מודד את המרחב של ישורון

בתוך שנתיים שלוש הצליח יהודה ויזן  עורך המגזין הספרותי "כתם " וגם משורר בפני עצמו ליצור לעצמו  שם ההולך לפניו של האדם הצעיר השנוא ביותר בעולם הספרות הישראלי וייתכן שלא רחוק היום שבו יתפוס את מקומו של גבריאל מוקד שהחזיק בעמדה זאת במשך שנים רבות מספור.כאדם השנוא ביותר בעולם הספרות  בכל גיל.

וזה גם בגלל הביקורות הנשכניות והקטלניות שויזן יודע לספק .

 ולפניכם כעת מאמר ביקורת שירה ראשון ויש לקוות לא האחרון והפעם על משורר שהוצג לפני הקהל לראשונה באתר זה ,מרחב ישורון .והאופי הנשכני הידוע של מר ויזן אינו חסר בו כלל.

מודד את המרחב של ישורוון

 

מאת  /יהודה ויזן 
 

ישורון על קוטב העיזבון", מרחב ישורון, הוצאת "פלונית", 44 עמ', 19 ₪

הוצאת הספרים החדשה – "פלונית", מסתמנת כמי שעתידה בעתיד הלא רחוק לתת את הטון ולעצב את דעת הקהל בכל הנוגע לשירה בישראל. בשונה מהוצאות מנומנמות יחסית , דוגמת: "קשב" הנקרופילית, "אחוזת בית" הפרנקופילית, "גוונים" הגזלנית, "הליקון" הפסבדו-תרבותית ו"ריתמוס" מבית הקיבוץ המאוחד, המתאפיינת על-פי רוב בבינוניותה – מציבה "פלונית" אלטרנטיבה חדשה, צעירה, תוססת ונגישה לכל כיס. נדמה כי בשונה מיתר ההוצאות שזה עתה מניתי, "פלונית" היא היחידה אשר מפכה מתוככי עולם השירה העכשווי, ניזונה מרנסנס כתבי-העת הצעירים ושואבת מן האקטיביזם המחתרתי והחי, שעה שהיא שומרת על קשר רציף ומוחשי עם הקהל, קשובה לצרכיו ולא רודפת אחר כספו. שלמה קראוס, מייסד ההוצאה והעורך הראשי, הוא עצמו תוצר של אותה פעילות חדשה וויטאלית אשר פקדה את עולם השירה באחרונה. כעורך כתב העת "אורבניה" החינמי, הגדיר קראוס מחדש את המושג כתב-עת בארץ – וסלל את הדרך להדפסתם של כמה וכמה פנזינים, עיתונים ואסופות שירה אשר הופצו חינם באלפי עותקים – בת"א ומחוצה לה.
קובץ הפואמות "ישורון על קוטב העיזבון" הוא הספר השני שרואה אור "בפלונית", ובכך, חובר הוא לספרה של חגית גרוסמן – "תשעה שירים לשמואל", אשר זכה עד כה להצלחה לא מבוטלת. שני הספרים מעוצבים ביד אמן, גודלם הקטן יחסית משווה להם מימד של אינטימיות, כאשר הקורא יכול לטחוב אותם לכיס ולשלוף אותם בכל עת. אכן, יש לציין לטובה את דבקותה של "פלונית" בפורמט ה"אישי", שכן בימים אלו, בהם משוררים בשנות החמישים לחייהם כבר טורחים להדפיס כרכים עבים ומאיימים, תחת כותרות ענק – "כל–כתבי" , "מבחר-מקיף" וכו' – הן ספרו של ישורון והן ספרה של גרוסמן מוסרים לקורא חוויה מזוקקת ולא משלחים אותו לשוטט בין אין-ספור שירים אשר כותבם לא עצר בעצמו ושלפם מן המגירה. בדומה ל"דברים" של וולך, "שירים ללואיס" של הורביץ ו"שירת הציפורים" של בז'רנו, ספרוני "פלונית" מבקשים למסור לקורא דבר אחד בלבד – משורר, היכרות עימו, שיחה קצרה, רגע אינטימי, כוס קפה.
מרחב ישורון הוא משורר יוצא דופן. בשירתו יש לקרוא בחשדנות מרובה ולהיזהר שלא לטעות אותה למה שאינה. בוירטואוזיות חריגה בנוף השירה העברית העכשווית, מבקש ישורון, באופן ביקורתי ודידקטי כמעט, ללמד את הקורא על נקודת מבטו הייחודית – "אני הוא גוש רוטט/ ישורון בן מום עברית/ עומד בקצה הקוטב/ ומשקיף על השלולית (עמ' 10 – ישורון על קוטב העיזבון) על עמדותיו, שלכאורה ניתן לזהותן כפוסט ציוניות. אולם, כפי שכבר התרעתי, אף זאת רק לכאורה. – "תגיד חזיר אתה דפוק? אתה רוקד כמו בהמה/ נדחף לכל הכיוונים זה לא ריקוד זו מהומה/ אוי יהודי אני חצוי, מרוב בשר נפשי הומה. (עמ' 26 – החזיר).
שיר שבמרכזו יהודי וחזיר מועד מראש לכישלון, מהלך על פי התהום, תהום הבנאליה, הפרובוקציה הזולה, הביקורת השחוקה. אולם באורח פלא, נראה כי ישורון הצליח להימנע מן הנפילה המרה וזאת באמצעות נקיטת עמדה חדשנית שמציעה אלטרנטיבה לאנאלוגיה העייפה. עמדה זאת, ממקום מושבו ומנקודת ראותו החריגה משולה לפעולת התכה, החזיר והיהודי הם – היינו הך – "בתוך הצל כמו אחים הם מתאחים לגוש אחיד" (עמ' 26) כותב המשורר ומחיל את נבואת הזעם המרה שלו, על כל המעורבים בפרשה.
מימד נוסף שיש לבחון בקובץ זה הוא המבנה הריתמי. זה, בשונה ממרבית השירה החרוזה של ימינו, מצליח באורח פלא כמעט שלא להשתעבד למונוטוניות שטומנים בחובם החרוז והמשקל – "ראה את הפות/ של אדוני צבאות ושות' "(עמ' 37). חריזה מעין זאת, יש בכוחה להפתיע ולחדש לקורא, להסב את תשומת ליבו אל התוכן ולא אל הזמזום האלתרמני המתנגן. ישורון אינו מבקש להתקשט בחריזה, הוא אינו נכנע למרותה, נהפוך הוא, ניכר כי הוא שולט במלאכה ביד רמה.
אספקט נוסף ומעניין אשר בולט בקובץ הוא התכתבותו הבלתי פוסקת של ישורון עם המקורות היהודיים, עם התנ"ך, עם ההוויה הישראלית ועם זהותו היהודית הקרועה – "אתגדל ואתפשט ואתגולל מעללים/ מיוחם עם רוח ערב אצטלצל בין העלים" –מקצב זה, אשר הושאל מתפילת הקדיש, הוא רק אחד מיני רבים אשר שזורים לאורך הקובץ. ישורון, באופן ילדותי, אפשר לומר, מדמה את שירתו לתפילה. מחשבה נאיבית/רומנטית זאת שופכת לעיתים אור אחר על הטקסט ומציירת את המשורר כילד נרגן, ילד שיש לפקפק באמינות דבריו. "לפני המפץ/ עקור את העברית מהלשון/ כמו שיני זהב מפה של יהודון"(עמ' 38). גם בשורות אלו קולו הילדותי של המשורר שב ופוגם בעוצמת האמירה – החזיר, היהודי, היהודון – כל אלו מעידים על מאמץ ניכר וכושל להרשים את הקורא , "לזעזע". אולם לא די בהם כדי להמית אסון על מעלותיו של הקובץ. "ישורון על קוטב העיזבון", במידה שיקרא בצורה הנכונה, שעה שאת הדגש יניח הקורא על הניסיון שבחידוש, על עושר השפה ועל המקצב המסחרר, עשוי להתגלות כחוויה מעניינת, פרי עטו של יוצר צעיר ומקורי בעל אמירה מגובשת יחסית העולה מתוך שירה מגובשת פחות, לפי שעה.
ישורון, הוא "משורר-במה" מובהק, מה שבלא ספק מזיק לכתיבתו, שכן, זאת לעיתים קרובות הופכת לחלוטין חסרת משקל, שעה שמנסים להפרידה מן המשורר עצמו ומהקראותיו הפומפוזיות – ומנסים לרכז את תשומת הלב כולה בטקסט עצמו – וכשעושים כדבר, מתגלה שירת ישורון כטקסט בלתי-עצמאי שתלוי במידה רבה באופן ההקראה החריג שאימץ לו מרחב ישורון –
וכשישורון אינו בסביבה לשיר את שיריו, שוב עולות התהיות באשר לטיבו של הטקסט.
ובכל זאת, יש לזכור כי בכל זאת בספר ביכורים עסקינן – וככזה יש לנהוג בו לפנים משורת הדין, ולחפש את הטוב, החדש והאישי – ו"ישורון על קוטב העיזבון" הוא אכן יומן אישי. באומץ רב מתערטל הכותב אל מול הקוראים שעה שהוא מודע לדעותיו החריגות והמרירות, ישורון הוא קוף בקרקס האדם והוא מכריז על כך בגאון – "בעל מומ אני עצמי/ מומ בי מומ לי/ מה קרה לי מי/ מה קרם בי(עמ' 38)".

 

 

לביקורת שונה מאוד על מרחב ישורון ראו :

שיחת הועידה של מרחב ישורון

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ויזן פן קלאב  ביום מאי 20, 2008 בשעה 10:07 pm

    אני לובשת אוברול אדום לכבוד ויזן, כי אני לא מוכנה להיות שטיח אדום לרגלי אף אחד. אבל אם הייתי שטיח אדום, אז קודם כל לרגלי ויזן, שיש לו אומץ יותר מלכל אחד אחר.
    ויש לו גם משקפיים חדשים די מוצלחים

  • שבח  ביום מאי 20, 2008 בשעה 11:22 pm

    ומשפילים את המתחרים. אח"כ משבחים מהללים ומפארים את המוצר 'שלנו'.אח"כ מנבאים את העתיד – שהוא בטח 'שלנו' ומהללים את אנ"ש. [בפרט את אלה שעשויים לתמוך בנו…
    ואז מגיע הרגע בו צריך למלא את ההבטחה הגדולה. אז מגמגמים.
    ואחרי זמן – משתתקים- נעלמים- מתבהרגנים- מתדפקים עאל שערי הקונזנזוז.הופכים לפקידים, זבנים וסוכני ביטוח.

    דרך האוונגארד.

  • אלי  ביום מאי 21, 2008 בשעה 1:11 am

    אפילו מבלי לדעת מי זה.
    מה זה "ויזן"? זה שם של משחת נעליים.

  • ג. נאות  ביום מאי 21, 2008 בשעה 12:04 pm

    היא
    ketem.plonit.net
    כלומר ויזן מתארח באתר "פלונית" של ישורון, שמן הסתם ניתן לנחש שהוא זה שבנה לויזן את האתר.

    שלא לדבר על זה שויזן משבח שורות של ישורון שעוסקת ב"אני", מה שכמובן אסור לפי תורת השריגה של ויזן.

  • אני  ביום מאי 21, 2008 בשעה 2:04 pm

    אי אפשר להתעלם מהשחיתות סביב האדם הזה…..ויזן משבח או מתעלם רק בהתאם לצרכיו הפוליטיים…..זה דוחה.
    אלי, איך אתה מפרסם ביקורת של מי שהוא מלכתחילה פסול-ביקורת……ולא אמין

  • מספר 666  ביום מאי 21, 2008 בשעה 5:26 pm

    שויזן הוא יותר פוליטי ממבקר השירה הממוצע?
    לי נראה שרןובם יצורים פוליטיים וויזן אינו שונה באופן דרסטי ובלכ מקרה בביקורת הוא טורח לבטא את דעותיו ולא רק עמדות פוליטיות .

  • אלה  ביום מאי 21, 2008 בשעה 6:28 pm

    שלדעתי הוא היחיד הפועל כיום כאופוזיציה הזועקת בשעת הצורך:המלך הוא עירום. לאף אחד חוץ ממנו אין האומץ לעשות זאת. לכן הוא סופג ממכם נאצות וגידופים. הוא הלוחם היחיד שמוכיח אומץ מספיק לומר וללחום בעד האמת.

    דרך אגב, גבריאל מוקד הוא איש יקר וחכם בעל ידיעות רחבות אשר אינן נפגעות מכל ביקורת בינונית אשר צרות העין מטיחה בו

  • נטלי  ביום מאי 21, 2008 בשעה 10:36 pm

    חריפות הביקורת מאפשרת הכרות אמתית עם שדה הקרב – כאשר חשיפת המשורר אינה פוגעת בו! גם המבקר מצטייר כאישיות ספרותית נלהבת. מכאן כבר לא ניתן למחוק את החיים הנרטיביים של שניהם.

    שונאי השנואים מוזמנים להתרפא לתמיד: מה שקרם בהם יורד עם שפשוף קל של עיניים.

    סטודנטים שלמדו אצל גבריאל מוקד ידעו להעריך את החוויה ובחרו בקורסים שלו בלבד- שנים אחר שנים, כי היה הוא כמעט ויחיד המעורר יכולת מחקר והשראה פילוסופית.
    ודי בכך.

  • בן העדה  ביום מאי 28, 2008 בשעה 8:13 pm

    ההערה על השם ויזן היא נגד המרוקאי שגדל ביהוד. גזענות. יהודה ויזן מביא הרבה כבוד לעדה המרוקאית בישראל. .

  • נטלי  ביום מאי 28, 2008 בשעה 11:12 pm

    אומנם נאמר זאת על דמותו של המדיום החדש-ישן – ספרי כיס ליריים המתאימים לכל רגע רוחני הכי יבש בנסיגתו העכשווית, אך זו גם תפילתו המודרנית של יוצר:
    "… למסור לקורא דבר אחד בלבד – משורר, היכרות עימו, שיחה קצרה, רגע אינטימי, כוס קפה".

    תיאור מוחשי מאת יהודה ויזן.

  • שבח  ביום מאי 29, 2008 בשעה 12:08 am

    המשורר [או כל אדם לצורך העניין] עושה לו עוול.

  • אלה  ביום מאי 31, 2008 בשעה 6:17 pm

    ויזן לא מרוקאי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: