הפרוכת של הקיסר נפוליאון

 

פרוכת נפוליאון.

 

הקיסר הצרפתי נפוליאון בונפרטה עוזב את מוסקווה ,1812.

סבי הסופר והמחנך יוסף זונדל וסרמן פירסם ב-1973 ספר בשם "מיקירי ירושלים" קובץ מאמרים וסיפורים על אישים שונים בירושלים במאות ה19 ובראשית המאה ה-20 .חלקם מקורבים אליו משפחתית ובראשם הרבנים המפורסמים יוסף זונדל מסלנט אבי תנועת המוסר ( שבימים אלו ממש מלאו 160 שנה לעלייתו לירושלים וכתבה גדולה תופיע על כך כאן בקרוב ) ,על חתנו המפורסם אפילו יותר הרב האשכנזי הראשי של ירושלים במשך כ-70 שנה הרב שמואל סלנט , על זאב וולפנזון בונה בית הכנסת "החורבה ", על  גואל התנ"ך אליהו לנדא ודמיות אחרות של אנשים שנשכחו והספר החיה את זיכרם. .
ובין שאר סיפורים מירושלים הישנה בספר זה מביא וסרמן את הסיפור על "פרוכת נפוליאון" הפרוכת שפיארה את בית הכנסת"החורבה" בירושלים והמיוחסת לגלימתו של הקיסר הצרפתי נפוליון בונפרטה .

 זהו המקור היחידי הידוע , עד כה המעיד על השימוש שנעשה ב"פרוכת נפוליון" בבית הכנסת "החורבה".
.
ההיסטוריון  ד"ר אריה מורגנשטרן ניתקל בסיפור זה בעותק  נדיר של הספר שניתן לו בידי כותב שורות אלו.  הסיפור עורר את סקרנותו והוא יצא לחקור :

 הוא גילה את סיפור  הפרוכת בכתב יד, המדהים מבחינות רבות של יוסף לוריא, שיכול לפרנס מחקר
היסטורי מפורט  ולפני כמה שנים הוא אפילו היציע לסופר חיים באר לכתוב רומן על בסיס כתב היד.

ובמאמר זה  מנסה  ד"ר מורגנשטרן להעריך את האמינות ההיסטורית של הסיפור המדהים.

היה או לא היה ? אמת או אגדה?

בשבת בהעלותך היו עולים אנשי ירושלים מכל חלקי העיר להתפלל תפילת ערבית-של-ליל שבת בבית-הכנסת הגדול של "החורבה", והיו מביאים עמהם את בניהם הקטנים לחזות בנועם ה'. מה משך אותם בליל שבת זו יותר מכל שבת אחרת ? ומה ראו ב"חורבה" דווקא בשבת זו ? הם באו לראות את מנורת הכסף הגדולה והגבוהה שעלו אליה בשליש מדרגות כדי להעלות בה את הנרות. פעמיים בשנה, בשבת חנוכה ובשבת בהעלותך הדליקו מנורה זו.
ארון הקודש בעל שתי הקומות עלו אליו בשתים-עשר מדרגות כמניין שבטי ישראל ובו עמדו יותר מחמישים ספרי תורה, נביאים ומגילות, גם הוא קושט בשבת זו בפרוכת של הקטיפה הירוקה היקרה המרוקמת באותיות זהב ממש. פרוכת זאת היתה נודעת מאוד. אבותינו הביאו אותנו לראות את הפרוכת שתלו אותה רק בשלוש רגלים ובשבת בהעלותך.
היא הייתה נדבתו של הגבאי ר' נתנאל לוריא והקטיפה שממנה נתפרה היתה לפי המסורת מאדרתו של הקיסר הצרפתי נפוליון בונאפר
איך היגיעה אדרת זו להתגלגל ולהגיע ולעשות ממנה פרוכת לבית הכנסת הגדול של "החורבה "? היו מספרים זקני ירושלים :

 

מעשה בימי מלחמת רוסיה וצרפת בשנת 1812.
כידוע, החורף הרוסי ניצח את צבאו של
נפוליאון והם לא יכלו לעמוד בפני כוחותיו של הצאר אלכסנדר. …הצרפתים התחילו לברוח, באותו זמן היה נפוליאון ואחדים ממפקדיו בכפר קטן על-יד מוסקבה בבית קטן של חייט יהודי עני ביקשו מחסה. החייט לא ידע מי האיש אשר ביקש ללון אצלו, ומי האיש אשר התחבא בביתו. למחרתו, כאשר עברה הסכנה מעל נפוליאון, הוא נפרד מן החייט היהודי בדברי תודה. לאות הכרה של הכנסת אורחים הוא אמר: אין לי מה לתת לך, אבל אתן לך את האדרת שאני מתעטף בה".

האדרת היתה יקרה מאוד בעיני היהודי, ביחוד כשנודע לו אחרי המלחמה מי האיש אשר הוא הציל ממוות."

napoleonic

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נגמר בניין בית הכנסת הגדול בית יעקב " "החורבה" בירושלים בשנת 1864 ( בידי זאב וולפנזון א.א. ) שלחו רבים מיהודי רוסיה העשירים כספים ותשמישי קדושה לבית-הכנסת החדש שחנוכתו הייתה ערב ראש השנה תרכ"ה  גם החייט היהודי ממוסקווה רצה להשתתף בתרומות לבניין ונזכר באדרת המלכותית היקרה שהייתה אצלו.

ושלח אותה במתנה לירושלים אל קרובו ר' נתנאל לוריא ממארינוב בירושלים,וביקשו למסור את הגלימה לבית הכנסת. רבי נתנאל מילא את בקשתו ועשה ממנה פרוכת לארון הקודש עם רקמות מזהב טהור.

( הרב יוסף גבריאלי ב"הצופה" מובא בספרו של יוסף זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים, ע' 203-204 )

"פרוכת נפוליון": אגדה והיסטוריה

מאת ד"ר אריה מורגנשטרן

הופיע ב"מקור ראשון " 2.1.2009

 
 
 
 
הסופר חיים באר, אחד מצאצאי משפחת לוריא בארץ-ישראל, "משפחה גאה ורמת-היחש", העלה על הכתב בספרו "חבלים" ( עמ' 33-26 ),  את סיפורה המרתק של סבתו:

 כיצד קיבל סב- סבה- ר' יוסף בן רבי  יעקב אהרן לוריא ממוהילב – מידיו של נפוליון בונפרטה בשנת 1812 את גלימתו הקיסרית כאות תודה על שסייע לו להמלט מנפילה בשבי בעת נסיגת צבאותיו מרוסיה המושלגת.

[Gericault - Episode from Napoleon's Retreat Art Print, Picture]

חיילי נפוליאון בזמן הנסיגה מרוסיה. ציור מאת תיאודור גריקאולט.

לפי הסיפור, איבד נפוליון את דרכו ביער שליד העיר סמולנסק וכשפגש בר' יוסף לוריא ביקש שיובילו אל דרך המלך שם היו מצויים כוחותיו. מן המעיל הקיסרי שקיבל במתנה, עשו ר' יוסף לוריא ואשתו פרומה בשנת תקע"ו (1816) פרוכת מפוארת לבית-הכנסת המשפחתי שלהם. "

ומה שפיאר מלך אביון", סיפרה סבתו של חיים באר בענוות מנצחים לנכדה, "נעשה מעתה נוי למלך עליון".

מסורת משפחתית זו הועלתה לראשונה על הכתב בידי ההיסטוריון של ירושלים  פנחס גרייבסקי בשנת 1928 ("זכרון לחובבים הראשונים" ו' , ירושלים, תרפ"ח, עמ' 75 ), תחת הכותרת: " הפרוכת מן המעיל של הקיסר נאפוליון הראשון ".  

הדברים נמסרו לגרייבסקי מפיו של ישעיהו לוריא בן נינו של ר' יוסף לוריא , שכיהן באותה עת כמנהל בית המסחר ליינות "כרמל מזרחי " בפורט סעיד שבמצרים. בשנת 1965 העלה ישעיהו לוריא בעצמו את הדברים על הכתב בספר "מגילת היוחסין למשפחת לוריא העתיקה המפורסמת לשם ולתפארת" (ירושלים, תשכ"ה). בספרו פרט לוריא רק באופן חלקי את קורותיה וגילגוליה של הגלימה הקיסרית ש"עלתה בקודש" מאז שהפכה לפרוכת בשנת 1816 ועד שהופקדה על ידו בשנת 1959 , כעבור כ- 140 שנה, במוזיאון לאומנות יהודית בחיפה. המחבר גם עובר בשתיקה מוזרה ואינו מתייחס כלל לעובדה שבעל הפרוכת ואבי משפחתו בארץ ישראל הגביר ר' יוסף ב"ר יעקב אהרן לוריא, עלה לארץ-ישראל בשנת 1850 וחי בה כחמש שנים עד לפטירתו בשנת 1855.

הגילוי הארכיוני- כתביו של ר' יוסף לוריא

 

והנה, באופן די מפתיע נתגלה לא מכבר מימצא ארכיוני נדיר ביותר שזורה אור על אישיותו וקורותיו של בעל הפרוכת, ר' יוסף לוריא.

המדובר בפנקס אישי של ר' יוסף לוריא בו נהג לבטא את הגיגיו בשעות קשות של יאוש, דכדוכי נפש ובדידות כשהוא נמצא הרחק מעיר הולדתו, ממשפחתו ומ'בתי החומה' הגדולים והמפוארים שהיו לו.

באמצעות הרשימות האישיות וקטעי מכתבים שכתב בארץ ישראל בין השנים 1855-1850, ניתן לפענח את צפונותיו של האיש ולגלות מידע על קורותיו ובעיותיו. מכתביו לבני משפחתו מפתיעים בתאור מערכת היחסים הסבוכה והעכורה, שהביאה לעלייתו ארצה בגפו בגיל 70; עובדה שלא נזכרה כלל ב"היסטוריה הרשמית" של משפחת לוריא המכובדת. תוך כדי עיון ברשימותיו ומכתביו אנו נחשפים לעולמו הרוחני והדתי, מתוודעים לאישיותו של גביר גאה במוצאו ובייחוסו, תלמיד-חכם ומשכיל, בעל כשרון ספרותי רגיש וסגנון פיוטי ומליצי, המעלה על הכתב באומץ לב ובפתיחות רבה את הרהוריו על עצמו ועולמו, תוך עריכת חשבון-נפש נוקב ונוקם עם קרוביו וסביבתו.
בכתבים מתגלית תמונת מצב עגומה בה סובבו מעגלות חייו של ר' יוסף לוריא בשנותיו האחרונות בטרם עלה לארץ-ישראל. במרכזם, משבר בחיי הנישואין שלו, סיכסוכים ומריבות עם אשתו ועם ילדיו על ניהול הרכוש המשפחתי וניצול רווחי המשפחה.

הללו עשו חזית אחידה במטרה להשתלט על רכושו ואפילו לנשלו מניהולו כאילו היה כבר בר-מינן, כדבריו: "בעיניהם מכבר למת יחשבוני ולא לחיים ידינוני…והייתי עשוק וגזול מבני ביתי."
האיש חי בתחושת נרדפות חריפה. ברשימותיו מצויה תפילה לקב"ה כי יצילהו מרודפיו חומדי ממונו, בזכות מעשי הצדקה שעשה עם אנשי עירו וכן בזכות החלטתו לעלות לארץ-ישראל. ברשימותיו הוא מדמה את גורלו ליוסף המקראי הנרדף על-ידי אחיו המבקשים להרגו ומתאונן שמצבו שלו אפילו גרוע הרבה יותר.
מלבד סיכסוכי ממון שהעכירו את האווירה בבית הוא רומז בגילוי לב מפתיע על בגידתה של אשתו בעת שנעדר תקופה ממושכת מביתו, כאשר היא אירחה קבוצת "מרקידי דובים" בבתי החומה שלו "אשר בעו"ה משך הפרדי נספחו אל בית יוסף צייד שעירים אשר ירקדון בבתי חומות ועשו לחימות, ואשתי בת ישראל נהיתה לבת בליעל אשה זרה… בהזדווג לה אנשי רשע, ונפש החיה אכלה ומחתה."
נראה שפתרון הבעיות האישיות של ר' יוסף לוריא בדרך של גט גירושין לא התאים לנורמות של בני משפחת לוריא ולתפיסת כבוד-המשפחה; על רקע זה נולד כנראה הרעיון כי אבי המשפחה, שהתקרב כבר לשנתו השבעים, יעזוב את מוהילב,ויממש בהזדמנות זאת של המשבר המשפחתי את שאיפת חייו משכבר הימים, ויעלה לארץ-ישראל. מן הרשימות לא ברור מי יזם את רעיון עלייתו לארץ-ישראל. קרוב לודאי כי הוא שהגה את רעיון העלייה, אך אין ספק שבני משפחתו המסוכסכים עמו, שמחו להפטר ממנו, השתלטו על רכושו עוד בחייו וציפו לרשת אותו בקרוב: " ואיך יצאתי מכלל אבות…וצאצאי לא יזכרוני כלל…בני בנים אשר על זרועותי תרגלתי שכחוני, בנות וחתני מיום צאתי בשלום לא דרשוני…כולם פסלים אלמים חרשים אין עונה"
על הדכדוך, הסבל והמועקה שסבל מהם בתקופת ארץ-ישראל שלו אפשר ללמוד מקטעי תפילה שרשם בפנקסו. קטעי התפילה המשולבים בפסוקי מזמורי תהלים, מדהימים בעושר ההבעה : "ואקוד ואשתחוה ואברך ה' אלקי אדוני אשר נחני בדרך אמת ואשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי בתחינה לבא אל מלון בית קדשו …ואני אברך ה' אשר יעצני ותגלנה עצמותי על כל תגמולוהי אשר בחר בי מכל בית אבי, ועצמות יוסף לארצות החיים הביא …וה' לקחני והשאני על כנפי נשרים בלב ימים ונהרות בהשקט עד הביאני להסתפח בנחלתי בשלום".

מתוך חשש שמא לא יקבל במלואן את ההקצבות השנתיות שבני ביתו הבטיחו לו, חשש שהתאמת ברבות הימים, לקח ר' יוסף לוריא עמו לדרך סכומי כסף גדולים וכנראה גם פריטי רכוש יקרים כדי למוכרם במקרה הצורך. על כך הוא כותב: "לולי אלקי אבי, עתה ריקם שלחוני …ויבוזו חילי ונשארתי בלי מה."

 ואכן, לצד שמו מצויינת ברשימת מפקד מונטיפיורי משנת 1855 הערה נדירה המתייחסת לרכוש שהביא עמו בעלייתו: "הביא אתו כמה אלפים גרוש וניזון משלו."
כאמור, המסורת הכתובה של משפחת לוריא בארץ-ישראל אינה מזכירה את דבר עלייתו של אבי משפחתם, ר' יוסף ב"ר יעקב אהרן לוריא לארץ-ישראל, ולא את נסיבות עלייתו ("מגילת היוחסין" עמ' 9, 32). לעומת זאת ברישומי מפקד יהודי ארץ-ישראל של משה מונטיפיורי מופיע שמו במקום מכובד ברשימת הפרושים ללא בני משפחה נילווים: "הרב מו"ה יוסף לוריא שעלה ממוהילב בשנת תר"י (1850) בגיל 70 שנה." [בשעת המפקד היה כבר זקן מופלג בן 75 שנה]. בשולי ההערה המצורפת נכתב לזכותו עוד: "קובע עיתים לתורה." על-פי רישומי החברה קדישא של הפרושים בירושלים נפטר ר' יוסף ב"ר יעקב אהרן בירושלים ביום י"ג באלול תרט"ו ונקבר בחלקה הספרדית שעל הר-הזיתים.

גלגוליה של "פרוכת נפוליון"

פרוכת נפוליאון בחורבה לקראת חנוכתה

פרוכת נפוליון  לקראת העברת לבית כנסת "החורבה" ,תוצר של גלימתו של הקיסר הצרפתי?צילום גידי אביעזרי

לצד שרטוטים של בית-המדרש ובתי החומות שהיו לו במוהילב מזכיר ר' יוסף לוריא בפנקסו מספר פעמים את הפרוכת, ואף משרטט באפן מדוייק את צורתה. אבל בשום מקום אין הוא מציין את היותה בעבר גלימתו של נפוליון, וכן אינו מספר כיצד הגיעה לידיו כפי שמספרת המסורת המשפחתית המאוחרת. והנה, באחת מן הרשימות שבפנקס מתרפק ר' יוסף לוריא על זכרונותיו מבית-המדרש שהקים אביו, הגביר ר' יעקב אהרן לוריא, עבור מתפללי ותיקין בעיירה מוהילב בשנת 1810, ומזכיר לראשונה בין היתר את הפרוכת ( בלי להזכיר את ייחוסה לנפוליון) :
"כל כלי הקודש מהודרים, ספרים הרבה, ס"ת, כמה פרוכת יקרים וכפורת זהב וכסף, מנורות, מנורה כסף גדולה לחנוכה, כל צרכי הבית למקטן ועד גדול משלו, ועוד השאיר אחריו ברכה לפרנס ולחזן הביהמ"ד ולשכור בטלנים לומדי תורה משניות בכל יום, זה יותר [מ]ארבעה וחמישים שנה זכותו יגין" והוא ממשיך: "וגם אני בעניי הכנותי וזכיתי לבא במתנה נדבה לפאר "בית אהרן" פרוכת וכפורת מעשה רוקם זהב טהור, פרחי שושנים יקר הערך, להזכיר שמי ושם אבותי ביחד."

הצבא הצרפתי בעיר וילנה  בעת הנסיגה מרוסיה ,1812.

מן הדברים עולה שמאז שנת 1816 ועד לעלייתו לארץ-ישראל בשנת 1850 היתה הפרוכת, המכונה בלשון המסרת המשפחתית "פרוכת נפוליון", בבית-המדרש ותיקין "בית אהרן" שהקים אביו במוהילב. כאשר עלה ר' יוסף לוריא לארץ לקח עמו את הפרוכת ויחד עמה גם כפורת רקומה זהב שהיתה קבועה על ארון הקודש בבית-המדרש. משהגיע ר' יוסף לוריא לעיר הנמל אודיסה מישכן את הפרוכת והכפורת בידי יהודי מקומי בשם משה לייב אותו הכיר היטב. הוא עשה זאת תמורת הלוואה כספית או מחשש שמא תוחרם הפרוכת המהודרת על-ידי שלטונות המכס בנמל. ואמנם, בכמה מכתבים ששלח ר' יוסף לוריא מארץ-ישראל הוא מבקש מבני משפחתו לפדות את הפרוכת והכפורת שהשאיר באודיסה, ומאיץ בהם לשלוח את תשמישי הקדושה הללו לארץ-ישראל. על פי אחת הרשימות טען ר' משה לייב כי הפרוכת כלל אינה בידו, וכי שלח אותה יחד עם הכפורת חזרה למוהילב. טענה זו נדחתה בתוקף על-ידי ר' יוסף לוריא והוא המשיך לדרוש בהתמדה ובעקביות, בעיקר מחתנו ר' זאב וולף, כי ידאג לשגר את הפרכת והכפרת לירושלים באמצעות אחד מהשד"רים היוצאים ונכנסים מארץ-ישראל לרוסיה. וכך הוא כותב באחד המכתבים: "להתיעץ עמו [ר' נחום בירזער. שד"ר לא ידוע] כל אופנים מה שאפשר להיות מגן הפרוכת והכפורת שנשאר באדעס [אודיסה] ליתן לי לפדותם ולהשיבם בחזרה באופן שיהיו ולא ישאר ביד משה ליב."
בשנת 1853 עלו לארץ חתנו ר' זאב וולף לוריא, [נישואין במשפחה המורחבת?] בתו זלדה ושלשה מילדיהם שמהם רק אחד, הנער נתנאל לוריא שהיה בגיל 15 בעת עלייתם, עתיד לשרוד ולהמשיך את שושלת ענף זה של משפחת לוריא בארץ-ישראל. במכתב ששלח ר' יוסף לוריא למוהילב לאחר עליית בתו וחתנו הוא אינו מזכיר כי הביאו עמהם את הפרוכת. תחת זאת הוא מתרכז בעניינים אישיים שהעסיקו אותו: שמחתו על בואם לארץ לאחר שלא פילל לראות עוד את בתו ונכדיו, וביטויי אכזבה על שבאו ריקם ללא אמצעי קיום: "והנה המה הורידו אמתחותם ואחפש ורקם נמצא ואין כסף בפי אמתחותם"; הוא מוסיף ומתלונן על כך שהגיעו ארצה ללא סכומי כסף מינימליים לקיום, ובעיקר ללא יכולת להעניק נדוניה ראויה לילדיהם.

ממפקד מונטיפיורי משנת 1855 וממכתבי ר' יוסף לוריא אנו יודעים כי לאחר שהות קצרה בארץ ירד ממנה חתנו ר' זאב וולף לוריא, וספק אם חזר אליה לאחר מכן. לאחר תקופת מה, השיאה בתו זלדה לוריא את בנה נתנאל לצעירה ירושלמית בת טובים – חנה, בתו של ר' ישעיה ברדקי, נכדתו של ר' ישראל משקלוב.

קברה של זלדה לוריא בהר הזיתים.

תודה לשרה ברנע על הצילום.  

בשלב זה, כאשר המסורת המשפחתית מתרכזת בנכד נתנאל לוריא, חוזרת גם הפרכת לתמונה ותופסת את מקומה במסורת המשפחתית, ועל-פיה, היא אכן הובאה לארץ בידי ר' זאב וולף לוריא כאשר עלו לארץ בשנת 1853 והופקדה אחרי זמן על-ידי נתנאל בנו בבית-הכנסת "סוכת שלם", שבראשו עמד חמיו, ישעיהו ברדקי, ממנהיגי הקהילה הפרושית בירושלים ומייסד בית-הכנסת.

בית הכנסת  המפורסם "בית יעקב".

יש להניח, כי לאחר פטירתו של ר' ישעיה ברדקי בשנת 1863 ולאחר חנוכת בית-הכנסת הגדול של כולל הפרושים "בית יעקב" שבחצר "החורבה" בשנת 1864, הפקידה המשפחה את הפרוכת בבית-הכנסת המפואר הזה, שבו שימש ר' נתנאל לוריא אחד מגבאי חברת "ביקור חולים" שלו. וכך מתאר הרב יוסף גבריאלי , נכדו של הרב אליעזר דן רלב"ג ,ראש ישיבת "עץ חיים" בירושלים, את הפאר וההדר שנהגו בבית-כנסת "החורבה", תוך כדי שהוא מזכיר במפורש את "פרוכת נפוליון":
…..ארון הקודש בעל שתי הקומות עלו אליו בשתים-עשר מדרגות כמנין שבטי ישראל ובו עמדו יותר מחמישים ספרי תורה, נביאים ומגילות, גם הוא קושט בשבת זו בפרוכת של הקטיפה הירוקה היקרה המרוקמת באותיות זהב ממש. פרוכת זאת היתה נודעת מאוד. אבותינו הביאו אותנו לראות את הפרוכת שתלו אותה רק בשלוש רגלים ובשבת בהעלותך. היא היתה נדבתו של הגבאי ר' נתנאל לוריא והקטיפה שממנה נתפרה היתה לפי המסורת מאדרתו של הקיסר הצרפתי נפוליון בונאפרט."(יוסף זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים, עמ' 204-203)

נפוליאון מתחמם בזמן הנסיגה מרוסיה. ציור מאת ו. קוסאק.

על-פי עדות זו הופקדה "פרוכת נפוליון" בין השנים 1904-1864 לערך בבית-הכנסת הגדול שבחצר "החורבה" . בראשית המאה העשרים עבר ר' נתנאל לוריא להתגורר בשכונת ימין משה שמחוץ לחומות והפרוכת נדדה עמו והופקדה לשימוש בימי חג ומועד בבית-הכנסת "בית ישראל" שנוסד בשכונה בשנת 1899. לאחר פטירת ר' נתנאל לוריא בשנת 1914 עברה הפרוכת לרשות בנו ר' יעקב אהרן לוריא, ששימש באותה עת בתפקיד שוחט ובודק בקהילה היהודית בקהיר. נראה, שהפרוכת נדדה עמו לגלות מצרים וחזרה לארץ-ישראל רק עם שובו ארצה יחד עם בנו ישעיהו לוריא, לאחר מלחמת העולם השניה.

משפט פרוכת נפוליון

החיילים הצרפתים נסוגים מרוסיה. מאת אילריון פריאנישניקוב .

בשנת 1959, החליט ישעיהו לוריא (1970-1887) להפקיד את הפרוכת למשמרת במוזיאון לאתנולוגיה ולפולקלור (לעתיד 'המוזיאון לאמנות יהודית') בחיפה על מנת שתישמר מהתפוררות.

 על זכות הבעלות על הפרוכת התנהל מאוחר יותר מאבק משפטי בין יורשי ישעיהו לוריא לבין הנהלת המוזיאון. יורשי משפחת לוריא טענו כי הפרוכת הופקדה בידי המוזיאון למשמרת בלבד, ודרשו להחזירה לרשותם, ואילו הנהלת המוזיאון טענה כי הפרוכת נרכשה על-ידם מידי ישעיהו לוריא תמורת 400 ל"י [!] בתאריך 5 במאי 1960 (הרישום מצוי בדפיו של ספר המלאי של המוזיאון). עו"ד שמואל שמיר, שייצג במשפט את משפחת לוריא, טען כי אין המשפחה מעוניינת לסחור בפרוכת, למרות שהיא שווה לדעתם כמליון דולר; כל רצונה הוא להציל את הפרוכת לבל תעלה אבק במחסן המוזיאון, להשיב לה את יוקרתה ולהציגה בפני הציבור הרחב דרך קבע במוזיאון ישראל שבירושלים כמוצג היסטורי בעל ערך לאומי,
המוזיאון טען בתגובה , כי הוא רשאי לנהוג בפרוכת לפי שיקול דעתו ולהציגה ככל אשר הוא מוצא לנכון. עוד ציין המוזיאון כי אין מוזיאון בעולם שמציג כל העת את כל הפריטים שבאוסף שלו.
השופט פסק כי הפרוכת תשאר בידי רוכשיה, המוזיאון לאמנות בחיפה .
בסופו של דבר הגיעו הצדדים לפשרה לפיה , המוזיאון יציג את פרוכת הקודש במקום שיתואם עם המשפחה בעוד מועד, בדרך מכובדת והולמת להצגתה, לרבות עריכת קבלת פנים למשפחה.
כמו כן הוסכם כי בעת הצגת הפרוכת ינתן ביטוי מלא ומכובד להיסטוריה של המשפחה ויצויין כי נרכשה באדיבותו של המנוח ישעיהו לוריא

 

ומה עם נפוליון?

 

עם סיום העימות המשפטי בשאלת הבעלות על "פרוכת נפוליון" מתעוררת שאלה היסטוריוגרפית נכבדה , והיא ,האמנם הגלימה המפוארת שממנה נתפרה הפרוכת שייכת לקיסר הצרפתי בכבודו ובעצמו וכיצד הגיעה לידיו של ר' יוסף לוריא ?
יש לציין כי ר' יוסף לוריא עצמו אינו מזכיר באף מקום בכתביו את סיפור הצלת נפוליון ובכך שבתמורה למעשה הנאצל הוא קיבל מנפוליון את גלימתו. לא פחות מכך מפתיעה העובדה שהמעשה הדרמטי וההיסטורי לפי כל קנה מידה, לא נרשם בזכרונות או באגדות עם שנתפרסמו על נפוליון והיהודים במזרח אירופה כבר בראשית המאה התשע-עשרה .

יתר על כן, המסורת הירושלמית שבעל-פה המצויה בידינו, נוקטת גירסה שונה לחלוטין באשר לראשית גלגוליה של הגלימה . על-פי מסורת זאת נמסרה גלימתו של נפוליון על-ידי הקיסר הצרפתי לא לר' יוסף לוריא, אלא לחייט יהודי עני כאות תודה על אשר הסתירו בביתו שליד מוסקבה והצילו מכף רודפיו בתחילת מהלך הנסיגה. מספר על כך הרב יוסף גבריאלי, בסמוך לרישום המסורת על השימוש שנעשה בפרוכת בבית הכנסת "החורבה" בירושלים :
"מעשה בימי מלחמת רוסיה וצרפת בשנת 1812. כידוע, החורף הרוסי ניצח את צבאו של נפוליאון …הצרפתים התחילו לברוח, באותו זמן היה נפוליאון ואחדים ממפקדיו בכפר קטן על-יד מוסקבה בבית קטן של חייט יהודי עני ביקשו מחסה. החייט לא ידע מי האיש אשר ביקש ללון אצלו, ומי האיש אשר התחבא בביתו. למחרתו, כאשר עברה הסכנה מעל נפוליאון, הוא נפרד מן החייט היהודי בדברי תודה. לאות הכרה של הכנסת אורחים הוא אמר: אין לי מה לתת לך, אבל אתן לך את האדרת שאני מתעטף בה. האדרת היתה יקרה מאוד בעיני היהודי, ביחוד כשנודע לו אחרי המלחמה מי האיש אשר הוא הציל ממוות."
ממשיך ומספר הרב גבריאלי כי לאחר שנחנך בית-הכנסת "החורבה" בירושלים בשנת 1864 שלחו יהודי רוסיה כספים ותשמישי קדושה לבית-הכנסת החדש. אותו חייט זקן החליט לשלוח את האדרת המלכותית לקרובו ר' נתנאל לוריא בירושלים, כדי שתיעשה ממנה פרוכת לארון הקודש. וכך היה. (יוסף זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים, שם) .

גם על מסורת זו אין לסמוך באורח מוחלט, שהרי כידוע הפכה הגלימה לפרוכת כבר בשנת 1816.
יש להוסיף, כי ההיסטוריונים הצרפתיים אינם מתייחסים כלל לסיפור מצוקתו של נפוליון והצלתו בידי יהודי. לטענתם, היה נפוליון מוגן היטב על-ידי יחידת עילית של קצינים צרפתים לכל אורך נתיב הנסיגה ולא היה בשום שלב בסכנת חיים. גם טענת צאצאי משפחת לוריא כי הפרוכת עשויה מ"גלימת איטליה" של נפוליון ( "מעריב" מיום 17.10.91 ) אין לה בעצם על מה לסמוך. נכון הוא ש "גלימת איטליה" אינה מצויה במוזיאון הלובר בפריז, אך מצאתי שהיא מוצגת אחר כבוד במקום אחר, במוזיאון סטיברט בפירנצה ( Museo Frederick Stibbert ). ומאחר והפרוכת המצויה במוזיאון בחיפה איננה "גלימת איטליה ", סביר יותר להניח שהמדובר בגלימה של מצביא צרפתי אחר שנמצאה בנתיבי הנסיגה של צבאם במלחמת 1812 .
גם אמו של הסופר חיים באר, פקפקה לדבריו, באמיתות המסורת המשפחתית שהפיץ לדעתה קרובה ישעיהו לוריא, והעריכה כי יתכן ומדובר בגלימה מפוארת של קצין צרפתי גבוה שנמצאה באחת משדות הקרב ברוסיה והגיעה בדרך כל שהיא לידיו של ר' יוסף לוריא אבי משפחתה.

אולם המדהים ביותר הוא כי סיפור גלימת נפוליון שהפכה והיתה לפרוכת בירושלים, מופיע בגירסה דומה ביותר גם בתולדות הצדיק ר' דוד מלעלוב (1814-1746), תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק ושל "החוזה" מלובלין, מגדולי הצדיקים בפולין בראשית המאה התשע-עשרה.

על-פי המסורת שלהם, עבר נפוליון בדרכו לכיבושה של רוסיה דרך העיר צ'נסטכוב הסמוכה ללעלוב ושם שמע על הצדיק היהודי מלעלוב המסוגל לחזות עתידות. התחפש הקיסר ובא לביתו של הצדיק וגילה לו כי הוא נפוליון וכי הוא בדרכו לכיבושה של רוסיה, ומבקש לדעת אם יצליח בדרכו אם לאו. נרעש ונפחד הודיע לו ר' דוד מלעלוב כי הוא אכן יודע את אשר יארע, אך התנה את הגילוי בכך שנפוליון יבטיח לו לבל יאונה לו כל רע. משהובטח לו הדבר, גילה לו הרבי מלעלוב כי הוא עתיד לנחול תבוסה במלחמה. וכאשר אמר כן היה. בעת נסיגת צבאותיו מרוסיה בשנת 1812 סר נפוליון לביתו של הצדיק מלעלוב ואמר לו: "צדקת ממני איש האלהים; לא נפל דבר מכל אשר דברת." ולאות הוקרה נתן לו את גלימתו הקיסרית.
מסורת בית לעלוב ממשיכה ומספרת כי בנו של רבי דוד, ר' משה, העלה עמו את הגלימה לירושלים כאשר עלה לארץ ישראל בתחילת שנת תרי"א (1850). בטרם הפך את הגלימה לפרוכת בבית מדרשו הטביל אותה במקווה טהרה. ר' משה לא האריך ימים בירושלים ונפטר ביום י"ג בטבת תרי"א. (ויינשטוק, פרי קודש הלולים, ירושלים תש"ט, עמ' כה-כו; וכן הלברשטאם, מוצל מאש, ניו-יורק 1955, עמ' לה)
האם זהו רק יד המקרה שבאותה עת שבה הגיע ר' משה מלעלוב לירושלים ובידו "גלימת נפוליון" כבר שהה בירושלים ר' יוסף לוריא, בעליה של "פרוכת נפוליון" ממוהילב, שהמתין להגעתה של הפרוכת מאודיסה ? מי אם כן הושפע מסיפורו של מי? והרי אין להניח שנפוליון נהג לחלק את כל גלימותיו ליהודים. האם יתכן והפרסום שעשה לסיפור פנחס גרייבסקי בשנת 1928 הצית את דמיונם של בני משפחת ר' דוד מלעלוב-בידרמן והם אשר הלבישו את גרעין הסיפור על ראש משפחתם הנערץ, לראשונה רק בשנת תש"ט ( 1949) ?

נראה שסיפור הגלימה וקישורה לנבואה של ר' דוד מלעלוב על מפלתו הצפויה של נפוליון, לא באה אלא להצדיק בדיעבד את ההסתייגות של רבו "החוזה" מלובלין מתפיסת נפוליון כנושא שליחות משיחית, ולהכריע בכך את המחלוקת ששררה אז בין חצרות האדמו"רים באשר ל"שליחותו" של נפוליון ולמשמעות האסכטולוגית של מלחמת "גוג ומגוג" שיוחסה אז למלחמתו עם קיסר רוסיה. לא מצאתי את איזכור הגלימה-הפרוכת הזאת בתולדות משפחת בידרמן. יודעי דבר מקרב זקני החסידים לבית לעלוב בירושלים, אף אינם יודעים כיצד, מדוע ומי דאג לפרסמה. איש מהם לא ראה את הפרוכת בבית המדרש של לעלוב או במקום אחר כלשהוא בירושלים, ובכלל סיפור המעשה ו"המופת" אינו נזכר כלל בכתבים ההיסטוריים הראשונים והאוטנטיים של בית לעלוב שראו אור לפני שנת תש"ט, כמו ספרו של ד' ברוקמן, מגדל דוד, פיוטרקוב, תר"ץ (1930 ).
והשאלה האחרונה, האם הגיעה פרשת "פרוכת נפוליון" לסוף דרכה ?

לא בטוח. לא מן הנמנע כי ראשי "החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי" האחראים כיום על מפעל שיחזור בניין בית-כנסת "החורבה" בעיר העתיקה של ירושלים, יבקשו לשים את ידם על הפרוכת שהיא מכל מקום נכס היסטורי נדיר ומיוחד, ושריד יחידי שנשאר לפליטה מבית הכנסת שנחרב ונשדד בידי ערביי ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות.

 הודעה:  עדיין נשארו בידי כמה עותקים בודדים של הספר הנדיר מאוד היום  " מיקירי ירושלים " של יוסף זונדל וסרמן שעליו מבוסס מאמר זה. וגם של הספר הנדיר באותה מידה   של וסרמן "שמואל בדורו " על הרב הבלש  שמואל סלנט. לחוקרים ולמתעניינים. פנו אלי .. כל הקודם זוכה לפני שהעותקים יאזלו לחלוטין !  

)
ראו גם
דיון על פרוכת נפוליאון בחדרי חדרים
המשפט על פרוכת נפוליון

עוד מאמרים של ועל  ד"ר אריה מורגנשטרן

תוכנית העתיד של הגאון מוילנה

מלחמת עולם :המתנגדים נגד החסידים

התעלומה המיסתורית של אברהם וולפנזון

כתב הצופן של אברהם וילנר

צדקת או נאנסת ?: גורלה של מלכה באב"ד

ירושלים המסתורית

פרכת נפוליאון חוזרת לבית הכנסת "החורבה"ה משוחזר

הנסיגה מרוסיה .ציור מאת אדולף נורטן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חוב"ב [רומא]  On ינואר 6, 2009 at 8:29 pm

    רק שלא נשמע כל כך אמין.אבל אגדות נפוליונ יות יש בלי סוף.
    חוצ מזה נזכרתי שבכל כנסיה באיטליה ובכנסיות רבות בעולם יש 'חתיכה מהצלב האמיתי ואילו היו מחברים את כל החתיכות הללו אפשר היה לבנות גשר על הים התיכון מהותיקן ועד גולגלתא.

  • מספר 666  On מרץ 13, 2010 at 6:46 am

    בית כנסת "החורבה " שבו הוחזקה "הפרוכת של הקיסר נפוליאון" שוחזר בשלמותו לאחר עשרות שנים שבהם היה הרוס כתוצאה מהחרבתו בידי הירדנים במלחמת העצמאות.

    על ההסטוריה המסובכת והסוערת של בית כנסת "החורבה " ראו :
    "ר אריה מורגנשטרן ההיסטוריה של בית הכנסת החורבה :חלק 1: שנות המאבק " ד" http://www.notes.co.il/eshed/65858.asp

    ד"ר אריה מורגנשטרן " ההיסטוריה של בית הכנסת "החורבה " חלק 2" הבנייה " " http://www.notes.co.il/eshed/65883.asp

  • יעקב  On יולי 1, 2012 at 8:10 am

    נחום בירזער שהוזכר במאמר הוא כנראה מנחם נחום בן חיים מבירז (1809-1863), איש כולל חב"ד בחברון. לנ"ל היתה משפחה במוהילב, וייתכן שאף היה קרוב משפחה של משפחת לוריא.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: