על הקרבה המשפחתית .
    הצעתי היא שתסביר תפרט ותדגים עבורנו הקוראים שאינם יודעים על מה אתה מדבר ועבור המחבר שאולי ילמד ויחכים מביקורתך).

  • מיכל  ביום נובמבר 21, 2007 בשעה 3:30 pm

    באמת.

  • רוני  ביום מרץ 16, 2009 בשעה 11:47 pm

    בס"ד
    השירה של הרץ מהפנטת.התגובה שלכם אלי'ה מאד מקוממת וחסרת רגש.עומדת אישה ומבקשת לא לכתוב עלי'ה.למה לא להיענות לבקשתה?למה לא להיות אנושיים?
    האם השירה חשובה יותר מן המשורר?האם האומנות והשיח חשובים יותר מן האדם?
    אני רואה בכך רוע צרוף וסוג של אגוצנטריות.חסר על מי לכתוב?
    לא יפה

  • מספר 666  ביום מרץ 17, 2009 בשעה 5:48 am

    היא לפוסט
    זכות היוצר למחוק את זכר יצירותיו
    http://www.notes.co.il/eshed/53354.asp

  • מגיבה  ביום אפריל 8, 2009 בשעה 12:57 am

    שהיא הושפעה מדליה הרץ, לא הייתם מתייחסים לספרה הישן של דליה הרץ. על כך היא מתרגזת ובצדק. אבל יונה וולך כבר איננה מזמן, ודליה הרץ חיה, נושמת וקיימת בזכות עצמה, לא בזכות יונה וולך. לא נראה לי שדליה הרץ מעוניינת להיזכר מקושרת ליונה וולך בשום צורה. וזאת הסיבה לכך שאינה מעוניינת לפתח את הנושא סביב ספרה הישן.

  • מספר 666  ביום אפריל 8, 2009 בשעה 10:59 am

    נכון שיש חוקרים שמעירים על הקשר בין דליה הרץ ויונה וולך אבל זוהי נקודה משנית לחלוטין ולאמיתו של דבר לא רלבנטית.
    אנחנו מתייחסים לדליה הרץ לא בגלל הקשר שלה ליונה וולך שהוא ביננו משני אלא בגלל שהשירים שלה עומדים לחלוטין בפני עצמם ללא כל קשר לוולך .ולדעת כמה מאיתנו כמו עורכי הגליון על הרת של המגזין "עמדה ) הם עולים על אלה של וולך.

  • מגיבה  ביום אפריל 8, 2009 בשעה 5:19 pm

    אני אומרת שעל פי כל הרישומים אודות דליה הרץ, באינטרנט בערך משנת 2000 היא עלתה לסדר היום בעקבות ספרו של יגאל סרנה על יונה וולך, שם עלה השם של הרץ, שנים לא התייחסו אליה, העניין התגלגל דרך דבריה של וולך, אחרת זה לא היה קורה. ברור שאם וולך אמרה שהרץ השפיעה עליה, היא מבחינתך כעיתונאי המשוררת שקדמה לוולך, והשפיעה על וולך ולכן שירה ,עולים על אלה של וולך", אבל לדעתי, להרגשתה של הרץ זאת בדיוק הבעיה. היא לא רוצה קשר לוולך. היא לא מכירה ולא הכירה בוולך, עובדה שהיא לא רצתה שהספר ייצא במהדורה חדשה והלכה לבית המשפט, בדיוק למקום הזה אתם נכנסתם עם צורך להעלות את הרץ. לא שגישתכם שגויה, אבל היא בהחלט לא מתאימה להרץ.

  • ירדנה אלון  ביום אפריל 8, 2009 בשעה 5:26 pm

    לעניות דעתי הבלתי קובעת כמובן,התשובה היא כן, היצירה יותר חשובה מהיוצר,היוצר הוא רק צינור היוצר הוא המשרת של ….היצירה היא נצחית ובת אלמוות,היוצר הוא בן תמותה ועל כן בבואנו לשקול נצחיות מול הדברים שחולפים הנצחיות היא זו שקובעת
    היום היוצר הפך ליותר חשוב מהיצירה (אינני מתכוונת חס וחלילה ליוצרת ספציפית שבה מדובר)
    אלא ליוצרים בכל התחומים באופן כללי, והם הפכו למעין סלבריטאים שעל מנת למכור את יצירתם הם מוכרים גם את הביוגראפיה שלהם על מנת שישימו לב ליצירה שלהם ראי מצעד האמנים בעת האחרונה בטלביזיה ואיך הם מוכרים את פרטיותם לציבור הרחב כאילו הם העיקר והיצירה היא משהו משני לחלוטין ובמקום לדבר על היצירה שלהם ועל מקורות ההשראה שלהם הם מדברים על הגרושים שלהם,או פותחים את הדלת לחדר השינה שלהם בלי שום קשר למה שהם יצרו,
    וכשהאגו של האמן מכתיב את הדברים במקום היצירה שהוא יוצר אנחנו מתחילים להתעסק בטפל במקום בעיקר ובמהות וחוטאים בזה ליצירה וגם לקהל שאמור להיחשף ליצירה
    באשר לביוגראפיה האישית של היוצר,לאהבותיו,לגחמותיו מהמקום שאין לו קשר ליצירה זה לא אמור לעניות דעתי להוות שיקול מהרגע שהאמן הציג את יצירתו בפומבי היא כבר לא שייכת לו היא שייכת לקהל
    ומכאן גם באה הדרישה כלפי המדינה לסבסד אמנות ויצירה ויוצרים התביעה הזאת הבסיס שלה הוא שבסופו של דבר היצירה נוצרה למען הקולקטיב והיא עושה שרות לקולקטיב שאם לא כן אין שום עילה לדרוש מהמדינה לסבסד ספרות ותרבות על כל גווניה ופניה

  • מספר 666  ביום אפריל 8, 2009 בשעה 6:18 pm

    אולי עלתה לסדר היום הצבורי בשנים האחרונות בגלל קשר כביכול ליונה וולך ,הוא חסר משמעות עבורנו.
    אנחנו לא רואים כל חשיבות בקשר כזה שאולי קיים.ואולי לא.
    זה שאולי דליה הרץ ' בתור ספקולציה' מתנגדת לספרה הראשון בגלל שהיא חוששת שאולי יזהו אותו עדם וולך גם זאת אינה אלא ספקולציה חסר משמעות.
    אנחנו כאמור לא רואים כל חשיבות בקשר כזה,אם קיים ואיננו רואים שום סיבה להתיחס לכך בגיליון המיוחד על דליה הרץ להוציא כמה איזכורים אגביים פה וטם.
    ומכיוון שהגיליון המיוחד הזה עומד להיהפך
    בשנים הקרובות למקור מידע והערכה עיקרי על דליה הרץ ,זה אומר שכל התיחסויות לקשר כביכול בינה ובין שירת וולך ( שאכן עמדו במרכז כמה מההתיחסויות המעטות לשירתה בשנים האחרונות )
    ירדו לשוליים של הביקורת על יצירתה של דליה הרץ שתיתמקד מעתה היכן שהיא צריכה להתמקד :בדליה הרץ ולא באיזה קשר משוער ליונה וולך.

  • אמנם לא כל השורות  ביום פברואר 4, 2010 בשעה 8:10 pm

    עולם עשיר שלוולך אין. עם התייחסות מאוד עמוקה לגורל הכלל, שאת וולך כנראה לא מעניין.

  • סלומה  ביום מאי 24, 2010 בשעה 9:40 am

    את דליה הרץ מוחקת את עצמה בקול ומכתירה עליה את יונה וולך ושגבריאל לא יבלבל את המוח. הוא היה על אותה במה ונדמה לי שגם פרי וצלקה. כולם היו על הבמה באלחריזי בבית האמנים בשנות השבעים המאד מוקדמות. הייתי שם ושמעתי את הרץ בתדהמה. זה נשמע לי ככמעט סטייה נפשית ככה להמחק לדעת בידי עצמה. ולמה?בעד מי? זה היה נורא. באותם שנים הגברים הקובעים את פני השירה בארץ לא יכלו לשאת ממשוררת את בדורה. ועדיין מרגוט בולע את מרבית שירתה של וולך למרות שהיא עדיין מושיבה את כולם על הזין שלה ואומרת תותים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: