שיחת הועידה של מרחב ישורון

 

 

הספר "ישורון על קוטב העיזבון" כולל שלוש פואמות של מרחב ישורון, "שכל אחת טובה בפני עצמה, אך צירופן יוצר משהו חדש ושלם. לא רק אוסף של שירים".
כך מתאר המו"ל שלמה קראוס את ספר השירה הראשון של מרחב ישורון "ישורון על קוטב העיזבון ".ספר שירה שאינו ספר של שירים קצרים אלא של מחזורי שירה תחום שניזנח בשנים האחרונות ושלמה קראוס מנסה להחיות אותו בהוצאתו .
מרחב ישורון כפי שיכול להעיד כל מי שהיה  בערב לכבוד ספרו הוא מקריא מצויין משכמו ומעלה של שירים.
אבל האם הוא משורר הראוי לתשומת ליבנו ?
ירון ליבוביץ' יצא לחקור את הסוגיה הזאת .

מרחב ישורון אורי צבי גרינברג ופאול צלאן בשיחת ועידה על ישראליות ויהדות
ביקורת על "ישורון על קוטב העיזבון" מאת מרחב ישורון

מאת ירון ליבוביץ'
הדבר הברור הראשון מספרו של מרחב ישורון "ישורון על קוטב העיזבון" זה שהוא מתכתב עם שני משוררים חשובים, אורי צבי גרינברג (להלן: אצ"ג) ופאול צלאן.
עובדה זאת בלבד הופכת את הספר הזה ראוי להערכה. את זה ניתן לראות כבר מדפדוף ראשון בדפי הספר. את עקבותיו של אצ"ג אפשר לגלות כבר בשם הספר, שהוא גם שמה של הפואמה הראשונה בספר שמזכיר את ספרו הידוע של אצ"ג, "אנקראון על קוטב העיצבון". באשר לצלאן, אנו רואים שישורון מביא את אחת מאמרותיו של צלאן כמוטו לפואמה השנייה בספר, "החזיר". אזכור נוסף, קצת יותר מרומז, אנו רואים בפואמה השלישית שבספר "להגר מהשפה אל הקיבוץ" שהדובר השירי פונה שלוש פעמים לדמות בשם אַנְצֶ'ל (עמ' 35). אַנְצֶ'ל הוא שמו המקורי של פאול צלאן. רישומם של המשוררים הללו בשירי הספר לא מסתיים כאן, אנו רואים בשיריו של ישורון התמודדות עם הנושאים העיקריים שהמשוררים האלה עוסקים בהם, כלומר בתי מאתיקה שלהם, וגם יש אצלו הליכה בעקבות דרכי ההבעה שלהם. אולם כדי להסביר זאת, אצטרך להרחיב עליהם קמעה את הדיבור.

 

ועידת המשוררים

 

אצ"ג (1896, ביֶלְקַמין, מזרח גליציה, – 1981, רמת גן) משורר מורכב ומרתק, שצריך ללמוד יותר את היצירה שלו, שכתב את שיריו הראשונים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ושיריו הראשונים הם ליריים ומבטאים מלנכוליה של נעורים ותנודות בהלכי הנפש, משנה את שירתו בעקבות אותה מלחמה כתוצאה מזוועות המלחמה ובמיוחד לאחר שהיה עד לפוגרום שערכו היהודים בעיר לבוב שם הסתתר בשנת 1918, אשר ממנו ניצל ברגע האחרון, יחד עם הוריו, מהוצאה להורג. לאתר מלה"ע 1 יש מפנה ברור ביצירתו לעבר היהדות כגזע ותרבות ואל ירושלים הגשמית והרוחנית. לא רק זאת אלא גם זאת, ביצירתו לאחר מחה"ע 1 אצ"ג מחליט לנטוש את הליריקה של היחיד למען המחויבות הלאומית של השירה והאקטיביזם המוסרי. יצירתו מצטיינת בכוח ביטוי, בעושר לשוני ובסגנון ציורי והוא משלב בשירתו גם מוטיבים נטורליסטיים והוא משתמש גם בסלנג ובביטויים פרובוקטיוויים. נציין גם את ספרו "רחובות הנהר, ספר האידיליות והכח" (1951) הנחשב לתגובה העזה והעמוקה ביותר בשירה העברית לשואה. הספר נכתב תוך כדי תחושה של שליחות של המשורר הבטוח בהבנתו את המציאות של העם היהודי ואת טעותם של מתנגדיו. הספר כולל פואמות רחבות היקף בצד שירים ליריים קצרים. לפי אצ"ג השואה היתה התפרצות קיצונית של יסודות נפשיים הקיימים מאז ומעולם בתרבות המערב הנוצרי וביננו לבין ה"ערלים רובצת תהום. מיותר לציין שאצ"ג תובע בספר את קימום "מלכות ישראל" מן הפרת ועד היאור כמימוש הקשר המהותי בין עם ישראל וא"י. בתוך היצירה הלאומית הכללית בולט בייחודו ספרו "אנקריאון על קטב העצבון". הספר הזה כתוב ברוח הצורות הליריות הליריות של האכספרסיוניזם הפסיבי הלא –פוליטי והוא מוקדש בחלקו הגדול לבעיית המוות ועל השלכותיה על הקיום האנושי. (הפרטים על אצ"ג לקוחים מתוך: אריה ליפשיץ ויעקב לוינגר, "גרינברג אורי צבי", א"ע, 11, ירושלים, תשכ"ט, עמ' 358 – 362; דוד וינפלד "גרינברג אורי צבי", א"ע, מ"ב, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 368 – 372).

המשורר השני אתו ישורון מנהל דיאלוג הוא כאמור פאול צלאן (1920 צ'רנוביץ, בוקובינה – 1970 פאריז). יהודי יליד אזור, שהשתייך במשך שנים רבות לאוסטריה הונגריה ואשר יהודי אותו חבל דברו וכתבו גרמנית, הפך למשורר כותב גרמנית הנחשב לאחד מגדולי המשוררים האירופים בתקופה המודרנית. המפנה הגדול והמשמעותי בשירתו חל בתקופת השואה, שבה נשלח למחנה עבודה והוריו נשלחו למחנה ריכוז ב 1942, ורק בצרוף מקרים הוא לא נשלח איתם.שיריו הראשונים הם בעלי אופי אישי מאד והם כתובים בהשפעת משוררים שונים כמו: משוררים מהאסכולה הרומנטית הגרמנית, הסימבוליסטים הצרפתים ורלאן ורימבו וריינר מריה רילקה. השיר הידוע שלו "פוגת המוות", שהוא לא אהב להיות מזוהה רק איתו, יצא בספרו "פרג וזכרון" (1952) ובו קיים רובד סוריאליסטי. ביצירתו של צלאן יש מעבר הדרגתי מן האישי לעבר היהודי ומשם לכלל אנושי. בספריו המאוחרים של צלאן יש שינויים בשפה ובתמטיקה של השירים. הם הופכים להיות מופשטים יותר, מוצפנים יותר, הרוך הולך ונעלם השפה מתקשחת, מופיעים חידושי לשון ויש הטוענים שצלאן מנסה להרוס את התבניות הקיימות של השפה כדי ליצור אותן מחדש מן המסד. לענייננו השיר "פוגת המוות", הופיע עוד בשנת 1947 בגרסה רומנית תחת השם "טנגו המוות". ולמוטיב הריקוד נחזור מאוחר יותר. (הפרטים על פאול צלאן לקוחים מתוך הערך עליו בויקיפדיה וגם מתוך: ישראל חלפן, "אחרית דבר", בתוך: פאול צלאן, שושנת האין, שירים, מנפרד וינקלר (מתרגם), תל אביב, 1983, עמ' 85 – 92.)

 

המשורר עצמו

עד כאן טוב ויפה ישורון מכיר את המשוררים הנ"ל  ויודע להתייחס אליהם. .
אבל איך השירים שלו עצמו ?
מחזור השירים של מרחב ישורון "ישורון על קוטב העיזבון" הוא ספר שירים מסע נפשי בין רגשות של כעס ומרירות בעקבות המצב החברתי הנוכחי במדינת ישראל, צער ופליאה תהומית מהמצב הקיומי של היהודי בגולה, אכזבה גם מהחיים החלופיים בגולה ובסופו של דבר כמיהה מיואשת ועייפה בהמתנה לרגיעה סופית, שלא ברור אם תגיע.
בהשוואה גם ספר השירים של אצ"ג "אנקריאון על קוטב העצבון", כאמור עוסק במוות ומתייחס לכך מהמבט האישי, שזה דבר יוצא דופן מבחינת יצירתו של אצ"ג שהחל ללכת לכיוון הכללי לאומי בשירתו. (אני נזכר בתכנית רדיו על אצ"ג, שבה טענו שספרו זה היה בעצם ניסיון של אצ"ג להדגים לקוראים איך כותבים לא כותבים שירה טובה והוא הופתע כשגילה שהספר זכה להצלחה שהוא לא פלל לה.)
ישורון לוקח את הנושא המרכזי של הספר והופך אותו על פיו. הדובר השירי (שקורא לעצמו ישורון, וישורון הוא גם כינו לעם ישראל) מוצא את עצמו לא על פסגת העצב הגדול ביותר, אלא על פסגת העיזבון, שהוא ירושה, רכוש שנשאר אחרי מותו של אדם, אלא שהעזבון בפואמה הזאת הוא עיזבון של החברה הישראלית. ישורון בפואמה הראשונה שלו משתמש בפורמט של ספרו של אצ"ג כדי לדון בתמטיקה של אצ"ג, אבל לא בספר הזה אלא בספרים שבאו אחרי "אנקריאון". יותר מכך, נראה שהמסקנה שישורון מגיע אליה היא הפוכה מהמסקנה שאליה מגיע אצ"ג.

הפואמה

הפואמה "ישורון על קוטב העיזבון" מחולקת לשלושה חלקים (עמ' 4 – 21). לחלק הראשון, הגדול מביניהם (עמ' 4 – 14) אין כותרת משנה ולשני האחרים יש. החלק השני נקרא "הברית החדשה" ( עמ' 15 – 18) והחלק השלישי – "התקוה" (עמ' 19 – 21). בחלק הראשון מתאר הדובר השירי איפה הוא נמצא, מהו קוטב העיזבון וכבר בשורות הראשונות רבות העוצמה של השיר אנו מקבלים רושם ראשון על העליבות וההרס של אותו המקום: "בין ערמה של גרוטאות עולה מתל קרבות שותת/ עומדות רגלי על קוטב צר ותוק לבי תיק מתקתק/". (עמ' 4) בשורות הבאות הוא מפרט מהו אותו עיזבון שניתן לו. הוא מתחיל בפירוט בזה שהוא קורא לעיזבון "…עגלה/ עמוסה סחורות אין – חפץ ירושת גברות חולה." (עמ' 4). בהמשך השיר מתאר ישורון את המציאות הישראלית בכל עליבותה כשהוא משתמש באופן וירטואוזי בכל אמצעי ההבעה הנתונים למשורר. הוא משנה ריתמוסים וחריזות הוא משתמש בסלנג וגם הוא משלב אזכורים מן המקורות הן המסורתיים והן מן המקורות החדשים כלומר, מיצירות התרבות הישראלית החדשה, כמו "הוא הלך בשדות" של משה שמיר (עמ' 7) והמנון הלח"י חיילים אלמונים של אברהם "יאיר שטרן. (עמ' 11). בחלק השני של הפואמה "הברית החדשה" הדובר השירי בוחר פתרון רדיקלי כדי לצאת מן התסבוכת שמשאיר לו העיזבון. הוא חושב לקחת ציפור "לקרוע לה את הצורה" ולעשות ממנה ערלה בשבילו, כלומר הוא רוצה לחדול להיות יהודי. וכתוצאה מכך "אבר גוי עצום לי יש/ אני בוטח בו!/ יעלה הכל באש/ אסתלק מפה." חלקה השלישי של הפואמה מסיימת לכאורה את המהפך שהדובר השירי מצפה לעבור וזה להתבולל. הפואמה הזאת היא חזקה מאד, לא רק בנושא החזק אלא גם בשורת הדימויים החזקה שישורון משתמש בה. מיותר לציין שאורי צבי גרינברג לא חשב על מסקנה כזאת, עד כמה שידיעתי מגעת.
צורת הבעה נועזת זאת ממשיכה גם בשאר שירי המחזור. המוטו של הפואמה השנייה "החזיר" (עמ' 24 – 32), אמור להיות ציטטה מאת המשורר פאול צלאן, (אם כי אני לצערי לא הצלחתי למצוא את המקור) "הייד והטבע הרי זה שני דברים אחרים". בפואמה עצמה אנו פוגשים תאור חזק של מערכת יחסים מוזרה, אולי מעוותת, בין ה"ייד" כלומר היהודי לבין ה"טבע" שבשיר הוא מתגלם בדמותו של חזיר. החזיר והיהודי רוקדים זה עם זה בריקוד אכזרי עד שהגבולות ביניהם מיטשטשים, הטשטוש הזה מובע במטאפורה רבת עוצמה "יהודי חזיר הלילה, חזיר נודד נושם בחול". (עמ' 28). מערכת יחסים זו הופכת להיות מקאברית לקראת סוף הפואמה, וברשותכם לא אפרט מה קורה לחזיר וליהודי בסופו של דבר. אגיד רק שהתמונה העולה לפנינו היא מדהימה בתעוזה שלה. המוטיב של הריקוד מתקשר לי למוטיב הריקוד שמופיע בגרסה הרומנית של "פוגת המוות" של צלאן הנקראת, כאמור, טנגו המוות.
ישורון מתכתב עם צלאן גם בפואמה השלישית במחזור "להגר מהשפה אל הקיבוץ" (עמ' 34 – 38). לא רק באזכור השם אנצ'ל, כפי שהזכרנו למעלה אלא גם בסופה של הפואמה מופיע בית עם משחקים לשוניים המזכירים את הניסויים של צלאן בשפה. "מומ עשיתי לעצמי/ בעל מומ אני עצמי/ מומ בי מומ לי/ מה קרה לי מי/ מה קרם בי/ מומ חרם בי/ חור בלבנה/ חורבה לבנה." (עמ' 38). השיר הרביעי מסיים את המחזור בצורה עייפה אולם הכעס נשאר. בשיר "בואה יופי" (עמ' 40 41) הדובר השירי מבקש מן היופי שיבוא ויכסה את פניו. (אולי יש כאן רמז למוות). העושר התיאורי של ישורון נמשך לכל אורך שירי המחזור שיריו של ישורון קוראים, אולי אפילו צועקים לקורא לחשוב הן תמאטית והן סגנונית. ישורון עושה שימוש מעניין במורשתם של שני משוררים חשובים כדי להביע את הרעיונות שלו השונים מאותם משוררים.

פסק הדין :
הקריאה בספר שירים של מרחב ישורון אינה משימה קלה, בגלל הבוטות ברעיונות ובשפה, אבל היא בהחלט כדאית.

ולדעתי הקריאה בשירים אלה יכולה להיות חוויה חזקה ואפילו מטלטלת .

 

 
 
 
 
 

מרחב ישורון

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי  ביום מאי 3, 2008 בשעה 8:46 am

    שירה כביקורת החברה, כי אין דרכים אחרות,
    פורסת עצמה על התקופה שמתחילה מלפני השואה ולא מסתיימת היום…ההקבלה בין קוטב העיזבון וקוטב העיצבון, רק כדי להגיע ליבשת המובטחת ואז:

    לקחת ציפור "לקרוע לה את הצורה" ולעשות ממנה ערלה בשבילו, כלומר … לחדול להיות יהודי. וכתוצאה מכך "אבר גוי עצום לי יש/ אני בוטח בו!/ יעלה הכל באש/ אסתלק מפה."

    כישרון קורע לב.

    זה הפיתרון השירי?! זו האלטרנטיבה לכנף היונה הלבנה?
    נכון הוא שהמצב מבזה והירושה שקיבלנו אבדה דרכה – לטוב ולרע, אך השירה הטרגית, כמו כל אמנות, אמורה להציל ולא לקבור.

  • קוראת  ביום מאי 3, 2008 בשעה 9:38 am

    ובהקשרם של הציפור והמשך המשפט בכלל רוע לב
    גם כשהוא מתלבש כביכול בצורה שירית הוא רוע לב.

  • קורא שיר  ביום מאי 3, 2008 בשעה 11:41 am

    בגלל הפרובוקציה – לא 'השירה'. אז יונה וולך עשתה זאת קודם,וטוב יותר, וכנה..

    לא מספיק 'להתכתב' עם גדולים בשביל להחשב 'גדול' השאלה היא אם הגדולים מתכתבים איתו – אז זהו שלא..

  • שפי  ביום מאי 3, 2008 בשעה 4:05 pm

    מעניין מאוד, לעתים מרגש, יש הרבה בבחור הזה.
    יש קצת-הרבה בוסר בשירים של מרחב (בתקווה שיסלח לי שאני קורא לו בשמו הפרטי. אם הוא יעמוד על כך אז בפעם הבאה אקרא לו מר ישורון, או איך שירצה), אבל לא אכנס להסבר כי אני מכיר אתכם, אף אחד מכם לא מצליח למצוא עניין בשירים, או בכל דבר אחר שמחוץ לעצמו, גם לא אלה מכם שבעצמם כותבים שירים, או על שירים.
    במהלך קריאת הספרון לא חשבתי על שני המשוררים הנ"ל אלא על שני כותבים יידישיסטים, ונפלאות דרכי האסוציאציות: יוסל בירשטיין ואיציק מאנגער (גם לגרינברג יש שורשים יידישיסטיים).

    לא הבנתי למה ספר ולא בלוג, אם הוא היה מפרסם את השירים שלו בבלוג אז בכל רגע נתון כל אדם בעולם היה יכול לקרוא, למשך אינסוף. טקסטים קצרים אין בעיה לקרוא ממסך, ותמיד אפשר לתקן, או למחוק. האנכרוניזם הזה מעיד על מניעים זרים, לאו דווקא כלכליים, שכנראה הם הסיבה לחולשות של שיריו. צלאן או גרינברג או מאנגער או וולך או כל כותב אמיתי אחר שאוזכר כאן, אם הוא היה היום בחור/ה צעיר אז הוא היה נלהב מאופציית הבלוג ובז למחזרים אחרי המימסד.
    השיר שהכי מצא חן בעיניי הוא "התקווה" (עמודים 19-20-21).

  • הביקורת  ביום מאי 3, 2008 בשעה 11:04 pm

    פשוט קשקשת
    כנל הביקורת

  • ינשוף  ביום מאי 4, 2008 בשעה 1:30 am

    שפי, כהרגלך באת לברך יצאת מקלל בורכת ברדידות וברוע לב נדירים
    ישר כוח!

    יחד עם זאת, ובלי קשר לשפי החוכמולוג ששונא את כולם, מדובר פה לצערנו אולי בחמשירים, בעוד שנה החמשירן הנ"ל יחטא בעט ויכתוב לנו פרוזה משגעת.

  • אני רק שאלה  ביום מאי 4, 2008 בשעה 4:00 pm

    ישורון' את מנגינת בטי-בם.?

  • שפי  ביום מאי 4, 2008 בשעה 7:47 pm

    "חמשירים" זו הגדרה מבריקה לשירון ישורון
    חמשירים מבריקים
    באורכים מצוברחים
    חמשירים שלפעמים הם בני ארבע שורות
    לפעמים בני
    שש.

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=8808553

  • אני שואל  ביום מאי 5, 2008 בשעה 1:45 pm

    אני שואל את עצי איך בוחר מו"ל את המשוררים שהוא מוציא לאור. במקרה של הספרונים האלה הבחירה כל כך רדודה שנשארת תחושה שהדבר נעשה על פי היכרותו האישית עם הכותבים ולא מעבר לזה. בטח ובטח לא על פי רמת הכתיבה שלהם.

  • שירת החיים  ביום מאי 5, 2008 בשעה 6:43 pm

    תמצא מולים שיוציאו עבורך את ספר הכתובות והטלפונים שלך בעימוד שירי.
    רק תשלם..

  • מירית  ביום מאי 7, 2008 בשעה 2:07 am

    השירים שלו פשוט גרועים. הבן אדם לא מוכשר בגרוש אבל הקפה שלו סבבה.

  • נטלי  ביום מאי 7, 2008 בשעה 3:32 pm

    דבר, כאשר היא באה מצד הביקורת, אין בה עוצמה מתקנת כפי שאין בשיריו של ישורון כל אופטימיות להיאחז בו.

    הכישרון הוא לדעת לתקן ולהמריא, למרות הכול.
    אבל אין בתגובות גנאי בוטות תועלת למשורר שאולי רוצה לקבל משוב, ללמוד ולהמשיך לכיוון ששם כן נוכל להרגיש את השירה כממלאה אותנו…

    חג שמח לכל המחזיקים מעמד!

  • אני  ביום מאי 7, 2008 בשעה 6:01 pm

    את שוכחת שאת התגובות הללו כותבים אנשים מסכנים, דחויים וחסרי כישרון שאין ברצונם לתת משוב מכוון עבור המשורר אלא רק להוציא את התסכול שלהם ע"מ להגיע לאיזה פורקן זמני.

    מה לעשות, זה העולם.

  • שירת החיים  ביום מאי 7, 2008 בשעה 8:30 pm

    טוקביסט מגיב שלא מגיע לפורקן

  • נטלי  ביום מאי 10, 2008 בשעה 4:55 pm

    לא מעט דוגמאות לתקומה ניתן למצוא בקורות חייהם של אמנים,
    היא לפעמים מקבלת שמות שמגדירות אותה כתקופה צבעונית- ורודה, כחולה, צהובה.
    המוכשרים מסוגלים להקים לעצמם מעבדות מחקר חדשות אחרי שהקודמות נשרפו להם או פשוט התרחק תוכנן מדרישת המציאות.

    עצוב בלעדי השירה, הסביבה מוכרת מדי, קוהלת טובעני משתלט, כולם יודעים, ורק אתה שר,
    לכן, יכול להושיע

  • משה  ביום מאי 10, 2008 בשעה 7:55 pm

    בפרוזה. מסתבר שאפשר.
    מיטב השיר כזבו..והפרשן לא רואה מעבר לחוטמו
    ואם לא הבנתם הכוונה לדברי הגדולה מכולם -הנאטאלי

  • אלנה  ביום מאי 20, 2008 בשעה 10:25 pm

    רק למטרת הבהרה

    הספרים לא נוצרו בהשתתפות של תשלום מצד המשוררים

    המשוררים נבחרו בקפדנות על ידי העורך שהצליח לשלות אותם מביצת השירה המקומית בין אלפי צפרדעים הוא הצליח לזהות את פריחת הנרקיס

    הספר של חגית גרוסמן נלמד באוניברסיטה ובסדנאות כתיבה אשר מציגות אותו כמודל

    מרחב ישורון הוא המשורר המוכשר והמסור ביותר ליצירתו שנמצא בינינו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: