הגמגום ותורת היצירה על פי חביבה פדיה

image_pedaya

 

חביבה פדיה היא חוקרת קבלה  שהיא גם משוררת ,צירוף שהוא נדיר למדי בקרב חוקרי הקבלה.

ואולי נכון יותר להגדיר אותה כ"משוררת שהיא  גם חוקרת קבלה"?
במחקריה היא  מנסה להראות שהקשר בין מקובלים ושפתם  ועצם דרך  חשיבתם ובין ומשוררים ולשונם לאורך הדורות הוא חזק הרבה יותר ממה שחוקרי קבלה אחרים מוכנים להודות בו .
ולהלן מאמר שלה בנושא זה שהופיע במקור במגזין הספרותי "דקה".
מאמר זה משמש כ"יריית פתיחה"  לפרוייקט גדול שיופיע באתר בהמשך ובו אעסוק בסדרה של מאמרים בחוקרי קבלה ידועים  שונים כמו מייסד המחקר הקבלי המדעי גרשום שלום , המסכם הגדול של המחקר הקבלי יוסף דן  באנשים שלכאורה קשורים רק פריפריאלית לקבלה כמו הזמרת מדונה , ובחביבה פדיה עצמה המשוררת חוקרת הקבלה,ובהקשרים שבין מחקריה הקבליים ועל מקובלים כאנשי שירה ויצירותיה הספרותיות השונות.

 

גם וגם (גמגום) – על פואטיקה ודיסוננס

מאת חביבה פדיה

 

בגמגום המילה היא כמו יהלום שעטוף בעפר. תינוק הרובץ בדם שפיר ושלייה. מילה עם כל הלכלוך שמסביבה. תכשיט שהסוגר והמנעול שלו אינו מוסתר מאחורי הצוואר בעורף.

בגמגום מנוע שמטרטר ואז אתה זוכר שהנסיעה מתנהלת בכוח הדלק והמנוע. תינוק שמייבב ומהמיית המלמולים בוקעת פתאום המלה. הגאים שמנסים. חריקות בקול הראשוני.

גמגום, כמו מלמול, שורש מרובע בשפה העברית שנובע מהכפלת הגאים. חלק מהם באים מחיקויים ראשוניים של מוזיקה, או מחיקויים של צרימות במוזיקה, או העתקה של צבעים. שפה של תינוקות היא מוזיקה, מלמול. שפה של גדולים היא כאב, גמגום. למשל :לגמגם, לזמזם, לרשרש, לקשקש, לדמדם (טיפות של דם נוטף? סימן של תודעה שרוטה), וגם לטמטם (טומטום בלשון חכמים הוא חסר הגדרה מינית), למלמל, למרמר, לשכשך, לחרחר (נשימה בקושי, כמו גוסס אבל לחרחר ריב ומדון), ללכלך (פעמיים לֵך) וכמובן, “לבמבם” המודרני(מה”בם-בם” החסידי) ולהמהם, קרובים של לזמזם.

זה היה באותו יום שהרהרתי בתולדותיו המקוצרים של הסבל כשנזכרתי בתהליך העלייה המיוסר של המלה תוך כדי גיהוקים, שיהוקים ובחילות מהמצב הבוצי המלוכלך לעור נושם, וכמה הרבה צריך בשבילם לדרדר, לחרחר, לגרגר, לירוק דם.

גמגום מכיל את המלים: גם וגם. שתי קצוות. שני מצבי קצה: לפני המלה ואחרי המלה. אז מה הגמגום משקף את היכולת או את אי היכולת להכיל גם אותי וגם את הקצה המנוגד לי, או להרגיש גם את עצמי וגם את מה שהכי רחוק … מאחורי הפרגוד. איווי המלה או עקיפת המלה וכל זאת רק כדי לשוב ולהרגיש שהיא יקרה.

וזה מפחיד. הרווח שבאמצע, גם… וגם…, הרווח שהוא הניסיון לשאוף רוח, ומה זה משנה מה מרוויחים מזה, מהרוח.

מצב הלחץ והמלכודת לפני אמירת המלה; מיתרי הקול מתכווצים. נוצרת הצרה. אין רווח בין המיתרים. נוצר רווח באמצע המלה. השירה מביאה את הרוח בתנופה אחת גורפת: נולד הדיבור. לפני המלה, התחלת החיים, מלמול של תינוק. אחרי המלה, סוף החיים, חרחור של גוסס. גמגום יוצר “פוקוס” על המלה. גמגום מאריך את האוזן להקשיב. דורש אורך רוח. המגמגם חייב להיות סבלן לעצמו. להאריך את אפו עם עצמו בזמן שהדיבור מתארך ומייסר.

המילון אומר: “גמגום הנו דיבור מהוסס ומקוטע. ישנה חזרה על קטעי המלה, על הברותיה. ישנו גמגום ראשוני: חזרה נטולת מאמץ על צליל או הארכת הגייתו. ישנו גמגום שניוני, מאמץ והתפצלויות רבות לפני הדיבור”.

למגמגם יש פצעים פתוחים בתוך המלה. כואב שלא להצליח לדבר רהוט, לסבול מתחושת העילגות ואי-המובנות. אבל כל מום – נמצא בקצה שלו היתרון. אין מגבלה שלא מקושר אליה העומק שאותו היא, ורק היא, מסוגלת לעבד. יצורי אנוש יכולים לעבור ממצב המגבלה למצב היתרון. זהו אחד היתרונות הגבוהים ביותר של המצב האנושי כמלכודת. להתעסק באמנות הקיום.

ר’ נחמן מברסלב, בסיפורו “שבעת הקבצנים” ידע זאת בוודאי. דווקא הקבצן כבד הפה – מתנתו היא שירים וחידות נפלאים מאוד.

המגמגם-השר הוא ההשלמה של העיוור-הרואה. האחד בתחום הקול והשני בתחום התמונה. המראה והדיבור. שניהם מהווים סמן קיצוני של מגבלות התרבות ויכולותיה. צריך לאבד משהו כדי להוסיף. להחסיר כדי להתגעגע. לגעות מעומק הלב. לאבד משהו במישור הסובייקטיבי כדי לתת משהו לקולקטיב. ללמוד לעבד את האבדן. אבדן העין הרואה. אבדן המלה הרהוטה כדי ללמד אנשים להוליד מחדש עין רואה ואוזן שומעת. להרגיש שהפה הכבד מלא ומבעבע את תחושת האילמות המכאיבה שמקדימה את לידת המלה.

המגמגם השר – אם זו אלגוריה או מטפורה, המגמגם השר – היא בנויה קודם כל על ממשות: כי בשירה תמיד הגמגום נעלם. יותר מזה, ענקים שבזמרים היו מגמגמים בדיבור. יש הסברים פיזיולוגיים ליכולת המעבר המדהימה מגמגום לשירה, התרווחות מיתרי הקול כששרים. הרוח, הזרימה של האוויר, המלודיה כמייצרת רצף-על. יש תיאוריות אחרות הקשורות להמיספרות.

דוגמאות לזמרים, חזנים ומוזיקולוגים, שהגמגום לא היה זר להם, הם זמר הטנור בנימינו ג’ילי, החזן מאיר שושן, הזמר יהודה פוליקר, הזמרת ויקטוריה חנה, המלחין והיוצר רוברט אשלי תסמונת טארט  החזרה על המלה או על הגמגום עצמו אינה אלא הכנה של מיתרי הקול לדיבור, על מנת שלא יצמדו ויתקעו. הזרמת אוויר פסיבית מונעת את נעילת מיתרי הקול.

אומר הפסיכולוג: “אלה שמגמגמים באמצע הדיבור, פשוט מצרים לפני מלים קשות או צלילים קשים. זו הסיבה שכששרים אין גמגום כי הרצף המלודי אינו מאפשר השהייה.”

רוח ורוח הקודש: תרגול הזרמת אוויר כפרקטיקה המיועדת להתרפאות מגמגום והשירה הנבואית כזרימה של האוויר האולטימטיבי, רוח הקודש.

השירה שהיא תולדת הרוח היא כולה נשימה, זרימה, בית החזה מתרחב. תיבת תהודה של מקשים פתוחים. אין נעילה.

מתי ולמה אנו מחפשים במודע את הלכלוך, טמטום, צמצום, גמגום? זה קורה בצורות שונות, ובכל תקופה בדרכים שלה. במוזיקה, היפ- הופ, ראפ בראשיתה, כשאלה שמדברים לתוך השירה באים בהתחלה מהצד, מהפריפריה, עם תרבות קצה ששורטת את האמצע הבטוח, מותירה בו חלל וקרע, מדברת לאמצע, לתוך השירה שלו. כך עשו מוזיקאים שחורים שבאו עם מכשירי רדיו, ומתוך המדרכות, עם השריטה של התקליט שמהווה מימוש המטפורה של השריטה במוח; ואיך משהו שבא עם עוצמות של קצה נהפך לאמצע, למיין-סטרים, ושוב מתבקש הצורך בחלל פנוי. הגמגום אינו עוד גמגום.

במציאות הסובלת מעריצות הדיבור, שיבושו של הדיבור אינו קל ולא נעים. זהו מאבק
חיים שלם למי שסובל מגמגום ממשי. אבל הלא ישנן גם תופעות שבע בדיבור, מניאריזם לשוני, גמגום גנדרני כמו נשימה מלאכותית נוספת. אבל גמגום כאקט לא גנדרני, בא ומקלף, מסיר שכבות, ממרק, מתגלה הצבע שמתחת לצבע.

ישנם סוגים שונים של גמגום: משפטים שחודרים לתוך הדיבור כמו ממציאות אחרת, מלים שנשברות, הגאים שהופכים למחסום. הדיבור כפעולת תקשורת חברתית, תקשורת בין אישית, הוא ציר רוחב שנחתך לפתע בציר אנכי, כמו מכת ברק מלמעלה, תקשורת מרובד אחר, ציר חיתוך אנכי, אלוהי, הקורע את הדיבור שבנוי לרוחב שורות שורות של לבנים, יוצר בתוכו רווחים, הפרעות, ונועץ בו מלמעלה סכינים. עכשיו האיש שמגמגם-שר, או אולי הנביא, משמש כמו סולם יעקב בין שמים וארץ והאותיות נדחפות לרדת בזו אחר זו כמו מלאכים, אבל בגלל הצפיפות על השלבים הן רצות בזו אחר זו ולא כתובות שלמות ביחד.

בסך הכול הגרון הוא סולם יעקב כשהוא שעון לרוחב, סולם של מיתרים צפופים, שלבים עקומים או גמישים, או מגיבים, וכל פעם נוצר המאמץ לקחת את הסולם הזה ולהשעינו לגובה. להלל, ליילל, לייחל. המלאכים שעולים ויורדים הם אותיות. לפעמים השלב חסר. יש רווח גדול מדי, קטן מדי. לפעמים אפשר להתגבר על סכנה להתדרדר בקפיצה למעלה.

הסדרת הדיבור. על הבעל שם טוב נמסר שדיבר מחוץ לשיטה. כמו שכתיבה יכולה לצאת מחוץ לשורה, הדיבור שלו יצא מחוץ לשורה, התפרע. הוא לימד את עצמו להאחז בשורות קבועות של פסוקים כמו כל מאגיקון, כדי לא להיות אחוז בדיבור, לא להתנבא בכל רגע, והוא היה מסוגל גם לרפא בדיבורים.

התנא הקדום סיפר שאם שָׁגְרָה תפילתו בפיו היה יודע שהחולה יתרפא ואם נטרפה בפיו, נלעסה, גומגמה, ידע שהחולה ימות. שָׁגְרָה: המלה יצאה החוצה כמו מים חיים. נטרפה: נאכלה, נלעסה, נדבקה בתוך הפה. משה לא חשב את עצמו לאיש של דברים אלא לכבד פה וכבד לשון. התחושה שהפה כבד מאוד במלים, מתפקע. התחושה של ההיריון כאלם המלה לא הייתה זרה לו. הוא בא בתוך הערפל לשמוע את הדיבור.

הפיכת הפה למעבדה של הדיבור. איך מרגישים דיבורים כמו דברים? כמו חפצים מתנועעות המלים בפה. הפה שהוא כמו מעבדת האוכל הראשונה והוא מעבדת הקול. מלת הפה ומילת המעור (כך ספר יצירה מגדיר: מעור מלשון ערייה). מה החיתוך ומה הברית שיערכו בפה כדי שימלל. ההחתמה בקדושה ובטהרה, מה פשרה בהולדת מלים, בתשוקת דיבור, באיווי לדיבור כחיבור.

שירי ילדים ושירי עם, מאיפה הם זוכרים את ספר היצירה? “יש לנו גולם במעגל”, “שניים סינים עם כינור גדול … שונום סונום עם כונור גודול … שינים סינים עם כיניר גידיל…” הטיית המלים בניקודים. ניקוד הוא הנשמה, הרוח החיה.

ויקטוריה חנה שרה את ספר היצירה ומתפילות הושענא. גמגום נהפך לכלי של הדגשת אות ושל הדגשת מלה, מישוש המלה. גלגול המעגל, מעגל האותיות, המעגל המקיף את הגולם שנולד מהאדמה. מעגל הפה המעוגל ממנו נולדת המלה, מדממת עדיין בגמגומה. מעגל שם בן ע”ב אותיות: שלשות סדורות של חיתוכי מלים בציר אנכי. לשחק במלים כמו בחומרים. זיכרון שרירותי שיעצור את ההתפרקות. פריצות דרך מרוחב השיטה אל ה”אנך”. ויקטוריה עומדת ומתפללת לאלוהים כשכל הילדים לועגים או צוחקים. הדיבור הרחב, הדיבור כמו קיר נשבר והיא בוראת את הדיבור כסולם. לא הורד אליה סולם אך היא מעלה סולם.

אבל הסולם הוא גם סמל. סמל לזיכרון על-דורי בנוי שלבים שלבים, נחווה כאורך. אף פעם לא נוכחים כולם יחד. איש מעביר לאיש.

לפעמים בהגירה אין מקום ואין רווח: לא באדמה ולא בשמים. שמים את הסולם על כתף ועוברים. אין מקום, צפוף למעלה, שם מיוצגת אידיאולוגיית הרוב. מניחים לרגע לרוחב. אין מקום, צפוף גם למטה. כאן בנויים הרבה אתרי זיכרון שליטים. מצופפים ומקצרים. השירים נפגעים מחירשות. חותכים את הסולם, סולמות נופלים.

“ראיתי שקייסים צעירים מגמגמים” מספר  משה בר יודא (על פרויקט ההקלטות שלו בראיון במוסף הארץ, 10 במרץ 2006 ). איך תפילה גם היא מתביישת? גם היא מגמגמת? הופכת לחרחור. הקייסים הזקנים מלמדים, אבל הצעירים כבר שומעים את הלעג מתגנב. גמגום חייב לקרוע את הטמטום החברתי. גמגום חייב להתנגד לצחוק העדרי, לחירשות העקרה. גמגום הוא כמו מלוכה כשהדיבור הוא עריצות אביונה.

 

 

ראו גם

היגיע הזמן לאמר "אני " אחרת .מסה מאת חביבה פדיה שהיא מעין המשך למאמר זה

האתר של חביבה פדיה
חביבה פדיה בויקיפדיה

חביבה פדיה בלקסיקון הספרים

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוני  ביום דצמבר 18, 2008 בשעה 11:36 am

    כל הכבוד לאנשי דקה על הפירסום! כל הכבוד לחביבה פדיה על המחשבה העמוקה!
    באיזה גיליון זה התפרסם?

  • א..א..אה  ביום דצמבר 18, 2008 בשעה 4:24 pm

    לגמגום תפקיד חשוב, נרחב, ברור, מפורש ומודע בתורת ר' נחמן מברסלב.
    הרבה יותר מן המשתמע בקטע המובא כאן.
    נדמה לי שהיה ראוי להדגיש יותר את המשענת הכיוון וההשראה שהעניק לכתוב.

  • א..א..אה  ביום דצמבר 18, 2008 בשעה 4:29 pm

    לא התכוונתי לומר שהכתיבה כאן לא מקורית.

  • מדקדק בפרטים  ביום דצמבר 18, 2008 בשעה 5:45 pm

    הגליון הראשון —-
    לדעתי אזל בחנויות מלבד עשן הזמן שמציג מספר מצומצם לאספנים 🙂

  • משה  ביום דצמבר 19, 2008 בשעה 7:00 am

    מבין חוקרי הקבלה הצעירים
    יש הרבה חוקרים שהם גם יוצרים.

    זה נכון שהיא נדירה מבין חוקרי הקבלה המובוגרים יותר

  • אבי  ביום דצמבר 19, 2008 בשעה 8:34 am

    מעניין. אני לא שמעתי עליהם, אולי תרצה לנקוב בשמותיהם ובשמות היצירות שהם כתבו

  • אבי  ביום דצמבר 19, 2008 בשעה 9:17 am

    אין שום חוקר קבלה צעיר שפרסם משהו משמעותי, שמישהו שמע עליו, ואני כמובן לא מדבר על פיליטונים, חמשירים, או שירים/שיירים לעת מצוא

  • מספר 666  ביום דצמבר 19, 2008 בשעה 10:22 am

    פרופסור יוסף דן חיבר ביקורת ספרות יפה שכמה מהם כונסו בספר.
    גרשום שלום פירסם פה ושם מאמרים על ספרות למשל על הספרות הבלשית ועל עגנון .
    ובאמת הקשר שלו לספרות הבלשית זה ענייןחשוב בפני עצמו שרוב המומחים לנושא גרשום שלום אפילו לא קלטו עד כמה הוא חשוב ואני אעסוק בו בהמשך כי הוא מלמד הרבה על דרך מחשבתו גם בחקר הקבלה.
    אבל חוץ מהם …..
    לא ידוע לי על איזה חוקר קבלה צעיר או מבוגר שעסק במשהו חוץ מחקר הקבלה והמיסטיקה והמיתוסים היהודיים.
    אי אפשר להגיד עליהם שהם יותר מידי רב תחומיים. .
    אולי רק על חגי דגן אבל הוא לא בדיוק חוקר קבלה ומיסטיקה

  • אבי  ביום דצמבר 19, 2008 בשעה 10:42 am

    שגרשם שלום חיבר בצעירותו כמה שירים בגרמנית שחשיבותם כיום היא ככל הנראה היסטורית בלבד
    וישנה חוקרת קבלה מאוני' חיפה, אסי פרבר, שפרסמה לפני שנים ספורות ספר שירה אחד בהוצאת עם עובד

  • יעקב  ביום ינואר 23, 2009 בשעה 3:57 pm

    ישנם טקסטים של ביאליק ושל זלדה שבפרוש רואים את דברי הקבלה יוצאים מהם.

  • מישהו  ביום דצמבר 16, 2009 בשעה 5:52 pm

    גם לאה גולדברג

    ראו קישורית

    http://networkedblogs.com/p19526499

  • עזרא ניסים  ביום ספטמבר 4, 2011 בשעה 8:24 pm

    קרוב משפחה של חביבה פדיה מצד הרב יהודה פתיה,אשמח לקבל קשר כלשהו
    re_inv@netvision.net.il 0544333470 בימים אלו משיק אני ספר ששורשיו אצל רב המשפחה

    http://www.mashal-laadam.info/

    אשמח לראות אותך, בתשיעי לתשיעי בשעה תשע,בבית דני בשכונת התקווה רחוב דוד תדהר 42 ליד תחנת הרכבת דרך ההגנה , בהשקת ספרי "משל לאדם אדם כמשל" ,יהיה מעניין עם המון חברים ממספר דורות ומקומות, אשמח לקבל עדכון להשתתפותך, תודה,ניסים עזרא

  • ברי ס  ביום מרץ 11, 2016 בשעה 9:27 pm

    חביבה מגמגמת הבלים כהרגלה.

  • ברי ס  ביום מרץ 23, 2016 בשעה 1:14 pm

    חביבה מגמגמת הבלים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: