פגישה עם העורך

 

 

סגור חלון

לימור שריר היא רופאה ומלכת יופי בעברה סופרת בהווה  וכיום עורכת של אחת ההוצאות המוערכות ביותר כיום "כרמל ".
ודווקא בגלל היותה עורכת יש עניין רב בסיפור זה על המפגש בין סופרת ועורך שהופיע בימים אלה בקובץ הסיפורים החדש שלה "דיונות הזהב והכסף". .
הסיפור כתוב כמובן לחלוטין מנקודת המבט של הסופרת והוא ניכתב לפני מינויה של הגברת שריר לעורכת ספרותית .
לא ניתן אלא לתמוה אם בדיעבד כאשר היא מכירה את הצד השני של המתרס לימור שריר לא הייתה כותבת אותו בצורה אחרת ?

 

העורך

 מאת לימור שריר

היא שנאה את הפגישות אתו.
הוא היה מגיע בדיוק בזמן ומתיישב מולה ליד שולחן ביתֿהקפה ממולה. היא הייתה מזמינה קפה הפוך, והוא – כוס תה עם לימון. כמה צפוי, הייתה מגחכת בליבה, התה הזה כלֿכך מתאים לאישיות המשעממת שלו. הוא היה נוטל באצבעותיו הגרומות שלוש שקיות קטנות של סוכר, מרוקן את תוכנן אחת אחרי השנייה לתוך כוס התה, ובוחש לאט לאט. צליל הבחישה שעלה באוזניה היה משמים כמוהו. אחרֿכך היה מקרב את כוס התה לפיו, לוגם לגימה קטנה, מצקצק בלשונו וממצמץ בעיניו שנדמו לשני חריצים דהויים. לרגע היה עוצם אותן לגמרי, ונראה נהנה כלֿכך מהתה שלו כאילו לא ידע הנאות אחרות. היא סקרה את גופו והוא נראה בעיניה כאילו נכנע לימים: כתפיו היו שמוטות ומוּטות מעט קדימה, וגופו הקטן והרופס נבלע בתוך מעילו. מתוך חריצי עיניו היה בוחן את פניה. צבע עורו היה כעין האפר, עצמות לחייו היו שקועות ותווי פניו זוויתיים. נראה לה שמפגישה אחת לאחרת הלכו עיניו ונעשו חלולות, כאילו עם הזמן הלכה נשמתו והתרוקנה מגופו. תמיד כשנפגשו היה מעורר בה את אותה התחושה: עיניו היו רואות אך לא מבחינות בה. בדרךֿכלל שתק. שפתיו היו מצטמצמות לכדי קו ישר שלעתים היה מתעקם בעווית של חוסר נוחות או של מרירות. רק לעתים רחוקות העלה עליהן בדל של חיוך ואז היה חושף שיניים מצהיבות מניקוטין, מופרדות אחת מהשנייה. היא הייתה כופה על עצמה להקשיב לו, וניסתה לשכנע את עצמה בכל דרך הגיונית שאכן עליה ללמוד ממנו – הרי הוא עורך ידוע ועתיר ניסיון. הוא היה רוכן מעל הניירות הפזורים שלפניו, בוחן אותם כמו עוף דורס, אחרֿכך נוטל עיפרון כדי לסמן משהו, כף ידו האחרת תומכת במצחו, מצילה על עיניו. ושוב היה מוחק וכותב משהו לעצמו, מתעלם מנוכחותה. כתבֿידו צפוף, מסורבל ולא ברור. אות נבלעת באחרת, ה"ל" גנדרנית, "נ" סופית ארוכה כמו מקל. הוא טיפוס מסובך כמו כתבֿידו, הייתה אומרת לעצמה. היא רצתה לפתח שיחה, אולי לשאול משהו, אך עיניו היו ננעצות בה, והיא הבחינה כיצד התכלת הסתמית שלהן הולכת ומתעננת בזמן שמחשבתו מתחלפת והמבט הזה היה כולא את המילים שבפיה כאילו הפכו לנטיפי קרח. אז אולי היה מבחין באנחה שנפלטה מפיה ואולי לא. נראה שהיא בשלה והוא בשלו.
לפעמים היה מרכז את מבטו כאילו שאב לתוכו את המילים. המון מילים כתובות בכתב צפוף על הדפים. מילים הן חיים שלמים, הייתה מהרהרת. כל מילה יצאה מתוך הלב והוא מוחק, מתעמר ועושה בהן כרצונו.
מה היא עושה כאן עם האדם המבוגר והזר שנהנה כלֿכך למחוק אותה, הייתה שואלת את עצמה ומניחה רגל על רגל מתחת לשולחן, ומביטה בו דמומה, בעיניים מצועפות.
אנשים מתחילים לפקוד את ביתֿהקפה, כמה נשים ואיזה גבר בודד, ומשוםֿמה הם נראים בעיניה דמויות מטושטשות חסרות זהות או חשיבה מיוחדת, כמו תפאורת רקע: משוחחים, מנידים בראשיהם, לוגמים מספלי הקפה. ככל שקטנו בעיניה הדמויות שמסביבם כך הייתה הולכת ומתעצמת דמותו. אצבעותיו האוחזות בדפים נראו לה מעובות במיוחד והעיפרון – כלי משחית ענק.
היא הייתה משכנעת את עצמה, שהוא בעצם אינו מוזר ומנוכר מטבעו, אלא שהחיים הפכו אותו לכזה. מדי פעם הלכו והתעוררו בה כל מיני שאלות: כיצד היה נראה בצעירותו האדם המקומט והמרוט היושב מולה? האם הכחול של עיניו היה עמוק ומסתורי או שמתמיד היו עיניו כבויות? האם חווה פעם אהבה גדולה? האם רגעי ההתעלות הצליחו לייפות את מראהו? ואולי מה שהוא היום, הוא כל מה שנותר מגיבור דמיוני מופלא? אולי פעם, חשבה, היא תוכל להסיר את כל השכבות האפורות שהוא מתעטף בהן ותגיע אל הגרעין עצמו, אל תוך נפשו האמיתית והמזוככת. בינתיים, החליטה שעליה לשכך ולו במעט את הקולות המורדים המתעוררים במוחה, את ההתנגדות האוטומטית שהצליח לעורר בה בלי משים. כמה היא גרועה בהעמדת פנים, הרי היא ממש שקופה. נדמה שפיתולי מוחה נהירים למתבונן בה כאילו צפה בהם מבעד לתיבת זכוכית. הבעת עיניה הייתה אומרת הכול: אם הייתה שמחה או עצובה, אם נמלאה קורתֿרוח או כעס עצור, ובעיקר אם אהבה או שנאה.
לאחר שנפגשו כמה פעמים הוא החל לשתף אותה בבעיותיו האישיות. הוא סיפר לה על אשתו הצעירה ממנו בעשרים שנה שיום אחד עזבה את הבית, והשאירה אותו עם שני ילדיהם הקטנים. שעה ארוכה סיפר בתכונותיה המופלאות של אותה אישה, עד שהתעלתה בעיניה ונדמתה לפֵיה נדירה ביופייה ובחוכמתה. ככל שהתעלתה בעיניה אותה דמות מסתורית עלומה, כך הלכה דמותו של העורך והצטמצמה עד שנדמה היה לה שמרגע שננטש, לא נותרה בו כמעט רוח חיים. דקות ארוכות היה מציג לפניה תצלום ישן ומהוה של אשתו, מחליק עליו בעדינות באצבעותיו כמבקש להחיות את הדמות שבתצלום. מהתצלום ניבטה אליה אישה נמוכה ודקיקה, קצוצות שיער ובעלת חזות נערית. מתוך פניה הקטנים והמוארכים הציצו עיניים גדולות ומבוהלות. משהו בהבעתה הזכיר לה עכבר.
עריכת הספר נדחקה לקרן זווית. מדי פעם היא הצליחה לחלץ ממנו הערה קטנה כבדרך אגב על אודות תוכנו של הספר שקרם בנפשה עור וגידים, גדל, הלך ותפח והקדיח והלהיב אותה עד שלא הייתה יכולה להירדם. בלילות הייתה מתהפכת על משכבה ומדמיינת דמות זו או אחרת אשר הייתה יוצאת מתוך הסיפור והופכת ממשית עד כי ניתן היה לגעת בה, לעתים לחבק או ללטף ולעתים להדוף ולשנוא. במחשבותיה ההזויות היו הדמויות ניצבות בשורות, בפנים מחוקים, ולפרקים היא הייתה משרטטת בהן תווים שונים.
כשסוף סוף היו דנים בספר, היא לא הצליחה לסחוף את העורך בהתלהבותה. כמו להכעיס, אהב למצוא חסרונות בכתו
ב. בימים אפורים, כשביקורתו הייתה חמורה, הייתה חשה כאילו הולך וגודש בו זלזול נכלולי או שגואה בו טינה עמומה והיא תהתה האם הוא מפנה אותה כלפיה או כלפי הדמויות בספר. כשדיבר אליה, נשמע קולו באוזניה כניגון חדגוני עמום ופניו היו עוטים ארשת של בוז ודחייה. לפעמים היו המילים שבקעו מגרונו חדות כתער כאילו העלה מתוך קרביו אכזריות בסיסית אשר עיבתה את האוויר סביב והחשיכה אותו. היא התאמצה ללמוד לקבל ביקורת, אך מצאה את עצמה מתלבטת האם הביקורת היא אכן אובייקטיבית או שהיא מבטאת הלךֿרוח של אדם מריר. כשחייך היא הייתה עונה לחיוכיו העלובים במין קדרות שהייתה מכבה אותם מיד. באחת הפגישות עמו הבחינה שהוא תוחב את אצבעותיו לתוך הכיס הפנימי של מעילו כדי להוציא משם משהו. "אוי לא! רק לא זה", היא זעקה לעצמה ללא קול, רק לא עוד תמונה של האישה ההיא, התחננה בליבה אך ללא הועיל. בתנועות בטוחות שלף העורך מכיסו את התמונה הדהה והמקומטת, והניח אותה על השולחן, החליק עליה באצבעותיו ולא אמר דבר. שוב הציצה אליה מהתמונה אותה אישה צעירה ומוכרת.
"היא עוד תחזור", מלמל לעצמו כשהוא מחייך אליה, ושפתיו הדקות והמעוקמות חושפות את שיניו המרוּוחות. "מה לו ולאישה הצעירה ממנו בעשרים שנה", הרהרה והגניבה אליו מבט. קווים של עצב התפתלו וזעו בפניו ועיניו התועות הזכירו לה מבט של כלב עזוב. עליה להשתתף בחגיגת האשליות שלו, חלף בה הרהור, חייכה אליו חיוך גדול ונענעה בראשה להסכמה. "מעניין מאוד", אמר לפתע, "בכתיבה שלך הנשים מניעות ומונעות", והשתתק. "כמו בחיים", הוסיף ואמר ואנחה שבורה נמלטה מפיו.
אם היא תצליח להחזיר אותו לדון בספר, עלה רעיון במוחה, אולי היא תוכל שוב להסיט את הנושא לגיבורים הדמיוניים שלה המתחבטים ומתלבטים באהבותיהם, ואולי דווקא סבלם של אחרים יצליח להשכיח ממנו ולו לזמן קצר את אשתו.
לרגע השתררה ביניהם שתיקה. קולות האנשים בביתֿהקפה נשמעו כמקהלה מזמזמת אך השתיקה שביניהם רעמה. הייתה לה תחושה שהוא קורא את מחשבותיה. היא החלה לשוחח עמו על הגיבור המאוהב שבספר, ואז התעוררו בה מיני שאלות: כיצד היה נראה האדם המדוכא והכמוש היושב מולה לפני שאשתו נטשה אותו? האם האהבה לאישה הצעירה שינתה אותו? האם הכחול של עיניו היה עמוק ומסתורי או שעיניו כבויות היו תמיד? האם קומתו הייתה אז זקופה ופניו רעננים או שתמיד היה דהוי ורופס?
היא השתדלה להתרכז בספל הקפה שלפניה, רוקנה לתוכו שקית סוכר ובחשה בעדינות, מבחינה בקצף המלחך את שולי הספל. הקצף הזכיר לה את קצפם של גלי הים המתוארים בדפים הרבים שהיו פזורים על השולחן. גלי הים שלפני הסערה, נחשולים אפורים מתנפצים אל החוף ושבים אל המעמקים, רוחשים מזימות נכלוליות. מעניין מה הוא חושב על קטעי הטבע בספר, תהתה. האם הוא אוהב את הצורה שבה הם כתובים, האם הוא מתעב אותם או בז להם? עד כה לא אמר דבר על אודותיהם. האם רק היא חושבת שיש בהם קסם, או שהיא משלה את עצמה?
היא חשה את הספק הולך ורוחש בגופה, מחלחל בה כמו ארס. "יש בספר תיאורים מדהימים", אמר לה, כשהוא מרים את עיניו מכוס התה שלו, ועתה נראו לה עיניו בהירות ושלוות, והתכלת שלהן דמתה בעיניה לתכלת של אגם. "כושר התיאור שלך הוא נדיר, תיאורי טבע, אנשים ומחשבות. החדירה לתוך נבכי הנפש, הכניסה לפרטים, הכושר להכיר לקורא מציאות שאינו מכיר, ולגרום לו לחוש שהוא מכיר אותה היטב או שהוא כבר חווה את האירועים שאת מתארת".
היא חשה את ליבה הולם חזק על דופן חזּה, והיא נשאה בתודה את עיניה המופתעות אל עיניו, אך נראה לה שמבטו שוב חומק ממנה, מתפוגג כעשן יחד עם הבהירות של עיניו. היא הצליחה להבחין מחדש בצל אפרפר של דאגה שהלך ופשט בפניו.
"מה שלום הילדים?" שאלה אותו פתאום כדי להחזיר לו טובה על המחמאות. ברור היה לה שהוא אוהב אותם, ואולי שיחה עליהם תשפר את מצבֿרוחו, ואכן צילו של חיוך הלך והתפשט בפניו, וזיק מנומר של שמחה נצץ באישוניהם. "אה, הם מקסימים", הגיב בהתפעלות, והחל לתאר את מעלליהם ואת מעלותיהם הנפלאות שתיאר באוזניה פעמים רבות כלֿכך, עד שנדמה היה לה שהיא מכירה את ילדיו בלי שפגשה בהם מעולם.
היא יכלה לדמיין את מצחו המעוגל ועיניו הגדולות והכחולות של בנו הבכור, שהצטייר בדמיונה ככרוב דשן ומתוק המצויר בתקרה של כנסייה, ואת עיניה החודרות ומלאות המבע של בתו המחוננת שכבר בגיל הגן היא קוראת וכותבת ואף כמעט הצליחה לשמוע את טפיחות רגליהם העליזות במרפסת ביתו, משקיפים על המושבה היוונית, קוראים בהתפעלות למראה סוס ועגלה שחולפים ברחוב, ומנופפים בידיהם להבריח עורב שנח לו על ענף אורן. פגישה אחת נחרתה במיוחד בזיכרונה. הם קבעו להיפגש בירושלים בקפה "מסריק" בשלושה בחודש. בפגישתם האחרונה הרגישה שמשהו השתנה בו, בעורך. הבעת עיניו נעשתה רכה וגם צבען הכחול התכהה ונראה בעיניה עמוק יותר, כאילו רובד חדש ומעמיק שלא זיהתה בו מעולם נחשף אליה מתוך נשמתו. תנועותיו נעשו חדות יותר, ואפילו הצורה שבה בחש את הסוכר בכוס התה שלו הייתה שונה. אצבעותיו לפתו את הכפית בכוח כאילו סירב להיפרד ממנה. הוא רכן כדרכו על הדפים, מחק וכתב בתנועות נחרצות ומלאות חיוּת. לחייו הזדהרו ונראה היה שהוא נהנה ממה שקרא. הוא אפילו חייך אליה חיוך גדול שחשף את מלוא שיניו המצהיבות. לפחות חייך, הרהרה. אולי מפני שהיה זה אביב ובוקר כחול ושקוף השתרר סביבם, ואולי מפני שהייתה זאת הפגישה האחרונה עמה, חשבה. הם נדברו שי
שיכו לשוחח בטלפון.
השעה הייתה מוקדמת ורק שניהם נמצאו בביתֿהקפה. דרך החלונות הפתוחים ניתן היה להבחין בזוהר הירוק של הברושים, ובתי האבן נראו צלולים ורוגעים. קולות בהירים בקעו מבחוץ. רוכל הירקות שבפינה ישב בהרחבה על דוכנו ושר בקול גדול. תלמידי ביתֿהספר הדתי לבנים עמדו בתחנת האוטובוס במדרכה הנגדית, ממתיקים סוד ומצחקקים.

"סוף סוף מסתיימת עריכת הספר", חשבה לעצמה וחייכה. היום משוםֿמה הוא איננו מזכיר את אשתו, הרהרה ורווח לה. הוא ביקש ממנה שתקרא בקול רם את אחד הפרקים בספר. הפרק תיאר את גסיסתו של הגיבור ואת מותו. היא החלה לקרוא: "הוא היה בעל גוף קטן וכפוף, שהפך גרמי כעץ, ובעל פנים חרושות קמטים, עיני תכלת מצועפות, זקן שאינו מגולח כראוי ופה גדול חסר שיניים, שמחייך אך לעתים נדירות". היא הבחינה שעיניו של העורך התעגלו מפליאה, ומיד הוא נסגר בשתיקה כואבת. "אך דווקא במראהו הסובל זהר יופיו המנצח", המשיכה לקרוא. עיניו של העורך היו נעוצות בפניה, דרוך כולו. נדמה היה לה שהוא כבר נושא בקרבו את המיתוס של הגיבור, ולרגעים הבחינה שלפניו שבה הבעתם העגומה, ועיניו הצטעפו בצל של דאגה. היא המשיכה לקרוא והבחינה שמבטיו בוהים אל תוך הריק מאחורי אטימות חלבית הזויה, כאילו נבע מהם ערפל המכסה את מחשבותיו רבדים רבדים. היא קראה: "הוא האמין שגן העדן הוא אותה מהות קורנת, מהלכת קסם, שצומחת עם הזמן סביב המתים, המאפשרת להם להישאר שלמים לתמיד". העורך הנהן בראשו, נראה מכונס במחשבותיו. כשסיימה נתגלע ביניהם ויכוח. "אינך יכולה להרוג כעת את הגיבור", פסק בביטחון. "מדוע?" שאלה. "יש לו עוד כלֿכך הרבה משימות ומאוויים שלא הספיק בחייו. אינך יכולה לתת לו פתאום לוותר על הכול", השיב. "הרי ממילא הוא עומד למות, מדוע לא בפרק האחרון?" תהתה. "ודאי היה רוצה, שיינתן לו זמן מועט לחשוב על חייו", קבע וסומק כהה פשט בלחייו. "אני משערת שאכן כך היה רוצה, אך מועד מותו של אדם לא ניתן לו לבחירה", השיבה. "תני לו עוד זמן כדי שיוכל לכל הפחות להיפרד מהחיים", מחה העורך, והיא שמה לב לניצוץ שרָשף באישוניו. "בעיני דווקא עיתוי מותו של גיבור העלילה נראה מושלם", השיבה. "תני לו עוד זמן מועט", השיב, פוער את עיניו הרכות והמתחננות. "לא, אינני מוצאת בזה היגיון", השיבה נחרצות, והביטה בפניו וראתה כיצד בבתֿאחת כבה הניצוץ, ועיניו הפכו לשני חללים ריקים. השתררה שתיקה. אחר כך העורך התעשת, חייך לעצמו ואמר: "במחשבה שנייה, ייתכן שאת צודקת ואכן הגיע זמנו".
הספר יצא לאור ואף זכה להצלחה לא מבוטלת. כשצלצלה לדרוש בשלומו של העורך נודע לה שהוא התאבד.

 

התאולוגיה של לימור שריר
ראיון עם לימור שריר

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

טרקבאקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: