האיש שזכר את הפזמונים: על אליהו הכהן

אליהו הכהן מייסד חקר  הפיזמונאות העברית.וחוקר לוין קיפניס והיסטוריון של הגולם .

 

איש המחשבים אליהו הכהן יצר "יש מאין " תחום מחקר של התרבות הפופולארית שלא היה קיים לפניו חקר הפזמון העברי .
עד שבא אליהו הכהן ,"חובבן ", איש שלא היה מקורב כלל למחלקות לספרות באוניברסיטאות והחל לחקור את התחום הזה לחלוטין ביוזמתו ועל חשבונו בלי לבקש  קודם כל מלגות,  לא היה איפה לחפש מידע על התחום.שום חוקר ספרות לא חשב שיש עניין רב בחקר הפזמונים של ראשית המאה העשרים ושל שנות העשרים והשלושים והארבעים והחמישים ( וגם שנות השישים  והשבעים והשמונים).
זה אמר שאליהו הכהן נאלץ קודם כל לרשום את הפזמונים הקיימים ולאתר את מחבריהם  ואחר כך לחלק אותם לפי נושאים ונושאי משנה ולחקור את תולדותיהם של החשובים והידועים שבהם ,גם רבים אחרים פחות חשובים והרבה פחות ידועים אבל מעניינים מבחינת נושאיהם .
כיום כל מי שחוקר את תולדות הפזמונאות העברית יש לו את הרשימות והמחקרים של אליהו הכהן להסתמך עליהם מאחר שהוא עשה את עבודת "השטח הראשונית " עבור כולם .
אבל בכך לא מסתכמים עבודתו של איש רב פעלים זה .אליהו הכהן תרם גם תרומה חשובה ביותר לחקר ספרות הילדים העברית .וזהו אולי הפרויקט החשוב  והמונומנטאלי ביותר מבין כל הפרוייקטים המונומנטליים השונים שבהם  עסק להנאתו  שלא לקבלת פרס או מילגה :
אליהו הכהן הכין  במשך שנים ביבליוגרפיה ענקית ומפורטת של הסופר הפעיל לאורך הזמן הרב ביותר בתולדות המין האנושי ,סופר הילדים העברי לוין קיפניס שהיה פעיל במשך שמונים שנה רצופות..

כרך הביבליוגרפיה שהכין אליהו הכהן על לוין קיפניס.

הכהן יזם , טרח והכין בסבלנות של נמלים רשימה ביבליוגרפית שכוללת למעלה מ4800 יצירות שאותם חיבר ופירסם קיפניס לאורך השנים . רשימה שכללה 1200 סיפורים ולמעלה מאלף שירים ופזמונים ובהם עשרות מאות שירי זמר ועשרות מחזות וחזיונות ולמעלה מ550 ספרים ספרונים וחוברות מלווה בשפע איורים מהיצירות ועטיפות של ספרי קיפניס שאותם אסף הכהן לאורך השנים ועם ביבליוגרפיה מפורטת של כלל המאמרים שהופיעו על יצירותיו .
. רשימה זאת הופיעה ככרך בהוצאת מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים והיא הרשימה הביבליוגרפית הפרטנית ביותר הקיימת לגבי סופר עברי מכל סוג שהוא .
ופרט לכך בין מגוון כתביו שלא כולם קשורים לתחום הפזמונאות אפשר למצוא מאמרים שונים על נושאים שונים בתולדות ארץ ישראל .

לאחרונה הוא זכה בפרס הרצל של עירית הרצליה על תרומתו לתרבות העברית .אולם בתוך זמן קצר לאחר פירסום ההודעה על כך הוא נפגע בתאונת דרכים קשה.
לשמחתנו הוא החלים וזכה בפרס לכבודו . .
לפניכם כמחווה לאליהו הכהן : נאומו בטקס קבלת פרס הרצל בו הוא מספר כיצד יצר תחום חדש בחקר התרבות הישראלית ונאומים של אנשים אחרים שמתארים גם הם את תרומתו .
תודה לסופר אהוד בן עזר שסיפק את החומר . .

אליהו הכהן
חתן פרס הרצל לשנת 2007

אליהו הכהן, יליד נווה צדק בתל-אביב, 1935, הוא 'הכהן הגדול' של חקר תולדות הזמר העברי, ומקדיש לכך למעלה מיובל שנים. ערך והגיש עשרות תוכנית רדיו וטלוויזה בהן: "שרתי לך ארצי", "על הדשא", "יין ישן נושן", "מי יודע", "יפים הלילות בכנען". הוציא את "שירי עם עבריים" – קובץ של אלף שירים, "שיר מזמור לתל-אביב", "בכל זאת יש בה משהו". הינו מרצה מבוקש ובר סמכא בנושא הזמר העברי. עובר בארץ לאורכה ולרוחבה, ומנחיל את הידע העצום שלו ואהבת הזמר העברי לציבור הרחב, מתוך שליחות פנימית הפועמת בו ללא ליאות.
אליהו הכהן הוא מוותיקי ענף עיבוד הנתונים בישראל. עובד מ-1958 בחברת המחשבים NCR ומשמש כמנהל החטיבה למערכות פיננסיות. תושב רמת גן, נשוי לדליה, אב לשתי בנות וסב לשלושה.
[מתוך ההזמנה לטקס]

עיריית הרצליה
פרס הרצל
לשנת תשס"ז 2007 מוענק
לאליהו הכהן

אליהו הכהן הוא 'הכהן הגדול' של תולדות התרבות בארץ בכלל והזמר הישראלי בפרט. לאורך עשרות שנים מעורר הכהן את המודעות למורשת הזמר העברי במופעים, בתוכניות רדיו וטלוויזיה ומציג את שירי הזמר העבריים כאבני בניין של מפעל התקומה הלאומי.
אליהו הכהן הוא מוסד של איש אחד, המקדיש את חייו מזה כחמישים שנה לחקר הזיקה שבין תולדות היישוב והמפעל הציוני לין הזמר העברי. הוא החל בכך עוד בהיותו קצין בצה"ל ומפקד חוות הגדנ"ע בבאר אורה שבדרום הערבה. זה היה הצעד הראשון במסע הנמשך עד ימינו.
בקיאותו המופלגת בכל הנוגע לתולדות היישוב ושירי הזמר של האבות המייסדים וממשיכיהם, הוציאה את שמעו ברבים כאנציקלופדיה מהלכת, והוא הפך למעין "אדמו"ר" שעדת מעריציו מקיפה רבבות. אליהו הכהן מעולם לא התבדל מן הציבור, וכל השנים הוא מגלה נכונות לחלוק את הידע העצום שצבר עם כל המעוניין – החל בגננות ותלמידים צעירים וכלה בחוקרים אקדמיים, סופרים ומשוררים. תמיד במאור פנים, בנדיבות וברהיטות, מתוך תחושה עמוקה של שליחות.
החל משנות ה-70 הוא יצא למסע הרצאות בשלוש מאות יישובים, בנושא "מהו שיר עברי – מקור והשפעה". במקביל ראיין מאות מוותיקי הארץ וזכה לתעד את זיכרונותיהם של החלוצים, מאז ימי העלייה הראשונה. בשנים האחרונות הוא עורך מופעים ברחבי הארץ, בהם הוא משלב הסברים עתירי ידע על תולדות היישוב והמדינה עם שירי התקופות השונות.
עיסוקו של הכהן בחקר הזמר העברי ושימורו נעשה כולו על חשבון זמנו הפנוי. בהשכלתו הוא ביולוג ופרנסתו היא בחקר עיבוד הנתונים. מזה כארבעים שנה הוא נמנה עם בכירי ענף עיבוד הנתונים בישראל.
אליהו הכהן אף תרם רבות בשדה המחקר: ספרים, חוברות ומאמרים מפרי עטו העשירו את מדף חקר ארץ ישראל בתחום הזמר בפרט והתרבות הישראלית בכלל.
הוא פועל בצנעה, בהתמדה ובנחישות, ומגלם בכישרונותיו מיזוג נדיר של היסטוריון, אנתרופולוג, חוקר תרבות ופדגוג.
על כל אלה, שהם אבני חן בתיעוד הרעיון הציוני והגשמתו, החלטנו לבחור באליהו הכהן כזוכה בפרס הרצל לשנת תשס"ז – 2007.
הפרס מוענק מטעם עיריית הרצליה על תרומה בולטת בתחום הציונות.

הוענק על ידי הגברת יעל גרמן – ראש עיריית הרצליה
במעמד פרופסור יולי תמיר – שרת החינוך

פרופסור אמנון רובינשטיין
יו"ר ועדת הפרס
חברי ועדת הפרס: גברת שולמית אלוני, פרופסור דינה פורת, פרופסור דן עמיר, ד"ר מרדכי נאור, מר יצחק ליבני, מר יורם טהר לב, גברת טובה רפאל, גברת ורדה מור, מר אייל אורן.
א' בכסלו תשס"ח, 11.11.07.

אליהו הכהן
דברים לפרס הרצל

Eliyahu Hakohen.JPG

אליהו הכהן

גברתי שרת החינוך יולי תמיר, ראש עיריית הרצלייה גב' יעל גרמן, חברי ועדת השופטים של פרס הרצל, אורחים נכבדים – ערב טוב.
בשנת 1909 הגיע ביאליק לביקור ראשון בארץ ובמשך שלשה שבועות סייר בה לאורכה ולרוחבה והתקבל בכבוד מלכים אך הותש מקבלות פנים ומנאומים עד שהיו לו לזרא. כשחזר לאודסה, נשאל ביאליק איזו חוויה הביא אתו מארץ ישראל? – הנה מה שהשיב:
"כל ימי עוברי בארץ איני זוכר אף רגע כי אהיה עם נפשי. רק לילה אחד ביבנאל נקלט בזיכרוני. לא לילה כי אם שעה של עליית שחר. ליל שבת היה זה. הקיצותי משנתי והצלחתי להתחמק החוצה ברגע שכוכבים אחרונים ניתלו על פני תהום. האוויר היה עז כברזל ועם זה שְקוּי עדנה עמוקה. פתאום עלה באוזני קול שירה מרחוק. ראיתי מעבר לגיא צל אדם נע בכרם. נע ומזמר. מנגינה זו – עד יומי האחרון אזכרנה. היא צפה קלה וצלולה – נתלכדה עם הנוף, עם אור הדמדומים הכחלחל – כאילו לא מלב אדם, כי אם ממעמקי ההרים באה בלי הפסק. לא ידעתי את נפשי. חפצתי כי רגע זה יארך…שעה חשאית ויחידה זו הבאתי עמי מארץ ישראל".
עשרות שנים אני מנסה לאתר את השיר הזה ששמע ביאליק, ואני מקווה שהוא לא יתגלה לעולם, כדי שאוכל להמשיך וליהנות מחוויות החיפושים אחריו ומתקוות הגילוי…
כשהתקשרה אלי יעל גרמן, ראש עיריית הרצלייה,לפני חודשים אחדים, בשעת ליל מאוחרת, והודיעה לי שזכיתי בפרס הרצל, לא הבנתי מה היא סחה. מעולם לא הגשתי מועמדות לפרס. אך היא עמדה על שלה וככל שהוסיפה והשלימה פרטים התחלתי בהדרגה להבין שמאחורי גבי נרקמה מזימה על ידי חבורת ממליצות וממליצים שוחרי טוב שחָברו יחדיו על-מנת להגיש את מועמדותי לפרס מבלי לומר לי מילה וחצי מילה על כך.
אז קודם כל אני מבקש להביע תודה עמוקה לחבורה המכובדת והיקרה הזאת על היוזמה, על ההפתעה ועל המחווה. זו גם העת להודות לעיריית הרצלייה ולהסתדרות הציונית שיזמו את הפרס הזה, ותודה מיוחדת לחברי וועדת השופטים שבחרו להעניק לי את הפרס לשנה זו. תודתי נתונה גם לכל מארגני הטקס הזה ומשתתפיו: למנחה יורם טהר לב שהנחה את הערב בלב שלם ובנפש חֲפֵצָה, למקהלת לירון בניצוחה של רונית שפירא, לנורית הירש שכיבדה את המעמד בהופעתה, ומקדמת תודה לאורה זיטנר שאת שירתה עוד נשמע.
אתחיל בוידוי אישי על הקשר שלי אל אותו אדם שהפרס קרוי על שמו – בנימין זאב הרצל. דיוקנו נשקף אלי מדי יום ביומו, כי מעל שולחן הכתיבה שלי בביתי תלויים זה עשרות שנים ארבעה פורטרטים שונים שלו. במגירה מימין מונח תיק ובו כל השירים והמנגינות שחוברו על הרצל מאז שנת 1904, החל בשיר "כיום אביב מוקדם" שנכתב יום אחר מותו. בעם היהודי לא היה איש לפניו, שעם מותו נכתבו עליו כל כך הרבה שירים כמו על הרצל.
במגירה שנייה שמורה מעטפה ובה ארבעים וחמישה שירים שנשלחו לתחרות לבחירת המנון לאומי לעם היהודי שנערכה בשנת 1898. הרצל היה בין חבר השופטים בתחרות ובשולי כל שיר מופיע הציון שהעניק לשיר בכתב ידו.
בספרייתי הפרטית מצויים כל הכתבים של הרצל, בכל המהדורות, וביניהם גם כרכי העיתון "די וועלט" שאותו מימן וערך, וגם המחזות שכתב עוד לפני שנודע כמנהיג ציוני. מכל אלה יקרה לי במיוחד המהדורה העברית הראשונה של "מדינת היהודים" שיצאה בשנת 1896 בהוצאת "תושיה" בכריכה אדומה. עותק זה שאני מחזיק בידי היה שייך לאחד הבילויים בגדרה. בילוּיִי זה, דב אריאל, לא היה זקוק לחוברת הזאת כדי להגיע לארץ. הוא הקדים ועלה כתריסר שנים לפני שפורסמה.
פרס הרצל הוענק לי בעצם בעיקר בזכותו של הזמר העברי, והוא בעיני חתן הפרס האמיתי. התרומה לקידום ערכי הציונות היא כולה שלו. הוא לא רק ליווה את כל צעדיה של התחייה העברית אלא גם ליבה אותה. הוא לא היה מין תבלין שמתבלים בו את החיים ברגעי הפנאי, אלא אחת מהאושיות ומאבני הבניין של ההתיישבות היהודית בארץ. הוא טיפַח וקידם והפעיל והפעים ועודד ועורר והלהיב וריגש והרנין והרקיד והנחיל והרעיד לבבות ונטע אמונה בצדקת הדרך.
יש בידינו עדויות בלי סוף על התפקיד הלאומי המרכזי שמילאו שירי הזמר לאורך כל הדרך עד להשגת העצמאות, ועל עוצמת השפעתם. שורות מתוך שירים הפכו לסמלים ולסיסמאות: ארץ חמדת אבות, נלבישך שלמת בטון ומלט, ראשונים תמיד אנחנו, יפי הבלורית והתואר.
אנשים רבים הגיעו לארץ בעקבות השירים ובזכותם:
הסופר יהודה יערי העיד שהוא עלה לארץ בזכות שירו של צונזר "השושנה" – "על אם הדרך שמה מתגוללת שושנה חכלילת עיניים".
המחנך ד"ר ברוך בן יהודה, ממנהלי הגימנסיה הרצלייה, נהג לחזור ולספר שעלה לארץ בגלל השיר "משאת נפשי" – "שמש אביב נטה ימה".
עשרות אנשים התוודו בפניי שעלו לארץ בעקבות השיר "התקווה" בנוסחו הראשון: "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".
אלכסנדר זייד ורבים מחברי אגודת "פועלי ציון" עלו לארץ בעקבות השיר "השבועה".
אסתר שכביץ מגדרה אמרה שחייה אינם חיים ללא השיר "הכניסיני תחת כנפך". צבי נדב ממנהיגי "השומר" אימץ את השיר "יד ענוגה" ועשה אותו לשריקה של ארגון "השומר".
תחיית הזמר העברי היא נס. מדברים וכותבים בלי סוף על נס תחיית השפה העברית ותחיית הספרות העברית. ומה על נס תחיית הזמר העברי? הרי העברית הייתה שפה פעילה גם לפני ימי אליעזר בן יהודה. מאות אלפי יהודים קראו וכתבו עברית לפני תחיית הדיבור העברי, ואלפי ספרים עבריים ראו אור במאות שעברו. אך כמה מלחיני זמר עברי שאיננו שירת קודש היו לנו לפני מאה וחמישים שנה? הלא אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.
בית אחר בית, מושבה אחר מושבה, התפתחה ההתיי
שבות היהודית בארץ. במקביל אליה – שיר אחר שיר, עשור אחר עשור, הלך וניבנה המסד השירי והצלילי שתיעד את כל תהליך ההתחדשות. כאשר קמה המדינה בשנת תש"ח, בדיוק שבעים שנה לאחר תרל"ח, שנת ייסוד פתח תקווה, יכול היה היישוב היהודי להגיש למדינה החדשה-ישנה שי: מאגר מרשים של אלפי שירי זמר עבריים בכל הנושאים, ממש כמו לכל עם אחר: שירי עבודה ושירי מולדת, שירי אהבה ושירי רועים, שירי קציר ושירי בציר, שירי חוף ושירי נוף , שירי חליל ושירי גליל, שירי ילדים ושירי ערש, שירי ים ושירי יין, שירי חג ושירי מחול, ואפילו שירי שבת ארצישראליים חדשים שהזכירו לנו שעוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב, ושזה עתה ירדה השבת אל בקעת גינוסר.
ההתחקות אחר שרשי הזמר העברי זימנה לי במרוצת השנים חוויות אישיות מרגשות בלי סוף, ואין עבורי תמורה גדולה מזאת :
מה ישווה לאתגר להיפגש פנים אל פנים עם בני העלייה הראשונה , ילידי המאה התשע עשרה, בניסיון לדלות מהם שירים ושברירי צלילים כדי שאפשר יהיה להשלים ולתעד עד כמה שאפשר את הפסיפס הנפלא של שירת הארץ הזאת?
לא עמד לרשותי שום מקור כתוב או מוקלט שממנו ניתן היה ללמוד על ראשיתה של זימרת הארץ. על כן הלכתי תחילה אל ותיקי הותיקים, כדי להציל מפיהם שירים ומנגינות וסיפורים, ולהספיק להקליט אותם כל עוד יש ביכולתם להשמיע צליל. לאסוף כל בדל מידע וכל מסמך וכל שירון מרופט בכתב יד שיכול לסייע לזהות את היוצרים העומדים מאחורי השירים עלומי השם הקרויים "עממיים", ולנסות ולהגיע אל המקור ואל שנת הייצור של כל שיר, כדי למקם אותו בתקופתו.
אני נזכר בעשרות הפגישות עם זרובבל חביב, הזרובבל הראשון בארץ, שזכרונו היה מלא עד גדותיו בפרטים מן ההווי המוסיקלי בארץ בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי במלואם את השירים העבריים הראשונים שהולחנו בארץ, שירים מסובכים מרובי בתים, כשלכל בית יש מנגינה אחרת;
מפיהן של אסתר דונדיקוב מרחובות, תחייה הראבן ומאירה בלקינד מראשון לציון רשמתי והקלטתי את שירי הילדים העבריים הראשונים שהושרו בארץ ונשכחו מכבר, כמו למשל השיר "הילד רואה בעיניים, הילד שומע באוזניים."
ומציפורה מלר ואיתן ניימן ממזכרת בתיה, למדתי להכיר עשרות רבות של שירים שאינם נשמעים עוד במקומותינו, כמו השיר על התקפת הארבה בשנת 1915.
בצד הפגישות עם ותיקי הוותיקים, התדפקתי על דלתותיהם של חלוצי הזמר העברי שאינם עוד אתנו, כדי להיכנס אל מאחורי הקלעים של שירי הזמר.
בר מזל הייתי שזכיתי לפני כיובל שנים לפגוש את המלחין מרדכי זעירא בביתו, בעוד הוא יושב ליד הפסנתר ושוקד על הלחנת שירו של אלתרמן "והמלך נפל על חרבו", ומשמיע לי את הטיוטא הראשונה. כך הספקתי ללמוד ממקור ראשון על תולדות חייו ועל הסיפורים שמאחורי שיריו, ובעקבות זאת הקדשתי לו תוכנית רדיו בהשתתפותו. זוהי התוכנית היחידה שבה השתמר קולו של זעירא.
בקיבוץ נען פגשתי את התמים והנחבא שבין מלחיני הארץ, דוד זהבי, במאמץ לדובב את היוצר הצנוע והשתקן הזה. כך שמעתי ממנו לראשונה כיצד הביא אליו משה ברסלבסקי את שירה של חנה סנש "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי") שאותו גילה במחברת שנותרה בין חפציה בשדות ים. כמה התרגש כשסיפר לי שהלחין את השיר האלמוֹתי הזה תוך חמש דקות ובעיניים דומעות. ממנו למדתי בפעם האלף עד כמה המקריות עמדה ביסוד הלחנתם של שירים רבים. למשל איך הוא התהלך יום אחד בשדרות רוטשילד כשלפתע ראה פיסת נייר עפה לה ברוח ונוחתת לידו, והוא הרים אותה ומצא בה שיר בשם "בעדן ילדים" והוא הלחין אותו מבלי שידע אפילו מי חיבר אותו, עד שגיליתי את אוזנו שאת השיר כתב ילד בן עשר והוא התפרסם לראשונה בעיתון הילדים העברי הנדיר "שתילים" שיצא במוסקבה בשנת 1918.
את ידידיה אדמון פגשתי בנעלי בית. גמעתי בצמא את סיפוריו על הלחנת שיריו הראשונים "גמל גמלי" ו"שדמתי" והאזנתי לסלסוליו המזרחיים. פעמים אין ספור נפגשתי עם לוין קיפניס ויעקב אורלנד ועמנואל הרוסי, וזכות גדולה הייתה לי לראיין את דניאל סמבורסקי על שיריו ועל ערבי השירה בציבור שקיים בשנות השלושים בבית ברנר, נילוויתי אל נחום נרדי במשך ימים רבים ונפעם האזנתי לנגינתו הוירטואוזית כשהוא מאלתר במשך חצי שעה, ללא תווים לפניו, וריאציות על "עלי גבעה" ו -"לילה בגלבוע". זכיתי ללמוד דבר או שניים מפי ניסן כהן מלמד, ולשהות במחיצתם של מתתיהו שלם ועמנואל עמירן ושרה לוי תנאי ומשה וילנסקי ויהודה שרת ולהקדיש לכל היוצרים האלה תוכניות רדיו וטלוויזיה, ולכתוב מאמרים אודותיהם ולספר עליהם ועל שיריהם בהרצאות ובמופעים. לא פסחתי גם על הזמרות והזמרים הראשונים, כוונתי לאלה שקדמו לשושנה דמארי וליפה ירקוני ולשמשון בר נוי. כך העתירו עלי זיכרונות וחוויות חנה קיפניס וברכה צפירה ויוסף גולנד ומרדכי רוט ואברהם וילקומירסקי וטובה פירון, ותיבדל לחיים ארוכים אסתר גמליאלית, שהופיעו על במות עוד לפני שרווח בארץ המושג בידור.
היריעות המהוהות האלה שאני אוחז בידי, הם כתבי היד המקוריים של כמה משירי הזמר העבריים הנפוצים שהושרו בתקופת היישוב בכל רחבי הארץ, מני דן ועד באר שבע ואני שומר עליהם מכל משמר: "מעל פסגת הר הצופים", "היו לילות", "אדמה אדמתי" "סובבוני", "אנחנו שרים לך", "עץ הרימון". הם מרכיבים את שיר השירים החדש שלנו. בעיני אלו הם גווילי קודש. האמינו לי – בעוד מאתיים ואולי חמש מאות שנה, הם יישמרו בצנצנות זכוכית כמגילות הגנוזות של שירת התחייה והתקומה.
לקראת סיום אני רוצה להודות מכל הלב לכל האנשים שדאגו לי והתעניינו בשלו
מי ועודדו וחיזקו אותי בתקופה הקשה שעברה עלי. במיוחד אני מבקש להודות לבני משפחתי, לרעייתי דליה שעמדה ועומדת לימיני כל העת, ומוכנה גם להשלים עם כך שבין החולצות והגרביים בארון הבגדים תחובים גם כרכים של "המליץ" ו"הצפירה", לבנותיי לחתני ולנכדיי המקסימים שתמיכתם הנפשית והפיזית הייתה לי כעוגן הצלה בתוהו ובוהו שנקלעתי אליו שלא ברצוני.
את אקורד הסיום אפקיד בידי הזמר האהוב עלי במיוחד, אליל נעורי, מי שיש לו חלק רב בזיקה שלי אל זמרת העבר, שאת קולו השמעתי כמעט בכל תוכנית בסדרה "יין ישן נושן" שהגשתי במשך כארבע שנים בקול ישראל מאז סוף שנות החמישים, הזמר החובב יוסף שפינדל. זהו התקליט הראשון ששמעתי בימי חיי, ואמי ז"ל שכל חייה הייתה זמרת הארץ שגורה בפיה, העידה כי זהו השיר העברי הראשון שלמדתי בימי ילדותי עוד טרם ידעתי קרוא וכתוב, שיר הערש "שכב בני", המלווה אותי מאז ועד היום. באחת משורותיו נאחזתי בחוזקה לאחרונה, בנסיבות חיי שהעמידוני במבחן: "אסור, אסור, אסור התייאש, מחר נתחיל מחדש".

[ אלו הם דברים שנאמרו בטקס הענקת פרס הרצל לאליהו הכהן בהרצליה ביום ראשון, 11.11.07. שרת החינוך לא הגיעה לטקס, כראה בגלל הפגנות התומכים בשביתת מורי התיכוניים. האולם היה מלא עד אפס מקום, יותר משבע מאות וחמישים ראש, שקיבלו במחיאות כפיים ממושכות ומרגשות את עלייתו של אליהו לבמה. יו"ר ועדת פרס הרצל היה פרופ' אמנון רובינשטיין, לא היה בארץ באותו יום ולכן שלח את המכתב, שהוקרא עם הנימוקים. נשאה דברים ראש עיריית הרצליה יעל גרמן, הינחה יורם טהר לב, ובתוכנית האמנותית הופיעו נורית הירש ואורה זיטנר. האתר מצטרף לברכות . 

פרופ' אמנון רובינשטיין

"מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר"

אליהו הכהן

גבירתי ראש העיר, גב' יעל גרמן, שרת החינוך, פרופיסור תמיר, חתן פרס הרצל לשנת 2007, אליהו הכהן, חברי ועדת פרס הרצל,
מכובדיי,
ראשית ברצוני להודות ליעל גרמן על האמון והכבוד שהעניקה לי להיות יו"ר ועדת פרס הרצל לשנת 2007.
זו השנה השלישית שעיריית הרצליה מעניקה את פרס הרצל. השנה מוענק הפרס על מפעל חיים בעל גוון שונה, מרענן וייחודי במינו, לאליהו הכהן, שהינו אדם מיוחד במובנים רבים.
אליהו הכהן נולד וגדל עם מנוע חיפוש מחקרי מזן נדיר. הוא לא צעד בנתיב המחקר האקדמי הסדור והמקובל, אך היה עם הזמן למרצה מבוקש באוניברסיטאות. אהבת הארץ והשירה העברית שנולדה ונוצקה בשנות ההתיישבות וההיאחזות בקרקע של העליות השונות, בשילוב עם יצר סקרנות ללא לאות, דחפו את אליהו הכהן להיות יסוד מוסד של תולדות הזמר העברי לפרטי פרטיו. הוא אסף וליקט, בעבודת נמלים מתמשכת, את אבני הפסיפס הקטנות – אחת לאחת – מכל מקום אפשרי, ועשה אותן למורשת.
אליהו הכהן הנחיל והוא ממשיך להנחיל לנו כל העת ידע עצום וסיפורת מרתקת של תולדות הזמר העברי של האבות המייסדים. הוא טורח כבר עשרות שנים לחלק את ידענותו המופלגת עם הציבור הרחב, החל ברמה העממית וכלה באולמות האקדמיה.
הגשר המחבר בין עברנו לעתיד עשוי רבדים רבים ובהם גם הזמר המקורי והעממי כאספקלריה של תקופות, אירועים, אגדות מקומיות וחיי היום-יום. הכהן, באהבתו הרבה לזמר ולשירה העבריים, הפיח רוח חיה ופועמת לשימורו של הקשר עם הזמר העברי והפיכתו לנכס תרבות בר קיימא, בבחינת גחלים לוחשות במדורת השבט. אנו חבים לו תודה עמוקה על כך וזאת אנו עושים היום.
אין ספק שוועדת הפרס עשתה בחירה מעולה, והביעה בכך הערכה והוקרה ראויים על תרומה לציונות בבסיסה השורשי והמלכד – הנחלת העבר החווייתי והחברתי של ראשיתה של ההתיישבות בארץ-ישראל.
זוהי שעה של נחת וקורת רוח לפגוש ולהוקיר את אליהו במעמד זה.
ברצוני להודות לחברי ועדת הפרס שטרחו והשקיעו מזמנם וממרצם בתהליך הבחירה מבין המועמדים הרבים שהוגשו לוועדה.
ברכותיי –
אמנון רובינשטיין

צביקה זליקוביץ
לאליהו, הכהן הגדול

לאלי רעי יקר לי מפז,
כאח לי משכבר ומאז.
עם קבלת פרס חוזה המדינה –
לך כל המילים לך המנגינה.
לך ירימו נס, לך יניפו דגל,
אליך היום עולים לרגל –
קבל את כל הגרניטורה,
גיבורי תרבות, לא חלטורה.
מי ינער עפר מאוזניהם,
מה שרואות עינינו תראינה עיניהם.
כלניות משושנה יוגשו לך זר
ושני שושנים מגמליאלית אסתר.
לך היום שרים את שירם –
יוסף גולנד ושלונסקי אברהם.
טובה פירון ויוספה שוקן
שיריהן, בגללך, לא בלים מזוקן.
פוסטולסקי וילנסקי, זעירא וארגוב,
בגינך, כאילו, ממשיכים היום לכתוב.
"לי לה לו" ו"הקומקום" קמים לתחייה,
"המטאטא" שב לטאטא מתהום הנשייה.
יוסף שפּינדֶל ויפה ירקוני,
אהובה צדוק וחנה אהרוני.
כל אלה ועוד שהיו עימם
רבים וטובים שלא קראתי בשמם,
לך היום יקירי הם מודים,
בפניך הם ואנחנו קדים.
מהם וממני, אנא קבל,
מכל הלב, את פרס ישראל.

 אני מצטרף לברכות לאליהו הכהן . וכדאי להזכיר: כאיש מחשבים הוא עסק גם בתולדות המחשבים בישראל  ובין השאר כתב גם  מאמר קצר ומוקדם אחד על נושא הגולם בתרבות העברית  נושא שעורר את עניינו כאיש מחשבים ,ותרם כדי להפנות אותי למקורות שעוד לא ידעתי על קיומם כאשר התחלתי להתעניין בנושא זה .
איש זה הוא דוגמה לכך ששתי התרבויות זאת של המחשב ושזאת של הספר יכולים לחיות יחדיו ולהפרות זו את זו. . 
יש לקוות שביום מן הימים הוא יכנס את מאמריו המעניינים כספר .
 

קישורים
אליהו הכהן בויקיפדיה

סיפור על כל שיר

פרס הרצל לאליהו הכהן

וגם על הפרס

אליהו הכהן נפצע בתאונת דרכים

אליהו הכהן על ארץ חמדת אבות

אליהו הכהן על המנון "התקווה " וכיצד הפך להימנון

אליהו הכהן על שירת המושבות
אליהו הכהן על "ירושלים של זהב" של נעמי שמר
אין יותר חזון בפזמונים ?

אליהו הכהן בתוכנית טלוויזיה בשנות השמונים

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דני בלוך  On נובמבר 22, 2007 at 8:58 am

    שנינו במקביל הכנו בלוג דומה. אתה רק חזק ממני בעיצוב.
    great minds think alike

  • יוני  On נובמבר 22, 2007 at 9:38 am

    מאמר מצוין וגם הנאום שלו יפה מאד. אני רק מקווה שיש מי שידע להעריך את האוצרות התרבותיים שיש אצלו בבית, ובבוא היום, להציג את כתבי היד המקוריים והחשובים האלו במוזיאון.
    בכל מקרה, ברכות על הפרס והרבה בריאות!

  • רחל  On נובמבר 24, 2007 at 1:36 am

    האיש ההוא…. כך שר שלמה ארצי. צריך מישהו מקורי שיתעד את פזמוני ישראל. וזאת לטובת הדורות הבאים. שידעו שגדל פה דור של נפילים גם בתחום הספרות ולא רק בתחום הספינולוגיה.
    שידע הנוער לקרוא ולחפש יצירות מופת גם בספריה ולקרוא גם עבודות מחקר.
    וכן, צריך להרים את קרנם של מדעי הרוח.
    ספרות, היסטוריה, פילוסופיה. זה נשמע אולי לא פרקטי אבל בלי מפעל חייו של האיש הזה אנא היינו מגיעים???

    רחל

  • גלי  On נובמבר 28, 2007 at 10:16 am

    מישהו מתייחס לאיש החשוב חשוב הזה.
    יישר כח!

  • אליעזר  On דצמבר 15, 2008 at 3:39 pm

    האם מישהו יודע איך אפשר ליצור איתו קשר?
    האם יש לו מייל?

  • מספר 666  On יולי 13, 2009 at 5:59 am

    והנה אליהו הכהן זכה בפרס על מפ]על חיים
    מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיוזואלי בפסטיבל הקולנוע בירושלים
    והנה נאומו כפי שפורסם ב"עיתון בן עזר".
    אליהו הכהן

    שימור המורשת הצלילית

    נאום בטקס קבלת פרס על מפעל חיים

    מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי

    במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים

    לזכות בפרס זה תמיד נעים, וכשמדובר בהפתעה גמורה כמו במקרה שלי זה אפילו עוד יותר נעים. אני רוצה להודות למנהל הפורום מר יהונתן נדב, ולחברי הפורום על שמצאו אותי ראוי לפרס הזה. לאחר שלאחרונה נעו אמות הסיפים של קריית ספר שלנו בגלל פרסים, אדגיש למען הגילוי הנאות, כי נכון להיום לא ידוע לי על כל קירבה משפחתית שלי למישהו מחברי הפורום, ומעולם לא קיימתי מגע אודיו ויזואלי עם מי מהם.

    לפני כמאתיים שנה, בשנת 1814, כתב המשורר האנגלי הלורד ביירון סדרה של 23 שירים שקרא להם "מנגינות עבריות", ובהם הוא התרפק על הזמרה העברית הקדומה רבת היופי. זו השירה שהרשימה פעם אנשים ועמים, ועתה לא נותר ממנה זכר.

    שיריו אלה של ביירון הם בעיניי הקְדִימוֹנִים של שירת חיבת ציון. לא היה במאה ה-19 שיר שתורגם לעברית פעמים כה רבות כמו מחזור השירים הזה שלו. שלושה דורות לפני העלייה הראשונה, שואל ביירון לאן נעלם הזמר העברי, ומתי ישובו ויישָמְעו בירושלים אותם שירי ציון ונגינות שפת עבר ששמם יצא לתהילה בפי כול.

    בגלל היעדר אמצעי שימור צלילים בעבר, אין לנו היום שמץ של מושג מה היה הסגנון של המוסיקה העברית המקורית העתיקה. איך נשמעו הלחנים הראשונים של "עוזי וזמרת יה" ושל "ושאבתם מים בששון" כשהושרו בפעם הראשונה כאן בירושלים, לא רחוק מהמקום שאנחנו מכונסים בו, ואיך שרו כאן את "אל גינת אגוז" ואת "יונתי בחגווי הסלע" כאלפיים שנה לפני ששרה לוי תנאי ודובי זלצר הלחינו אותם במנגינות המוכרות לנו. אין לנו כל מידע על הצלילים המקוריים של "שירת הים" ושל חמישה עשר שירי המעלות ששרו הלוויים על מדרגות הר הבית. בחפירות ירושלים מעולם לא נמצאו פרטיטורות ואף כי הארכיאולוגים מעלים חרס בידם ולא תקליטים, לִבם טוב עליהם והם מרוצים.

    היום אנו מורגלים להקליט ולהסריט על כל צעד ושעל, וכמעט בכל בית אפשר למצוא חומר אודיו-ויזואלי המתעד שירים ואירועים ונופים, איש כאוות נפשו.

    לא כך היה המצב בראשית ימי היישוב. יכולות ההקלטה וההסרטה היו אז נחלת יחידים. מפאת דלות החומר והיעדר מסורת של שימור צְלִילִי, התיעוד האודיו ויזואלי של ימי העלייה הראשונה והשנייה הוא מועט ולוקה בחסר. גם כאשר החלו להתפתח יכולות טכנולוגיות של אחסון צלילים, הן לא נוצלו דיין כדי להנציח את הניצנים הראשונים של זימרת הארץ. תרבות השימור הצלילי התמהמהה מאוד.

    אין לנו ולו הקלטה אחת של צליל הדיבור הארצישראלי בעת התחדשותו בימי העלייה הראשונה, גם לא בימי העלייה השנייה. בתוך כך הלך והיטשטש סגנון הדיבור האופייני של בני יישובים שונים בארץ, שכאשר שמעת את הגייתם ידעת בדיוק מאין באו.

    היכן נשמע עוד את העברית המדרשית של איכרי עקרון ואת העברית המשכילית של מתיישבי הכפר יהודייה? לאן נעלמה שפת הבּ' בראש פינה ונוסח הדיבור הטברייני האיטי ועימו ההיגוי המנומנם של זקני מסחה, שמאוחר יותר היוו השראה מבורכת לחיקוי אצל הגששים?

    בליל הקולות של תושבי השכונות הראשונות בירושלים צד עוד לפני 90 שנה את אזנו החדה של המושל הבריטי הראשון שלה סיר רונלד סטורס. "ירושליםת" הוא אמר "היא העיר היחידה בעולם שבה יכול כל אדם לבחור את המאה שהוא רוצה לחיות בה."

    ומה עם קולות היחיד? עד עצם היום הזה לא נתגלתה הקלטת קולו של המשורר הלאומי שלנו ביאליק, ושערו בנפשכם כמה פולמוסים היו נחסכים וכמה קולמוסים היו מתייבשים אילו הייתה בידינו הקלטה עם מילותיו האחרונות של טרומפלדור, שתעיד כי ברגעיו האחרונים הוא אכן דיבר עברית ולא חֵרֵף ברוסית.

    מתי אם-כן התעוררה לראשונה המודעות לשימור הצליל העברי הארצישראלי?

    הבה נצא למסע קצר לאחור נגד כיוון השעון:

    בשנת 1937 התכנס בציריך הקונגרס הציוני העשרים. הוגשה בו הצעת החלטה הקוראת להקים בארץ מרכז עולמי לכינוס ושימור המוזיקה העברית ולעידוד כוחות היצירה בתחום זה.

    אני מחזיק בידי את הכרטיס המקורי שבו ניסח משה שרת את ההחלטה הזאת. לצד הטקסט המודפס מופיעה הערה נחרצת בכתב יד: "למשה – לצערי לא." מי הכותב? – אין יודע. מכל מקום ההחלטה אכן לא יצאה אל הפועל.

    13 שנים לפני כן, בשנת 1924, עלה לארץ המלחין והמוזיקולוג יואל אנגל, מחלוצי הזמר העברי ומי שנחשב לדמות מרכזית בתחום שימורה של הזימרה העממית היהודית. עוד בהיותו ברוסיה השתתף אנגל במשלחת של חוקר הפולקלור אנסקי שהקליטה לפני מלחמת העולם הראשונה מאות שירים ומנגינות יהודיות.

    עם עלייתו של אנגל ארצה, החליטו ידידיו, לאות הערכה והוקרה, להקים בתל אביב את "מרכז השירה העברית" שייקרא על שמו ויעסוק בטיפוח ושימור המוזיקה היהודית.

    שוחרי זמר תרמו כספים; דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב, הסכים להקצות מגרש מתאים, רחל גולדברג, אשת הנדיב י.ל. גולדברג, נאותה לממן את בניית הבית. נותר רק להחליט על אופי המוסד הזה. ואז מה עושים? ממנים וועדה מיוחדת, כדי שתתכנס ותדון, ותשוב ותדון, ותשוב ותדון, וכצפוי – לא תגיע לתמימות דעים, ולמעשה עד עצם היום הזה היא לא השלימה את עבודתה.

    הלא בדיוק על כך כתב חנניה רייכמן:

    לו במקום משה אחד

    היה ועד מיוחד

    מתעכב היה עמנו

    במצרים עד ימינו

    ארבע עשרה שנים לפני כן, בשנת 1910, הונחה בירושלים אבן הפינה ל"היכל הזמר העברי", מוסד שהציב לעצמו מטרה לשמר את כל הנכסים המוזיקליים של העם היהודי. הצעד הזה התקבל בהתלהבות ונחשב אז למאורע היסטורי, עד כדי כך שהעיתונים בישרו על כך בכותרותיהם הראשיות.

    אני מחזיק בידי את העיתון "החרות" מיום 20 במאי 1910, שכל העמוד הראשון שלו מוקדש למאורע הזה, והכותרת הראשית מכריזה:

    הוקם מכון לשירת ישראל בארץ ישראל

    "המכון יאצור בקרבו את כל שירות ומנגינות העם מכל הדורות והתקופות והשבטים והארצות. המכון הזה יהיה המשכן והזבול שבו תלון השירה והמנגינה של עם ישראל."

    הכתב פונה לקוראיו ומשגר אליהם קריאה נלהבת : "אבן הפינה הונחה, היסוד עומד וקיים, את הבניין אפשר לבנות בעזרת העם. בוא נא עם ישראל, עשה לך ניר!"

    הוגה הרעיון ומי שעמד בראשו היה אברהם צבי אידלסון, המלחין המקצועי הראשון בארץ, חוקר זמר, מורה ומנצח מקהלות שהקדיש את חייו לאיסוף המסורות המוזיקליות של כל שבטי ישראל, ובמיוחד של יהודי המזרח. כאשר ניסה אידלסון לשיר שיר תימני על פי התווים שרשם, התקשה לשחזר בדייקנות את הצלילים. כך נוכח לדעת שרישום התווים בכתב אינו מדויק די הצורך ואינו משקף נכונה את מנגינות המזרח, ומכאן הסיק שתווים הם אמצעי רישום אמין רק כשמדובר בלחנים אירופיים. על כן פנה לאקדמיה הממלכתית למדעים בווינה וביקש שיעמידו לרשותו מכשיר הקלטה. האקדמיה נענתה לו וכך הגיע לארץ מכשיר ההקלטה הראשון, ובשנים 1910-1911 החל אידלסון להקליט בזה אחר זה זמרים, חזנים וסתם "עמך" יושבי ירושלים בני עדות שונות ששרו לתוך הפונוגרף שירים שזימרו אבותיהם ואף ניגונים ששמעו מפי סביהם ילידי המאה השמונה עשרה. ביתו של אידלסון בשכונת עזרת ישראל היה בעצם אולפן ההקלטות הראשון בארץ.

    אלא שכעבור זמן קצר שבת המכון, והקיץ הקץ על מימושן של הציפיות הגדולות למכון ארצישראלי מרכזי לשימור אוצרות המוסיקה היהודית, שיהיה גם "המשכן והזבול של הזמר העברי."

    אידלסון עבר לגרמניה, שם הפיק בשנת 1922 את סדרת התקליטים הראשונה של שירי ארץ ישראל, 39 במספר, והוציא לאור את עשרת כרכי "אוצר נגינות ישראל", מפעל חשוב בפני עצמו.

    נלך עוד אחורה: אם אתם סבורים ש"מכון שירת ישראל" של אידלסון היה הניסיון הראשון להקים בארץ מוסד לשימור המוזיקה העברית, טעות בידכם. הצעד הראשון בנושא זה נעשה עוד בשלהי המאה ה-19, בימי העלייה הראשונה.

    בשנת 1898 נחנך בראשון לציון בית העם הראשון בארץ. בין יוזמיו היה הד"ר אהרון מזי"א, הרופא של היישוב, שבשעות הפנאי גם הלחין מנגינות, בין היתר לשירי אימבר מחבר "התקווה". בנאום חנוכת הבית שנשא מזי"א הוא דיבר באריכות על ייעודו של בית העם לשמש כמרכז הזמרה והנגינה העברית בארץ. נאומו הותיר רושם רב בקרב שומעיו ועורר בהם את התקוות שלראשונה אחרי אלפיים שנה יזכה סוף סוף הזמר העברי לקורת גג איתנה שתחתיה יכונסו כל נפוצות השיר והלחן העבריים לדורותיהם. גם תוחלת ראשונית זו נכזבה.

    לו מומש הרעיון הזה בשנת 1898, היה מרכז השימור הצלילי בראשון לציון חוגג היום 111 שנים לקיומו ולפחות היו שורדות ההקלטות הראשונות בעולם של שירי זמר עבריים ומעשירות את גנזי התרבות שלנו. אתם אולי בוהים לעברי בעיניים תמהות כלא מאמינים שבשנת 1898 כבר היו הקלטות של שירים עבריים. היו גם היו! ולא סתם שירים עבריים אלא שירי ארץ ישראל שנכתבו והולחנו בימי העלייה הראשונה בלחנים מקוריים והוקלטו בחוץ לארץ על גלילים משעווה (צילינדרים) כדוגמת הגליל שאני אוחז בידי.

    שני שירי הזמר העבריים הראשונים שהוקלטו מאז ומעולם היו "אל טל ואל מטר", שירה של עלמה משוררת חובבת ציון ששמה שרה שפירא, ו"ציון תמתי" של מנחם דוליצקי במנגינה הראשונה שלו, שאינה זו המושרת היום. כל זה התרחש בשנת 1892.

    עותק מוקלט מכל שיר נשלח אז למושבה רחובות, אך לא נמצאו בארץ מכשירי פונוגרף שבאמצעותם אפשר היה להשמיע את ההקלטה, והגלילים השבירים אבדו או התפוררו או שמא הם עדיין מצויים במצב של טרום התפוגגות אי שם בבוידעם כלשהו של ותיקי היישוב.

    הפונוגרף הראשון הגיע לארץ רק בשנת 1896. עד אז הרינגטונים היחידים שנשמעו בארץ היו פעמוני הגמלים וה"קאטארינקות", תיבות הנגינה, שאותן תיאר בחן רב הסופר פרידברג כ"מכונות מלאכותיות שבהן הכול מסודר למפרע. העוגב הזה משמיע את מנגינותיו לפי הגליל הסובב אותו, ומה יתרון להשומע אם יֵדַע מראש את כל הבא אחרי כן."

    חסרונו של השימור האודיו ויזואלי מורגש כבר מראשית ימי היישוב. לו הייתה קיימת הקלטה מקורית של השיר הארצישראלי הראשון של העלייה הראשונה, "חושו אחים חושו", הוא לא היה מושר בארץ באופן משובש זה כ-130 שנה. נוהגים לשיר "חושו אחים חושו נרימה פעמינו, טוּשׁוּ אחים טוּשׁוּ לארץ אבותינו". אך לא זו בלבד שאין בעברית מילה כזאת "טושו", אלא שיש כאן החמצה של התעוזה הלשונית של מחבר השיר יחיאל מיכל פינס. פינס השתוקק להטיס לארץ את עולי העלייה הראשונה עוד לפני שהומצא המטוס, על-דרך הפסוק היחידאי מספר איוב: "כנשר יָטוּשׂ עלי אוכל". הוא כתב בהתאם "טוּשׂו אחים טוּשׂו" בשין שמאלית, אך מאחר שהטקסט לא היה מנוקד, אנשים קראו "טוּשׁוּ".

    גם שמו המקורי של השיר: "בית יעקב לכו ונלכה" נשתכח, ואופיו השתנה לחלוטין: במקורו הוא נכתב כשיר לאומי הקורא להתיישב בארץ הורתנו ולא באמריקה, אך תוך זמן קצר, אולי בגלל המצלול הקליל, הוא הפך לשיר ילדים משעשע שרקדו אותו במעגל.

    שישה עשר בתים היו לשיר אך רק מעטים מהם מופיעים בשירונים. מדוע?

    פינס הדפיס את השיר בשנת תרמ"ג בשירון קטנטן שאני מחזיק בידי ובמספר עותקים מצומצם. זה היה בעצם גיליון אחד מקופל.

    בתו של פינס, איטה, נישאה לדוד ילין, וכשנולד בנם הבכור, הניחו אותו בעריסה ואיטה היתה שרה לו שיר ערש: "חושו אחים חושו" ובגיליונות השיר שהיו בביתה היא כיסתה את העריסה כדי שמשחר ילדותו יהיה התינוק עטוף באווירה ציונית. אחר כך ניגשה לחלון ופתחה אותו, נכנסה רוח וכל הגיליונות עפו החוצה ונפוצו לכל עבר, ומאז נחשבת איטה ילין לאישה הראשונה שהפיצה את הזמר העברי בירושלים…

    כשהתחלתי לפני למעלה מיובל שנים לתעד את ראשית צמיחתו של הזמר העברי בארץ, נוכחתי לדעת כי שירים שיש לגביהם עדויות שהיו נפוצים ומושרים מאוד – אין להם זכר כלשהו לא בתווים ולא בהקלטות. לפני שילכו בדרך כל בשר אחרוני ילידי העלייה הראשונה והשנייה, חשתי כי יש למהר ולהציל מפיהם את המנגינות שנשאו עימם. עם מכשיר הקלטה כבד ומסורבל נדדתי "מקסטינה עד ראש פינה" כדי לצוד מנגינות נשכחות.

    הנה קומץ דוגמאות על קצה המזלג:

    סימה פרידמן בת ה-90+ מיסוד המעלה שרה לי את השיר הנשכח "בת יפתח בטרם מותה" מתוך המנגינות העבריות של ביירון בתרגום יל"ג. הקטע הקצרצר שתשמעו מיד הוא מתוך ההקלטה היחידה של אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ בימי העלייה הראשונה, שהושר גם בהצגות בתי ספר.

    [הקלטה]

    את השיר הנשכח של של"ג "עוד ארצנו לא אבדה", שהיה בימי העלייה הראשונה בין המתחרים הרציניים של "התקווה" על התואר המנון לאומי, הקלטתי מפי בת הבילויים מאירה בלקינד, אחותו של איש ניל"י נעמן בלקינד שנתלה בדמשק.

    [הקלטה]

    פעמים אין ספור פקדתי את ביתו של זרובבל חביב, שנולד וגדָל בראשון לציון בימי העלייה הראשונה. מפיו הקלטתי את הלחנים הבתוליים הנדירים של ליאון איגלי, תושב המושבה גם הוא, שהיה המלחין הראשון של ההתיישבות החדשה בארץ. לפחות חמישה שירים הלחין איגלי. שלושה מהם זכיתי להקליט. אם יש את נפשכם לדעת מה היה שיר הזמר העברי הראשון שהולחן בארץ בלחן מקורי – הנה לפניכם ההקלטה הראשונה והיחידה שלו. זהו שירו של אימבר "החלוצים", בלחן של איגלי, על המושבה ראשון לציון (אגב, אימבר הוא האיש שטבע לראשונה את המושג "חלוצים" לגבי ראשוני היישוב).

    [הקלטה]

    איגלי נהג להלחין כל בית בשיריו בלחן שונה וזרובבל זכר את המנגינות של כל הבתים בכל השירים. בכך הם זכו להיכנס בשערי ההיסטוריה של הזמר העברי, שכן השירים האלה הם פרי הביכורים של הזמר הא"י או אם תרצו: "ראשית צמיחת גאולתנו השירית."

    איגלי היה הראשון שהלחין את "התקווה" בלחן מקורי. מי שידע את השיר כולו בעל פה ולימד את ילדי ראשון היה הבילויי ישראל בלקינד. כל ימי חייו היה מפזם לעצמו את הלחן, אך למרבה הצער איש לא טרח להקליט אותו מפיו קודם שנפטר בשנת 1929.

    החלוצים הראשונים, שכה הפליאו לעשות היסטוריה וכה שקדו לתעד אותה ביומנים ובפרוטוקולים, שגו כשהניחו בתמימותם כי הצלילים יישמרו כשיועברו מפה לאוזן אל הדורות הבאים. דווקא כאן כשלו בתיעוד.

    לעומת זאת הצליחו לשרוד עֵשְרות הקלטות של השיר "התקווה" מתקופת היישוב, בלחן השני, המוכר והנפוץ, בטרם התגבש סופית כהמנון. בכל ההקלטות האלה הושרו בתים נוספים מתוך השיר המקורי "תקוותנו" בן תשעת הבתים. כל זמר גיוון את שירתו בבית נוסף לפי בחירתו.

    אסיים בהשמעת אחת ההקלטות הראשונות והמרגשות של הנוסח הראשון של "התקווה", המעלַה דמעה על לֶחִי, מפיה של זמרת הסופראן הבינלאומית ממוצא יהודי אלמה גלוק, ילידת המאה ה-19, שבחרה להוסיף לשירתה את הבית על הירדן והכנרת: "כל עוד מי הירדן בגאון, מלוא גדותיו יגולו, ולים כנרת בשאון בקול המולה יפולו."

    אלמה גלוק עשתה היסטוריה. היא היתה הזמרת הראשונה בעולם שתקליט שלה נמכר בלמעלה ממיליון עותקים. את כל התמלוגים שלה מהשיר "התקווה" היא תרמה לפיתוח ההתיישבות הציונית בארץ.

    [הקלטה]

    אהוד בן עזר : אליהו היקר, מערכת המכתב העיתי, מיסתוריתי ואני – ועימנו אלפי הנמענים של "חדשות בן עזר" – מצטרפים לברכה לך על קבלת הפרס על מפעל חייך לשימור המורשת הצלילית, מטעם הפורום לשימור הזיכרון האודיו ויזואלי.

    מי ייתן ובקרוב תוכל לכבד בנוכחותך גם את מעמד פרס ישראל למפעל חייך בתחום הזמר העברי!

    בארכיון שלנו ישנה הקלטה, אמנם לא בטיב מעולה ולא בזמר – של סבנו יהודה ראב בן עזר כשהוא מתאר את מעמד התלם הראשון שנחרש בשלהי דצמבר 1878 – בדבריו בעצרת חגיגית באולם היכל ב-11 בנובמבר 1943, שהוקלט על ידי "קול ירושלים", וזאת במלאת 65 שנים לחריש התלם הראשון ולייסוד פתח תקווה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On דצמבר 2, 2013 at 10:46 pm

    אליהו הוא אחד, יחיד ומיוחד, אבל לומר ש"שום חוקר ספרות לא חשב שיש עניין רב בחקר הפזמונים של ראשית המאה העשרים…" זה פשוט לא נכון. על אברהם צבי אידלסון שמעת? ועל מאיר נוי?

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: