בית היהלומים :40 שנות הערוץ הראשון

בחודש דצמבר 2007 מלאו 40 שנה להקמת הטלוויזיה הישראלית או יותר נכון למה שנקרא היום "הערוץ הראשון " הערוץ הציבורי שמידי שנה נראה יותר ויותר כדינוזאור העומד לפני הכחדה.
ולרגל התאריך החגיגי להלן ראיון מקיף עם ההיסטוריון של הערוץ הראשון והבלוגר צבי גיל על מצב הערוץ הראשון וסיכום של הישגיו הגדולים ביותר ושל האנשים הבולטים בו ביותר לטובה ולרעה במהלך 40 שנות קיומו .  .

קריקטורה מאת ארנון אבני . ממתוך "שפיץ " מספר 20.

"ימיה של הטלוזיה ספורים " פסק איש טלוויזיה כלשהו לשם האפקט הדרמטי בשיחת מזנון עם עיתונאים בכתבה גדולה וצרחנית באחד העיתונים על הבעיות בערוץ הראשון ואז היחיד מתי שהוא לפני 20 ( ואולי 30 ? ) שנה.
אז תפסו הערוץ הראשון ובעיותיו מקום מרכזי בכל התקשורת המודפסים.
על פי חישוב בראשית שנות השבעים למשל העיתונים הקדישו מידי יום 7500 מילים למידי יום לטלוויזיה כמותה שווה ל15 מהדורות חדשות בנות חמש דקות כל אחת .כמות עצומה בכל קנה מידה.

. הערוץ הראשון חי וקיים גם היום  אבל  מתדרדר והולך למה שנראה כבור חסרת חתתית.אלא שכעת בעיותיו שוב אינן זוכות לכתבות ענק כמו לפני עשרים ושלושים ושלושים שנה .הן לכל היותר זוכות לדיווח קצר באחד העמודים האחוריים .
כאשר יש דיון על מצב תוכניות החדשות בהשוואה בינם הדיון נסוב רק על חדשות ערוץ 2 וחדשות ערוץ 10 .איש אינו טורח פשוטו כמשמעו להזכיר שיש גם דבר כזה חדשות ערוץ 1 . אלו שהיו פעם גאוות הערוץ והטלוויזיה הישראלית כולה .

קריקטורה מאת מושיק לין  .גיליון "שפיץ" מספר 20.

כעת כשחיים יבין פורש לא נראה שיש מי בערוץ הזה שמסוגל למלא את נעליו או אפילו לנסות ללבוש אותן . .
וכאשר פורסם לאחרונה מכרז למשרד מנהל הטלוויזיה מתברר שיש מעט מאוד אנשים שטורחים להציע את עצמם למשרה הנכבדה , ורוב מי שפונה הם אנשים מהשורה השנייה והשלישית .השאר כנראה מעדיפים שלא להכניס ראש בריא למיטה חולה .

ההיסטוריון של רשת השידור

לרגל התאריך החגיגי החלטתי לראיין בנושא את עמיתי מ"רשימות " איש הרדיו והטלוויזיה הוותיק צבי גיל ,על מנת לסקור ולהעריך את תולדות הערוץ שנראה כמתקרב לקיצו בצעדים בוטחים
צבי גיל , שימש בעברו בתפקידים בכירים ברדיו ובטלוויזיה. כמו רבים אחרים .ובכך אינו יוצא דופן או  אף מעניין במיוחד. בכירים באים והולכים משפיעים יותר או פחות או בכלל לא . אבל היסטוריונים שמתעדים את האירועים למען העתיד  יש רק יחידים  נבחרים .
מבחינתנו צבי גיל  רב חשיבות יותר בכך שניגוד למרבית השדרנית ועיתונאים של הערוצים השונים גם אדם בעל תודעה היסטורית.
הוא פעיל במוסדות לתיעוד והנצחת השואה ועומד בראש הפרויקט לתיעוד תרומת ניצולי השואה למדינה ולביסוסה ..

ומה שחשוב כרגע לעניינינו הוא היסטוריון השידור הציבורי בארץ ישראל .
הוא תיעד את תולדות הרדיו הארץ ישראלי הישראלי מאז יסוד "קול ירושלים " בשנת 1936 שעליו יצר סרט תיעודי מרשים בשם גלים בינוניים עד רוגשים"- "- וכתב על הנושא כמה מאמרים.
. וכמובן הוא היסטוריון הערוץ הראשון שעליו חיבר ספר היסטוריה "בית היהלומים " המתאר את תולדות הערוץ בימיו הגדולים ( אך אינו מכסה את התדרדרותו האיטית ) .

גיל פירסם מאז ספרים נוספים "גשר של נייר " ( הוצאת משרד הביטחון ,1996)  ספר אוטוביוגרפי המתאר את חוויותיו כנער בתקופת השואה .
 ו"לשחק על החלומות ( הוצאת חלונות ,1998) רומן עלילתי בעל רקע אוטוביוגרפי  על צעירים ניצולי שואה בתקופה שלפני קום המדינה .

לאחרונה פירסם ספר זיכרונות בשם "מוביולה:מסע בזמן ובמרחב  " ( 2007)  שבו הוא מתעד  ומתאר את ימיו ברשות השידור ואת פועלו בתחום הרדיו והטלוויזיה .

 

צבי גיל הוא במאי פורה של סרטים תיעודיים
אלו כללו את
1."גלים בינוניים עד רוגשים"- על "קול ירושלים"- צבי גיל ומפיק. בימוי מיכאל לב טוב.
2."סטאטוסקופ לא עושה חדשות"- על עשיית חדשות בטלוויזיה. כתיבה, בימוי והפקה.
3. " זכות הציבור לדעת- מה"- על המקומונים- כנ"ל
4. " במדבר"- על ההסתדרות הציונית.- כנ"ל
5. "המרוץ לבית הלבן"- תסריט והפקה:גיל -בימוי חיים יבין.
6. "ג'ונסון ואשכול".תסריט והפקה.סידרת אולפן וסרטים -7 פרקים- "תעודת זהות" על החברה הישראלית במתכונת של שימוע בוועדת חקירה של הסנאט האמריקני שבחנה לעומק את דימויה ודמותה של המדינה בת השלושים בקירוב והעמידה אותה ל"משפט ציבורי על הישגיה וכישלונותיה ". , כאשר הופעת העדים לוותה בסרטי תעודה של הבמאים הבאים: דוד פרלוב, עמוס גיתאי, אורי ברבש,אלי כהן,מיכאל לב-טוב, נילי טל,מיכה שגריר,אשר טללים.
ופרט לכך הוא יוזם תוכנית פוליטית נשכחת היום בשם "מוקד " התוכנית " המישדר והשם שבה ראיינו פוליטיקאי באולפן צוות מנחים. .

היום הוא מרצה לתקשורת המונים וגם בלוגר ,ולאמיתו של דבר הוא המציא את עצמו מחדש אחד הבלוגרים הפעילים והידועים ביותר ביותר מבין בני גילו ברשת . אני יכול לחשוב על עיתונאי אחד מקבוצת הגיל של צבי גיל שהצליח לבצע מעבר לרשת ולפרסם בה כתבות באופן שוטף כמוהו זהו אורי אבנרי .ואפשר להזכיר גם את דני בלוך ואת רון בן ישי א

בל יש מעט מאוד נוספים. דומה שמרבית העיתונאים הותיקים לא הצליחו להשתלב ברשת כמו גיל ואבנרי ודני בלוך .

דהיינו זהו אחד האנשים היחידים שמכירים היטב הן את הרדיו כפי שהיה בימין הגדולים את הטלוויזיה בשיאה והן את הבלוגים ואתרי האינטרנט .
ולכן לנקודת המבט שלו על כלי תקשורת אלו יש פרספקטיבה שאולי אין לרבים אחרים

Image result for ‫צבי גיל‬‎
צבי גיל

אלי : מתי  בדיוק הוקם הערוץ הראשון ?
צבי גיל :החלטת הממשלה להקים טלוויזיה כללית התקבלה ב 17 ביולי 1965 והחלטה חוזרת במרץ 1966 .הטלוויזיה הלימודית הופעלה ב-24 במרץ 1966 .צוות ההקמה של הטלוויזיה בראשות פרופסור אליהוא כץ ועוזי פלד הוקם אף הוא ב- 67 לאחר מלחמת 6 הימים. ההחלטה על הפעלת צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית נתקבלה ב- 10 בדצמבר 1967 אצל ראש הממשלה לוי אשכול בהשתתפות ראש הממשלה,השר ישראל גלילי הממונה על רשות השידור וראשי צוות ההקמה בראשות פרופסור אליהוא כץ. משדר הבכורה התקיים ביום העצמאות 1969 בצילום מצעד צה"ל לציון שנה לאיחוד ירושלים.ההחלטה הייתה בספטמבר אבל הסיכום הראשוני היה בדצמבר 1967 לפני 40 שנה בדיוק .
.
כמה שנים אתה עוסק בתיעוד תולדות רשות השידור ?
גיל : עשרות שנים . זה התחיל ללא כוונה מיוחדת פשוט שמשום שביקשו ממני לעשות משהו על תודלדות הרדיו אבל זה התפתח לעניין אמיתי .אובססיבי אם תרצה .
באפריל 1965 כחודשיים לפני שיצאתי כשליח רשות השידור לארה"ב .פנה אלי שמואל שניצר עורך "מעריב " דאז שהיה באותה השנה עורך ספר השנה של עיתונאי ישראל והוא ביקש שאתרום לשנתון העיתונאים מאמר על ראשית השידור בארץ ישראל במארס 1936..
כדי לכתוב את המאמר הזה פגשתי אנשים שזכרו את חנוכת תחנת האנטנה בראמללה.

בארכיון של ההיסתדרות הציונית מצאתי אוגדן מרופט ועליו מודבק "שידורים כפריים " ששימש לי כמקור ראשי למסה "מקול ירושלים ועד קול ישראל –גלים בינוניים עד רוגשים ".
וכתוצאה הפכתי להיסטוריון של הרדיו והתקשורת . אני עוקב,ובחלקו מתעד, את השידור הציבורי מאז "קול ירושלים" שעליו כתבתי מסה("אמצעי תקשורת המונים בישראל"-מקראה- דן כספי ויחיאל לימור- האוניברסיטה הפתוחה
עשר שנים לאחר מכן חזר גיל לנושא והפעם בצורת סרט תיעודי ושמו גלים בינוניים עד רוגשים"- על "קול ירושלים" שאותו הפיק וביים מיכאל לב טוב .

גיל: החלטתי שהנושא ראוי ודורש סרט תיעודי משל עצמו .מצאתי מעט קטעים ישנים של "קול ירושלים " והוספתי סרטי רקע ,הפגנות למען עלייה ומדינה חופשית מארכיון נתן אקסלרוד ואלפני כרמל .
חלק מן הסרט נערך בשיטת ה"דוקו דרמה" בימוי סצינות על פי תסריט וזאת בידי במאי צעיר ומבטיח מיכאל לב טוב היום מרצה בכיר לבית הספר לטלוויזיה ולקולנוע בירושלים
.

( כמעט במקביל  לסרט זה עסק לב טוב בבימוי דוקו דרמה נוספת בשם "הבחור מפדובה"  שעסקה בתקופה היסטורית רחוקה הרבה יותר בחיי הרמח"ל במאה ה-18 א.א) .

גיל :את הפתיחה של "קול ירושלים " שחזרנו מהסרט של העלאת האנטנה מצילומים דוממים מאותה התקופה מתיאור של גבריאל צפרוני ופשוט כשחזור דרמטי לפי מיטב הבנתנו . שילבנו קטעים מומחזים שונים של מדביקי כרוזים של שידורי המחתרות ותוכניות הילדים . . . בקריינות השתתפו יצחק שמעוני ודניאל פאר .. משה וילנסקי הוסיף לסרט לחן .

 

צבי גיל עם עם השחקנית חנה רובינה לקראת שיחזור הקריאה שלה לסרט "גלים בינוניים עד רוגשים:"( על קול ירושלים.

למקרופונים הבאנו את אותם האנשים שכיכבו בפתיחה מקורית ,חנה רובינא ,חמדה פייגנבאום –זינדר ורות רוברטסון –בלקין .וכאשר חנה רובינא קראה קטע מ"מגילת האש " של ביאליק אותו קטע שקראה אז הצטמררתי וכך היה גם כאשר צפיתי שוב בוידאו ב2006 .
כשעשיתי את הסרט הזה חשבתי על ארץ ישראל הצעירה שראתה בשידור כמו בת קול מן השמים קולה של ירושלים המשדר החוצה אל העולם. 

בנוסף לסרט הצגנו תערוכה של אביזרים  ותמונות מהימים ההם והזמנו אנשים מאז כולל סר אדוין סמואל שהיה מנהל קול ירושלים לאחר המלחמה . את תזמורת קול ירושלים החזרנו לאולם ימק"א.
. ארבעים שנה לאחר מכן ב30.3 2006 חזרתי לבניין פאלאס שם צינו מלאת 70 שנה לרדיו
לאחר מכן עסק גיל גם בכתיבת תולדות הטלוויזיה שהיה עבורו כמעט ההווה
גיל : בהתחלה רציתי לעשות סרט או אף מיני סדרה על תולדות הטלוויזיה שיהיה מעין המשך לסרט התיעודי על תולדות קול ירושלים . ופניתי בעניין זה למנכ"ל לפיד ..אבל הוא הסביר לי שהפקת סרט על הטלוויזיה הישראלית כמוהו כשדה מוקשים פלוס דינמיט וחומרים כימיים שיגרמו לבערה שאלף כבאים לא יצליחו לכבות אותה . אלה היו מילותיו . והוא צדק כמובן . הוא שלח לי מכתב שהזמן עדין אנו בשל לטיפול יסודי בנושא כה עדין .

 

צבי גיל והנשיא חיים הרצוג באירוע לכבוד הספר "בית היהלומים ".

אז ישבתי ובמקום לעשות סרט על הנושא כתבתי ספר את "בית היהלומים:סיפור הטלוויזיה הישראלית " שהיה הספר הראשון ועדיין הכמעט היחיד על הנושא .והוא הופיע ב1986.עבורו ראייני אנשים שונים על הנושא עברתי על פרוטוקולים מישיבות הממשלה שבהן דנו ברשותה שידור והטלוויזיה וזאת הודות לעובד בכיר בלשכת ראש הממשלה שקרא באוזני את הקטעים בטלפון .זה היה מעין הדלפה מאוחרת של חומר שלא נחשב כמסוה הפרק המעניין ביותר בסרט שאף הודפס בעיתון הארץ בנפרד עסק במאבק למען שידור שבוע מלא כולל שידורים ביום השבת ובלחצים הפוליטיים והציבוריים השונים שהתלוו למאבק זה מצד המפלגות הדתיות .
. את מרבית שנותיי עשיתי במסגרת הזאת.יותר משאני פרשתי ממנה היא,לצערי, פרשה ממני.
מה דעתך על מצב רשות השידור היום ? מה אפשר לעשות איתה ?
גיל רשות השידור זקוקה לשיקום ולא לחיסול.

היו שבע ועדות עד כה  שניסו להציע מה אפשר לעשות עם הערוץ הראשון . . וכל ועדה המליצה על פתרון רדיקלי וזה לא עובד . שום דבר לא עובד.
שורשי בעיותיה של רשות השידור נמצאות בכך שהיא הוקמה בצורת מבצע "חומה ומגדל" משנות ה- 30 של המאה הקודמת. אולם בניגוד ל"חומה ומגדל" היא לא תוכננה כראוי והביצוע היה רע.
חוק רשות השידור משנת 1965 הוא אמנם מיושן ואינו הולם את המציאות,אך ליבת הבעיה אינו החוק,אלא הביצוע שלו. מדינת ישראל לא חסרה חוקים טובים שלא רק שאינם מוגשמים כרוחם וכלשונם אלא נרמסים, לעתים על ידי המחוקקים עצמם.
במסגרת אותו חוק מיושן פעל וועד מנהל,בראשות ד"ר חיים יחיל,איש מפאי ובהשתתפות הסופרים חנוך ברטוב ונתן שחם(המשנה ליו"ר) הראשון נציג אחדות העבודה.השני נציג מפ"ם.כולם מונו על ידי מפלגותיהם בקואליציה סמכותית בראשות אשת הברזל גולדה מאיר. ובכל זאת היה להם האומץ להמרות את פי המנהיגים ולקבוע תקדים היסטורי של שבעה ימי שידורים בשבת.אלמלא אותה החלטה היינו חיים ב"סטאטוס קוו" של חמישה ימי שידור בשבוע.וזה היה חל גם על הערוצים המסחריים.במסגרת אותו חוק מונה למנכ"ל שמואל אלמוג על ידי השר הממונה ישראל גלילי, ואלמוג לא נכנע ללחצים בנושא שידורים בשבת.
במסגרת אותו חוק מונה ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה והביא אותה לרמה שניתן היה להתגאות בה,כולל תוכניות נועזות כמו "ניקוי ראש".
שמע רוב השדרים אשר מככבים היום בערוצים המסחריים צמחו בחממה של "הטלוויזיה הישראלית".צמחו שם אנשים טובים . ונשארו אנשים טובים כמו  אורן נהרי ,דוד וצטום , יעקב אחימאיר . גאולה אבן .
מכאן שניתן,במסגרת החוק,לשקם את רשות השידור.
בתנאי. שימונו אנשים מתאימים אשר יעמדו בראשה ובעיקר היו"ר והמנכ"ל אשר רואים לנגד עיניהם אך ורק האינטרס של השידור והציבור. הם מצידם ימנו את האנשים המתאימים לתפקידים הביצועיים.
בתנאי. שהשלוחה החזותית- הטלוויזיה, כלומר ערוץ 1 לא ינסה להתחרות על הרייטינג לא בפרסומת העצמית המנופחת ולא בתכנים "פופולאריים". אדרבא, מלכתחילה עליו ללכת על טיב ללא פשרות ועל חשבון המכנה המשותף הנמוך.עם הזמן הוא ירכוש לעצמו קהל צופים איכותי ובהדרגה גם כמותי. הציבור כָמֱה לתוכניות משובחות נטו,בלי פרסומת מטמטמת.
בתנאי. שתקציבים לא יופנו למסגרות סמליות כמו "שנה למלחמת לבנון השנייה" , "שנה לממשלת אולמרט" כאשר אוספים מן הגורן ומן היקב חומרים שמעטים מתעניינים בהם. זאת במקום כתבה אחת רצינית על מה שקורה בעזה לאחר שהחמאס השתלט עליה- לדוגמה.או מה המצב של הקשישים בישראל שנה לאחר הקמת מפלגת הגמלאים וכיו"ב.
בתנאי שיאפשרו פרישה הוגנת לאלה שאמורים לפרוש מן המסגרת,ומאידך למשוך כוחות טובים. הרי רוב "העריקות" מערוץ 1 היו צרוף הן של העדר תמורה הולמת ובעיקר קריסת המערכת וסדר עדיפויות לקוי.
השידור הציבורי סובל ממה שהייתי מכנה "סינדרום הפתרון האולטימטיבי" (אינני רוצה- מסיבות מובנות -להגדיר אותו כ"פתרון סופי") כלומר להרוס הכול ועל עיי ההריסות לבנות את "השידור הציבורי החדש .לעניות דעתי, השיפור חייב לבוא מבפנים כפי שציינתי לעיל.רק אחר כך כאשר הוא ישוקם, ניתן יהיה לדבר על שינוי החוק, מבנה וכול הקשור בחומרה.
הדבר היחידי שקרה לאחרונה עם הערוץ הראשון  הוא מינוי יו"ר ומנכ"ל, שניהם לפי התרשמותי אנשים ראויים ,אם מצד אחד יסייעו להם לחלץ את הרשות מן הביצה הכספית ומאידך יניחו להם לנהל אותה כהלכה. עברנו את עידן ההפיכות והמהפכים. לא צריך ליישר את מגדל פיזה. צריך לתמוך בו, כפי שאכן עשו כדי שיעמוד על תילו.
אבל אין איש ציבור שיתן לערוץ הראשון להתמוטט. האוצר ישלם תמיד לבסוף את החובות שלהם .

סיכום הערוץ הראשון .

איך הייית משווה את התקשורת של היום לעומת זאת של לפני העידן האלקטרוני ?
גיל : העיתונאות היום מבחינה מקצוענית צרופה השתפרה. דהיינו המסרים היום חדים יותר ,צבעוניים יותר .המדיום היום נועז יותר ומשוכלל יותר לגבי כל הנושאים לרבות נושאי בטחון . אבל זאת עיתונאות אטומת לב נעדרת מצפן ומצפון . היא כלב שמירה טורף היא צובעת את הכותרות באודם של דם ובצהוב צעקני .היא מתחרה על הלקוח הלא הוא צרכן התקשורת התקשורת היום היא משווקת מעולה ומתאימה את עצמה לקהל הצופים המאזינים והקוראים בלא יומרה או שאיפה לנסות להעלות אתה רמה .למעשה חזרנו איתה לשווקים ולפורום של רומא ולאגורה של אתונה .ואם תרצה לבסטות של שוק הכרמל .
התקשורת היום מכריזה על התכנים שלה כמו תגרן בשוק כך בעיתונאות וכך גם בפוליטיקה.

לאחר פעילות אינטנסיבית של 40 שנה את מה הייתה מגדיר כהצלחות השיא של הערוץ הראשון ?
צבי גיל : נתחיל בהצלחות השיא של הטלוויזיה.

ואלו הם :
השידורים בתקופת מלחמת יום הכיפורים שזאת הפעם הראשונה שהטלוויזיה הישראלית דווחה על המלחמה.הם לדעתי שידורי שיא .
הרגעים הגדולים בטלוויזיה:
– בחדשות- מלחמת יום הכיפורים.

והסיקור של הבחירות.

 

מארז "עמוד האש " הסדרה התיעודית הטובה ביותר של הערוץ הראשון ב-40 שנותיו.

– בתעודה- סדרת "עמוד האש" של יגאל לוסין .
– בסטירה- "ניקוי ראש".

מי היה לדעתך המנהל והמנכ"ל הטובים ביותר של הערוץ לדורותיו מבחינת האיכות היעילות וההישיגים ? מתי היית קובע שהיו שנות השיא של הערוץ הראשון?

גיל : ראוי להזכיר מבין המנכ"לים שמואל אלמוג שהיה המנכ"ל הראשון, את רישומו הוא השאיר בעיקר בקביעת תקדים שהרשות אינה כפופה לפוליטיקה של הממשלה. הוא עמד נגד ראש הממשלה,גולדה מאיר,ונגד השר הממונה ישראלי גלילי,יחד עם רוב החברים בוועד המנהל , לרבות היו"ר ד"ר חיים יחיל, רובם ממפלגות שבקואליציה,במאבק על שידורים שבעה ימים בשבוע.לדאבון לבי, זה היה מעשה חד פעמי. אבל הניצחון על הממשלה היה היסטורי.

אבל ימי השיא ממש של הערוץ היו בעידן ארנון צוקרמן כמנהל הטלוויזיה בתחומי החדשות, האקטואליה,התעודה והסטירה- ניקוי ראש. אז הייתה תמיכה נמרצת של המנהל בעורכים וכתבים שעשו את מלאכתם נאמנה. צוקרמן,בהיותו כלכלן,ובשעתו סמנכ"ל לענייני כלכלה של הרשות, ידע היכן לחסוך והיכן לתמוך גם בהפקות יקרות. כלומר הייתה גם איכות וגם יעילות.
במבט לאחור התקופה של צוקרמן כמנהל ושל לבני כמנכ"ל הביאה את הטלוויזיה הישראלית לפרחה מרשימה שלא חזרה על עצמה מאז . ואף שבמפלגת העבודה לא שבעו נחת מהטלוויזיה ובעיקר מהסדרה הסטירית "ניקוי ראש " אשר לה יחסו את נפילת הממשלה ,ראש הממשלה יצחק רבין נזהר מאוד שלא להתערב בענייני הרשות .
המנכ"ל השני, יצחק לבני, היה ליברל,והיו לו קבלות מ"גלי צה"ל" ,וחרף ניגודי האופי בין המנכ"ל בין מנהל הטלוויזיה,ולעתים אף ניגודי גישות, הוא נתן לצוקרמן יד די חופשית,ואילו צוקרמן דמות סמכותית אך מנהל פתוח, הביא את הטלוויזיה לשיא המוניטין שלה.
להערכתי ההישג הגדול של המנכ"ל השלישי,  יוסף "טומי" לפיד, היה במאבק שלו להשיג כספים להפקה התיעודית הגדולה ביותר עד כה- "עמוד האש" של יגאל לוסין והפקה של יעקוב אייזנמן.המנכ"ל בפועל יאיר אלוני, היה אדם א-פוליטי,בעל יושרה,ובשל כך הוא התקבל טוב על ידי העובדים כולם, בתקופה הקשה של רשות השידור כאשר הוא מילא את מקום המנכ"ל לתקופה של שנה.

דני בלוך במאמר שפירסם ב"רשימות " מסכים עם צבי גיל :
להערכתי, המנכ"ל הטוב ביותר של רשות השידור היה שמואל אלמוג שכיהן בשנים 1969-1974 ואשר בנה את הרשות כגוף שידור ממלכתי אך עצמאי. הוא השכיל למנות את ארנון צוקרמן למנהל הטלוויזיה, הטוב ביותר עד היום. אחריו המשיך בדרך הנכונה יצחק לבני. לבאים אחריהם היו, כאמור, מעלות וחסרונות וככל שהחלו השמיים להיפתח והערוץ הראשון כבר לא היה מונופול ו"מדורת השבט", נהיו המנהלים יותר ויותר פוליטיים וחלשים מבחינת היכולת לעצב טלוויזיה ממלכתית בעידן רב ערוצי.

מי לדעתך היו המנהלים הטובים והיעילים ביותר של הערוץ ב-40 שנותיו  ?

.צבי גיל : דן שילון- היה מנהל החדשות הטוב ביותר שבין כלל מנהלי החדשות של הטלוויזיה לדורותיה כולל אחד צבי גיל .

מוטי קירשנבאום- היה מנהל התוכניות הטוב ביותר. 

ג'ודי לוץ מנהלת התעודה הטובה  ביותר.

וואלה! תרבות מורידה את הכובע ומרימה את האף. מזל טוב! ירון לונדון (צילום: יח"צ)
, ירון לונדון  מנהל מח' הדרמה הטוב ביותר.
.כולם היו מעולים במה שעשו .
אלי : מי לדעתך היה הגרוע במנכ"לים ב-40 שנות קיומו של הערוץ הראשון  ?
גיל : אין תגובה.

איש התקשורת דני בלוך כותב בעניין זה ברשימה שלו:

בתוקף תפקידי השונים הכרתי את כל המנכ"לים של רשות השידור. כמעט לכולם היו מעלות רבות בצד חסרונות לא מעטים. אצל יוסף בראל, בתקופת כהונתו כמנכ"ל, התקשיתי למצוא מעלות כלשהן.

לצנזר את שרית חדד? יוסף בראל
יוסף בראל .צילם אריק סולטן.

גם לעניות דעתי המנכ"ל הגרוע ביותר של הטלוויזיה לדורותיה היה יוסף בראל שבימיו היגיעה הפוליטיזציה של הערוץ לשיאים חסרי תקדים וקשה להצביע על הישג בולט אחד שהיה לערוץ בזמנו . ולעומת זאת היה מעורב בסיכסוכים חסרי תקדים בעוצמתם עם העובדים ועם כלי התקשורת האחרים .

החיים  עם יבין מאת גלעד סליקטר. גיליון "שפיץ " מספר 20.

ואם אני צריך לבחור באיש שמזוהה יותר מכל עם הערוץ הראשון בימיו הגדולים הרי התשובה היא חד משמעית ,חיים יבין השדרן שהפך גם ליוצר סירטי טלוויזיה תיעודיים והפך לסמל המהלך של הערוץ הראשון בשיאו .


סמל כל כך בולט עד שאגודת הקריקטוריסטים החליטה להקדיש לו גיליון שלם של המגזין שלה "שפיץ " את גליון מספר 20 "מבט על יבין " וזהו הישג שאיש לא זכה לו לפניו.

ושאלת סיכום :כמתעד ההיסטוריה של הרדיו  ושל והערוץ הראשון מה דעתך על מצב הארכיונים והסרטיות שלהם ?אלו שאמורים לשמר את כל החומרים שאנשים כמוך ובעתיד אמורים לנצל אותם ?

גיל : ברדיו יש ארכיון מצוין ושמור נפלא. תתפלא אבל הם יודעים איך לטפל באוצרות שלהם . הרדיו שמר חומרים אפילו מתקופת המנדט ו"קול ירושלים " . איש הרדיו איזי מן עומד להוציא אלבום שמבוסס על ארכיון קול ישראל . הארכיון של קול ישראל פועל מצויין והרדיו בכלל פועל בכל נוישור תרבותי טוב יותר מהטלוויזיה . בכך אין ל"קול ישראל" מתחרים .
צר לי לאמר שזה לא כך בטלוויזיה ששם הארכיון מתפורר וזה למרות שהיום הם מתקיימים על צילומי הארכיון שלהם . . אני למשל ראיינתי ראיון גדול וחשוב עם בן גוריון בשנות השבעים והוא פשוט הלך להם לאיבוד.הם מנסים לשמר חומרים אבל ולא בהצלחה .וזה לא יאמן הרי כל הערוץ הזה ניזון היום בעיקר מהארכיון שלו . ככה משמרים דברים ?
בושה פשוט בושה.ובכיה לדורות .

 

מאז ספרו של גיל "בית היהלומים " על תולדות הערוץ הראשון פורסם רק עוד ספר חשוב אחד על ערוץ זה וספר זה מתעד את התדרדרותו דרך משקפיו של אחד מחברי הועד המנהל שלו חוקר התקשורת דן כספי בשם שאומר הכל "סליחה תקלה " :דעיכתה של רשות השידור  "( הוצאת צבעונים 2005)

אז מה יהיה עם הערוץ הראשון אחר 40 שנה של פעילות ? כל הזמן נשמעות קריאות להפכו לערוץ "איכותי " אליטיסטי ולא רייטינגי .
הצרה היא שאת אותן הקריאות של גיל ואחרים שנשמעות אלמנטריות למדי , אנו כבר שומעים  אותן מזה 15 שנה וקשה להאמין שמנהלי הערוץ לאורך אותן השנים  לא שמעו אותן גם הם ולא נסו לפעול בכיוון .

אחרי הכל אין המדובר במטומטמים .
ולמרות זאת היום בשנתו ה40 הערוץ נראה כזקן החי על הימים הטובים שחלפו . אנשים מוכשרים מצהירים ברייש גלי שאינם מעוניינים לבוא לנהל את הערוץ כי אינם מאמינים שאפשר לשקמו .
כדאי לשים לב שכל אותם אנשים מוכשרים שאותם מזכיר גיל נמצאים בערוץ הראשון מזה שנים לא מועטות ואף רבות .כמה אנשים מוכשרים נכנסו אליהם בחמש השנים האחרונות ?
מישהו יודע ? מכיר ?
והעתיד נראה כצופה רק התדרדרות איטית ונמשכת אל העלמות ברייטינג .
הערוץ הוא "רק " בן 40  שהוא בסך הכל גיל צעיר למדי ואמצע החיים . אבל דומה שהתחושה שם היא של אנשים בני שבעים שמסתכלים בנוסטלגיה על העבר המפואר ובפחד על העתיד .

ראו גם

הערוץ הראשון בויקיפדיה

צבי גיל בויקיפדיה  

הבלוג של צבי גיל

מוביולה מאת צבי גיל
גשר של נייר מאת צבי גיל

צבי גיל על הרדיו

 

"סליחה תקלה " פרק מספר על דעיכתו של הערוץ הראשון
דני בלוך על מנכ"לי רשות השידור

חיים בלי יבין

קריקטורה מאת הלית אבני . הופיעה בגילון "שפיץ "מספר 20 . ( וגם בתערוכה במוזיאון הקריקטורה והקומיקס ).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עלאם עאקל  On דצמבר 28, 2007 at 9:24 am

    הראשון לדורותיו.למעשה,הערוץ הראשון היה אחד הכלים של כור ההיתוך.מה היה תפקידו של כור ההיתוך? להתיך,וליצור את ה"אדם החדש". .

  • כיפאק  On דצמבר 28, 2007 at 12:04 pm

    למה?
    בגלל תכניות תרבות כמו "מבט תרבות", "זמן אוויר" ו"לגעת ברוח", אשר כמותן לא תראו לעולם בערוץ 2 או 10, ומשוות לערוץ הראשון אופי של "ארטא".
    דנים בהן בהרחבה במחול, תיאטרון, וידאוארט, ספרות.
    לא זו בלבד, הערוץ הראשון הוא גם ערוץ ארכיון של קלאסיקות ושל תכניות קאלט ישנות, המשודרות בכל לילה ברצועת הנוסטלגיה, וכן בתכנית "כך היה" : אין עוד רצועה כזו בשום ערוץ אחר.
    ויתור על ערוץ כזה הוא אובדן לתרבות הישראלית

  • אחת מהצפון  On דצמבר 28, 2007 at 2:33 pm

    כולם גברים אשכנזים!
    אז איפה הנשים? היו נשים? למה לא היו?
    ואיפה המזרחיים? היו? למה לא?
    והערבים והרוסים-קולם לא נשמע, צורתם לא נראתה וניהולם מעולם לא עמד על הפרק.
    איזו טלוויזיה מקסימה היתה פעם…

    והיום? גאולה אבן וקרן נויבך שוות פי כמה מיבין. דעתניות, סקרניות וישירות.
    ויש גם את ויצטום ונהרי המעניינים בדרך כלל.
    את יואב גינאי האמפטי ואת איתי לנסדברג.

    מודה על האמת, אני חזרתי לערוץ 1. כמו לקרוא ספר טוב. לאט, הגיוני ובלי קפיצות מטופשות.

  • מספר 666  On דצמבר 28, 2007 at 7:21 pm

    הוזכרו נשים
    ג'ודי לוץ למשל .
    וגם גאולה אבן
    כמובן היו וישנן רבות נוספות שאי אפשר היה להזכירן דניאלה גרדוש מנהלת תוכניות הילדים של הערוץ ועוד רבות .

    ולגבי הקישקוש על ה"אדם החדש החד מימדי" כיבכול למעלה

    אכן רצו ליצור אאדם חדש שיהיה בין השאר שיויוני וסובלני יותר ביחסו לנשים
    בקהילות היהודיות הוותיקות למרבית הצער אלו שהוגים חדשים וצעירים נוסטלגיים כלפיהם כל כך מאחר שאינם יודעים עליהם כמעט דבר היה יחס עמוק של אפליה כלפי נשים שכאן ניסו לצמצם אותו ובהדרגה הצליחו גם בכלי התקשורת .

  • נטלי גוטמן  On דצמבר 28, 2007 at 10:22 pm

    לכן לא מוצגים בטלויזיה כבעלי עוצמה שווה, מלבד אולי דודו טופז הלא כביל תדירות, אף נציג תקשורת לא הורשה לחפש דמויות אמתיות מהשטח- יוצרים אוטודידקטיים שעושים בפועל את ההבדל בין בורות לתרבות, באופטימיות נצחית משכתבים את ההיסטוריה לזו בעלת נתיב אנושי.

    אכן, נכון הדבר שבאותה מסילה של ההתכחשות מאתנו- מהאבוריגנים התקופתיים, גם "הערבים והרוסים-קולם לא נשמע, צורתם לא נראתה וניהולם מעולם לא עמד על הפרק", לפי התגובה לעיל.
    החולי הבולט הוא ששנים עברו, המיעוטים גדלו כבר
    והשכילו, כנגד כל הסיכויים, אך החברה אינה רואה בכך רמז, וערוצי הבשורות ממשיכים להישמר מפלישת המתחרים השקטים… הצמרת השולטת תומכת במעמד ההידרדרות הבטוחה, ומביטה על האבורג'יניות חסרת היצוג מנומסת עד ספגנות, דרך חלון ממוגן של חדר שירותים צר ומיוחס.
    במלכוד, כמו בלול פסיכולוגי קבוצתי, מתפרפרת לה התקשורת, נסה אחר סקופים, מתרחקת מן המציאות חרף הפתיחות המיתולוגית כמעט. כאשר דיסנילנד לכל פרוס מתחת לאפה,
    אין לה כניסה לשם כי בעלי הכיסאות מתנוונים באושר ועושר, וגוררים אחר עצמם את המדינה- לאט ובטוח. כל אחד פוחד לאבד את דל פרנסתו, ואז, בדיוק כמו בגולה, כאן- בארץ האפשרויות המוגבלות, אין אמני החיים אמתיים נהיים מקובלים, להם חסומים התחומים בעלי ההשפעה החינוכית, התרבותית, הפסיכולוגית. העם הנבחר, הפעם, מופרד מרצונו מחכמת המיעוט – מהדור החולם- בכך שוב נועד למכה – לדלות הרוח ותכניות הטלויזיה!

    תרצו למצוא גבול, כנסו פנימה.
    אחת מן הדוגמות כאן:
    http://www.notes.co.il/eshed/39251.asp

  • דני בלוך  On דצמבר 28, 2007 at 11:16 pm

    תודה לאלי על רשימה כה מעניינת. צריך להזכיר גם את תרומתו הרבהשל צבי גיללרשות תחילה כראש מערכת החדשות של הרדיו בתל אביב ואחר כך בהקמת חדשות הטלוויזיה.
    אני מאמין שיש גם לרדיו וגם לערוץ הראשון עתיד חשוב בעצוב שידור איכותי ומעניין שלא מבוסס על ריטינג של ירידה למכנה הנמוך ביותר. יש ברדיו ובטלוויזיה הציבורית כוחות מעולים, יש עתודה צעירה ויש כשרונות המוכנים לחזור לשידור הציבורי אם יתנו להם תנאים נאותים ליצירה, לאו דווקא שכר גבוה.
    הטענות על הכמות שצריך לפטר הן מוגזמות ומופרזות. בניהול נכון אפשר להפעיל את העובדים ולהוציא פחות החוצה.
    מה שדרוש הוא ניהול נכון בהנהגת דירקטוריון והנהלה מקצועית ולא פוליטית-אידיאולוגית.

    הערת אגב: באזכור הנשים שתרמו לשידור חשוב להזכיר כמה נשים שעצבו את אופיו של הרדיו – ריטה פרסיץ, לאה פורת, מרים הרמן, ראומה אלדר, בלה ברעם, חנה בנארי ועוד ובטלוויזיה את אסתר סופר שהקימה את השידורים לילדים ונוער.

  • אחת מהצפון  On דצמבר 29, 2007 at 1:49 am

    עברתי במהירות על הכתוב ולא מצאתי איזכור לנשים שציינת. יכול להיות שהן פשוט נבלעו במלל לעומת כל האדונים הלבנים והמפסוטים מעצמם שהופיעו באדום עם קו מדגיש מתחת?

    וכשדיברתי על הלא נראים, כיוונתי בעיקר לניהול ולתפקידים משמעותיים בטלוויזיה. וגם אם אפשר לציין אשה אחת, דרוזי אחד ושניים וחצי מזרחיים- על מה זה מעיד, לדעתך?

    נטלי, וואו! לקח לי זמן להכנס "לראש" שלך אבל אהבתי מאד את ההגדרות המקוריות.
    הערב בחדשות ערוץ 2, אהרון השתיק את לילך כל פעם שהיא רצתה לשאול את המרואיינים שאלות. עוד מישהו שם לב לכך? אם אני הייתי במקומה, הוא היה מקבל סטירה בשידור חי.

  • מספר 666  On דצמבר 29, 2007 at 7:01 am

    כאמור הוזכרו נשים .והוזכר גם מזרחי בתפקיד ניהולי יוסף בראל .
    אבל נכון הוא שהרשימה היא לא פוליטיקלי קורקטית בכך שאינה מנסה לתת יצוג לכולם לפי מוצא ועדה אלא קובעת בפשטות מי היו הטובים ביותר והגרועים ביותר לאורך 40 שנות הערוץ ללא קשר למוצא עדה ומין .
    רק על סמך ההשגים .
    יש לך בעיה עם זה תציגי רשימה משלך בהתאם לכללי הפוליטיקלי קורקטי

  • אחת מהצפון  On דצמבר 29, 2007 at 11:20 am

    אין הישגים. אין הישגים לאירגונים המבוססים רק על אנשים שבעים ומרוצים מעצמם.
    הבעיה היחידה, מבחינתי, שאתה ושכמותך לא מבינים את זה.
    כשאתה בוחן מי טוב ומי גרוע מתוך המצאי, אתה לא לוקח בחשבון שהמצאי מלכתחילה היה עלוב. הנשים והמזרחיים והערבים הם "משהו" שצריך "ייצוג" ולא אנשים (ראבק, תהיה מודע קצת).
    איך אני יכולה להציג רשימה על מה שאין ולא היה?

    נ.ב.ערוץ 1 רק מייצג סימפטום, מבחינתי. אני פשוט רוצה שתשים לב.

  • חוב"ב  On דצמבר 29, 2007 at 11:34 am

    מה אסור לעשות במילים או איך אסור לכתוב ממש 'הורגת' החשש היחיד הוא שאם התכוונה לכך ברצינות… [חוץ מזה רק לילידים המקוריים של אוסטרליה קוראים אבוריגנים..]

  • מספר 666  On דצמבר 29, 2007 at 11:55 am

    לא אינני חושב כך
    האנשים לא ניבחרו מכלתחילה משום היו אשכנזים ממפאיניקים מקצועיים ושבעים מעצמם אלא ככל הנראה משום שנחשבו לאנשי מקצוע ברמה סבירה לפחות .
    אחרת איך אפשר להסביר שמישהו כמו בראל מזרחי מוצהר היה שם מההתחלה ?
    והרי הוא משום מה החל לטעון לאפליה נגדו אבל רק כאשר זה נעשה אופנתי ולאחר שכבר זכה בפרס ישראל .
    ואם זה היה מבצר מפאיניק מדוע הכניסו אנשים כמו יעקב אחימאיר בנו של אב"א אחימאיר שנוא נפשה של מפאי ?
    או את בנו של יאיר שטרן מפקד הלח"י ?
    ראם תרצי אלו היו נציגים של זרמים חתרניים בבירור ולמרות זאת נכנסו לרשותה שידור .
    וירון לונדון הוא לא בדיוק בן של משפחה עשירה מראשי מפאי הוא היה בן של שחקן עני שנאבק על פרנסתו
    מוזר לא ?
    מה פתאום נתנו לאלה להיכנס למועדון ?
    אולי משום הכללים לא היו כה חמורים כפי שאת טוענת ( רק זכרים אשכנזים מפאיניקים עשירים ושבעים מעצמם )
    ואחר כך החלו להכניס נוספים כמו רפיק חלבי ואחרים אז אפשר לטעון שהם הוכנסו רק כמייצגי מגזרים ולא בגלל כישוריהם שלהם .
    יכול להיות אינני יודע.
    מה שברור הוא שאלו שהוזכרו ללא קשר לשביעות
    הרצון העצמית שלהם ( ואולי יש להם סיבה טובה להיות שבעי רצון מעצמם אחרי 40 שנה ?) הם הטובים ביותר במה שעשו לאורך 40 שנות רשות השידור ללא קשר למוצא , עדה מין שיוך מפלגתי גיל וכל השאר .
    יש לך בעייה עם זה ?
    אז תסבירי בפירוט מדוע זה לא נכון לגביהם.

  • צבי גיל  On דצמבר 29, 2007 at 1:24 pm

    כמובן שיש גם פן אישי,חזק מאוד, לרשימה כזאת,ואני אף העברתי כמה מילים למחבר.כאן אני רוצה לומר- לאלי וגם לידיד ורע וותיק כמו דני בלוך. היו זמנים שידענו למי עמלנו. המסרים היו מדודים והיינו מודעים היטב היכן הם מתבייתים.אלה היו זמנים שבמרכז הכול עמד המסר ולא המדיה הייתה המסר- אלא המסר בכבודו ובעצמו ואילו המדיה(ברבים) הותאמו לו, ולא להיפך. ושוב תודה מקרב לב.

  • נטלי גוטמן  On דצמבר 29, 2007 at 7:24 pm

    ולכל אלה שידעו בהחלט למי עמלו, אני מצטרפת לשבחים הנאמרים לזכות חלקו של צוות הארוץ אשר רק השתבח עם השנים…

    בתודה גם לחוב"ב אשר תחם את הוויכוח, דווקא, באמצעות הבלטת הבהלה השוררת במתחם האמור וכינה לדבר בשם – הגברת בעלת צורה גרוטסקית. בכך, אבוריגנים נותרו באוסטראליה, שימוש בשמם המכאיב, כנראה, לא הספיק להגדרת הבעיתיות. הלעג מפי חוב"ב מעצים את המדיה השולטת במוחות העכשויים להפליא, והמסר, שעליו נלחמו בעבר כל מגישי "השפה" לעם, המסר שצבי גיל העלה מין העבר המפואר, המסר שצעירים
    עדיין מצפים לו… אבד דרכו.

    עמו אבדה גם האופציה לחידוש התכניות, שורשי היצירתיות נתלשו מין המציאות!

    בנימה זו לא קל לסיים, לכן אודה לכל חוקר ואמן אשר עורך אוסף נושאים בוערים ומאפשר להיכנס לדיון עמו למרות סכנות מעשה ההתערבות עצמו שלא תמיד אותנטי, מוסיף או מעמיק

  • חוב"ב  On דצמבר 29, 2007 at 10:17 pm

    אני מודה. בד"כ אני אדם רהוט, משכיל, מתמצא קצת בשפות, הרבה בספרות ,לא רע בפילוסופיה, ובכ"ז בכל פעם שאני נתקל במשהו שנכתב ע"י הגב גוטמן אני המום. אני לא מבין מילה. אני לא מבין מה היא רוצה. וזה לא אני. זו היא…

  • ארז  On דצמבר 30, 2007 at 4:16 am

    נטלי גוטמן היא סוג של זוהיר בהלול, רק הרבה יותר גרוע…

    אבל מה לעשות, היא מאוהבת בכתיבה של עצמה וחושבת שזה גורם לה להיראות כ'אמנית', ו'מיוחדת', ומה לעשות, יש הרבה אנשים שקונים את זה.

    בעיניי לפחות, הכתיבה הזאת היא סוג של פתרון למי שלא יודעת לבטא את עצמה בפשטות וחושבת שכתיבה מסובכת תתן לה תדמית שנונה ומתוחכמת. או בקיצור, פלצנות = חוסר בטחון עצמי.

    אני יודע שאני הולך עכשיו לחטוף תגובות שאומרות שאני הפלצן פה, אז בסדר שיהיה…

    בכל מקרה נטלי, אני מציע לך אתגר קטן: כתיבת ספר הייקו 🙂

  • דני בלוך  On דצמבר 30, 2007 at 8:57 am

    בעת הקמת הטלוויזיה המגמה היתה לשים דגש על השידורים בערבית ולכן בצוות ההקמה היו רבים יודעי ערבית שברובם היו יוצאי ארצות ערב. כך התקבלו לעבודה יוסף בראל, סלים פאתל, מרסל שגיב ואחרים. צריך לזכור כי כמה מן התכניות המקוריות ביותר של הטלוויזיה הישראלית בראשיתה נולדו דווקא במסגרת התכניות בערבית, כמו "סמי וסוסו".
    מאוחר יותר עברו כמה מאנשי הערבית לשידורים בעברית ולניהול הכללי, כמו בראל.

  • נטלי גוטמן  On דצמבר 30, 2007 at 6:03 pm

    זו הנטייה! להערים בגדי כפירה על השפות. כמו לירוק לבאר שממנה שותים, התוצאה- הצפת התרבות העכשוית בסיסמות ובדמויות-סבון קלות לפרוש…לצופה בהם או לקורא את חיבוריהם לא נדרש מאמץ או ניסיון קודם.
    ומה היא תתרום לעתיד- האמנות הממוסדת הזו, שלא נכרך לרגליה שורש מרחיב הקרקע?

    דני בלוך התייחס לשאלה כלמזרחית, ובהחלט תיאר דרך מפוארת של עבודת שיתוף בעבר.
    גם היום כישרונות בולטים סוללים לעצמם את המעבר מהדחייה להכרה. אולם, לא בקלות הראוייה לכישרון, וגם לא המזוהים עם המיעוט במדינת המיעוטים זו.
    הייתי מזמינה את כל הקהל, כולל הסוררים מאתנו, להגיע אם לא אלי – לבית-הספר, אז ליפו ביום שאנו מגיעים לצפות יחד עם תלמידי פילוסופיה מעירוני א', ת"א, בהצגה של תיאטרון יפו יהודי-ערבי, ובהזדמנות זו להוציא עלי את מה שבוער ונתקע בפה.
    לא אשפוט אדם בכעסו, לא זו המטרה. אין טעם לפחד ממני או מאנשים להוטים דומים לי, נושאי השרידים מתרבויות אחרות, ללא קשר לדת וגזע.

    הדאגה היא לשלומה של התרבות המוגדרת, השולטת, שלא חווה אושר המצוי בדיסנילנד, הרי יצור אנושי צעיר מסוגל לעשות זאת ולשמור לעצמו ערוץ ההבנה בדמיונו כתענוג עילאי. איך זה שחברת המבוגרים תתעלם ואף תחנוק את אלה שיודעים להובילה לשם, בדרך שנלמדת, אם כי במאמץ לא שיגרתי…

    איני מתיימרת לבשר על תגליות אישיות, רק מבקשת להצטרף לעובדות.

  • חוב"ב  On דצמבר 30, 2007 at 6:30 pm

    ההוכחה בכתובים מעל להודעה זו.כל תוספת מיותרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: