פרידה מאהרון אמיר

Aharon Amir

הופיע באתר NRG

ב-28 בפברואר 2008  נפטר הסופר המשורר, המתרגם, המסאי והעורך, איש אשכולות בעל אופי נדיר, אהרון אמיר. בן שמונים וחמש היה במותו.  

 

היו שקראו לו "הכנעני האחרון", משום שלכאורה הוא היה האדם האחרון שהמשיך להאמין בכל לבו ברעיונות "התרבות האחרת" שנוצרה בארץ ובאידיאולוגיה של אנשי התנועה הכנענית, אותה קבוצה קטנה ומשפיעה ששהתקבצה בשנות ה-40 מסביבו של המשורר יונתן רטוש  (1908 -1981), המוכר גם בשמות  אוריאל שלח ואוריאל הלפרין. אידיאולוגיה זו קבעה כי בארץ נוצרה תרבות עברית שבעבר הייתה חלק מהמרחב הכנעני. אהרון אמיר היה לאורך כל חייו הבוגרים אחד מנאמניה ונושאי דברה של אידיאולוגיה זו. רוב חבריה האחרים נטשו אותה מכבר ואימצו לעצמם רעיונות עדכניים ועכשוויים יותר.

 

יתכן ועובדה זו קשורה באמת פשוטה, לאחרים מורכבת, שרבים מאתנו מסרבים להטות לה אוזן גם כיום. כשמדובר במרחב כנעני מדובר גם ברב-רובדיות מבחינת האמונות הדתיות השונות, שיצרו תמונת תרבויות מרחביות שונות מזו במרחב הכנעני העתיק, שכיום נתון כמעט לשליטה מוחלטת של האסלאם שדרכו ידועה וכך גם התייחסותו למי שאינו מאמין בנביא. החלק המוצק יותר בגישה הכנענית דיבר על תופעה שהיא נדירה בתולדות ההיסטוריה האנושית, צמיחתה מחדש של תרבות בת אלפי שנים שנמצאה זמן רב בהקפאה. מגישה זו צמחה גם תפישה שכאמור אהרון אמיר שהלך בימים אלה לעולמו ייצג אותה בנאמנות לאורך חייו עד לדקויות מעוררות השתאות.

 

גם לאחר שהמציאות המרחבית התבררה כמוטעית (אלא אם יתקיים תהליך היטמאות מוחלט באסלאם ובתרבותו,)  נשאר אהרון אמיר משוכנע שלא רק שהוא צודק אלא ששיטתו מנצחת והעם העברי "הכנעני" שכל קשר בינו ובין העם היהודי המפוזר בתפוצות הוא מקרי בהחלט, קם והוא חי וגאה בארץ ישראל הלא היא ארץ כנען, ולחיזוק אמונתו העמוקה המציא גם הוכחות משל עצמו. בהתאם לאידיאולוגיה זו ראה עצמו אהרון אמיר לא ככנעני האחרון אלא "העברי הראשון", עובדה שאפשר להתווכח עליה, אבל היא קיימת בתפישת רבים ולא רק כאלה שמזוהים עם "הכנענים", תואר המיוחס ללשונו השנונה של המשורר אברהם שלונסקי, בעוד שהם עצמם בצאתם לדרכם קראו לזרם המחשבה הזה "תנועת העברים הצעירים".

 ראיתי את אהרון אמיר בפעם האחרונה בערב הפומבי האחרון שלו יום הולדתו ה-85  שנערך בבית ביאליק, ושוב חשבתי על הפרדוקס הגדול המתקיים בתפישת עולמו. שהתחיל דרכו כאנטי ממסדי וגמר כאוכל מכף ידו של הממסד.

האירוע החגיגי הזה התקיים במתחם בית ביאליק בערב גשום וציפיתי למצוא אולם חצי ריק, שהרי כמה אנשים יבואו לחגוג את יום הולדתו של משורר, עורך ומתרגם זקן ואנטי ממסדי כל חייו? מעין מורד נצחי שתורתו היא מאור עיניו? והנה הסתבר לי עד כמה טעיתי בהערכה זו ומצאתי אולם שהיה מלא וגדוש עד אפס מקום ועוד  אנשים רבים התגודדו בחוץ בגשם השוטף, שלא יחמיצו מלה מהנאמר עליו, על פועלו התרבותי העשיר, על השקפת עולמו כאיש עברי – על הכול מכל הקשור בו ובעשייתו היצירתית המקיפה.

 מסתבר כי אהרון אמיר היה ונשאר דמות רלבנטית לחלוטין לרבים גם בגיל 85. הקהל הזה שגדש את האולם מקיר לקיר ייצג את הפרדוקס הגדול שבאישיותו ופרקים לא מעטים מהקריירה של אהרון האמיר, שדומה ומנינו מלוא כתריו ותאריו. זהו האיש החוץ ממסדי שתמיד נשמר מחיבוקו של הממסד, ובעיקר הכוונה לממסד הספרותי. אחד מהישגיו הבולטים, כמעט מהפכניים בממשות, היותו האיש, והוא כמעט לבדו, שהעניק לספרות העברית ממד חדש על-ידי כך שהטביע במידה רבה את חותם עריכתו על מיטב סופרינו כיום באמצעות כתב העת שלו "קשת". אני מתכוון לאלה שעומדים במרכז הסצינה הספרותית שלנו היום, עמוס עוז, א.ב.יהושע, יהושע קנז ועוד אחרים ורבים. כל אלה זכו לקבל מידיו את כרטיס הכניסה שלהם לעולם הספרות. האם היו אלה מגיעים להיכן שהגיעו אלמלא הוא? אין ספק שכן. אבל הוא יישר להם פיתול מיותר, הוא הקפיץ אותם כברת דרך שהיה נדרש יותר זמן לעשותה וכיוצא באלה. ניתן לומר שהודות לו שינה פני דורות בספרות העברית שלא על-פי הכללים שהיו מקובלים עד אז.

 

מה שהרבה פחות ידוע לרבים ממוקיריו ומוקירי יצירתו היא העובדה שאדם זה ששמו הפך סינונימי לספרות איכותית שאותה גיבה בכתבי העת שלו ובתרגומיו המעולים היה גם בין האנשים שיצרו כמעט יש  מעין את הספרות הקלה, ("הכנענית"?)  ופעל במחוז זניח זה במשך שנים לפני שהתחילו לזהות בו סימנים של איש ספרות "גבוהה"  השואף להגיע לפסגתה ולשם כך מקדיש לקידום ספרות זו את כל חייו.  אי-אפשר לומר את זה על אף אדם אחר.

 

פגשתי אותו לראשונה כאשר ביצעתי מחקר על  תעלומה: בארץ-ישראל התפרסמו מאות חוברות "מקוריות"  בעברית שהתמקדו בעלילותיו המרתקות והפופולריות להדהים של טרזן איש הג'ונגל, מבית הלורד גרייסטוק אותו יצר במקור הסופר האנגלי אדגר רייז בורואוז (1875 – 1950). ברור היה שלא הוא זה שכתב את החוברות שהופיעו ב"הוצאת הקרנף" וגם בהוצאות אחרות, ושם מחברן נודע כיובב. כאמור, איש לא ידע מי יצר את החוברות האלו ומי עמד מאחוריהן אם כי השערות לא חסרו. היות ונושא זה נמצא במחוז ספרותי הנחקר על-ידי זה שנים רבות, התחלתי לבדוק מי היה אותו יובב ומהי אותה "הוצאת הקרנף". מסתבר כי למרות שהאמנתי כי דרכי תהיה סלולה לפני התברר כי נקלעתי לתעלומה מסובכת, ומספרם של אלה שידעו משהו על הפרשה הזאת היה קטן. יתכן ודווקא קשיים אלה חיזקו אותי במאמצי להגיע לשורש דבר. לבסוף הגעתי אל פיתרון התעלומה כשהתברר להפתעתי כי יובב איננו אלה אהרון אמיר שהסכים לאחר היסוס "להודות באשמה".

במהלך התחקיר והשיחה שקיימתי אתו התברר כי היה זה רעיון שנולד בבית היוצר  העשיר ברעיונות של אמיר להוציא לאור חוברות טרזן הארץ-ישראליות, ולשם-כך גם המציא את מחברן, אותו יובב אלמוני ולא נודע עד אז, שם בו בחר בגלל הגוון העברי למהדרין שלו, והוא גם גם ערך את החוברות הראשונות על טרזן שהתפרסמו ב"הוצאת הקרנף".

 

 אהרון אמיר, כך התברר, הוא גם זה שיצר סדרה מקבילה על פיראטים, שודדי ים שהסעירו את דמיון הקוראים הצעירים בשם "קפטין בלאד", המשוטט באוקיינוסים על ספינתו ה"קפריקורן",  שאת הרעיון לה קיבל אמיר משמועות בדבר רכילויות שהסתובבו במשפחתו כאילו אחד מאבות המשפחה היה יורד ימים, פיראט אמיתי. כך או אחרת היה זה אהרון אמיר שכתב כמה חוברות ושאב את עלילותיהן מדמיונו ואילו את שאר החוברות כתבו ידידיו מ"תנועת העברים הצעירים", אנשים כמו עמוס קינן, אלישע גת, שמעון צבר ואחרים. כתיבה שנעשתה לא לשם אידיאולוגיה כלשהי לבד מסיפוק הצרכים הקיומיים הכי בסיסיים של כל המעורבים, שמעולם לא התכוונו לראות בעשייה זאת את תפארתם, והמשכם יוכיח.  

 

למרות זאת דווקא אהרון אמיר התעקש לספר שכל זמן שערך את הסדרות האלו וכתב עבורם מאמרי עורך לבני הנוער המרובים שקראו אותם, הוא עצמו נהנה מהן הנאה רבה וחש שהוא תורם באמצעותן משהו חדש לנוער של התרבות הישראלית הצומחת. מכבר התגבשה דעתי שבדמותו של טרזן שאותה אמיר ועמיתיו יצרו בחוברות, באו לביטוי  כמה וכמה מהאידיאלים של התנועה הכנענית, השקפות שניתן לפרשן כגוזרות גזירה שווה בין התינוק המיותם והשייך למשפחת אצולה בריטית וזכה לחיות ולגדול בג'ונגולים האפריקנים הודות לקופה, שימפנזה בשם קלה, לבין העברי החדש הרחוק ככל האפשר מהיהודי הגלותי, זה הקרוב לאדמה לטבע ולבעלי החיים, ששפתו לא אידיש ולא כל שפה אחרת, אלא שפת אבות אבותיו במרחב השמי, או אם תרצו, הכנעני.

 

הוא לא הכחיש .

 

"אבל תיראה,"  הוא אמר בהדגשה, "זה  היה דבר משני מאוד בחיי ולא צריך לעשות מזה  עניין. .אני בהחלט לא רוצה  שעל קברי יכתבו למשל, כאן קבור שהאיש שיצר את חוברות העבריות של טרזן וקפטין בלאד. אני מקווה שתזכור כי  יש דברים אחרים בחיי שבהם אני גאה  הרבה יותר."

 

ללא ספק היה גאה יותר מכל בחוברות כתב העת "קשת" שאותו החל לערוך כמעט מיד לאחר שהתנתק מחוברות טרזן. המגזין הספרותי שלו הפך לאחד משני כתבי העת הספרותיים המשפיעים ביותר של מדינת ישראל (השני היה "עכשיו" של גבריאל מוקד), ובמהלך קיומו כאמור התגלו וטופחו בו יוצרים חשובים רבים. אהרון אמיר הוא יוצא דופן ואולי אף יחיד במינו בעולם בכך שאדם שהיה בין יוצרי הספרות הקלה של ישראל "הפך מיד" לאחר מכן לאחת הדמויות המרכזיות והמעניינות ביצירה של הספרות הגבוהה שלה. ויש לזכור שהוא עשה זאת כשהיה אדם שראה את עצמו במידה מסוימת כלא שייך אליה, כמנודה בידי הממסד הספרותי.

 

כמה וכמה פעמים הפליא לעשות אהרון אמיר בחיי היצירה הארוכים שלו. בשנים האחרונות ביצע קאמבק מדהים כאשר בשנת 1998 הוציא לאור מחדש המשך ל"קשת" הוותיקה שלו, וקרא לה "קשת החדשה". במסגרת זו יצאו עד כה 22 גליונות בסדירות נדירה מאוד בתחום התקיימותם של מגזינים ספרותיים, ולמעשה זהו כתב העת הספרותי המוערך ביותר כיום, ועל חשיבותו ותרומתו ליצירה הישראלית עוד ישפכו הרבה מלים בשנים הבאות. כבר כיום ניתן לומר בוודאות שאהרון אמיר שפעם נחשב לחלק מקבוצת "המנודים" הספרותיים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלית, אדם שקשה לתאר את גודל החוב שחבים לו, למרות שזכה בפרס ישראל לתרגום. כאן ראוי לציין כי כוחו בעריכה ובתרגום לדעת רבים היה שלם יותר מכוח יצירתו המקורית. בתרגומיו התגלה לכל הדעות כאחד מחשובי המתרגמים שהיו לנו. לעומת זאת בפרוזה שלו הפתיע בחולשתו ושירתו לא הייתה נזר תפארתו.

 

חשוב להזכיר כי ערנותו לגבי הנעשה מחוץ לכותלי דירתו ומקום מגוריו ברמת-אביב הפליאה עד ימיו האחרונים. כמעט ולא היה אירוע תרבותי שהוא לא הופיע בו, אם כמשתף פעיל או כצופה.

 דיברתי  איתו בפעם האחרונה כאשר בא לערב ההשקה של מוזיאון הקריקטורה והקומיקס לפני כחודשיים בחולון. הוא הסתכל בהנאה על הקריקטורות והתמונות התלויות על הקירות ונזכר שגם הוא בחוברות "קשת" בשנות השישים עסק בכיסוי תחומים שעד אז נחשבו ללא ראויים לדיון רציני, כגון שבועון "קולנוע" של משפחת קומרוב, וחזר במחשבתו לאותן חוברות טרזן שערך בשנות הארבעים והחמישים שבמידה מסוימת בישרו בואן של אותן חוברות הקומיקס שהמוזיאון משמר.

 

"אתה יודע מה" אמר לי אמיר, " אולי התרומה שלנו גם באותן חוברות נחותות שהוצאנו רק בשביל הכסף הייתה יותר גדולה ממה שחשבנו, אם זאת התוצאה".   

 

 האיש שפעם היה מנודה ספרותי חלק מקבוצת מנודים הפך ללב ליבו של עולם הספרות הישראלי אדם שקשה לתאר את גודל החוב שעולם זה חב לו.

פטירתו של אהרון אמיר בנארג
הפטריוט הכנעני :אמנון לורד מספיד

פטירתו בוינט

פטירתו בוואלה

פטירתו בננה

דיון במרקר על פטירתו

דיון בקולמוסנט

רועי ארד מראיין את אמיר

אורי פז מראיין את אמיר

קורינה על אהרון אמיר

כנען זה כאן שירי לב ארי מראיינת את אמיר

ישירי לב ארי על יום ההולדת ה-85 של אמיר

המסתורין של אהרון אמיר

. יפים הם הלילות בארץ כנען

Aharon Amir

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ירדנה אלון  On מרץ 4, 2008 at 2:00 pm

    אין ספק שמותו הוא אבידה לתרבות הישראלית המתהווה, תרומתו הייתה מרובה והזמן רק יוכיח זאת.
    למרות שהיו לי אי אלו חילוקי דעות אידאולוגיות עם האיש (לא יצא לי לפגוש אותו השיח שלי וחילוקי הדעות היו בדמיוני)אני חשה חייבת מבחינה תרבותית למפעלו של האיש
    ובעיקר את זה שאהרון אמיר היה זה שחשף את ז'קלין כהנוב לציבור הרחב והביא את הגותה לכמה שיותר קוראים
    וכך הוא עשה גם לרבים מן הכותבים שכתיבתם היום נכנסה לפנתיאון התרבות הישראלית אין ספק שנדיבות כזאת וגדלות רוח כזאת חסרים לנו היום וכנראה יחסרו עוד זמן רב שכן כיום למרבה הדאבה יש יותר חוסמים לכותבים טובים מאשר חושפים לכותבים טובים

  • חוב"ב  On מרץ 4, 2008 at 2:22 pm

    מודה בהיכרות מה עמדו ושמח בספרים הנושאים הקדשתו המצויים בספרייתו.ומצטער על לכתו.

    מבחינה אידיאולוגית רואה עצמו חוב"ב קודם כל כיהודי, אח"כ כבעל דרכון ישראלי, ואח"כ כדובר עברית [כשפת אם] .
    חוב"ב חילוני להכעיס. אך מכיר בגדולתה של המורשת היהודית לדורותיה, ואם יש דבר שהוא מצטער עליו באמת, זה שאינו מכירה לפני ולפנים על כל רבדיה. וזאת בגלל אילוצי ם מאילוצים שונים, זוכה חוב"ב רק לגרד השכבה העליונה. של התרבות הזו. זו שממנה ליפץ וקמרשטין והיילפרין וגורביץ רצו להינתק.
    לאור לקחי השואה [דבר נורא להגיד] יודע חוב"ב שיהודי הוא בעיני ה מסתכל.
    חוב"ב גם יודע שכנעניות היא חזון עיוועים.בעיקר של כאלה שמשא ה דורות כבד על כתפיהם. את הסופר ואת המתרגם אוהב חוב"ב. וזוכר לטוב.

  • האיש שבא לקרא  On מרץ 7, 2008 at 12:38 pm

    לדפי התרבות וספרות של הארץ מהיום המוקדש ברובו לאמיר. ז.א. כל מיני חשובים מספרים על עצמם בהקשר אליו.קודם כל על עצמם…

    היה מגיע לאמיר שגליון ההספד [נקרופיל] יערך בידי מישהו מוצלח יותר מציפר. אבל זה מה שיש, וככה זה נקרא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: