הסופר והפנאט :אורן קקון נגד אלון חילו


אחת מהביקורות הארסיות והמגוחכות ביותר שקראתי בימי חיי הופיעה בעיתון הארץ
זוהי הביקורת של הפוליטרוק הפנטי אורן קקון .
הדבר שמוזר לפחות לכאורה כאן הוא שקקון יוצא דווקה נגד ספר של מישהו שדווקא דומה לו בדעות אלון חילו בספרו "אחוזת אדג'אני " ושמתאר את פרשת נישולה הצפוי של משפחה ערבית בידי יהודי נכלולי ותאב מין .
קצפו של  אורן קקון יצא על הספר.
אבל על מה ולמה ? לא ברור בדיוק אם כי הוא תוקף אותו שוב ושוב.
הוא מגדיר את ספרו של חילו כ "יצירה שתיחשב לכל היותר כקיטש טוב, קיטש שממנו העין מתלחלחת והשפתיים נמתחות, קיטש שדרכו מתמרק המצפון"
אוקי אני מסכים אם כי דווקא מצא חן בעיני שחילו טרח ללכת לתקופה רחוקה כל כך וטרח לחקור אותה וזה דבר שאינו מקובל במקומותינו כיום.

חשבתי שהיצירה הייתה בינונית אבל אני מעריך מאוד את הרצון הטוב שלו ואת נכונותו ללא לעשות את הצפוי שהתבלט עוד בספרו הקודם על פרשת דמשק .אינני מסכים עם דעותיו איני מסכים עם הדרך שבה היציג את היהודי הגברי החזק לעומת הערבי הנשי החלש ( במציאות זה היה בדיוק להפך ) אבל כסופר שחושב יותר על הווה מאשר העבר ,זאת זכותו. כשם שלי כמבקר יש זכות לבקר אותו על אספקטים מסויימים בספרו . .
לא כך קקון  : הוא כמעט אינו תוקף את הספר ישירות ולא מסביר לנו מה בעיניו רע בו אלא עסוק בתקיפת הכיבוש הנורא והמצור על עזה ולבסוף מוכן רק להגיד על הספר עצמו ש :
לכאורה אפשר לחשוב שחילו כתב ספר אמיץ על השורשים של מה שעתיד ליהפך ולהיות אובססיה חסרת מעצורים ליהודים ואסון לאומי בשביל הערבים. כך נישלנו אותם מאדמתם, כך בזזנו והקמנו קולוניות, כך גירשנו. אבל למעשה לפנינו סיפור מבוהל ומפוחד מאין כמוהו מפני שלכל אורכו הוא אינו פוסק מלהזכיר לנו שזהו אך סיפור, הימלטות של כמה רגעים, אסקפיזם חינני. תכונה זו לעצמה אינה רעה אלא שלפנינו אסקפיזם אשר בו אולי חושף היוצר איזו אמת, גם אם ידועה כבר, על הפוליטיקה האכזרית של המקום שאנו חיים בו, אבל האמת הזאת נצבעת בשקר המצוי בין מציאות לפיקציה, בין ריאליזם נוקב, קיומי לבני אדם מסוימים, יומיומי, לבין סיפור מיתי מרוחק, מנוכר. ספרו של חילו, על כן, נהפך, ממילא, לגל שקט שקט בקול תרועתו של הכיבוש הנורא. הרי אם תצונזר היצירה איש לא יקרא אותה ואם תתפרסם אזי כבר אינה מהפכנית, כי קבלה את הסכמת השררה וממילא את תמיכתה. כי מה שאינו יפה מתגלה כמטריד.

דהיינו לספר הזה אין כל זכות קיום. הוא רע מעצם מהותו.
אז מה הבעיה שלך מר קקון ? מה אתה בדיוק טוען? שאסור לכתוב רומנים היסטוריים מכל סוג שהוא מאחר שכולם מעצם היותם לא אמיתיים הם תמיכה בכיבוש ?או שבכלל אסור לכתוב ספרות בדיונית מכל סוג שהוא על כל נושא שהוא ? על פי קו המחשבה המתוסבך הזה  אסור כמובן לכתוב יצירה בדיונית כל שהיא על השואה זה מובן מאליו אבל גם על מלחמת יום הכיפורים ,או על מלחמות לבנון או על המאבק באלג'יריה בשנות החמישים .

ואסור גם לכתוב על ראשית עליית היהודים במאה ה-19 ( שהיא בעיני קקון פתיחה לדיכוי האומה הערבית בידי היהודים ) או על כל תקופה היסטורית אחרת מאחר שלכולן יש השלכות על ההווה.
או שמה שמפריע לך דווקא זה שכותבים רומנים כאלה שלכאורה התומכים בך ובכך מראים שיש כאן מגוון של קולות ולא כולם תומכים אוטומטיים בכיבוש ? או במאבק עם הפלסטינאים ? ואז קצת קשה יותר לטעון בחו"ל לפני תומכי החרם האקדמאי על ישראל שכולם כאן נבלים מאוסים תומכי הכיבוש שיש להחרים את כולם ? האם בזה העניין ?
שום דבר כאן לא ברור.

 כמדומה שכל מה שיש לנו במאמר הוא חשיפה פסיכולוגית לא כל כך של ספרו של חילו כמו של פנימיותו של קקון ,והוא מזכיר לי יותר מכל את כל אותם פנטים שהיו פעם בשמאל ובקומוניזם ועסקו יותר מכל דבר אחר בהתקפות על אחים לדעה שהעזו לא לחשוב בדיוק כמוהם דהיינו לא ב"צורה הנכונה" .

ובדרך כלל כשניתן להם כוח הם עסקו גם בחיסול פיזי של אותם אחים לדעה .

.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוברת אורח  ביום מאי 31, 2008 בשעה 4:42 pm

    במוסף מיוחד של ידיעות אחרונות לשבוע הספר (28.5.08) פורסמה חליפת מכתבים מעניינת בין אהרון מגד לאלון חילו בעקבות הספר הזה. מומלץ לקרוא.

  • מספר 666  ביום מאי 31, 2008 בשעה 4:54 pm

    איך שהוא החמצתי את אותו מוסף
    מה שכן שמעתי מאיזו מורת דרך שאלון חילו סילף לגמרי את הפרטים ההסטוריים בספר.
    איני יודע אם זה נכון אבל יש להודות כסופר זאת זכותו .בסופו של דבר החובה העליונה שלו היא להציג לפני הקורא סיפור מעניין ומשכנע בעל אמת פנימית .
    כמובן זאת זכותו וגם חובתו של המבקר להראות איפה הסילופים ולהתלונן עליהם .

  • דודי  ביום מאי 31, 2008 בשעה 5:17 pm

    פורסמו בחלקם גם ברשת

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3549051,00.html

  • נטלי  ביום מאי 31, 2008 בשעה 5:24 pm

    ההבחנה עצמה ברורה, התרבות העברית קמה על רגליה הקדמיות, ומאז, לא הולכת ישר.
    אין טעות שלא ניתן לתקנה, כשיש עם מי- יהודים שטעו, ערבים שטעו, לא פעם ולא לראשונה, איתם נוכל לחבר גלגלים לתרבות מדינית משותפת, רק איתם נדבר, ולא נשב בחו"ל ונקציב שעות חיים לאלה שכאן מקיימים את חלקם האפשרי בחשיבה על עתיד היהודים-ערבים וילדיהם, שלא הכירו בטעויות של הוריהם.

    אלי כל כך צודק- חילו או קקון, שניהם מעלים ארס הארסיות, שאין בה כל ידע של פסיכולוגיית הקבוצות העתידנית, של המציאות שלתוכה נולדו כבר ילדים חדשים משני המינים והסוגים שלא מתעניינים בפרו-פוליטיקה, אלא בתיקון המשחק , פשוט ויעיל!

    אז, המוכשרים בכתיבה, כתבו מכרזים , פרטו את הנתונים הקיימים היום ותתחילו לקבל הצעות חיפוי על העבר .

  • עוברת אורח  ביום מאי 31, 2008 בשעה 6:30 pm

    אם כך, מדוע לא ברא לו דמות בדיונית?
    מן הסתם אין מקום לתביעת דיבה מצד המ, שהרי צאצאים שהרי חילו יטען שמדובר בחופש היצירה, ובוודאי גם הוסיף בפתיחה שכל קשר בין הדמויות ברומן למציאות מקרי בהחלט. אבל חוסר הגינות בסיסית יש כאן.

  • מספר 666  ביום יוני 1, 2008 בשעה 12:24 am

    בדרך כלל היוצרים מסלפים את העובדות.
    וזהו חלק אינטגראלי מתהליך היצירה הספרותית .
    יצירה ספרותית אינה ספר עיון או מאמר היסטורי שעליו חלים כללים שונים . .
    לפעמים הם עושים זאת בצורה מחמיאה והופכים דמויות לגיבורים וגיבורות ואז בני המשפחה מוכנים לעבור על כך על סדר היום .
    ולפעמים הם עושים זאת בצורה שלילית במכוון כפי שעשה זאת חילו בספרו כאשר השמיץ במכוון אדם הגון מסיבות ספרותיות ואידיאולוגיות .
    .ואז מן הסתם בני המשפחה יש להם סיבה להשמיע קול זעקה.
    אבל היוצר אינו מחוייב ביצירתו הבדיונית להשאר כל הזמן צמוד לעובדות
    זאת דעתי האובייקטיבית .
    עכשיו נשאלת השאלה מה הייתי אומר אם חילו היה עושה דבר כזה למישהו מהמשפחה שלי ומציג אותם בצורה שלילית ככל האפשר בניגוד לעובדות.
    התשובה היא ככל הנראה שבמקרה כזה הייתי דורש להוסיף הקדמה או אחרית דבר שהייתה מציגה את העובדות לאשורן שהייתה מופיעה עם הספר באופן קבוע .
    אבל ככל הנראה לא הייתי מבקש לשנות את היצירה עצמה
    אוקי אני מדבר בעלמה ככול הנראה נצטרך לעבור את הגשר כאשר מקרה כזה יקרה ואז נראה איך באמת אני אתנהג כשזה קורא לי כאשר מישהו למשל מציג את זאב וולפנזון כרוצח המונים
    ברומן על המאה ה-19 או את אברהם וולפנזון כנוכל בין לאומי.
    בכל מקרה הנחמה העיקרית שלי תהיה כנראה שאילולא התיאור המשמיץ הזה ספק אם מישהו היה שומע על אותם בני משפחה מלכתחילה .
    וזה נכון גם לגבי אותו אדם שהושמץ בידי חילו. שעורר בו גם את העניין הציבורי .

  • nachum  ביום יוני 1, 2008 בשעה 12:16 pm

    all ready long time all know that biography and auto biography is just a roman.nobody cry -there is a lie- in such books.and here a smart man come from
    the other side.he write a roman.and sure it is a lie,so what?

  • תמר  ביום יוני 23, 2009 בשעה 11:48 pm

    מילא היה רושם בהקדמתו, כפי שהציעו פה, כי אין קשר בין הסיפור ובין המציאות, אך הוא עשה בדיוק ההיפך – בהקדמה לספר ציין חילו כי ביסס את סיפורו על יומנו האמיתי של קלווריסקי. רק אחרי ביקורת קשה מצד קוראים , ובעיקר מצד משפחתו של קלווריסקי, הודה חילו כי שיקר. במכתב תשובה לקורא בשם אלון טל, הוא רשם: "כתבתי את הדברים בפתח הספר מתוך השתעשעות עם הקוראים. חשבתי שיבינו שלא היו כלל יומנים." מצטערת, אבל כשאני קראתי את הספר, לא שיערתי שחילו "משתעשע אתי". בעברית קוראים לזה בפשטות הונאה וגניבת דעת.

  • איפכא  ביום יוני 24, 2009 בשעה 10:28 am

    ויזכה להצלחה. כל מה שהוא יכול להישמע אנטי ישראלי ויכול לשמש לניגוח -טוב. ואם הוא יצירה מקורית, על אחת כמה וכמה.
    בקרוב יהפוך לספר מכונן פלסטינ י
    אגב- מדוע לא בוחרים לחבר השופטים -כמשקל לשריד גם את פרופ' אלדד?

  • מספר 666  ביום יולי 13, 2009 בשעה 5:53 am

    אלון חילו זכה בפרס ספיר מאה וחמישים אל, ש"ח על ספרו "אחוזת דג'אני ואז הפרס בוטל לאחר שנמצא שיש ניגוד אינטרסים בפרשה .העורכת של הספר היא אחייניתו של השופט הראשי יוסי שריד שלא דיווח על כך.
    לאחר שפורסם העניין נמצאו גורמים שהיגישו תלונה על כך ומפעל הפיס החליט לבטל את הזכייה .וכעת אין זה ברור מה יהיה בעתידו של פרס ספיר .

    וראו פרטים כאן
    http://www.nrg.co.il/online/47/ART1/911/122.html
    אורן קוקו מיהר לפרסם רשימה ארסית במיוחד על העניין בשם שיחת הטלפון שקיבל מקסים גורקי מסטלין שהיא יוצאת דופן בכך שהוא קוטל שם הן את חילו שאותו תיאר כפחדן חסר חוט שידרה והן כמנובן את תוקפיו שאותו היציג כחלק מקונספירציה נגד השמאל ( ( שחילו לדעתו אינו נמנה עליו ).

    והנה תגובתם של אורי הייטנר אהוד בן עזר על הפרשה :
    על המוקד – חיים מרגליות קלווריסקי

    לחיים מרגליות קלווריסקי זכויות רבות במעשה הציוני – ברכישת קרקעות ובהקמת יישובים יהודיים בא"י, ובהם אילניה (סג'רה), משמר הירדן, כינרת, מנחמיה, יבנאל, כפר תבור ועוד. בדין, הוא הונצח בדרך הראויה יותר – היישוב מרגליות, בגליל העליון, הקרוי על שמו.

    מאותה סיבה, אך טבעי שקלווריסקי יעלה על המוקד של האנטי ציונים, ולא בכדי הוא הגיבור הרע של "אחוזת דג'אני", ספרו של אלון חילו, המתאר אותו כמעין שיילוק יהודי שגזל את קרקעות "אחוזת דג'אני" הפיקטיבית והפיכתה למתחם עליו בנויים היום מגדלי עזריאלי.

    לצד פעלו ההתיישבותי, קלווריסקי לא משך ידו מפעילות פוליטית. פעילותו היתה כאחד מראשי הארגון היוני ביותר באותה תקופה – "ברית שלום". הוא פעל במרץ לכינון שיתוף פעולה בין יהודים וערבים. הוא הפגיש את המנהיג הציוני נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, עם המלך פייסל ב-1914, הוא יצר קשרים בין מנהיגי התנועה הציונית לבין מנהיגי התנועה הלאומית הערבית בסוריה, הוא הקים בית ספר לילדים הערבים בג'עוני שליד ראש פינה.

    על אף הערכתם את פועלו למען יישוב הארץ, מנהיגי התנועה הציונית – ויצמן, סוקולוב, אוסישקין, ב"ג ואחרים, הסתייגו מאוד מדרכו הפוליטית ומתמיכתו המוצהרת ברעיון המדינה הדו-לאומית ומפעילותו באירגונים שקידמו גישה זו כמו "ברית שלום", "מזרחה", "קדמה", הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי ערבי.

    כנראה שגישתו הפוליטית אינה מטהרת אותו, בעיני הפוסט והאנטי ציונים בתוכנו, מחטאו הכבד – פעילותו ההתיישבותית וגאולת אדמות הארץ.
    אורי הייטנר
    והנה, כך כותב עליו אורן קקון במאמרו "שיחת הטלפון שקיבל מקסים גורקי מסטאלין", במוסף הספרותי של "הארץ" מיום 10.7.09. לאחר שקקון משתלח בגסות ובקיצוניות בפורום המשפטי למען ארץ-ישראל – הגוף שהעלה על סדר היום הציבורי את פרשת פרס ספיר – ומגדיר אותו כגוף הביצועי של מפלגת האיחוד הלאומי, וגירסה משוכללת של הנקוו"ד (לא פחות!) הוא מוסיף: "אותו חיים מרגליות קלווריסקי הוא אחד מאבותיו הרוחניים של הארגון היהודי הזה."

    מבחינת קקון, אין הבדל בין קלווריסקי למתנחלים, ש"היו מתגאים בקלווריסקי על הדרך הערמומית שבה גזל אדמה, ואולי אפילו היו לומדים ממנו משהו." כי זאת לדעת – כאשר השמאל הרדיקלי תוקף את המתנחלים, אין הוא מתכוון רק לתושבי יצהר ואיתמר, אלא גם למשמר הירדן, כינרת וכפר תבור.

    אהוד בן עזר מוסיף :

    אהוד בן עזר: אינני יודע אם יש באמת כותב עברי ששם משפחתו קקון, שהיה שמו של כפר פורעים בוואדי חוואראת, הוא עמק חפר, שהתמחה בשוד וברצח יהודים, אבל רשימתו של המנוול הזה במוספו של בני ציפר מאשרת את כל הביקורת שהוטחה ברומאן המזוייף של חילו.

    אורן קקון האנטי-ישראלי, מלקק התחת של הפלסטינים, מקבל כפשוטה את ההיסטוריה המזוייפת והמופרכת כפי שהיא מוצגת ברומאן:

    "ספרו של חילו הוא סיפור המתאר את גזילתה של אחוזת דג'אני הערבית על ידי יהודי, בעל אופי דומה לזה של שיילוק השקספירי ב'הסוחר מוונציה', והפיכתה למה שאנו מכירים היום כמגדלי עזריאלי. הוא מתאר כיצד נרמסים זכויותיהם של הערבים [אצל ציפר אין כנראה הבדל בין זכר לנקבה. – אב"ע], בני המקום, על ידי המהגרים החדשים הערמומיים והשאפתנים. היהודי תופס את מקומו של בעל הבית הערבי, הוא בועל את אשתו ומנסה לחנך את בנו, בן דמותו של גיבור שייקספירי אחר, המלט הפעם.

    "זהו כמובן סיפור המציג באופן סמלי את המצב הפוליטי חברתי בארץ. אך לאלה המבקשים את התקציר אפשר לסכם זאת במילה אחת, ערבית, נכּבה. חילו משתמש בנתונים של העמותה היחידה העוסקת בנכבה ובזכות השיבה, עמותת זוכרות, כדי למקם את סיפורו מבחינה גיאוגראפית, והוא גם משתמש לשם כך בנתונים מהארכיון הציוני [וזאת לאחר שחילו עצמו נאלץ להודות במהדורתו השישית של הספר שהכול מזוייף! – אב"ע] – על אותו יהודי שעליו מתבסס הרומאן, חיים מרגליות קלווריסקי שמו, אותו אדם שרכש אלפי דונמים מידי ערבים, אותו אגרונום שהקים מושבות בגליל ואשר על שמו קרוי המושב מרגליות, מושב שיושב על ידי עולים צפון-אפריקאים , בתחילת שנות החמישים, על חורבותיו של הכפר הפלסטיני, הונין."
    כל הכבוד לך, בני ציפר, ומקומך מובטח בכותל המזרח של שונאי ישראל, כמו גם בזכות הזניית "תרבות וספרות" המכובד בשעתו, שאיש לא תיאר לעצמו שייפול בידי ידיים נוטפות שינאה וכזבים כשלך! – מרבית הסופרים העבריים חושבים כמוני אך מפחדים לומר לך זאת בגלוי כי הם עוד מקווים שמעמדת הכוח שלך תסכים לתת כיסוי ביקורתי לספריהם ב"תרבות וספרות" שנעשה לאחוזת דג'אני הפרטית שלך, ולשם כך חלקם מוכן אפילו לדגדג לך את הביצים, למרות שכתבת שחיילינו הם נאצים. אני לא חושש לומר לך זאת בגלוי כי לי יש את "חדשות בן עזר" על אלפי קוראיו ועשרות כותביו, שעבר כבר את מיספר אחרוני קוראיך חסידי אש"ף ויצחק לאור! – מה עוד שסחבת לי בשעתו מהמכתב העיתי רשימה של אליהו הכהן, שכאשר שלח לך אותה כתב לך במפורש היכן נדפסה לראשונה, ואתה לא ציינת זאת!

    ומר קקון, מה אתה עושה בישראל? אם אתה מאמין בדבריך, אין לך זכות להיות פה. קח את החפצים שלך והסתלק מפה! ובכך גם תפנה מקום לעוד פלסטיני מ"זכות השיבה" (שאבות-אבותיו היגרו לכאן מהחורן, מסוריה או ממצרים) – אולי בסעודיה או בגופים במערב-אירופה, המממנים בכסף סעודי אירגונים אנטי-ישראליים כמו "זוכרות" – יימצא לך מקלט עשיר ונוח!

  • לללל  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 12:56 pm

    ראו רשימתה של ההיסטוריונית אביגיל יעקבסון
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1137419

  • מספר 666  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 2:06 pm

    לתבוע לדין את חילו משום שעיוות ביודעין את דמותו של קלוורינסקי דעתי בעניין היא זאת :
    שלסופר יש זכות להמציא כאוות נפשו גם על אישים היסטוריים אמיתיים.כל זמן שברור שהמדובר ביצירה בדיונית.
    סופר יכול להמציא מה שהוא רוצה כל זמן שהמדובר ביצירה בדיונית ואז הוא יכול לטעון שהמדובר בהיסטוריה חלופית.
    סופר אינו מחוייב לשמור על העובדות אלא רק על מה שמשרת אותו .
    .
    אבל במקרה כזה יש להביא תגובה נגדית שמציגה את ההיסטוריה כאשורה.
    לא ידוע לי שהייתה תגובה כזאת בספר שאותו הוציא חילו באיזה מהדורה שלו.
    אם יש מישהו שעלול להיפגע בני משפחה למשל
    יש להביא תגובה מטעמו או מטעם היסטוריון מטמו שתתלווה לטקסט הסיפורי.
    הפתרון לדעתי במקרה הזה הוא לפנות להיסטוריון המוסכם על ידי בני המשפחה שיכתוב מאמר אחרית דבר מקיף
    שיתלווה מכאן ואילך לכל עותק שבו יוצגו השגיו וגם חולשותיו של מר קלוורינסקי כפי שהם מוכרים על ההיסטוריונים ו( ולא על בני המשפחה) .
    וגם יראה בדיוק איפה עיוות מר חילו בתיאורו את קלוורינסקי .
    בוודאי שאין לתבוע מישהו על יצירה בדיונית במוצהר. אם כי יש ויש מקום לבקר אותו בדפוס ולהעמיד את העובדות על דיוקן שוב.
    ראו דיון מפורט בעניין באתר של גלי ויינשטיין
    בעקבות אחוזת דג'אני וקלוורינסקי
    http://www.notes.co.il/gali/62824.asp

  • מספר 666  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 2:08 pm

    בעבר כמעט נכנסתי למצב כזה כאשר בספר שכתבתי עם אורי פינק "הגולם " שתיאר היסטוריה בדויה של מדינת ישראל רציתי להכניס את דמותו של הסופר האמיתי יעקב חורגין אבל בסיטואציה בידיונית. לחלוטין וליצור עימו ראיון מזוייף.
    אורי פינק התנגד לכך בתוקף ודרש את שינוי שם הדמות ,מחשש להסתבכות עם משפחתו של חורגין ועורכי דין.
    בדיאבד מתברר שפינק צדק לחלוטין.
    ראו
    קנאותו של יעקב חורגין
    http://www.notes.co.il/eshed/52423.asp

  • גיורא לשם  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 4:49 pm

    בלי להיכנס לשאלת ספרו של חילו אינני חושב שניתן להגיש תביעה על סילוף דמותו של קלווריסקי.
    בפשטות, החיים אינם יכולים לתבוע בשם המת על הוצאת דיבה או הוצאת שם רע.
    מטבע הדברים, חילוקי הדעות עוברים לתחום כתיבת היסטוריה וספרות.

  • מספר 666  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 5:07 pm

    ב"הארץ " על קלוורינסקי .
    מעניין עם זאת הייתה הכותרת שהמחברת נתנה לרשימה או מישהו ב"הארץ".
    הניחוש שלי זאת לא הייתה המחברת.
    כנראה שיש מישהו בעיתון "הארץ" שהתפקיד שלו לחפש את הכותבת הפרובוקטיבית ביותר האפשרית לרשימה וזה מה שהוא הכניס הפעם.

  • מספר 666  ביום דצמבר 29, 2009 בשעה 5:09 pm

    הייתה כמובן ל"כותרת ". אבל במחשבה שנייה אולי גם המשפט הזה כפי שיצא לכאורה בטעות הוא דווקא במקום גם אם לא זאת הייתה הכוונה המקורית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: