היהודי מוונציה :התשובות היהודיות לשילוק ולסוחר מונציה של שיקספיר

הופיע בגיליון מספר 1 גיליון שיקספיר של כתב העת "אורות"

 

בימים אלו יצא הגיליון השני של כתב העת "אורות " המוקדש להומרוס .
בגיליון הראשון של כתב עת זה שהוקדש לשיקספיר הופיעה גרסה שונה של מאמר זה שאתם עומדים לקרוא עכשיו על היצירה האנטישמית המפורסמת ביותר של כל הזמנים לצד "הברית החדשה " והפרוטוקולים של זקני ציון " ו"המיין קאמפף" של אדולף היטלר.ואולי זוהי יצירה פילו שמית דווקא  ?על כך יש ויכוח גדול מאוד.מה שברור הוא "הסוחר מונציה" אינו סתם עוד מחזה בריטי  רגיל מהמאה ה-16. זוהי ככל הנראה היצירה המפורסמת ביותר שחוברה בידי יוצר "גוי " , המחזאי הגדול של כל הזמנים, שבמרכזה דמות יהודית. והדמות היהודית הזאת היא (ככל הנראה) נבל, שהמחזה עוסק בהבסתו בידי הגיבורים הטובים, היפים והאמיצים, נוצרים ונוצריות מהעיר ונציה.
ולאורך השנים יוצרים יהודים ואחרים ניסו ליצור גרסאות משלהם לדמותו של גיבור המחזה שילוק ולהציג את הצד שלו בסיפור. ששיקספיר עצמו נמנע מלהציג

 

ציור מאת ג'ון גילברט למהדורת "סיפורי שיקספיר " מאת לאמב בתרגום אהרון אמיר.

שיילוק

לפני זמן מה הופעתי בפיילוט של תוכנית הטלוויזיה "צולם ביום חול" בהנחיית שהרה בלאו והתבקשתי לדון בשאלה האם הסרט "הסוחר מונציה" בכיכובו של אל פאצ'ינו הוא גזעני ואנטישמי. חיוויתי את דעתי שאכן הגירסה המקורית של המחזה שעליו התבסס הסרט  היתה אנטישמית, אך לא כך בגירסה הקולנועית של אל פאצ'ינו.


בסופו של דבר לא הוקרן הפיילוט ותשובתי לא הושמעה. לכאורה הדיון על שקספיר היה בזבוז קולוסאלי של זמן שיכול היה להיות מנוצל לדברים חשובים יותר.


אבל כנראה ששום עיסוק אינטלקטואלי לא מתבזבז באמת ..לפני כמה חודשים פנתה אלי דינה שטנר והודיעה לי שהיא ושותף  מתכננים פרויקט מיוחד במינו  ""אורות הכרך " זה יהיה   פרוייקט ספרותי  מסוג שונה שבו בכל גיליון יעסקו יוצרים ישראלים צעירים מסוגים שונים באחד מספרי המופת הקלאסיים ומזוויות שונות .וזאת על מנת לקרב את היוצרים האלו אל הקהל הצעיר שבדרך כלל אין לו הזדמנות להתמודד עם יוצרים אלו .
הגיליון הראשון יעסוק במחזאי המפורסם מכולם שקספיר. האם אהיה מוכן לתרום לו משהו ?

היה לי מה לתרום שכן השאלה שהועלתה בתוכנית נשארה בתוקף  כיום בדיוק כפי שהייתה במאות השנים האחרונות.

המחזה

"הסוחר מונציה" אינו סתם עוד מחזה בריטי מהמאה ה-16. זוהי ככל הנראה היצירה המפורסמת ביותר שחוברה בידי יוצר "גוי " , ויליאם שיקספיר המחזאי הגדול של כל הזמנים, שבמרכזה דמות יהודית. והדמות היהודית הזאת היא (ככל הנראה) נבל, שהמחזה עוסק בהבסתו בידי הגיבורים הטובים, היפים והאמיצים, נוצרים ונוצריות מהעיר ונציה.
המחזה משויך לקומדיות של שקספיר, אם כי הצופה בו היום לא ימצא בו מן הסתם הרבה דברים מצחיקים או קומיים.

עלילת המחזה היא כדלקמן : שיילוק היהודי הוא מלווה בריבית בעיר ונציה.הוא מאפשר לגיבור הטוב בסניו ללוות ממנו כסף על מנת שיוכל לחזר אחר פורשיה החכמה והיפה. אולם אחר כך הוא מאיים על אנטוניו, ידידו הטוב של בסניו, שכלפיו הוא חש רגשות נקם, שכן אנטוניו מתייחס אליו בעוינות וזלזול. שיילוק דורש מאנטוניו שיחתוך מגופו ליטרת בשר אם לא יוכל להחזיר את חובו ודומה שהוא עומד להגשים זאת.

אלא שאז פורשיה, במסווה של משפטן צעיר, חושפת חוק בלתי ידוע עד כה לצופים ולדמויות, שמונע משיילוק לבצע את זממו וכופה עליו להתנצר. סוף טוב הכל טוב, חוץ מאשר לשיילוק שזוכה לבוז הדמויות והקהל ונסוג מהבמה בזוי וכואב. כאבו גובר עוד יותר כשמתברר לו שביתו ג'סיקה גנבה את כספו, התנצרה ונישאה ליריבו.
אך בכל זאת, שקספיר מונע משיילוק מלהפוך לנבל בזוי לחלוטין כאשר הוא מאפשר לו להשמיע מונולוג מפורסם, מהידועים ביותר ביצירתו, שבו הוא תוקף את היחס הגזעני כלפיו, ובכך הופך את המחזה לאמביוולנטי למדי, שכן ניתן לפרשו בצורות שונות ומנוגדות לחלוטין..  

"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"

(הסוחר מוונציה, מערכה שלישית תמונה ראשונה, תרגום אברהם עוז,  1972 .

מקור יהודי ?

האם הושפע שקספיר ממחזות יהודיים?
דומה שהתיאוריה המקובלת היא ששקספיר היה אנטישמי,כמקובל בזמנו וזאת אם כי   מעולם לא פגש יהודים.

 

מקובל להניח שהוא יצר את "הסוחר מונציה" בעקבות מחזה אנטישמי (הרבה יותר) של ידידו המחזאי כריסטופר מארלו, בשם "היהודי ממלטה". מחזה זה קיבל השראה גם מפרשיה מפורסמת ובה הגיע הרופא המומר רודריגו לופז מספרד לאנגליה והואשם בקשר להרעיל את המלכה אליזבת. הרופא נמצא אשם בדין והוצא להורג ב-1594. ככל הנראה גרמו המשפט והאשמתו של לופז כיהודי מתחזה לפרץ אנטישמיות בארץ שבה לא היו יהודים מזה מאות שנים, וכך נוצר העניין הציבורי שהביא לכתיבת "הסוחר מונציה".
אבל חוקרים רבים טענו ששקספיר דווקא הכיר יהודים ושהשפעתם עליו ניכרת ב"סוחר מונציה". כך למשל חקר ההיסטוריון בצלאל רות את הדמיון בין מונולוגים במחזה "כטוב בעיניכם" לבין דיאלוגים של המחזאי היהודי האיטלקי יהודה סומו, בן תקופת הרנסאנס.

רות קבע כי שקספיר הצעיר היה עשוי להיפגש עם סומו כשסייר עם להקת שחקנים אנגלים באיטליה בתחילת שנות התשעים של המאה השש עשרה. ואם כך היה, הכיר שקספיר אישית יהודי בן איטליה.
החוקר שלמה יהודה שנפלד, שלמד אצל פרויד בווינה, הציע שמקור הסיפור "הסוחר מונציה" הוא דווקא במחזה עברי מאיטליה מתקופתו של יהודה סומו, שעסק בשאול ודוד. לדעתו המחזה העברי שימש כמקור למחזה אנגלי אבוד בשם "היהודי", שהוצג בלונדון ב-1579 וזה בתורו שימש כנראה כמקור לכתיבת "הסוחר מונציה". למרבית הצער לא הצליח שנפלד להשלים את מחקרו המעניין, והוא נפטר לאחר שפורסם מאמרו היחיד בנושא ב-1951 בכתב העת "אורלוגין".

 

הסוחר מונציה ,בתרגומו לילדים של אהרון בר.

החוקר והפיזמונאי והביבליוגרף של שיקספיר בעברית דן אלמגור המשיך את הדיון בנושא זה והראה שיש דמיון בין נושא המחזה ועיסוקו בנושאים משפטיים לבין המחזה היחיד שנשמר בידינו מאת יהודה סומו – "צחות בדיחותא דקידושין". מחזהו של סומו מציג רב מושחת (ומולו רב ישר דרך) והוא מגיע לשיאו במשפט, בדומה ל"הסוחר מונציה". אלמגור מסיק שאם עמד מחזה יהודי עברי כלשהו לפני שקספיר, הרי הסבירות הגבוהה ביותר היא שזהו אחד ממחזותיו האבודים של סומו, שהיה המחזאי היהודי העברי החשוב של התקופה.

בסופו של דבר, קשה לענות על שאלת האנטישמיות וההתבססות על מחזות יהודים. אלו הן ספקולציות שאין עליהן הוכחה ישירה, בדומה לתיאוריות רבות אחרות על חיי שקספיר.

היהודים עונים לשיקספיר


ההצלחה הגדולה של שקספיר ושל "הסוחר מונציה" גרמה לכך ששיילוק הפך לאורך השנים לסטריאוטיפ של היהודי הנבל. סטריאוטיפ שיהודים התמודדו עימו שוב ושוב.

היה זה המחזה של שקספיר שזכה לדיון הרב ביותר בעולם היהודי והעברי, מסיבות מובנות. החל מהמאה ה-19 מצאו את עצמם יהודים שהעריצו את שקספיר נאלצים להתמודד עם שיילוק
אין עוד מחזה של שקספיר שזכה לשפעה כזו של דיונים ומאמרים בעברית וכמעט כולם עוסקים בשאלת האנטישמיות או אי האנטישמיות של המחזה. דן אלמגור ספר כ-50 כאלו.

 מאז הספירה שלו המספר רק גדל בהרבה ,בכמה עשרות לפחות.
התשובות היהודיות לשקספיר ולשיילוק לבשו צורות שונות שהציעו לו גרסאות אלטרנטיביות, שבהן הסבירו את סיפור העלילה ואת דמותו של שיילוק בצורה שונה מזו של שיקספיר.

שיילוק ובתו .ציור מאת מוריץ גוטליב.

וכך הצייר היהודי המפורסם מוריץ גוטליב לקח לו לחומר ציורו הראשון מחיי היהודים את תמונת שיילוק וג'סיקה בתו. שיילוק הוצג בתמונה זקן בא בימים ולבוש כערבי, מחבק את בתו היחידה בעזבו אותה. עיניו מלאות דאגה לא רק לכספו, אלא גם לבתו.:. הציור הזה מצא חן בעיני המבקרים,. אבל היה מבקר אחד שהתלונן על כך שידי ג'סיקה ארוכות מדי, גוטליב הסביר : "לולא כן לא גנבה את אוצר אביה".
משורר יהודי פולני בשם מאיר כתב פואמה גרמנית בשם "דון יצחק שיילוק "שיר סיפור חזיון היסטורי אשר ענה ל"כחשו של שקספיר " .

שילוק מתורגם

לעברית תורגם המחזה מספר מצומצם למדי של פעמים .

 משפט מתוך המערכה החמישית של המחזה "שם במרום בסתר עבים כלבנת ספיר יזהירו הכוכבים " תורגם לראשונה במאמר מדעי של א.ש. ראקובסקי בשם "נבלי שמים " מאמר על גרמי השמים שהופיע במגזין "הצפירה".

הסופר (מחבר שיחות מני קדם ") זאב יעבץ תרגם לראשונה במסגרת מאמר מתורגם של המשורר היינריך היינה על הסוחר מוונציה ב"הארץ" חוברת שאותה הוציא לאור ב1891 בירושלים מערכה שלמה מתוך הסוחר מוונציה "בסגנון מקראי קצר ומתומצת שבו באות שלוש ארבע מילים מוטעמות בלבד בכל שורה .
המונולוג המפורסם של שילוק "יהודי הינני…" הקטע המצוטט ביותר מהמחזה ואולי משיקספיר בכלל מופיע לראשונה בעברית במאמר של וינץ בשנת תר"ס ושורותיו הראשונות ברשימת ביקורת של ברנר בשנת תרע"ג .
ולבסוף בתרגום המלא הראשון של המחזה של ש. הלקין יצא לאור בשנת 1929.

תרגום מלא שני נעשה בידי אברהם עוז עבור  תיאטרון הקאמרי ,תרגום מלא שיצא גם כספר . עוז חיבר ספר שלם על המחזה  בשם שטר החידה: עיונים ב"סוחר מוונציה" ת"א: , 1990

 מאז הועלה "הסוחר מונציה " עוד כמה פעמים על הבמה בעברית.

ומטבע הדברים ההצגה של המחזה האנטישמי המפורסם מכולם לא עברה תמיד "בשקט". .

המשפט נגד ויליאם שקספיר

"הסוחר מונציה"  הוצג לראשונה בארץ ישראל בשפה העברית בידי בני עמו של שיילוק על בימת תיאטרון הבימה ב-1936. המחזה הוצג בתרגום של שמעון הלקין מ-1929.
המחזה עורר סערה שהיתה אולי חסרת תקדים בתולדות התיאטרון העברי בארץ ישראל עד אז. עוד לפני הצגת הבכורה, כשהודיעה "הבימה" על כוונתה להעלות את הסוחר מונציה בתל אביב, בקעו קולות נרגשים נגד הצגתו. העיתונות הייתה כמעט כולה נגד הרעיון. המחזה לא יכול היה שלא להיתפס בהקשר לגלי האנטישמיות שגאו אז באירופה ובגרמניה הנאצית, מולדתו של הבמאי ליאופולד יסנר. שיילוק היהודי, המנודה והמושפל בארצו האירופית, נראה רלבנטי ועכשווי יותר מאי פעם.
בעקבות ההצגה נערך ב-23 ביוני 1936 משפט ספרותי ציבורי מעניין, שבו "הנאשם" היה לא אחר מאשר ויליאם שקספיר, והאשמה היתה הדרך שבה הציג את שיילוק. שקספיר הואשם על ידי התביעה ב"כתיבת מחזה שבו שילב עניין אנטי יהודי, מבלי שהיה בקיא בבעיה זו במידה מספקת כדי לטפל בה, באופן שניתנה לנו דמות דמיונית בלתי אפשרית, בהארה אנטישמית חריפה, ואם לא במזיד הרי בשוגג".
התובע, ישעיהו קלנוב, המשיך והאשים את תיאטרון הבימה על ש"העלתה על קרשי במותינו מחזה זה שאין לו צידוק וכפה כביכול על היהדות תפקיד של המצטדק בעניין זה שהוא בדותה מלכתחילה". הוא האשים גם את הבמאי יסנר על ש"נתן את האינטרפרטציה לדמותו של שיילוק, שאינה מתאימה למציאות ולא השיגה את מטרתה, ומתוך כך השיגה את היפוכה". 
המשפט היה יוזמה יחצנית מוצלחת  של התיאטרון עצמו – של "חוג הבימה" בראשות אישים כמו מרגוט קלאוזנר, שהבינו שיהיה זה פרסום טוב לתיאטרון ולהצגה.

במשפט נטלו חלק סופרים ידועים של התקופה: שאול טשרניחובסקי שימש כאחד השופטים ביחד עם המבקר פישל לחובר. יעקב פיכמן ואשר ברש שימשו כנשיאי בית המשפט. המבקר קלנוב, שביקר חמורות את ההצגה ב"הארץ", היה התובע, וגד הר מלכין היה הסנגור.
כעד התביעה הופיע אברהם קריב, שהאשים את שיילוק על שהוא מופיע כגיבור של נקמה – רגש פרימיטיבי סדיסטי – וקבע שדמות כזאת אינה מייצגת כלל את העולם היהודי האמיתי. כמו כן הופיע כעד התביעה המשורר הקומוניסט אלכסנדר פן, אשר התלונן על שמביאים דמות כזאת של יהודי נושך נשך כגיבור מחזה בארץ ישראל העובדת. לעומתו, עד הסנגוריה, המשפטן ד"ר אפשטיין הלוי, העלה על נס את שיילוק של יסנר ש"עומד בראש מורם וקולו כמו רעם וכולם עומדים למות תחת היפנוזה פתאומית". עד סנגוריה אחר, הסופר והמשפטן סמי גרונימן, הדגיש את הפן הטראגי בדמות שיילוק.

שיילוק ציור מהמאה  ה-19
שמעון הלקין, המתרגם, שימש כמומחה בית המשפט והגן בין השאר על שקספיר מהאשמה (מבוססת למדי מבחינה היסטורית) שהוא עצמו היה מלווה בריבית. הלקין הסביר שגם אם הלווה שקספיר כספים, הרי אין הוכחה לכך שהפקיע שערי ריבית כפי שהואשם.
במאי ההצגה, לאופולד יסנר, שהיה אחד הבמאים הידועים של התקופה והגיע לארץ במיוחד כדי לביים את ההצגה, הגן על שקספיר בטענה שלא היו לו כל כוונות אנטישמיות בכתיבת המחזה. יסנר הסביר שלא שיילוק הוא האיש הרע במחזה אלא אויביו, שאינם אלא חבורת הרפתקנים , נוכלים, גנבים וסחטנים.
פסק הדין במשפט קבע כי :"אין להאשים את הדרמטורג הגאון ויליאם שקספיר בקלות ראש, בשלבו את הטיפוס של שיילוק בקומדיה הסוחר מונציה. להיפך – על ידי שילוב הדמות הדמונית והטרגית, הפך שקספיר את הקומדיה הקלה למחזה בעל ערך אנושי והיסטורי עמוק. על כן אין להאשים את התיאטרון העברי "הבימה" שהעלה על במותינו את המחזה הזה. יש לראות בבחירה זו עוז רוח מצד "הבימה", שלא היססה להציג מחזה שעם כל רום ערכו האמנותי כרוכות בו סכנות בשביל במה עברית לאומית."

אי לזאת החליט בית הדין פה אחד לדחות את טענות הקטגוריה ולזכות את הנאשמים.
שיילוק ושקספיר זוכו בדין.
ההצגה כפי שהוצגה ב"הבימה" הייתה כמובן רחוקה מאוד מלהיות אנטישמית. שיילוק הוצג כיהודי גאה, הגיבור האמיתי של ההצגה, קורבן טרגי של החברה האנטישמית, דובר גא וזועם של העם היהודי שהכל חטאו לו, המשפיל במבטי בוז את אויביו השפלים.

את שילוק  גילמו  שני שחקנים שונים אהרון מסקין ושמעון פינקל .כל אחד מהם הציג את שילוק בצורה שונה אך סימפטית ביותר .מסקין היציג את שילוק כאדם גאה וזועם הנושא את יהדותו ברמה .ופינקל היציג אותו כאינטלקטואל אירוני חדור מרירות לעומת הנחותים ממנו שסביבו .שניהם ביחד גילמו את שילוק  כיהודי גאה הבז  ליריביו ומראה זאת בכל תנועה שלו.

אולי גם בגלל השערורייה הציבורית המבויימת והמיוחצנת היטב  ההצגה זכתה להצלחה גדולה יחסית ורצה 47 הצגות מספר מכובד באותם הימים .

 
 

 

ההצגה הועלתה שוב ב1959 ושוב בתרגומו של הלקין  בידי "הבימה"  בבימויו של הבמאי האירי טיירון גאטרי . היה זה 11 שנים לאחר קום המדינה והאנטישמיות שהייתה כה חזקה בתקופה שבה הוצג המחזה לראשונה ב1936 נראה היה שפחתה בהרבה..

שוב הופיעו אהרון מסקין ושמעון פינקל לחילופין בתפקיד שילוק . אך הפעם הופיעו בבגדים מודרניים לא של תקופת הרנסאנס כמו במקור כאילו העלילה מתרחשת בזמננו.

דומה היה ששיילוק שוב לא יעורר את הרגשות הקיצוניים שעורר 23 שנים קודם לכן. 

 אך הפולמוס שוב התעורר במלוא הלהט.

   הפעם ההצגה  זכתה לתגובות קיצוניות בעיקר בעיתונים לקוראי יידיש ופולנית שקוראיהם היגיעו מארצות שבהם סבלו מרדיפות אנטישמיות,

הישראלי הממוצע לא התעניין במיוחד בשילוק ובעיותיו שנראו כעת כרחוקות ממנו מאוד.

הפעם ההצגה עלתה רק 36 הצגות .הצלחה קטנה בהרבה מההצגה הקודמת מה עוד שמספר הצופים בתיאטרון גדל  בהרבה.

דומה שיילוק שוב לא עורר עניין כה רב. והיו שייחסו את הכישלון  לשימוש בתרגום מיושן ששוב לא התאים לצרכי התקופה.

Shylock After the Trial by John Gilbert (late 19th century)

שיילוק אחרי המשפט .ציור מאת ג'ון גילברט.

  

  

שילוק חזר אל הבמה העברית והפעם בתיאטרון הקאמרי ב1972 עם תרגום מודרני  של אברהם עוז בבימוי יוסי יזרעאלי  הבמאי הישראלי הראשון שביים את ההצגה .

הבמאי הצבר שוב לא חש עצמו כמי שמחויב לפחדי העבר מהאנטישמיות והראה שאין לו שום בעיה להציג את שילוק כדמות שלילית מעיקרה. הפרשנות שלו  כתוצאה הייתה שונה מאוד מבעבר.

 הפעם הוצג  שיילוק  ( בגילומו של אבנר חזקיהו)  כדמות גרוטסקית בצורה קיצונית  לבושה שחורים מול בני ונציה צחורים ובלונדיניים . ההנחה הייתה שכעת ההקהל הבטוח בעצמו לא יתייחס לשיילוק כסמל ליהודים  באשר הם . ואם נרצה הייתה כאן ביקורת מוסווה של הבמאי הצבר על היהודים הגלותיים שהושחתו בגולה .

הביקורת התלוננו שהבמאי הדגיש בדמות רק את השלילי והמגוחך ולמעשה נתן הצגה אנטישמית .אבל אולי גם ההצגה הראתה שכעת כשישראל חשה בשיא כוחה שוב לא היסס התיאטרון הישראלי לפגוע בשילוק שנראה כעת כמייצג יצרים אפלים ביהדות.

ההצגה בכל אופן הייתה כישלון והורדה מהר.

הקהל העברי לא היה מוכן לשיילוק כזה.

 

  תרגומו של עוז  הוצג שוב  בקאמרי ב-1980   הפעם בבימויו של בארי קייל שוב עם אבנר חזקיהו כשיילוק.אותו רגום אותו שחקן ואותו התיאטרון .אלא שהפעם כבר היו זהירים יותר והקפידו למשל להשמיט את טקס המרתו של שילוק לנצרות שהוצג בגירסה הקודמת . אולי משום שבתקופה זאת שוב כבר לא הייתה החברה הישראלית הסובבת   כה בטוחה  בעצמה.  וכעת היו ישראלים רבים  בשלב של חיפוש שורשים יהודיים,חיפושים שרק התעצמו עשרות מונים מאז. שיילוק הגרוטסקי של שנות  השבעים שוב לא התאים לשנות השמונים.

הקאמרי חזר לשילוק שוב ב1994 בבימוי של עמרי ניצן והפעם עם יוסי גרבר בתפקיד.  בשנת  1996  הוצגה בפסטיבל ישראל   גרסה נוספת של המחזה, שהועלתה בגרמנית בתיאטרון של   ויימאר , בבימויו של חנן שניר.

 

 ב-2007 המחזה הוצג בבית צבי בבימוי אתי רזניק . ומן הסתם יהיו עוד הצגות נוספות רבות של המחזה בשפה העברית בעתיד.

 

הסוחר מונציה -הגירסה לילדים

 
כן תורגמו לעברית כמה פעמים  העיבוד לילדים של המחזה של האח והאחות צ'ראלס ומרי לאמב מבסגרת סיפורי שקספיר לילדים שלהם .גרסה זאת שלהם תורגמה  ארבע  פעמים לעברית .

 אבל יש הבדלים מעניינים בגרסאות השונות של העיבוד לילדים של "הסוחר מונציה"


"המתרגם המקורי אהרון אמיר תירגם את הסיפור כפי שהוא תרגום מלא ומדוייק .

לו ככל הנראה לא היו שום בעיות עם האלמנטים השליליים בדמותו של היהודי הגלותי שילוק ( המדובר היה נזכור ב"כנעני " שקרא לפירוד מוחלט מיהודי הגולה ותרבותם ). בראיון עם אמיר לפני מותו בנושא אמר אמיר שמבחינתו היה זה כמו כל תרגום אחר. אני בכל אופן תמה עם אמיר "הכנעני " האדוק בדעותיו שהתייחס בזילזול ובסלידה לתרבות היהודית "הגלותית" וליהודי  הגלותי "הפרזיטי ". הרגיש הזדהות כל שהיא עם התיאור השלילי של שיילוק היהודי הגלותי שאמיר רצה ליצור במדינת ישראל את ההפך הגמור ממנו. אם נרצה גרסת אהרון  אמיר הייתה מעין מודל לגירסה התיאטראלית  שנים לאחר מכן של יוסי יזרעאלי.

שילוק והאצילים .ציור מאת ג'ון גילברט.מהדורת סיפורי שיקספיר לילדים .תירגם אהרון אמיר.

לעומת אמיר בתרגומים החדשים יותר של סיפורי למב  כמו זה של אהרון בר מצאו המתרגמים למקום לשים הערות מתנצלות שבהן הבהירו שמצאו לנכון לערוך ולקצר אלמנטים אנטישמיים מידי לעניו דעתם בסיפור של שיקספיר –למב.היחס ליהודי הגלותי שיילוק ,השתנה כמסתבר לאורך השנים .  

ובנתיים נכתבו עוד כמה תשובות יהודיות לשילוק.  

שיילוק הציוני

שילוק ואנטוניו .ציור של יוסי שטרן להדורת סיפורי שקספיר בתרגומו של רפפורט.

 התשובה הראשונה בעברית לשיילוק ולשקספיר הופיעה בהוצאת הספרים אמנות ב-1933.
היה זה ספרו של הסופר היהודי האמריקני לודויג לואיסון, "ימי שיילוק האחרונים" (הוצאת אמנות, 1933), שהופיע בשני כרכים בתרגום ראובן אבינועם–גרוסמן.
הגיבור היה כמובן שיילוק, אלא שלואיסון העדיף שלא לתאר מחדש את עלילת המחזה של שקספיר ולא התמודד למעשה עם סיפור הנקמה הבעייתי של שיילוק. הוא מתחיל את העלילה מיד לאחר סיום עלילת המחזה, ומתאר מה קרה לאחר מכן, תוך שהוא משלב דמויות היסטוריות ידועות באירועים. שיילוק, שמוצג כמעריץ של משיח השקר שלמה מולכו, הופך להיות סוכנו של דון יוסף הנשיא, החולם להקים מדינה יהודית. הוא מגיע לארץ ישראל, לצפת של האר"י, ובסופו של דבר חוזרת בתו בתשובה. לאחר שבעלה הנוצרי הבוגדני נוטש אותה חוזרת הבת אל הסב עם ילדיה, ואלה גדלים כדת משה וישראל. סוף טוב הכל טוב – שיילוק מת כשהוא מרוצה.
נראה שיש כאן תגובה ציונית הולמת למחזהו של שקספיר. אם כי נכון הדבר ששמו של שיילוק יכול היה להיות כל שם יהודי אחר והוא אינו חייב כלל להיות היהודי ממחזהו של שקספיר.

שילוק ובסניו  מתוך מהדורת "חלום ליל קיץ".

לואיסון כתב את הספר לפני עליית הנאצים לשלטון. בתקופה ההיא כל בעיית האנטישמיות שהציג בספרו, גם אם הייתה חשובה, לא הייתה מרכזית באמת. אך הדבר השתנה בתוך כמה שנים, כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה. אז הפך היחס לשיילוק בעיני היהודים לבעיה אקוטית של ממש.

שבע שנים לאחר מכן חזר שיילוק, והפעם ברומן העברי המקורי היחיד המבוסס על יצירתו של שקספיר – בספרו של ארי אבן זהב, "שיילוק היהודי מונציה" (יבנה, 1943).
אבן זהב, בניגוד ללאוסון, לא תיאר "מה קרה אחר כך", אלא היה נחוש בדעתו להתמודד עם שקספיר ועם מחזהו ישירות, ולהציע לאירועים גרסה חלופית משלו שתסביר את מניעיו של שיילוק.
תחילה ביצע אבן זהב מחקר מפורט על מחזהו של שקספיר ועל הרקע ההיסטורי של התקופה, ואת ממצאיו סיכם במסה גדולה בשם "דמותו של שיילוק ב'הסוחר מונציה'", שפורסמה ב"תרביץ" ( 1942). לאחר מכן כתב את ספרו כרומן היסטורי על הקהילה היהודית בונציה במאה ה-16.
אבן זהב כתב את הסיפור בכמה גרסאות, שבהן חזר על עלילת מחזהו של שקספיר והראה שברגע האחרון שיילוק פשוט אינו יכול לבצע את חיתוך ליטרת הבשר מאחר שהוא יהודי. הספר בנוסחו הראשון מסתיים במילים "לעזאזל לא אוכל אני יהודי!"

המסר היה: יהודי שפוי אינו יכול לבצע את הדבר הזה גם כאשר יש לו כל סיבה שבעולם.
הנוסח הראשון של הספר גם עובד למחזה יידי ידוע בידי מוריס שוורץ ותורגם לאנגלית כ- Jessica, My Daughter.

 

 

תמונה מההצגה היידית של דיויד שוארץ על פי ספרו של ארי אבן זהב על שיילוק.

אלא שלאחר שכתב את הספר בנוסחו הראשון התחוללו אירועי השואה, ואבן זהב שינה את דעתו לגבי הסיום והחליט לעדכן אותו. במהדורה המורחבת של הספר (1960) מהוות מילות הסיום במהדורה המקורית רק פתיחה לרצונו האמיתי של שיילוק להטיל על אנטוניו, אויבו האנטישמי, אימת מוות. שיילוק לא מתכוון כלל לבצע באנטוניו את חיתוך ליטרת הבשר, אולם אימת המוות מביאה למותו של אנטוניו כתוצאה משבץ, וזאת מבלי שידו של שיילוק נוגעת בו. במעשה נקמה זה מסתיים הספר.
ניתן להניח שהמעבר לסוף כזה במהדורה החדשה בא לאחר גילוי אימי השואה. מכל בחינה הייתה זאת תשובה יהודית גאה למחזה של שקספיר. שיילוק היהודי מוצג כצמא לנקמה שהוא ראוי לה, בעוד שאנטוניו מסמל את כל האנטישמים של כל הדורות, אשר באים על עונשם.במקביל ב1948  כתב הסופר היהודי צבי הירש סקלר  סיפור קצר " מריה נונס בשביה" " בתוך הקשת בענן :שבעה סיפורים (ניו יורק ,הוצאת עוגן ,1948)  

 סיפור על אנוסים שמוצאים מקלט באנגליה של המלכה אליזבת  ואחת הדמויות בו היא ויליאם שקספיר שאותו פוגשת מריה נונס במסבאה האהובה עליו  ביחד עם מחזאים אחרים ופוגשת גם את המומר שהופך לאנטישמי קנאי לופז שמוצג כגרוע לאין ערוך מהאנגלים הסימפטיים לופז הוא כמובן המודל לשיילוק. . 

 
שיילוק ההומניסט

כאשר מצאה את עצמה ישראל מותקפת בידי האו"ם, העלה המחזאי ארנולד וסקר ב-1976 את המחזה "הסוחר", תשובתו ל"סוחר מונציה". וסקר היה מחזאי יהודי, שהתמחה בנושאים יהודיים, ובין השאר עיבד למחזה את "בדנהיים", ספרו של אהרון אפלפלד. הוא כתב את מחזה התגובה שלו לשקספיר בעקבות החלטת האו"ם מ-1975, שהשוותה את הציונות לגזענות, וכתגובה על הצגה מ-1970 בכיכובו של לורנס אוליביה כשיילוק, שנראתה לו כמחזה גזעני. וסקר קרא שוב את המחזה של שקספיר והגיע למסקנה שאכן המדובר במחזה אנטישמי במהותו.
במחזהו "הסוחר" הפך וסקר את שיילוק לאינטלקטואל הומני, ולא הוא שדורש את עניין חיתוך ליטרת הבשר, אלא דווקא אנטוניו, שמוצג כידיד טוב שאינו אנטישמי כלל.
בסיום הציוני של המחזה מחליטים שיילוק ובתו הצעירה לעלות לירושלים לאחר כל מה שסבלו בונציה הגזענית. וסקר התוודה שכתב את הסיום הזה לאחר פרסום החלטת האו"ם שהציונות שווה לגזענות.

 

שיילוק הנוקם


התשובה הבאה והקיצונית מכל לשקספיר הייתה המחזה "קרנבל בונציה", שכתב הסופר משה שמיר (התפרסם בעבר הודות לספריו "הוא הלך בשדות" ו"במו ידיו"). המחזה נכתב ב-1986 עבור "תיאטרון נגד גזענות" ב"הבימה", אך לא הוצג שם לבסוף. הוא פורסם בזהות –כתב עת ליצירה יהודית ה' ,1987הושמע כתסכית רדיו בקול ישראל והוצג בפסטיבל עכו, 1988.
עוד קודם לכן עסק שמיר בשיילוק בפואמה בשם "שיילוק", שאותה פירסם תחת השם הבדוי אסף קלר במוסף החג של מעריב, בערב ראש השנה תשכ"ט 22.9.1968 (מוסף שאותו ערך הוא עצמו) והופיע שוב בספרו של שמיר בכמעט כל שירי משה שמיר הוצאת הקיבוץ המאוחד ,1991. בפואמה מקרב שיילוק את סכינו לחזהו החשוף של אנטוניו, כשהוא מונחה על ידי נשמותיהם של רופאים יהודים מגרמניה שהובלו להשמדה, רופאים יהודים ברוסיה שהיו קורבנותיו של סטלין, וכך עד חללי שיירת הדסה להר הצופים. הפואמה מכילה חומר חזק ותקיף יותר מאשר אי פעם, והיא מצדיקה באופן מוחלט את כל מעשיו של שיילוק.
במחזה "קרנבל בונציה" הציג שמיר את דמותו של שיילוק כנוקם וקבע שליהודי יש כל זכות שבעולם להיות נקמני. כמו בספר של לאוסון, יש כאן המשך ישיר לאירועי המחזה של שקספיר. אך לאמיתו של דבר אפשר לקרוא אותו כהמשך ישיר ומכוון של המתואר בספרו של אבן זהב.
המחזה הפגיש את שיילוק עם בתו ג'סיקה בארמון הדוג'ה של ונציה. חמש שנים לאחר אירועי המחזה השקספירי, ג'סיקה היא נוצריה מתבוללת המאמינה בערכי העולם הנאור. שיילוק הוא יהודי גלותי בעל ניסיון מר של רדיפות והשפלות, המנסה לפקוח את עיני בתו ולהסביר לה שהחברה הנוצרית תראה בה תמיד יהודיה מהגטו. מדוע אסור לי, שואל שיילוק במחזה, להשיב מכה תחת מכה אחת לאלף שנים, להרים את ידי כדי להגן על עצמי?
בסופו של המחזה מבינה ג'סיקה את שגיאתה וחוזרת לזרועות אביה. היא נשארת כלואה במרתף עם אביה בעוד ילדיה הנוצרים מורחקים ממנה על ידי ראש המנזר האנטישמי. רק על ידי הרחקתם מאימם היהודיה, אומר אחד הנזירים, יהיה אפשר להציל את נשמות הילדים ולגאול את נפשם.
ככל הנראה לא היה המחזה רק תשובה לשקספיר. לשונות רעות טענו שהמחזה היווה גם תשובה אישית למחזה בשם "אור" שהוצג בפסטיבל עכו קודם, ונכתב על ידי ענולה, בתו של שמיר.

ענולה התגרשה מבעלה בניגוד לרצון הוריה, הפכה ללסבית והסתכסכה קשות עם שמיר. המחזה שלה הציג באור קשה ביותר את יחסיה עם אביה, תוך תיאור מערכת יחסים בין בת ובין אביה הקשוח, הקנאי והשתלטן.

שמיר כדרכו לא נשאר חייב, והחליט להגיב במחזה משלו, גם הוא בפסטיבל עכו.

 

שיילוק בשבי ישראל

השימוש הידוע ביותר בדמותו של שיילוק בתרבות הישראלית הוא בסרט "אוונטי פופולו" מ-1986  של הבמאי רפי בוקאי . הסרט מתאר את אירועי מלחמת ששת הימים בסיני מנקודת מבטם של שני חיילים מצריים, שאחד מהם שחקן. החיילים המצרים נשבים בידי חיילים ישראלים, ואז משמיע החייל המצרי לפני שוביו את המונולוג המפורסם של שיילוק. התשובה של אחד החיילים הישראלים, שאינו מבין ערבית, היא: "מה הוא מקשקש"?

שיילוק הפמיניסט?

התשובה היהודית הבאה לסוחר מוונציה הייתה בסגנון שונה מאוד מכל הקודמים , והיא אולי הביזארית מכל.

למעשה, לא הייתה זו בדיוק תשובה יהודית אלא תשובה פמיניסטית, שנכתבה על ידי הסופרת היהודייה הפמיניסטית המפורסמת אריקה ג'ונג. ב-1987 פירסמה ג'ונג את הספר "סרניסימה: סיפור אהבה בונציה" ( תורגם לעברית בידי יעל נמרודי   תל-אביב : זמורה, ביתן, תשנ"א, 1991.)

זהו סיפור מסע בזמן של שחקנית קולנוע בת ימינו, המזכירה בהרבה יותר משמץ את ג'ונג, אשר מגיעה לונציה כדי לגלם את בתו של שיילוק בסרט מודרני, ומוצאת את עצמה חוזרת בזמן לגטו היהודי של ונציה במאה ה-16 כבתו של שיילוק. היא מתאהבת בשקספיר הנערי והמקסים שמגיע לוונציה עם אהובו הלורד ריטי, תוך שהיא נוטשת את אביה ואת כל התרבות היהודית מאחוריה. שני האוהבים בורחים מהלורד ומהאב הקמצן, אך בסוף המאכזב מתברר שהכל היה חלום – היא פשוט חלמה את התסריט של הסרט.
בספרה של ג'ונג כבר קשה מאוד למצוא תסביכים יהודיים, והוא מתמקד יותר בדיון על אנטישמיות, פמיניזם וג'נדר.

שילוק הסיום האופטימי

טבעת הטורקיז
ולאחרונה הופיע ספרה של גרייס טיפאני "טבעת הטורקיז " שהא עוד סיפור מחדש של המחזה הפעם בידי יוצרת לא יהודיה. הסיפור מספר את חייו של שילה בן גוזן ( הלא הוא שיילוק ) בספרד של האינקויזציה כאנוס משם הוא נמלט לאחר לכידת ושריפתה של אישתו האהובה ובא ולנציה . ושם בתו בורחת עם סוחר נוצרי עני ומתרחש המשפט המפורסם שבו מובס שילקו בידי פורציה המפגינה את עליונות האישה על הגבר ונאלץ להתנצר . .
אבל הסיום הלא משכנע והאמריקני מאוד הוא אופטימי שילוק פוגש אישה מספרד שהיכירה את אישתו והם מתכננים לנסוע ביחד להולנד הדמוקרטית ששם הכל מתעניינים רק בכספו של אדם ולא בדתו ( רמז ברור לארה"ב ) .הם שטים ביחד אל השקיעה.  
סוף.
הסיפור הוא בסופו של דבר פמיניסטי הנשים הן הדומיננטיות בעלילה אבל גם שיילוק מקבל טיפול סימפטי למדי. אם כי כמובן הוא מפסיד בידי האישה שמפגינה בכך שוב את עליונות האישה על הגבר .

המסר של הספר:  יש נוצרים רעים אבל יש גם נוצרים טובים.  יש יהודים סובלים פה ושם , אבל בסופו של דבר מה שצריך לעניין את הקוראים המודרניים  זה שאלות של מגדר ולא של דת.

אקדמאיות פמיניסטיות יאהבו את הספר הזה.

מספורי שקספיר

 האם נמשיך לראות שימושים נוספים בדמותו של שיילוק ובמחזה "הסוחר מונציה"? דומה שהעניין בדמות מתעצם בתקופות של אנטישמיות חזקה. ומכיוון שנראה שאנו עומדים על ספו של גל אנטישמיות חדש, סביר להניח ששיילוק ימשיך לענות אותנו בגרסאות שונות, כנציגו של היהודי המסוכן ובו בזמן הנרדף.

 

שילוק מגורש מהעיר. ציור מאת ג'ון גילברט. מהדורת אהרון אמיר .

נספח תרגומים של "הסוחר מונציה "לעברית:

1. • שקספיר ,ויליאם הסוחר מונציה, תרגם שמעון הלקין, הוצאת שטיבל ,1929.
2.  שקספיר ,ויליאם הסוחר מונציה, נוסח עברי: אברהם עוז. עם מבואות והערות מאת המתרגם, מסדה 1975.

עיבודים של "הסוחר מונציה" :

מספורי שקספיר
• למב ,צ'רלס ומרי מסיפורי שקספיר -, בשני כרכים תרגם אהרון אמיר, הוצאת מחברות לספרות, 1949.( מהדורות נוספות יצאו לאור ב1958 ,, 1965 , 1967 , ו1972.מהדורת 1972 מאויירת בידי ג'ון גילברט . ) •
• למב צ'רלס ומרי סיפורי שיקספיר לבני הנעורים תרגם נתן רפפורט , אייר יוסי שטרן . הוצאת אחיאסף , 1955.

הסוחר מוונציה / וויליאם שייקספיר
• למב ,צ'רלס ומרי הסוחר מונציה, נוסח עברי אהרון בר, איורים אלס אבן זוהר סדרת סיפורי שקספיר , תל-אביב, הוצאת בר , 1985 ושוב בהוצאת תמוז, 2003.•

למב ,צ'רלס ומרי חלום ליל קיץ וספורים אחרים, תרגמה אילה רהב (השירים – נימה קרסו ), תל-אביב : מחברות לספרות, תשמ"ט 1988.
• למב ,צ'רלס ומרי ויליאם שקספיר – סיפורים לילדים, , עברית – בינה אופק,עופרים, 2002.

 ניצן, טל  , הסוחר מוונציה.  בתוך:  שקספיר לפני השינה : 14 המחזות הגדולים בקיצור ובצורת סיפור /  איורים – מירה פרידמן.  (תל-אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2011), עמ' 78־91.
יצירות ספרותיות חדשות על פי "הסוחר מונציה "
• לודויג לואיסון "ימי שיילוק האחרונים" הופיע בשני כרכים בתרגום ראובן אבינועם–גרוסמן. (הוצאת אמנות, 1933),

, ארי אבן זהב "שיילוק היהודי מונציה", ארי אבן זהב, יבנה ,1943.( מהדורה מורחבת , 1960) עובד למחזה של דוד שוורץ .
• סקלר ,צבי הירש " מריה נונס בשביה" " תוך הקשת בענן :שבעה סיפורים (ניו יורק ,הוצאת עוגן ,1948) סיפור על אנוסים שמוצאים מקלט באנגליה של המלכה אליזבת ואחת הדמויות בו היא ויליאם שקספיר .

• ,משה שמיר "שיילוק " הופיע בכמעט כל שירי משה שמיר הוצאת הקיבוץ המאוחד ,1991.
• ,משה שמיר "קרנבל בונציה " :מחזה זהות –כתב עת ליצירה יהודית ה' ,1987.

• אריקה ג'ונג' "סריניסימה: סיפור אהבה בונציה", ,מאנגלית יעל נמרודי ,הוצאת זמורה ביתן, 1999.

• גרייס טיפאני טבעת הטורקיז תרגום ורד טוכטרמן ,אפוס 2008 .

ספרים ומאמרים על שיקספיר והסוחר מונציה:

• אלמגור ,דן "שקספיר בספרות העברית בתקופת ההשכלה ובתקופת התחייה: סקירה ביבליוגראפית וביבליוגראפיה", ספר היובל לשמעון הלקין, תשל"ה.
• אלמגור ,דן "המורה היהודי של שקספיר :על המחזאי היהודי האיטלקי יהודה סומו " ידיעות אחרונות מסף לשבת 30.10.1992. ע' 26.
• אלמגור ,דן "האם ידע שקספיר עברית :ההשפעה היהודית על יצירתו של ויליאם שקספיר
• "הסוחר מונציה " " ידיעות אחרונות מוסף לשבת 19.2.1993 ע' 24 .
• אלמגור ,דן "אם תדקרונו הלא ניזוב דם :שיילוק והסכסוך הישראלי הערבי " במה מס' 144,1996.
•הרב שלמה יוסף זויןמשפט שיילוק לאור ההלכה, בתוך – לאור ההלכה: בעיות ובירורים, בית הלל, ה'תשל"ח.
• זר-ציון ,שלי "שיילוק עולה לארץ ישראל, הסוחר וונציה לשקספיר בבימויו של לאופולד יסנר בשנת 1936", קתדרה מספר 110, 2004.
• נחשון ,עדנה "מענה לשון מעל בימת היידיש :שיילוק ובתו בתיאטרון האמנותי של מוריס שווארץ".זמנים מספר 99 , קייץ 2007.
• עוז ,אברהם שטר החידה :עיונים ב"הסוחר מונציה ", אברהם עוז, הקיבוץ המאוחד, 1990.

• רות ,בצלאל "היהודים בתרבות הרנסאנס באיטליה", מוסד ביאליק, תשכ"ב.

• שינפלד ,יהודה שלמה מקור עברי בהסוחר מונציה לשקספיר, שלמה יהודה שינפלד, ירושלים: שקמונה, 1976.

 


• שנהב, חיים , פרשת לופז: עלייתו ונפילתו של רופא המלכה היהודי, ירושלים: כתר, 2003.

 קישורים רלבנטיים

וגם
שילוק בויקיפדיה

דן אלמגור על שיקספיר מימין לשמאל

 

דן לחמן על הסוחר מווציה

צבי גורן על הסוחר מונציה

מיכאל הנדנזלץ על הסוחר מונציה

שובו של הסוחר מוונציה :יואב איתמר על הצגת "החאן " של הסוחר מוונציה

 אתר כתב העת "אורות "

עוד מאלי אשד על שיקספיר

מחזאי סוכן חשאי ומכשף :על כריסטופר מארלו ודוקטור פאוסטוס

האם שיקספיר עוד רלבנטי?

 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חסר מעש  On ספטמבר 21, 2008 at 1:05 am

    הסיפור על הסוחר מוונציה, מזכיר מאוד את החיים של שייקספיר. שייקספיר היה קתולי בזמן שאליזבת רדפה קתולים, ולכן הוא הרגיש כמו יהודי. לעומת זאת הבת שלו התאהבה בפרוטסטנטי, ושייקספיר לא רצה לתת לה להתחתן איתו.

    ולבסוף הוא נכנע.

    בעצם שיילוק הוא שייקספיר.

    אחת הדרכים לדעת אם סופר הוא אנטישמי, היא העומק שהוא בשקיע בבניית דמות היהודי. שיילוק הוא מאוד עמוק. יש לו עבר, טראומות (מוצדקות) הווה ועתיד.

    ינם סרטים/ספרים אחרים, בהן יש דמות נבל כי הוא רשע ותו לא.

  • עדה  On דצמבר 24, 2009 at 8:37 am

    תודה על המאמר המקיף הממצה ופותח העיניים

  • טראומה  On ינואר 15, 2011 at 1:01 pm

    תודה, מעניין. סתם מחשבה בעלמא: היצירה (או היצירות) המפורסמת ביותר שחוברה בידי יוצר (או יוצרים) לא יהודי שבמרכזה דמות יהודית היא, ככל הנראה, הברית החדשה.

  • מספר 666  On נובמבר 6, 2012 at 6:35 am

    תיאטרון "החאן " הירושלמי יוצא בגירסה חדשה של "הסוחר מוונציה ". וכדאי לציין שבתוכניית ההצגה יש קטע ממאמר זה.
    התיאטרון אגב היזמין אותי להשתתף בסדרת הרצאות על ההצגה שבה אתן הרצאה על "היהודי כדמות דמונית". ההרצאה תינתן היום בתיאטרון ירושלים.

    הנה ביקורת של יואב איתמר במגזין בעריכתי "יקום תרבות " על ההצגה:

    "שובו של הסוחר מוונציה :
    http://www.yekum.org/2012/10/%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%95%D7%97%D7%A8-%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%94/

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: