תפילת השכבה למחקר הספרות העברית .


 

חוקרת הספרות זיוה שמיר מעלה כאן קינה על גסיסתה של חקר הספרות בעולם האקדמיה ומזהירה מפני חורבנו המוחלט בעתיד הקרוב מאוד.

 מאמר שפורסם גם בכתב העת "כיוונים חדשים".

 

רקויאם למחקר הספרות העברית .

 

מאת  פרופסור זיוה שמיר

המשבר

בשנות מִפנה האלף השלישי מסתמן מול עינינו משבר הולך ומתמשך בההשכלה הגבוהה בישראל ובמוסדותיה. בתחומי מדעי הרוח בכלל, ובלימודי הספרות בפרט, הפך משבר זה לקריסה של ממש – קריסה שסופה ותוצאותיה מי ישורם. המשבר בתחומיה של הפקולטה למדעי הרוח לא פסח אמנם על רבות מהאוניברסיטאות בעולם כולו, אלא שלגבינו "צרת רבים" אינה יכולה להציע נחמה כלשהי. להיפך, לגבינו המשבר הלוקלי והגלובלי של ההשכלה הגבוהה בכלל, ושל החוגים במדעי הרוח בפרט, הפך לבעייה קיומית, שהרי בלי עדיפות רוחנית ואינטלקטואלית (ולא רק בלי עדיפות מדעית וטכנולוגית), מעטים סיכוייו של עם קטן ומוקף איבה לשרוד ולנהל חיים ראויים לשמם. משבר זה מציב לפנינו מציאוּת חדשה, שבּה ייתכן, להוותנו, שלא ירחק היום ומרכז הכובד של אותם תחומים העוסקים בתולדות עם ישראל ובתרבותו כבר לא יהיה בגבולותיה של מדינת ישראל, או גרוע מזה – אפשר שתחומים חשובים אלה, שעמל של דורות הושקע בהם, יילכו לבית עולמם מאין להם דורש.
חלפה-עברה להם המציאוּת האקדמית של שנות השישים של המאה הקודמת, ימי הזוהר של המוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם ובישראל. בשנים אלה סיימו ילידי שנות הארבעים (פרי תופעת ה-"baby boom" שפקדה את ארצות המערב ואותנו לאחר מלחמת העולם השנייה) את בחינות הבגרות שלהם. המוני הסטודנטים, שהידפקו אז על דלתות המוסדות להשכלה גבוהה והציפו את כל חוגיהם, הביאו לפריחה חסרת תקדים בכל הדיסציפלינות. מיד עם סיום לימודיהם, נקלטו הבוגרים והמוסמכים בשוק העבודה, ששיווע לבעלי השכלה גבוהה – למהנדסים, לרופאים, למורים, ועוד ועוד.

למעשה, לכל צעיר בעל השכלה אקדמית ראויה לשמה חיכתה משרה הולמת בשוק העבודה, הן בארצות המערב והן בישראל (בארץ התנסינו אמנם במחצית השנייה של שנות השישים בתקופה קצרה של מיתון, אך מלחמת-ששת-הימים הביאה לה קץ, והביקושים לכוח אדם מיומן גברו אז ביתר שאת). אמת, בזמן שבארץ התגייסו סטודנטים רבים ויצאו למלחמה, אף נאבקו על זכותם להיבחן במועד ג', ידעו האוניברסיטאות במערב תופעות אנרכיסטיות של מהומות סטודנטים, ורבים מהצעירים חוו חוויות פסיכודליות של דור "ילדי פרחים". אף על פי כן, בדיעבד ניתן בהחלט לראות בשנות השישים את תור הזהב של המוסדות להשכלה גבוהה, הן בארצות המערב והן אצלנו בישראל.

המצב הנוכחי

חלפו כארבעים שנה ויותר. אותם "ילדי פרחים" מזדקנים, בני גילם של ביל והילארי קלינטון, עדיין לא פרשו לגימלאוּת. ילדיהם הבוגרים – ילידי שנות השישים, השבעים והשמונים – אינם רואים בהכרח באוניברסיטאות או במכללות משאת-נפש וקרש-קפיצה להתקדמות אישית ולהצלחה כלכלית. שוק העבודה אף אינו פורש לפני דור ההמשך "שטיחים אדומים" ואינו פותח לפניהם חלון הזדמנויות כלשהו. לפיכך, צעירים, שאילו חיו ופעלו בדור הוריהם היו בוחרים בלימודי ספרות עברית, למשל, מעדיפים כיום לפנות אל אותם מקצועות מתַגמלים שמציעה העיתונות הכתובה והמשודרת, לרבות ענפי היחצ"נות והפרסום – חלקם תחומים פרוצים, שאינם מחייבים השכלה פורמלית כלשהי. יש מהם שפונים לעולם ה"show business", בין שכמבַצעים ובין שכמפיקים, ואף כאן חשובים הכישרון והקשרים יותר מן הדיפלומה. אותם צעירים, שאילו חיו ופעלו לפני שנות דור, היו מן הסתם פונים לחוגים למדעים המדויקים, פונים כיום לענפי ההייטק, העסקים וההשקעות, שאף בהם הניסיון והידע המעשי נחשבים וחשובים יותר מן התואר והתעודה. הללו בזים לא אחת לתמימותם של הוריהם, שהתאמצו ורכשו בעמל רב השכלה אקדמית מעמיקה, כדי לדשדש כל ימיהם במה שנראה לבניהם כדשדוש במי אפסיים. אלה מהצעירים שבכל-זאת טורחים ורצים אחר הגלימה, לא אחת מניחים את מגילת הקלף במגרה, ובוחנים במשך שנים על גבי שנים את יתרונותיהם וחסרונותיהם של תחומי עיסוק חלופיים, עד שהדינמיקה של החיים תוליך אותם לאן שתוליך.
הללו אף מגלים לא אחת שהוריהם, שהקימו משפחה בגיל צעיר למדי, תופסים עדיין כאמור את רוב המשרות הנחשבות, וכתוצאה מכך אין המשק מחכה לדור הבנים בזרועות פתוחות.

מתוך ייאוש, פונה חלק מבני "דור האיקס" לבטלה מאונס, לחיים של אבטלה ושל גימלאוּת בטרם-עת. כתגובת-נגד לנישואיהם המוקדמים של הוריהם, הללו אף דוחים את גיל הנישואים ואת גיל ההורות, לאין תכלה ולאין תוחלת. כידוע, באירופה צעירים רבים בוחרים לחיות על קצבת אבטלה, באין להם עבודה או עיסוק כלבבם, ובארץ התופעה ידועה גם כן, וחמורה שבעתיים, בהתחשב בחוסן הלאומי ההולך ונחלש. מצב החוגים ההומניסטיים בכלל, והחוגים לספרות עברית בפרט, משקף תופעה סוציו-אקונומית זו ביתר שאת, כי בעידן הגלובליזציה וההפרטה, רבים מהצעירים תרים כיום אחר רווחיות, לאו דווקא אחר רוח, או אחר מדעי הרוח; ואלה מהם המחפשים רוחניוּת – מעדיפים לא אחת למצוא אותה באותן "מכללות" חסרות כל ערך אקדמי, המציעות ללא כל תנאי קבלה לימודים ביהדות מתקדמת, בדתות המזרח הרחוק, במיסטיקה ובקבלה, ולא בחוגים למדעי הרוח של האוניברסיטאות הגדולות, הדורשים מאמצים מחייבים והתמצאות בביבליוגרפיה ענפה ומעמיקה. .

ההתמוטטות

לאחרונה, התבשרנו כי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים נרשמו לשנת הלימודים תשס"ט שמונה עשרה תלמידים בלבד. הסופרים א"ב יהושע ועמוס עוז, שלמדו בחוג מפואר זה בשנות החמישים, ובו נתגלו ניצני כישרונותיהם, המוּכּרים כיום היטב ברחבי העולם כולו, יודעים לספר כי באותן שנים למדו באוניברסיטה העברית בכל חוגי הפקולטה למדעי הרוח כתשע מאות תלמידים – בהם מאתיים (!) תלמידים בחוג לספרות עברית. אוניברסיטת תל-אביב, מצִדה, ויתרה לאחרונה על קיומה של יישות אקדמית הקרויה "החוג לספרות עברית", והקימה חוג משולב בשם "החוג לספרות", המאגד בתוכו את החוגים לספרות עברית ולתורת הספרות. במקביל הפכה אוניברסיטת תל-אביב מקבץ של חוגים במדעי היהדות, הסובלים מריבוי פרופסורים חסרי סטודנטים, לחוג מורחב אחד. כך הצליחה לצלוח במידת-מה את הגל העכור של השנים האחרונות.
גם בעולם הולכים כיום צעירים בעלי נטיות הומניסטיות ואמנותיות ללמוד קולנוע, תאטרון, עיתונות, ושאר תחומים שיש בהם בדל סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, ואינם בוחרים בלימודי ספרות דווקא. ישנן כיום אוניברסיטאות לא מעטות בבירות המערב, שיש בהן חוג לתאטרון, אך כבר אין בהן חוג לספרות (אם כי המוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר עדיין אינם מעלים בדעתם לבטל את החוג לספרות, והם ממשיכים לבחור את תלמידיו של חוג זה בקפידה, אף ביתר קפידה מאשר בחוגים למשפטים ולמנהל עסקים).
בתחום הספרות העברית הופכת הדילמה של הצעיר המוכשר קשה שבעתיים: החוגים ההולכים ומצטמצמים כבר שנים שאינם קולטים סגל צעיר, וגם התלמיד המצטיין ביותר לא ייקלט היום באקדמיה, חרף כישוריו וכישרונותיו; מכוני מחקר נסגרים, או שאינם קולטים כוחות חדשים; מוספים לספרות בעיתונות היומית נסגרים, או מצטמצמים והופכים למקבץ של מבזקי ידיעות ושל רכילות טריוויאלית; אפשרויות התעסוקה הולכות ומצטמצמות, הולכות ופוחתות, ובמקביל יכול הצעיר המוכשר, שבחר ללמוד ספרות עברית, לראות כיצד ידידיו, בני גילו, שהשתלבו באחת מרשתות הטלוויזיה המפיקות תכניות קיקיוניות וחסרות משקל סגולי מינימלי, משתכרים היטב, זוכים לקידום, להערכה וליוקרה.
מאחר שהאוניברסיטאות מפטרות כל איש סגל חסר קביעוּת, וקביעוּת באוניברסיטה במדעי הרוח מושגת לא אחת לאחר עשרים שנות עבודה ויותר, יוצא שהתחום הופך לתחום "גריאטרי". רוב העוסקים בחקר הספרות העברית הם בגיל העמידה ומעבר לו. מחקר אקדמי הוא כידוע כעין מרוץ שליחים, שבו "דור לדור יביע אומר", וכשקוטעים את המרוץ הזה, מסיגים את התחום לאחור, ופוגעים בו פגיעה פטלית. אפשר ששנים רבות, אולי אפילו דורות רבים, יידרשו לשיקום המצב, וסיכוני הקריסה רבים מסיכויי השיקום.

 

מקרה קליני

ואף זאת: נוצר "מעגל קסמים" אבסורדי, המונע מהצעירים להשתלב בבסמינרים למורים, שהפכו בשנים האחרונות למכללות. במוסדות אלה, העומדים תחת עינה הבוחנת של המועצה להשכלה גבוהה, גם אם מתפנה תקן כלשהו, אין ממהרים לאיישו במורה חדש שאינו בעל תואר שלישי לפחות, כדי לעמוד בדרישות המל"ג ולקבל את ברכתה. את התואר השלישי במדעי הרוח משיג בדרך-כלל צעיר ישראלי בשנות הארבעים לחייו. יוצא אפוא שצעירים כבני 25-30, המבקשים להתחיל את חייהם הבוגרים, אינם יכול להשתלב באחד הסמינרים, כבעבר, וניסיונות ההשתלבות שלהם עלולים לקלוע אותם למצב חסר מוצא. מאחר שאיש מהצעירים בימינו לא יהמר על חייו ועל עתידם עד גיל חמישים, הוא הגיל הממוצע שבו זוכה איש הסגל האקדמי של מדעי הרוח בקביעות, תוך סיכון שבגיל זה ייזרק מהאקדמיה בחוסר כול, יוצא שהתמחות בחקר הספרות העברית איננה יכולה להוות פיתוי ומוטיבציה לאדם מוכשר שצריך לפלס את דרכו בחיים. הלה יעדיף להמר על מסלול קידום אחר, בטוח ומבטיח יותר, שאינו מאיים להשאירו בחוסר כול בתום שנות מאמץ מרובות.
החוגים במדעי הרוח בכלל, ובספרות עברית בפרט, נמצאים אפוא במלכוד שקשה לדעת מה קדם בו למה – התרנגולת או הביצה. החוגים המתרוקנים מסטודנטים הופכים את סגל ההוראה לסגל עייף ומבוגר, שרוב הישגיו מאחוריו, וסגל כזה אינו מושך תלמידים חדשים, המחפשים תחומים חדשים ורעננים. אותם צעירים מעטים, המוצאים דרכם אל המוסדות המדולדלים להשכלה גבוהה, מחפשים חוגים שיפתחו לפניהם אפשרויות תעסוקה, ומדירים את רגליהם מן החוגים לספרות. בהיעדר סטודנטים, סגל ההוראה המזדקן של החוגים הבלתי מבוקשים הללו מחפש לעצמו אפיקי ביטוי חדשים, ואינו נותן את כל חילו למחקר, כבעבר. כך, אנו עדים לאחרונה לאנשי סגל בכיר מן החוגים לספרות באוניברסיטאות הגדולות שהפכו ליועצי תקשורת של פוליטיקאים ברמה המוניציפלית והארצית; לפרופסורים שהפכו "עט להשכיר" בשירות הוצאות הספרים; למרצים שהפכו למנחים בסדנאות יצירה פופולריות; ואפשר למנות עוד אפיקים חדשים כאלה ואחרים, שאינם מבטיחים בהכרח אופקים חדשים.

* הקריסה

הקריסה המורגשת בחוגים אקדמיים כדוגמת החוגים לספרות עברית כרוכה גם בשינוי שיטות המחקר וההוראה, ושוב אין לדעת בוודאות מה קדם למה: התרנגולת או הביצה. האם הולידה החולשה הנוכחית את האנרכיה בתחומי המחקר, או שמא האָפנות החדשות הרחיקו את התלמידים וגרמו לקריסת הדיסציפלינה המתרחשת מול עיננו הרואות. בסוף שנות החמישים ובראשית שנות השישים, בשיא המתח הבין-גושי, פרחה אצלנו בחוגים לספרות, באיחור של שנות דור, אָפנת "הביקורת החדשה" (new criticism), שזכתה אמנם לא אחת לקיתונות של בוז מצד ותיקי החוקרים של אותם ימים, אך בדיעבד אפשר לקבוע שהיא זו שנתנה לחוגים לספרות דיסציפלינה ייחודית, ודאית ומוצקה, שאינה נחלתם של חוגים אחרים. דיסציפלינה זו צמחה מתוך המצב הגלובלי: בגוש המזרחי אסור היה לדבר על הרובד התמטי-אידאי של היצירה, ונתפתחו בו כלים פורמליסטיים דקים ומדויקים לעיסוק במרקם הצורני של הטקסט. בארצות המערב, שימשו שיטות ביקורתיות אלה, העוסקות בטקסט "מתוכו", לקליטה מהירה של סטודנטים חסרי מכנה משותף תרבותי. באותן שנים, הטקסט הספרותי נדון כ-unseen, מבלי שהעוסקים בו יתחשבו ברקעו ובהקשריו ההיסטוריים, החברתיים, הפוליטיים.
לאָפנה ביקורתית זו היו כאמור חסרונות לא מעטים, אך היא סייעה ליצירתם של כלים דיסציפלינריים מובהקים. אילו המשיכו העוסקים בתחום חקר הספרות לשכלל כלים אלה ולבנות על גביהם נדבכים חדשים, אפשר היה להנחילם לחוג לכל העוסקים באמנויות המילוליות – בעיקר לאלה העוסקים בתאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה – אך גם לכל העוסקים בניתוחם של טקסטים מורכבים – מהיסטוריונים ואנשי מדעי החברה והמדינה ועד למשפטנים לסוגיהם. תחום חקר הספרות ידע בעבר להקנות לבעליו יכולת לנתח טקסטים ברגישות, בדקוּת ובמיומנות, וראוי שהכלים שנתפתחו בתחום זה יישמרו ויהיו נחלת הרבים. דא עקא, השיח הבין-תחומי, שהשתלט בשנים האחרונות על כל חלקה טובה, כמעט וביטל את האפשרות הזו, כי הדיסציפלינה כמעט שאבדה בתוך שלל האפשרויות החדשות שהשיח הבתר-מודרני מציע לחובביו. עיסוק בין-תחומי הוא עניין טוב ומבורך, בתנאי שקיימת ברקעו דיסציפלינה מוצקה. בלעדיה, אין מחקר, כי אם "שיח" בלתי מחייב. תחומי דעת חדשים, שהתפתחו בחוגים לספרות בדור האחרון, כגון לימודי נשים ולימודים בתר-קולוניאליסטיים, יכולים היו להיות תחומי מחקר פורים ומפרים, אלא שהם על-פי-רוב אינם כאלה, כי רוב העוסקים בהם יודעים מראש את תוצאות תחקיריהם, ולשים את העובדות כדי שתתאמנה לתבניות מוכנות מראש. הללו נועצים את החץ, ומשרטטים סביבו את מעגלי המטרה, והם עצמם מדברים על "שיח", לא על "מחקר". אפשר שבעתיד ייערכו בתחומי הדעת אלה מחקרים רציניים ואמינים, אך בשלב הפורמטיבי שבו מצויים תחומים אלה, שבו העיסוק פוליטי יותר מאשר אקדמי, מעידים החיבורים על מבוכה גדולה הגובלת באבדן כיוונים.

  חרחורי הגסיסה

מחוגים בעלי דיסציפלינה מוצקה ותכנית לימודים מושכלת הפכו החוגים לספרות עברית לאוסף מקרי של קורסים, שבהם אין היצירה ויוצרה משמשים אלא קולב לתליית דעות פוליטיות קיצוניות, שבינן לבין האובייקט הנחקר אין ולא כלום. הפוליטיזציה הנפרזת של החוגים למדעי הרוח בכלל, ושל החוגים לספרות עברית בפרט, גורמת למחקר פשיטת רגל מתמשכת, שכּן פוליטיקה ומחקר הם תרתי דסתרי: לכל פוליטיקאי יש באמתחת תשובות מוכנות מראש לכל שאלה עם סימן קריאה בסופן, ואילו החוקר חייב לצאת למחקרו בידיים נקיות ועם סימני שאלה בלבד, אף להיות מוכן לשנות את דעתו לפי תוצאות המחקר. לעתים מתעורר החשד שהתחומים הפוסט מודרניים הם הזנייה של האקדמיה, כי הללו משרתים אינטרסים של "מיעוטים" מדוכאים ומתחנפים אליהם כדי לשלוט בהם ובממונם. זהו סוג של קולוניאליזם במסווה אנטי-קולוניאליסטי, וניתן לראות שחלק ממשרדי האקדמיה הפכו למטה של עסקנים, עטויי גלימה אקדמית, המשתמשים במתקני האוניברסיטה ובתקציביה לקדם את מטרתם הפוליטית. כך יצא שמחוגים בעלי דיסציפלינה הפכו החוגים במדעי הרוח והחברה, והחוגים לספרות עברית בתוכם, לחוגים שרלטניים שבהם הולכים ומתרבים העוסקים בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה בלי ידע סדור בתחומים אלה, ובינתיים בעלי "השיח" הללו שוכחים ומשכיחים את מאגר הידע הדיסציפלינרי הייחודי שעליו היה צריך להישען כל חוג לספרות ראוי לשמו.

המוות מתקרב ?

המצב הגיע לידי כך, שספק גדול הוא בעיניי אם החוגים לספרות עברית באוניברסיטאות הגדולות בארץ היו זוכות כיום לאישור המועצה להשכלה גבוהה, אילו נבדקה מחדש תכנית הלימודים שלהם. דור שקיבל את האישור להעניק תארים מן המוכן, בעקבות הישגיו המושכלים של קודמיו, שולט היום ברמה באוניברסיטאות בארץ, ושוכח לחלוטין מהו המנדט שניתן לכל חוג מן המועצה להשכלה גבוהה. ומסימניה הבולטים של העת החדשה: כבר שנים שלא יצא במקומותינו ספר פנורמי, שאי אפשר לחוקר הספרות העברית בלעדיו, כדוגמת "השירה העברית בספרד ובפרובאנס" מאת חיים שירמן, "משנת הזוהר" מאת ישעיהו תשבי, או "הסיפורת העברית 1880 – 1980" מאת גרשון שקד, וספק אם ייצאו ספרים כאלה בעתיד הנראה לעין (למען הגילוי הנאות ייאמר כי גם בעולם הרחב כבר שנים שלא יצא ספר אקזמפלרי בחקר הספרות כדוגמת "אנטומיה של הביקורת" מאת נורתרופ פריי – ספר שכל העוסק בתחום חייב להכירו, אך בעולם אין המצב קריטי כפי שהוא אצלנו). אצלנו תחיית הספרות העברית הייתה היונה שבישרה עם ענף זית בפיה את אביב העם, ובראה את המציאות העברית החדשה, לרבות את המציאוּת הישראלית הריבונית. תל-אביב הייתה שם של ספר עוד בטרם עמדה על תִּלה העיר העברית הראשונה. סביב הספרות העברית והישגיה התפתחו ענפים של ביקורת ומחקר, שניזונו מהספרות הרנסנסית הזו והזינו אותה, והיום הצינורות הללו נסתתמו. יש לדאוג שלא תהפוך הספרות העברית לעורב המבשר את בשורת הכיליון והקץ. בתוך כך יש לערוך בדק-בית באותם חוגים המטפחים את התרבות העברית לסוגֶיה ולדורותיה ולהביא להבראתם ולשיקומם, שאם לא – אנא אנו באים?

ראו גם

קריסת החוג לספרות באוניברסיטת ירושלים

קריסת מדעי הרוח באוניברסיטאות

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ruth  ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 5:52 pm

    It is extremely important to search into the works of great writers, and even the vague possibility that this ability will not exist any more makes me very sad.

  • אקדמיה  ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 6:20 pm

    יתכן שב"מכללות" חסרות הערך האקדמי מדברים עברית תקינה.

  • אקדמיה  ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 6:24 pm

    נכוחה.

  • 1  ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 6:49 pm

    וחלק מהדברים נכונים, אך ההתרפקות על שיטות מחקר שאבד עליהן הקלח והיו ממש משעממות וחסרות מעוף, מפילה את כל המאמר. הרי זה מה שהפיל את החוגים לספרות.

    בכלל, החוגים לספרות הפכו לסוג של מבצר שלא נתן לאף אחד דריסת רגל והעמיד דורות של מרצים משעממים עד מוות שלאט לאט הבריחו את הסטודנטים בצדק.

    יש להוסיף לזה את ההתאבנות של העולם האקדמי בישראל שחושב שהוא שומר על מישהו בכך שהוא מונע פתיחת אוניבריטאות (במום זה נפתחו מכללות שהן עסק כלכלי) ותמצא את המצב שמתארת כאן שמיר.

    יכול להיות שכול זה הוא לטובה והיעדרות סטודנטים אולי תפתח פתח לשינוי, למשל שילוב של כתיבה יוצרת עם ספרות ומחקר ולימוד שונה. אולי גם הגיע הזמן לבחון חוקר כמרצה שמסוגל להעשיר את עולם הסטודנטים ולא רק להרדים אותם בשיעור. לימודי סיפרות אינם תחרות בווליום!

  • נחום א.  ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 8:55 pm

    א. אין היום כל צורך באקדמיה ובחוג לספרות אם ציניקניים ורייקנים פותחים כתבי עת זניחים
    ונידחים ל"שירה" ודוחפים לשם את חבר מרעיהם ושאר אוחזים בעט, לרוב צעירים הבטוחים שבלי יידע והשכלה יהיו משוררים וסופרים ענקיים.
    כך גם נראים כתבי העת שלהם והחומר הנורא המתפרסם שם.

    ב. יש עוד בעיה – רבים מהמרצים "המשעממים" בחוגים לספרות הפכו במרוצת הזמן למשוררים לעת מצוא ולסופרי חרש, והעניין בא בסתירה גמורה לעיסוקם כפי שפרופ' שמיר מציינת – כחוקרים.
    לדעתי קריסת המחקר לא שייכת לכמות הנרשמים לחוגים לספרות אלא שייכת לכמות החוקרים באוניברסיטאות ההולכת ומדלדלת מול כמות המרצים שסיפחו את התואר משורר או סופר לתעודת הדוקטורט שלהם.

    פה נעוצה בעיה קשה. ואין לבוא בטענות לאלה שאינם נרשמים לאוניברסיטה בחוג לספרות אלא לבוא בטענות אל החוקרים שהפסיקו לחקור ומעדיפים להתבשם בתארים אחרים.

    ג. נוצרה אווירה של חוסר אמון כלפי בעלי התארים שאינם כותבים ספרי מחקר ולא מקדמים את החוגים לספרות אבל במקום זה יושבים וכותבים את הגיגיהם ומשתמשים בדרך לא נאותה בתארים שאותם רכשו בעמל רב בדיוק לצורך קידומה של הספרות העברית במחקר ובפיתוח עבור הדורות הבאים.

    ד. את הביקורת צריך להשמיע כלפי אנשי האוניברסיטאות שלא ממלאים את תפקידם ולא כלפי נרשמים חדשים, אם הראש לא מתפקד שלא ידרשו עניין מחוסר העניין שנוצר להם באקדמיה.

  • גלי וינשטיין  ביום דצמבר 20, 2008 בשעה 10:09 pm

    אינשטיין אמר לניו יורק טיימס ב-19 למרץ, 1940 : “נשמות גדולות תמיד נתקלו בהתנגדות מחושבים בינוניים. החושב הבינוני לא מסוגל להבין את האדם שמסרב להתחנף בעיוורון לדעות הקדומות הקונבנציונליות ובוחר במקום לבטא את דעותיו באומץ וביושר”.
    והבעיה של הפקולטות למדעי הרוח היא שהן פעמים רבות מאכלסות חושבים בינוניים בעלי דעות קוננציונאליות.
    יש כמה פרופסורים שהם נשמות גדולות. אבל הם במיעוט. הרוב לצערי הם חושבים בינוניים. וכאשר ככה פני האקדמיה ותוסיף לזה את חוסר האהדה של הממשלה להשכלה הגבוהה, אז אין פלא שיש מיעוט נרשמים.

  • xxx  ביום דצמבר 21, 2008 בשעה 2:34 pm

    אני מצטרף למגיב הקודם. הבעיה היא כמובן של מדעי הרוח בארץ בכללם
    אחד הפקטורים החשובים קשורים גם לדינמיקות של קידום בתוך החוגים. קידום בינוניים הרחקת החוקרים המבריקים, ניסיון נואל של דור הותיקים לשמור לעצמם עוד משהו מהנתח השמור לבעליו, בטרם יעלה הכורת (היציאה לגמלאות) וישלח גם אותם וגם את חידושיהם לפח הזבל של ההיסטוריה האקדמית
    הדבר החשוב באמת באוני' הוא לא לחדש באופן הקורע את קווי הגבול של מחקר הוותיקים, לא להתבלט ייתר על המידה. לעשות עבודה "טובה" בתוך תחום מוגדר שאינו מאיים על איש. רק כך יש סיכוי לתקן מהמלאי הקרוב לאפסי שעוד נותר. אבל זו דינמיקה המביסה את עצמה, ובסופה הקריסה שאין אחריה תקומה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: