"ניני : בת הדת האחרת"- הסרט שהושכח בידי הממסד.

"ניני סיפור מצויין שהיה לסרט מחורבן עם אריק אינשטיין. "
אתר בוקספר

ב"ניני", סרטו של הבמאי שלמה סוריאנו מ-1963, מופיעה אחת הסצינות המקסימות ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי.

אורי קליין

בימים אלו חוגגת התקשורת 70 שנה למי  שנחשב לגדול זמרי ישראל אריק איינשטיין הזמר של עשרות פזמונים קלאסיים כמו" הבלדה על יואל משה סלומון " ורבים אחרים.  מי שהתפרסם גם הודות למשחקו בסרטים כמו "סאלאח שבתי " "שבלול " "מציצים " ו"עיניים גדולות" ובסדרת "לול".
וזאת הזדמנות גם להיזכר בסרטו הראשון והנשכח של אינשטיין,"ניני" סרט שהתבסס על מקור ספרותי יוצא דופן באותה התקופה  ספר כיס נשכח באותה המידה של מאיר זרחי
ניני : <בת הדת האחרת>. תל אביב : חרמון, (1957) הספר מספר 3 של הוצאה זאת של עזרא נרקיס .

"ניני בת הדת האחרת " עסק בסיפור אהבתו של צבר תל אביבי בן משפחה עשירה המרבה לבלות במועדוני הלילה של תל אביב   לנערה נוצרייה ענייה מיפו העובדת כאחות במסיון 

דבר שמעורר מתח בין דתי כאשר משפחת הנער היהודייה והכומר במיסיון מנסים לסכל את היחסים בכל דרך אפשרית. 

 אך איש אינו עומד מול כוח רצונם של בני הזוג ולאחר מריבת אוהבים וניסיון לאונס של ניני  השניים נפגשים בחיבוק של אוהבים כשברקע זורחת השמש ובא יום חדש. סוף טוב הכל טוב.

הסרט  עם העלילה הנועזת לאותם זמנים בגלל העיסוק ביחסי יהודים נוצרים ונוצריות נתקל בבעיות צנזורה . הצנזורה לא אהבה סיפור אהבה בין יהודי ונוצרייה ועוד כזאת מהמיסיון הסוף הטוב של הסרט היה בעיניה רע מאוד ושחור משחור.  

הסרט נפסל  רשמית בגלל הופעת שחקנית בביקיני בחוף הכינרת  ( אם כי ספק אם זאת הייתה הסיבה האמיתית כנראה זה היה רק תרוץ ליחסי ציבור )   ונשללו ממנו

ההטבות המגיעות לסרט ישראלי על פי חוק הסרטים הישראליים.

. "ניני "ראוי להיזכר גם בגלל דבר אחד נוסף:  זה והיה הספר היחיד שיצא לאור בהוצאה זאת

או בכל הוצאה אחרת של ספרי כיס בעברית שזכה להסרטה. 

מאיר זרחי סופר נשכח כיום לחלוטין פירסם גם בהוצאה זאת את
הסכסופון הבוכה : רומן / ת"א [=תל אביב] : חרמון, 1960.

"סיפור אהבה תל-אביבי מלא יצרים, בגידות, מוזיקה ו…תל-אביב. 95 עמודים".  

הסכסופון הבוכה

ואולי גם את
רחל : הרומן הישראלי המרתק … (יפו : הרומן בהמשכים), [1962].
רומן רומנטי בהמשכים שנתחבר על ידיו  או בידי מירון אוריאל ( זה לא ברור )

ומאז נעלם.

זרחי  נולד בתל-אביב ב-1937. החל לכתוב כילד וסיפוריו פורסמו בעתונות הילדים והנוער ("הארץ שלנו", "דבר לילדים", "במחנה גדנ"ע", "הצופה לילדים") בשנות החמישים. בגיל 14 הפסיק לימודיו ויצא לשוק העבודה ("כפקיד בבנק לאומי, בנק הפועלים ובמשרדי הטאבו"), כמו כן כתב תסריטים לסרטים ישראלים ("ניני" בבימוי שלמה סוריאנו ובהשתתפות אריק איינשטיין ורונית כץ, "רחל" בבימוי נורי חביב) וכתב רומנים זעירים ("ספרות זולה").  ב-1962 יצא לארצות הברית ולאחר עבודות מזדמנות נכנס לעולם הסרטים וב-1970 פתח חברה בניו יורק, "מונטז' פילמס', שסיפקה שירותים לחברות סרטים. זרחי הפיק מספר סרטים, הנודע שבהם "אני יורקת על קברך".

הסרט "ניני" אמנם   ניכשל בקופות  ונעלם  אך לאחרונה יצא לאור כדי וי די ,כנראה בגלל היותו הסרט הראשון של אריק איינשטיין.  

מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני חוזר לבמאי שנמחק מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי שלמה סוריאנו ואל סרטו הנידח מ-1963 "ניני" שכלל יחסים מהפכניים בין יהודי לנוצריה ביפו ובישר את ההדוניזם הישראלי .
המאמר הופיע במקור במגזין הקולנוע "מערבון גיליון 3-4  בעריכת יהושע סימון אך תוך שמירה קפדנית  של העורכים על מסורת ההסתרה וההתעלמות המימסדית מ"ניני"  המאמר אינו מוזכר כלל ברשימת תוכן העניינים שלו.

ניני : הערכה חדשה

שמוליק דובדבני

ניני מאיר מזרחי הוצאת ים סוף

עטיפת המהדורה השנייה של הספר שיצאה במקביל לסרט.

גם מ"ניני" שביים שלמה סוריאנו ב-1963 אפשר ללמוד על החיים בתל אביב בשנות ה-60, וגם כיצד נראתה אז שכנתה הדרומית יפו. אריק איינשטיין יפה הבלורית והצעיר מאוד (הוא היה אז בן 24) מגלם כאן בן עשירים המתאהב בערבייה נוצרייה ילידת יפו.
הבימוי החובבני, זוויות הצילום הדרמטיות והדיאלוגים המדוקלמים ברצינות תהומית מקנים לסרט איכויות פולחניות. הערבייה, בגילומה של רונית כץ, היא אמנם בלונדינית, כחולת עיניים, הדוברת עברית צחה וחובבת ריקודי עם, אבל כל זה לא הניח את דעתה של הצנזורה שפסלה בזמנו את הסרט בגלל הרומן האסור.
"ניני", סרטו של שלמה סוריאנו מ-1963, נתקל בהתנכלות הממסד שביקש למנוע את הפצתו, לכאורה משום שבאחת הסצינות נראית בחורה בביקיני, אך למעשה משום שהסרט תיאר סיפור אהבה בין יהודי לערביה-נוצרייה, ובכך הפך לאחד הסרטים הישראליים הראשונים – אם לא הראשון שבהם – שהעלה אל פני השטח מתחים על רקע דתי. ואולם, חשיבותו של סרט נידח זה אינה מסתכמת בכך, כי אם בהיותו גם אחד הסרטים הראשונים שהופקו בארץ, ואשר "העזו" לתאר מציאות עירונית הדוניסטית, נטולת "סיסמאות ציוניות", וכל זאת בתקופה בה הסרטים הדומיננטיים התאפיינו במוטיבים לאומיים-הרואיים ["הם היו עשרה" (ברוך דינר, 1960), "סיניה" (אילן אלדד, 1962), או קומדיות כ"איי לייק מייק" (פיטר פריי, 1961), שעל אף חתרנותן לכאורה, הרי הן, בסופו של דבר, משלמות מס שפתיים למפעל הציוני.

כרזת הסרט "ניני "

כבר מראשיתו, בולט ב"ניני" המימד ההדוניסטי. על רקע כותרות הפתיחה נראות נערות שחורות, חשופות חזה למחצה, מבצעות ריקוד אפריקאי-שבטי במועדון לילה תל-אביבי. המצלמה עצמה חולפת על פני מוקדי בילוי אופייניים של התקופה. הגיבור, חנן יעקובי (אריק איינשטיין הינוקא, אז כבן 24), בן למשפחה בורגנית אמידה (אביו, אותו מגלם אביו במציאות של איינשטיין, יעקב, הוא מנהל מפעל שבו עובד, אם זו אמנם המילה הנכונה, בנו), עוזב את חברתו ויוצא מהמועדון. חברתו, תמר, אף היא בת למשפחה בעלת אמצעים, המקיימת קשרים עסקיים עם יעקובי האב, אומרת לחנן: "נסה לרגע לעזוב את עולם החלומות שלך ולחיות במציאות". חנן עונה לה: "איזו מציאות? שלהם (של ההורים, ז"א)? שלך? אני מעדיף את שלי". תמות אינדיבידואליסטיות, שהיו זרות באותה תקופה לקולנוע הישראלי, מנוסחות כאן בבירור.

בבוקר המחרת, נוטל חנן את כלי הציור שלו ויוצא ליפו. יפו של "ניני" מתוארת כמחוז אקזוטי, "חוץ-ישראלי". השפה הערבית דומיננטית, ורוכלים ערביים נראים בבירור. דווקא הישראלי, חנן, נראה זר במקום (להבדיל, למשל, מ"אלדוראדו" של מנחם גולן, שהופק אף הוא באותה שנה, ותיאר את יפו כעיר יהודית לכל דבר). לפתע מבחין חנן באישה מתעלפת. הוא חש לעזרתה, מלווה אותה לביתה, ועל פי בקשתה יוצא לקרוא לבתהּ שעובדת כאחות בבית החולים הנוצרי. הבת היא ניני, והאהבה ניצתת ממבט ראשון (כדור הארץ חדל אז מסיבובו, והזמן עוצר מלכת, בסצינה שלא היתה מביישת אפילו את אד ווד). אלא שניני (על שם יוהנה הקדושה) היא נוצרייה וענייה, בעוד חנן מיועד להינשא לתמר העשירה. גם הקהילה הנוצרית אינה רואה בעין יפה סיפור אהבה בין אחת מבנותיה לצעיר יהודי (באחת הסצינות אף מביע הכומר המקומי, באוזני אמה של ניני, חשש מפני התגיירות אפשרית של בתה – וכל זה בסרט ישראלי! – ומבקש ממנה להביא לסיום הקשר הרומנטי בין ניני לחנן). הסרט כולל אף ביקור של חנן בכנסיה (עם היכנסו למקום, הוא מתבלבל ומבקש לחבוש לראשו כיפה – סצינה שהקומיות הגסה שלה מעידה, אולי, על המבוכה בה נתקל הסרט בבואו לעסוק בנושאים טעונים כל-כך).

"ניני" היה אחד משלושה סרטים עלילתיים באורך מלא שביים בארץ שלמה סוריאנו.
השניים האחרים היו סרט הפורנו הרך "הדיבר ה-11” מ-1975, בהשתתפות מיכל בת אדם, הפקה משותפת ישראלית-גרמנית שנאסרה בשל כך להצגה בארץ, וסרט האנימציה "היער הקסום" מ-1974, שאף הוא לא זכה להפצה מסחרית בישראל.
על פי מאיר שניצר, סוריאנו, יליד רומניה (1919), הגיע ארצה ב-1950, עם סיום לימודי הקולנוע שלו בבוקרשט, התקבל לעבודה באולפני "גבע", וביים עשרות סרטים תיעודיים בארץ ובחו"ל. לימים ייסד בית אולפנא ללימודי קולנוע ברחוב יצחק שדה בתל אביב. לצדו של איינשטיין בסרט, בתפקיד ניני, הופיעה רונית כץ, בוגרת להקת הנח"ל.

אריק איינשטיין עם רונית כץ.

מבחינות רבות, מקדים "ניני" לא רק סרטים שהעמידו במרכזם מתחים דתיים ["המיועד" (דני וקסמן, 1990) ו"שלג באוגוסט" (חגי לוי, 1993), עשו זאת בדרכם המהוססת רק בראשית שנות ה-90'], אלא גם את סרטי הבורקס שבלטו בראשית שנות ה-70', וש"סלאח שבתי" (אפרים קישון, 1964) נחשב לנביאם-מבשרם. כשנה לפני "סלאח" מופקים בארץ שני סרטים שעלילותיהם מכילות את חומרי הבורקס. האחד הוא "אלדורדו", סרטו הראשון של מנחם גולן, שאף הוא מתרחש בשטח הגדול ביפו, ומסופר בו על אהבתו של איש העולם התחתון שרמן לנעמי בנימיני, בתו היפה והעשירה של עורך הדין שלו. הסרט השני, כאמור, הוא "ניני". בבסיס סיפור אהבתם של חנן וניני לא רוחשים רק מתחים בין יהודי לנוצרייה, ויהודי לערביה, אלא גם, על פי מיטב המסורת הבורקסית, הבדלי מעמדות – חנן הוא בן עשירים [שכמו הגיבורים האשכנזים של "צ'ארלי וחצי" (בועז דוידזון, 1974), "אריאנה" (ג'רג' עובדיה, 1971) ו"שרית" (עובדיה, 1974) חש אף הוא ניכור כלפי אביו שאינו מבין אותו], וניני היא בת למשפחה חסרת אמצעים (בדומה לגיבורים המזרחיים של סרטי הבורקס). גם סופו הרומנטי של הסרט מזכיר את הטונים האופטימיים שבהם הסתיימו המלודרמות והקומדיות הפופולאריות של שנות ה-70', שתיארו כיצד "וגר עני עם עשיר, ואשכנזי עם מזרחי ירבץ".

בעוד הקולנוע הישראלי של אותה התקופה נשלט בידי אידיאולוגיה לאומית-הרואית, מטפח "ניני" לא רק תמות אינדיבידואליסטיות והדוניסטיות, אלא הוא גם אחד הסרטים הראשונים שמשקפים את ה"אמריקניזציה" שעברה על החברה והתרבות הישראליות. לא רק שגיבורי הסרט נפגשים על מגרש הגולף, רוקדים ריקודים סלוניים, ומשחקים ב"שליפות" נוסח מערבון (ברקע נשמע צליל יריות), אלא שגם המתח בין אבות לבניהם, שהוא אופייני כל כך למלודרמה האמריקאית, בולט בסרט זה מאוד, והוא אינו מתרחש על רקע של אידיאולוגיה חלוצית-ציונית, כפי שהם פני הדברים בסרט כמו "הוא הלך בשדות" (יוסף מילוא, 1967). אמנם בסרט מופיעה, "אאוט-אוף-דה-בלו", להקת מחול קיבוצית-גלילית, אבל גם חבריה, כפי שמעידה אחת הדמויות בסרט, "חולמים אמריקה".
כל אלה, יחד עם המודעות הרפלקסיבית המשונה שמפגין הסרט (תוך כדי המפגש הראשון שלו עם ניני, פונה לפתע חנן-איינשטיין אל המצלמה, ו"זורק" הערה ממזרית לצופים, שלא לדבר על סצינת הדו-קרב שהוזכרה לעיל), הופכים את "ניני" לאחד התוצרים הקולנועיים המקומיים אשר ראוי לנער מעליהם את אבק השנים ולעיין בהם, גם אם בעין משועשעת משהו, מחדש.

ראו גם :

ניני הסרט שלא היכרתם 
אורי קליין על ניני

ניני :הדי וי די

נירית אנדרמן על מאיר זרחי והסרט הגרוע בהיסטוריה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מישהי  On ינואר 7, 2009 at 3:15 pm

    איזה פוסט יפה. תענוג אתה והפוסטים שלך.

  • יעל  On ינואר 7, 2009 at 7:09 pm

    ובאמת זה בלוג שונה ומיוחד במינו.

  • תא  On ינואר 8, 2009 at 1:43 pm

    אכן סרט מחוריין למדי, וריאציה קיטשית ונדושה שמוצאת סוף חדש כביכול ל"רומיאו ויוליה". מן הראוי לציין גם את דמותו של חנן בסרט, יעני אמן נועז וגבר-גבר – פרובוקטיבי ובוטה, אבל יש לו לב, וכו' וכו'. אוי, אבל אריק כה שווה שם, ומספק את הסחורה כשהוא חושף את גופת הספורטאי המרשימה שלו בסצינות הכנרת.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On ינואר 9, 2009 at 2:06 am

    מענג ממש.
    נהנתי לקרוא מכל הבחינות.

  • מספר 666  On יוני 28, 2009 at 11:29 am

    בעוד מספר ימים יעלה מופע ענק בשם "אני ואתה בפארק " שבו זמרים שונים ישירו את שיריו הקלאסיים של הזמר אריק איינשטיין.
    לרגל האירוע ,חיים מזר חוזר אל הפזמון המפורסם שנתן את שמו לאירוע ( ואולי פזמונו הידוע ביותר של איינשטיין ככותב המילים ) שיר שלמרות פשטותו וכנראה גם בגללה הפך לסוג של הצהרה אידיאולוגית ההצהרה האידיאולוגית הידועה ביותר של פזמון כלשהו משנות השבעים..

    מאמר זה של חיים מזר הוא בגדר פותח של תחום בחקר הפזמונים.

    ובו הוא דן ב"התכתבות" המעניינת הקיימת בין פזמון זה ובין פזמון של הזמר ברי סחרוף ושל הכותבים דן תורן וחיים לרוז ( שהוא אחד ממפיקי האירוע "אני ואתה בפארק" ). . .

    אם כי נושא "ההתכתבות " ובין שירי משוררים שונים המתייחסים בצורות וברמיזות שונות אחד לשני הוא נושא מוכר וידוע ,הרי משום מה עד היום עסקו מעט מאוד בנושא "ההתכתבות" בין פזמונים מושרים שונים ויש כמה וכמה כאלו שעוסקים בכך וגם ידועים ביותר.זהו נושא מעניין מעין כמוהו למחקר,ויש חומר רב שמן הראוי לעסוק בו.

    ראו
    לא משנה שאמרו את זה קודם
    http://www.notes.co.il/eshed/57909.asp

  • מיגל  On אפריל 14, 2015 at 3:48 pm

    מי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: