רוני סומק בקצוות העולם המוכר

פרויקט מיוחד לרגל ראש השנה.  רוני סומק בשירים משלוש ארצות ושתי יבשות.

המשורר  רוני סומק ,אוהב לנסוע לפינות אקזוטיות  של העולם ולהכיר אנשים מעניינים ,שפות חדשות  ותרבויות בלתי מוכרות . . ועד היום קבצים שונים של שיריו תורגמו לשמונה שפות ושירים בודדים שלו ל-39 שפות.
רוני סומק מציג באתר זה לראשונה במקום אחד שלושה שירים שונים שכתב על שלוש ארצות שונות כולן בפינות מרוחקות ולא ידועות לקהל הרחב בשתי יבשות שונות.
השירים מלווים באיוריו של רוני סומק.

1. אוזבקיסטן. יבשת אסיה

באמצע הדרך שבין שטקנט לסמרקנד אנו פוגשים במכשפה.שיני זהב מחייכות בחלל פיה. קשה לראות אותן מבעד לאדים המתמרים מסיר הקטורת שהיא מחזיקה בידה, אבל שטר של אלף סום(פחות אפילו מדולר) משכנע אותה להצטלם איתי. הדרך היא דרך המשי ועם קצת דמיון אפשר להריח שם את פרסות סוסי המלך תימור,ג'ינג'ס ח'אן או אלכסנדר הגדול.המכשפה מאד ממשית,אבל היא גם מטפורה.היא שתולה באמצע הדרך כדי להגביר את תופי הטם-טם של ההיסטוריה.
אוזבקיסטן היא מדינה המרוהטת במסגדים רבים, בתושבים בעלי תווי פנים מונגוליים, בקילומטרים של צבעי שוק ובכבוד רב לשירה.עובדה: באחת הכיכרות המרכזיים בעיר הבירה מתמר פסלו של אלישר נבואי, המשורר הלאומי, ולרגליו נוהגים כלות וחתנים להניח פרחים.את פרח השירה שלי אני מניח באוניברסיטה לשפות בסמרקנד , בבית ספר יהודי בבוכרה ובאולם הגדול (הבנוי על פי מיטב המסורת הקומוניסטית) לתרבות העולם בטשקנט. את מחיאות הכפיים אני מעביר לעמי מהל, שגריר ישראל באוזבקיסטן. בשפת הכדורסל עמי שילוב נדיר בין שחקן טקטי לשחקן נשמה.כלומר:מקצוען עד קצות האצבעות ויחד עם זאת בעל שאר רוח בצורה נדירה. האירוח שלו ,של יעל ,אשתו, ושל צוות השגרירות היה מושלם.
ועוד משהו:אוזבקיסטן היא הזדמנות נדירה לראות את לחיצת היד שבין הנביא מוחמד לדוסטויבסקי.מוחמד מגביה למסגדים ולמדרסות(בתי הספר) את התקרה ודוסטויבסקי הוא הא"ב המתגלגל בפי האנשים הקונים ערמות אורז כדי לערבב אותו בבשר הכבש.לא צריך להוסיף תבלינים לצירוף הזה. מספיק לראות מאחור את ראשה הבלונדיני של בתי שירלי מתערבב בגלי הצעיפים המתנופפים בים השוק.  

הו חיילי הדמקה המנשקים את רגלי המלכה

אַחֲרֵי הֶהָרִים זְקוּפֵי הָרֹאשׁ כְּסוּסָיו הַמּוֹנְגּוֹלִיִּים
שֶׁל גִּ'נְגִּי'ס חַ'אן,
אַחֲרֵי עֲרֵמַת הַגֻּלְגּוֹלוֹת שֶׁהֵנִיחַ הַמֶּלֶךְ תִּימוֹר
לְיַד גִּדְרוֹת הַכְּפָרִים שֶׁכָּבַשׁ,
אַחֲרַי עֲלֵי הַמֶּשִׁי בַּעֲצֵי
הַדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה,
אֲנִי שׁוֹתֶה ווֹדְקָה עִם מַרְקִיאֵל פַּזִילוֹב
שֶׁבְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְאַחַת הָיָה אַלּוּף הָעוֹלָם
בְּדַמְקָה.
בִּמְקוֹם לְצַחְצֵחַ חֲרָבוֹת אֲנַחְנוּ מְחַלְּקִים אֶת הָעוֹלָם
לְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבְּצוֹת,
מְרִיחִים אֶת צִבְעֵי הַתַּבְלִינִים בְּשַׂקֵּי
הַשּׁוּק בְּסָמַרְקַנְד וְנָעִים בְּשָׁחֹר לָבָן
לֹא רָחוֹק מִפִּסְלוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה כּוֹבֵשׁ
גַּם אֶת הַיָּם אִם מִישֶׁהוּ הָיָה מְלַמֵּד
אֶת הַסּוּסִים לִשְׂחוֹת.
הוֹ, חַיָּלֵי הַדַּמְקָה הַמְּנַשְּׁקִים אֶת רַגְלֵי הַמַּלְכָּה,
וְרַגְלֵי הַמַּלְכָּה פִּרְחֵי כֻּתְנָה,
וְתוּת שְׂפָתֶיהָ כְּשִׂפְתֵי שֶׁחְרֶזָאדָה,
וְשֶׁחְרֶזָאדָה תָּמִיד בּוֹלַעַת אֶת לְשׁוֹנָהּ
לִפְנֵי שֶׁשְּׂמִיכַת הַחֹשֶׁךְ מְכַסָּה עַל
סוֹף הַסִּפּוּר.

(מתוך עיתון 77)

2. אלבניה. יבשת אירופה

בדרך למבצר קרויה

 מוקדש להוק בוצ'פאפא

הַמִּיץ שֶׁיִּסָּחֵט מֵהֶעָלִים יִהְיֶה הַדְּיוֹ הַיְּרֻקָּה
בָּהּ אֶכְתֹּב אֶת עֲצֵי הַזַּיִת
בַּדֶּרֶךְ לַמִּבְצָר.
כָּאן הֵם לֹא שְׁתוּלִים כְּכַרְטִיסֵי בִּקּוּר
שֶׁנֹּחַ פִּזֵּר אַחֲרֵי
הַמַּבּוּל,
הֵם מַזְכֶּרֶת מֵהַנָּסִיךְ סְקַנְדֶרְבֶּג שֶׁצִּוָּה
בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עַל כָּל חָתָן וְכַלָּה
לִשְׁתֹּל עֲשָׂרָה עֵצִים לִכְבוֹד אַהֲבָתָם.
תּוֹתְחֵי הַהִיסְטוֹרְיָה, אִם לְגַנְדֵּר אֶת הַשָּׂפָה,
לֹא נָדַמּוּ כָּאן מֵעוֹלָם. הָאֲדָמָה שֶׁדִּבְּרָה
בּוּלְגָּרִית, טוּרְקִית וְאִיטַלְקִית שׁוֹתֶקֶת
עַכְשָׁו בְּאַלְבָּנִית.
הַדָּם הַסָּפוּג בָּהּ עֲדַיִן פּוֹרֵץ מִמַּשְׁאֵבוֹת הַלֵּב,
וְעַל גִּזְעֵי הָעֵצִים נֶחֱרָט לֵב אַחֵר וּבְתוֹכוֹ
הַהַבְטָחָה, שֶׁבָּאַהֲבָה הַזֹּאת אַף אֶחָד לֹא
יַעֲצֹר אֶת הַמַּבּוּל.
(פורסם ב"שבו " )

3. נפאל .יבשת אסיה

קטמנדו.מעל שדות האורז

 

מֵעַל שְׂדוֹת הָאֹרֶז
מַזְהִיב רֹאשׁוֹ שֶׁל בּוּדְהָא.
בַּדִּמְעָה הַנִּסְתֶּרֶת בְּעֵינָיו
נֶאֱגָר גֶּשֶׁם לְכָל הַשָּׁנָה.
עַל צַלַּחַת הַכִּכָּר פְּזוּרִים
גַּרְגְּרֵי אָדָם.פְּנֵיהֶם חִוְּרִים
כֶּחָלָב הַמִּטַּלְטֵל בַּעֲטִינֵי פָּרָה קְדוֹשָׁה.
"שָׁלוֹם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ",אֲנִי צוֹעֵק לָאֶוֶרֶסְט,
וְהוּא מְנַקֶּה שְׁאֵרִיּוֹת עָנָן מֵעַפְעַפָּיו,
נוֹתֵן לָרוּחַ לְהַרְחִיק חוֹל שֶׁדָּבַק בְּבִטְנוֹ
וּלְרֶגַע, נֶעֱמַד גֵּאֶה עַל קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו.
מִזְּמַן לֹא הִזְכִּירוּ לוֹ שֶׁהוּא דֻּגְמַן הָרִים
בִּתְצוּגַת הָאָפְנָה שֶׁל אֱלֹהִים.

(מתוך:"מחתרת החלב".הוצאת זמורה-ביתן)

ראו גם:
רוני סומק בויקיפדיה
רוני סומק בלקסיקון הסופרים

רוני סומק באתר מכון התרגומים מספרות עברית  

רוני סומק משורר רמת גן

 
רוני סומק פוגש את ג'וני וייסמילר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • י.ג.  On ספטמבר 30, 2008 at 3:24 am

    על הכשרון של רוני סומק אין ויכוח. חבל רק שהוא משורר מזן מאוד מפוקפק של משוררים שבוחרים לעסוק יותר מידי במיתוג עצמי. כאלה שישתתפו בפרוייקטים עיתונים כמו: "סלבס חושפים את חדר השינה שלהם לכבוד החג" ויופיע שם בפיג'מה (עיראקית?) בתמונה צבעונית עם מבט מהורהר. בתמונה אחריו תופיע ג.יפית או פיני גרשון ומלי לוי.
    למה זה צריך לעניין מישהו? אולי בגלל שכאשר שירה בורגנית הופכת לכסת"ח של השילטון לפעילות תרבותית-אומנותית, היא הופכת לסממן לחברה מושחתת שהאדישות השתלטה עליה.
    רוני סומק הוא דוגמא מובהקת בעיני למשורר שבע שהממסד אוהב לחבק (תוך איזכורים א-לה אותנטיים של תרבויות ערב וארצות העולם השלישי).
    מה שעצוב בכל זה הוא שאם תפרוץ מחר בבוקר מהפיכה אזרחית בארץ, חרף המצב הכלכלי למשל, יהיו אלו משוררים ממותגים אלו שייצאו אח"כ בהצהרות אומנותיות של "אני הייתי שם", ואילו השירה האנטי-ממסדית האמיתית תזכה אולי למקום של כבוד "רק" בבלוגים כאלו.

  • ינקל אינטי אומרי  On ספטמבר 30, 2008 at 8:12 am

    פעם חשבנו שרוני סומק הוא המשורר החשוב הבא התבדנו, לצערנו .מאז, הבדאות לא השתנתה היא רק היכתה שורש.

  • מספר 666  On ספטמבר 30, 2008 at 8:14 am

    שהפרוייקט הזה הוא פרי יוזמתי ופנייתי למר רוני סומק ובקשתי לפרסם באתר זה כמה שירים משלו על ארצות רחוקות ואקזוטיות,לרגל ראש השנה .
    שירים שאני באופן אישי מחבב מאוד .
    בקרוב יתפרסם באתר שיר נוסף של רוני סומק על נושא אחר שמעניין אותי ,שוב ביוזמתי

  • אייבי  On ספטמבר 30, 2008 at 8:50 am

    מכיוון שאני מכיר את אלוף ישראל בדמקה שהוא אגב נתנייתי ואת שמו אני לא רוצה לפרסם שלא ברשותו, השורה שהכי מצאה חן בעיני היא בשיר הראשון והיא: " אֲנִי שׁוֹתֶה ווֹדְקָה עִם מַרְקִיאֵל פַּזִילוֹב
    שֶׁבְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת תִּשְׁעִים וְאַחַת הָיָה אַלּוּף הָעוֹלָם
    בְּדַמְקָה.
    בִּמְקוֹם לְצַחְצֵחַ חֲרָבוֹת אֲנַחְנוּ מְחַלְּקִים אֶת הָעוֹלָם
    לְשִׁשִּׁים וְאַרְבַּע מִשְׁבְּצוֹת,
    מְרִיחִים אֶת צִבְעֵי הַתַּבְלִינִים בְּשַׂקֵּי
    הַשּׁוּק בְּסָמַרְקַנְד וְנָעִים בְּשָׁחֹר לָבָן "
    רוני סומק מתגלה כשגריר של שלום ולוח השחמט השחור לבן הוא התחליף למלחמה. אהבתי את השיר.

    אהבתי גם את השיר "האלבני" על עצי הזית ש"
    הֵם מַזְכֶּרֶת מֵהַנָּסִיךְ סְקַנְדֶרְבֶּג שֶׁצִּוָּה
    בַּמֵּאָה הַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה עַל כָּל חָתָן וְכַלָּה
    לִשְׁתֹּל עֲשָׂרָה עֵצִים לִכְבוֹד אַהֲבָתָם. "
    שתיהיה שנת שלום אמן

  • גלי וינשטיין  On ספטמבר 30, 2008 at 2:42 pm

    רוני סומק היה מורה שלי לספרות בתיכון
    אני זוכרת אותו כמורה

  • מספר 666  On ספטמבר 30, 2008 at 3:46 pm

    שהיה זה דווקא רוני סומק כמורה שעורר את העניין שלך באינשטיין ? או בלואיס קארול?

  • תלמידה שלו  On אוקטובר 1, 2008 at 1:06 pm

    כייף לשמוע את הניתוחים שלו לשירי המשוררים האהובים עליו, יהודה עמיחי ופסח מילין.

  • משורר העמבה  On אוקטובר 1, 2008 at 1:41 pm

    כך הוא רוני סומק
    נוד שקט ששיחרר משהוא במעלית בבית דירות משותף ברישון לציון
    כך הוא רוני סומק

  • ירדנה אלון  On אוקטובר 1, 2008 at 2:53 pm

    קשה לי עם רוני סומק,אנחנו פחות או יותר בני אותו גיל,אני זוכרת אותו בתחילת דרכו כאשר שניינו גרנו באיזה מלון מעופש ומפוקפק ברחוב המלך שלמה הוא רצה להיות משורר אני למדתי משחק אצל ניסן נתיב, ושניינו ישבנו בכסית של אותם ימים.
    שניינו אוהבים אותה מוסיקה(בלוז) שניינו מפרשים אותה אחרת לחלוטין (ראה רשימה שפירסמתי בזמנו על הקשר שבין בלוז לפמיניזם שנקראת "בלוז קוסמי)
    אנחנו כאמור בני אותו דור אוהבים אותם דברים ומפרשים אותם אחרת לחלוטין.
    מה שמפריע לי בכתיבה של סומק ובכלל בהתנהלות הספרותית שלו זה הצורך הכמעט נואש לקבל את האישור של ההגמוניה האירופוצנטרית למי שהו ומה שהוא ותוך כדי כך לכופף את עצמו ואת המסר כך שיחליק כמו עראק לגרון בעצם הוא הופך את העראק לפאסטיס.
    יחד עם זאת שמעתי לא מעט הרצאות שלו ושיחות שלו ברדיו בראיונות על מצב הספרות ומצב הוראת הספרות במערכת החינוך הישראלית, ואני כל כך מצטערת שהוא לא המורה לספרות של הבן שלי שעולה עכשיו לי"ב ועושה השנה בגרות בספרות. אין לי ספק כלל וכלל שהבן שלי היה יוצא נישכר וכי האהבה שלו לספרות ושירה עברית היו מקבלים משמעות ועומק אם רוני סומק היה המורה או המחנך שלו (הבן שלי לומד בקמפוס ביאליק-רוגוזין אולי יש צ'אנס?)
    מפני שכמחנך וכמורה הוא משיכמו ומעלה ולוואי והיו רבים כמותו במערכת החינוך הישראלית
    אז אולי הוא לא כוס התה שלי כמשורר, אבל אני מקנאה בתלמידים שלו
    גם להיות מורה דגול לספרות עברית זו מתנה שלא כל אחד מתברך בה וחשיבותה לא פחותה מחשיבות כתיבת שירה טובה
    על כל פנים בהזדמנות זאת אני רוצה לאחל לו שנה טובה ולכל באי האתר ושנת ספרות טובה ופוריה לכל כותבי השירה והפרוזה הישראלית ולכל צרכניה
    ירדנה

  • מירי שחם  On אוקטובר 1, 2008 at 5:29 pm

    בשירים המוקדמים שלו רוני סומק ידע לצייר ציורים מעניינים של זוהר בג'יפה, בנופך אמריקנה מקומית. להבדיל ממשוררים מקומיים אחרים שהושפעו מהכתיבה האירופאית, רוני סומק הוא משורר עם אוריינטציה אמריקאית ברורה. אבל הוא התעייף בדרך – אולי קשה למשורר להמציא את עצמו ולהלהיב ולחדש משהו לקורא המתמיד שכבר פענח את הסוד. השירים האחרונים שלו פחות משמחים מהשירים המיתולוגיים שלו, טרזנים וזמרות מרחוב המסגר לא גרות כאן יותר. אולי לא צריך לחפש כל כך רחוק, אוזבקיסטן וג'ינגיס חאן. אולי רוני סומק פשוט שבע מדי, אולי אני זו ששבעה מדי ממנו.

  • משה  On אוקטובר 1, 2008 at 7:14 pm

    הבלוג והתגובות המוקדמות של מירי שחם ידעו לצייר ציורים מענינים של כותבת מתוסכלת שלא מבינה שום דבר בסיפרות ועדיין מתעקשת להגיב. אבל כמה זמן אפשר להמשיך ללהג מתוך בורות מחפירה.
    אולי אם היית משקיעה בכתיבה שלך ומשפרת אותה, היית מבינה שרוני סומק כמו יהודה ויזן הוא כותב הרבה יותר מוכשר ממך בכל אורינטציה.
    אבל את בחיים לא תביני את הסוד שלו כי הוא כותב מצליח ואת לא..

  • גלי וינשטיין  On אוקטובר 1, 2008 at 8:49 pm

    כאשר הייתי ילדה בבית ספר היו לי אוסף של מורים ידועים
    רוני סומק
    בתיה עוזיאל
    לאה לופנפלד שכתבה שירים לתוכניות טלויזיה ולפסטיגלים
    ולגבי אינשטיין
    וכתיבת מאמרים
    בעברית לקהל רחב. פרסמתי כבר מעל 100 מאמרים במקומות שונים
    מי שלימד אותי לכתוב מדע בגובה העיניים היה צבי ינאי שאיתו עבדתי במחשבות והוא לימד אותי בצורה ממש רצינית איך לכתוב מאמרים

  • מירי שחם  On אוקטובר 1, 2008 at 9:59 pm

    למשה – לא טענתי בשום מקום שאני יותר מוכשרת מרוני סומק. תזכיר לי, מי זה יהודה ויזן?

  • ענת  On אוקטובר 1, 2008 at 11:00 pm

    על שגילה את רוני סומק.

  • רוני  On אוקטובר 2, 2008 at 12:44 pm

    כדי שלא יגידו שלא עבר כאן, ברשימה הזו, אפילו אדם אחד שחמלה ואהבה בליבו:

    רוני סומק משורר מקסים, רב זכויות וחסד. בצעירותו כתב שירה בועטת, חדשנית. בבגרותו הוא מהורהר, מעמיק, משעשע. הוא משורר חכם, ולמרבה ההפתעה והשמחה גם זוכה להכרה ואהבה של הממסד, של הוצאת הספרים שלו, של הקהל הרחב. נדיר ונהדר.
    תודה על שלושת השירים, על האיורים המקסימים, על הנוכחות התרבותית והטובה שלך במרחב הציבורי שלנו, על היותך מחנך בדור אבוד ומבולבל.

  • חנה  On אוקטובר 2, 2008 at 12:56 pm

    מי מכיר את מירי שחם שהתחילה את דרכה עם רוני סומק. אולי תזכירו לי באיזו הצגה היא שיחקה.
    מדובר כנראה באשה מתוסכלת שכדאי שתשאיר את התסכולים אצלה ולא תשפוך רעל על אחרים

  • השכן של השכן של אווה  On אוקטובר 2, 2008 at 2:47 pm

    ראשית, תודה לאלי אשד על השירים הנפלאים של סומק שבחר להציג.
    ולעניינינו: רוני סומק הוא אחד הכותבים המחוננים שידעה השירה העברית לדורותיה. הוא יודע לקחת מכאן ומכאן ולהרכיב שיר שלוקח את הקורא למקומות אחרים, מקומות שבהם דיו של כותב אחר אפילו לא חשבה בחלומותיה הנועזים ביותר להגיע לשם.
    ולכם, טוקבקיסטים מרי נפש, הנכם צריכים להיות שמחים שהזדמן לכם לחיות בתקופתו של יוצר שכזה.
    מחכה בכיליון עיניים לספרו הנפלא הבא.

  • מירי שחם  On אוקטובר 2, 2008 at 3:24 pm

    אכן, שירתו של רוני סומק היא בהחלט שירה בורגנית דקורטיבית.
    שירה כמידתכם,
    כמידת כל אלו שחמלה ואהבה בליבם
    שלא מסוגלים להכיל בליבם הרחב ובשכלם הטוב שום דעה החורגת מדעתם
    אף אחד לא יזכור את השירים הללו בעוד שבועיים, חודשיים, שנתיים
    את שיריו המוקדמים נזכור גם נזכור.
    ככה זה ויש ערך בלומר דברים של כנות

  • השכן של השכן של אווה  On אוקטובר 2, 2008 at 3:28 pm

    מי שמך לדבר בשם אחרים ולקבוע ש"אף אחד לא יזכור את השירים הללו בעוד שבועיים, חודשיים, שנתיים"?
    אנא ממך, טלי קורה מבין עינייך.

  • מירי שחם  On אוקטובר 2, 2008 at 3:43 pm

    נחיה ונראה, ימים יגידו.
    מדוע מייחסים לדברי שבח ריקים משקל גדול יותר מאשר לדברי ביקורת?
    מי בכלל רוצה לחיות בחברה של מהנהנים קולקטיביים, חברה שבה אין להשמיע אף מילה שאינה מילת שבח?
    לכתוב שירים כאלו זה אסקפיזם מביך, מדושן, זחוח. עצוב להיווכח שוב ושוב שהמשוררים המרכזיים שלנו חיים אני לא יודעת היכן, בטח לא כאן. כל כך מעייף לצעוד בין הטיפות, עם המטריה הממסדית מעל לראש. עם כל הכבוד לעבודת החינוך שלו, לא אישיותו של רוני סומק עומדת למבחן הזמן, אלא שיריו. לכן כל הממהרות לגונן על האדם שמאחורי השירים מביכות את עצמן בפרהסיה.

  • משה  On אוקטובר 2, 2008 at 6:14 pm

    ובכוונה בחרתי בפועל הזה (יש בנות שלא מצטווחות) אבל את כן. ותפסיקי לשחק אותה חנוך לווין לעניים.
    את בורה בענייני ספרות ואת מונעת מרגשי תיסכול על כך שרוני סומק בגילך פחות או יותר, ואיפה הוא ואיפה את.
    פעם מי שלא היה לו משהו חכם להגיד היה שותק ובטח שלא מבקר את אחד המשוררים הגדולים בישראל. בפעם האחרונה אמרת שאין לך זמן לכתוב כי את עושה כביסה. עצה שלי תחזרי לכביסה אולי בזה את שווה במשהו כי בביקורת הספרות את לא.
    נ.ב
    מי שמביך את עצמו בפרהסיה זו את. .

  • מירי שחם  On אוקטובר 2, 2008 at 6:36 pm

    משה, אתה רוטט מתשוקה כלפיי זה ברור, אחרת אין שום הסבר הגיוני למעקב האובססיבי שלך אחריי ולנבירה האינטנסיבית בביוגרפיה הספרותית הלא-קיימת שלי. בפעם האלף – אני בקושי כותבת, אין לי שום יומרות ספרותיות משום סוג, אבל לקרוא אני יודעת. מציעה בכל זאת שתנסה להסתפק בנשים בנות גילך פחות או יותר, שסגנון דבריך הפסקני והגברי ירשים אותן עד מאד.

  • מיכאל  On אוקטובר 2, 2008 at 6:36 pm

    קוראי האתר יודעים היטב מי נוהג לכתוב כאן טוקבקים על עצמו. אין צורך להזכיר שמות. אבל האם גם רוני סומק?

  • מספר 666  On אוקטובר 2, 2008 at 8:36 pm

    אני מציע שבמקום לפרסם הודעות פסקניות על כך שהשירים הם מעולים או לא שווים כלום הודעות שהן חסרות כל ערך כפי שהן משום לא ברור על סמך מה אתם קובעים את זה או את זה , .
    תפרסמו נימוקים מפורטים למה השירים הם מעולים או למה הם חסרי כל ערך וכו'
    האם אתם מסוגלים לעמוד באתגר הזה ?

  • מירי שחם  On אוקטובר 2, 2008 at 9:08 pm

    בהחלט. כך אעשה

  • מירי שחם  On אוקטובר 2, 2008 at 10:24 pm

    הטענה העיקרית שלי כנגד השירים שהועלו כאן היא שהם נוצרו למטרת קישוט בלבד. בעיניי השלישייה הזו מציעה לא יותר מדקורציה שמשתמשת במילים סדורות כבחומר גלם, וכדקורציה ודאי שאינה מתחייבת לשום דבר אחר. שירה כזו לא תשאיר אחריה שום משקע, אלא תתפוגג ברוח בו-ברגע כבועות סבון צבעוניות.

    אני לא יודעת מה אחרים מבקשים כשהם קוראים שירה. אני יודעת מה אני מחפשת – שהשיר יניע אצלי תהליך פנימי של רגש ומחשבה. שיר טוב יציג לא רק דיאלוג פומבי בין הכותב לבין עצמו, אלא יאפשר נקודת מגע, מרחב של השתהות שמכין הכותב לקורא שלו. על מנת שהדיאלוג כותב/קורא יהיה אותנטי, כתיבת השיר חייבת להניע תהליך מקביל של גילוי לא רק אצל הקורא בשיר, אלא גם אצל הכותב עצמו. פרופ' אורי ברנשטיין, שעל דבריו אני מתבססת כאן, מכנה זאת 'שיר מתהווה', כלומר שיר אשר מהלך כתיבתו משנה גם את הכותב, משום שהכותב מגלה במהלך הכתיבה משהו אותו לא ידע מלכתחילה.

    השירים כולם הם שירי מסע. מסע מספק הזדמנות למבט מעט מרוחק, לבחינה מחודשת, לחיפוש עצמי. לא מצאתי דבר מכל אלו בשירים. האני הדובר בשירים נוכח שם אך אינו ננגע. הכותב מעמיד חלון שקוף, שקוף מדי, מול הקורא – ראה, כך וכך וכך. במרבית הזמן הוא כלל אינו נוכח שם כפרסונה. כך למשל בשיר הראשון ה'אני' הדובר נוכח במפורש רק במשפטים– "אֲנִי שׁוֹתֶה ווֹדְקָה עִם מַרְקִיאֵל פַּזִילוֹב " ו –"אֲנַחְנוּ מְחַלְּקִים אֶת הָעוֹלָם ". שאר המשפטים עמומים. מי אומר אותם? המשורר? עמיתו למשחק? מדריך התיירים? הכותב נעדר מתוך שירו, לא לוקח אחריות. לא זה מה שאני מחפשת בשירה. הניסוחים יפים, אך לא מגבים שום תוכן משמעותי, תוכן השירים ברובו מתאים לברושור של משרד נסיעות.
    שמות, מקומות, רשימת אירועים מן העבר, צבעים.

    " מְרִיחִים אֶת צִבְעֵי הַתַּבְלִינִים בְּשַׂקֵּי
    הַשּׁוּק בְּסָמַרְקַנְד"

    "וְתוּת שְׂפָתֶיהָ כְּשִׂפְתֵי שֶׁחְרֶזָאדָה" –

    אלו קלישאות המסע למזרח האקזוטי, כי הרי הבורגני במסעותיו משתוקק אל האקזוטי. 'מיוחד' היא מילת מפתח בשיח הבורגני הרכושני, הרואה גם בחוויות שהוא עובר מעין רכוש ומוטל עליו לאסוף כמה שיותר מהן, כמו בביטוי 'צובר חוויות'. מה טעם בשירה המציגה עצמה לקורא כשירתו של תייר, כזו הבאה מן החוץ ונותרת בחוץ? גם הפאתוס בכותרת, "הו חיילי הדמקה המנשקים את רגלי המלכה" רק מרחיק אותי כקוראת מהשיר.

    בשיר השני מתמקד הכותב בהשוואה בין מורשת עצי הזית המקומית לבין מורשת הזיתים המקומית שלנו. אצלנו עלי זית מייצגים את השאיפה לשלום, את תום המבול, ואילו שם הזיתים מציינים מסורת אחרת, עדות לבני זוג שהתאחדו בברית הנישואים. רעיון מעולה לשיר, שמתמסמס לגמרי בגלל הנטייה של הכותב עצמו "לְגַנְדֵּר אֶת הַשָּׂפָה". איך אפשר להתייחס ברצינות לשיר הנפתח בשורות מתייפייפות כמו

    "הַמִּיץ שֶׁיִּסָּחֵט מֵהֶעָלִים יִהְיֶה הַדְּיוֹ הַיְּרֻקָּה
    בָּהּ אֶכְתֹּב אֶת עֲצֵי הַזַּיִת"

    שוב דקורציית שווא, קביעה שאין מאחוריה דבר. תחושה שהדובר בשיר (שוב, מיהו? אין שום סימנים מזהים) יוצא ידי חובה היסטורית בשורות –
    "הָאֲדָמָה שֶׁדִּבְּרָה
    בּוּלְגָּרִית, טוּרְקִית וְאִיטַלְקִית שׁוֹתֶקֶת
    עַכְשָׁו בְּאַלְבָּנִית."

    אמירה לא מחייבת עד כדי סתמיות. תחושה שהכותב נזהר מאד מלגעת בפוליטי. זו האדמה שדיברה ושותקת, אין שם אנשים. כולם נעדרים. הם יופיעו כעצים שתולים, הם יופיעו כלב חרוט על גזע, אבל הם עצמם, כבני אנוש – נעדרים.

    בשיר השלישי שוב משתף הכותב פעולה עם קלישאות המזרח הידועות – בודהה, אורז.
    הציור הזה –

    "בַּדִּמְעָה הַנִּסְתֶּרֶת בְּעֵינָיו
    נֶאֱגָר גֶּשֶׁם לְכָל הַשָּׁנָה"

    קיטשי לחלוטין, כמו קלישאה אחרת, קלישאת הילד הבוכה בתחנה המרכזית. זו דמעה שאין מאחוריה רגש אמיתי, אלא ציור שמחקה רגש.
    במיוחד לא אהבתי את סוף השיר, בו מובעת הערצתו של הדובר לאוורסט –
    "מִזְּמַן לֹא הִזְכִּירוּ לוֹ שֶׁהוּא דֻּגְמַן הָרִים
    בִּתְצוּגַת הָאָפְנָה שֶׁל אֱלֹהִים"

    אז כן, ברוח התקופה שלנו כל אחד הוא טאלנט, אפילו הר.

  • מירי שחם  On אוקטובר 2, 2008 at 11:00 pm

    בפורמט נוח יותר לקריאה:

    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=570041&blogcode=9977048

    ול 666
    נפלה אצלך שגיאה מתחת לשיר האחרון, שם ספרו של סומק ממנו מצוטט השיר הוא 'מחתרת החלב' ולא כפי שנכתב שם

  • מספר 666  On אוקטובר 3, 2008 at 7:39 am

    שהדובר אכן נוכח במשפטים שצויינו כאשר הוא משחק דמקה וכו' .
    לעניות דעתי המשפטים הללו היו מיותרים ועדיף היה שלא היה מכניס אותם.
    למה בכלל שיכניס את עצמו .?
    בשביל מה המשורר חייב לתחוב את עצמו לכל מקום ולכתוב רק על "האני אני אני " ?
    זאת השגיאה הגדולה שלך.
    המשורר מנסה לתאר כאן באוביקטביות עד כמה שהוא יכול את המדינות הזרות שאליהם היגיע ואת תרבותם עד כמה שהוא יכול במסגרת של כמה שורות.
    בכמה השורות האלו הוא מנסה להכניס תיאור של תרבות והיסטוריה שלמה .
    זה דבר שפעם היה מקובל אבל היום הוא בגדר לא קיים כמעט וזאת בגלל שהמשוררים התרגלו כל כך לכתוב על ה"אני אני אני " עד שאינם מסוגלים לתאר משהו שהוא מחוצה להם.
    סומק בשירים האלו מנסה לפרוץ את הקונבנציה הזאת .
    הוא לא עושה זאת בהצלחה מלאה,וגם בגלל שהשירים קצרים מידי ואינם מצליחים להכיל את הכל אבל עצם הניסיון לתאר את הזר והשונה הוא חשוב בפני עצמו.

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 8:14 am

    :))))
    תגובה משונה, אשד
    למה בחר המשורר להתמקד במקומות הללו ולא במקומות אחרים? למה בחר דווקא במילים האלה לתיאור החוויות שלו ולא במילים אחרות?

    על כך ענית
    "המשורר מנסה לתאר כאן באוביקטביות עד כמה שהוא יכול את המדינות הזרות שאליהם היגיע ואת תרבותם עד כמה שהוא יכול במסגרת של כמה שורות
    "
    דא עקא, זה לא תפקידו של משורר לתאר באובייקטיביות מקומות, אשד. לשם כך אפשר לגלוש באינטרנט, לפתוח אנציקלופדיה, להצטייד בברושור כרומו מהודר מכל סוכנות נסיעות. הדרישה האחרונה שיש לדרוש ממשורר היא הדרישה להיות אובייקטיבי, הוא חייב לנכוח בשיר שלו כבעל בית (מספיק שינכח ברמה המטאפיזית, ממש אין הכרח ב'אני אני אני' מפורש)

    אחרת אין שום טעם להטריח את הקורא בקריאת השיר.

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 9:06 am

    רק מחדדת את הנקודה שהעלית –
    המשורר נוכח בשיר בכל מילה שהוא בוחר, בכל מטפורה ודימוי. לכן מלכתחילה הדרישה לאובייקטיביות היא דרישה לא סבירה ממשורר. כשמסיימים לקרוא כל אחד מהשירים הללו, ישאל הקורא את עצמו מה טעם ראה המשורר לכתוב את השיר הזה. אם התשובה דומה לתשובה שאתה נתת, שהמשורר ביקש לספק סקירה ממצה של יעד תיירותי – ברור שהדבר אינו מספק, היום (שלא כבימים עברו) כל אחד מאיתנו יכול להגיע לאותם יעדים בדיוק. אני מצפה ממשורר להיות נוכח במקום בו הוא נמצא, ולזכך מתוך המציאות המקיפה אותו חוויה משמעותית. שוב – אין הכוונה לנופף דווקא באני-אני-אני, ממש לא. אבל בשיריו סומק מנטרל את המבט המשוררי לטובת הגנדרנות של השפה, כמו שהוא נוהג לעשות ברבים משיריו. כרגע השירים כתובים בשפה תיירותית שאין בינה לבין שירה דבר.

  • מספר 666  On אוקטובר 3, 2008 at 9:13 am

    המשוררים הגדולים ביותר היו אלה שידעו להעביר לפני הקורא אנשים ותקופות אחרות כאילו היו חיים לפניהם.
    אף אחד לא מחפש אצל בהומרוס את תיאור חייו כמשורר נודד ,איש לא יעלה על דעתו להיסתכל אצל שיקספיר בתיאור חייו של סוחר בעיירה סטרטפורד .
    זה לא מעניין את הקורא הממוצע
    זה מענייןרק ביוגרפים
    הקורא מחפש ביוצרים האלו תיאור חי של מקום תקופה ואנשים
    והם מסוגלים להעביר תחושות ורשמים ש ספר היסטוריה ואנציקלופדיה יבשים לא מסוגלים
    גדולתם של היוצרים האלו שהי מסוגלים לצאת מהאני היוםיומי האפרורי והמשעמם שלהם להעביר לקורא את התחושות של האחר במקום אחר בזמןאחר כאילו היה בו בעצמו .
    הצרה עם רוב המשוררים בזמננו שהם כבר לא מסוגלים לכך ומסוגלים רק לכתוב על עצמם
    והעצמי שלהם הוא כמעט תמיד בנאלי משעמם בלי סוף .

  • משה  On אוקטובר 3, 2008 at 10:04 am

    טוב ולמרות שאת מבלבלת בין משיכה מינית לתיעוב שנובע מהתגובות המגוחכות שלך. אני חייב לציין שניסתי לקרוא את הגיגיך והבנתי למרבה הצער שאת הרבה פחות חכמה אפילו ממה שחשבתי. ושככל הנראה יועיל לך לחזור לתיכון וללמד סיפרות
    אצל רוני סומק .

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 10:06 am

    .עברו אי אלו אלפי שנים מאז הומרוס
    עזוב את הומרוס, כי הוא באמת חי מזמן ואופי השירה שלו אחר, הוא כתב שירה אפית. אבל שייקספיר – אתה חושב שאילו היה כותב דמויות אובייקטיביות כפי שאתה מחפש, הוא היה נותר רלוונטי עד עצם היום הזה? הרי הקונפליקטים שהוא מתאר הם קונפליקטים שנותרו אקטואליים משום על-זמניותם. אתה מקובע על תזה אחת ובכלל לא פתוח לשמוע דברים אחרים. אני שוב חוזרת –
    אין שום צורך ששירה תהיה מופע של האני הביוגרפי, אבל המשורר חייב לנכוח בבחירותיו ולעמוד מאחוריהן. זה לא קורה בשירים של סומק.

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 10:15 am

    666 –
    אולי תביא דוגמה לשיר כלשהו שמצליח לסלק מתוכו לחלוטין את האני של המשורר, כזה שנכתב מתוך אובייקטיביות, כהצעתך,
    ועדיין מצליח להעמיד שיר משכנע?
    של כל משורר שתבחר מ1950 ואילך

  • מלך משהו  On אוקטובר 3, 2008 at 12:21 pm

    אני לא רוצה להזדהות פה בשמי האמיתי משום שהאכסניה פה תוקפנית מדי לטעמי. אבל אני חייב להגיד לך שזאת פעם ראשונה שאני קורא פה מישהו שמגיב תגובה רהוטה כהלכה. צר לי שהדיון לא התפתח מעבר…

  • מלך משהו  On אוקטובר 3, 2008 at 12:21 pm

    אני לא רוצה להזדהות פה בשמי האמיתי משום שהאכסניה פה תוקפנית מדי לטעמי. אבל אני חייב להגיד לך שזאת פעם ראשונה שאני קורא פה מישהו שמגיב תגובה רהוטה כהלכה. צר לי שהדיון לא התפתח מעבר…

  • מספר 666  On אוקטובר 3, 2008 at 2:00 pm

    איך שהוא לשיריו וליצירתו אי אפשר בלי זה.אבל הוא לא צריך לכפות את עצמו על הקוראים .
    וזה שהומרוס היה לפני אלפי שנים ושיקספיר לפני מאות שנים אז מה ?
    כל התיאוריות המודרניות שאת מצטטת לי על שירה הביאו רק לדבר אחד להרחקתה מהקוראים.
    כל משוררי "האני " שלך מסוגלים להביא את יצירתם רק לידידים ולמקורבים כי אף אחד חוץ מהם לא מתעניין.
    אולי אם היו מפסיקים להתרכז בעצמם היו מצליחים יותר ?
    ביקשת שיר משכנע
    יפה הנה שיר משכנע
    וזה מבלי שהמחבר יתחוב יותר מידי את"האני שלו" לתוכו אם כי כמובן הוא לא נמנע לעשות זאת.
    אבל זה בכלל לא העניין,אלא הרעיונות והתחושות
    שהוא יוצר אצל הנמענים.
    "תארו לכם" שיר מאת ג'ון לנון בתרגום עודד פלד שאגב במקור הופיע עם הקדמה של רוני סומק ב"עיתון 77"
    http://www.notes.co.il/eshed/48264.asp

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 3:24 pm

    לגבי ההפרדה בין הומרוס לבין שייקספיר –

    השירה האפית מתקופתו של הומרוס מתייחסת למעשים קונקרטיים של גיבוריה, אין כלל עיסוק ברבדים הפנימיים. ניתן להשוות את זה לתנ"ך שלנו. הטקסטים האלו נותרו רלוונטים גם היום מפני שכמו בתנ"ך, הם מעמידים בפנינו ארכיטיפים לשימושנו, נוח לנו להשתמש בארכיטיפים, זה סוג של קיצור דרך. אגב, ממליצה לכל מי שמתעניין על חוברת מס' 2 של כתב העת הספרותי אורות בעריכת טל ניצן, שיצאה בשבועות האחרונים והוקדשה לטקסטים עכשוויים שהושפעו מהומרוס. איך יושפע כותב מודרני מהומרוס? ודאי שהוא לא יתמקד בעימות עם הקיקלופים, אלא יקרא אותו מתוך רוח התקופה שלנו, ואולי יכתוב שיר על הפער בין המטרה לבין מימושה, כמו קוואפיס באיתקה שלו.

    אצל שייקספיר (חוברת אורות מס' 1) מועלים קונפליקטים הקרובים יותר לליבו ולנפשו של האדם המודרני. הנה ציטוט של עמרי ניצן מתוך אותה חוברת שהזכרתי –
    עמרי ניצן:

    "שקספיר הוא מחזאי מודרני. אנחנו אלה שצריכים להיות מתקדמים מספיק בדרך שבה אנחנו ניגשים אליו. יש ספר מפורסם עד כדי בנאליות – "שקספיר בן זמננו". כתב אותו יאן קוט, שהוא אחד הפרשנים המודרניסטיים החשובים. הוא מתייחס שם לשקספיר כאל מודרניסט ממדרגה ראשונה, שמה שמאפיין אותו הוא ההבנה של האדם המודרני. אמנם שקספיר פעל לפני 400 שנה, אבל נדמה כאילו קרא את פרויד, וכאילו היה עד לציור הסוריאליסטי, והיה שותף לשאלות הפילוסופיות של האקזיסטנציאליזם של המאה ה-20."
    http://www.orot-books.com/orot/

    לכן הפרדתי בין השניים.

    בעניין הדוגמה שהבאת כתשובה לשיר שביקשתי –

    הדוגמה לא מוצלחת בעיניי, כי זהו פזמון וביקשתי שיר. פזמון מטבע הדברים מחוייב להיות קודם כל קליט, ולכן המבע בו יהיה רדוד יחסית.
    מכיוון ששירה מורכבת יותר מפזמונאות, ואינטימית יותר – כי אין מנגינה להתחבא מאחוריה -בשירה הדידקטיות נחשפת מייד, לכן קשה למצוא שירה מודרנית המכילה רעיונות העומדים בפני עצמם, במנותק מהכותב שמשאיר עצמו בצל. השיר של לנון דידקטי, אם כי לפחות הוא דידקטי לכיוון שרבים יכולים להזדהות עימו.

    שנית, בעניין איכות התרגום של עודד פלד. זה תרגום רע בעיניי, מילולי מדי, אחד לאחד. זהו תרגום עצי ונטול השראה כמו תרגום מכונה. בכמה מהמשפטים שם נוצר גוף ביניים שאינו עברית ואינו אנגלית, התחביר מלאכותי ומאולץ. קל לראות זאת כשמעתיקים משפטים אחדים ומנסים לבדוק אם הם עומדים בפני עצמם כמשפטים בעברית תקנית

    "שום דבר להרוג או למות בעדו"
    "ללא צורך בבצע או רעב"

  • מספר 666  On אוקטובר 3, 2008 at 3:37 pm

    הוא דידקטי זה נכון.
    אז מה ?

    מי אמר שלהיות דידקטי זה דבר רע ?
    אה נכון נזכרתי כל התיאורטיקנים האלה של השירה המודרנית
    יש לו רעיונות ומסר להעביר והוא עושה זאת בעוצמה רוב המשוררים כיום לא מגלים עוצמה כמו זאת שמגלה לנון בפיזמון הזה
    את מעירה שהשירה האמיתית כיום לא מכילה רעיונות העומדים בנפרד מהיוצרים שלהם. .
    האמת המרה היא שיש מעט מאוד משוררים כיום שיש להם רעיונות עמוקים מאיזה שהוא סוג.
    אבל ישנם כמה זה נכון .

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 3:45 pm

    אוי, נו.
    למה דידקטי זה רע?
    דידקטי זה רע כי הדידקטי דוחף לך מזון שמישהו אחר לעס בשבילך היישר לתוך הגרון

    הדידקטי לא מאפשר לך לחשוב לבד

    טוב, 666. נראה שמיציתי את הדיון כאן. אתה לא כל כך עומד בסטנדרטים שאתה עצמך קובע, נסחף להכללות מבלי לגבות את קביעותיך ולא משיב לשאלות שאני שואלת.

  • מספר 666  On אוקטובר 3, 2008 at 4:32 pm

    אני לא יכול לחשוב על שום פזמון אחר שעורר ויכוחים ודיונים כמו זה
    וראי שם קישורים לשניים מהם
    קצת מוזר לא?
    כמה שירים"לא דידקטיים" את מכירה שעוררו דיונים נזעמים כאלו?

    דהיינו גם ( ואולי דווקא? ) יצירה דידקטית מסוגלת לגרום לאנשים לחשוב ובחוזקה בשביל עצמם.

  • מירי שחם  On אוקטובר 3, 2008 at 4:53 pm

    אתה רואה בויכוח/"דיון נזעם" ערך, וזה מתבטא היטב ברוחו של הבלוג שלך. בעיניי הויכוח אינו ערך, החשיפה אינה ערך, פופוליזם מרחיק אותי ולא מקרב. הדמגוגיה לפיה 'יצירה דידקטית מסוגלת לגרום לאנשים לחשוב ובחוזקה בשביל עצמם' אין לה ולא כלום עם המציאות, כי הדידקטי סגור ומשעמם ולא ילמד אותך שום דבר חדש, רק יגרום לכל צד בויכוח להתבצר בעמדותיו. כל טוב ושנה טובה.

  • מספר 666  On אוקטובר 3, 2008 at 5:14 pm

    אני רואה בכל יצירה שגורמת לאנשים צורך של ממש לבטא ולהחליף רעיונות כלפיה כיצירה טובה.
    לפחות משום שגירתה את הקוראים בה לחשוב ולהתבטא כפי שלא היו עושים אם לא היו קוראים אותה.
    רוב היצירות למרבית הצער לא מצליחות בזה. .
    שנה טובה גם לך . .

  • מספר 666  On אוקטובר 10, 2008 at 4:57 am

    המשורר רוני סומק הוא חובב קולנוע וסרטי טרזן ידוע ואחד משיריו הידועים המובא כאן עוסק בהודעה על מותו של שחקן טרזן המפורסם מכולם ג'וני ויסמילר .
    סומק אגב לא היה הסופר הישראלי היחיד שכתב יצירות ספרות על נושא מותו של ג'וני וייסמילר שבילה את זיקנת בבית אבות הוליבודי ו כשהוא שואג שאגות טרזן שכן שוב לא יכול היה להבדיל בין המציאות האפורה סביבו והדמיון של הסרטים שבהם גילם פעם את מלך הג'ונגל .
    . גם יעקב שביט כתב רומן שלם על נושא זה והקומיקסאי תומר חנוכה ., וגם אחרים .
    והנה גרסת רוני סומק . בהקדמה שולב לראשונה חומר שכתב בנושא מ"עיתון 77 " בשנת 1979 .
    ראו
    רוני סומק פוגש ראת ג'וני וייסמילר
    http://www.notes.co.il/eshed/48459.asp

  • מגי  On אוקטובר 11, 2008 at 12:16 pm

    באתי בעקבות סימני הדרך:) למי שלא מכיר אותך, אני יכולה להעיד כי אכן את קוראת וגם כותבת מצויינת(מותק, לא יעזור לך, באתי עם שחפ"צ)
    לשיר השני על אלבניה אני מציעה לנסות לקרוא אחרת. השיר מופנה אלי הישראלית הקוראת, על מה שצופה ישראלי אחר לי. בדרך למבצר- המבצר הוא במקורו בית בטוח. מבצר קרו-יה. אני אתייחס לשתי השורות שצטטת בויחסת להן התיפייפות: המצלול של אכתוב נשמע כ-אחטוב עצי זית.
    השורה העוסקת באלבניה- היא היסטוריה עקובה מדם.ארץ שכיום הינה ברובה מוסלמית לצד איטליה מעוז הנוצרות. לא חושבת שיש צורך ביותר מכך בכדי לראות את האנשים ולהבין את הדמיון, את הנסיון להפיח תקווה שלמרות הכל אפשר גם להגיע לחתתו חרבות, אחרי מבול של דמים.
    לגבי הראשון והשלישי איני בקיאה מספיק בהיסטוריה ואני חושבת שאחת הבעיות בשירה על ארצות אחרות שחסר (לי) רקע גם היסטורי מקיף על הדברים הנאמרים ברמיזה, דבר המחייב אותי להתגבר על עצלות ולחפש. אבל צריך שיהיה משהו נוסף בשיר שיגרה אותי כלכך שאתגבר על העצלות הטבעית ואלך לחפש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: