כמעין השופע או כמעין הרעיל ? : ניתוח של כתב עת לשירה

שער העונתון של 'עכשיו', רישום השער יואב אפרתי

 

בימים אלו יצא לאור גיליון חדש של כתב העת הוותיק "עכשיו " בעריכתו של גבריאל מוקד. אבל זהו גליון מסוג שונה מאחר שהוא בנוי בפורמט של כתב העת "כתם " בעריכת יהודה ויזן . ומאחר שליהודה ויזן יש בו ידש הוא אכן מזכיר את "כתם " לא פחות מאשר את עכשיו המקורי ". ומאחר ש"כתם " רואה את עצמו כסוג של "בן בלתי חוקי " של "עכשיו" אין זה מפתיע .
והנה לפניכם מאמר ביקורתי מהגיליון על כתב העת לשירה "מעין " בעריכת רועי צ'קי ארד ויהושע סימון . כתב עת שהוא בלשון המעטה שנוי מאוד במחלוקת אבל כמדומה שאין מי שיכחיש שהוא החזיר לשירה הצעירה משהו "מהעכשוויות " שהייתה לה בעבר ונעלמה . וזהו מאמר הביקורת המקיף והמפורט ביותר שהתפרסם על כתב עת זה מאז ומעולם וזה אולי מראה שעולם הספרות מתחיל לקחת ברצינות רבה גם את כתבי העת "הצעירים " שלו שהם אלו שעומדים כעת במרכז הדיון והויכוח הספרותי..

שוּק
מחשבות על שירת כתב-העת 'מעין'

(גיליונות 1-4, 2005-2008 )

מאת: עודד כרמלי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"הִנֵה כָּל הָעָם צוֹבֵא עַל הַמַדָפִים"
– פנחס שדה

כתב העת


בחורף 2005, אחרי שני עשורים שוממים בשדה השירה העברית, עשורים שבהם נכח מעין "דור מדבר" שירי אשר עיקר הדיון שניהל נסוב סביב שאלת מותה או המשך קיומה של השירה , ראה אור גיליונו הראשון של כתב-העת 'מעין'. יציאתו לאור חפפה את זמן פרסום גיליונותיהם הראשונים של כתבי-העת 'הו!' ו-'מטעם'.

גיליונות 'מעין', בדומה לגיליונות כתב-העת 'הו!', אינם אוגדן שירים, סיפורת ומסות. בשני כתבי-העת הללו קיימת מחשבה ספרותית עקרונית, הצהרה מניפסטיבית הקודמת ומכתיבה פרסום טקסטים אלו על-פני אחרים. הרבעון 'מטעם' מקיים הגדרה-עצמית מדינית, חברתית ופילוסופית – אך נעדר תפיסת איכות ספרותית ברורה . עם זאת, גם 'הו!' וגם 'מטעם' עמדו במרכז מספר דיונים ספרותיים , בעוד שתופעת 'מעין' לא זכתה עד היום לטיפול ביקורתי מעמיק.

מתוך מה שכן פורסם על אודות 'מעין' (מהביקורות המעטות ומהראיונות הרבים עם העורכים), מתקבלת התחושה כי כתב העת בוטל במחי-יד כבלתי-רציני, כעל תופעה חברתית שאינה ראויה להתייחסות או למחקר ספרותי העומד על טיב הטקסטים עצמם. למעשה, דיון ביקורתי שכזה נדרש: מה שנפטר בחיפזון על ידי הביקורת כהלצה, חוסר רצינות ושוליות מדעת של משוררי 'מעין', יכול ללמדנו רבות על הלכי רוח ומגמות הן בשירה והן ברחוב הישראלי.
בפתח הדבר לגיליונם הראשון, כתבו העורכים רועי צ'יקי ארד ויהושע סימון כי "ההצעה הפואטית של מעין (…) מסתכנת: בסטנדרטים המוכרים והרווחים, לא ברור מאליו כי זו שירה. ואולי זהו בכלל משחק?"

.

אך הסיכון המדובר עומד גם בפני החפץ לבקר את 'מעין': המבקר כותב את רשימותיו כאילו בשירה עסקינן, תחת החשש שאולי זוהי בכלל בדיחה, ובעצם כובד-הראש של ביקורתו תופנה הבדיחה כנגדו.
והיה ושירת 'מעין' היא אכן משחק רב-משתתפים וקוראים, בכל-זאת גם משחק הוא אספקלריה של מציאות. ו-'מעין', בשל התפיסה העריכתית הנהוגה בו, משקף בבהירות מפתיעה את המציאות של ימינו, מבלי לצעצעה או לטשטשה. לא פחות ממאות משוררים מפרסמים מפרי-עטם בכתב-העת, ואת שיריהם ניתן לקרוא כביטוי של "רוח הזמן" בעשור הראשון לשנות האלפיים, ו"קול העם" של ישראל בתקופה זו. 

ההשפעה השבתאית  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באחת מסקירות כתבי-העת החדשים , רמז דרור בורשטיין לכך שהאפשרות הפואטית המוצעת בגיליונות 'מעין' הוצעה כבר, ובהרחבה תיאורטית, במניפסט של אהרון שבתאי "לקראת שינוי הנוסח". נקודה זו, שעליה עמד בורשטיין בחטף, ראויה לתשומת לב ולהרחבה.
"לקראת שינוי הנוסח", שפורסם בשנת 1985 בכתב-העת 'עכשיו' , היה בבחינת מתקפה מאורגנת על שירת דור המדינה. שבתאי תקף את מה שכונה בפיו "שטר ללא כיסוי" שרושמים המשוררים האימז'יים – כלומר, שירה ריקה מכל תוכן: "הנוסח האימז'יסטי (אותה אידיאליזציה ככתיבה) כירסם לחלוטין בעובדתיות עד שהפכה לעצם יבשה שנמצצה עד תום."
במאמרו, ציטט שבתאי את השורה בימים הרעים ההם לפני הימים הרעים ממש של נתן זך ומתח עליה ביקורת זו: "אדם כותב בנוסח ימים רעים (או ימים טובים) כשאינו יודע לחשוב. כשאין תובנה, ואין מושגים להגדיר נושא שהוא מורכב כל-כך, משתמשים במילים כמו 'רע' ו'טוב'". אופיו המניפסטי של המאמר נגזר מהצעתו הגורפת למלות את המסמן האימז'יסטי הריק של שירת דור המדינה בתוכן עובדתי, אתי ופרשני מן הקיים, מהמציאות סביב.

דבריו הנוכחים של שבתאי לא היו רבי השפעה ב-85'. הנוסח שהציע לא אומץ, אלא אולי על-ידי שבתאי עצמו. אולם עשרים שנה מאוחר יותר, נראה כי באופן לא מפורש מתגשמת הצעתו באופן קיצוני, אד-אבסורדום (Reductio ad absurdum), בשירת כתב-העת 'מעין'. המשותף לנוסח המוצע במניפסט "לקראת שינוי הנוסח" ול'מעין' הוא העדפת הקונקרטי על-פני האימז'י, העובדתי על-פני המדומין והתוכני על-פני האידיאלי. זהו מצע המשותף בכוח ובפועל: הן בהצהרות עורכי 'מעין' באשר לקו עריכתם והן בשירים הרואים-אור הלכה למעשה בכתב-העת.
רב המשותף בין שירתו ודעותיו של שבתאי על עצם השירה לאלו של עורכי 'מעין', וניתן לראותו בבבחינת אב-רוחני לקבוצה הספרותית. המושגים בהם משתמשים עורכי 'מעין' שעל-מנת להצדיק את בחירותיהם הספרותיות נראים כשאובים ישירות ממאמרו של אהרון שבתאי: "החיים", "הטבעי", "היש" או "מה שישנו", "הרחוב" ו-"הקונקרטי". בפתח הדבר לגליון השני, הצהירו עורכי 'מעין' כי "ניתוץ כותל הבטון שבין 'שירה' ובין 'החיים' הוא המהלך הבסיסי של מעין". ואילו בהקדמה לגיליון השלישי כתבו: "מעין – לטוב ולרע – הוא כולו אמירה בשבח הקונקרטי. המילים שבו אינן צלם של דברים, אלא הדברים עצמם. אין לנו רצון לייצר טעם טוב, אלא לספר מה ישנו."

שירת הסקס

מעין 2 - ספרות שירה אמנות רעיונית

עושה רושם כי יש יותר מאשר צירוף מקרים גרידא בכך שאהרון שבתאי היה החריג במבקרים, שהתייחס בהתפעמות וברצינות להופעת גיליון 'מעין' הראשון. נוסף על כך, שבתאי הינו חבר-מערכת בכתב-העת 'מעין' ומשתתף קבוע המפרסם בו שירים, תרגומים ומסות. עם זאת יש להניח כי מאות התורמים הנוספים ל'מעין', אשר מרביתם נולדו בשנות השמונים והתשעים, לא התחנכו באופן ישיר על מאמרו של שבתאי.
שירה של יעל פרידמן (גיליון 'מעין' מס' 4, עמ' 136) יכול להיקרא כשיר אהבה קונקרטי : מסובב כמו ביסלי גריל // אתה שברירי / כמו תפוצ'יפס / וזה גורם לי לרצות לאכול אותך / להרגיש את הקרנצ'יות שלך התוהה בין שיניי / ואת נפשך המתרסקת במלתעות ליבי. / אני הבמבה שלך.

ה-כמו תפוצ'יפס הוא הדימוי התוכני, הממשי והחי, הממלא לכאורה את אהבת הדוברת בתוכן ומרחיבו סינטית אל מעבר למושג "האהבה" הראשוני והאמורפי.
במודע או שלא במודע, נענית פרידמן לאתגר השירי שהציב שבתאי במאמרו ומחליפה מילים ריקות ומנותקות דוגמת "טוב" ו"רע" בסוגי חטיפים. אולם לא נעלם מן העין שהתוכן בו ממלאת פרידמן את אהבתה אינו ייחודי לא לה ולא לאהבתה: תוכן זה נקבע בחברות יחסי-ציבור (הקרנצ'יות שלך, או: מסובב כמו ביסלי גריל) ומשווק משם לרשתות המובחרות כמו-גם ללב-ליבה של המשוררת. כדרכן של פרסומות, הטקסט מעורר בקורא תחושת "חיים" כוזבת, תוכן-ללא-תוכן. הקונקרטיזציה כאן היא, אפוא, שם-קוד לבגידה רבתי באפשרות הפואטית לשבת בדד בחדר עד שהקירות יתגבהו ומטפחת כחולה תהפוך עומק באר ודימוי מקורי ינבע – דימוי שלא מסתכם בפרסום לקרנצ'יות של המותג תפוצ'יפס.

במבט שני, אם-כך, לא נעשתה כל הרחבה של המושג הריק "אהבה" באמצעות ההקבלה לחטיפים. התוכן שנדמה לרגע כי התווסף לרגש העלום הוא חיצוני, ממשותו נכפית עליו מבחוץ על-ידי כוחות-שוק שאינם בקיאים באהבתה של הכותבת, בלשון המעטה. במובן זה, יעל פרידמן היא כאותה אבן שצונחת לקרקע מכוח הכבידה ובעת הנפילה היא מחברת שיר על הגרוויטציה, כאילו בכוחו של השיר להפוך את נפילתה-מאונס לנפילה-מרצון.

שיר אהבה (או אהבים) נוסף שמרתק לקרואו בראי המניפסט "לקראת שינוי הנוסח" הוא שירה הפורנוגרפי של וֶרה בוזגלו, 'טרומפלדור' (113/2). לא מופרז יהיה לשער כי בוזגלו לא נתנה את הדעת על כך ששירה מתכתב עם שירו של מאיר ויזלטיר, 'לא על צוק שגיא': לא מתוך הים / מתוך אוטובוס מספר 5 / נפלטה מריאללה / … / לא על מצע אזוב / בחדר שכור במלון טרומפלדור / שכבה על יד גופי.
במניפסט 'לקראת שינוי הנוסח', שורות אלו מהוות את המבואה הראשונה מתוך ארבע מבואות דור המדינה בספרות, אותן מבקר אהרון שבתאי. "לכאורה", התאונן שבתאי ב-85' באשר לשורות אלו, "התנועה היא מקלישאה רומאנטית (צוק שגיא, וכו') למציאות מוצקה. אך מה שבעיניי בולט היא הדירוואטיות [ההיגזרות, ע.כ.] של המלון אשר ברחוב טרומפלדור כנגאטיב באותה אידיאליזציה שקוטבה המפוצל האחר הוא הצוק השגיא (…). 'מלון טרומפלדור' אינו מציאותי יותר מ'הצוק השגיא', אלה הם אימאז'ים – השלכות והשתקפויות של האני."
מלון טרומפלדור, אפוא, המתין דור עד לנוסח הקונקרטי של ורה בוזגלו: כמעט שאני לא מאמינה לעצמי על עצמי. / חדר בית מלון זול ברחוב טרומפלדור / מים מבעבעים, שמלה מופשלת, זין, תחת מורם. / סרט כחול בטלוויזיה.

מה שהיה אימז' ואידיאה במלון הויזלטירי הוא סרט כחול בטלוויזיה של בוזגלו. המשוררת כמעט ואינה מאמינה לעצמה על עצמה בעודה מחקה את שחקניות הסרט ובעוד בן-זוגה מגניב מבטים לעבר הבנות.
אליבא דשבתאי, ה"שטיק" הספרותי בשירו של ויזלטיר הוא ההנגדה הקוטבית שבין הצוק השגיא והרומנטי למלון הזול, היצרי. אצל בוזגלו, בתום ההקרנה הכפולה ובעת שהגבר יוצא את החדר, קוטפת היא פרח פלסטיק למזכרת מתוך ואזה מכוערת. כך, במהופך, התנועה בשני השירים היא אותה התנועה בדיוק: ממציאות מוצקה (חדר בית מלון זול ברחוב טרומפלדור) אל הקלישאה הרומנטית (קטיפת ה-פרח).
ההבדלה בין המלון הויזלטרי לזה הבוזגלואי, אפוא, נעוצה בפורנוגרפיה הקונקרטית של בוזגלו, בפירוט אברי המין והאקט המיני. אך כפי שפרידמן אינה יכולה לדבר באהבתה אלא באמצעות מותגי-מוצרים שהועמדו על המדף המשותף לכל, כך בוזגלו אינה מסוגלת לסקס עצמאי, אינה מוצאת בעצמה-פנימה אף יצר: לא יכולתי להפסיק להרהר בכך / שבזמן שאתה מגניב מבטים לעבר הבנות, / האיש שלו שילמנו עומד מן העבר השני של הראי / ומביט בלשון שלי מחליקה על הזין שלך.

 הדוברת זקוקה לשחקני-פורנו בטלוויזיה ולמציצן מעבר לראי שעל-מנת להתענג על מין מלוכלך. מה שבתחילה מצטייר כשיר יצרי ומפורט, כ"אמיתי" ו"חי" יותר משירו של ויזלטיר, מתגלה במבט-שני כאימז' ריק, כאימג' טלוויזיוני, כאידיאליזציה של היצר.

 

שירי שירות

*

בנוסף לשירי האהבה, המהווים נתח נכבד מחוברות 'מעין', חטיבת טקסטים משמעותית נוספת היא אותה חטיבה שניתן לכנותה בשם "שירי שירות" או "שירי תודעת-שירות": תודעת-שירות במובנה העמוק, האמריקני, המעלה לדרגת הוויה מתמדת וכוללת, אתית וקיומית, את המסחר. ואכן, בשירים אלה, מקבלי-שירות מכירים בעצמם כמקבלי-שירות, ובתוך כך מכירים בַשירות ובמשרת, וזאת מבלי לערער כלל על חוקי משחק-התפקידים של השוק.
דוגמא לכך היא שירו של נמרוד קמר העוסק בשירות שניתן לו בעסק לצילום מסמכים ("שירי אהבה דיגיטליים", 47/4): בחנות צילום מסמכים גלסי / כל העכברים דביקים / כל המקלדות טחובות / אבל יש להם אופיס 2007 // … / הבוס הוא סחבק / כל העובדות חייכניות / יש מיץ פטל ללקוחות / אוזני המן בפורים / … // בחנות צילום מסמכים גלסי / יש ערמות של כוסות חד פעמיות / אף אחת מהן היא לא כוס טיפ .

 החלוקה ברורה: המנהל סחבק, העובדות חייכניות ולקמר, כלקוח, מוצע מיץ פטל חינם. הקונקרטיות של הפרטים השונים בחנות והטון המשועשע, שמגובה באיזכור מיץ הפטל בעל הקונטציות הילדותיות-נוסטלגיות, אין בהם כדי לכסות על טפח מהותי שנחשף: העובד הוא העובד והמשורר הוא מקבל השירות, המתבונן הנצחי שבסוף התבוננותו ימלא טופס קצר בו ידרג מאחד עד חמש את איכות השירות לו זכה.
סרג' אברבוך (44/3) קובע בשירו כי הוא מעדיף לקבל שירות מידיו של נפתלי, על-פני הפקידים האחרים, ואף מכנה את העדפתו התלויה-בדבר בשם "אהבה": הפקיד האהוב עלי ביותר במחלקת בנקאות אישית בסניף כיכר המדינה של דיסקונט את טפחות / זה נפתלי. לפני הפסקת הצהריים שני פקידים קראו לו – נפתול! נפתול! ושאלו / אם הוא בא. / הוא בא.

כמו קרנצ'יות ה-תפוצ'יפס אצל פרידמן, גם שיר זה יכול לשמש, בקריינות הדובר ובליהוק נכון לתפקידי הפקידים, כתקציר למקטע נוסף בקמפיין הפרסומי "לוקחים אותך אישית" של בנק דיסקונט. ממש כמו קמר, גם כאן הדובר משבץ היטב את הפקיד ואת עצמו הנעלם-כביכול מן הטקסט משני עברי הדלפק.
אולם להבדיל מאלה, "חינניות" שירו של אברבוך מקורה בזיהוי סממנים אישיים בנפתלי, החורגים מהיותו נותן-השירות לדובר: כאָב המתמוגג למראה ילדים שמזמינים את בנו לשחק עמם, נפעם אברבוך לגלות כי הפקיד האהוב עליו מקובל גם בקרב הקולגות מסניף הבנק, וכי יש בפיהם שם-חיבה לנפתלי שלו. ההתנשאות המובנית של הדובר על פני הפקידים בשיר רק מאששת מערך כלכלי, חברתי ותרבותי בו הלקוח, ובמקרה זה המשורר, הוא "המלך". תבנית שירית זו, המדייקת בסימני-היכר אישיים (ונלעגים ע"פ רוב) בנותני-שירות היא מסימני-ההיכר של שירת 'מעין'. ניתן למצוא אותה, בין היתר, בשיריו הקצרים של יוני רז פורטוגלי: גרב שחורה / על רגליו של שומר מכונות הצילום, או: הוא לא עונה / הוא מפזם עם הצלצול – / הנהג ("בית אריאלה 1" ו"פלאפון", 145/3).
המעגל בשירים אלה, גם אם ביקורתי במרומז או במפורש במרכזו, נותר מעגל-חנק: הטקסט חונק את הפקידים, הנהגים, העובדות והשומרים ואלה נבלעים בו ונאלמים . בראי הצהרות העורכים, ה"חיים" חונקים את ה"שירה", ולו במובן זה שהשירה אינה מספקת לנו שום פתח-מילוט מיחסי הסחר שבין הדוברים לעושי דבריהם. המשוררים אף הם נאלמים, שכן אין בקונקרטי, בנמצא סביב, מרחב להתחשב ברצונות "השירה" ולהרחיב את הקיים. על הדברים להאמר באופן הפשוט ביותר: בישראל של שנות האלפיים, כל פעילות שאינה סחר היא בבחינת אסקיפיזם גמור – ועל אחת כמה וכמה עשיית שירים, יהיה טיבם אשר יהיה, או כינוסם בכתב-עת. זה מה שישנו סביב, אלה "החיים", "הדברים עצמם" ו"הרחובות" כולם. ערום ואלים צובא העם על המדפים, מבלי כל צורך בהגות ובאמנות, גם לא כעלה תאנה שיכסה על ההון.

*
דקדאנס שירי ?

במניפסט "לקראת שינוי הנוסח" מופיעים לא פחות משישה-עשר סינונימים ורמיזות לבורגנות הישראלית, המיוחסים למשוררי דור המדינה. להלן מבחר מייצג: "דקדאנס אכל בספרות העברית בכל פה", "התפרכסות גנדרנית", "נהנתני", "עוגות-קצפת", "האינטיליגנציה הישראלית שבחלקה ניתקה ריגשית מן הקרקע", "הצרכים הנרקיסיסטיים של בני המעמד הבינוני". כל אחד ואחד מאותם שישה-עשר ראוי שיבחן כאותיות קידוש לבנה באשר לשירה בארבעת גיליונות 'מעין'.
ניתוץ הכותל שבין "שירה" לבין "החיים" ומילוי "השירה" בתכנים קונקרטיים שמקורם ב"חיים" מחייב ומאפשר בחינה מעמיקה של אותו אורח-חיים הנשקף מהטקסטים. דווקא משום שמטרתם המוצהרת של העורכים מתגלמת באופן מלא במאות משירי כתב העת, ניתן לקבל באמצעותם מושג מהימן ולא מסונן על אודות "מה שישנו" במחוזותינו ובימינו.
למשל, הכנות הבוטה בשיר ההזייה של אבישי סיוון, 'פטריות' (105/2), מזמנת הצצה בדחף, אשר ייתכן ובטקסט אחר, "שירי" יותר, עלול היה לעבור סובלימציה או הרחבה. אך לא אצל סיוון ולא מעל דפי 'מעין', כאן הדחף מופיע ללא כחל וסרק: … / ליד המדרגות מצאתי את אחותך האשכנזייה שוכבת מדממת מאונס / הבאתי אותה למיטה שלי / למרות שרציתי – לא דפקתי אותה / השקתי אותה מי עדן .

 אין כאן עיצוב מחדש של הזייה או של דחף (והרי ישנם שירים אלימים מופלאים), שכן אין כאן "שירה" כלל, רק "חיים". שיר זה כמו חושף את הדחף האלים שלמראית-העין נבלם (למרות שרציתי – לא דפקתי אותה) ולמעשה נחגג סביב בראש חוצות, דחף שמצטרף אל מעגל נותני ומקבלי השירות, אל המין הטלוויזיוני ואל האהבה המוחלפת על נקלה בביסלי.
עורכי 'מעין' הצהירו לא פעם בראיונות על מחויבותם למחשבה הסוציאליסטית וההומניסטית, דוגמת האימרה שסיפק העורך-השותף רועי צ'יקי ארד כי "אנחנו בראש ובראשונה עיתון הומניסטי". פרסום שירו של אבישי סיוון, "פטריות", מעיד על עריכה שניתן לכנותה פלורליסטית, אך כזו שהיא רחוקה מרחק שמיים וארץ מהומניזם.
לא נותר אלא לתהות אודות היחס הסלחני והמבודח כלפי שירת 'מעין', לשאול כיצד לא דקרו טקסטים אלה את עינם וצבטו את ליבם של מבקרי הספרות ושל קהל הקוראים.

 אפשר שהשתלבותם של שירים אלימים וגסים בנוף המקומי היא כה טבעית עד שהם מוסווים בו כליל, ומתאים לצטט כאן את דברי השימפנזה לחסידה ב"הרחבת תחום המאבק" של מישל וולבק :

 "מכלל המערכות הכלכליות והחברתיות, הקפיטליזם הוא ללא עוררין המערכת הטבעית ביותר. די בעובדה זו כדי להצביע על כך שהוא אמור להיות הגרוע מכולם."


ראו גם

אתר כתב העת "מעין "

עוד אתר של מעין

מעין בויקיפדיה

מעין גיליון 2

 

רועי צ'קי ארד העורך של מעין

יהושע סימון עורך של מעין

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יחזקאל  ביום ספטמבר 12, 2008 בשעה 10:37 pm

    "אין כאן עיצוב מחדש של הזייה או של דחף… לא נותר אלא לתהות אודות היחס הסלחני והמבודח כלפי שירת 'מעין', לשאול כיצד לא דקרו טקסטים אלה את עינם וצבטו את ליבם של מבקרי הספרות ושל קהל הקוראים." (עודד כרמלי על 'מעין', אוגוסט 2008)

    "שיר הדגל של 'מעין'… השיר חזק… יש כאן דה-טריטוריאליזציה…" (עודד כרמלי על סופר-פארם מאת "צאלה כץ", אוגוסט 2007)

  • מינה  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 1:23 am

    כרמלי לא קריא. הוא לא יודע לנסח משפט אחד בהיר. הבן שלי לומד עכשיו קורס נהדר לקראת מבחני המיון לחטיבה. אני ממליצה לכרמלי להירשם אליו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 6:59 am

    בזמן האחרון לא מעטים אלה הבוחרים להתכנות מטעם עצמם בשם יחזקאל
    המגיב הראשון שאץ לתלות את תגובתו למעלה אינו אחד מהנקראים באמת יחזקאל מהמוכריםבציבור בעשור החולף.ללא כל קשר לנושא הכתבהאני שואל את עצמי מה דוחף אנשים רבים להיקרא כביכול דוקא בשם זה

  • גלובס  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 10:46 am

    וצריך רק להזכיר את מילת הקסם "גלובס" בהקשר הזה.

    גם ההשוואה לשבתאי מחכימה ומעניינת.

    רק חבל שכרמלי לא טרח לכתוב מה הוא *מציע* (וזאת גם הבעיה בכתם שבעריכתו!)

  • SOR HABAR  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 11:34 am

    ילדים בגיל ההתבגרות יודעים שהדור של ההורים שלהם בעט כי ככה זה בגיל ההתבגרות, צריך לבעוט. אז גם צ'יקי בועט ועוד שניים מחבריו הטובים. אבל לפעמים הבעיטות לא מעידות על חידוש כלשהו אלא על התיישנות מביכה, חוסר באמירה משמעותית, ועילגות פתטית. הילד הרע והזייפן עוד לא הפנים שהוא לא משורר ובחיים גם לא יהיה

  • אלי  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 12:40 pm

    ועכשיו גם המעריצות של יחזקאל נפשי יתחילו לכתוב טוקבקים שהוא הכי גדול. בחייכם, חברה, לא רמה.

  • דורון  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 1:17 pm

    לא הצלחתי לגלות מיהו ברוך חפץ. אהל הכי נשמע לי שברוך חפץ הוא פסח מילין. בסך הכל, גבריאל מוקד מעריץ את פסח מילין.

  • צרכן שירה  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 3:08 pm

    כל השאר פוליטיקה ומשחקי כוח. ואת המשוררים בפרוטה לא יקראו אפילוכשינתנו תריסר בחינם.

  • חגית  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 3:28 pm

    חוץ מיחזקאל נפשי אף משורר לא נקרה היום

  • נטלי גוטמן  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 4:06 pm

    ממבטי הנשית, צודק המרגיש קורא שירה מבוזבז, אף מרומה מכל הבחינות, כאדם שמאולץ להסתפק בבחירות קלות של עורכי כתבי עת למענו. הרי, הגסות "…בנוף המקומי היא כה טבעית עד שהם מוסווים בו כליל…", כלשונו המסכמת של עודד כרמלי.

    האם זה מעיד על שפת הקורא ועל אורח חייו שבמגמה לשפל?
    לדעתי, זו רק חוסר אומץ של מחזיקי בהגה, שלא כמו דמויות מהפכניות מעין קופרניקאיות, מעדיפות להיסחף עם נחל ירקון, בלי להוציא ראש מהזוהמה, כדי לנשום מישראליות הומנית וצעירה יותר מיום ליום .

    וכדי להבהיר למי שלא השתכנע ,עדיין, מהמבט הנשי שלי המתיימר לקבוע סגנון חשיבה, כביכול, מידע חיוני ביותר על כך מאלפרד היצ'קוק (במאי המקובל על רבים כאמן ששמו נרשם באותיות גדולות יותר מאשר שמות כוכביו, צופי סרטיו באו לראות את השחקנים, אלא את עבודת העריכה המהפכנית של היצ'קוק), כך הוא כתב:

    "הנשים יכולות לשאת גסות על מסך הקולנוע, אך לא כאשר היא מוצגת בבת-מינן, זה טבען, ותבורכנה עליו שאין הן יכולות שלא לחשוב כי הצגת-דברים כזאת משפילה את כלל הנשים"
    movie makers on movie making )
    עם עובד, ת"א,1985,)

    לכן, הכתיבה האלימה היא רק חומר גלם שצץ לאור היום,- העורכים הם אלה שרואים את התמונה המלאה אך בוחרים בקפה של אתמול, המעונינים רק בכותרות, בצדדים הנוחים להם, הם המובילים והאשמים בהפצת בורות וטעם לא טבעי, אין בכך כל קשר לעם העזוב לנפשו, שמנסה ליישם ליברליות כעולה לו, כיוצא לו, כפי שלומד מרוב כתבי עת ומעיתונים נטולי מוסף תרבות …

  • לא יחזקאל  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 4:55 pm

    פנחס שדה

  • רון  ביום ספטמבר 13, 2008 בשעה 9:01 pm

    כתב העת "מעיין" עם השם הדמה פיוטי – ההפך מהתמימות- מאדיר רק את עורכיו ולא את כותביו הצעירים, ואם לשם כך קם כתב עת כזה, שכרו יוצא בהפסדו, פסאודו שירניות לא מבטאת כלום חוץ משני עורכים זחוחים, שמרנים שלא אומרים דבר
    כתיבה בגובה עשב עוד לא זיכתה אף אחד .

  • פנינה  ביום ספטמבר 14, 2008 בשעה 10:48 pm

    אתה משורר מצויין. המשך בדרכך ותגיע רחוק מאוד!
    אי אפשר לדבר על שירה בלי להזכיר את השם שלך.

  • גיורא לשם  ביום ספטמבר 17, 2008 בשעה 7:52 pm

    כבר הערתי די בהרחבה על מאמרו של שבתאי לפני 18 שנה

  • ליאור  ביום ספטמבר 17, 2008 בשעה 10:28 pm

    אתמול קראתי ספר על התפתחות השירה בתרבות המערבית. השם של גיורא לשם הוזכר שם רק פעמיים. איך שוכחים את ההישגים האדירים שלו?

  • יצחק  ביום אוקטובר 12, 2008 בשעה 6:32 pm

    לא בכדי הגרב משנה את מינו אצל יוני רז פורטוגלי וארד, יש פרדס נטול "פ" כאן.

  • האמת העצובה....  ביום אוקטובר 12, 2008 בשעה 10:44 pm

    בושה לשפה העברית!

    לכו תלמדו תחילה עברית מינימלית כהלכה!

    משורר אחד מעז לחתום את שמו לאחר שכתב בשירו "גרב שחורה" במקום "גרב שחור". פככככך, לכל קורא עברית זה צורם כאילו היה כותב "שולחן קטנה" במקום "שולחן קטן".

    אם לא די בעלגות היסודית הזו – אז בא חוכמולוג נוסף, "משורר" ו/או "סופר" נדמה לו בטעות שהוא, צ'יקי-שמיקי… וגם הוא חוזר, כמו העילג המקורי, פככך, לא סתם חוזר – אלא חוזר, מכפיל ומשלש ומנציח את העברית העילגת הזו בראש חוצות, כשגם הוא לא מתבייש כלל לחתום את שמו ליד העילגות המביכה הזו שלו. ולא: הוא לא יוכל לטעון שזו טעות מקלדת אקראית. זו עילגות מלידה המבזה את השפה ואת השירה, משום שהגרב הנקבית השגוייה מופיעה גם ב"ביקורת" שלו שלוש או ארבע פעמים נוספות. לראות ולא להאמין.

    אוי לשפה אשר אלה מחנטרשיה!

    לכו, חנטרישניקים, ללמוד עברית תחילה.

  • האמת העצובה....  ביום אוקטובר 12, 2008 בשעה 10:44 pm

    בושה לשפה העברית!

    לכו תלמדו תחילה עברית מינימלית כהלכה!

    משורר אחד מעז לחתום את שמו לאחר שכתב בשירו "גרב שחורה" במקום "גרב שחור". פככככך, לכל קורא עברית זה צורם כאילו היה כותב "שולחן קטנה" במקום "שולחן קטן".

    אם לא די בעלגות היסודית הזו – אז בא חוכמולוג נוסף, "משורר" ו/או "סופר" נדמה לו בטעות שהוא, צ'יקי-שמיקי… וגם הוא חוזר, כמו העילג המקורי, פככך, לא סתם חוזר – אלא חוזר, מכפיל ומשלש ומנציח את העברית העילגת הזו בראש חוצות, כשגם הוא לא מתבייש כלל לחתום את שמו ליד העילגות המביכה הזו שלו. ולא: הוא לא יוכל לטעון שזו טעות מקלדת אקראית. זו עילגות מלידה המבזה את השפה ואת השירה, משום שהגרב הנקבית השגוייה מופיעה גם ב"ביקורת" שלו שלוש או ארבע פעמים נוספות. לראות ולא להאמין.

    אוי לשפה אשר אלה מחנטרשיה!

    לכו, חנטרישניקים, ללמוד עברית תחילה.

  • ערן הדס  ביום נובמבר 30, 2008 בשעה 2:09 pm

    בפוסט הזה שלך
    שיש אליו קישור מוויקיפדיה, יש שגיאה.
    אתה מקשר את המשוררת יעל פרידמן לערך של יעל פרידמן בבמה חדשה.
    אבל אלו שתי יעל פרידמן שונות.
    היעל שאליה יש לקשר מחזיקה בלוג בבלוגלי
    http://yael1411.blogli.co.il/
    ואין לה דף בבמה חדשה.

  • מספר 666  ביום נובמבר 30, 2008 בשעה 2:11 pm

    מאחר ששתי היעל פרידמן השונות אינן מוכרות לי אני מקווה שדבריך נאמנים ואינך מתבלבל גם אתה בין המשוררת יעל פרידמן האחת לשנייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: