הליצן שירד מגדולתו: ניתוח הפזמון "סוף לסיפור: מאת יעקב רוטבליט

 

חיים מזר  חוקר ומבקר רב  תחומי חוזר בביקורת פזמון חדשה .                                         

סוף לסיפור

 

מילים: יעקב רוטבליט

לחן: יהודית רביץ

שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת
המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים.

גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

 

 

 

הליצן שירד מגדולתו

מאת חיים מזר

"סוף לסיפור" הוא שיר המתאר ליצן שירד מגדולתו ועדיין מנסה להישאר על הבמה.בשיר שלושה בתים בני תשע שורות כל אחד.חמש השורות האחרונות של הבית הראשון זהות לחמש השורות בבית השלישי.מעין פזמון חוזר.

בית ראשון

שום הפתעות אין בסיפור
שוב הדמעות על האיפור
החגיגה נגמרת
המסכה נושרת
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

 

בית זה פותח במילים "שום הפתעות אין בסיפור",פתיח שהוא הצהרה הבאה לומר שאם למי שהוא יש מחשבות שצפויים דברים חדשים,התשובה היא באופן קטגורי לא. אין כבר מה לחדש ובשפה ציורית ויומיומית הסוס נגמר לו והוא הליצן ממשיך בשלו.האם מכוח ההתמדה מכיוון שזאת פרנסתו, הוא מרגיש שכוחו עדיין במותניו?כשם שהשגרה השתלטה על ההופעה ,כך גם הדמעות. הליצן כבר לא יכול לתת הופעה ראויה.אין סיבה לחגיגה כי היא נגמרה .ולאן מובילות הדמעות? הן נוטפות על האיפור ומוחקות אותו וגם החיוך היה ואיננו עוד. אם בהתחלה ובמשך השנים החיוך היה טבעי,עתה הוא מאוד מעושה עד שהוא מתפוגג.סופו של דבר, אותם חוטים סמויים שתפרו בתפירה מעולה את החיוך לשפתיים נמוגו ואינם עוד. כמו הדמעות הנושרות מעיניו של הליצן, כך החיוך נושר גם הוא.השורה האחרונה גם היא הצהרתית "וסוף לסיפור".להוציא שורה זו ,כל השורות בבית זה וגם בשאר הבתים מחורזות במתכונת של אא,בב,גג,דד .שורה זו היא ללא חריזה ומעמידה אותה כמה שהוא העומד בפני עצמו.מאוד פרוזאי,מאוד עובדתי ללא שום סנטימנטים.בשל מבנה זה השורות האחרונות בשני הבתים האחרים גם הן פרוזאיות.

בית שני

כל הקסמים תמו חלפו
כל האורות כבר נאספו
הזמן שאין רופא לו
חמק חלף כמו פלא
ורק הזיעה על הפנים
כובע מעוך ריק משפנים
כל הצופים כבר קמו
כל התשואות נדמו
פרחו היונים.

השורה האחרונה בבית הראשון היא פתיח לבית השני שהוא פרוזאי לחלוטין.העובדות כפי שהן במלוא אכזריותן .בבית זה יש סיפור בעל מבנה ליניארי.הקסמים חלפו,אורות הבמה אט אט מועמים והזמן הופך אט אט לנחלת העבר.במקרים רבים אומרים שזמן מרפא פצעים .כאן ההיפך הוא הנכון.ככל שהזמן מתקדם יותר הפצעים הולכים ומעמיקים. אין עתיד. הליצן ממשיך במאמץ רב את מופעי הקסמים שלו,אבל הזיעה נוטפת ומטשטשת את האיפור בדומה לדמעות שבבית הראשון. אגלי הזיעה והדמעות מתערבבים זה בזה ולא משאירים אפילו עקבות של איפור. הכובע המפורסם של הקוסם מעוך ,אין בו יותר שימוש מכיון שלליצן אין יותר שפנים לשלוף.הם כולם ברחו והוא כמו אב שכול שאיבד את היקר לו מכל. הקהל מסיק מסקנות ועוזב את האולם.אין מי שיצפה בו.אין מי שימחא כפיים.בנוסף לשפנים היו לו גם יונים,אבל גם הם אינם. נראה ששורות שלישית ורביעית צריכות להיות מחורזות וצריך להיות כתוב "הזמן שאין לו רופא/חלף כמו פלא".

בית שלישי

גם האמת, גם הבדיה
מה שהיה, כמו לא היה
נמוג כהרף עין
ורק אתה עדיין
ושוב הדמעות על האיפור
והחיוך שעוד תפור
נפרם משפתותיך
נפרד כבר מעליך
וסוף לסיפור.

בית זה פותח במילים "גם האמת,גם הבדיה" .מצב אמיתי ומצב לא אמיתי-מדומיין,פועלים בו זמנית ונוצר מצב בו אי אפשר היה לדעת מה נכון ומה לא נכון,מה ריאלי ומה נמצא בתוך הפנטסיה.הליצן ידע תמיד לפרוט על עמימות זו במיומנות רבה,מעשה ידי אומן. יכולת זו חלפה לה. עתה נשארה רק הריאליה והיא קשה,כואבת ואכזרית וכמו הזמן שחמק לו בבית השני,כך בבית זה העמימות חלפה ונמוגה.מה שנשאר הוא הליצן במלוא עליבותו. לאורך כל השיר תיאור הליצן הוא בגוף שלישי יחיד.תיאור הניתן על ידי אדם מהצד הכואב את כאבו של הליצן. בשורה הרביעית בבית זה ישנה פניה בגוף שני יחיד,בלשון אתה "ורק אתה עדיין".הפניה היא אישית, אינטימית. הכותב מתוך הרבה אמפתיה מזכיר לליצן ש"סוף לסיפור"-לדעת לרדת מהבמה בצורה מכובדת.

יש בשיר פתטיות כפולה. פתטיות אחת היא הליצן המנסה בכל כוחו להישאר על הבמה,למרות שהוא כבר לא רלבנטי. הוא מזכיר את סרטו הקלסי של צ'פלין "אורות הבמה" המתאר בצורה מעוררת רחמים ויחד עם זאת בהרבה אהבה שחקן תיאטרון שתשו כוחותיו המנסה במאמץ רב להשאר על הבמה.הפתטיות השנייה היא בלחן של יהודית רביץ שתפשה את נשמתו של השיר. זהו לחן שאפשר לרקוד על פיו-ולס. הוולס הוא במהותו ריקוד עם הרבה חן, אצילי ואריסטוקרטי באופיו. גם אם לא מקשיבים למילים,אלא רק ללחן אפשר לשמוע בתוכו הרבה עצב.האם גם הדמעות זולגות בקצב ולס?

ראו גם

קליפ של הפזמון 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוברת אורח  ביום ספטמבר 4, 2008 בשעה 8:04 am

    שילוב נדיר, כמעט גאוני.
    משל על חיי אדם.

  • קוני  ביום ספטמבר 4, 2008 בשעה 9:01 am

    וסופו המר .
    שיר יפה

  • אייבי ויילר  ביום ספטמבר 4, 2008 בשעה 12:17 pm

    היה לי מעניין לקרוא. חשבתי: האם רוטבליט כתב את עצמו או על חבר טוב (קראוס) ? יש לי עניין ברוטבליט משום שזכיתי להכירו במקצת. ביקורתו של מזר האירה את השיר ששמעתי אותו רבות באור חדש ומרתק. אהבתי את הפינלה של המאמר – הרעיון המקורי של מזר שהולס הוא ריקוד העצב והדמעות ,

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ספטמבר 5, 2008 בשעה 2:23 am

    אני תמיד הבנתי את השיר הזה כשיר על פרידה בין בני זוג

  • חנה מפ"ת  ביום ספטמבר 6, 2008 בשעה 2:41 pm

    כל הכבוד לפסח מילין על שהחיה את ז'אנר הפזמון העברי. לא סתם כל הבחורות מתות עליו

  • אילנה  ביום ספטמבר 6, 2008 בשעה 8:32 pm

    הגיע הזמן שגדול המשוררים העבריים, פסח מילין, יזכה לכבוד שהוא ראוי. כל הכבוד ליולי תמיר שהכניסה את שיריו לתכנית הלימודים.

  • כרמית  ביום ספטמבר 6, 2008 בשעה 8:48 pm

    התקשרתי לפסח והוא הסביר לי את השיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: