המשורר מהקומנדו הימי :

 

"נמרוד " פסל מאת יצחק דנצינגר. סמל התנועה ה"כנענית "

 

 

כמה משוררים לוחמים היו לנו בתולדותינו?

 מעט מאוד .
דוד המלך מחבר ספר "תהילים "על פי המסורת .

ושמואל הנגיד מצביא ושר יהודי בספרד המוסלמית

אלו  הם שתי הדמויות שבהן נזכרים מיד.
אבל לא הרבה נוספים.
ובכל זאת .מסתבר שאפילו מיחידת הקומנדו הימי של ישראל יצא משורר ומשורר מוכשר מאוד  אם גם בלתי ידוע  לקהל הרחב בשם איתן איתן ".

 ומשורר זה איש אדמה מובהק סימן יותר מכל אחד אחר בחייו  את האידיאלים של אנשי התנועה "הכנענית" שאליה השתייך,  אידיאלים של חזרה לאדמה ולטבע ויצירת אדם עברי חדש. אידיאלים שהמייסד של התנועה למשל יונתן רטוש משורר ויושב בתי קפה כל ימיו מעולם לא מימש .
הסופר איתמר בן –כנען ( שם שהוא נתן לעצמו כאשר היה מעריץ צעיר של התנועה הכנענית ) פירסם לאחרונה בעיתון "העיר " מאמר מרשים על משורר זה,אחד הטובים  והמרגשים ביותר שפירסם אי פעם .

והנה הוא מופיע כאן שוב .

גורלו של איתן איתן

מאת איתמר בן כנען
(הופיע בעיתון העיר, ומתפרסם כאן ברשותו האדיבה של איתמר בן כנען)  

איתן איתן משורר "כנעני".

 

"להיות גדל נפש בעולם של צנורות קלים, אנשים\ קטנים, חובות מעיקים, אדמות ממוכנות"
(מתוך "שיר אחד למרים". הספר "מלך אסור ברהטים". איתן איתן)

בכל אחד מארבעה-עשר ימי הגדיד אצל משפחת איתן, מקיץ רונן משנתו בחמש לפנות בוקר. הקימה בחמש לפנות בוקר היא חידה. לבטח עבור טיפוס עירוני ממוצע כמוני. הקימה בחמש לפנות בוקר במושבה כנרת, טרם היציאה למטע הדקלים, בשבועיים הראשונים של ספטמבר, היא בגדר נס.
בצד השני של ים כנרת, מעל הרי גולן, השמש מטפסת לאט, בתנועה דחפורית. עד שנגיע רונן וחבריו כבר יהיו במטע, עובדים על "המנערת" שהיא מכונה התלויה על טרקטור. על המנערת תולים את כפות התמרים והיא פשוט מנערת מהן את הפירות עצמם.
הפועלים התאילנדים קטני הקומה עם הפנים החלקות, הנשיות, יתלו על הענפים, בין צמרות העצים, ינסרו במסוריהם הקטנים את כפות התמרים הבשלות שרונן וחבריו יאספו אל המנערת. מבט חטוף בעיני התאילנדים יזכיר לי חבר שלי מקיבוץ ניר דוד שהלך לעולמו לפני חמש שנים. בן עשרים ושש היה במותו. אחת המצבות המפוארות שהשאיר לחבריו ולבני משפחתו הוא סיפור קצר אודות פועלים תאילנדים שאלימות קשה, משבר נפשי והומו-ארוטיות משמשים בו בערבוביה.
זה היום האחרון של הגדיד (קטיף התמרים) אצל משפחת איתן. רונן מגיע לכאן, לעבוד בגדיד של משפחת איתן, כבר ארבע עשרה שנה. מזה שבע שנים הוא מתגורר בניו יורק, שם הוא עובד ועושה לביתו. ברם, על הגדיד הוא לו מוותר. למען האמת, מרבית האנשים המרכיבים את מעגל חבריהם, מכריהם ומוקירי זכרם של בני איתן, מגיעים בהזדמנות כזו או אחרת לעבוד בגדיד הזה. הגדיד הספציפי הזה, אצל משפחת איתן, הוא הרבה יותר מאשר עניין חקלאי-עסקי גרידא. הגדיד אצל משפחת איתן הוא מעין טקס, ריטואל קבוע. הוא משמש טקס יזכור חלופי לזכרם של שלושת בני איתן: אבי המשפחה, איתן איתן ובניו הצעירים, אסר ונבו. "הגדיד", מסבירה ענת, אם המשפחה, "מתאים לרוחם של בני איתן הרבה יותר מכל דבר אחר". וכך, בכל שנה בספטמבר, מוצאים עצמם אנשי שייטת 13, לצד ספורטאי שיט הקיאק, לצד אנשי עט ואמנים אחרים, עובדים יחד במטעים ובבית האריזה של משפחת איתן.
"זו משפחה מיוחדת מאד", אמר לי אורן, לוחם שייטת, ידיד המשפחה, כשהגענו לפתחו של בית האריזה, אחרי יום עבודה ארוך וקשה עם הצוות של רונן ו"המנערת". כל מי שמגיע למושבה כנרת, או לעמק הירדן באופן כללי, יודע שמשפחת איתן היא משפחה מיוחדת. הוא יודע זאת עד לשד עצמותיו.

החיים של סלוא

ואלה שצוחקים שיצחקו להם לעזאזל\ שיצחקו וידברו על בגדי הקרועים המטנפים\ רגלי-האדמה שיש לי, הסנדלים המשפשפים.\ אלה שצוחקים שיצחקו להם. שישבו\ במקום שישבו וידברו עלי ויצחקו להם.\\\ והאבנים הכבדות שאני מעיף\ נופלות במקום שאני קובע ופני השטח האמיתיים קובעים\ ושם תשארנה לעולם\ ושם תהיה מנוחתן"
("אלו שצוחקים"
. הספר "מלך אסור ברהטים". איתן איתן)

לא הספקתי להכיר את איתן איתן באופן אישי. הוא הלך לעולמו ב- 91, ואני הייתי אז רק נער בן 15. בפעם הראשונה שנתקלתי בשמו של איתן איתן הייתי בערך בן 19. זה היה בלילה. ישבתי בדירת הוריה של בת זוגי דאז, בשעה שכל בני הבית ישנים, וקראתי בקובץ המאמרים "ואני בשלי" של ידידי, הסופר, המשורר העורך והמתרגם אהרן אמיר.

שלושה פרקים מקדיש שם אמיר לשיריו, חייו, דמותו ופועלו של איתן איתן. וכך כותב אמיר: "שגרת לשון היא כמעט לדבר על איתן איתן- משורר כפול-שם בעליל, מבחירה מודעת- כשילוש של משורר, איכר ולוחם (ואולי לא בזה הסדר דווקא, אלא לפי סדר הקדימויות של הדובר). עם זאת, יש משהו בלתי-נכון באמירה העשויה להציגו כמושא של "שגרת לשון" כלשהי- ולו אך משום שבכל אחת משלוש צלעותיו של השילוש האמור, כלומר ביצירה השירית, בעשייה החקלאית ובישותו כלוחם בקומנדו הימי, היה איתן איתן לא רק בלתי-שגרתי אלא אנטי-שגרתי… בשער בת רבים לא נודע איתן איתן בחייו, קל וחומר מאז נאסף אל עמיו, ושנותיו חמישים בלבד…"

 מכאן המשיך אהרן אמיר והביא מובאות וציטטות לרוב מתוך יצירותיו של איתן והמלים האלו הילכו עלי קסם. השם הזה, איתן איתן, לא הניח לי. כפי שמסביר שם אמיר בהמשך, איתן איתן מיעט לפרסם. שני סיפורי פרוזה שלו פורסמו בכתב העת "קשת" (בעריכת אהרן אמיר) איפשהו בראשית שנות השישים. בחייו פרסם שני ספרים: "מלך אסור ברהטים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד. 1968) ו"ארץ אמור" (הוצאת ספרית הפועלים. 1977).
טרם נסתלק מן העולם הספיק לראות את ספרו השלישי והאחרון "שירי האלף ושירים לבני אדם" שהוציאו בני משפחתו. את הספרים האלו, לצערי הרב, לא הצלחתי למצוא מאז, היות והם נדירים ויקרים. שנים נשארתי רק עם קטעי השירה שלו שציטט ופרסם אהרן אמיר בקבצים שונים. ונשארתי, כמובן, עם השם הזה שלו, שהדהד בירכתי תודעתי ולא הניח לי.
לפני מספר חודשים, באחד מימי העבודה השגרתיים שלי במערכת עיתון העיר, על רצפת משרדי החדש, הבחנתי בערימה מוזרה והתחלתי בוחן אותה. בינות לכל מני שאריות של יחסי ציבור שאיש אינו מעוניין בהן (ספרים של הוצאות אזוטריות וסופרים נידחים או סינגלים של מוזיקאים לא מוכרים ברמה סהרורית) מצאתי אסופה חדשה של שירי איתן, "האדמה קורנת", שיצא ב"הוצאת קשב לשירה" לפני כשנה. עלעלתי בין דפי הספר המדיפים אותו ריח חזק של דפוס חדש והנה, נפרש בפניי חלק הארי של שירתו הגדולה של איתן איתן והיא גדולה יותר, יפה יותר, עמוקה יותר משדמיינתי אותה. הרגשתי שהנחתי ידי על אוצר של זהב מהעיר אלדורדו או פתיתים ששחו בים התיכון הישר מאטלנטיס. קראתי, חזור וקרוא, בשירים המיוחדים האלו שאין להם אח ורע בשירה העברית. שירים קשוחים, תוכנית וצורנית, מינימליסטים ועשירים בעת ובעונה אחת, מודרניסטים להפליא ועם זאת בעלי מימד קמאי ברור ועיקש, במקצב ריתמי יחידני, עילאי, יפה, כואב, מאדיר. הספר לא זז ממני במשך שבועות ארוכים ולא הרפה, כמו שמו הכפול של איתן איתן.
לבסוף, הרמתי טלפון למשורר רפי וייכרט, אחד העורכים-המו"לים של הוצאת קשב. את משה דור, שבחר והקדים פתח דבר, לא ניתן היה להשיג היות והוא באמריקה. וייכרט אמר שהמהדורה כבר אזלה אבל חשוב לחזור אל המשורר הזה.
וייכרט סיפר לי גם שבפסטיבל השירה שהתקיים השנה, כבכל שנה, במטולה, חתם את האירועים אהרן אמיר, בפני קהל עייף משלושת ימי הפסטיבל. הוא קרא משירי איתן ודיבר אודותיו שעה ארוכה לאוזני הקהל המשתאה ולבסוף, משסיים, נעמד הקהל ההמום על רגליו ומחא כפיים. וייכרט נתן לי את הטלפון של ענת איתן, אלמנתו של המשורר ומהר מאד יצרתי עימה קשר. היא הזמינה אותי ואת אשתי להגיע אליה למושבה כנרת וכך התחיל הפרק האחרון והחשוב ביותר במסע שלי בעקבות איתן איתן.

הארץ של סלוא

בחוף שמש\ תפארת חוף שמש וסלוא\ עבד אנוש\ הופך אדם בנפילת חייו\ חתוכים כעלים זקנים\ צועקים ברחישת דממה לאף אחד בשמש, קרוב\ וקרוב יותר בביאה גלויה חסרת סוד…"
(מתוך השיר "סלוא". הספר "ארץ אמור". איתן איתן)

הסיפור של איתן איתן מתחיל בעצם עוד לפני שבא לעולם בשנת 1940. הסיפור מתחיל עם בני הזוג דוד וחנה יזרעאלי, שייחד עם שבע משפחות אחרות ייסדו את מושבה חקלאית כנרת בעשור הראשון של המאה העשרים.
דוד וחנה יזרעאלי, סבו וסבתו של איתן מצד אמו (על משפחת הברמן מצד אביו לא ידוע הרבה) תפקדו תקופה מסוימת בחייו של איתן, לאחר שהוריו נפרדו ועזבו את המושבה, כהורים לכל דבר והקשר איתם היה חזק במיוחד. הסב, דוד יזרעאלי, היה איכר ומלחין ששיריו הושמעו בימים הרחוקים ההם גם ברדיו.
באחד מטורי "מה נשמע" של דן בן אמוץ משנות הששים, כותב בן אמוץ על המפגש שלו עם דוד יזרעאלי: "שמעתי שבכנרת המושבה חי לו אכר ותיק בשם דוד יזרעאלי, המחבר בשעות הפנאי מוזיקה. ובלי לבזבז אף רגע נסעתי לכנרת, שאלתי על ביתו של המשורר והאכר, עברתי בשדרת שושנים לוהטות, הקשתי על הדלת הנכונה והוזמנתי על-ידי מר יזרעאלי (גבר לא נמוך ומגויד בן 68 בערך, שזוף ומקריח, נתון במכנסי-עבודה שחורים, חולצת חאקי דהה וסנדלי-בית קלים) לשבת לשולחן משושה בחדר-האוכל, לשתות כוס מים קרים ולשאול שאלות."

המפגש עם "המשורר האיכר" (אף, שכאמור, לא היה ממש משורר אלא מלחין של טקסטים מקראיים על פי רוב) השאיר חותם רב על בן אמוץ ואפשר, אם רוצים, לראות בסבו של איתן סוג של נבואה שהגשימה עצמה בנכד.
רבים נוטים לייחס לאיתן איתן וליצירתו, תפיסה כנענית, הווה אומר, קשורה לבית מדרשם של המשוררים יונתן רטוש ואהרן אמיר שדיברו על שיבה ערכית לתרבות עברית-כנענית-פגאנית, טרום יהודית. הקבוצה היוותה תנועה פוליטית קטנה אך משפיעה מאד. שלילתה את הגלות, תפיסתה את חשיבות התרבות הארצישראלית, הזיקה החזקה לאדמת הארץ ובעיקר עקרונות ארץ ישראל השלמה (שלמה מאד, יש לומר, לפי "מהנילוס עד הפרת והחידקל") ואלמנטים אחרים, נשתמרו באופנים שונים בכמה וכמה תפיסות חברתיות-פוליטיות-אמנותיות בישראל של היום. השפעה זו נעה בין שמאלנים פוסט ציונים המאמינים במדינה גדולה של כל אזרחיה מחד ובין אנשי גוש אמונים מאידך. איתן איתן היה קרוב מאד לכנענים בדעותיו. המפגש עם עדיה גור חורון (ד"ר לארכיאולוגיה שממצאיו בעיר אוגרית שבסוריה השפיעו מאד על השקפת התנועה הכנענית) ואהרן אמיר, הביא את איתן להצטרף בשנות הששים לחוג "המרכז העברי" שלהם ודיונים מסוימים התקיימו בבית איתן. ובכל זאת, בחינה מעמיקה יותר של שיריו, חייו ופועלו של איתן לא יכולה להסתכם בצירוף המלים "משורר כנעני".
בניסיון להעמיק ולחשוב על ילדותו של איתן במושבה כנרת והתבגרותו בצל הסיפורים והדמות של סבו, האיכר והמלחין דוד יזרעאלי, איש העלייה השנייה, דמות מרכזית בתולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל, מגלים אפשרות להבנה נוספת של שורשי תפיסת העולם המיוחדת והחמקמקה שלו, נטולת הפשר הפשוט. אפשר ובילדות זו נמצאו הזרעים הראשונים לזיקה העמוקה של איתן איתן המשורר לארץ זו ולנופיה ומתוך זה, כמובן, תחושת האדנות על אדמתה כפי שבאה לידי ביטוי הן בשירתו והן בחייו.
"איתן תמיד היה אומר שהוא יותר קומוניסט מהקומוניסטים, יותר קפיטליסט מהקפיטליסטים. אבל הוא לא היה לא זה ולא זה. איתן היה פשוט איתן". תגיד לי אלמנתו, ענת.

המלחמה של סלוא

 

 

"הארץ השרופה מחכה לגשם,\ הארץ השרופה מחכה לגשם?\ הארץ השרופה מחכה לגשם,\ לא של מים אלא של אש."
(מתוך "אור על המדבר". הספר "מלך אסור ברהטים". איתן איתן)

איתן עצמו סיפר בתוכנית רדיו שערך העיתונאי יהודה גורן בשנת 85, שכבר בגיל שבע החליט, לצד הידיעה שיהיה חקלאי, להיות משורר וסופר. הוא גם מספר שם על שני אירועים מעצבים בילדותו: "

היה מקרה שהדוד שלי נרצח על ידי הסורים. כאן, בצד השני של הים היה שטח הפקר, מול עין גב. הוא נסע על האופניים שלו אחרי העבודה והם חטפו אותו… הם הכינו מארב, לקחו אותו, חתכו לו את הראש, וחתכו לו את אבר המין, הכניסו בפה כמו שהם יודעים להתעלל, לא פחות ולא יותר, ועזבו את הגווייה. כנגד ברבריות כזו, "אמר בתוכנית הרדיו ההיא "אין לך מה לעשות. רק להשיב בנשק. זה היה חלק ממערכת השיקולים שהיו לי, ללכת דווקא לריאלי (ביה"ס הריאלי בחיפה. א.ב.כ) ולפנימייה הצבאית שהייתה שם. בעניין הזה היה לי זיכרון ילדות יותר רציני. זה היה כשהייתי בן שבע או שמונה. הייתה הפלישה הסורית לעמק הירדן והם הגיעו בסך הכול עם כלים די עלובים, כלי מלחמה די עלובים, הגיעו עד צמח ודגניה… האווירה כאן, של המבוגרים, הייתה אווירה של היסטריה. היסטריה אמיתית. לא אווירה של נשים או של זקנים אלא של גברים במיטב אונם, במיטב שנותיהם… לנו, בתור ילדים במושבה, לא הייתה בכלל בעיה. אנחנו עשינו את כל המלחמות, משחקי המלחמה, מאז שנולדנו. ומה זאת אומרת מישהו בא אליך הביתה? אתה צריך להשיב לו. היישוב לא היה מוכן לזה. היישוב כאן בעמק הירדן ואני מניח שכל היישוב בארץ ישראל. פינו אותנו לתל אביב. אני התפניתי לתל אביב. ושם חגג עם ישראל. חגג בשדרות רוטשילד ובשפת הים היו גברים צעירים במיטב שנותיהם ואכלו גלידה בויטמן באלנבי, המון עם, המון רב. המעבר החד הזה ממקום למקום הראה לי בדיוק למה אנשים לא מוכנים, לא מוכנים מבחינה נפשית, להילחם. ולמה כשבאה המלחמה הם מקבלים את זה בצורה כל כך קשה… לשום מלחמה לא היינו ערוכים…"
איתן איתן היה ערוך למלחמה, כל חייו. הוא שרת בשייטת 13 למעלה מעשרים שנה ולקח חלק פעיל מאד בקרבות רבים. עיסוקיו בחיי היומיום שימשו, כמובן, כחומר מרכזי גם ביצירתו: האדמה, המלחמה והאמנות עצמה.
במחזור השירים "טרף רפאים", הפותח את הספר "ארץ אמור" (ארץ העם האמורי- כנעני וארץ המילה. "אמור" מלשון אמירה), מופיעים ששה שירים העוקבים אחר מהלך חייו של סלוא, בן דמותו השירי או האלטר-אגו, אם תרצו, של איתן. סלוא (הנקרא כך על שם ראש שבט שמעון המקראי, אביו של זמרי שהיה לדמות מקוללת במיתולוגיה היהודית) מתאר את המלחמה כך (בשיר, "המלחמה של סלוא"): "גופי האנשים בחולות לא יקומו.\ יש גופים שדממו בחסד פתאם.\ יש גופים שדממו בעוית לא נגמרת.\ יש גופים שלמים. יש גופים חתוכים.\ יש גופים מעוכים. יש גופים שרופים.\ גבורת שמש על הגופים.\ ארץ שמים על הגופים.\ פתח בה תלם." תיאורים מהסוג הזה-וקשים מאלו- חוזרים ונשנים בשירתו של איתן.
"הוא קרע לנו את התחת כמו שאיש לפניו או אחריו לא עשה זאת. אחר כך סיפרו לנו שזהו איתן איתן. האיש שאיננו מפסיק עד שהאחרון נשבר. אמרו לנו שאין אצלו שום דבר ממין של תמיכה בנחשלים או סחיבת פדלאות. מי שנופל מתגלגל הצידה ומגיע בכוחות עצמו לבסיס או לבקו"ם." כתב העיתונאי רן אדליסט בראיון שקיים עם איתן ב-83 ושנתפרסם במגזין המנוח "מוניטין".
אדליסט היה חניך של איתן בשייטת ומשם צמחה ביניהם ידידות ארוכת שנים. בכתבה ההיא, אדליסט בעיקר נזכר בסיפורים הרבים מתקופת הסדיר שלהם ומרבה להתנצח שם עם איתן על תפיסת עולמו הפוליטית-מדינית-חברתית, שאותה מתעקש אדליסט להגדיר כ"כנענית". אדליסט היה חבר של איתן אך לטענתו, לעולם לא הצליח לרדת לעומק דעתו של חברו ובאותה הכתבה הוא מתוודה "הכי פשוט בעניין איתן זה לקטלג אותו אי שם, בין איבן האיום לג'ינג'יס חאן. אבל משהו מטריד אותי. לא רק מפני שהוא חבר שלי, או משום שאני מסרב לקחת אותו ברצינות גמורה. או משום שתוכניתו, למעט הדם, שברי העצמות וקרעי הבשר, מקבילה פה ושם לתוכנית המרחב השמי של אורי אבנרי- משהו מטריד אותי משום שאני מכיר אותו ככזה ההולך עד הסוף… הוא נלחם על האדמה הזו ועובד אותה כמו עבד וכמו כובש, ולמשחק הבנאלי והמבעית עם המוות, הנלווה לתהליך הזה, הוא מקנה גוון של פאטליזם עמוק".

ואכן, למוות היה מקום מרכזי בשירתו של איתן וקשה לנתק את העיסוק הזה מחייו, ממותו וממה שקרה למשפחתו לאחר מותו.
פרט לאדליסט היו לאיתן כמה וכמה חברים מעולם הכתיבה. אמנם, לא זכה להכרה רחבה מספיק אבל בקרב חוגים מסוימים, הפך איתן איתן לשם דבר. מבקרים מסוימים (כמו הסופר משה שמיר) הללו את כתיבתו ואחרים (דן עומר) סלדו ממנה. על כל פנים, ידידים מצא לו דווקא באנשי הספרות המבוגרים ממנו עזריאל אוכמני וזרובבל גלעד, אנשי ההתיישבות העובדת של תנועת הפועלים הארצישראלית. דווקא מאורי צבי גרינברג ואוריאל שלח (יונתן רטוש), אומרים שהתרשם כאנשים "לא נעימים" ועל אף אי איזו קרבה רעיונית, לא נקשרו ביניהם יחסי ידידות של ממש. על כל אופן, מסיבות כאלו ואחרות, נשאר איתן איתן דמות מודחקת בתודעה הישראלית. אולי בשלה השעה לבטל את ההדחקה הזו ולקרבו אל המקום הראוי לו ברשימת הקנונית של השירה העברית החדשה.

המוות של סלוא


"בני בני הם חלק ממה שאני\ ואני אינני חלק מאבותי אני\ חלק מאדמותי שחורות המוות\ תובעות עצים, עולות… המתים לא יעשו שום מהפכה\ אבל מתים עושים את כל המהפכות.\ אם תבוא מהפכה תבוא מהפכה בגלל המתים\ בגלל שמתים תבוא מהפכה\ כדי שלא ימותו תבוא מהפכה."
(מתוך השיר "אדמות חמות". הספר "ארץ אמור". איתן איתן)

שנתיים לאחר שנפטר איתן איתן ממחלת הסרטן, בה לקה (כמו לוחמים רבים מהשייטת) ככל הנראה עקב הצלילה במימי הקישון, הלך לעולמו, בתאונת דרכים, בנו הבכור אסר איתן. בן שלושים היה במותו. אסר המשיך את דרכו של אביו, הן כאיכר והן כלוחם שייטת. בנו הצעיר, נבו איתן, אלוף ישראל בחתירת קיאק ואלוף העולם לנוער בספורט זה, מי שהיה ההבטחה הישראלית הגדולה בשדה האולימפי, הלך לעולמו שלוש שנים לאחר מכן, כשהתהפך עם טרקטור חדש בשנת 1996.

 בטווח של כחמש שנים, איבדו בנות המשפחה, האם והאישה ענת והבת שירה, את כל הגברים במשפחה.

לכן, בפעם הראשונה שנסעתי עם אשתי לבקר אותן, נסעתי בלב כבד, מלא חששות. המפגש עם אנשים שעברו טרגדיה נוראה ושטנית שכזו, שחוו את הכאב הבלתי נתפש הזה, כאב שלא ניתן להגדיר בניסוח, המפגש הזה הילך עלי אימים. לא ידעתי למה לצפות. איך להתמודד עם זה.
הגענו לקראת ערב, ביום חם במיוחד של הקיץ החולף. חנינו בצל העצים וטיפסנו בשביל חלוקי האבן המוליך אל הבית בינות לצמחייה רבה. האנשים שפתחו לנו את הדלת מוטטו מיד את חומת החששות והאי נעימויות.
אחרי כוס קפה, אכילת מנגו טרי ונהדר ממטעיהם (כאן המקום לציין שאיתן חזה, בין השאר, את הבעיה האקולוגית והיה מחלוצי החקלאות האורגנית בישראל) הגישה לי ענת איתן את שלושת ספריו של בעלה ואני בחנתי אותם במשך שעה ארוכה, מתרכז בעטיפות היפות ובמלים היפות עוד יותר. הנה, הספרים האלו עם השמות המיוחדים, מלאי ההוד וההדר שלהם, מונחים לפני אחרי שחיכיתי למעלה מעשור להסתכל בהם.
מהר מאד עשינו סיור בחדר העבודה של איתן, בספרייה הענפה שבבית ובתמונות שלו ושל בניו, אסר ונבו. מהר מאד הבנתי גם שבנות איתן לא ממש נפרדו מבני המשפחה והם עדיין חיים ביניהן בדרך בלתי רגילה שלא מזכירה אף משפחה שכולה שיצא לי אי פעם לפגוש. קשה להסביר את זה. פשוט צריך לעשות סיור במטעי המשפחה, מטעי הדקלים ופירות התמר שלהם, מטעי המנגו, הזיתים והפפייה, רק אז אולי אפשר להתחיל ולנסות להבין את נוכחותם העזה של בני איתן המתים בארץ החיים של בנות איתן.
אחרי הסיור בשטח, בנוף שאיתן איתן עיצב במו ידיו, חזרנו אל הבית והקשבנו לאותה תוכנית רדיו עם יהודה גורן. ענת איתן לא הסכימה איתי שאיתן היה כנעני. את דעותיו והשקפותיו, אמרה, תנסה להבין מהקלטת ששמעת ובעיקר מהשירים עצמם.

" אין לי את הכלים הלשוניים להסביר לך את איתן. אם הוא היה כאן והיית שומע אותו מדבר, היית יכול להבין הרבה יותר, היית לומד הרבה יותר. אני לא בנויה להסביר את איתן. אולי שירה, בתי, יכולה. " אבל גם שירה, בתו של איתן ואמם של הנכדים, אדר וסלה, טוענת שאינה יכולה בשפתה הדלה להסביר את אביה ואת יצירתו. באופן כללי יצא שרוב האנשים אליהם פניתי בעבודה על הכנת הכתבה הזו בין אם היו אלו אהרן אמיר, רון מיברג, חברים מהשייטת ובעיקר ענת ושירה איתן, כולם העדיפו לדבר פחות ולהפנות אותי אל הכתבים עצמם ולתת לאיתן לדבר דרכם. או שהפנו אותי לטקסטים שהם עצמם ואחרים כתבו אודותיו. כנראה שהדבר מבטא משהו בקשר לאופיים של אנשים אלה ולאופיו של איתן איתן בעצמו: אלו אנשים של מעש, לא של דיבור. השירה עצמה, הכתיבה עצמה, היא בגדר מעשה קונסיסטנטי ולכן היא מותרת. להכביר במלים סתם? בשביל מה.
ביום המחרת הלכנו לבית הקברות של כנרת. גדולים ורבים קבורים שם, מרחל המשוררת וברל כצנלסון ועד נעמי שמר. אבל, המראה הנגלה בחלקת הקבר של משפחת איתן הוא מצמית. שלוש אבני בזלת גדולות שחורות, כאילו נלקחו הישר מתוך אחד משיריו של איתן, מונחות שם בשורה ועליהן צרובים ריבועי אבן קטנים ולבנים. על ריבועים לבנים אלו מסותתים השמות והתאריכים, זה הכול. כל כך מתאים לאיתן ובניו, התמונה הזו, של שלושת אבני הבזלת הכהות והקשוחות הללו. מאז ביקורנו הראשון, איפשהו באמצע הקיץ, חזרנו וביקרנו אצל המשפחה עוד פעמיים. בפעם האחרונה הגענו, אשתי ואני, לעבוד בגדיד עם אנשים שהכירו את בני המשפחה וכאלו שרק שמעו עליהם, כמונו, אך אימצו בחום את זכרם.

אהבת סלוא

"ערגתי ממלאת את הלילה\ געגועי ממלאים את הלילה\ ממלאים את הטל\ ממלאים את הדם\ ממלאים את אגלי הטל, הדם\ געגועי הם ערגתי\ מצע גדול כל חי"
(השיר "ערגה". הספר "שירי האלף ושירים לבני אדם". איתן איתן)

צוואתו של איתן איתן לבני משפחתו: משק גדול ומצליח, אולי הרציני ביותר במושבה, ושאינו מושתת רק על תאוות בצע אלא בעיקר על אהבת האדמה עצמה, אהבת הצומח, אהבת החי.
לצד עיסוקו המתמיד והעיקש במוות, לצד ההתמודדות הזו עם האיום הגדול מכולם, המוות, התמודדות העושה משורר למשורר גדול, לא הפסיק איתן איתן גם לאהוב. באמתחתו שירי אהבה רבים לאישה בחייו וכמובן, לארצו. חשוב לציין כי איתן היה צמחוני מתוך אידיאולוגיה והשתדל לפגוע כמה שפחות בכל יצור חי. האם היה תאב מלחמה?

"במלחמה אין שום דבר חיובי," אמר איתן בתוכנית הרדיו ההיא והוסיף, "היא חלק מהחיים. עד היום זה דבר שלא נמצא, במתכונת שהחברה האנושית מכירה אותו, הוא לא נמצא לא בעולם הצומח, לא בעולם הדומם, ולא בעולם החי, ולא בעולם הדגים ולא בעולם המעופפים, זה נמצא רק בחברה האנושית שבני אדם הולכים והורגים בני אדם אחרים, כציבור. כצבורים. לא למטרות קיום פיזי. זה נמצא רק בחברה האנושית ואין בדבר הזה שום דבר חיובי אבל זה חלק מהחיים של בני אדם… אני כהורה, אם הייתי רוצה להציל את חיי ילדי, הייתי צריך לקחת אותם מארץ ישראל. ארץ ישראל היא המקום המסוכן ביותר לציבור בני אדם כדי לגור בו, כדי לגדל בו ילדים… כולנו בדיוק כמו אברהם. אלא שאברהם לקח את המאכלת והחזיק אותה ביד. אנחנו לא מחזיקים את המאכלת ביד אבל במובן המהותי אנחנו עושים בדיוק את מה שאברהם עשה… בוא נגיד שהסיפור הזה לא התרחש במציאות אבל הוא מתרחש במציאות יום יום, אנחנו עושים את זה".

הוא ממשיך ומסביר שם שכדאי לנו כחברה להסביר לעצמנו ולבננו את פשר העקדה הקולקטיבית הזו שלנו ונגדיר לעצמנו את מטרות הישארותנו כאן, על אדמה זו כאומה. "אחינו דוברי הערבית" אומר שם איתן על הערבים, כך כינה אותם, הגדירו לעצמם טוב טוב את מטרותיהם כאן ולכן אנו עלולים להפסיד במלחמה הזו. איתן אמנם חלם על השתלבותנו יחד, ערבים ויהודים, בני כל הדתות, בטריטוריה הגדולה של ארץ ישראל ההיסטורית ולמזלו לא זכה לראות מה קרה לארץ זו, ולחברה זו, בעשרים ומשהו השנים שחלפו מאז הקלטת תוכנית הרדיו ההיא. מה שכן נשאר פה אלו השירים שלו. והמטעים.
משנסתיים יום העבודה האחרון בגדיד, התיישבנו כולם לאכול ארוחת בוקר דשנה ומעולה שהכינה לנו ענת. אכלנו בשטח, ישובים על מחצלות בינות לעצי הדקל שאיתן נטע כאן בעבר. השמש יקדה, אותה שמש חזקה וקופחת של עמק הירדן, אותה שמש אדומה של ארץ אמור מהשירים לבני אדם שהשאיר לנו המלך האסור ברהטים, איתן איתן.

 

איתן איתן.

 

קישורים רלבנטיים  

איתן איתן בויקיפדיה

איתן איתן בלקסיקון הסופרים

ספר של איתן איתן

 

איתמר בן כנען בלקסיקון הסופרים
איתמר בן כנען בויקיפדיה

 

התנועה הכנענית

יפים הם הלילות בארץ כנען

 

 

 

נמרוד מאת פנחס דנצנגר .

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ירדנה אלון  ביום פברואר 24, 2008 בשעה 9:08 am

    שנעשו כאן

  • נטלי גוטמן  ביום פברואר 24, 2008 בשעה 5:02 pm

    השתלשלות של חלום מוחשי של המחבר איתמר בן כנען הממלא בחיים לזמן בלתי-מוגבל.

    "גדל נפש בעולם של צנורות קלים, אנשים\ קטנים",

    מחזיר להתחלות קשות של פתרונות אידאליסטיים,
    ספרטניות נוגעת ללב.
    שירה ומלחמה,
    שילוש איתן ואיתן,
    של תושבי הארץ,
    של תקוות בלא זיו,
    גדרות קשוחות,
    .אין לזה סוף

  • האיש שבא לצחוק  ביום פברואר 24, 2008 בשעה 11:25 pm

    יצירת המופת "פתוחה" מאת איתמר בןכנען.
    רצוי בקול בכיתה הפילוסופית-פיוטית.

  • עודד ישראלי  ביום פברואר 27, 2008 בשעה 5:04 am

    מאחר שאיני מבין גדול בשירה, אתייחס בתגובתי רק לשורות האלו שבראש הפוסט:

    "ומשורר זה איש אדמה מובהק סימן יותר מכל אחד אחר בחייו את האידיאלים של אנשי התנועה "הכנענית" שאליה השתייך, אידיאלים של חזרה לאדמה ולטבע ויצירת אדם עברי חדש."

    הנושא, אפוא, מוכר… אבל, נקודה מעניינת שנחשפת פה היא, שבבסיס ההנחה של "הכנענים" החדשים הזהות ה"יהודית" התחברה לגלות ולדמותו של "היהודי הנודד" ואילו הזהות ה"כנענית" התחברה לשורשיות ולאדמה…

    זה עצוב , אבל גם מצחיק:

    זה עצוב בגלל שנראה ש"הכנענים החדשים" בעצם אימצו את הסטיגמה האנטישמית שראתה את היהודי כמעין סוחר-נוכל נודד וחסר שורשים, וזה מצחיק משום שבמקור היו היהודים עם של עובדי אדמה – לעומת ה"כנענים" שהיו ברובם יורדי ים וסוחרים ממולחים שהקימו מושבות מסחר לאורך כל חופי הים התיכון בואך טוניסיה (קרתגו).

    מי שזכה ללמוד ארכיאולוגיה יודע שההבדל בין ה"כנענים" – קרי התושבים שישבו בתקופת הברונזה המאוחר בכנען – לבין המתנחלים הישראלים שצצו בראשית תקופת הברזל הוא, שאלו הראשונים (ה"כנענים") ישבו בערים עשירות לאורך החוף ולאורך נתיבי המסחר, ועסקו בעיקר ביבוא ויצוא והובלת שירות ואניות סוחרים ממצרים לאסיה הקטנה מסופוטמיה, ואילו אלו האחרונים (אבות היהודים) התנחלו בכפרים דלים וחוות קטנות באזורי ההר, ועסקו בעיקר בחקלאות ומרעה…

    הקללה הגדולה ביותר של היהודים כלפי הכנענים היתה העובדה שנחשבו לסוחרים רמאים – שנאמר: "כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב" (הושע י"ב 8) – ואילו הקללה הגרועה ביותר עבור היהודי עצמו הייתה הגליה וניתוק מאדמתו, וחזון הגאולה היה השיבה לאדמה – שנאמר:

    "הנה ימים באים, נאם-יהוה, ונגש חורש בקצר, ודרך ענבים במשך הזרע; והטיפו ההרים עסיס, וכל-הגבעות תתמוגגנה. ושבתי, את-שבות עמי ישראל, ובנו ערים נשמות וישבו, ונטעו כרמים ושתו את-יינם; ועשו גנות, ואכלו את-פריהם. ונטעתים, על-אדמתם; ולא ינתשו עוד, מעל אדמתם אשר נתתי להם – אמר יהוה אלהיך." (עמוס ט 13 – 15).

    והנה כי כן, שוב אנו רואים עד כמה חזק ההיסטוריה יודעצת לצחוק על הבורים שאינם מכירים אותה – ואתם: שלא יעבדו עלייכם! מעכשיו אימרו: "כנעני=סוחר ורוכל; יהודי=אדם שורשי הנטוע על אדמתו"…

    עובדה – היהודים נשארו נאמנים לאדמתם במשך אלפיים שנה אחרי שגלו ממנה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: