התיאוריות הפואטיות של יהודה ויזן

 

מכל הדמויות שצצו בעולם השירה העברי בשנים האחרונות דומה שיש מעטים שעוררו חילוקי דעות קשים כל כך ושנאה עזה  וכנה כל כך כמו יהודה ויזן עורך מגזין השירה "כתם " מבקר ספרותי ומשורר .

 זה בגלל יכולת תקשורתית  לתפוס לעצמו כותרות במגזינים ובאתרים , וגם בגלל יכולת מדהימה להעליב את כל מה שזז ( במיוחד אם שמו הוא "הליקון " או "אמיר אור ") , וגם בגלל יומרנות אדירה לפרסם מאמרים פרוגרמתיים תיאורטיים מעמיקים בתחום השירה שכמוהם לא פירסם אף משורר צעיר מאז ….ובכן מאז מאמר פרוגרמטי תיאורטי  של המשוררים עמוס אדלהייט ואריק א' בשם "שירה חדשה לשנות ה-90  אי אז בשנת 1989  בכתב העת "עכשו " ( כתב עת שויזן דהיום הוא עורך המשנה שלו ).

ומאז ?שתיקה מוחלטת בתחום זה עד שצץ לו משום מקום יהודה ויזן ביחד עם עודד כרמלי.  
אבל ויזן אינו רק מבקר ועורך הוא גם ורואה את עצמו בעיקר כמשורר ,ונשאלת השאלה :עד כמה עומדת השירה שלו עצמו בדרישות התיאורטיות הנרחבות שיהודה ויזן מעמיד ?
ירון ליבוביץ יצא לענות על שאלה זאת במדור ביקורת השירה הקבוע שלו "פסק הדין ".

התיאוריות הפואטיות של יהודה ויזן

ביקורת על שירי יהודה" מאת יהודה ויזן – 

מאת ירון ליבוביץ

יהודה ויזן הוא משורר שמעורר תגובות קיצוניות ביותר. הסיבה לכך היא כנראה שלמשורר הצעיר הזה יש דעות ברורות ונחרצות על אמות המידה של שירה טובה והוא לא מהסס להשמיע אותן בצורה ברורה בכתב העת שהוא עורך "כתם".
טור זה אמור להתייחס לספר שיריו של ויזן שיצא בהוצאת "עכשיו" בשנה שעברה, אולם אין מנוס מלחוות דעה במסגרת טור זה גם על רעיונותיו של ויזן על שירה טובה הבאים לידי ביטוי בשני מסמכים עיקריים:
אחד מהם הוא המניפסט של כתם שיהודה ויזן כתב אותו ביחד עם עודד כרמלי  בפברואר 2006, שבו מפורטת רשימת הכללים שלפי ויזן וכרמלי רק באמצעותם נכתבת שירה טובה. המסמך השני הוא מאמר שיהודה ויזן כתב ביחד עם הדס מרדר בכתב העת כתם בפברואר 2008, בשם "תורת השריגה". מאמר זה הוא ביאור אידיאולוגי של אותם הכללים שמופיעים במניפסט. מה שעומד מאחורי המאמר והמניפסט הוא הרצון להביא את השירה שתתאר את החוויה הרגשית כמות שהיא וכך היא תהפוך לאמיתית יותר. כדי שהיא תהפוך לאמיתית, לפי דעת מחברי המניפסט והמאמר על השירה להיפטר מאמצעים אמנותיים "מלאכותיים" המרחיקים את השירה, לדעת הכותבים, מהחוויות הרגשיות האמיתיות. בין האמצעים שאותם השירה צריכה לזנוח נמצאים למשל השימוש ב"זמנים" הלשוניים עבר ועתיד, ההימנעות משימוש מופרז במילה "אני", השימוש בדימויים, שימוש במוטיבים הלקוחים מן הספרות העברית והעולמית, וכיו"ב.
על יוזמה יומרנית זו, שיהודה ויזן הוא בין האנשים המזוהים איתה ביותר, נמתחה ביקורת חריפה ביותר בקרב אנשי הספרות. נזכיר כאן את הביקורת של אורן עילם שהופיעה באתר של אלי אשד, ואת ההשגות של רועי ארד על כל אחד מן הכללים.
עילם וארד התמקדו בחוסר ההיגיון שקיים לדעתם בשני המסמכים הנ"ל. נוסף לכך קיימת ביקורת מסוג ארסי במיוחד, שהופיעה בין התגובות למניפסט של "כתם". בביקורת הזאת נלקח שיר של יהודה ויזן, שמתחיל במילים "אני רוצה לכתוב עיגול גדול" (עמ' 10), והראו, תוך כדי פירוק השיר לגורמים, איך הוא עצמו לא עומד בקריטריונים שהוא קבע. לשיר הזה עוד נחזור בהמשך.
איני מתכוון לעבור על כל כלל במניפסט או לנתח את המאמר כדי לחלוק או לאשר את הביקורת שכבר נמתחה על הכללים בידי המבקרים הנ"ל. ברצוני להעיר דווקא על עצם היומרה לקבוע כללים לשירה כדי שלא תזייף את החוויה הרגשית האמיתית שהיא אמורה לתאר. כדי להמחיש את דעתי הרשו לי תחילה לציין ניסיון דומה שנעשה לפני כעשר שנים אולם בתחום תרבותי אחר לקבוע כללים ליצירה והוא תחום הקולנוע והיוזמה היא הניסיון של חבורת "דוגמה 95".

תנועת "דוגמה 95"

התנועה "דוגמה 95" היא תנועה קולנועית אוונגרדית שנוסדה בשנת 1995 על ידי במאי הסרטים הדניים לרס וון טרייר ותומס וינטרברג. עקרונות התנועה לפיהם חברי האגודה חייבים ליצור את סרטיהם מנוסחות במניפסטו שלה וגם במסמך הנקרא "שבועת הצניעות". מטרת האגודה הייתה לטהר את עשיית הקולנוע על ידי זניחת פעלולי הראווה השיפורים שמוספים לאחר ההפקה וגימיקים אחרים. בכך ציפו חברי התנועה לאלץ את הקולנוענים להתמקד בסיפור עצמו ובביצועם של השחקנים שבסרט. בין הכללים יש לציין את הכלל "שאת הסרט יש לצלם באתר הצילום עצמו, ללא שום אבזרים המוספים לאתר; הכלל שאומר ש הקול של הסרט צריך להיעשות ביחד עם הצילום; יש צורך להשתמש בתאורה מקומית בלבד ואין ליצור סרטי ג'נר מובהקים. (כל הפרטים על התנועה לקוחים מהערך של התנועה מהויקיפדיה בשפה האנגלית.) התנועה פורקה באופן סופי בשנת 2005. וכיום יש בנמצא אתר אינטרנט שקולנוענים ה"מחוייבים לעקרונות התנועה" כותבים בו.
מטרת התנועה היא אצילית ביותר ומראה לנו על מודעות חברי התנועה לחסרונות הכרוכים בשימוש מופרז בלהטוטים קולנועיים, אלא שבניסיון לציית לעקרונות האלה ניתן לאתר שתי בעיות עיקריות. 1) הכללים כשלעצמם הם נוקשים ביותר, שאפילו הקולנוענים שהיו חברי האגודה מודים שנאלצו לעבור עליהם בזמן הפקת סרטיהם. 2) הסירוב הקנאי להשתמש בפעלולים קולנועיים מחטיא לעתים את המטרה לספר סיפור אמיתי בעל התחלה אמצע וסוף. באופן אישי את הסרט "החגיגה" היה לי קשה לראות בגלל השימוש בתאורה מקומית בלבד, כי הסרט נראה לי חשוך ומטושטש מדי. מה גם שבמאי הסרט הודה שבסרט הזה הוא נאלץ לסגור חלון באמצע הצילומים באתר כדי לשפר את התאורה ובכך הוא עבר על אחד הכללים של המניפסט.

שיריו של יהודה

שתי בעיות אלה עומדות במרכז יצירתו של יהודה ויזן כפי שהיא מתבטאת בספר שיריו. "שירי יהודה "( עכשיו , 2007)  מכל מקום השירים של יהודה ויזן הם בהחלט לא רעים, גם אם הם לא תמיד עומדים בכללים שהוא עצמו קבע.

דוגמא מובהקת לכך הוא השיר "אני רוצה לכתוב עיגול גדול", אותו השיר שפורק לגורמים על ידי המבקרים כדי להוכיח כמה הוא סוטה מהעקרונות של מניפסט "כתם". השיר הזה מדבר על הבעייתיות הכרוכה בקושי של האדם ליצור את דמותו הוא ולהפוך את עצמו לישות אמיתית. הדובר השירי רוצה לעשות את זה פשוט הוא רוצה להתחיל ביצירה כשהוא כותב "עיגול גדול" ולשים בו אותות וצבעים ולתת לו שם. בסופו של דבר, הצרות מתחילות כשהעיגול, כלומר הישות מתחילה להתנגד למה שהדובר עשה ממנה, דבר שמרגיז מאד את הדובר השירי. השיר הוא שיר חזק מכיוון שהוא מתמודד עם בעיה יסודית בצורה לא כל כך שגרתית. אעיז ואומר שהשיר הזה חזק גם בזכות הפעלולים שהוא משתמש בהם. השימוש בפעלולים כשלעצמם אינו רע כל עוד הוא משרת את המטרה העיקרית של שיר שהיא להביא את החוויה הרגשית בצורה הכנה האפשרית. לצערנו אי אפשר לוותר לגמרי על טכניקות אמנותיות.
אכן, השירים בספר, רובם ככולם מנסים להתמודד עם בעיות קיומיות שמתמודד אתם משורר באשר הוא, כמו מהי יצירה, איך לתאר את החוויה הרגשית, במה להשתמש כדי לתאר אותה. ההתלבטות הזאת מתבטאת בשירים בצורה לא שגרתית. למשל בשיר הראשון של הספר המתחיל במילים "יהודה מבקשת להכיל את קִצה" (עמ' 5) משתמש הדובר השירי בלשון נקבה.
אבל לא תמיד האמצעים שבהם משתמש יהודה ויזן מצליחים להעביר חוויה שלמה. הייתה לי בעיה להבין את השיר "שקט" (עמ' 26). חשתי שבשיר הזה היה ניסיון לציית לכללים של מניפסט "כתם". למשל לא היה שימוש במיליות דימוי למרות שהשיר התחיל בדימוי. "אנטארקטיקה, אנטארקטיקה./ שקט, שקט. …" בסוף השיר הקצר והלא ברור הזה יש גם שימוש בזמן עבר, שוב סטייה מהכללים שבמניפסט כתם.
ספר השירים הסגפני הזה הוא ניסיון מעניין להציב בפנינו חוויות שיריות בצורה העירומה ביותר האפשרית, אולם גם שירה המשתדלת להיות חושפנית אינה יכולה לוותר לגמרי על פעלולים אמנותיים.
יש להוסיף, לסיום, שהספר יצא בגרסה תלת לשונית. השירים בספר תורגמו גם לערבית וגם לרוסית. זאת יוזמה מבורכת, למרות שהתרגום של שירים כאלה הוא קשה ולעיתים המתרגמים היו צריכים לעקוף כמה בעיות לשוניות שהתבטאו בשירים ולא תמיד בהצלחה . .

פסק הדין :
יהודה ויזן מסוגל לכתוב שירים ברמה סבירה בהחלט אולם בכל פעם שהוא מנסה לעשות זאת בתאם לתיאוריה פואטית כל שהיא הוא נכשל לחלוטין.

פרטים על יהודה ויזן

יהודה ויזן במגזין הבמה

שירי יהודה :ספר שירה של ויזן

 

אתר "כתם "

המגזין הספרותי "כתם "ושקיעתו של המנחם פריזם  

"כתם " בויקיפדיה

 

צדק פואטי : יהודה ויזן ועודד כרמלי

מלחמת כתבי העת :יהודה ויזן ועודד כרמלי נגד הליקון

 האיום המשפטי נגד עולם הספרות :יהודה ויזן ועודד כרמלי נגד פסטיבל השירה

הוכתם שמם יהודה :ויזן נגד ציפי ששוילי ועודד כרמלי
עד שיצא עשן : יהודה ויזן נגד יחזקל נפשי

 

ככה כותבים שירה :מניפסט של יהודה ויזן ועודד כרמלי 

רועי ארד על מניפסט "כתם "

 

 

תורת השריגה של יהודה ויזן והדס מרדר

כתם על עולם השירה:אורן עילם מנתח את התיאוריה הפואטית של יהודה ויזן  
ויזנטרופיה :אנונימי נגד יהודה ויזן

שאבא כבר ישים לב אלינו :שירה סתיו נגד "כתם"

סוף המודרניזם :אביה בן דוד על שירי יהודה

 

,תגובת יהודה ויזן

 

הספר 'שירי יהודה' ראה אור לפני למעלה משנה, מעט אחרי הופעת מניפסט 'כתם', בגיליון השני. כאמור, כל שירי הספר עומדים במניפסט הראשון וכך גם כל שירי ספרו החשוב של עודד כרמלי 'עורשלד', וכן, גם כל השירים שפורסמו בגיליונות 'כתם' עד כה (להוציא את הגיליון הראשון באשר ל'תורת השריגה', זאת כאמור ראתה אור לפני כחודשיים – ומכאן כי, ניתוח רטרוספקטיבי של הספר 'שירי יהודה' הוא מוטעה ומטעה. הן מניפסט 'כתם' והן 'תורת השריגה' הינם מהלכים נגדיים להליך דקונסטרוקטיבי אשר באחרונה הפך אופנתי באופן מדאיג. יישומן של תיאוריות רליטבסטיות
דוגמת אלו הנפוצות כיום, עשוי ביתר קלות להצדיק אף את הטרור האסלאמי, את השואה או את הכיבוש – ומכאן כי בימים אלו, חתירה לעבר אותה הנקודה
שבה מתגלה בבירור חוסר האפשרויות של הרדוקציה, אותה נקודה אטומיסטית כמעט, אשר שואפת לאובייקטיבזם מסוים, להירארכיה ולשאילה אודות הטיב; אותה חתירה לעבר נקודה זאת היא טבעית ביותר ואף מתבקשת.
אני בהחלט מאמין כי באופן אובייקטיבי ניתן להבחין כי המשפט: "יודע בך אסור להתאהב / אבל שוב מאבד את הצפון" (א.אור, מועד ג"ימל), בנאלי, חיוור משולל כל תובנה סמנטית ביחס ל: "איש האפר הוא מן הסתם גם איש האש" (י.הורביץ, שעת ההתבהרות) הניסיון להגדיר מה היא שירה טובה? או כיצד יש לכותבה? הוא ניסיון חשוב. לא בטפיחות על השכם תתקדם הספרות ולא במחיאות כפיים. שכן,אין זה מקרה כי תור הזהב של השירה העברית צמח בצד תור הזהב של הביקורת. מאידך, ניסוח של מניפסט זה או אחר, אינו מעניק באופן מיידי כוח טוטאלי למחברו, או במילים אחרות, משמרות הסמנטיקה אינן ממתינות בכלי זין שלופים תחת חלונם של כותבי דימויים, או של חובבי אורפיאוס הרבים מנשוא. כפי שאני רואה את הדברים, מטרתו העיקרית של מניפסט היא לעורר שיח – ולשמחתי כזה אכן מתנהל

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • חוב"ב  ביום מרץ 28, 2008 בשעה 8:51 pm

    בםני התיאורטיקן זה כאשר הוא מנסה ליישם תורתו. מטיפים ובעלי הלכה חכמים מסתפקים בלהראות את האור, הם לא דוחפים ידם לאש.

    אין קונים לסיכות.? יש מלאי חדש בבאסטה מימין

  • האנונימי  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 12:57 am

    1) לא אני כתבתי, אני רק ליקטתי את שכתב ויזן. ויזן ודאי לא ירחם על עצמו, כי אם ירחם על עצמו ככותב, מי ירחם על הקוראים?

    2) למסמך לא היה שום קשר לפרשת האפיגון, נגדו יצא ויזן בצדק ובאומץ.

    3) אין לי בעיה עם זה שפריט הדואר שיצא מתיבתי יעבור שינויים. יש לי בעיה עם זה שאותו אפיגון חיפש בגוגל את יהודה ויזן, ובכל מקום בו ניתן היה להגיב – קישר למסמך בצורה שעלולה לגרום לקורא לחשוב שהאפיגון הוא זה שכתב. טוב נו, אפיגון או לא?

    4) ברור לכולם שלאפיגון אין את הכישורים לערוך את דבריו של ויזן או להעמיק ולקרוא את תורת השריגה עד סיומה. למרבה הצער היו לו הקישורים להפיץ גירסא בוטה של הדברים.

    5) אני בעד ויזן ומקווה שהניתוח הזה יסייע לו לא לשלוף מהר מדי. כמשורר, כעורך וכמבקר, חייב ויזן לשקול מילים, מפני שכל מילה עלולה או עשויה להיות מופנית כלפיו.

    6) השיר "אני רוצה לכתוב עיגול גדול" הוא בוסרי מעט, אך יפה מאוד בעיניי. ויזן צריך להתבגר ומיד, ואז בשאיפה עוד ייצא ממנו משהו.

    7) אני מציע לויזן בחום לחזור מנקודת האל-חזור של תורת השריגה.

  • ציפי  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 11:09 am

    הקישור החשוב מכל:
    ויזנטרופיה

  • נטלי  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 5:18 pm

    מדברי הרב המקובל רויטמן
    (מצטערת אם כתבתי את שמו לא מדוייק, המידע לקוח מתכנית טלויזיה):

    לישראל רק שלוש אפשרויות –
    הראשונה מותירה אותנו על המפה והיא דורשת פתיחה במסע חינוכי, המכוון אל האדם שבחר להיקרא יצור נבחר שיתחיל שוב להביא אור לעולם הלא מודע.
    השנייה- מסע ייסורים בלתי-שגרתיים שדרכם בכל זאת אותו אדם שבחר להיות אור ייראה לכל כמאיר ויזכה סוף-סוף להכרת העולם.
    השלישית- סופנית, כי התעלמותנו מהמהות הרוחנית ומחיקת סגולתנו האנושית המתמשכת בארץ, תגרום למחיקה של העם וגירושו מאדמת השורשים.

    הרשתי לעצמי להביא את הקטע מריאיון ארוך עם הרב שעוסק בענייני נפשות בלבד, מתוך השיקולים הבאים: כולנו צודקים במה שאנו עושים הכי טוב, אבל היום עלינו לעשות כמה דברים בבד אחת – כי לעסוק ברוחניות או בשירה ולא להילחם, פרושו לשחק בובות…
    אולי המאבק הקיצוני הנואש של ויזן נועד להגן על זכויות השירה שתוכל שוב להיות במה רוחנית לעם כולו, דרכה ניתן לחנך ולהציל מהר מאוד את הרוחניות היהודית במובן הרחב של המילה, זו של משה, שידע ליצור את הכללים מתוך רוחו ועל סמך זה להגן על העם האובד המפליל עצמו מול אלוהים.

    הכתבה של ירון כאן מעלה את הנקודות שאכן ניתן להיאחז בהן, כדי להבין יותר הת המצב.

    אך לכל שונאי השינויים והמשועממים למיניהם- אני לא מתיימרת להשוות אף אחד למשה, ולא זו הכוונה כאן, רק דבר אחד חשוב לי לזעוק באוזני השומעים:

    עוד לא מאוחר, ניתן למצוא דרכים לחזק את הטובים באמת, ללמוד להבינם, לא חייבים להישאר בתפקיד המשורר כאשר מאבדים השראה! זה קרא גם לביאליק, והוא הפסיק לכתוב שירה בארץ, כידוע לכולם.

    תנו לשירה להיווצר, זה תהליך סגולי, מהותי, הכרחי לנו כעם! תנו לה להישמע כמו שהיא, ולשם כך למשורר הציעו את הכבוד ואת הבמה גם בתחילת דרכו…
    נראה, שהאגרופים הוירטואליים של ויזן מסמלים מצוקה אמתית מול הגל האטום הזה של מגמה חברתית פוליטית חסרת הדרך.

    הטוב הוא שיש סיכוי לאישיות צעירה בארץ להיות מובנת, כל עוד מתעוררת השירה עצמה.

  • ירדנה אלון  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 7:55 pm

    זה לא יעזור,לא לאלה ששמים כללים ולא לאלה שמפרים כל הזמן את הכללים, לא יעזרו תיאוריות,ואסכולות של כתיבה,וגם לא מילים מפוצצות כמו " אפיסטמולוגיה" ו- "מודוסים פואטיים" ושאר ירקות מסוג זה בעיקר מצד אלה שכביכול רוצים שירה מעמדית,שמדברת אל הרבדים הרב תרבותיים בארץ מצד אחד ומאידך עצם השימוש במילים של מגדל השן האקדמי מראה כי השיח הזה והשירה הזאת בעצם לא באו על מנת לבטא את הנפש או המנטליות של שכבות ומגזרים באוכלוסיה שאינם שייכים למילייה שמכנה עצמו"אליטיסטי," כל השיח הזה הוא שיח פנימי של שתי חבורות או יותר שמתקוטטות בינן לבין עצמן על מרחב מחיה טריטוריאלי (גם אם הוא מנטלי או נפשי) זהו שיח שלא יגיע אל מעמד הפועלים שמצד אחד יש קריאה מצד חוגים מסויימים לבטא אותו,הוא לא יגיע אל המזרחי,אתיופי,מהגר עבודה,אם חד הורית הנאבקת לפרנסת ילדיה בעבודה עם שכר שהוא מתחת למינימום ,ולעוד מגזרים, שכן לרוב האנשים שבאים ממגזרים אלה אין זמן,אין כוח, ואין את המשאבים הטכנולוגיים (מחשב,חיבור לאינטרנט) על מנת להגיע לשיח הזה ולהיפתח אליו לא כל שכן ליטול בו חלק ושיתייחסו אליו.
    אז כך שנשארנו עם הפטרונות, האדנות שבה נוהג המשכיל ויודע הכתוב כלפי זה שאינו יודע אולם נזקק לזה לא פחות ועשוי וגם חובה שיהיה צרכן של התרבות המקומית .
    ולמה פטרונות? מפני שהשיח הזה מדבר על, ומדבר בשם של הציבורים האלה אולם הוא לא מדבר אליו,וגם לא נותן לו במה, צאו לרחובה של עיר ,לכו לשכונת התקווה או לפלורנטין,או לתחנה המרכזית הישנה ,לדליית אל כרמל,לשכונה ד' בבאר שבע,ובידקו עם תושבי המקום אם הם מבינים ויודעים מה פרוש המילה "אפיסטמולוגיה" הם עלולים לחשוב שזה שם של מחלה או וירוס, ואינני אומרת זאת מתוך לעג או בוז כלפיהם, אני אומרת זאת מכיוון שברור שזה שיח של אלה שמקצועם בכך,והאדנות כאן היא שהשיח הוא על ולא עם.
    יחד עם זאת כאשר שירה טובה נחשפת לציבור הרחב ונחשפת למעמד הסוציו אקונומי הנמוך שלא מצוי בנבכי האפיסטמולוגיה ו ה- המודוסים הפואטיים הוא יודע מה יש בידיו והוא יודע להעריך אותה וגם הופך אותה לשלו מאמץ אותה בחיבוק עז והופך אותה לנכס צאן וברזל רוצים דוגמא קטנה ופשוטה? קחו את שירו של אלכסנדר פן שנקרא בפי העם "סורו ממני"(סורו ממני יגון ומחשבה ……) השיר לא נכתב לפסטיבל זמר כזה או אחר אולם היה מי שהלחין אותו והוא הפך לאחד השירים הפופולארים בביצועם של זמרים רבים (לא משנה מאיזו עדה כי שרים אותו הן גידי גוב, הן צלילי הכרם, הן זוהר ארגוב ועוד ועוד)
    שירה טובה מחלחלת עם תיאוריות ובלי תיאוריות עם "אפיסטמולוגיה" ובלעדיה והדוגמא שהבאתי לעיל היא אחת מיני רבות)
    אז כך שלעניות דעתי הבלתי קובעת לחלוטין כל השיח הזה הוא שיח פנימי שמעניין רק את אלה ששחים בו
    ואם יותר לי לתת עיצה קטנה (דבר מסוכן לכשעצמו בעיקר מכיוון שלא נתבקשתי לתת כזאת) חידלו לכם , במקום להשקיע אנרגיות במאבקים טריטוריאליים מעין זה הקדישו זמן לכתיבת שירה טובה שכווווולם יאהבו אותה ויאמצו אותה ויהפכו אותה לנכס צאן וברזל של התרבות הישראלית המתהווה

  • חוב"ב  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 8:02 pm

    כמו הספרות והמוזיקה והציור.
    אין להציע כבוד ובמה -לטוב באמת- מי קבע מיהו הטוב באמת? וועדה?
    יש סינון טבעי וחוק הברירה הטבעית ושרירות הגורל והתמדת היוצר. ואז או שיפרוץ לבדו או שיעלם. ואין בין האמן לגורל העם אלא דברי הנטלי בלבד.טאין 'שונאי' השינויים למעודד ה'משנים ולשירה יותר מאשר לציל שבירת הכד ולמוזיקה. או בקיצור נטלי – מצאי לך נושא אחר להטפה

    מכירת סיכות תתחיל כשחוב"ב יגיע לבאסטה מימין.

  • רפי  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 9:20 pm

    ואין הכותב כותב אלא דכותב, שנאמר במגרשי דכדורגל גם משחק רדיוס בלי קהל משוחק. וכך בין אם נשכח ובין אם נסלח, כותב הכותב ונשמטת היצירה מידיו.
    ואין בין סינון טבעי לבין המציאות אלא דברי החוב"ב בלבד, ואם ייזכרו רק הנזכרים, נשאר ובידינו רק צאלתנו, היא הצאלה כץ שמתה בטרם נולדה וכך נזכרה לאחר דנשכחה.

    ועל סיכתי דמוכר הנך, סיכת דחוב"ב, צרוב נא השם "רפי".

  • ירדנה אלון  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 11:02 pm

    במחשבה שנייה ואולי יהיו עוד מחשבות
    במה שונה אימרו נא ליבמה שונה השיח הפטרוני הזה?במה שונה המבט הזה? מהשיח ומהמבט של
    הפטרון מהמעמד הכלכלי הגבוה על
    העני והדך?
    כאן יש לנו פטרון תרבותי וכאן יש לנו פטרון כלכלי
    אותה הגברת בשינוי אדרת
    כי במהות זו עדיין נשארת פטרונות
    ועל כן ובסך הכל בורגנות עם שביעות עצמית המלאה את עצמה?
    איך שר ז'אק ברל?
    "בורגנים איזה ממזרים מבטיחים הכל
    ונותנים קדחת
    בורגנים איזה חזירים
    כל הבורגנים שווים ל-…..תחת

  • סתם כך  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 11:13 pm

    קיימת התרבות.

  • חנן הקטן  ביום מרץ 29, 2008 בשעה 11:24 pm

    אבל נהניתי = מסקנה לא צריך להבין על מנת להינות

  • נטלי  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 12:00 am

    יקירה, נגעת בנושא שלא בא מזווית ראייה שהוצגה עד כה. המאבק שמתנהל בשכבה של כותבי וקוראי שירה הוא עיסוק טבעי והכרחי, חשוב שנפריד בין אלה שלא נוטים לאמנות כלל ואלה שלבם שבוי במרחב הטקסטואלי, לעיתים משלב מסויים בחייהם, מרגע אישי- לכל אחד משלו.

    אין בעיסוק רוחני אקדמי ביקורתי עצמו כל נגע של התנשאות מעל שכבה שטרם התעניינה בתחום, מסיבה זו או אחרת.

    לגבי אי-נגיעת הדיון באוכלוסיה "החלשה", אתנגד בחריפות לכלל הגדרה זו – ישנן דרכים לקרב כל אדם באשר הוא אדם לאמנות, בייחוד מגיל צעיר, ולהקנות לו הרגלי קריאה וטעם טוב, כדי שנוכל לסמוך על בחירתו בשירה, במוסיקה, בציור או במחול, שראויים להיקרא מרכיבי "תרבות".
    אני עצמי, שייכת לאותה שכבה של חסרי אמצעים, אך מעולם לא הרגשתי זרה לשירה ולמה שרציתי לדעת כמו לנשום. ועוד, מגיל 22 משלי ידעתי להעביר את אהבתי לאמנות לילדים קטנטנים ולנוער, היום לבוגרים יותר, אך עדיין רק לצעירים. כי להם נכתבה כל הספרות יפה! להם להקים זרמים חדשים. אגב, לימדתי בזמנו גם בשכונה ד' של באר-שבע, ובמקומות יוקרתיים יותר ופחות, העובדה היא שהשירה על כל מורכבותה, תמיד שנתה את כולנו – זאת מתוך הייחס שהיא מעניקה לאדם כפלא של הכרה (פלא אפיסטמולוגי, במונח שהזכרת), ללא הבדל גיל, לאום, מעמד, יכולת אישית התחלתית… (את ציינת זאת, רק במילים אחרות).
    אבל, בלי החשיפה לחומרים רוחניים, עלולה רוחו של אדם להתרגל לתרבות זולה ולערכים שלא מוסיפים לחברה דבר( זו הדאגה של הרב ושלנו)
    ולא יעזור שם הקסם של אלקסנדר פן, לא כל תקופה מגלה את אוצריה בזמן(כך, את ניטשה גילו רק אחרי עשרות שנים כאשר כבר הסתיימה המלחמה, שיכלה לא להתרחש כלל, אם היו מלמדים את כתביו במלואם באוניברסיטאות גרמניה!), ולא המדינה שלנו ובייחוד לא עכשיו. בדיוק על זה מתריע דור המרדנים הכשרים למאבק, שנראים כעוסקים בביקורות קטלניות יותר מאשר ביצירת שירה עצמה. אולם, כבר ניסיתי לעיל להניח להם נישה באמצע התיאטרון הוירטואלי- כנראה, כל היפיפיות נרדמו לעשרות שנים והנסיכים שקועים בנישה קטנה זו של מאבק חברתי, ובכך טרם מצליחים להעיר את היופי הרדום.
    מעולם לא נצא מתרדמת אם נמשיך לסמוך על רטלין המפוברק על ידי מעמד מיוחס של חסרי עניין בתרבות ובעתיד העם, על ידי אלה שאינטרסים שלהם עצורים בעצמם.
    את כתבת על כך בפוסטים שונים, לצערנו, הדבר אקטואלי ורלונטי גם בתחום השירה.

  • דפנה  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 12:31 am

    ויזן מייצג את העדה המרוקאית כמו שצריך!

  • מרוקאית גאה  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 1:37 am

    יהודה ויזן הוא פשוט בושה לעדה. כשאני רואה אותה אני מתבישת בעצמי כמעט, ובטח בעדה שלי.
    אדם חתרן שמציב גבולות שהוא עצמו לא עומד בהם.
    ביקורת טובה של אשד. שירה גרועה של יהודה ויזן. צר לי אבל זה ככה

  • מספר 666  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 7:05 am

    שיח השירה הוא תמיד שיח פנימי שמגיע אך ורק לקבוצה קטנה של אליטות .
    אני חושב שאולי רק בראשית המאה העשרים ובאמצעה השיח הזה יצא מעט מכלל זה והיגיע להמונים באופן יחסי ( מאוד )עם משוררים כמו ביאליק ואחריו אלתרמן .
    ואחריהם חזר להיות תוצר של אליטות/ .
    האלתרנטיבה היא להודות שמה שיש לנו לאמר על השירה לא יכול לעניין את הפועל האתיופי ברחוב ופשוט להרים ידיים
    מהצד השני פזמונים ושירים מולחנים מעניינים קהל גדול יותר מקהל של אליטות מצומצמות ואנו עוסקים גם בנושא זה.
    בכל אופן לזכותם של ויזן וידידו ( לשעבר ?) כרמלי הוא שהם טרחו לתרגם את ספרי שיריהם לרוסית ולערבית כדי שיגיעו לקהלים גדולים יותר.
    וזה יוצא דופן אצל משוררים בראשית דרכם .
    אני הייתי מציע אם כבר לתרגם גם לאמהרית .

  • חוב"ב  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 11:54 am

    נחלת ההמיעוט. זה שיש לו בין השאר זמן פנוי לצרוך אותה.
    כל נסיון להביא 'אמנות ותרבות' לעם זה דמגוגיה [בולשביקית, פשיסטית. ] אמנות לא מעניינת את זה שמחפש אוכל.
    נסיון לחנך לאמנות – , ועוד לטובה [של מי הקריטריון?] כמו שהועלה כאן משקף במקרה הטוב פטרוניות והתנשאות בלשון אני יודעת, אני אחנך ואני אכוון. במקרה הרע סתם שחצנות, עם אותם הביטווים ממש.
    תיאוריות אומנותיות ואיך צריך ומי צריך סופם להתגלגל לפח האשפה של ההיסטוריה.
    את האמנות, כל אמנות, מבצע היחיד. אם יש לו מזל -האמנות שלו מדברת לזולת, למיעוט, להמון.
    מה שכן.תמיד אפשר לצרוך,במקום 'אמנות ותרבות ושירה לפי תיאוריה סיכות, כשהן חדות אפשר לפוצץ איתם בלונים נפוחים

  • ירדנה אלון  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 1:30 pm

    אני בתגובתי התייחסתי למראה המקום שכותב הרשימה הציג וזוהי הבקורת שכתב רועי אדר על הליקון ועל כתם,כנראה שהייתי צריכה לומר זאת מראש על כל פנים אני מביאה את הקטע שקראתי ואליו מתייחסת תגובתי למעלה אני מביאה קטע זה ככתבו וכלשונו
    החלק המעניין ב"כתם" הוא הכרזה בסיסית על מרכזי הכוח של השירה בישראל בדוגמת "הליקון". הם מראים כיצד משוררי הליקון הופכים ל"משוררים". כמה כסף הם מקבלים מהמדינה, כמה כסף הם משקיעים בכתב עת שבו הם "בוראים" את משורריהם. הם חושפים כיצד "הליקון" דורשת כסף גדול לסדנאות וערבי השירה ושוכחת את השאלות החברתיות. אך בתוך כך "כתם" לא מציעה מערכת רב תרבותית חלופית לשירה. למרות המאבק הסימבולי הראוי מול מערכת הליקון, נדמה כי הם קצת ניהיליסטים בעולם ניאו-ליברלי. הם בעצם בעד תרבותיות אחרת שתביא לערכים קצת לא רחוקים מההגמוניה ולא מבינים שגם "הליקון" – כסוג של מערכת תרבותית הגמונית נמצאת בסכנה מצד המדינה שהתרבות בכלל ורב תרבותיות בכלל כבר לא מעיניינה. לדעתי, עלינו לדרוש בימים עכורים שכאלה סולידאריות בין כל הגורמים העוסקים בתרבות ולנסות להחדיר את הערכים הרב תרבותיים כאלטרנטיבה למערכת הניאו-ליברלית. האם פירוק "הליקון" יביא לכך שהמדינה תשקיע בכתבי עת לא ממסדיים. אני בספק. אך אם "הליקון" תהיה יותר חברתית ותתקיים נוכל לקיים מגוון של קולות ופואטיקות ברמה התרבותית. כיום לצערי אין ייצוג שיוויוני של ערבים (האם הם בכלל קיימים בתודעה של עורכי "כתם"), מזרחים, דתיים, עניים ואוכלוסיות מוחלשות אחרות בכתב העת של "הליקון" יתרה מזה, הם לא מזמינים את כתבי העת האחרים לדיאלוג, האם אליטיסטים ומסתגרים במגדל השן. "כתם" בהחלט צודקים כשהם בוחרים בהם כסמל של ייצוג ממסדי הקיים במציאות והוא לא רק ייצוג מופשטת של פוליטיקאים ורשות מדינתית. אבל "כתם" לא באמת מודעים לפוליטיקה של הזהויות אלא מתרכזים בשאלה החברתית המעמדית (ללא דיון במגדר, מיניות, צבע וגזע/אתניות ועוד). עליהם לקרוא לייצוג שיוויוני של משוררים, תמות שיתרכזו גם בקונטקסט ובאפיסטימולוגיה חברתית, פוליטית ואסטתית חדשה לשירה שלא תהיה אך ורק פורמאליסטית ומטאפיזית. ישנם לא מעט מחוזות במציאות בישראל שלא ממופים על ידי השירה בשל "התמערבותה" והישענותה על חלל חסר זמן ומקום.
    אני מקווה שעתה משהבאתי את הקטע הזה תגובתי לעיל תובן

  • גיורא לשם  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 2:30 pm

    חבל שאני צריך להגיב תגובה טריביאלית
    מה לעשות, וב1991 ראה אור ספרי "מסיבוב כפר סבא ועד אזרחות העולם" שדן באופן יסודי באופציות הפיוטיות בשירה העברית משנות ה-30 עד שנות ה-90.
    מה לעשות ולפני כשנה וחצי ראתה אור חוברת חשובה בשם "אופציה פואטית" שכותביה הם אדלהייט, אריק א' ורני יגיל וזו דנה בהרחבה באופציות פואטיות בשירה ובסיפורת.
    ניחא
    מותר להתעלם מכל דבר ולהכריז שיהודה ויזן הוא נביא או משיח שקר, ביחוד כאשר כל העבר הקרוב נעלם כלא היה.

  • רענן מורא  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 3:52 pm

    לא הייתי מגדירו כנביא, או כמשורר, אלא יותר כנביא שקר. ואת זאת אני אומר הואיל ולאחר קריאה בספרו, אני לא מוצא אף לא חצי ממה שהוא מנסה להעמיד כסטנדרט. ובכל זאת, הוא מתריס ומתנגח באנשים שעשו יותר ממה שהוא אי פעם יעשה בשל אוזלת ידו. הניסיון שלו להיכנס ברוני סומק היה הדבר הנורא ביותרוהעלוב ביותר. להיכנס באמיר אור אני עוד יכול להבין, כי זה מפעל, אבל בסומק.
    בכל אופן שירה גרועה של אדם שהטבעת נהדקת סביבו.

  • עודד  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 4:00 pm

    יהודה ויזן תפסיק להעלות תגובות על עצמך. אתה מביך את עצמך ואותי.

  • נטלי  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 5:59 pm

    למתרחש בארץ ובהחלט, ישנן דרכים חלופיות לכוחניות אינטלקטואלית. נראה, שברור גם לכתם שהבעיה רק מתרחבת בשל הצורה שנקטו בה. התגובות מעידות על כך שאין במוצע על ידם כל חץ שמוביל לשיפור, והגיע הזמן לשנות את הסיגנון להעמקה באמצעים יצירתיים יותר.

    יחד עם זאת, הזלזול (שנשמע היטב וממקורות רבים מדי) ביכולתה של השירה לטהר את הגסות הטכנוקרטית של היחידים ושל החברה המנוהלת בקלילות-דעת לאורך שנים ארוכות…מעיד על אי- הבנה ובורות בסיסית אשר עלולות למחוק את כל הישגי הרוח שהתפארנו בהם.
    עצם החיפוש חייב להימשך וברמה אקדמית-יישומית, כי היסטוריה מעידה על תרבויות שלמות שהתאחדו בזכות שירתן, כאשר אכן, בכפייה נלמדו בילדות נפלאות השפה, ונותרו כמנגינה רוחנית מחזקת לאורך חיי אדם עד צאת נשמתו.
    היום מילותיי על חינוך פיוטי נשמעות לרוב כדברי הטפה והבל, ויתירה מזו, אין לרוב הבוגרים במדינה מושג איך להבדיל בין שירה טובה וזו הסתמית! כמו שאין לרוב ידע מינימלי על איך להתייחס לילדים, לנשים, להורים זקנים ועוד.

    במציאות כזו, לא פלא שמשוררים צעירים לוקחים על עצמם לקבוע מחדש כללים לרוח השירה, אשר בעצם אבדו באין משגיח – התנדפו מהזכרון העממי כמו הקריטריונים לטוב ולרע בתחום הזה.
    העניין הוא שאי- אפשר לקבוע כללים, בלי להרגיש אותם(!) מתוך התרבות של העבר. בנקודה זו טוע האומר בוודאות, כי השירה חסומה לאדם לא משכיל- היא יכולה להיות חסומה למלומד באותה מידה, כל עוד לא פותחו כישורים אינטואיטיביים לקלוט מנגינת משמעויות וצלילים רוחנית אוניברסלית הטבועה בכל בן-אנוש בפוטנציאל מעצם טבעו.
    נעשה הדבר מגוחך בארץ, אך לא בעולם, וזו בעיה שלא נוכל לדלג עליה.
    אם לא ויזן, יקומו אחרים ולא כדאי לעצור את המגמה של פתיחת שערים ליוזמי הרנסאנס השירי, למרות השגיאות . שווה לעזור להם, למען ילדינו.

    אולם, למי שלא איכפת מהילדים, שיעבור כביש במקום שנוח לו.

  • מספר 666  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 8:10 pm

    המאמר של אריק א ואדלהייט על השירה בשנות התשעים שהופיע ב"עכשיו " הוזכר בפתיחה ולא נשכח כלל .
    החוברת "אופציה פואטית " שהזכרת היא פשוט שלושה מאמרים שעוסקים ביוצרים ותיקים "ברש ,גרינברג ואסתר ראב ואיני רואה איך אפשר להשוות אותם עם המאמר הפרוגרמטי של ויזן , כאשר הם סוגים אחרים לגמרי של דיון .
    לעומת זאת בהחלט היה ניתן להשוותו ל למאמר הנזכר למעלה של אדלהייט ואריק א. שהיה מאמר פרוגרמטי על איך שירה צריכה להיראות .
    אגב עד כמה שאני זוכר מספרך הוא גם היה בעיקרו ספר היסטורי על השירה העברית ולא כל כך ספר פרוגרמטי על איך היא צריכה להיראות בעתיד .

  • חוב"ב  ביום מרץ 30, 2008 בשעה 10:54 pm

    בלי להרגיש אותם [! ]מתוך התרבות של העבר.
    כל מילה נוספת מיותרת.

  • חוב'ב  ביום מרץ 31, 2008 בשעה 10:03 am

    באמת אוהב זה הומור.

  • ש. שפרה  ביום מרץ 31, 2008 בשעה 4:31 pm

    מכל כתם נשאר רק ילד קטן ומנוזל.
    עודד כרמלי וציפי שטשוילי ברחו כמו מאש מערס השירה הזה מיהוד

  • עידן  ביום מרץ 31, 2008 בשעה 5:08 pm

    רטרוספקטיבי, דקונסטרוקטיבי, רליטבסטיות, רדוקציה, אטומיסטית, שאילה…

    כנראה שכבודו מנסה להתחרות בנטלי גוטמן על תואר המגיב המתאמץ ביותר להרשים את הקוראים.

  • חוב'ב  ביום מרץ 31, 2008 בשעה 5:29 pm

    אובביקטיבית דילגת על מניפסט סמנטי טוטאלי. הלו תיבוש ותיכלם על זילות הלשון הבומבאסטית. אותך לנטלי.

    ולמה כבודך לא מבקר בבאסטה שלי – יש סיכות מושחזות לכל דיכפין במחיר ששה לכל נפש, אפילו בהקפה .

  • נטלי  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 2:14 am

    אתה מאמין כי "באופן אובייקטיבי ניתן להבחין" בין משפט אמנותי ולאו. זכותך! וידעת מלכתחילה כי אין כל צורך להוכיח אמיתות דברך, אלא באופן עקבי ובשיטתיות ליצור את הדגם המופתי למשפט המיוחל.

    אולם לא הכל אפשרי- הביקורת שכתבת לא קולעת, בינתיים, למטרה של איחוד הכללים, בנוסף לא נראה כי אתה בעצמך מיישם הכללים. והבמה שתפסת לא עזרה, אלא גרמה לכעס גלוי לעין ..

    בתור המבקר הלא דוגל בייחסיות הדברים בשירה, היה מוטל עליך להיות אמן גם במעשה זה ולמצוא נוסחה פשוטה ומובנת, מעין "הפעולה השלמה" שלפי אריסטו:

    …"חלקיה (של הפעולה) המורכבים מאירועים צריכים להיות מאורגנים כך שאם ישונה מקומו של אחד מהם, או אם הוא יוסר, תיפגע ותזועזע שלמות היצירה."
    ("פואטיקה", מאגנס, ירושלים, עמ'28)

    היה עליך לקחת בחשבון כי "הלימוד הוא מקור הנאה גדול לא רק לפילוסופים, אלא גם לשאר האנשים…אך מי שאינם פילוסופים הנאתם קטנה יותר"(שם, עמ' 21), ולכן יש להגיע בהסברך לכל אחד, ובדרך הכי נעימה…
    ואם בהיותך המבקר, עדיין, רצית גם להישאר משורר, למרות ההתקפה הפרוזאית כל כך, הממושכת על המשוררים, אשר אולי הכרחית לפי השעה, אך גוזלת ממך את הערנות הלירית האישית, כאשר

    "הטבע עצמו מכוון למציאת המשקל ההולם…כך הומרוס(למשל) היה ראוי לשבח…במיוחד בזכות היותו היחיד במשוררים שלא נעלם ממנו מה צריך להיות תפקידו-…המשורר עצמו חייב לדבר בקולו שלו מעט עד כמה שאפשר, בהתאם לתפקידו כמייצג אמנותי."(שם, עמ' 50)

    מלחמתך, אולי, חשובה, אך לא תוכל לנצח בתחום הביקורת, משום שלא שם העיקר, אלא בשירה עצמה. לצערנו, החריפות שלך לא מובנת , לכן לא מועילה:

    "בהתאם לדרישות השירה עדיף לבחור במשכנע אבל בלתי אפשרי מלבחור בלא משכנע אבל אפשרי"(שם, עמ' 52)

    ועוד, השאלה היא לגבי הכשל: האם הוא מהותי לאמנות השירה או קשור אליה באופן מקרי?
    "שכן חמור פחות לא לדעת שלצבייה אין קרניים מאשר לציירה באורח לא אמנותי"(שם)

    האם אריסטו היה ברור להמונים? לא יותר ממך, גם היום, אבל הוא זה שקבע כללים, שאכן, אפשרו כתיבה הולמת, וניתן ללמוד מזה עד היום.

  • ירדנה אלון  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 8:18 am

    לאחד המגיבים כאן שטען כי האמנות מאז ומעולם היתה נחלתם של אליטות, הדבר אינו מדוייק ולא צריך להיות מומחה גדול לתולדות האמנות על מנת לדעת זאת,ראשית התרבות האנושית תמיד צומחת מלמטה, כלומר מן העם ואחר כך באים בעלי הכשרון ומסגננים אותה,שנית, עד למהפכה הצרפתית והתעשייתית אמנים ציירו ופיסלו עבור הכנסייה אל הכנסייה באו פשוטי העם על מנת להתפלל, אז כך שהם נחשפו אל הציורים והפסלים ואף חיוו דעתם על כך,צריך לקורוא מעט ביוגראפיות הן על אמנים והן על פטרוני האמנות של תקופות שונות על מנת לדעת זאת (תקרא את הביוגראפיות על בית מדיצ'י המפורסם ) נכון שהאצולה והכנסייה היו פטרונים של אמנות, כלומר הם אלה שהיה להם את הכסף את המשאבים הכלכליים על מנת לשלם לאמנים שיצרו עבור הכנסייה או האצולה (גם האצולה בנתה כנסיות ומימנה מבנים ציבוריים על מנת לרכוש את ליבם של פשוטי העם) אבל פשוטי העם נחשפו אליה היצירות המוסיקאליות הקלאסיות שהיום אנחנו מקשיבים להם נכתבו למעשה מפני שהם הוזמנו או על ידי הכנסייה או על ידי האריסטוקראטיה, כדי להשמיע אותן בכנסיות או באולמות הקונצרטים שגם פשוטי העם היו מגיעים אליהם,יחד עם זאת האמנים לא נחשבו לאליטות,ורובם כידוע חיו בעוני מפני שהם לא תמיד תוגמלו כראוי ולרוב היו סמוכים אל שולחנו של הפטרון התרבותי התורן שחלק מה-"שואו" שלו להראות את עצמתו הכלכלית היה שהוא מסוגל לממן מפעלי תרבות.לאחר המהפכה הצרפתית והתעשייתית ועם עלייתן של האידאולוגיות הקאפיטליסטיות השתנו הדברים.כל זאת בקיצור רב מאוד כמובן מי שרוצה להעמיק ידע בנושא זה שיקרא קצת ויעמיק ידיעותיו אם זה מעניין אותו.
    אולם לומר כי האמנות הייתה מאז ומעולם נחלתן של אליטות שוב אינו מדוייק

  • חוב'ב  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 4:18 pm

    העובדות מה לעשות, סותרות דבריך. האמנות נוצרה ונצרכה ע"י האליטות.האמנות בכנסיה המפוארת, נועד להדגיש את אפסותו של המבקר.
    האצולה הייתה פטרון האמנות וצרכה אותה [אם וכאשר] המון העם לא ולא.
    'העם' הרוסי המוז'יק והאריס נחשף לאוצרות הארמונות בסט פטרבורג.? ההמון הפאריסאי\ האנגלי הגרמני – לעתיד הפרולטאריון ביקר בקתדרלות? בארמונות,? מתי בדיוק?
    ההתייחסות לאמן היתה כאל בעל מקצוע והוא הוזמן ופעל על סמך הזמנה – לא על סמך 'מוזות' שגרמו לו לנדודי שינה.
    כל 'האמנות' זה המצאה של הדורות האחרונים. לפנ י כן זה היה לתפארת המעמד השליט, ולהנאת האליטות. האיכר הרוסי לא קרא את טולסטוי, והאיכר הצרפתי לא ביקר בתיעטרון לראות את מולייר. ואת הקונצרטים של מוצרט בפראג ובוינה פקדו שוב האליטות. [ונכללים בהם לצורך הענים אצולה וכנסיה והשפיץ של הבורגנות והשפיץ של 'האינטילגנציה'.
    ונזכיר שפשוטי העם לא בקרו בכנסיות לשמוע קונצרט מתי שהמעמד השליט ביקר שם. לכל היותר הם היו בכנסיה כפרית עלובה.
    היום ניתן לרכוש ידע היסטורי – כולל תולדות האמנות, המוסיקה, בית מדיצי ומה שתרצי ע"י כל אחד.
    אמנות נוצרה ע"י מעטיפ-נצרכה עי אליטות ונתמכה ע"י מצנטים.
    גם היום פרסים לספרות, לציור וכה הלאה נתנים ע" 'באי כח החברה – הליטה השלטונית. הבעייה שהיום בחלקם נעדר הליטוש/ שהיה נחלת האליטות בדורות קודמים.
    גם היום – ההמונים שאת כה בעדם לא מציפים את הגלריות הריקות ברובם ולא הם קונים תמונות, גם היום 'ההמונים' לא מבקרים באופרה ובתיאטרון [הרציני] ולא קונים כמעט ספרים. והמיעוט שכן = זה אליטות, זה מי שיכול להרשות ליצמו, מוכן ל'בזבז' ןיש לט יכול להעריך. תמיד המיעוט.
    רק סיכות הן דבר שכל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות.

  • מספר 666  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 5:01 pm

    וראשית הזמן החדש כן צרכו תרבות ,את זאת השהכנסיה סיפקה להם .
    דהיינו את הציורים בכנסיות על ישו הקדושיםן וגיבורי התנ"ך ואת הדרשות שהיו מבוססות על יצירות ספרות על התני"ך והברית החדשה.
    .ומהמאה ה-16 לערך רוב הציבור מהמעמד הבינוני באנגליה כבר היה מסוגל לקרוא ואזקרא בכמויות גדולות את התנ"ך ..

  • חוב'ב  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 9:16 pm

    בקמצרצרה. מסוגלות לקרא בתנ"ך איננה צריכת תרבות. מה משקלו באוכלוסיה של 'רב הציבור מהמעמד הבינוי'באנגליה והאם אתה כולל גם נשים לדוגמא בסטטיסטיקה..
    ההמונים לא צרכו תרבות. ררבם גרו באזורים כפריים עניים. איכרים כורים וסתם עניים. 'האמנות' [לא דברנו על תרבות זה ציזיליזציה ויש גם תרבות של אוכלי שורשים ומלקטי תולעים] לא יצאו כמעט מכפרם. ולא6 ראו את אדריכלות הכנסיה. זשו נועדה לפאר שליטים והטיל מורא. ורק בעיר זכו לראותה.
    לא הגדרת תקופות ומקומות. מתי זכה האריס הרוסי המוז'יק שהיה כמעט עבד לבקר בכנסיה במוסקבה?
    הדרשות -אודה לך מאוד [באמת באמת] אם תתן לי רשימונת של ספרים וימירות ספרות ששימשו לדרשות. מרביתם היו מפי כמרים [גלחים] פרימיטיסיבים. שפת הכנסיה והתפילה היתה לטינית [או יוונית במזרח] ולא שפת העם. וגם היום הקריאה בכנסיה הקתולית היא בלטינית – כולם מבינים?
    אמנות -לא תרבות- הייתה ועודנה נחלת מיעוט קטן של אוכלוסיה מערבית שבעה. וכל השאר דיבורים בעלמא ורצון לראות מציאות אחרת ממה שקיימת.
    חובב כרוכל סיכות נעדר השכלה היסטורית ואמנותית אל בשעות הבטלה הוא קורא מפעם לפעם בספרים [מנוקדים] ומשם נלקטו פירורי הידע.

  • שאול  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 10:56 pm

    מה זה שאת מתבישת בעדה שלך? למה מי מת?

  • נטלי  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 9:30 am

    אכן ,החל ממאה שציין אלי- המאה ה-16,
    וברוסיה מתחילת ה-17,
    לוקטו דברי האמנים מכל הסוגים, הוזמנו אמנים ממקומות נדחים, ומי שתרם לכך היו, אומנם, אליטות שולטות, למשל צרינה הגדולה קטרינה, אשר קראה פילוסופיה וספרות מגיל 12 בגרמניה (שזו ארץ מוצאה), והיא נחשבת לאחראית למיסוד הספרות הרוסית כולה בשפה הרוסית(!), ולשם כך- למען פיתוח החברה היוצרים נלקטו והוזמנו מכפרים, ששם מקור האמנות כולה- הן זו שבעל פה, הן ציורית-פיסולית-פלסטית, הן מוסיקלית.

    בכל כפר הכי קטן היו אמנים מסוגים שונים, המסורת נשארה עד היום, כל בית שכיבד את עצמו ראה לנכון לקנות בשוק המקומי, או להביא מאיזורים מרוחקים דברי אמנות לשם ההרגשה הרוחנית המיוחדת. כמובן שבכנסיות קראו תנ"ך, וגם היו מסבירים את החכמה שבו. הכנסיות היו מיוחדות בחינת עיצובם האדריכלית, שגם אותן תכננו ויצרו פשוטי עם מקומיים. טעם השירים והעיצובים שעשויים מחומרים מקומיים נפוצים באיזור, שונים מאוד מכל הידוע בארצות אחרות הוא זה שעיצב את החברה- רק לטוב.
    לא האליטות לימדו אמנות, אלא מסטרים בעלי טעם, היה נחשב למעשה ראוי במשפחה לתת ילד לפנימיות קטנות ביתיות של המסטר המקומי, שילמדו ממנו את היופי ודרך עשייתו.

    כל אדם שואף לזה, לכל אחד ישנם חושים מיוחדים להבנת הרוחניות המעוצבת בצורות שונות ביד האמן, רק הרגלים קלוקליים גוזלים ממנו לעיתים את כושרו, משנים את טבעו הטוב ליובש עצבני חסר טעם.

    בהתאם לכך גם במסורת בדויית, למשל, השירה שבעל-פה והסיפורים עזרו ועושים זאת עד היום לחנך את הנפשות הפועלות בכל משפחה הכי פשוטה.

  • חוב'ב  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 11:21 am

    מהבלבול השורר בהגדרת המושגים ובערבוב התחומיםפ בין תאבות ,אומנות [=מלאכת יד, ] ואמנות. בין צריכת אמנות יצירת אמנות , לבין פרשנות כנסייתית.

    האמנות נוצרת ע"י יחיד – בעבר, וגם היום בלא מעט פעמים-ע"י הזמנת הצרכן. המצנט, האליטיסט.
    האמנות ברובה הגדול לא מגיעה לרוב הגדול של האנושות. אנהם מאז המאה ה17 כל צמית באחוזה רוסית החזיק ייצירות אמנות בביתו,ניגן מוזיקה פולקלוריסטת רוסית על קלאוויר מתוצרת גרמניה וקרא בתנ"ך בתרגום סלבי. אבל זה היה רק ברוסיה. בכל שאר המקומות, כמו בבריטניה. ידיעת קרא וכתוב נפוצה בין הזכרים מהמה הי"ט. ספרים לילדים הופיעו פחות או יותר אז. הצרכנים היו בורגנות עשירה שרצתה לידמות לאצולה הקלאסית. אמנם הכורים במכרות בוולש, מגדלי הכבשים בסקוטלנד והאכרים ברב השטחיםשל אנגליה החזיקו ביצירות של גיינסבורו והאלס ושמרו בספרייתם -סגנון המלכה אן, גררגאני מוקדם, וכד' מהדורות פוליו של מילטון בלייק ברנס [העממי] בוניין וצ'וסר. אבל זה היה רק בבריטנה…
    אפשר להמשיך על התרבות שפרחה אצל האכרים בסקנדינביה,הדייגים בהולנד, הלאכטות הפולניות [דווקא כן] ו8עוד לא הגענו לכושים לסינים לדרום אמריקנים ולעוד כמה צרכני 'אמנות' שנוצרת 'כאמנות' [=לא תשמיש קדושה אומנותי, או כלי חרס מעוצב טרדיציונלי]
    בקיצור אני מאוד אוהב מומחים ותמיד שמח ךללצד מהם מה שלא ידעתי, כמו ההשכלה בכברטיניה ואהבת האמנות בכפרי המוז'יקים.
    אגב מומלץ לקנות סיכות לשימוש יצמי.

  • נטלי  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 3:54 pm

    ולפעול בצורה זו יכול הן אמן דגול, הן צופה או תלמיד, הן תינוק המקשיב לסיפורי עם מפליאים בתמצית החכמה שאגרו, הן איש בודד המבקש סם יופי לנפשו.
    מבחינה זו, כל יצירה אישית היא סיפור בעל איכות רוחנית.
    לא יזיק להתעניין בהיסטוריה של התרבויות ולהיווכח, כי בני-אדם הקריבו לאמנות חלק ניכר מזמנם, וכרעבים ללחם הרגישו מחוזקים באמצעות היזכרות ביצירות שנחשפו להם אף במקרה, לכן, משמעותה של האמנות בהרגעת כעסים, מתוך בחירה.

    אגב, מקדשים שימשו כמוזאונים מקומיים, לא נולד אדם שלא מושפע מעיצוב מיוחד שהפך עם השנים, למסורת אמנותית באיזור מסויים.

    זו הסיבה שביקורת האמנות מבקשת לדלל את הצף על פני השטח כלא שייך לתחום המדובר, כי הצפייה בדברי הבל מונעת מהקהל להתחנך על סמך הדבר שבו טמון הערך והסגולה …
    אבל המסורת רבת השנים שמרה באופן טבעי על העיקר שבו ניכרת ההשפעה הפסיכולוגית האמתית.

    הבעיה היא שאין לנו קריטריונים מידיים חד-משמעיים כדי להגן על הנעשה בשוטף בזמן האמת…
    בדומה לויזן, נחוץ לחפש דרכים כנגד הצפה של השוק בשירי במבוק, אשר יוצריהם לא תמיד יודעים לבקר את עצמם.

  • האיש שבא לקרא  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 5:08 pm

    העוסקים בה חולים. אולי יש כמה…
    מרבית האנושות לא צרכה אמנות במשמעותה כאמנות. מרבית האנושות היום איננה צורכת אמנות.
    יכול שכל יצירה היא מאבק דימוני של היוצר בנפשו. אבלך אותם תיצומות נפש משקיע ה'אמן' ביצירה מחורבנת וביצירה נשגבה. זו שלדורות וזו שאפילו לא למגירה. לא ההשקעה קובעת את ערכה של האמנות, אם יש לה ערך שכזה בכלל. האמנות היא מפעלו של היחיד. האמן לבדו הוא מצייר תמונה כותב שיר מחבר סימפוניה וכותב רומן. לא הקולקטיב. לא ההמון. מרבית ההמון לא רואה אתץ התמונה , לא קורא את השיר ואם זה לא הרומן שבכותרת העתון של היום, אז הוא לא מציץ בו. שירה? בכמה עותקים הודפס וכמה מתוכם נמכרו למשל שירי יסנין. עד כאן דוגמית לצריכת אמנות ע"י ההמון הרעב ללחם. [או לסרטי וידאו..]
    כמו התנ"ך גם ההיסטוריה מכילה כ"כ הרבה בתוכה שכל אחד יכול לבחור לו פרק כרצונו. אני למשל מוקסם מהרעיון והתגלית ההיסטורית על האריסים הרוסיים [כמעט עבדים,רק ללא השם] שעסקו באמנות [לא אומנות כפרית לפרנסה צדדית-אולי] אלא אמנות לכשעצמה, כתבו מוסיקה וציירו תמונות. נזכרתי אפילו טולסטוי היה מוז'יק. יש תמונה של בבגד שכזה…
    אפשר להתפלפ]ל ולהתחכם עד מחר. ההגדרות פשוטות ביותר. אמנות היא אליטיסטית. היא גם דורשת ידע קודם, היא מתכתבת עם העבר. אמנות נוצרת ע"י היחיד. נצרכת ע"י מיעוט שיש לו יכולת רצון ונכונות להשקיע בה ללמוד אותה ליצרוך אותה. בארמונות המוז'יקים לא תלו ציורי פסטרנק ולויתין אפילו אחרי מהפכת אוקטובר.
    אין 'קריטוריונים'ק לאמנות. האמן יוצר והיצירה עומדת. ואז האליטה מחליטה עם היא רוצה בה, . לפעמים האחליטה משנה טעמה, פוביזם,סוריאליסם ואפילו אימפרסיוניזם ולפעמים האליטה נשארת קפואה היא רוצה ורדי, לא בן-חיים.
    צריכת אמנותART איננה יצירתCRAFT וביקור לכפר פני אלים בכנסיה או במקדש איננו צריכת אמנות.. וחוצמזה עייפתי מהויכוח. שמתנהל כאן. אז נסכם כל אחד רשאי לאחוז בדעתו, אפילו אם היא מוטעית. אבל רבונו של עולם. אל תסלפו היסטוריה. ידיעת צורת אות, המסוגלות לקרא ולחתום אינה צריכת ספרות. היכולת לצבוע איקונין במתקונת פולקלוריסטית איננה יצירת אמנות..ומי שמאזים לצפירת ממכונית רשאי לקרא לזה 'מוסיקה' אבל באמת – לא סימפוניה.

    איפוא חוב"ב עם הסיכות?

  • glen  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 5:35 pm

    מהניסיון שלו, לא קל לקבל שבחוץ כבר שמש, והדיכאון של החורף חלף עם החושך הזמני העונתי.

    עד כאן היה נדמה לי שנכנסים לשיחות באתר זה כשרוצים ללמוד על חיי האחרים, גם שאול ולהישאל, ולא לכפות הגדרות לאמנות – הרי, דווקא, אמנות מקיפה כל דבר ועיסוק שמצליח לרגש, וההגדרות זה סוג מיושן, אולי, אישי מדי, של למידה לא יצירתית.

  • יצחק  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 11:06 pm

    הוא אינו תאווה לעיניים.

  • glen  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 11:12 pm

    ומה כן תאווה לעיניים?
    הבהרה אפשרית?

  • האיש שבא לקרא  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 11:50 pm

    בד"כ באמנות מקיפה כל דבר ומצליחה לרגשו כמו -ארוחה של שף, משחק כדוררגל, של בית
    "ר וצ'לסי, משחק כדורסל של מכבי ועוד כמה. טקסי נישואין שלקרובותיו שמביאים אותו להתרגשות עד כדי דמעות. הכל לפי גלן 0אמנות היא עסוק בכל דבר שמצליח לרגש.

    אולי ניסוח אחר. החיים והמוות, הרצינות ונלעג ביד הלשון. וזה מתחיל בכבוד למילה, ובהתבטאות מדוייקת.
    לילה טוב -מרגש באמת….

  • גיורא לשם  ביום אפריל 8, 2008 בשעה 3:45 pm

    החוברת אופציה פואטית אקטואלית במידה שלא תיאמן
    על אופן קריאתך בספרי אני שומר את ההסתיגויות לעצמי

  • ליאת  ביום יוני 14, 2008 בשעה 12:27 pm

    http://stagemag.co.il/Articles/937

טרקבאקים

  • מאת תופעות לוואי II. עיר וטריטוריה ביום פברואר 4, 2012 בשעה 1:59 pm

    […] בתערוכה מציגים שלשה משוררים: עודד כרמלי, אמיר מנשהוף ויהודה ויזן. כל אחד משקף עיר מזווית אחרת. אפשר לאמר שאם הייתה נפתחת […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: