הספר שהחריב את העיר צפת

בימים  אלה יצא ספר מעניין מאוד על יוסי יזרעאלי  הידוע בדרך כלל כבמאי תיאטרון של הצגות כמו "הצגת הילדים הקלאסית "עוץ לי גוץ לי   של אברהם שלונסקי " ו"צור וירושלים "

 של מתתיהו שוהם  )  הפעם יזרעאלי נטש את התיאטרון לתחום הספרות היפה אל "המשורר השביעי " רומן על  ספר שירה מיסטי  מסתורי שהודפס בבית הדפוס של צפת זמן קצר לפני חורבנה ( שהוא כנראה קשור אליו )  ועל השפעתו  ההרסנית על חוקרים בימינו אלה .

לי תמיד יש עניין בכל ספר שעוסק בחיפוש וחקירה של ספרים קדומים ומסתוריים ,אבל פרט לכך יש לי  עניין מיוחד  ברומן זה  זאת  מאחר שאבות אבותיי ממשפחת וולפנזון חיו בצפת בעת חורבנה בידי רעידת האדמה ואחד מהם זאב וולפנזון היה המגיה  הראשי בבית הדפוס של המדפיס הצפתי ואחר כך הירושלמי ישראל ב"ק , ( שמופיע בספר בשם "לוריא ")

יזרעאלי הוא אגב  אחינה של אחת החוקרים הראשיות של תקופה זאת שושנה הלוי ,שספרה ספרי ירושלים הראשוניםהספרים, החוברות והדפים הבודדים שנדפסו באותיותעבריות בחמישים השנים הראשונות לדפוס העברי בירושלים <תר"א-תר"ן, 1841 על הספרים הראשונים שהודפסו בעיר ירושלים הוא מקור המידע העיקרי על הספרים שאותם הגיה אותו זאב וולפנזון ,וניתן לנחש שהיא ומחקריה שימשו כמקור השראה ראשי לספר. .  

להלן מאמר של חוקרת הספרות הידועה פרופסור נורית גוברין על הספר שהושמע כהרצאה בערב ספרותי לכבוד הספר.

מאמר זה   הוא  נוסח מקוצר של מאמר. שיתפרסם בשלמותו  בכתב-העת 'גג', בעריכת חיים נגיד, גיליון מס. 18, קיץ תשס"ח.

 הסימנים [ – – – -] מעידים על המקומות שבהם קוצר הדיון המפורט. הסעיפים החסרים כאן: ניתוח השמות-הדוברים בספר; דיון ברקע ההיסטורי הריאלי והמטאפורי; פירוט שלבי החיפוש המתוארים בספר; דוגמאות למובאות "אני מאמין" או למעשה "אני שואל" מתוך הספר; דוגמאות של ביקורת על מוסדות המדינה, ביניהן האוניברסיטה העברית ואגודת הסופרים.

 פרופסור נורית גובריןחוגגת בימים אלו את הפירסום בהוצאת כרמל  שני קבצי מאמרים חדשים שלה  הכרכים השלישי הרביעי בסדרת "קריאת  הדורות :ספרות עברית במעגליה " של מאמרי מחקר בנושאי תולדות הספרות העברית .

. ואם  תרצה השכינה בקרוב יופיע גם מאמר שלי על הספר המעניין והחידתי.אבל בנתיים לפניכם בפרסום בכורה עולמי מאמרה של פרופסור גוברין בנושא .

 

 

שלולית אור"
על ספרו של יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי'
דברים בערב לכבוד הופעת ספרו של יוסי יזרעאלי: 'המשורר השביעי' (הוצאת כתר, תשס"ח/2008); "תולעת ספרים" ד' בניסן תשס"ח (9.4.2008).
מאת פרופסור  נורית גוברין

א. כותרות

צפת במאה ה-19

כותרת דברי "שלולית אור" (32; 205) שהיא מובאה מתוך ספרו של יוסי יזרעאלי 'המשורר השביעי', יש בה כדי להבליט את האופי הפרדוכסאלי של הספר: דבר והיפוכו; המכוער והיפה; הנמוך והגבוה; הבזוי והנעלה; המלוכלך והטהור. צירוף זה גם "מתכתב" עם כותרת סיפורו של חיים הזז: "שלולית גנוזה" (תרצ"ג/1933) ואולי גם עם מחזהו של הזז: "בקץ הימים" (תרצ"ד/1934); כשם שהספר כולו "מתכתב" עם ספרות הקבלה, הסוד והמסתורין העברית, ספר הזהר, כתבי רבי נחמן מברסלב: "אין דבר שלם יותר מלב שבור", עם יצירותיו של ש"י עגנון, ביניהן: 'שירה'; 'עידו ועינם' ועוד הרבה. 1 דבר והיפוכו בעת ובעונה אחת. דבר וניגודו המשולבים זה בזה, מערכת של הפכים שהם אחד ולחלופין: מערכת הפכים, שנשארת מפורקת.
1. יוסי יזרעאלי עיבד וביים בין השאר גם את יצירותיהם של סופרים אלה.

בין הניסוחים החוזרים בספר: "כל זה ייגמר בשיר" (38); "פתח המילוט נמצא בשיר" (41).
בין המוטיבים המרכזיים שלו: כוחה של הספרות, כוחה של המילה, כוחה של הלשון העברית, כוחן המאגי של אותיותיה; השפעת הספרות על החיים: "ספרות מעשית" (41), על משקל הניסוח המקובל: "קבלה מעשית". והשאלות: האם יש בכוחה של הספרות, של השיר, להשפיע על המציאות. וכשה"ספרות המעשית" משתבשת, הכול משתבש. מה משתבש? מהו הכול? מהי המציאות?
שם הספר: "המשורר השביעי" רומז לחיפוש אחר השלם, המושלם, המחזורי, הסגור. לא רק: בשבעה ימים נברא העולם, אלא גם "שבע ברכות"; "שבעת מדורי גיהנום"; "שבעת פלאי עולם"; "הרקיע השביעי" ועוד כהנה וכהנה צירופים מיתיים, עם מספר "מחזורי" זה. לספר שבעה פרקים, המספר 7 חוזר בו הרבה, והוא אחד המוטיבים המרכזיים שבו. אין ספק שהוא מזכיר גם את "הטור השביעי" של נתן אלתרמן. זהו שם טכני, שנהפך למושג: יצירת ספרות בנושאים בוערים העומדים על הפרק, שקהל הקוראים ציפה לה בשקיקה בכל שבוע, כמורה-דרך.
שתי הכותרות יחד מעידות על מוטיבים מרכזיים בספר: החיפוש, והפרדוכסאליות, שימוש חופשי במערכת האסוציאציות לספרות הדורות הקודמים המסורתית והחדשה.

ב. ספר חידתי

אקדים ואומר: זהו ספר חידתי, אניגמתי. איני בטוחה שירדתי לסוף דעתו ושהבינותי אותו עד תומו. הקושי לרדת לסוף דעתו של הספר, יכולה לנבוע, כמובן מקוצר המשׂיג, ובמקרה זה מקוצר המשׂיגה, ויכולה גם להיות תוצאה מכך, שהחידתיות מובנית בספר כחלק מהותי שלו. אופיו של הספר הוא להיות בלתי מובן, להתפרש לכיוונים רבים ושונים. דברי כאן יהיו ניסיון להבנה, המותירה אפשרויות נוספות פתוחות.
יתכן, שמי שהוא בן בית בספרות המיסטיקה היהודית, ומכיר היטב את ספר הזהר, ספר יצירה וקבלת האר"י, יהיה לו קל יותר להלך בשבילי הספר. יתכן שהוא כתוב כמערכת של סמלים מיסטיים, במונחים של לידה חדשה, של גאולה. במערכת זו יש חשיבות עצומה לאותיות ולצירופיהם. וזו תורה שלמה. אולי בכלל יש להבין את כל ההתרחשויות, במישור הסמלי, המטפורי, לרבות, אלה המיניות.
כאמור, לא קל לרדת לסוף דעתו של הספר, לא קל לשמוע את הטון שבו נכתב, כדי לקבוע אם המדובר בפרודיה או בסיוט, בביקורת סאטירית או בחרדה גדולה, באירוניה או בחמלה וברגישות גדולים, או מה שיתכן מאד: גם וגם. לא ברור מהו חלום ומהי מציאות? מה הזיה מה אמת? יש עירבוב בסדר הזמנים, גילגולי דמויות מתקופה לתקופה, האנשת הדומם, ציפייה לגאולה, שתבוא, אם תבוא "דרך הביבים" ולגואל. בהשפעת סיפורי 'ספר המעשים' של עגנון; 'החיים כמשל' של פנחס שדה ועוד.

לפעמים נדמה שזוהי כתיבה בקודים אישיים, המובנים רק לכותב עצמו. לפעמים נדמה שזהו דיאלוג של הכותב עם עצמו. חריפה במיוחד היא התחושה, שהספר נכתב מתוך כאב גדול, כאב של אבדן, מתוך פחד, חרדה ותחושות מיסטיות עמוקות של הכותב. יש בספר יסודות אוטוביוגרפיים הקשורים במשפחה, במעבר מצפת לירושלים ובעיר ירושלים שבה נולד וגדל, אבל הם חבויים עמוק מתחת לשכבות הכיסוי של הספר. דומה שקשה לחשפם ללא עזרת המחבר .
השירים בספר, שלא נדונו כאן, מחייבים מחקר השוואתי עם חמשת ספרי שיריו של יוסי יזרעאלי.

זוהי כתיבה אניגמטית, המתארת מצבים בלתי אפשריים, מציאות סוריאליסטית, המחייבת את הקורא לחפש את פִּשרה מחוץ לחוקי ההיגיון והעלילה המקובלים. אבל בעת ובעונה אחת גם להתייחס למסופר כאל הזייה, סיוט, ואולי תרמית ואונאה. זהו ספר שיש בו גם יסוד בלשי, עלילת מתח ומסתורין. זהו ספר של מסכות. ריבוי המסכות קשור להיותו של המחבר איש תיאטרון. אבל המסכות הן גם האמת, ה"אני" האמיתי.
בכל פעם שנדמה שאפשר לנסח איזו תובנה על הספר, בא ההמשך ומפריך אותה. בכל פעם, שתיאורו של איזה גיבור, נראה, לכאורה, ריאליסטי, מציאותי ואובייקטיבי, באה הפִּסקה הבאה והופכת מסלול זה על פניו. קשה ואולי בלתי אפשרי לנסח מאפיינים פסיכולוגיים וריאליסטיים על הגיבורים, התנהגותם ומניעיהם. גיבורים רבים הם גלגוליהם של בני-דמותם הקדומים; יש להם בבואה מקבילה או מהופכת בעבר או בהווה. הגיבורים חיים כל הזמן "על קו הקץ", נתונים לתחושות עזות של הישגיות, יצריות, תחרותיות, חמדת בשרים, מין, מוות. כל אלה גובלים בטירוף של "עד כלות", של פריעת חוקי המוסר ו"הסדר הטוב". יש בהם גם מן התאווה למצוא אהבה, לחזור לחיק האם ולינוק ממנה, בד בבד עם הרצון לחלק עמה את יצועה. יצר החיים ויצר המוות משמשים בערבוביה, יחד עם יצר ההרס הבנייה. סדר הזמנים מפורק, וכך המחיצות בין הזמנים, בין המקומות ובין המוות לחיים. כך, למשל, כותב יכין, אחיה של בינה, "בכתב ידו החרטומי" "בעזרת ראי", כלומר: "חלקי השיר היו כתובים באותיות הפוכות, כששורות השיר כתובות אחורה והבתים בנויים מהסוף להתחלה" (161). ובמקום אחר: "השיר נכתב בצופן" (212)

. בהמשך מתגלה יכין כגלגולו של "המשורר השביעי" ששמו ינון (166): "דמותך בראי נפרדת ממך, ומתוך האפלה שלתוכה היא נמוגה היא שבה אליך, לא מזוהה, וזה אתה" (166). אבל במקום אחר, ייתכן שזוהי בכלל אשליָה, אונאה, תרמית. זהו אחד המפתחות, להבנת הספר, שרבים כמותו מפוזרים בו, אבל לא פחות משהם פותחים, הם גם סוגרים, ובעיקר – מבלבלים. לכן, יש לחפש את סימני ההיכר של הספר בתחומים אחרים: סוריאליסטיים, מטא-ריאליסטיים, שילובים בלתי-אפשריים של יסודות מנוגדים שאינם כפופים להיגיון המקובל, הדרים בכפיפה אחת. אולי אפשר להשוות לסרט של פליני, שבו הכול דחוס מאד, ומעורבב יחד, האפשרי והבלתי אפשרי, ההגיוני והאבסורדי. וגם אז, עדיין כל האפשרויות פתוחות. השאלות רבות מן התשובות האפשריות.
האם יש בספר תובנות על החיים? על המציאות? על הספרות? אם כן, מה הן? האם יש בו חזות קשה על מדינת ישראל? האם יש בו פתח של תקווה? האם זו אפוקליפסה וחזון בלהות? האם העבר מעיד על העתיד, על מה שיהיה? האם הספר מנבא את קץ הספרות העברית? האם הוא מדגיש את חשיבותה המרכזית של הספרות? של השיר? של המילים? האם הוא מנבא את העתיד הצפוי לספרות? למחקר? לתרבות? למדינה? עד כמה אפשר להתמסר לספרות? לשירה? למחקר? האם זה ספר על כוחן של מילים ועל אזלת ידן של מילים? על כוחה של ספרות וחולשתה? על מגבלותיה של הלשון לתאר את פנימיותה של הנפש? על השפעתם של שירים לשנות מציאות ולברוא מציאות? האם הוא משאיר הכול פתוח, כדי לגרום לקוראים לחשבון נפש? האם הוא מנבא את סוף העולם? את סופה של מדינת ישראל? או להיפך, את המשך קיומה תוך כדי המשך ההתלבטות והחיפושים? האם זה גם או רק ספר ארס פואטי הבודק עם עדיין יש לספרות כוח? עתיד?

מפתחות להבנה

אנסח מספר אפשרויות להבנת הספר, מעין מפתחות להבנתו. איני בטוחה שכולם פותחים, איני בטוחה שלכך "התכוון המשורר"; אין ספק שאפשר להציג מפתחות נוספים.
זהו ספר של חיפוש. חיפוש שאסור שיסתיים. חיפוש כתכלית. חיפוש כמטרה. חיפוש לשם חיפוש. זהו ספר של כמיהה לגאולה, גאולה דרך הביבים, מעין "מצווה הבאה בעבירה". אבל הגאולה היא גם הקץ, הסיום. סוף הדרך. זהו ספר המעלה על נס את הגעגוע והציפייה ולא את התגשמותם, את הדרכים ולא את סופי-הדרכים. זהו ספר המעריץ את מי שמוסר את נפשו על המחקר אבל בעת ובעונה אחת גם בז ולועג לו, ורואה בקיצוניות היתרה, סכנה ועקרות. זה ספר המנגיד את החיים מול הספרות; את המציאות מול המחקר; את השירה מול היצרים, ולש את כל החמרים האלה יחד. יש בו ביקורת נוקבת ופרודית בצד הערצה גדולה למתמסרים עד כלות; מגע הדוק בין החיים למוות; בין המין והכיליון; בין המוסר לבין פריעתו בגילוי עריות. אמונה בגלגול נשמות בספרות ובחיים. כך, למשל יש בו אמונה בכוחה המאגי והמיסטי של המכונה: "מכונת הדפוס העשויה עץ זית". למכונה זו חיים משלה בספר והיא אחד המוטיבים המניעים אותו. זוהי מכונה שגולפה בסכין מוהלים, ש"תפעל רק בירושלים" ו"כל מי שבא במגע עם המכונה במסעה מצפת לירושלים נפגע או מת" (83). כמו "ארון ברית האלהים", בספר שמואל א פרקים ג- ז. המכונה מיוחמת, דו-מינית, מושכת אליה גברים ונשים כאחד, ומביאה לאובדנם.
יש בספר ביקורת על המשפחה וסדריה. גילוי עריות בתוך המשפחה: בינה לוריא שוכבת עם אביה, נכנסת להיריון ממנו ומפילה, וכן שוכבת עם אחֶיה, ומביאה לאבדנם. נגה ברוידא שוכבת עם כל בני משפחת לוריא, לרבות משיכתה ההרסנית לבּינה. יש בספר ביקורת על יחסו של מנחם לוריא לאשתו המסורה לו מאד, "הרוקמת", שהוא מבזה את מלאכת האמנות שלה ומשתמש "במפיות התחרה שלה לניגוב שמן המכונות" של הדפוס. לאחר שהאשה גילתה זאת, "חדלה לרקום. זמן קצר לאחר מכן חלתה ומתה" (89). מוטיב זה חוזר עוד כמה פעמים בספר (136; 179) כביטוי למתחים בין הבעל לאשתו, הרקמה= האמנות, לדפוס, האמן למכונה ועוד. בֶּני, בנו של יכין, ממשיך את יחס הזלזול הזה וגם הוא "מנגב את ידיו בסמרטוט שהיה פעם תחרה" (199).

 

מכונת הדפוס של ישראל ב"ק " הבסיס למכונת הדפוס של לוריא בספר "המשורר השביעי ".

בספר מתואר קרב איתנים בין שתי משפחות: משפחת החוקר: ד"ר ירוחם ברוידא, ומשפחת יצחק חיים בריליאנט לוריא, בעל דפוס "גאולה" בעל "הגניזה", כותב הסיפורים הארוטיים, מדפיס או מחבר הספר "ששת המשוררים". בתווך: המבקר: ברוך בראלי. הקשר בין המשפחות, הוא בהתחרות על כתיבת הספר: "תולדות המשורר השביעי" והוצאתו לאור. הקרב מסתיים לבסוף בלא כלום. הספר, שלא ברור מי כתב אותו, ואם הוא בכלל נכתב, נשרף. בינה ספק נשרפת ספק מתאבדת בשיגעונה. הנשארים בחיים, ממשיכים, כביכול, בחיי היום יום שלהם, אבל ממשיכים להיות גלגוליהם של הדמויות מן העבר, ומוסיפים לשאת בתוכם את זרעי הטירוף.

ד. שמות דוברים

כל השמות של גיבורי הספר הם שמות-דוברים, שלא תמיד הצלחתי להגיע למלוא עומק משמעותם. אין ספק שיש לחפש את משמעותם בעולם הקבלה, הסוד והמסתורין היהודי. שם-דובר פירושו: שם שיש לו משמעות, המעידה על הגורל והאופי של בעליו. זהו שם המקוּשר עם בעל-השם בעבר, מן ההיסטוריה היהודית, ולמעשה, ממשיך אותו כגלגולו. כל שם מחייב מחקר מפורט של "מדרש שמות", שיש לו אחיזה במסורת היהודית, במיוחד זו הקבלית. כך, למשל, מתחילים שמות רבים באות בי"ת, היא האות שבה נברא העולם: "בראשית ברא", עם כל הדרש של חז"ל על אות זו. [ – – – – -]

ה. הרקע ההיסטורי

אין זה ספר ריאליסטי, על אף עובדות היסטוריות בדוקות ונכוחות הנזכרות בו. כגון: הרעש, כלומר רעידת האדמה בצפת, שהתרחשה בשבת, כ"ד בטבת תקצ"ז (1.1.1837); 4 המגפה שפרצה בעקבותיה; הדפוס של ישראל ב"ק, בצפת שנוסד בשנת תקצ"ב/1832. 5 [ – – – –
( עם זאת יש לציין שבית הדפוס הראשון בצפת הוקם בשנת 1577 על ידי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, והתקיים כ-10 שנים. )
]
רעידת האדמה בצפת, בשנת 1837 משמשת בספר גם מטפורה. כפי שניסחה בינה: "בינה שבה והדגישה כי הרעש והמגפה הם דימויים למצב האדם באשר הוא, ולכן התגלותו השביעית תיתכן 'שנים אחרי הרעש'" (158). זה מזכיר כמובן את הנביא עמוס שניבא "שנתיים אחרי הרעש". למכונת הדפוס העשויה עץ זית, יש, כאמור, בספר חיים משל עצמה. היא מקור משיכה ארוטי, היא גורמת לאסונות, היא מביאה כליָה על המתאווים לה, היא ההתחלה והיא הסוף: רק כשתישרף ייכתב השיר השביעי על ידי המשורר השביעי (191). בספר שני מישורי זמן: תקופת ה"רעש" בצפת, והתקופה המודרנית של המאה ה- 20 במדינת ישראל, המעורבבים זה בזה. הגיבורים בהווה הם גילגוליהם של הדמויות מן העבר.

ו. מה מחפשים? – שלבי החיפוש חשבתי לתאר בקיצור את שלבי הפרשה והסתבכתי. המאורעות אינם מתרחשים בזה אחר זה, אלא בעת ובעונה אחת, וסדר הזמנים מעורבב. ניסיתי לחלץ מהספר את "הסיפור", והלכתי לאיבוד. הכול מסתבך. אותו מאורע מתואר, כמעט באותן מלים במקומות שונים בספר.
בראש ובראשונה מחפשים סופר ומחפשים ספר.שני החיפושים נהפכים לדיבוק, לאובססיה. מחפשים את "המשורר השביעי", אם אכן היה קיים אי פעם משורר כזה. הנחת היסוד היא, שאם יש ששה, ששה סיפורים, ששה משוררים, ששה שירים, קיים גם שביעי. ליצירת השלמות. בסופו של דבר, לא ברור אם נמצא המשורר השביעי, ומי הוא: הזיה או מציאות? מי בדיוק כתב את הספר עליו? הספר נשרף, יחד עם הגיבורה המרכזית, בינה ויחד עם מכונת הדפוס העשויה מעץ זית. דפוס 'גאולה' חדל מהתקיים, הבית נהרס ובמקומו נבנה בית קומות. אלה מגיבורי הספר שנשארו בחיים, נושאים עימהם את זרעי הטירוף, על אף שנראה, לכאורה, שחייהם רגילים. וכך, זהו חיפוש כפול: אחרי ספר ואחרי סופר. 6
[ – – – – – -]
"המציאות" המסויטת מתפרקת לחלקיה, באחד הניסוחים הארס-פואטיים המשמעותיים ביותר בספר: "המחיצות האווריריות שבעזרתן הפריד יכין בין דבר לדבר, בין זמנים, בין מקומות, בין בני אדם, התפוגגו. שמות נשרו מנושאיהם כמו תגים שאין בהם חפץ. גופים נפרדו ממשקלם הסגולי, מוותרים מתוך עייפות מתענגת על זכות ההגדרה. השעונים הוצאו מכלל פעולה, לוחות השנה נתלשו עד אחרון דפיהם, ובשטח ההפקר שאין בו חוקים, שאין בו חובות, התפשטה לה האימה המרגיעה של הנצח, הרוגע המצמרר של טרם גאולה" (152).
[ – – – – -]

ז. "אני מאמין"

כמה "אני מאמין" , או, למעשה: "אני שואל" מנוסחים בסיפור, מעין "תשובות" על החיפוש ותוצאותיו. להלן מובאה אחת (מתוך תשע במאמר השלם) לתשומת לבם של הקוראים התוהים על המשמעות והפשר.
הראשונה. "האני מאמין" שפירסם ברוך בראלי בחוברת השביעית של "עין צופיה" בעריכתו:
"ציון שאליה העין צופייה היא תקווה שלעד אינה ניתנת להגשמה. עד נצח נצחים נמשיך להתפלל: לשנה הבאה בירושלים. על כן, הספרות העברית, שאותם געגועים בלתי ניתנים למימוש הם נשמת אפה, ושהיא עצמה בדיון, כלומר, מציאות בלתי ניתנת למימוש, היא-היא ציון האמיתית. נכון יותר, הלפאתי מזרח שלה. אמנם אי יכולת המימוש גורמת לנפש הומייה, אבל אותה נפש הומייה היא גם מקור החיוניות וכוח היצירה של ספרותנו". (35)
"אני מאמין" זה חוזר בניסוח קצת שונה גם במקום אחר, כחלק מדבר המערכת של ברוך בראלי. חזרה זו מעידה על חשיבותו של קטע זה (85-84).
[ – – – – – ]

ח. ביקורת

בספר ביקורת על מספר מוסדות במדינה, הנקראים: "כוחות האופל" (197): "הרבנות הראשית"; "האוניברסיטה העברית"; "מוזיאון ישראל"; "אגודת הסופרים". ביקורת מרוכזת זו נשמעת מפי בינה, האשה הדמונית, העומדת במרכז הספר, ששמה הוא אחד מתוך "עשר הספירות", ביום השנה הרביעי למותו של אביה מנחם לוריא, אבל, למעשה, היא חוזרת ונזכרת בספר במקומות אחדים. במיוחד על אגודת הסופרים והאוניברסיטה. טון הביקורת הוא פרודי, גרוטסקי, קריקטורי, שמשולב בו גם עצב עמוק. [ – – – – – -]

פרודיה על האוניברסיטה, מוסדותיה, חוקריה ותהליכי ההעלאה בדרגה שלה
פרודיה עצובה על מצבם של חוקרי מדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים ולא רק בה. נושא הפרודיה הוא ד"ר ירוחם ברוידא" ש"את רוב המחקר שלו" "הקדיש לחקר 'ששה משוררים'. זה השם שניתן לספר השירים הצנום שדפוס 'גאולה' הוציא לאור ב- 1837 בצפת" (30).
תיאור עבודתו של ד"ר ירוחם ברוידא "בקצה המסדרון של החוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית בירושלים" ומקומו בחוג: "היות ששום תלמיד לא נרשם לשיעוריו בגלל העדר תכנית לימודים ברורה, איבוד עבודות גמר ואיחור של שנים במתן ציונים, פטרו אותו שלטונות האוניברסיטה מחובת ההוראה.

( כדאי לציין כאן שהחיפוש אחר ספר ואחר מחבר, הוא מוטיב ידוע בתולדות הספרות העברית לדורותיה. מאז 'מגלה טמירין' של יוסף פרל (וינה, תקע"ט/1819) ועד ספרו של חיים באר: 'לפני המקום' (תשס"ז/2007). )

[ – – – – ]
תובא כאן דוגמה אחת מתוך רבות (המובאות במאמר השלם):
הלווייתו היא דוגמה להתנהגות מבישה במיוחד של האוניברסיטה:
"מודעת האבל שנשלחה לחוג למדעי היהדות באוניברסיטה העברית הושלכה לפח. למזכירה החדשה לא היה מושג במי מדובר. פחות משעה לפני מועד ההלוויה, בשיחת אקראי עם אחד המורים הוותיקים, התבררה לה אי ההבנה. איש מסגל ההוראה לא הצליח להתפנות בהתראה קצרה כל כך. מתוך אי נעימות ותחושת אשמה היא נעלה את המשרד ומיהרה לבית הקברות.
חוץ מהמזכירה החדשה בחוג למדעי היהדות, [ – – – ] איש לא הגיע להלוויה של ד"ר ירוחם ברוידא [ – – – ]. ברוך בראלי נשא דברי הספד קצרים שלמרות איפוקם עלתה מהם נימת כעס. כעת על האדרת העיסוק בגאולה ועל מחשבי הקצים למיניהם, שאותם כינה 'מחריבים ומאררים', וכן כעס על המנוח עצמו שטשטוש הגבולות בין המחקר למושא המחקר, כך טען ברוך בראלי, גרם למותו." (132-132).
בהספד של בינה ביום השנה הרביעי למותו של אביה מנחם לוריא, כרכה בינה יחד, בהספדה המבולבל את כל "כוחות האופל": "וכאן התחילה להטיח בליל האשמות חסרות רסן, כורכת את כוחות האופל עם הרבנות הראשית, האוניברסיטה העברית, מוזיאון ישראל ואגודת הסופרים" (197).

*
אין זה ספר שגרתי, וזאת בלשון המעטה. מעטים הם ספרים מסוג זה המופיעים בכלל ובשנים האחרונות בפרט. יש בו שילובים בלתי אפשריים כמעט של הומור וגרוטסקה, מין ומוות, גילוי עריות ושירה. יוסי יזרעאלי עושה הכול כדי להקשות על הקורא. אין הוא הולך לקראתו, אלא דורש ממנו לבוא אליו. וזה לא קל, לפעמים אף מרגיז ומעצבן. עם זאת, הקושי לפענח את צפונות הספר הבלתי שגרתי הזה, יש בו כוח משיכה רב ואתגר אינטלקטואלי של ממש. הספר מזמין את הקורא להתמודד עמו ולהציע את פרשנותו למסופר בו.

נספח :רעידת האדמה של צפת בספרות היפה

רעידת האדמה בצפת  במאה ה-19 שִמשה רקע ליצירות ספרות מעטות. ביניהן: 'עיר קסומה' ליהושע בר-יוסף, שלה תשתיות קבליות הקשורות בקבלת האר"י; אהוד בן-עזר: 'אפרת. מחזור סיפורים', הוצאת תרמיל, תשרי תשל"ט/אוקטובר 1978. הספר הורחב לרומן שכתיבתו טרם הסתיימה בשם 'והארץ תרעד'. עריכה אחרונה: 14.2.2004. פרקי הרומן המורחב פורסמו בהמשכים בגיליונות העיתון המקוון: 'חדשות בן עזר' החל מיום 9.3.2006. ה

ספר החשוב ביותר על אותה תקופה: מנחם מנדל מקמיניץ: 'ספר קורות העתים' (תקצ"ט/1839),
על מאורעות היישוב העברי בגליל בשנות תקצ"ד-תקצ"ח/1834– 1838, מהדורת ג. קרסל (תש"ו/1946). תודה לאהוד בן עזר על עזרתו. אולי לא מיותר לציין ששושנה הלוי (צפת, תרס"ו/1906 – ירושלים תשמ"ה/1985) החוקרת מובהקת של פרשיות בראשית תולדות היישוב, דור רביעי בצפת, היא דודתו של יוסי יזרעאלי.

 נורית גוברין
2. וכדאי להזכיר כאן גם את שני ספריו של אהרון ירושלמי "דודו של מחבר "אקסודוס "ליאון יוריס שחיבר שני ספרים על מישראל ב"ק המדפיס ומשפחתו ( אישתו של ירושלמי הייתה צאצאית של ב"ק )
3. ספרים אלו הם הגזע : סיפור על רקע היסטורי (תל-אביב : טרקלין, 1978 ויצא לאור שוב בהוצאת ירון גולן 1995 ) <על ר' ישראל ב"ק> והמשכו הענפים : ספור על רקע היסטורי (תל אביב : אל"ף, תש"ם 1980) על ילדיו של ב"ק .

כן כדאי להזכיר גם את אלבום הקומיקס של אלי וגולד" ( אלי גוט מחבר ודוד גולדשמיט צייר) גלגולה של מזוזה ( הוצאת המחברים , 2004) אלבום קומיקס לילדים חרדים על סיפור עלילותיהם של שני יתומים חרדים בגליל בזמן רעידת האדמה הגדולה של 1837 השר משה מונטיפיורי הוא אחת הדמויות

( אלי אשד ) .

גלגולה של מזוזה - הגדל תמונה

ראו עוד

הספר המשורר השביעי
יוסי יזרעאלי

נורית גוברין

חייו הכפולים של זאב וולפנזון : סיפורו של האיש ששרד את רעידת האדמה בצפת

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מספר 666  On אפריל 30, 2008 at 2:29 pm

    "המשורר השביעי " הוא ספר בדיוני המתבסס על אירועים היסטוריים אמיתיים בצפת במא הה-19.
    במציאות ההיסטורית אם ספר השירה כמו זה שבו עוסק הרומן היה נדפס הוא היה נדפס בבית הדפוס של ישראל ב"ק והמגיה שלו היה אדם בשם זאב וולפנזון .
    אותו זאב וולפנזון בא להגיש עזרה לצפת לאחר חורבנה בידי רעידת האדמה הנוראה.

    "לא להזכיר את ר' וועלוויל בעבס ( זאב וולפינזון ) ז"ל הוא בגידה בהיסטוריה כי הוא היה העסקן הגדול בצרכי ציבור ובהתלהבות נפלאה ..הוא היה העסקן הגדול בכל ענייני האשכנזים .. והציל את כבוד האשכנזים בהתלהבותו … ועל שמו נכתב עד היום הבית קברות של האשכנזים .
    ( הרב חיים הירשנזון "חידושי הרח"א …חלק ג')
    היה היה בירושלים של המאה ה19 אדם בשם זאב וולפנזון ,בנו של אברהם הדיין וולפנזון.
    הוא היה דמות ססגונית מאוד ויוצאת דופן בנוף המנהיגות של הקהילה הפרושית ( תלמידי הגאון מוילנה ) בירושלים
    אותו זאב וולפנזון היה דברים רבים ומגוונים בימי חייו : הוא היה מגיה ( המגיה הראשון הידוע לנו בשמו בארץ ישראל שד"ר ( שליח רבנים ) ונוסע חסר ליאות לחו"ל הן לקצוות מזרח עד להודו והן לקצוות מערב ואף נפגש עם הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף בשליחות קהילתו . הוא היה איש עסקים מצליח , הוא נודע כמי שהכניס חידושים ושנים לחיי הקהילה היהודית בירושלים . הוא האיש שהחל להפעיל בית מרקחת יהודי בירושלים,והאיש שהכניס את מנורת החשמל לירושלים .
    בראש ובראשונה הוא נודע כעסקן ציבורי בכיר ביותר של ירושלים הפרושית. ולאמיתו של דבר האיש החזק שמאחורי הקלעים בקהילה הפרושית של ירושלים במאה ה-19, ואחד האנשים שניהלו את הישוב היהודי האשכנזי המסוכסך והמפולג מעין כמוהו בעיר המפולגת ביותר עלי אדמות.
    פרט לכל זה הוא היה קשור באופן אינטימי ביותר לשני המבנים הסמליים הידועים ביותר של ירושלים במאה ה-19. הוא בנה את בית הכנסת המרכזי של ירושלים וארץ ישראל ויש אומרים של העולם היהודי כולו בית הכנסת "בית יעקב " או "החורבה ".
    וחוץ מזה הוא היה האיש שניהל עם משפחתו את תחנת הרוח המפורסמת של משה מונטיפיורי בנוה שאננים שהפכה לסמלה של ירושלים שמחוץ לחומות , וביחד עימה עוד תחנת קמח נוספת תת קרקעית בירושלים.
    אם היה מסתפק בכל זה כי אז דיינו .

    ומלבד כל זה על פי כמה מקורות איזוטריים במיוחד היו לו חיים כפולים נסתרים כמנהיג אירגון חשאי ארגון "שערי צדק" או "הגווארדיה היהודית" של ירושלים שקמה על מנת להילחם בפשע ובהתקפות ערביות על הישוב היהודי בירושלים. .
    לאורך השנים שמו כמעט נשכח מאמר זה בא לתקן את המעוות ולשים יד לזכרו ולשמש כבסיס של המשך המחקר על חייו וזמנו .
    ראו :
    חייו הכפולים של זאב וולפנזון

    http://www.notes.co.il/eshed/43182.asp

  • אייבי ויילר  On מאי 4, 2008 at 10:04 pm

    בעוונותי הרבים טרם הספיקותי לקרוא את מאמרה של נ. גוברין. אהבתי בכל אופן את הביטוי שלך "אם תרצה השכינה" וברשותך אני אתחיל גם כן להשתמש בו.
    בהזדמנות הזאת אני רוצה לשבח אותך ואת הבלוג שלך. יישר כוחך. א. ויילר.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: