עצבותו של יעקב רוטבליט: ניתוח הפזמון "אני שוכב לי על הגב"

חיים מזר בעוד ניתוח פזמון  במסגרת מדורו הקבוע : והפעם פזמון של יעקב רוטבליט שאותו שר אריאל זילבר .

לכאורה נהנתנות

 

מאת חיים מזר

 

אני שוכב לי על הגב 

מילים: יעקב רוטבליט
לחן: גדעון אלרן

שר אריאל זילבר

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקווה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם
עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

אז אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

האסוציאציה הראשונה העולה מתוך שמו של השיר "אני שוכב לי על הגב" היא של בטלנות לשמה.לא לעשות כלום ולהנות מכך. זה גם הרושם המתקבל מקריאת הבית הראשון והוא מתעצם בשורות האחרונות של בית זה."והחיים יפים יפים ממש כמו מחזה". עיון מעמיק בשיר יראה שמאחורי אמירה אופטימית זו מסתתרת טרגדיה-סיפורו של אדם שעבר תהפוכות בחיים ונשאר בלי כלום.

השיר בנוי מ-5 בתים.בית ראשון ובית אחרון זהים, להוציא מילה אחת שבה נדון מאוחר יותר,בית שני ובית רביעי זהים לחלוטין ובית שלישי שלא חוזר על עצמו.המבנה של השיר הוא במתכונת של 1,2,3,2,1 -מבנה מעגלי.בית אחד מרכזי הוא הבית השלישי וסביב לו מעטפת של בית שני ורביעי וסביב לה מעטפת נוספת של בית ראשון וחמישי.

מבחינת החריזה הבית הראשון מתחלק לשני בתים קטנים .כל אחד משפט בפני עצמו והחריזה נמצאת בשורות הזוגיות. בית קטן ראשון:

אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה

בית קטן שני:

אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה

התיאור הוא של מצב סטטי,של שכיבה מלווה בתחושה של נהנתנות המנסה לבלוע הכל. להנות מהחיים כמות שהם,במין תחושה של צופה על מה שנעשה סביבו. המשפט "ממש כמו מחזה" מזכיר את הביטוי כל העולם במה.המשורר הוא הקהל.לפחות ממה שנראה בבית זה מדובר בקהל של בן אדם אחד.בשורות השנייה והשישית ישנם פעלים המתייחסים לחוש הראייה-מביט, חושב, חולם,הוזה. מבחינת סדר השימוש במילים ישנו כאן מדרג מהקונקרטי –מביט, עד למופשט- הוזה. המילה חולם היא שלב ביניים בו המשורר מתנתק לאט לאט מהחיים המעשיים ועובר לשלב אמורפי,מה שנעשה באמצעות החשיבה.בשורה השנייה המילה חושב לא מופיעה רק בשישית. בהתחלה ישנה כפי שראינו הקונקרטיות ואז המשורר מתחיל להשקיע את מחשבתו במושא התצפית-החיים והתוצאה הסופית היא תלישות .המשורר אינו חלק מהמחזה. הוא מבחוץ.

הבית השני גם הוא מתחלק לשני בתים קטנים .כל בית קטן משפט בפני עצמו והחריזה היא כל שורה שניה. בית קטן ראשון:

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו

בית קטן שני:

בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

התלישות והנהנתנות הפסיבית מורגשות גם כאן,אלא שהן מלוות בתחושה של אקזיסטנציאליזם המוצא את ביטויו באמירה שיש בה מין הייאוש. אין שום סיבה שהיא, אשר בשבילה כדאי להשקיע או למות למענה.כל מה שנשאר הוא לקבל את העולם כפי שהוא בלי לנסות לשנות אותו.רק לתור בעולם וזה נעשה במחשבה בלבד עם מבט קצת פנוראמי. בבית הראשון הכותב מתייחס לחיים,אך לא ברור אם כוונתו לחייו שלו או גם לחיים סביבו. בבית זה הוא מביט על העולם ,מה שבבית הראשון לא קיים.הפועל להביט שבבית הראשון מוחלף בבית זה בפועל לצפות. צפייה היא מטבעה בעלת אפיון פנורמי.שדה הראייה רחב יותר ולכן המשורר מרגיש כמו "תייר על העולם" גם כאן העולם מתואר כיפה.

הבית השלישי הוא הלב של השיר .בו מוסבר מאין בא אותו שילוב של אפטיה ונהנתנות .גם בית זה מתחלק לשני בתי קטנים והחריזה גם היא כל שורה זוגית. בית ראשון קטן:

היו לי פעם עקרונות
מכרתי את כולם
עיסקה מוצלחת בשבילי
טובה גם בשבילם

בית שני קטן:

עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לעיתים
בהזיות על מין

הכותב היה אדם עם תפישת עולם מגובשת למענה היה מוכן להקריב הרבה לרבות את חייו,אבל קרה משהו. מה קרה לא מוסבר.נראה שהוא עבר משבר ואולי התפכחות שהפכה אותו לאדם ציני וראיית עולם חומרנית צרופה. הכל נע סביב כדאיות .היה כאן מעבר קיצוני מעקרונות מוצקים ומוסריים לגישה כלכלית, חסרת מעצורים וכפי שהוא אומר: "עכשיו כשלא נשאר במה להאמין".אבל גם החומרנות קרסה. נראה שהוא היה אדם חסר ניסיון כלכלי ועסקי ובסופו של דבר באה נפילה הקשה. כל שנשאר לו הוא רק "לשקוע בהזיות על מין".ההון הרב שצבר בטרם נפילה היה מוקד אטרקטיבי לנשים רבות. נשים היו תמיד בסביבתו הוא ניהל חיי מין סוערים. לאחר הנפילה נשאר בעירום ובחוסר כל. כולן ברחו ממנו .ההנאה המינית היחידה הייתה רק בדמיון. חיי מין וירטואליים. כל מה שנשאר לו זה רק להתענג על האקזיסטנציאליזם הפסיבי.הוא למד בדרך הקשה שהעולם היפה הוא לא רק חומרנות ומין. אבל הוא כבר אדם תשוש וכל שנשאר לו זה לשכב על הגב בבטלה גמורה.המילה הפותחת של הבית האחרון, שהוא ביסודו גם הבית הראשון, היא אז.מילה זו אומרת בעצם למה הוא מתבטל. האם זאת התנצלות או הסבר לתחושת אין האונות תרתי משמע? והמחזה שהוא צופה בו? יכול להיות שהמבט שלו הוא רטרוספקטיבי על חייו שלו.הוא צופה במחזה שהוא לא רק הצופה היחיד בו,אלא הוא גם השחקן היחידי בו.סיפור עצוב של אדם תמים ביסודו שעבר מהפכים קיצוניים בחייו .האם למד להבין ולקבל את החיים בדרך הקשה? ואולי אין זה אלא משל על החברה הישראלית?

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 777  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 2:26 pm

    ממש עלוב

  • יואב  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 2:58 pm

    הפיזמונאות ברובה לא יכולה להתרגם לרשימה המפרקת תוכן המשפטים המקוצרים לגורמים
    ואז להסביר אותם .
    אין צורך לעשות זאת.
    רק שירה מנתחים, לא פיזמונאות.

  • פ'  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 3:43 pm

    מסכימה עם יואב שפיזמונאות לא מנתחים. פיזמונאות זו לפעמים שירה, אבל לא במקרה הזה.
    חוץ מזה, הרשימה עוסקת במילות הפזמון של רוטבליט, אז מה הקשר לכותרת שמזכירה את אריאל זילבר?

  • נטלי  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 3:43 pm

    בסבלנות סיזיפית הגיש חיים את ההסברים המפורטים על החרוז הסרקסטי, וכל זאת למען אותו חלק של החברה הישראלית שגם נהנה מבידור שהומצא בשבילו ובצלמו. הלא כך שופטים אותנו – לפי הדבר המתחרז עם עצמו, עם מינו ועם אונו?

    מזל שישנה גם חברה ישראלית אחרת, רק לא קל לראות אותה בזכוכית מגדלת של בוז- היא עסוקה, כמו כל חברה צעירה ברוחה.

  • חוב'ב  ביום אפריל 1, 2008 בשעה 4:24 pm

    השיר הוא קודם כל של המשורר – זה שכתב. ההפיכה ל'פזמון' היא של המוסיקאי שחיבר הלחן. הזמר המבצע הוא מקרי וחסר חשיבות. וניתן להחליפו. מה אין ביצוע אחר לירושלים של זהב פרט לשולי נתן? רק מריה קלאס שרה את ורדי?
    אם כל הכבוד לאמן המבצע – הוא החוליה הפחות חשובה והניתנת להחלפה.
    בקיצור הכותרת מטעה.

  • אהוד בן-פורת  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 11:37 am

    עם מה שכתבת הפעם. יענקל'ה רוטבליט רחוק מלהיות חד-גוני כפי שהוא מוצג במאמר הזה. כואב לי שאחד כמוך שמטיב בדרך כלל להבין יוצרים הפעם פיספס.

    כפי שכבר נאמר לפניי אריאל זילבר רחוק מלייצג אותו. אני ממליץ לך לבקר לעומק באתר של רוטבליט. מה עם כל השירים הנפלאים שכתב לשמוליק קראוס, אריק איינשטיין ועוד רבים וטובים? היה ראוי מן הסתם גם להזכיר את חברי להקת "דבק" שחברו אליו ביצירותיו החדשות "מדינת היהודים" ובזכותם במובן מסויים נכנסה רוח חדשה ליצרותיו.

    אני בדרך כלל נהנה מאוד לקרוא את הבלוג שלך, לכן אני מקווה לקרוא המשך למאמר הזה שיתקן את הרושם שנוצר כאן.

  • דעה אחרת  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 1:27 pm

    רק ביקורת יש למגיבים על הבלוגים ברשימות במיוחד כשמשהו לא מסתדר להם הגיוני.
    זכותו של אשד להחליט לשדר כל דבר שבא לו גם אם הוא לא הגיוני.
    הביקורת המושמעת בבלוגים גובלת לרוב ברשעות, תמיד זה רק על המה לא טוב, חלילה שיהיו אי דיוקים ומעט מאוד אם בכלל מילה טובה או פירגון כלשהו נכתבים, אז אשד צודק זכותו לתת לכותבים מטעמו במה באתרו האישי ולכתוב ככל העולה על רוחם, תתפוצצו!

  • האיש שבא לקרא  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 3:06 pm

    מחבר השיר -רוטבליט- איבד רגל באחת ממלחמות ישראל. זה אירוע דרמתי,טראומטי, בלתי הפיך שמשנה את הפרספקטיבה. את נקודת ההשקפה של הנפגע על העולם. אין באירוע כזה שמץ של אופטימיות לחיימ מעמידה ועד מין ועד בכלל לעתיד.
    לפרט מהותי זה בביוגרפיה לא נמצא כל הד בביקורת. לטעמי זהו שיר טרגי אישי של משורר המספר על עולמו הקטוע., מה לשיר ולעצבות הזמר – לנותן הכותרת פתרונים.

  • אהוד בן-פורת  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 3:07 pm

    הייתי יודע למי לשייך את דבריך, ולא מנסה לנחש. אני לא מכיר את חיים מזר, אבל את אלי אשד כן. זה אני אותו אלישע שמופיע בקישורים שלו (ניסיתי לבקש מאלי שיתקן את שמי, ולא הצלחתי). בכל אופן לא היתה לי כוונה להרע כלפיו, מתכתובת קצרה שניהלנו בעבר אני מקווה שהוא הספיק להתרשם שאני בעדו ולא נגדו. עצם זה שאני כותב כאן.

    עכשיו לעצם העניין מאחר ואלי פירסם מדבריו של חיים נראה לי שהוא מסכים איתו או לפחות נוטה להסכים איתו, ולדעתי אלי היה צריך להוסיף כמה מילים מזווית ראיה שלו.

    אני כמובן לא רוצה להגיב בשם כל הגולשים האחרים שהגיבו כאן, אבל למרות שזה הבלוג של אלי יש לנו את הזכות לא להסכים עם דעותיו, וזה שישנה אי-הסכמה לא אומר שאנחנו רעים או להפך. עד כמה ששמתי לב לא היתה ירידה עליו באופן אישי שלא לצורך העניין וחבל שיש בכל זאת כאלה שרואים את זה כך.

  • מר ינשוף  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 9:15 pm

    האבחנה החדה בין שירה ופזמונאות כפי שנעשתה כאן על ידי מקצת המגיבים נראית לי מלאכותית ונטולת תוקף.

    מיטב השירה העברית נכתבת בימים אלה בשדה של מה שמכונה פזמונאות; והרבה מן השירה "הרצינית" שנכתבת כאן היא רדודה וחולפת כגרועים שבפזמונים. פזמון הוא הגדרה מוסיקלית (ניגון שמפזמים אותו בשפתיים), אבל השפה העברית החכמה איננה מבדילה ביסוד הדברים בין שיר (poem) לשיר (song). ובצדק.

    אז מי קובע מה שירה ומה פזמונאות?

    לטעמי מדובר בשיר, ואפילו שיר טוב. אני לא מסכים לניתוח שנכתב למעלה, אבל אני מצדיק בהחלט את גישתו: זוהי שירה. מי שחוויית הישרה שלו כוללת ניתוח, ימצא עניין גם בניתוח השיר הזה. מי שלא – לא.

    אשר לעצם השיר: בעיני מדובר בזקיפת אצבע כנגד רדיפת נירוונה על כל צורותיה, מיוגים ועד שאנטי-באנטים, מירוקי-עד ועד שחורי-כיפה: אם הצלחת לוותר על הכל, אם באמת אין לך כלום – לא רצונות, לא עקרונות, לא חפצים – ונותר לך רק להסתכל על העולם, זאת אומרת שנשארת מחוץ לו, באולם ולא על הבמה. רק מדבר אחד לא תוכל להנתק לעולם: מהזכרון שפעם היית חי, מהזיות על מין.

  • GALACSY  ביום אפריל 2, 2008 בשעה 11:03 pm

    יש פזמונאות בעלת עומק ומשקל – ויש שירה בעלת עומק ומשקל, אבל יש יותר פזמונאות במשקל נוצה משירה במשקל נוצה, ויש עוד הרבה מאוד פרמטרים להשוואות – פיזמונאות אם היא טובה ואם היא לא טובה נכתבת בדרך מוגדרת מאוד שמיטב הפיזמונאים יודעים להתאים למוסיקאים. היא לרוב קצרה, חרוזאית, והרעיונות שמובעים בתוכה נשאבים על פי רוב מחיי היום יום ומהגדרות קלילות של שפת יום יום, שירה בנויה אחרת, בוני שירה ומשוררים איכותיים יחפשו תמיד את הבלתי אפשרי, את המחדש
    וכידוע רובם נמנעים היום מחריזה להוציא מקרים יוצאי דופן.

    יש עוד פרמטרים רבים לצורך השוואה, וזה לכשעצמו יכול להוות מאמר מרתק.

  • מר ינשוף  ביום אפריל 3, 2008 בשעה 1:06 pm

    א. מצד אחד גם שירה היא לעתים חרוזה, ויש גם פזמונאות לא חרוזה. אז איפה עובר הקו?

    ב. על הפזמונאות: "והרעיונות שמובעים בתוכה נשאבים על פי רוב מחיי היום יום ומהגדרות קלילות של שפת יום יום" – מרבית השירה עוסקת ברעיונות השאובים מחיי היומיום (אגי משעול עשתה מזה קריירה), ומצד שני גם בפזמונאות יש שירים העוסקים בדברים אחרים לגמרי (החל ממחלות נפש של גבריאל בלחסן וכלה בכיבוש החלל של ברי סחרוף, וכמובן אפשר עוג להפליג ולהפליג בשמות ואזכורים). אז איפה עובר הקו?

    ג. על השירה: "בוני שירה ומשוררים איכותיים יחפשו תמיד את הבלתי אפשרי, את המחדש" – זה נכון גם לגבי מי שבוודאי תכנה "פזמונאים איכותיים". אנחנו לא עוסקים בקו האיכות, אלא בקו שבין שירה לפזמונאות. אז איפה עובר הקו?

    ד. עוד על משוררים: "וכידוע רובם נמנעים היום מחריזה להוציא מקרים יוצאי דופן" – קודם כל, אם רובם נמנעים מחריזה, כלומר כולים נוהגים אותו דבר, אז איפה החיפוש אחר החדש? דבר שני, המנעות מחריזה (כמו, קודם לכן, הדבקות בחריזה) הוא עניין של אופנה וערכיםאסתטיים, ואין לו דבר עם הגדרת השירה או הפזמונאות. אם כך, אם תרשה לי, איפה עובר הקו?

    אשמח לשמוע על הפרמטרים הרבים הנוספים לצורך ההשוואה.

    לדעתי הפרמטר היחיד שמפריד בין מה שמכונה "שירה" למה שמכונה "פזמונאות" הוא המדיום שבו הם מופצים. ה"שירה" מודפסת, וה"פזמונאות" מראש מולחנת, או מיועדת להלחנה. זהו, כמובן, פרמטר מלאכותי שאיננו אומר דבר על מהות היצירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: