איש העטלף פוגש את ז'יל דלז

 

 יהונתן דיין מגיש מאמר מקיף על איש העטלף בטמאן ומשמעויותיו הפסיכולוגיות הפסיכואנליטיות…

בטמן פוגש את דרידה

מאת יהונתן דיין

הקשב להם; ילדי הלילה;

איזו מוזיקה ערבה הם משמיעים.

(ברהם סטוקר, דרקולה)

צחקה בובה זהבה

וצחק מאוד הדב-

למה לגרש החושך?

והרי הוא ילד טוב!

(מרים ילן שטקליס, הבובה זהבה)

הקדמה

עם הופעתו של סופרמן ב1938 (action comics#1) החל "תור הזהב" של הקומיקס; ז'אנר גיבור העל מצא את הדרך העממית והמיידית ביותר לרקום את המיתוסים הקדומים אודות אלים, חצאי אלים, נימפות, גיבורים, קוסמים ומפלצות, ולפרוש אותם מחדש ברקע החברה האמריקאית הבורגנית- אומת מהגרים החסרה את סלע התרבות האיתן של המיתוס; לאמריקאים אבות מייסדים ולא אלים קדומים, גיבורים היסטוריים ולא אל זמניים. מעניין לציין שסופרמן הנוחת באמריקה מקריפטון, גם הוא סוג מסויים של מהגר. אבל זה סיפור אחר.

ברשימה זו אנסה להצביע על הכשל שהתרחש בניסיון להציג מחדש את המיתוס בקומיקס, כאילו מעשה השטחה פופולרי בידורי; בחללים שבין רופליקות הציורים, בדממה שמעבר לבלוני המילים אולי יאותרו הבקיעים בפורמט המודרני מהם שטפו כוחות קמאיים ותובעניים.

בעזרת הפרספקטיבה הדלזיאנית אנסה לחשוף את החולי החברתי המתקפל תחת גלימתו השחורה של באטמן, חולי שהוסתר היטב במסורת רבת השנים של הסיפור המצוייר ומתוכו אשתדל לחלץ את המימד החתרני (ככל שהמילה הזו ,שכיבוס אקדמי חוזר ונשנה פרם את כל תפריה, אכן מכסה על הדבר אליו אני מתכוון) של גיבור העל המיוחד הזה, ולהאיר אותו באור חדש, או לכל הפחות, לעבות סביבו חשכה מטרידה.

בגוף הטקסט יופיעו הפניות לנספחים; אלה מסומנים לפי אות- בהתאם לחלק הנוגע להם- ומספר. ראוי לציין שבמקורם הנספחים צבעוניים, אולם אלו הנלווים לטקסט הם צילומי שחור- לבן, זאת מפאת משאבי החומריים הדלים.

בתאורי ההתרחשויות הלקוחים מתוך הקומיקס שיופיעו בטקסט התרגום הוא שלי.

א

איך נכנסים לקומיקס של באטמן? התשובה פשוטה- מתוך הקומיקס של סופרמן: בחוברת סופרמן (superman) מספר 64 , פברואר 1992, כמנהגו בקודש, מידי חג מולד, נוחת איש העל, סמוך לחצות הלילה ברחבה המושלגת של משרד הדואר של מטרופוליס; שם משך שנה שלמה נערמים בהמוניהם מכתבי בקשה לעזרה , רשימות הודיה, תחינות עשוקים, הצעות עסקאות של אנשים נלוזים, כולם ממוענים לגיבור. סופרמן מתייחס לכולם, אחד לא מוזנח, אולם במכתב האחרון הוא נתקל בבעיה: בית מחסה לילדים במצוקה נתקל בקשיים כלכליים, הילדים מרובים, ערב החג בפתח ומתנות מאין…

משבצת הקומיקס מראה תקריב של פרופיל פניו הנאות של הגיבור נסחטות לשפופרת טלפון, הרקע צהוב ומואר- השיחה עוברת למשבצת הסמוכה בה אנו חוזים בחלון סגור ומסורג שטיפות גשם כבד הולמות בו, ועלים יבשים מסתחררים ונצמדים אליו, דרכו נשקף אולם גותי עמוק ואפל, ובמרכזו אח בוער, שתרומת להבותיו לצללים רבה יותר מאשר לאור האדמדם המהבהב מהקירות: אלפרד המשרת נוטל את שפופרת הטלפון, מאחוריו, אל מול האח, מזדקרת דמות גבוהה, חשוכה כולה.

"אחוזת וויין" עונה המשרת "כן, מר וויין ישנו, אך חוששני שאינו מקבל שיחות הערב…כן, אומר לו."

המשבצת התחתונה הופכת את התמונה ומכניסה לחדר פנימה- אנו חוזים בתקריב פנים וכתף של ברוס וויין, שמשחק אור וצל צובע אותו בשחור וצהוב, מטה ראשו לאחור, ומקשיב לאלפרד שאומר "האדון על הקו טוען שהוא סופרמן, אדוני." "מתקשר לאחל לי חג נעים, ללא ספק." מעיר באטמן.

במשבצת הסמוכה נראה איש העטלף מגבו, שוב מואפל לגמרי, ניצב מול החלון הסגור ומסורג שטיפות גשם מטילות בו מהומה ועונה "כאן ברוס וויין. במה אני יכול לעזור לך?" (ראה נספח א-1)

חשוב להיצמד לצד הויזואלי והמילולי שמרכיב את הקומיקס, שבעצמו מורכב מאלמנטים קולנועיים וספרותיים כדי לעמוד על המבע, על הביטוי, שכפי שכתב דלז ב"קפקא: לקראת ספרות מינורית" רק הביטוי נותן לנו את המהלך (שם, עמ' 63), והמהלך אחריו נתחקה, לשם ביסוס דמותו של באטמן, הוא ההיחלצות מן המז'ורי (אותו אני מזהה עם סופרמן- שליט הז'אנר), אל המינורי (אותו מייצג באטמן, שאמנם יחד עם סופרמן שולט בכיפת המימד הספרותי הזה, אך סודק אותה בקרניו, כפי שנגלה בהמשך).

המהלך מסופרמן לבאטמן- וכאן אני מתכוון לאו דווקא לדמויות גופן, אלא למעבר בין תפיסה ייצוגית אחת לאחרת – כפי שעולה מהסצינה הקודמת, מחייב מעבר מאור לחושך, מסולידריות לבדידות, והמעבר חד, כבין שני קטבים מנוגדים. סופרמן שבערב החג הקדוש מעניק מעצמו לכל, ולעומתו באטמן שמתכנס בביתו וחומק מחברת אדם, השלג המסורתי לעומת הגשם הטורדני, מייצגים למעשה תפיסות עולם הפוכות.

הערכים הויזואליים בקומיקס של סופרמן מתאפיינים בצבעים עזים, המעידים על חיות רבה- מרגע שפרץ לתודעה בחוברת משנת 38', הכתיבו צבעים אלה- האדום והכחול הלאומיים- את מראה הז'אנר, והפכו אותו פטריוטי בהכרח: בהשפעת הטון ההירואי של סופרמן, מקפטין אמריקה ועד וונדר וומן, היו גיבורי העל יוצאי חלציו- תשובות נשיות או מענה של חברות מתחרות- מחוטלים בצבעי האומה.

 

התפיסה הויזואלית בבאטמן, שהופיע לראשונה בשנת 39', היתה של אנטי צבע; על אף היכולות הטכניות של יוצרי הקומיקס, הם השתמשו בצבעים בעיקר כדי לכסות, לטשטש, להשתיק, את התסיסה הצבעונית המקובלת: מראה הרופליקות בבאטמן המשקפות את הסמטאיות של גוטהאם סיטי, פתחי הביבים המעשנים, שלטון הצללים, הביאו אתם את ראיית העולם הקולנועית של הפילם נואר שעלתה לכוח באותו זמן; ולא לחינם- שהחוברת הציגה גיבור ציני, מפוכח ובודד, שפשוט קיים והנו, איש ללא עבר, שאין לדעת מה הוא מבקש מעתידו; חוטי הניהליזם האלה משכו במהרה לתבנית הויזואלית של הקומיקס את מבשר הפילם נואר- האקספרסיוניזם הגרמני על כל תפיסתו המרחבית בה שולט הפחד, הסיוט והחרדה; הערכים הויזואליים שבחרו יוצריו של באטמן יצרו דמות המתנהלת בעולם התחום בזוויות מרוסקות ומטרידות, במבנים ארכיטקטוניים חדים יתר על המידה, בדקורציה גותית הצופנת חיים מאגיים בתוכה: כל אלה יצרו את עולמו של באטמן כהפוך ומבולבל לזה ממנו הגיעו סופרמן ונגזרותיו, ולחשו דבר על סוד כוחו מעורר הדימיון והחלחלה של הקומיקס המעדיף צל על אור- שם בחשכה האפשרויות רבות עד אימה.

מבחינת ערכים ספרותיים הושפעו שתי היצירות מהריאליזים הנאטוראליסטי שהכתיבה הספרות האמריקאית של אותה תקופה: זמן ההתרחשויות היה ההווה, המרחב ארצות הברית של אמריקה, לבוש הדמויות יומיומי, בתי העסק שתפסו את תפאורת הרחובות קונקרטיים ומוכרים, הדיאלוגים פשוטים, נטולי פאתוס; אולם בעוד סופרמן ממריא מעל ומעבר לכל המאפיינים האלה כשבגלימתו נפרשים ערכי צדק בלתי מתפשרים של גיבור אפוס קדום, נראה שבאטמן היה קשוב יותר לדקויות הספרותיות של גיבורי המינגווי, פוקנר ודוס- פאסוס, בציניות ובפראות שנלוו לדמותו.

סופרמן, אם כן, עסק בבעיות נצחיות, באטמן התערב במפגעי השעה. ובאופן טבעי, כפי שנראה בסצינה בה פתחנו, כשנתקל סופרמן בבעיה יומיומית, הוא פונה לבאטמן לשם פתרון. מעניין לציין שבמובלע מציג הקומיקס את באטמן כבעל מענה לבעייתם של יתומים. אך על כך בהמשך.

הקומיקס הוא אמנם ז'אנר מינורי באופיו, אך באטמן יוצר מרחב מינורי משלו המתריס כנגד הגדרות הסוגה: צבעיו הכהים והעדפת הצל על האור, מבחינה צורנית, יוצרים דה- טריטוראליזציה של הצבעוניות שהגדיר הקומיקס הסופרמני. ומעבר לזה, הקיבעון הסופרמני העל אנושי, שהכתיב את אופיים של גיבורי קומיקס רבים כל- כך, מתרסק נוכח עובדה פשוטה ומביכה בדמותו של באטמן- שאינו מטא אנושי כמו חבריו- באטמן אינו הומו סופריור, הוא הומו ספיאנס, אדם רגיל.

קעקוע היסוד העל אנושי שמבצע באטמן הוא דה- טריטוראליזציה נוספת שהביא הקומיקס שלו לעולם גיבורי העל. באטמן במהותו התכנית והצורנית מסמל בריחה, קו מילוט מהגדרות הזרם אליו הוא משתייך: הרה- טריטוראליזציה הצבעונית של הקומיקס הסופרמני מתגמגמת בצללי גוטהאם סיטי, והרה- טריטורליציה של המוטיב העל אנושי, אובדת תחת חליפת העטלף המסתירה אדם פשוט; אולם ההימלטות של באטמן מהעל אנושי והתכנסותו באנושי מצמיחה את יתרונותיו הרבים: אותה דה- טריטוראליזציה שמבצעת דמותו ברעיון כוח- העל, שלילת ה"סופר" כמאפיין פיזי או מנטאלי, החסרון של כל יתרון על אנושי, מחלץ עבורו את היכולות הבאות: בעזרת המכשירים הטמונים בחגורתו הוא מעופף מעל ביניינים ומטפס על קירות, במכונית הבאטמוביל הוא מפתח מהירות על, חוסר הצבע של גלימתו ממזג אותו בסביבתו האפלה והוא נעשה רואה ואינו נראה. במקום לבחור ביכולת על טבעית אחת חוטף באטמן את כולן.

מוטיב כוח העל שחייב סופרמן בתשתית כל גיבור קומיקס, כמוהו כמכונה, קוטעת שטפים, המחייבת את הדמות לערוץ אליה מופנים כוחותיה. דווקא הגוף הביולוגי האנושי, שאינו חסום ביכולת ספציפית, מהווה לוח חלק דרכו יכולות לשטוף אינספור יכולות. בפרספקטיבה זו, לא מן הנמנע לראות בסופרמן מכונה אדיפאלית ובבאטמן גוף ללא איברים.

סופרמן הוא הקומיקס המז'ורי, מכתיב גבולות הסוגה, כדי להגיע אל באטמן עשינו דרך ארוכה מטה מעולמות עליונים: הקומיקס של באטמן הוא מינורי על שום שהוא דובר בשפת השליט אך בו בזמן הוא מהווה את האחר שלו- האדם אל מול העל אדם; גם סופרמן וגם באטמן עוטים גלימה, אך רק סופרמן מסוגל לעוף, שניהם נקראים סופר גיבורים, אך באטמן, כפי שעמדנו על כך, אינו מטא אנושי- באטמן עושה דה- טריטוראליזציה של שפת הקומיקס. יש לזכור שבאטמן וסופרמן חיים באותו עולם יצירתי, על מפת יקום הקומיקס מטרופוליס וגוטהאם סיטי מחוברות בכבישים ראשיים.

החיבור של באטמן כדמות אינדיווידואלית למיידי- פוליטי מתבטא בכך שמדובר באדם שלקח לידיו את הדין החברתי, לא מדובר ביצור שמיימי כמו סופרמן שירד מהכוכבים כדי להביא שלום לארץ, ועצם יכולותיו הפנומנליות מקנות לו את הזכות לעשות בהן שימוש, אלא באדם שהציג את עצמו כגיבור על, התחפש והכריז מלחמה על הרחובות, תוך התעלמות מוחלטת משלטונות החוק- באטמן הוא בהכרח אנארכיסט. במאפיין השלישי של הספרות המינורית- המערך הקולקטיבי של ההבעה- ניפגש כשנעמוד על בעייתיות הגל"א של באטמן.

באטמן שהופיע לראשונה בשנת 39' (detective comics #27),שלא כמו סופרמן שנה לפניו, לו הוקדש עמוד שלם המפרט את מוצאו (כמות עצומה בפורמט המינימלי של אותן שנים), הוצג חסר התחלה, כפי שדלז אוהב את זה, מהאמצע: הסיפור נפתח בסצינה שהציגה את המפקח גורדון ממשטרת גוטהאם סיטי משוחח עם ידידו ברוס וויין (שאז טרם נהפך מיליונר היה סוציאליסט). מאוחר יותר בחוברת מופיעה דמות מסתורית בגלימה שפותרת את התעלומה שגורדון התקשה מולה ומביאה את הפושעים לצדק בעצמה. הדמות נקראה באט- מן (ועוד נאמר דבר על המקף שהוסר עם הזמן). לא נרמז דבר באותה חוברת על טיב מלחמתו של איש העטלף בפשע. מניעיו נותרו סודיים; ההצצה היחידה שקיבלו הקוראים לתוך אישיותו היתה הרופליקה האחרונה של הסיפור שגילתה שברוס וויין הוא באט- מן.

רק בשנת 48', תשע שנים מאוחר יותר תופיע חוברת (batman #47) שתספר על תחילת דרכו של הגיבור החתום.

הימנעותו של באטמן מהגדרה סדורה, מנהגו להלך בצללים, יוצר סביבו את העמימות הנחוצה כדי לא להיות, בזמן שהוא ישנו; חלק מיקום הקומיקס, אך נטע זר בתוכו; לעיתים, בציורי טור דה פורס שחביבים על אומני הז'אנר, המציגים שלל גיבורים מסתערים קדימה, נראה באטמן בתוך החבורה הססגונית ככתם.

באטמן מהווה קו מילוט מהקומיקס הרווח, הוא עוטה את הגדרת הגיבור האופייני אך קורע אותה מבפנים ומוליד יצור חדש- אנטי סופרמן.

 

ב1982 פרסמה די. סי קומיקס (d. c. comics) נובלה גרפית בשם the untold legend of the batman:

הסיפור גלגל מחדש את את המאורעות שהביאו להיווצרותו של איש העטלף.

התמונה הראשונה המורידה מטה אל הסיפור היא תמונת גובה, מתקרת מערת העטלף (בסיסו של באטמן השוכן תחת טירתו של ברוס וויין הפרסונה היומיומית שלו) נראים נטיפים משוננים המצביעים לעבר במה הנמצאת הרחק מתחתם, שם רוכן באטמן בחליפתו הכהה מעל שולחן עמוס מכתבים וחבילות; מנורת קריאה משרטטת סביבו עיגול אור חיוור ומושכת לאחור צל ארוך ומחודד, צל עטלף.

התמונה הבאה מתייצבת מול באטמן הפותח חבילה גדולה וממלמל "אני שמח שהזדמן לי לענות על כל דברי הדואר האלה, לפני שנקברתי תחתם! החבילה הזו היא האחרונה–!" מאחוריו מגיח אלפרד המשרת נושא מגש ועליו ארוחת ערב צנועה. התמונה הבאה מתקרבת לפניו של באטמן הנפערות בבהלה "מה קרה אדון ברוס?" שואל אלפרד שכבר ניצב מעבר לכתפו. שוב מכסה התמונה עמוד שלם ובאטמן שולף מהחבילה את קרעיה של חליפת עטלף ואומר "זו תחפושת אלפרד..או מה שנותר ממנה! זו התחפושת שלבש באטמן הראשון..אבי!!" (נספח ב-1)

האגדה של באטמן בונה את עצמה כמותחן פסיכולוגי- רצף העלילה ממוטט נדבך אחרי נדבך וחושף את ארועי העבר שהובילו לנקודה בה נפתח הסיפור- ומסתבר שבאטמן ששולף את תחפושתו הישנה והגזורה של אביו, הוא למעשה זה שטמן אותה בקופסא ושלח אותה לעצמו בעת שהיה נתון בסכיזופרניה זמנית ודלוזיה פרנואידית (המונח הזה מופיע בשלמותו בסוף הסיפור); היותו של באטמן המוען והנמען של עצמו, שהפשע הוא עצמי, ודמותו של האב המטילה את צילה על מעשה הפשע ושיטת החקירה המגלה את הלא מודע כאבי כל הצרות, מביאות להזדקפותו המיידית, מנקרת העין, של קו המחשבה האידיפאלי, כשנבקש לאתר את העקרון המארגן את העלילה והנפשות הפועלות- אולם אין מנוס מהאדיפוס כשמדובר ביצירת אומנות מערבית בורגנית, בעיקר כשהיא נשענת על ז'אנרים ידועים ומקובעים, הרובד המיידי של הסיפור הוא אדיפאלי בהכרח.

אבל גם מהמקרה הזה מוצא באטמן את קו המילוט שלו: ההתחקות אחריו תוביל לא אל סכיזופרן אלא אל סכיזואיד.

באטמן מחזיק את התחפושת הקרועה מול פניו ונפשו מטשטשת ואובדת בזיכרונות עבר בתגובה לשאלתו של אלפרד "התחפושת הישנה היתה יקרה לך…הלא כן, אדוני?", ולפני שנעמיק בתודעתו של באטמן, נשתהה לרגע על אלפרד ונתמקד בו: משרתו האישי של איש העטלף משתייך לאותו סוג שלישי של דמויות מיוחדות שמזהה דלז בספרות של מלוויל במאמרו "בארטלבי או מטבע הלשון" זה הדבק בחוק נוטר החוק האלוהי וחוקי האדם לפי טבעו המשני היינו הנביא. (שם, עמ' 65) הוא לוקח חלק בשני העולמות של אדונו, דואג לאחוזה שלמעלה ולמערה שלמטה, הוא מייצגה של נאמנות אמיצה, ללא סייגים וללא חרטות. הסיפור זולג גם אל עברו שלו ומגלה אותו בתקופת בחרותו, חבר במחתרת הצרפתית בימי מלחמת העולם השניה, עם תום המלחמה הוא שב למולדתו ולאהבתו הישנה- התיאטרון, אולם אז, אביו שנפל לערש דווי משביע אותו לקחת על עצמו את המסורת הישנה והמפוארת של משפחתם- המשרת האישי. (ב-2)

התמונה הסרקסטית מראה את אלפרד מביט בפסל החירות מזדקר מעבר למעקה האוניה כשברקע נשמעות מחשבותיו "שבור לב, אך מחוייב לנדרי, עזבתי את תיאטרון לונדון…והזמנתי מקום בספינה הראשונה העוזבת לאמריקה…אבי בילה שנים רבות ומאושרות בשירותו של רופא בכיר בגוטהאם סיטי, ובהנחה שיורשו יזדקק לי, עשיתי את דרכי הישר אל אחוזת וויין…"

אותם נביאים שמתאר דלז אף הם לא חפים מעמימות (שם) ואני מוצא את האופן בו מדלג הצד הויזואלי בסיפורו של אלפרד מעל לראש הטקסט (יש לזכור שהקומיקס מורכב משני אלמנטים אלה)

מקדם את העמימות הזו, ויוצר כפל בו תחושתיו האינטימיות של המשרת נותרות מחוץ לדברים הנאמרים; וכדי להיחלץ אל המקום העמום הזה, שאותו לא מראות התמונות ועליו לא מספרות המילים, יש לחכך בין הויזואלי לטקסטואלי- לא לראות אותם כמשלימים אלא כנוגדים- לסכסך בין שני מרכיבי הקומיקס, וליצור בקיעים בתמונת המציאות הקומיקסית, כך נגלה את אלפרד הצעיר שנראה באחת מתמונות סיפור עברו מנושק בתאווה בידי עלמה שופעת המרעיפה עליו מחמאות ואומרת "לעולם לא אשכח אותך בעבור זה, מיסיה פניוורת' (זה שם המשפחה של אלפרד)..לעולם לא!" מלגלג על חלקה הטקסטואלי של אותה תמונה בה הוא אומר "היו אלה זמנים איומים (מלחמת העולם השניה)…זמנים בודדים…אך עדיין היה סיפוק בידיעה שעשית את עבודתך כהלכה…הצלתי חיים..חיים יקרים..ובסופו של דבר זה מה שבאמת נחשב.." (ב-2)

לא מינו ולא מקצתו: אלפרד התענג על הלחימה, התענג על שכר הגיבור שנשמר עבורו בצדה, התענג על התיאטרון, וסלד ממסורת משפחתו- תחושת האשמה, תמונת אביו הגווע אל מול עיניו ומשביע אותו, בן סורר ומורה, שלא יטוש את מסורתו, היא שמקבעת אותו באדיפוס השולח אותו לאחוזת וויין ומצמית אותו לתפקיד המשרת; הלכה למעשה, כופה עליו להמשיך ולקיים את אביו המת בחייו שלו, דרך גופו ומחשבותיו. "אני נשבע, אבא…אם זו משאלתך!" היא תשובתו המגומגמת לאביו. במסורת דמויות הנביאים האנגלו אמריקאים הוא הופך לאב בעל כורכו: הם עוטים את הדימוי האבהי: הם נראים כאבות טובים, כאבות אוהדים…(שם)

כנביא תפקידו להוות מוכיח, מתריע, להיות האחר של הדמות המוכחת, ואלפרד הוא אכן האחר של באטמן, שכפי שנראה, בניגוד למשרתו הנאמן נמלט ממכונת האדיפוס. על אף אבהותו אין בכוחו של אלפרד לרסן את העטלף ששוכן במרתפי טירת אדונו: אולם לא עולה בידיהם לעכב את השדים, מאחר שאלה מהירים מידי לעומת החוק, מפתיעים מידי. (שם)

אך בכל זאת שמור לאלפרד תיקונו הסכיזואידי, וכאן מתבטאת עמימותו של הנביא הזה, שכן הוא משרתם של שני אדונים: שירותו את באטמן בשום אופן אינו תואם את מסורת אביו- ששלח אותו להיות משרת לאדון וויין- אלא את מסורת התיאטרון האנגלי ומסורת הלוחם: תשוקות נעוריו; וכפי שהוא נראה בתמונה המתארת את שיבתו לתיאטרון, לבוש בתחפושת אליזבתנית, מניף אצבע ושואל "להיות או לא להיות…" נראה שתשובתו היא להיות משרתו של ברוס וויין, ויחד עם זאת לא להיות, היינו בסתר, בהחבא, בתחפושת משרתו של באטמן, מסייעו במלחמה בפשע. מתחת למסווה האבהי, הם מטפחים מעין הזדהות כפולה: עם התם שכלפיו הם חשים אהבת אמת, אך גם עם השד, מאחר שהם מפירים בדרכם שלהם את הברית עם התם האהוב עליהם. (שם)

נשוב כעת לבאטמן ונצלול אתו למעמקי עברו: התמונה צונחת במורד גלימתו ההולכת ומשחירה, עד שאור נדלק ומתגלה ברוס הילד מושיט את ידו אל אביו המחופש לעטלף (מעין גרסה גסה, אב- דגם של חליפת באטמן) בעוד אמו מחופשת לפרפר, אוחזת בארנקה וצופה בהם בחיבה. "הלוואי ויכולתי ללבוש חליפה כזו, אבא!" אומר ברוס. "אשמור אותה עבורך, ברוס..תלבש אותה כשתגדל." (ב-3)

רוח הדטרמינזים האדיפאלי בה נכתבים ומוצגים הדברים גלויה כמעט מידי ולא מן הנמנע שהתיזה הפסיכואנליטית היא זו שדוחפת במרפקם של יוצרי הסיפור, במיוחד לאור האירועים המגלגלים את קורות אביו של ברוס בנשף התחפושות, שנושאו היה "יצורים מעופפים": שניות לאחר שזכה אבא באטמן בפרס הראשון, פרצו שלושה גנגסטרים חמושים אל האולם וחטפו אותו אתם- "ידענו שנמצא רופא בקהל הזה," אומר לו זה המכוון אליו את אקדחו "מוטב שתבוא אתנו…" הוא מובל למחסן נטוש, שם נמצא הבוס שלהם- שודד בנקים ידוע. ליאו מוקסון שנפגע מירי המשטרה דרש מהרופא המחופש להוציא ממנו את הקליע, אך כפי שבאטמן מספר "אבא ידע שמוקסון לא יניח לו לחיות לאחר שיוציא את הכדור- הוא ראה דרך אחת להציל את עצמו וחטף אותה!" לכאורה הטקסט מציג את באטמן כהגשמה של אביו, אבל כאן מתחוללת התפנית הדלזיאנית הראשונה בסיפור: אביו של באטמן מסתער על הפושעים, הולם בהם במהירות, מסגיר אותם למשטרה, מעיד נגדם במשפט ושולח אותם לכלא- ארבעת התמונות המציגות אירועים אלה הן תמונות תבניתיות של באטמן עצמו (מזנק ומכה, ניצב בזווית לניידות המשטרה עם תום הפרשיה, ועומד מלא ביטחון על דוכן העדים)- את אלה מתאר באטמן כ"דרך האחת" שהיתה לאביו להציל את עצמו, אך למעשה משרטט כאן באטמן את קו המילוט שלו: היעשות עטלף, היעשות גיבור על.

 

העשותו של אביו שד חמקני, היא זו שהסעירה את דמיונו ולהיעשות זו התאים את עצמו כדי להימלט מהפיכה אליו, כדי להיחלץ ממטחנת האדיפוס: הערב בו התחפש אביו של באטמן לעטלף היה, מן הסתם, הערב המסעיר ביותר בחייו של הרופא האריסטוקרט הזה, את הערב האחד הזה מותח בנו ללילה אינסופי, שלא כמו אביו, הוא לעולם אינו מסיר את התחפושת, ושב לחייו הרגילים, באטמן אוחז בעטלף על מנת להמריא ולא לנחות אף פעם. ומי טובה מספרות הקומיקס, המופיעה בהמשכים ואינה מפסיקה להיכתב כדי לאפשר לו זאת. הקומיקס הסדרתי הוא ההגשמה המלאה של הספרות האנגלו- אמריקאית, שכן הוא נצחי, סימולטני ולא לינארי; נזכור שבאטמן הופיע מהאמצע, כעובדה קיימת, ומאז 39' עד החוברות המודפסות בשעה זו, לא התבגר ביום. כך נעשה הקומיקס למיתוס, קריאתו היא מיידית, אך ההתרחשויות בו חורגות מעבר, הווה או עתיד- הקומיקס הוא אל זמני.

לפני שנשוב אל המשך העלילה בה עסקנו, נעגן את קו המילוט של באטמן הילד, בהופעה נוספת שלו מחוברת שיצאה לכבוד ליל כל הקדושים של שנת 95' וכותרתה "רוחות- רפאים" (ghosts) .

הסיפור נכתב בהשפעת "a Christmas carol" לצ'ארלס דיקנס: שלוש רוחות המייצגות עבר, הווה ועתיד פוקדות את איש העטלף המדמדם בלילה שלפני ליל כל הקדושים. רוח העבר לוקחת אותו אל ילדותו ושם הוא נראה לבוש בתחפושת זורו, רץ בהתלהבות אל אמו, מוכן ללכת ולאסוף ממתקים. "ברוס…" ממלמלת אמו "אבא שלך התקשר ו…" "…אל תגידי לי" קוטע אותה הילד הזועף "הוא חייב לעבוד עד מאוחר…" עוד נשוב לחוברת הזו. לבנתיים נקח ממנה את סלידתו של הילד מעבודתו ואישיותו של אביו, את חיבתו לתחפושות ואת תשוקתו לאפשרויות הטומן בחובו הלילה המכושף…

הילד הזה בהמשך עלילת the untold legend of the batman בה עסקנו נראה פוסע בין שני הוריו, בדרכם חזרה הביתה מהצגת קולנוע לילית, הסרט בו צפו היה "זורו". לפתע שודד מניף אקדח מגיח מסמטה אפלה ודורש את הכסף והתכשיטים. האב שמנסה לחזור על האקט ההירואי נורה למוות וזהו גורלה של האם. בחינה פסיכואנליטית של הטקסט מסדרת מיד את הדברים במשולש: אבא- אמא- ילד. במקרה הזה, הופך הילד מזוהה עם הרוצח שמחסל את האב, ומותיר את האם פנויה, אך גם האם מחוסלת בתמונה האלימה הזו, וזה נתון משמעותי, שבגינו החקירה האדיפלית מתמוססת.

עם מה אנו נותרים, אם כן, ולשם מה חוסלה האם בנוסף לאב? את התשובה הדלזיאנית מספקת התמונה האחרונה של סצינת הרצח: בטקסט מהדהד קולו של באטמן הבוגר "ברגע אחד הרוצח נמלט…" התמונה חסרת רקע ונראית תלויה בחלל הריק של הדף, ברוס רוכן מרעיד- מוקף בקוי תנועה, שבשפה הויזואלית של הקומיקס מסמלים רטט- מעל גופות הוריו, מעליו, נראית דמות הרוצח מתרוממת, רגליו נשלחות הלאה, כנפי מעילו נפרשות, והוא כולו צבוע שחור- דמות גבוהה, חשוכה כולה. (ב-4)

והנה לכאן אני חותר- קוי הרטט שמרעידים את ברוס הצעיר מרחפים מעליו, ומעליהם נראה מרחף הרוצח הנמלט: בחינה דלזיאנית של התמונה הזו מצביעה על תחילתה של היעשות; קוי התנועה מעידים על התזוזה המושכת מעלה, מרחיקה מגופות ההורים הפזורות על המדרכה; ולאן מושכת התנועה? אל הרוצח הנמלט, שבתמונה זו- שעבור באטמן היא הסף, המאורע המוחלל של אישיותו, הרגע שקובע את הדרך להיעשתו באטמן- נראה אפל ומהיר, כפי שיראה באטמן לימים: מגיח מסמטה חשוכה, פועל במהירות ונעלם לתוך הלילה. קוי התנועה מובילים אל דרך המילוט, את דרך המילוט מתווה דמותו האפלה של הרוצח.

לא אביו ולא אמו של באטמן שרדו את המתקפה; אם היה השודד רוצח את האב וגונב את תכשיטיה של האם או לחלופין אונס אותה, היה ברוס וויין מקובע עדיין במכונת הלבידו, שהתשוקה לאם הנה חלק מהותי בה, והאם, למעשה, היא יוצרת האב, אם כך היו פני הדברים היתה נותרת דמותו מיוצבת סביב מערך הזדהות קבוע: אך באטמן שואף לדבר אחר לגמרי- לא לאם ולא לאב- אל הפשיעה, אל הלילה, לממלכת העטלפים. לא בן אביו, לא בן אמו- יתום, תלוש, משוטט; לידתו של באטמן מתרחשת בסמטה בה נטבח אדיפוס, ורוצחו הוא הסכיזואיד.

שמו של הרוצח היה ג'ו צ'יל (joe chill). ברוס הצעיר נלקח להשגחת דודו, וזה האחרון מפגיש אותו עם סוכנת ביתו "אני מבלה זמן רב בנסיעות ברוס," אומר הדוד " לכן אני משאיר אותך להשגחתה של גברת צ'ילטון (mrs. Chilton)". אין זה משחק מילים מקרי הקושר את שם הרוצח ואת שם המשרתת: הסיפור נפלט חזרה להווה ובאטמן שניגש לחקירתו מפטיר לאלפרד הנותר מאחור "גברת צ'ילטון הצילה את שפיותי אלפרד! היא דאגה לי..ניחמה אותי..לימדה אותי יושר מהו..במובנים רבים היתה לי כמו אם שניה!" ועתה מראה התמונה את אלפרד מעורפו ובלוני הקומיקס הפורחים מראשו הם ענניים, היינו מחשבות, שאינן נאמרות בקול: "אך למרבה הצער" מהרהר אלפרד "היא היתה גם אמו של הרוצח ג'ו צ'יל..למרות שלאדון ברוס אסור לעולם לגלות זאת!" אין שום דרך לקורא להבין כיצד מודע דווקא אלפרד לפרט המעניין הזה- יתכן ומדובר באחד מחזיונות הנביא שלו.

כך או כך, באטמן גודל וטופח על ידי אמו של רוצח הוריו, והיא הנותנת: לא מדובר כאן על תיקון עקיף שזוכה לו נפשו של הרוצח בזכות אמו, אלא על שרטוט מעמיק יותר של קו המילוט עבור ברוס וויין הילד, קו המילוט שמושך לעקבותיו של הרוצח, אל ההיעשות שמתחוללת כתוצאה מאירוע הסף שיצר רצח ההורים- תחת חסותה של גברת צ'ילטון יוצאת היעשותו גיבור על, היעשותו עטלף של ברוס וויין מהכח אל הפועל: התמונות דרכן עוברות שנות התבגרותו המעצבות מראות אותו זועק מעל קברי הוריו "אני נשבע להקדיש את חיי וירושתי להבאת הרוצח שלכם לצדק..ועשיית מלחמה בכל הפושעים!" המערך הבאטמני נכנס בדלת אחורית לדבריו; התכנית כבר מוכנה בראשו, הוא מודע למטרה לה יקדיש את כספו והמשך חייו, ותפיסת רוצח הוריו הופכת שולית נוכח המלחמה האינסופית שהכריז על עולם הפשע כולו; למעשה במעמד זה הוא מקדיש את עצמו ואת המשך חייו לעולם הפשע- לתשוקתו. רק באמצעות קו המילוט הוא מסוגל לבצע דה טריטוראליזציה שתאפשר סטיה ממסילות הקיום הנורמטיבי; שבועתו במקרה זה עקרונית להמשך הדרך, שהיא מלמדת על לקיחת אחריות, על הנכונות שבהיעשות, שבניגוד לבריחה, אותה מוצא דלז כמאפיין הספרות הצרפתית, הגיבור האנגלו- אמריקאי מתחייב להיעשות ולקו המילוט בו בחר.

 

אכן באטמן מקדיש את חייו למטרתו כפי שמראות התמונות הבאות: ברוס וויין מתאמן ומפתח את כושרו הגופני, הוא מחדד את שכלו ואינו מרפה מלימודיו על אף הפצרותיה של מרת צ'ילטון רכת הלב שיעשה הפסקות מידי פעם, הוא מוצא לעצמו בלש בכיר במשטרת גוטהאם סיטי ממנו הוא לומד את אומנות המלחמה בפשע, הוא מעצב את תחפושתו הראשונה (התחפושת שירש לימים רובין, עוזרו).

השנים חולפות והתמונות קופצות ומראות את ברוס וויין מתפתח ומתבגר: הוא מאיץ את כושרו הגופני לרמות אולימפיות, נרשם ללימודי קרימינולוגיה, פסיכולוגיה ומשפטים, הוא לומד מטובי המרצים באירופה, מתמחה באומנויות לחימה במזרח הרחוק; יש משהו בשיטת ההיעשות האקלקטית הזו שמזכיר את דרכו הפילוסופית של דלז של השאלת תכונות פילוסופיות של הוגים שונים וערבובן לשם תולדה של יצור חדש- בשני המקרים התוצר הוא היברידי, מפלצתי.

פרט חשוב המגלה את האנטי אדיפאלי המנחה את אופיו של באטמן עולה מסצינה של ימי לימודיו האקדמיים, בשיעור דינים, אצל מרצה הנקרא פרופסור רקספוד (מילת מזוודה המורכבת מרקס- מלך, ואוקספוד, וכדרך פעולתה של מילת מזוודה מקפלת שני "ישים" ב"אין" אחד, או שני "אינים" ב"יש" אחד, ובכך מרוקנת את שני המושגים גם יחד מתוכן, ושולחת קריצה לגלגנית לשלטון ההשכלה והחוק), ברוס וויין מתעמת עם המרצה על סוגיה מסויימת וטוען לעומתו "אבל זה אינו צדק פרופסור רקספורד?" "לא מר וויין," עונה האיש חמור הסבר "זה החוק!": התמונה שוב תלושה, חסרת רקע ומעידה על סף מסויים, בו נעלמים קוי האופק המוכרים- אנו עוברים לתמונה הבאה המראה את ברוס הניצב בצללים מעל קברי הוריו אומר "סלחו לי, אמא..אבא..אבל איני יכול להפוך לשוטר כפי שהתכוונתי לעשות..הם לכודים בחוקים שאותם נשבעו לאכוף! לא, חייבת להיות דרך אחרת..ואני נשבע שאמצא אותה!" אין להאמין למונולוג הרגשני הזה: לו היו תוכניותיו של ברוס וויין להיעשות שוטר היה לוקח את מרצו וכוונותיו ומתגייס לאקדמיה משטרתית- ההיעשות המואצת שלתוכה הכניס את עצמו נמצאת הרבה מעבר להפיכה לשוטר, חלק עיקרי ממנה היה המצאת תחפושת; נתיב המילוט שלו מוביל אותו לשבת בחדר חשוך ולחזות בעטלף החודר דרך החלון הפתוח "אני אעשה עטלף!" הוא אומר ברגע זה (I shall become a bat!) – דיוקן הוריו שמעל האח נראה מטושטש בתמונה זו, ההבטחות האדיפליות מתמוססות כשחודרת התשוקה לתמונה: ההיעשות האינטנסיבית של ברוס וויין מוצאת את גל התשוקה אליו היא מעוניינת להיווסף- היעשות חיה. הזכרנו את המקף בו נכתב בהופעתו הראשונה שמו של איש העטלף (bat-man), כשיוצאת החוברת המספרת את סיפור עברו, תשע שנים לאחר שיצא לדרכו, כבר הוסר המקף והאיש והעטלף הודקו יחדיו, ההיעשות נעשתה אינטנסיבית, עד כדי כך, ששום סיפור עבר המגלה את האנושי, לא ימחוק את החיה שבו. (ב-5)

המפגש בין האדם לחיה, בין ברוס וויין לעטלף הוא מפגש מרצון, הגיבור יושב מהורהר בחדרו וחושב מה להיעשות, מהחושך מגיח העטלף, ווויין שואל ממנו את איכיותיו המתגנבות, את האינסטינקטים החדים, את האימה המלוה את משק כנפיו, את התאמתו אל הלילה, יחד עם הידע שצבר בבגרותו חוברים האדם והעלטף להיעשות גיבור על. בנוסף יש לציין את מיקומו האנטי חברתי של וויין בתחילתה של אותה היעשות- מחוץ למוסדות החוק, סגור בטירתו המבודדת, אינו מחפש דבר בחברת אדם, מלא במחשבותיו האובססיביות, נראה שהיעשות עטלף היא הפיתרון ה"שפוי" של הסכיזואיד הזה, נראה שהותיר את החלון פתוח במתכוון עבור העטלף והזמין אותו להיכנס לעולמו, לשם התמזגות, לשם היעשות. באטמן, הוא ברוס וויין, בניגוד למשרתו אלפרד זונח כל מסורת שציוו לו הוריו ושזימנה עבורו החברה- יש לראות בו את הלוחם, את הנסיין, את הבוגד- בוגד בדרך בה אפיינה וייצרה אותו החברה; הוא מפנה עורף לסדר השולט; זהו אופיו של קו המילוט שבחר בו: בבאטמן מאבד ברוס וויין את זהותו, את פרצופו, הוא נעלם ונעשה אינו ידוע ואינו מוחשי.

אין ספק שלא יכל להיווצר באטמן, מקבלת תחפושת העטלף כירושה, כפי שמנסה הסיפור להראות; לו היה לובש את תחפושתו כחלק ממורשת אביו, היה מתקיים כהמשך ישיר של האב, וסגנון חייו היה משתכפל לזה שקדם לו, אבל באטמן הוא טיפוס מקורי שאין לדעת אם הוא אכן קיים…ועצם הפגישה בו אינה דבר של מה בכך. (בארטלבי או מטבע הלשון, עמ' 67) באטמן הוא בפירוש אחר.

בחוברת משנת 70' (detective comics #400) מתמודד באטמן מול איום חדש שהתעופף לשמי גוטהאם סיטי- manbat . העטלף איש מייצג את החרפת ההיעשות של איש העטלף ומעיד על עמדתו הפסיכוטית לגבי הקיום: זהו עולם ללא מטאפורות, בו שוטפים החיים במלוא חומרתם- כפי שגרגור סמסה הוא שרץ, פשוטו כמשמעו, באטמן הוא עטלף במלא מובן המילה; אך דבר נוסף מסתתר בהופעתו של המנבאט: הגעתו לקומיקס מעידה על כך שמעבר להיעשות חיה, מאיץ עצמו באטמן להיעשות בלתי מוחשי- היעשות לילה: עטיפת החוברת משנת 70' מראה את באטמן- האדם בתחפושת העטלף, ומולו את המנבאט- היבריד מעוות, מתייצבים האחד כנגד השני, גדולים עשרות מונים מבינייניה הגבוהים ביותר של העיר שלרגליהם, מגרדים בראשם את השחקים האפלים, וביניהם תלוי ירח מלא; השניים מאכלסים הן את חזית הציור והן את הרקע. ספקטרום ההיעשות של באטמן נמתח מהיעשות מיעוט להיעשות חיה, ובשלב הזה אף מגיע להיעשות בלתי מוחשי. הגוף שלוקח תפקיד מרכזי בהיעשות מיוצג על ידי המנבאט שמחריף את תחפושת העטלף במזגו אותה בעורו: הקרניים של מסכת באטמן הופכות אצלו לאזני ענק, הגלימה נקשרת לזרועותיו בנימים וגידים בדמות כנפיים, הסנפירים שעל הכפפות נעשים ציפורניים אדירות מימדים, ויצור שכזה כבר אינו בר הפרדה מסביבתו האורגנית- הוא אחד עם הלילה הסובב- כשם שלא ניתן להפריד דג ממים, אין להבדיל את העטלף מהלילה. (ב-6)

מבחינה טקסטואלית מעידה ההיעשות של באטמן על שלבי החרפתה במקף שהוסר וצופף את האיש והעטלף לעיסה מילולית, ובהופעת המנבאט, שבחש את היוצרות המילוליים, מחק לחלוטין את האני הישן והוליד יצור חדש, בלתי נתפס.

אולם הנתון המעניין ביותר המשתמע מהגחתו של המנבאט מריזום הסמטאות האפלות של גוטהאם סיטי, הוא זיהויו של באטמן, פרוטגוניסט העיר, עם אויביה המרים. ואם נתן לכך את הדעת, הלא מנבאט היא המילה שתתקבל כשמציבים את השם באטמן מול מראה- ההיפוך במקרה זה אינו מעיד על שוני, כי אם על שיקוף טבעי.

נשוב ל the untold legend of the bat man לשם הפרט הבא: איש העטלף טרוד בחיפוש רמזים אחר המשחית של תחפושת אביו, אלפרד מופיע מעבר לגבו ושואל "האם גילית אילו חשודים אפשריים, אדוני?" "אתה רוצה חשודים אלפרד?" מחזיר לו באטמן בשאלה ומשליך על השולחן עשרות תמונות פולורואיד "הנה.. בחר!" התמונות המפוזרות מראות חלק מגלרית הפושעים האדירה שהציג הקומיקס של באטמן לאורך השנים: הג'וקר (the joker), הדו- פרצופי (two- face), הפינגווין (penguin), אשת החתול (cat woman), קיסוס ארסי (poison ivy), הרשימה ארוכה… (ב-7)

מעולם לא היה לעולם הקומיקס גיבור שהוליד כל- כך הרבה אויבים, שכולם- כולם, הם הנמסיס הפרטי שלו; לכל אחת ואחד מפסיפס המטורפים, מפלצות, שדים, שודדים, רוצחים, גנבים, נבלים, פירומנים, סאדיסטים, אנארכיסטים, שכירי- חרב, אקולוגיסטים משוגעים, גנגסטרים סתם שהתייצבו מול באטמן בהיסטוריה רבת השנים של הסיפור, יש כלפיו משטמה אישית, היינו זיקה פרטית וייחודית שמעלה את ההתמודדות ביניהם לרמה דואלית של מחוייבות רוחשת תשוקה ויצרים- שנאה שאינה נגמרת, טינת עולמים.

מה מייחד את מזגו של באטמן שהביא לשרשרת היצורים הזו שתקשר אליו בעבותות הדוקים שכאלה ותוביל תמיד אליו וממנו?

כדי להציג את הפתרון לבעיה זו נכנוס למשוואה אחת את סיפוריהם של דיק גרייסון- הלא הוא רובין, עוזרו של איש העטלף (side kick) הדמות הקרובה אליו ביותר מבחינה סיפורית, תכנית וצורנית גם יחד- ואת זו של הג'וקר, אוייבו המובהק ביותר, לכאורה, קוטבו השלילי: גרייסון אומץ על ידי באטמן, שהכשיר והפך אותו לרובין, לאחר ששני הוריו נרצחו בידי מאפיונרים. הג'וקר קיבל את צורתו המעוותת כשזינק לתוך אגן כימיקלים, על מנת להימלט מבאטמן, שראה בו פושע מבוקש- למעשה היה קומיקאי לא יוצלח, ששני ביריונים הכריחו ללבוש את מסכתו של פושע אחריו חיפש באטמן, והוא עשה זאת מתוך יאוש, לאחר שנודע לו שאשתו נהרגה, יחד עם התינוק שברחמה.

אם נקח את שני הרכיבים העלילתיים האלה: רצח המשפחה וההפיכה לארכי גיבור/ ארכי נבל ,ונמקם אותם, בסופר- פוזיציה, האחד על השני, נקבל תמונה זהה- יתרה מכך נראה שהם תואמים לחלוטין את המרכיב מחולל העלילה של באטמן עצמו: ידיד או אוייב בקומיקס של באטמן, סופר גיבור או סופר נבל, כל הדמויות הקיצוניות, המופרכות, חובבות האָלִים והמגוחך שמציפות את העלילה, אינן אלא השתברויות והופעות מחודשות של גיבור הסיפור, של באטמן עצמו. תא המשפחה שנרמס לרסיסים וההיוולדות המחודשת כיצור אל אנושי מהווים רכיב בסיסי בעלילותיהם של סלינה קייל שנדחפה מחלון גבוה על ידי מאהבה והפכה לאשת החתול, כמוה אוסוולד קבלפוט שננטש בידי הוריו כשהיה תינוק והפך לפינגווין, וכמוהם כמעט כל אחת ואחד מיצורי הבלהה של גוהאטם סיטי, כולם אופני ייצוג מחודשים של איש העטלף, שאינו אלא הגוף ללא איברים של ברוס וויין, ואין זה גל"א רגיל המסתפק בקרניים הצומחות מהמסכה ובגלימה הנשפכת במורד הגב- זהו גל"א סרטני, מדביק ומתפשט: בעקבות באטמן קמו בגוטהאם עשרות אם לא מאות של פושעים, ונגדם, מונחים על ידי המודל של באטמן, דורות חדשים של לוחמי פשע נחלצו להגנת העיר, ובהופעות החוזרות ונשנות של הקומיקס לאורך השנים נוכל למצוא שלושה אנשים שונים שנטלו את תפקידו ועטו את תחפושתו של רובין (robin), ישנה אשת העטלף (bat woman), הציידת (huntress), כנף- לילה (night wing), שחור- כנף (black wing) המלאך הנוקם עזראל (azrael), ואנרכיה (anarchy) .

וזו אינה אחרת מאשר חברת הרווקים עליה מבשר דלז כיעד חתירתה של הספרות האנגלו אמריקאית; הנה כך נכתב בעמוד 69 של "בארטלבי או מטבע הלשון" : זוהי קהיליית הרווקים הממריצה את החברים בה בהתהוות חסרת גבול. אח פלוני, אחות אלמונית (נזכור שבגין המסכות אין איש מהגיבורים והנבלים מכיר את זהותו של האחר) הם אמיתיים יותר כשאינם שייכים זה לזה, כאשר כל תכונה/ בעלות נעלמת. תשוקה לוהטת (ואין תשוקה לוהטת מזו של אויבים מושבעים) היא עמוקה יותר מן האהבה, מאחר שהיא חפה ממהות או מאיכויות, אך היא מתווה תחום של אי- הבחנה, שבו היא עוברת באמצעות כל העוצמות של כל החושים ומתפשטת עד כדי קשר הומוסקסואלי בין האחים וגילוי עריות בין אח לאחותו. (נציין את המתח המיני שתמיד ישנו בין באטמן לאשת החתול שדואגת ללקק את שפתיו לפני שהיא חומקת מאחיזתו, קיסוס ארסי שמגלמת את רוח העבר בקומיקס "רוחות- רפאים" שהזכרנו, פוקדת את ברוס וויין במיטתו ולוחשת לו" hello lover" , מיד בהמשך נגע ביחסם ההדוק של באטמן והג'וקר)

אם כן, אין לראות בבאטמן דמות חתומה; באטמן הוא הרכב גדול: בינו ובין רעיו וחבר מרעיו, מסייעים ונבלים, מתהווה שותפות המייצרת סדרה של תוצאים וריגשות: תחפושת באטמן, הפרסונה המכסה של ברוס וויין, מערת העטלף, הבאטמוביל, מטוס העטלף, מסוק העטלף, רובין, אלפרד, אלה הם רק חלק מהרכב באטמן, שמושך לתוכו כל רוחש מזימה בעל אופי "משוטט" שקם לגוטהאם סיטי, המילוט של באטמן, כמו כל מילוט, אינו פיסי כי אם מערכתי- באטמן מייצר מערכת של משוטטים המאכלסים את לילותיה, סימטאותיה, ביביה של עירו; אופיו הסדרתי של הקומיקס, טיב הופעתו החוזרת ונשנית בהמשכים, מיד שבוע, מידי חודש, מידי שנה שומר על ההרכב כהרכב יצרני, שימשיך בפעולתו- תמיד יהיה לבאטמן נבל נוסף לרוץ בעקבותיו לתוך הלילה; זהו הגל"א הסרטני הסוחף של באטמן, זהו המימד הקולקטיבי של ההבעה המשתקף ביצירה המינורית הזו, זוהי חברת הרווקים שקמה לאומת בנים לאב מפורר.

בשנת 88' התפרסמה בסדרת באטמן נובלה גרפית בשם the killing joke, תת הכותרת שלה היה there were these tow guys in a lunatic asylum…- העלילה הביאה לשיא חדש את הואנדטה ארוכת השנים של באטמן והג'וקר: שני הטיפוסים המנוגדים להחריד האלה, שהופעתם החזותית עונה על השוני המיידי ביניהם- מצד אחד הג'וקר הססגוני, תמיד מחייך, היפר ורבלי, חופר בשורשי הרוע, ולעומתו באטמן החשוך, תמיד רציני, לקוני, אוחז בצמרות הצדק. הסיפור ברובו מאורגן ברופליקות שוות של שש משבצות תואמות, זוגות- זוגות, בסדר אנכי יורד, תנועה שכפופה לסדר ומשמעת. התמונה הראשונה מציגה טיפות גשם הנוחתות בשלולית ופורשות מעגלי מים מתרחבים, מן המרכז אל ההיקף, אורות הבאטמוביל המתקרבת מאירות את שלט המוסד מולו חונה איש העטלף: arkham asylum (זה המקום בו מאוכלסים, ממנו נמלטים ואליו מושבים הקרימינלים המטורפים של גוטהאם). באטמן ניגש ישירות אל תאו של הג'וקר, שיושב בעלטת התא ומשחק עם עצמו בקלפים. באטמן מתיישב מולו. "שלום. באתי לדבר." הוא פותח "לאחרונה חשבתי עליך ועלי. על מה שיקרה בסופנו. אחד מאתנו יהרג, הלא כך?" הג'וקר שותק וממשיך להפוך בקלפים בדממה. באטמן ממשיך "אולי אתה תהרוג אותי. אולי אני אהרוג אותך. אולי במוקדם. אולי במאוחר. אני רק רוצה לדעת שעשיתי מאמץ אמיתי לדבר על הדברים ולשנות את תוצאותם." הג'וקר שותק וממשיך להפוך בקלפים בדממה. באטמן זועם ,תופס את ידו של הג'וקר…ומגלה שצבעה החיוור מתקלף. זהו כפיל. הג'וקר נמלט.

בהמשך הג'וקר המשתולל פורץ לביתו של המפקח גורדון, יורה בבתו ומשתק את רגליה לצמיתות, חוטף את המפקח ומעביר אותו מסכת יסורים והשפלות, בהן, בין היתר, הוא מאלץ אותו להתבונן בתמונות של בתו העירומה מדממת על שטיח ביתם, במזמן שהוא כפות לקרון רכבת שדים.

לפני שנגיע לסצינה האחרונה בה מתרחש העימות הסופי בין באטמן לג'וקר, כל עוד מסתחרר המפקח גורדון בקרון השועט, עירום ומבוזה בידי שלושה גמדים מעוותים, הבה נקשיב לשיר ששר עבורו הג'וקר, על רקע מסך ענק, מלווה בחבורת פריקים של קרקס ( למען שטף הטקסט, נוותר הפעם על התרגום): when the world is full of care and every headline screams despair, when all is rape, starvation, war and life is vile…then thre's a certain thing I do which I shall pass along to you, that’s always guaranteed to make me smile…I go loo-oo-oony as a light-bulb battered bug, simply loo-oo-oony, sometimes foam and chew a rug…mister life is swell in a padded cell, it'll chase those blues away…you can trade your gloom for rubber room, and injections twice a day! Just go loo-oo-oony like an acid casualty or a moo-oo-nie, or a preacher on t.v. when the human race wears an anxious face, when the bomb hangs overhead, when your kid turns blue it wont worry you, you can smile and nod instead! When your loo-oo-oony, then you just don’t give a fig…man's so pu-uu-uny, and the universe so big…! If you hurt inside, get certified, and if life should treat you bad…don’t get ee-ee-even, get mad!

לפני שנעמוד על הביקורת החברתית שהג'וקר כה מיטיב לשיר נביא את סיום המקרה של באטמן והג'וקר בחוברת הזו: השניים עומדים בשדה פתוח, בקצה לונה- פארק נטוש. גשם יורד. הם מביטים זה בזה בדממה. "חה, חה, חה. זה מצחיק 'תה יודע…" אומר הג'וקר "המצב הזה. זה מזכיר לי בדיחה…היו היו שניים בבית משוגעים (there were these tow guys in a lunatic asylum) …ולילה אחד, לילה אחד הם החליטו שהם לא אוהבים לחיות יותר במוסד. הם החליטו שהם הולכים להימלט!

אז הם עלו לגג, ושם, מעבר לחלל צר, ראו את גגות העיר נפרשים לאור הירח… נפרשים אל החופש. הבחור הראשון קופץ ללא בעיה. אבל החבר שלו, החבר שלו לא מעיז לקפוץ. 'תה מבין…'תה מבין, הוא פחד ליפול. אז לבחור הראשון היה רעיון…הוא אמר: הי! יש לי פנס אני אאיר לך על החלל שבין הבניינים. תוכל ללכת על האור ולהצטרף אלי! אבל הבחור השני נער את ראשו. הוא אמר: מה אתה חושב שאני? מטורף? ברגע שאני אהיה בחצי הדרך תכבה את האור!"

התמונה הראשונה בעמוד האחרון מראה את הג'וקר מתפתל מצחוק לשמע הבדיחה שלו ואת באטמן מביט בו בארשת חמורה. התמונה הבאה זהה. ואז, מופיעה תמונת תקריב של פניו של באטמן- חיוך זדוני מתעוות בזוית שפתיו. שורת התמונות יורדת מטה ומראות את הג'וקר ובאטמן צוחקים יחד בקול, אורות ניידות משטרה מתקרבות, והצמד מחובקים בצחוקם, באטמן מניח את ידו על כתפו של הג'וקר, הדהודי הצחוק הטקסטואלים שמסתחררים בתמונה, משותפים, ואין להבחין ביניהם. התמונה האחרונה יורדת מטה ומציגה טיפות גשם הנוחתות בשלולית, ופורשות מעגלי מים מתרחבים, מן המרכז אל ההיקף. (ב-8)

על מה צוחקים השניים? זו בדיחה פרטית. מבינים אותה אלה ששרים את שירו של הג'וקר, אלה שהבינו את מראית העין המבזה של העולם: when the world is full of care and every headline screams despair- אלה שבחרו להפנות את עורפם לחברה המציגה את עצמה כמסורה ודואגת, שנמלטו מחיקו החונק של הנורמלי ובחרו בסכיזואיד, אלה המלאים תשוקות שהמסורת והתבונה מקצות מחמת מיאוס, אלה הבזים לאנושי, המבכרים את ההיעשות, את החיה: sometimes foam and chew a rag- אלה הם בניה של חברת הרווקים, אצלם מוצא יאוש האדם התרבותי את מפלטו, באנטי- אדם, באנטי- תרבות.

 

שני המטורפים שבבדיחה אינם אלא באטמן והג'וקר, ובית המשוגעים ממנו החליטו להימלט, המוסד החברתי בו נכלא כל שונה, כל מטריד, כל מתנגד, הוא החברה המנרמלת. אלו אינם אוייבים, אלו הם שני חברים החולקים מצוקה משותפת, ופתרונם לקושי זהה. ניתן את דעתנו לכך שדרך המילוט בבדיחה לוקחת אל הגגות, הם בוחרים בתנועה שונה, לא טבעית, עושים שימוש קיצוני בסביבה העירונית, וזאת על מנת להפוך על פיהם את סדריה. בהקשר זה יש חשיבות רבה לדרך המבע הויזואלי של the killing joke שמתעקש על סדר קבוע ומקובע, ולזהות התמונה הראשונה והאחרונה, שמציגות תבנית סגורה, מקובעת, אבל בתוכה, בין המסגרות, מתחולל היפוך תרבותי- לא פחות- באטמן והג'וקר, הגיבור והנבל, לא רק שמחליפים זהויות, יתירה מזו, חולקים למעשה זהות אחת: הם מתענגים על מלחמתם שאינה נגמרת, לשניהם אותה תשוקה אדירה אל הלילה ואחד אל השני, ומה מנציחים השניים אם לא את הפשע, את האנטי חוק, את הטירוף האינסופי, הנמתח בצחוק מתגלגל, אין לטעות במלחמתו של באטמן בפשע- זהו נשף הלילה הגדול; באטמן חוגג את רצח הוריו.

מוטיב חוזר שהשתמשו בו יוצרי הקומיקס לאורך השנים, הוא סיום סצינת מפגש בין המפקח גורדון לבאטמן הפוקד את חלון משרדו: השניים מדברים קצרות, גורדון מסב לרגע את ראשו, וכשהוא משיב אותו אל החלון, איש העטלף איננו, כל שנראה הוא הלילה. וזו היעשות מלאה לדבר אחריו התחקה קו המילוט של באטמן; נזכר בדברים שאמר על רוצח הוריו שנעלם אל תוך הלילה "ברגע אחד הרוצח נמלט…" (ב-4)

בחוברת "רחות רפאים" שהזכרנו, מגלם הג'וקר את רוח ההווה (היינו מה שישנו) הוא סוחט את לחיו לפניו של איש העטלף ואומר " 'תה יודע…כשאני חושב על זה. לאף אחד מאתנו אין חברים. כל מי שירצה להתחבר אתנו יהיה חייב להיות…משוגע!" " אני בשום מקרה, איני דומה לך." עונה לו באטמן " או, לא?" לוחש הג'וקר, מלכסן אליו את עינו הטרופה ומחייך חיוך אדיר.(והג'וקר יודע היטב בשל מה הוא מחייך: ביוני 92' התפרסמה חוברת בסדרת צל העטלף (batman: shadow of the bat) בשם "ארקהם האחרון" (the last arkham) אל המוסד לחולי נפש קרימינליים שממנו נמלט הג'וקר מגיע מטופל חדש, "המסוכן במאושפזי המוסד…" כפי שמגדיר אותו ירמיה ארקהאם, הממונה על המקום, כפות שם לתאו באשמת רצח, החולה אינו אחר מאשר- באטמן ובעצם במה שונים הג'וקר שנמלט מבית המשוגעים ובאטמן שחומק מחלון מפקח המשטרה; רכיב עליליתי חוזר ונשנה בסיפורי באטמן הוא הבכת הרשויות, הטלת מהומה במוסדות החוק, והחלפתם במוסדות פסיכותיים של יחידים פרועים- ואלו הם רסיסים מהמפץ שיצר באטמן בדה טריטוראליזציה שעשה לשלטון החוק; באטמן יצר בגוטהאם סיטי תת רשות של ויג'אלאנטים vigilante)) גיבורים מחופשים הנוטלים את החוק לידיהם, מפרשים אותו בדרכם, ומוציאים לפועל את תוצרם האנטי חברתי, ובמקרה הזה אין שום הבדל בין נבלים לגיבורים, כולם פסיכוטיים: ראינו כיצד הג'וקר הופך את מפקח המשטרה למאושפז, בחוברת מאפריל 88' (detective comics # 585) חושף באטמן את ממלכת הביבים שיצר לוכד החולדות (rat catcher): במנהרות השופכין של גוטהאם, דן וכלא הפושע הנמלט שופטים של בית המשפט העליון של העיר (ב-9), וכך בחוברת מיוני 92' (detective comics #644) שב לחיים רוצח שהוצא להורג בכסא החשמלי, כדי לשפוט את שופטיו, כשבין אצבעותיו זורמים כוחות חשמל נוראים.

מדוע חיוני היפוך היוצרות הזה לבאטמן וחבר מרעיו? על מה מתריע המרכיב החוזר הזה ביצירה?

תשובתי היא שבמרכיב המהפך את סמכות הרשויות, המפקיע את החוקים המסורתיים, המוסריים והשמרניים המוגנים בידי החברה והמרתם לחוקי יחידים אקצנטריים, חסרי מוסר, חסרי "תרבות", טמונה הדיאלקטיקה של הקומיקס של באטמן: האדם כסימפטום של העולם, שהעולם נע לתוכו, וחולאיו מתפתחים בו, מעיד על מחלה עולמית; במקרה שלפנינו- מחלה חברתית: נורמות, חוקים, ערכים, מסורות, רשויות, כל המונחים האלה המתנקזים לאדיפוס, מוצאים את ביטויים הקיצוני, הפסיכוטי, במורשת שהנחיל באטמן לעירו, מורשת העטלף; בגוטהאם סיטי כל יחיד מייצג חוק, מידה ומסורת משלו, והתוצאה אנרכיה טוטאלית, שלא פסקה במשך ששים ושבע שנים, מאז שיצאה חוברת באטמן הראשונה: החוק אינו אחר מאשר הפשע בתחפושת , המוסד הוא המטורף, והעיר אינה מקלט בורגני אלא רחבה למשוטטים…

ניידות המשטרה הקרבות בסוף the killing joke אל הצמד הצוחק, מייצגות את המסגרת החוקית, המשרדית, הרשמית, האדיפאלית, שעליה צוחקים השניים. הנה הגענו לנקודה המרכזית, זה מה שמבצע הקומיקס של באטמן, זה המימד החתרני שהוא מוציא לפועל: הוא יוצר מסורת של אנרכיה, תת חברה אכזרית ויצרית המסתתרת בלב החברה המסורתית (והיצירה כאן היא כפולה, ופועלת בשתי רמות- רמת הסיפור ורמת המציאות: שמסורת ההוצאה לאור של באטמן היא שמרנית ביסודה, וכאלה הם קוראיו, המזדהים עמו) חברת רווקים של סכיזואידים המקדשים בעצם קיומם- ומהו המאבק הבלתי פוסקת בפשע אם לא המחשה של פשע אינסופי- כל יסוד נקלה, חריג, מטורף, חייתי, שנדחה ונזרק לשוליים: השליטים בקומיקס של באטמן הם יצורים שוכני מערות ומוקיונים. זוהי עדות לאופיו הטבעי הנפשע של האדם, שהמוסר והחוקים הם למעשה תחפושות המנסות לכסות עליו. מאבקו של באטמן בפשע הוא ההיעשות משוגע של שלטון החוק.

בחברת הרווקים מקבל הג'וקר את תיקונו הפואטי: מי שהיה קומיקאי לא יוצלח בעולם הנורמטיבי, צוחק את המופלא שבצחוקים, צחוק מטורף, בעולם הסכיזואידי. והנה ברוס וויין, במקום להיות מובל לטבח, להפוך לרופא אריסטוקרט דוגמאת אביו, נעשה לנער שעשועים פופולארי של החברה הגבוהה, וגם בכך לא די, שהפרסונה של ברוס וויין אינה אלא שביל גישה למציאות, שביל גישה עליו הוא מחליק מידי לילה לאחור, אל הגל"א האפל השוטף ברחובות גוטהאם, אל הרכב באטמן, אל חברת הרווקים, שסמל העטלף משמש לה דגל ושירו של הג'וקר הימנון.

באטמן נמלט הרחק מהשגת כל זרוע חוק, ההרכב שיצר הוליד מציאות חדשה בה לעולם לא יהיה חייב לתת את הדין על פשעו הקדום, על חיסול הוריו; בדיוק להפך, בחברה החדשה נעשים הפושעים גיבורי צדק, שם אובד המוסר והחוק נרמס, כי במערכת החדשה של באטמן, ישנם נציגי חוק מסוג חדש, ופושעים מסוג חדש, כולם לובשי מסכות ותחפושות, כולם חמקמקים, בעלי שמות מפוברקים, מגיחים בלילות ונעלמים בימים, משתתפיה של הילולת שדים.

ג

הקומיקס הוא אבן שואבת לאינספור סיפורים ורעיונות, אופיו ה"עשבי" שאינו ממחזר יחסי עבר- הווה- עתיד, אלא צומח בתזזיתיות לרגליהם של נכסי תרבות "עציים", ושואב מהם חומרים לצרכיו המיידים, מאפשר לז'אנר לקשור קשרים מגוונים בין האלמנטים השונים מהם הוא בוחר להרכיב את עצמו; ובכלל זה מתאפשרת לו יכולת המתיחה ליצירת המשכיות לקוי מילוט קיימים מסיפורים אחרים, כתבים היסטוריים, אגדות, ידיעות מקומיות ומיתוסים: יש שרואים את תחילת דרכו של הג'וקר בגיבור "האיש הצוחק" (the man who laughs) לויקטור הוגו; אמנם נכון- מסלולו עבר שם, אך לפני כן נגע בליצני החצר השייקספירים, הלועגים לטפשות מלכם, בשדוני החבלה האיריים (leprecons), בלוקי loki)) האל הערמומי של המיתולוגיה הסקנדינבית, למעשה נמלט הג'וקר על נתיבו של הטריקסטר (trickster) וזהו ארכיטיפ קדום כגיבור הנצחי או האם הגדולה, הדו- פרצופי חידש בקומיקס של באטמן את דמותו של חצי- חצי שאתגר את דיק טרייסי ברצועות עיתוני יום ראשון של תחילת המאה הקודמת, אך הוא גם מציג בפניו השסועות בין מהוגנות לזוועה את המקרה המוזר של דוקטור ג'ייקל ומר הייד לרוברט לואי סטיבנסון, דמותו של ראס אל גול (ras al ghul) מחוברת בחבל טבור דמוני לשרי השדים מאגדות אלף לילה ולילה, ואשת החתול, אותה ספק אשה ספק חיה, ספק אשה ספק לילה, אינה אחרת מאשר לילית.

כבר עמד על כך מיכאל נצר- צייר קומיקס ידוע, שהחיה בעטו את ענקי הז'אנר בשנות השבעים, כולל באטמן בתקופה מסויימת- שסופרמן הוא ריאינקרנציה מודרנית של כריסטוס, בן האלוהים. אני מסכים עם האבחנה הזו; הנה בקצרה כמה ממרכיבי הסיפור של סופרמן: איש העל נשלח לכדור הארץ הרחק מהכוכבים על ידי אביו, שמו המקורי של סופרמן הוא קל- אל, שמו של אביו ג'ור- אל, שמות המורכבים ממילה תחילית ג'יברישית חייזרית וסיומת "אל" מלאכית, במקביל לסיפור ישו ממלטים הורי סופרמן את הפעוט בגין סכנה המאיימת על מולדתם, בכדוה"א גודל איש העל בידי זוג חוואים בשר ודם, צבע תחפושתו כחול כצבע השמיים, וגלימתו אדומה כדם, הוא החל ללבוש את מדיו ולשרת את האנושות כגיבור המוכר, בעקבות המקרה הראשון בו חשף את כוחותיו, כשהתרומם מתוך המון אנשים שבאו לחזות בנחיתת מעבורת ולחרדתם צפו ברכב החלל צולל ללא שליטה לקראת התרסקות בטוחה, לאחר שעמס את המעבורת על כתפיו והניח אותה ברכות על הקרקע התנפל עליו ההמון הצוהל, כולם ניסו לגעת בו, לאחוז בבגדיו, לקחת ממנו חלק, לקרוע ממנו נתח… יש לזכור שקלארק קנט, האלטר אגו הארצי של סופרמן הוא למעשה תחפושתו ולא להפך, כפי שמקובל אצל רוב גיבורי העל: קלארק קנט הוא אל שלבש צורת אנוש. בצורתו הארצית הוא עובד כעיתונאי בכיר בעיתון מצליח, היינו אנשים ניזונים ממילותיו. באמצע שנות התשעים מצא סופרמן את מותו בסופו של מאבק טיטאנים עם יצור בלהה שעלה ממעמקי האדמה, שמו של היצור היה "יום הדין" (doomsday) כעבור מספר חוברות, לאחר שנקבר והוספד, שב סופרמן לחיים.

כוחותיו הבין גלאקטיים, יכולותיו האין סופיות מעניקות ישע ופדות לכל, סצינות חוזרות ונשנות בסיפוריו מראות אותו תומך גשרים נופלים או מתיר אסורים הקשורים למסילת רכבת, אלפית שניה לפני שרומס אותם הקטר, בקיצור, סופרמן מפציע כהתגלות שמיימית מן המיצר. וזהו רק הפן הארצי של התגלותו, ברמת המיקרו; ברמת המקרו, הוא פותר סיכסוכים שמעבר לכוכבים, עבור גזעים שונים ופלנטות משונות, סופרמן נושא את בשורתו לכל קצוות היקום.

רוח הדברים במקרה הזה ברורה וגלויה, זוהי רוח של קדושה, וכנראה שהדברים לא יכלו להתגלם אחרת עבור גיבור כל הגיבורים, קדוש הקדושים, אל האלים- היעשות סופרמן הגיבור המוחלט, כמו המלך ארתור בשעתו, חייבה אותו בשכתוב מחודש של הברית החדשה.

ואם אלו הם פני הדברים, אם סופרמן הוא למעשה בן האלוהים, מיהו האנטי- סופרמן, מיהו באטמן?

 

לפני שתכתב התשובה המתבקשת נציין בקצרה כמה ממרכיבי הסיפור של באטמן: בסיסו, מערת העטלף, שוכן בקרקעית האדמה, משם הוא עולה מידי לילה, המאפיין הבולט ביותר בתחפושתו הוא זוג הקרניים שצומחות מעל מצחו, בניגוד לסופרמן שנמצא בכל מקום ובכל זמן, יש לקרוא לבאטמן על מנת שיופיע, על גג משטרת גוטהאם שמור זרקאור מיוחד המשרטט את סמל העטלף על שמי הלילה בכל פעם שדרוש שירותו של הגיבור, האין הדבר מזכיר פולחן זימון מאגי!? דבר נוסף לגבי סמל העטלף: מי שמבלבל ושם את הרקע בחזית סמלו של סופרמן ידמה שעל חזהו מתנוסס כתב חייזרים קריפטוני במקום הS המוכרת, מי שישים את העטלף השחור של באטמן ברקע יגלה שיניים נפערות לבלוע…

אין צורך להרחיב, כאחר, כנוגד, כאנטי, באטמן אינו אלא מעשה החייאה מודרני של השטן.

וזהו הפח לתוכו מעד ז'אנר גיבורי העל: בעידן הזהב של הקומיקס עם התעוררות האלים הקדומים בצורתם המודרנית, יחד עם ט'ור הסקנדינבי, גלגמש האשורי, הרקולס היווני וישו מנצרת, התגנב לבין שורותיהם של מגיני הצדק והמוסר נסיך האופל; אכן, כינוי רווח לבאטמן הוא האביר האפל (dark night).

האם היו מודעים יוצרי הסיפור לעיוות שיצרו? הנחתי היא שלא: הדה- טריטוראליזציה שיצרו במימד הויזואלי של הסיפור- ניקוז הצבעים לטובת שחרור הצללים- הולידו עולם אפל ומהופך לזה המוכר, שבשרשרת קוי המילוט המיתולוגיים, מצא באופן טבעי את דרכו להתמזג עם אלה שמושכים מטה לפתחו של גיהינום; ועוד, הדה- טריטורליזציה שהביא באטמן למוטיב העל אנושי כמאפיין לסופר גיבור, עובדת היותו אדם, ואדם הבוחר בקו מילוט, שקורע את עצמו מהנורמטיבי והנורמאלי, שמטיל ספק, שבוגד, פשוטו כמשמעו, בדרך האחת, מציבה את דמותו על קו המילוט של הנופל מחסד: האדם מספרים כתבי הקודש פקפק ונפל, וכמוהו מוסיפים הספרים החיצוניים, גם השטן. הנה עד כמה הדוק בעיני הנצרות קשר כל הטמאים, שדים ואנשים.

בחוברת מאוקטובר 90' (detective comics #622) מתרחש מקרה נדיר של "טקסט מראה"- בתוך הקומיקס של באטמן מופיע קומיקס של באטמן; עורך החוברת שואל את הצייר והכותב של החוברת מהיכן הוא שואב את חומריו הקיצוניים, ויוצר החוברת רוכן לחלון הדירה ועונה "אני כותב מה שאני יודע. אני מצייר מה שאני רואה. אני יוצר מה שאני חש." ובסמטה למטה, תחת זרקאור העטלף המשרבט את סמלו של באטמן בשמיים השחורים, נדקר אדם למות… (עטיפת החוברת: ג-1)

גוטהאם סיטי היא מקום קודר ומבהיל שכל תועבת האדמה מתנקזת אליו: רחובותיה שורצים כנופיות,פושעים, מלשנים, מלווים בריבית, אנסים, רוצחים, וכייסים סתם, היא מחולקת למוקדים או מדורי זוועה: שכונות שאף המשטרה נמנעת מלהכנס אליהן, בתי כלא, מוסד ארקהם, ומערת העטף, שם שוכן שליט העיר. הנה כיצד נפתח הקומיקס על באטמן שמופיע בתוך החוברת: השטן (לא פחות) מתרומם מים הזוועה השוטף בגיהינום ומבקש לחדש את בריתו שמקדם עם אל עליון. האל מעניק לו הזדמנות אחת "מצא בן תמותה המוכן לקחת על עצמו את מהותך…עליך לפעול דרכו!" כדי לאחות את הקרע שבין גן עדן לגיהינום מעניק השטן את כוחותיו לשכיר חרב בזוי המבקש למצוא משמעות לחייו. צל ארוך ומחודד נמתח מגבו של האיש לאחר שהשניים חותמים את בריתם- צל עטלף. הסיפור עובר לגוטהאם סיטי, סיימון פטרארך (זה עושה דברו של השטן) עומד על גגות העיר, בין שני גרגואילים מפוסלים ומביט מטה היכן ש"הטוב והתמים הם קורבנות הממתינים להיכחד…" "האם אתה מריח זאת?" שואל אותו קולו הפנימי "סירחון השחיתות… אתה חש רוע. אתה חש זעם. האכל זאת סיימון פטרארך! זעם כנגד הזוועה הרוחשת סביבך, זו שאתה רואה, זו שאתה חש. וכשדי לך שחרר זאת—ואותי! הבה ונתחיל בעבודתנו!" ובאיש מתחוללת מטמורפוזה מבהילה ומתוכו קורע החוצה באטמן, מחודד, זוויתי, זדוני למראה הרבה יותר, אפוף כולו בחושך ולהבות. (ג-2)

התמונה הבאה בחוברת יוצאת מתוך הקומיקס, אל הקומיקס ומראה את ברוס וויין מתבונן נבוך בתמונות עליהן עברנו. התמונות המפליאות האלה לוקחות את הקומיקס שבתוך עולם הקומיקס למקום אליו לא יעז להגיע בעולם האמיתי, הן מציגות את הנחבא, את המושתק, את המגומגם שאוחזים בידיהם קוראיו של באטמן, שמזדהים אתו ונמשכים אליו ואינם יודעים מדוע.

אנו מגלים שחליפת באטמן היא איצטלה מזוייפת של קדושה שעוטה נסיך האופל שגוטהאם סיטי היא ממלכתו, אחרי הכל, על מה שולט השטן אם לא על מרחב הפושעים, המנודים, המשוטטים, האחרים…

ההצגה המחתרתית של באטמן המופיעה בתוך הקומיקס של באטמן מבליטה באופן תקיף, כמעט פורנוגרפי במוחצנותו את העדות לתשוקה השטנית אל הרע שהתחבאה תחת מסכתו של הגיבור לאורך השנים; הופעת הקומיקס המחתרתי בקומיקס עצמו יוצרת דה-טריטוראליזציה נוספת ברעיון האנטי גיבור, היא מקלפת ללא בושה כל שכבת קדושה שדמותו של באטמן התעטפה בה; אם בהופעה רגילה של באטמן, כמו בזו שפתחנו בה, אנו רואים את דמותו עומדת חשוכה מול האח הבוער, בקומיקס שבתוך הקומיקס, נחזה בו כיצור עשוי אפלה ואש; מעבר לאנטי גיבור, מעבר לאנטי ספורמן, אנו חוזים בלא אחר מאשר באנטי כריסטוס.

הקומיקס שבקומיקס מבטל כל סובלימציה שעבר הנסיך האפל בגלגולו באביר האפל, הוא מסגיר את סודו הנורא מכל של באטמן ומלמד על התשוקה המורבידית בה נלכדו יוצריו וקוראיו גם יחד.

זהו מערך באטמן, שאינו מתחיל ומסתיים בחוברות הקומיקס בלבד, שבאטמן כקומיקס מכיל מערך נרחב של ציירים, כותבים, עורכים, צובעים, מוציאים לאור ושאר אנשי מערכת המגלגלים אותו מיד ליד לאורך השנים, באותה דרך הוא מרענן ומחדש קוראים, ומעבר לכך הוא סרטי קולנוע: שחקנים, במאים, תסריטאים, צלמים, מפיקים, מאפרים…וצופים, הוא סדרות טלוויזיה למבוגרים ולילדים, הוא לוגו המופיע על חולצות, כובעים, תיקים, שעונים, פוסטרים, צעצועים, בובות ושאר איקונות ועוד אינספור מוצרי לוואי… וברשתות המערך הזה תפוסים מעריצים מושבעים, חובבים, ונוגעים לדבר סתם, שלכולם משותפת נגיעה כזו או אחרת בבאטמן: זהו אופיה המתפשט של התרבות הפופולרית הבורגנית, אך הסבו לרגע את המבט למבוע של אותו שטף תרבותי וראו התפרצות של יסודות קדומים שהנצרות והעת החדשה ביקשו להחניק ולהצניע, אך לא הצליחו לבטלם. במרפקו של כל קורא באטמן גיבור הצדק והחוק, השולח את ידו לאסוף חוברת חדשה מהמדף, שוכן עובד שטן; איזו בדיחה אפלה.

ביביליוגרפיה

1. ז'יל דלז ופליקס גואטרי, קפקא: לקראת ספרות מינורית, רסלינג, ת"א, 2005.

2. אהד זהבי, רומן לוגי, ז'יל דלז בין פילוסופיה וספרות, רסלינג, ת"א, 2005.

3. ז'יל דלז, בארטלבי או מטבע הלשון.

4. יוסף דן, משהו על תפישות המיתוס במחקר בימינו, אלפיים: כתב עת רב-תחומי לעיון, הגות וספרות, קובץ 8, תשנ"ד.

5. gilles deleuze, literature and life.

6. gilles deleuze, becoming-intense, becoming-

animal, becoming-imperceptible.

7. len wein, jim aparo, john byrne, the untold legend of the batman, d.c. comics, ny, 1982. 8. ostrander, henry, batman in detective comics : dark genesis, d.c. comics, ny, 1990

9. jeph loeb, tim sale, batman: ghosts, d.c. comic , ny, 1995.

10. dan jurgens, Jackson guice, superman: metropolis mail bag, d.c. comics, ny, 1992.

11. chuck Dixon, grahm noln, detective comics featuring batman: burning questions, d.c. comics, ny, 1993.

12. wagner, grant, detective comics: the rat catcher, d.c. comics, ny, 1982.

13. chuck Dixon, tom lyle, detective comics: electric city part 1, d.c. comics, ny, 1992.

14. alan grant, norm breyfogle, batman shadow of the bat: the last arkham, d.c. comics, ny, 1992.

15. alan moore, brian bolland, batman: the killing joke, d.c. comics, ny, 1988.

16. action comics #1, d.c. comics, ny, 1938.

17. detective comics # 27, d.c. comics, ny, 1939.

18. detective comics # 400, d.c. comics, ny, 1970.

19. Jamie Delano, john Bolton, batman: manbat, d.c. comics, ny, 1995.

 

ראו עוד

איש העטלף בבית המשוגעים

סופרמן כבבואה לתרבות האמריקנית

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי  On מאי 14, 2008 at 12:34 am

    מאמר מרשים.
    אולם, בחבילה אחת אנו מוצאים כאן מרכיבים שליליים בלבד, אפילו לאוסף הרעיונות הפסיכואנליטיים והפילוסופיים הוצע מקום מפלצתי המעוגן על ידי אמנות חזותית. במשפט הראשוני והתמים, לכאורה, ניתן לזהות רמז לטענת המבוקש:

    "…סוד כוחו מעורר הדימיון והחלחלה של הקומיקס המעדיף צל על אור- שם בחשכה האפשרויות רבות עד אימה."
    כלומר, הפחד הוא עתיק וגם חדש ש-"…דווקא הגוף הביולוגי האנושי, שאינו חסום ביכולת ספציפית, מהווה לוח חלק דרכו יכולות לשטוף אינספור יכולות."
    (ולאו דווקא חיוביות!)
    בכך רואה הכותב "חסרון של כל יתרון על אנושי", לכן, לפי דעתו, מעוצב הסיפור ב"חוסר הצבע… במקום לבחור ביכולת על טבעית אחת חוטף באטמן את כולן…
    …בפרספקטיבה זו, לא מן הנמנע לראות בסופרמן מכונה אדיפאלית ובבאטמן גוף ללא איברים….
    בחינה פסיכואנליטית של הטקסט… גם האם מחוסלת בתמונה האלימה הזו, וזה נתון משמעותי, שבגינו החקירה האדיפלית מתמוססת.
    …לא אביו ולא אמו של באטמן שרדו את המתקפה; …שהתשוקה לאם הנה חלק מהותי בה… אך באטמן שואף לדבר אחר לגמרי- לא לאם ולא לאב- אל הפשיעה, אל הלילה, לממלכת העטלפים. לא בן אביו, לא בן אמו- יתום, תלוש, משוטט…
    (וכאשר) ברוס וויין מתפתח ומתבגר: הוא מאיץ את כושרו הגופני לרמות אולימפיות, נרשם ללימודי קרימינולוגיה, פסיכולוגיה ומשפטים, הוא לומד מטובי המרצים באירופה, מתמחה באומנויות לחימה במזרח הרחוק …- התוצר הוא היברידי, מפלצתי.
    …לא היה לעולם הקומיקס גיבור שהוליד כל- כך הרבה אויבים, שכולם- כולם, הם הנמסיס הפרטי שלו; לכל אחת ואחד מפסיפס המטורפים, מפלצות, שדים, שודדים, רוצחים, גנבים, נבלים, פירומנים, סאדיסטים, אנארכיסטים, שכירי- חרב, אקולוגיסטים משוגעים … מחוייבות רוחשת תשוקה ויצרים- שנאה שאינה נגמרת, טינת עולמים."

    ועוד משפט גורלי ומשפיע ביצירתיותו – כאילו, הפך "…האיש והעטלף לעיסה מילולית… מחק לחלוטין את האני הישן והוליד יצור חדש, בלתי נתפס".

    כלומר, לא מתאים להגדרת האדם, אך מושך את הקהל שלו לאבדון חושי ושכלי
    גזר הדין לא מסתיים כאן, הנה משפט נוסף חמור בנחרצותו:

    "תשוקה לוהטת (ואין תשוקה לוהטת מזו של אויבים מושבעים) היא עמוקה יותר מן האהבה, מאחר שהיא חפה ממהות או מאיכויות, אך היא מתווה תחום של אי- הבחנה, שבו היא עוברת באמצעות כל העוצמות של כל החושים ומתפשטת עד כדי קשר הומוסקסואלי בין האחים וגילוי עריות בין אח לאחותו."

    סגירת החשבונות עם אלה שבחרו לעצמם את אורח החיים ונתיב הרוח המודרניים מעוצבת בסוף:

    "אלה שבחרו להפנות את עורפם לחברה המציגה את עצמה כמסורה ודואגת, שנמלטו מחיקו החונק של הנורמלי ובחרו בסכיזואיד, אלה המלאים תשוקות שהמסורת והתבונה מקצות מחמת מיאוס, אלה הבזים לאנושי, המבכרים את ההיעשות, את החיה: sometimes foam and chew a rag- אלה הם בניה של חברת הרווקים, אצלם מוצא יאוש האדם התרבותי את מפלטו, באנטי- אדם, באנטי- תרבות."

    ניסיתי כאן להצביע על בעייתיות הטקסט ולהימנע מלנקוט עמדה, נדמה כעת שזה לא מספיק, ולקהל הנדהם מהמאמר המובנה יידרש זמן להחלמה ומחקר נוסף כדי להבדיל בין לחש מכשפות וניתוח אוביקטיבי.

    שאלתי לדעת הצעירים, נאמר לי, כי לעולם בטמן לא פגע ולא רצח איש, הוא התגלמות הצדק, אדם שנתפס כשומר על החיים, על האהבה, על החברים שבצרה, אף מוכן להקרבה עצמית למען כך.

    זו גם תחושתי, אהבתי את הסרטים, בייחוד המצוירים. לרוע לא צפיתי. האמת קיימת רק בפרושים, לכן גם רעיונות הכי מושכלים עלולים ללהוביל ל-11 לספטמבר…

    שננסה ללבן בהמשך?

  • שמעון  On מאי 14, 2008 at 9:48 am

    אני לא רואה כאן רצון לנגח או להוקיע את דמותו של באטמן. למרות שהקדרות הדימונית שבדמותו היא די מובנת מאליה. נכון, באטמן מקדש חיי אדם והדבר לא מוזכר כאן, אבל זאת מניארה שהוא חולק עם כל חברי העל שלו; אם כבר פרוידיאניות, אז דמות רצחנית לא היתה עוברת את הצנזור של הקומיקס. נראה לי שהדבר שאליו כיוון הכותב היה להצביע על אופי רצחני, פסיכוטי סמוי, ולא כזה שמופיע על עטיפת החוברת

  • שמעון  On מאי 14, 2008 at 9:52 am

    אגב, אני לא מהאתר, אני לא יודע איך זה יצא, כנראה לחצתי על משהו; קבלו את התנצלותי האדונים שוקן ואדף

  • נטלי  On מאי 14, 2008 at 6:44 pm

    עוף-הפניקס, פנומנה של ציפור הלילה הכחלחל, מדוע לצנזר את כוונותיו השמימיים של איש העטלף? הלא הוא מושיע החלומות, ולא פורץ הבנקים, האם זה מעט?!

    טענה מכלילה – היא עצמה הופכת לבדיחה, או יותר מזה, לתיזה-מעשייה נוחה רק לבטן המבוגרים או שומרי המוגבלות הרוחנית…

    גם פרויד טעה בחלקו העיקרי של פסיכואנליזה.
    וכך,
    בלא מסים, אכליל במשפט:
    לחם לבדו- בדיחה אפלה.

    לא מתאים לסגנון שלי, אך לטובת הכלל נותרתי באפלה

  • בועז  On מאי 18, 2008 at 7:16 pm

    מה יפה שאפשר לקרוא בעזרת תיאוריה כל דבר
    אני בעיצומה של עבודת מחקר על השיח של ג.יפית ותרבות הצריכה של על פי אסכולת פרנקפורט – אדורנו.
    לגבי הקומיקס – עצם הקריאה בין השורות [אל תוך התמונות] מחייבת שימוש ב"מטלת המתרגם" של בנימין.

    והשימוש בזוויות ה"צילום" – מה עם בארת'?

    הוי המשמימים.

  • אלה  On מאי 21, 2008 at 9:44 pm

    עבור מי שכה מנפנף בהשכלתו תגובתך מבישה
    חבל ע הכסף של הוריך
    נטוש את האקדמיה

    זה לא בשבילך

  • nathanroie  On אוקטובר 6, 2011 at 11:24 am

    יותר מכל אהבתי את הפרודיה עם ג'ק ניקול

  • nathanroie  On אוקטובר 6, 2011 at 11:25 am

    ג'ק ניקולסון,כמובן, כי ה"קומיקס" בעיני אפל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: