ממליך המלכים של העידן המודרני: על אדוארד דרומון

 

גבריאל דה טארד מראשוני חוקרי התקשורת  מראשית המאה ה-20 היגיע אז למסקנה כי בזמנו נוצר ממליך מלכים חדש ,איש התקשורת והיה בין הראשונים שהבינו איזה השלכות חיוביות וגם נוראיות  יכולות להיות לכך.

שכן לדעתו איש התקשורת יכול ליצור קבוצות ועמים פשוטו כמשמעו בהבל פיו. או יותר נכון דרך כלי התקשורת שלו. יש מהם שפועלים בצורה חיובית ,ויש מהם שעלולים להתגלות כמסוכנים לחברה.

 

המאמר הנ"ל נכתב כעבודה עבור קורס תיאוריות בתקשורת במחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית בירושלים של הד"ר עמית פינצ'בסקי והמתרגלת קרולין ארוניס .

 

 

ממליך המלכים של העידן המודרני

 

 

סעודה משפחתית לפני ואחרי שיחה על משפט דרייפוס .קריקטורה מסוף המאה ה-19.

"…לא ידוע לי על שום אזור בצרפת ששם העובדה שאף אחד שם לא ראה מימיו יהודים
מנעה ממישהו להיהפך לאנטישמי וזאת מאחר שהאנשים שם קראו כל הזמן  עיתונים אנטישמיים ".  

גבריאל דה טארד במאמרו "
THE PUBLIC AND THE CROWD P. 282

גבריאל דה טארד ( 1843 -1912)  ידוע כאחד הסוציולוגים החשובים והמשפיעים של תקופתו וכמי שיצר כמה מהרעיונות הבולטים בתחום התקשורת כמו "מחשבה קבוצתית "ובמאמר זה ננסה להבין מדוע עסק בנושא זה ובמאמרו זה דווקא בזמן הספציפי שבו כתב אותו?

במאמרו  THE PUBLIC AND THE CROWD מתאר דה טארד את שלבי יצירתו של "האספסוף" ומשווה אותו עם הציבור החושב האינטיליגנטי המשכיל. .
במאמרו זה , מציב גבריאל דה טארד לעצמו בעיה: איך נוצרת הדיעה הקיבוצית הקולקטיבית
ואיך בכלל נוצר קולקטיב שיש לו רעיון מאחד ואידיאולוגיה משותפת ? מאיפה הרעיונות האלו באו ? האם ניתן לאמר שהם היו "באוויר " עד שאיך שהוא נוצרה קבוצה שלמה הפועלת על פיהם?
דה טארד מגיע למסקנה שדיעה למעשה לא קיימת ברמה הציבורית אלא רק ברמה האישית האינדיבידואלית עד שמגיע מישהו שנותן לה קול בכלי התקשורת ואז היא הופכת להיות דעתם של אנשים רבים.
אלא שהמקור האמיתי לדיעה הזאת קובע דה טארד הוא אינו נניח האיכר העובד בשדות ומחזיק בדיעה זאת ורק כמה בני משפחה ושכנים יכולים לשמוע אותה ,אלא איש התיקשורת הפובליציסט המפיץ אותה בצורה מאורגנת ומתוחכמת מובנת ומוסברת היטב ומשכנעת לקהל גדול של אלפים ומרגע שדעה זאת כפי שהתגלגלה בידיו מגיעה אליהם היא משכנעת אותה ואז הופכת לדיעה שלהם והם פועלים על פיה . דהיינו הם הופכים לקולקטיב בעל רעיון אחיד כפי שלא היו קודם לכן .

במאמרו טוען דה טארד שאין לראות באספסוף הגדול למרות מספרו אלא מעין "הד " של מי שיצר אותו איש התקשורת העיתונאי שיצר את הרעיונות שעליהם חוזר האספסוף בקול אדיר יותר ומפיץ אותן. איש התקשורת הוא המוח המארגן והאספסוף הוא הגוף שכעת פועל על פי רעיונות אלו ..

דה טארד מתאר למעשה את עולמו שלו בפאריז של סוף המאה ה-19 שבו כמה כמה עיתונאים יוצרים דיעה ציבורית של ההמונים שקוראים את עיתוניהם עולם שמעצבי דעות ציבור חזקים הם למעשה חזקים כמו פוליטיקאים ו"כס המלוכה " הוא שלהם .

היחצן האנטישמי

 

קצין יהודי דרייפוס בטקס השפלה פומבי לאחר שהואשם בידי איש התקשורת אדוארד דרומון בבגידה בצרפת.

לא אחזור כאן על כל מה שכתוב במאמר אלא אנסה להסביר כאן את אחד מהגורמים שמן הסתם הביאו ליצירתו ודווקא בזמן שבו פורסם 1901 ( אם כי מן הסתם נכתב לפחות שנה שנתיים קודם לכן כמקובל במאמרים שמתפרסמים בכתבי עת מדעיים מן הסתם בשנים 1898-1900 )


בצרפת הימים היו ימי משפט דרייפוס המפורסם שבו הואשם קצין יהודי בריגול למען גרמניה ומצא את עצמו מטרה להמון נזעם שהוסת בידי התקשורת ובראש ובראשונה בעיתון אנטישמי La Libre Paroleשנערך בידי אדוארד דרומון שלו הייתה אידיאולוגיה ואג'נדה אנטישמית .

File:18990910 Edouard Drumont and Libre Parole.jpg

 

אדוארד דרומון היה עתונאי אחד מני רבים   עד שהקים עיתון אידיאולוגי והאידיאולוגיה שלו הייתה האנטישמיות הטענה שהיהודים שולטים בצרפת ובאירופה לרעתם של הצרפתים וכי יש להילחם בהשפעה זאת בכל אמצעי. דרומון התגלה בעיתון זה כתועמלן מזהיר אם גם צרחני ( אבל זה לא הפריע בכלל לאף אחד )  בעל יכולת שכנוע עצומה למרות שכמעט כל מה שטען שם היו דברי הבל מטורפים מונעים בידי שנאה,  משהו בדומה ליחצנים והפרסומאים הפוליטיים הפועלים בזמננו  שכל מטרתם היא לקדם אג'נדה פוליטית והאמת היא הדבר האחרון שמעניין אותם ,  אבל סביר להניח שאף לא אחד מקוראיו הקבועים טרח לבדוק את "העובדות " שהציג.


אדוארד דרומון ועיתונו היו תופעות שוליים עד שהיגיע משפט דרייפוס והעביר אותם לאור הזרקורים ולידיעתם של המונים .. דרומון הפך כעת לגורם משפיע באמת בתקשורת הצרפתית ובציבוריות הצרפתית ואף על הפוליטיקה הצרפתית. העיתון שלו היה נפוץ באלפי עותקים מכלי תקשורת שולי הפך לכלי תקשורת משפיע ביותר .

 

כומר קורא בשקיקה את כתב העת האנטישמי.

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°4 Du 05 / 08 / 1893

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°9 Du 09 / 09 / 1893

 

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°18 Du 11 / 11 / 1893

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°23 Du 16 / 12 / 1893

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°24 Du 23 / 12 / 1893

"המידות הטובות של היהודי עלפי שיטתו של גאלי ". צייר אמיל קורטה.

 

 

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°39 Du 07 / 04 / 1894

Presse - Libre Parole Illustree (la) N°50 Du 23 / 06 / 1894

"Give Back the Money!," Front Cover of "La Libre Parole" Magazine, 30th December 1893" Giclee Print

Give Back the Money!," Front Cover of "La Libre Parole" Magazine, 30th December 1893

 

"הבצורת.היהודי צמא לדם ודמעות ויש להשקות בכך את צרפת "

 

 

JPEG - 6.4 ko

 

בשלב מסויים דרומון עבר מעולם התקשורת לעולם המעשה של הפוליטיקה . הוא נבחר כנציג של אלגי'ר שהייתה אז מושבה צרפתית .וכנראה לא במקרה הרגשות האנטי שמיים שנוצרו בעקבות משפט דרייפוס בעידודו הנמרץ של עיתוניו של דרומון היגיעו לשיאם באלגי'ר שבה ביצעו בריונים צרפתיים פרעות ביהודים האלג'ריים.

וניתן להניח כמעט בוודאות שמהומות אלו היו אחד הגורמים שעמדו בפני דה טארד כשכתב את מאמרו על איך נוצר אספסוף. שהרי הוא ראה דוגמה ברורה לפני עיניו צרפת ואלגיר ארצות שבהן יהודים חיים בשקט וללא הפרעה למרות רגשות עוינים כלפיהם בחלקים באוכלוסייה אך שאינם מגיעים לידי ביטוי עד שמופיע איש תקשורת בעל יכולת כתיבה  ופרסום עצומים כמו דרומון והאיש בעטו  ועם כישורי היחצנות האדירים שלו מסוגל להביא ליצירתו של אספסוף ולהתפרצויות אלימות של בריונות .

molochDrumont.jpg image by GIL66
אפשר לשער שהגורם הישיר לכתיבת מאמרו הכללי של דה טארד הייתה שאלה ספציפית שדה טארד שאל את עצמו לגבי פרשת דרייפוס :מדוע בעצם מאסרו של קצין יהודי בצרפת בגלל פרשת ריגול עם גרמניה צריך לעורר תשומת לב באלג'יר שבצפון אפריקה ולעורר בה מהומות אלימות ?

 

והתשובה שנתן הייתה :משום שהיה מישהו ספציפי שטרח ליצור את הקשר וההקשר הזה והמהומות האלו לא היו יכולות להתרחש אילולא היה מבצע את הקישור הזה. והמישהו הזה שמו היה אדוארד דרומון שטרח להביא את רעיונותיו האנטישמיים על פרשת דרייפוס לידיעת הצרפתים באלג'יר באמצעות עיתונו.

 

לדעתו של דה טארד האספסוף האלג'ירי ורעיונותיו על הצורך להיאבק ביהודים לעולם לא היו נוצרים לולא דרומון ומה שכתב בעיתונו.

 

הסופר-העיתונאי  הלוחם

אמיל זולה סופר ועיתונאי לוחם למען הצדק. ציור מאת אדוארד מאנה.

 

דה טארד ללא ספק זכר גם היטב את מאמרו של  הסופר המפורסם אמיל זולה "אני מאשים " שפורסם ב1898 בעיתון ושהביא למהפך ביחס הציבור לפרשה ולתגובות צרפתיות חסרות תקדים .

File:J accuse.jpg
למעשה סביר שהמאמר עמד מול עיניו בעת שכתב את מאמרו שלו. ולי נראה סביר שכאשר הישווה בין ציבור חושב שנוצר בהשראת העיתונות הוא חשב באופן ספציפי על מאמרים הגיוניים כמו זה של זולה וכאשר דיבר על אספסוף אלים שנוצר בידי עיתונות אלימה ומשולחת רסן הוא חשב באופן ספציפי על זו של דרומון.
כמובן כפי שדה טארד ידע היטב תופעות כאלו לא החלו עם דרומון הן היו קיימות עוד בימי המהפכה הצרפתית שבהם העיתונים של אישים כמו מאראט שימשו ככלי יעיל להלהבת היצרים ובקריאתם להוציא להורג כמה שיותר אנשים. הוא בעצמו ו מציין במאמרו עוד דוגמאות של אנשים מעין אלו כמו קרל מרקס הסוציאליסט וקרופוטקין האנרכיסט.
בקריאה של המאמר של דה טארד נראה שדה טארד חשב ב-1901 אם כי הוא לא אומר זאת לגמרי במפורש שיכולת העיתונאי להשפיע ולעורר את קהלו היגיעו בזמנו לשלב חדש של עוצמה שלא הייתה קיימת קודם וזאת בהשראת משפט דריפוס ובהשראת המקרים של דרומון ושל אמיל זולה. .
והוא צדק.
דוגמה טובה נוספת שהוא לא הזכיר אולי כי הוא עוד לא שמע עליו ב1901 הייתה של העיתונאי האוסטרי תיאודור הרצל שגם בהשפעת משפט דרייפוס והתעמולה האנטישמית של דרומון יצר את האידיאולוגיה התנועה הציונית שרעיונותיה אמנם כבר בוטאו בצורות שונות לפניו אצל אישים שונים כמו פינסקר והס ואחרים אך הרצל נתן לה עידוד נמרץ שכמוה לא היה לה קודם לכן ושאותה הפיץ בכלי התקשורת שלו.ובסופו של דבר בהשראת רעיונותיו נוצרה מדינת ישראל ,מדינה שנוצרה בעקבות רעיונותיו של עיתונאי .וכמדומה דוגמה אולטימטיבית להוכחת נכונות טענותיו של דה טארד שיש צורך באדם אחד כדי שיבטא וינסח רעיונות על מנת שיתקבלו על דעתו של קולקטיב ולמעשה יצרו את הקולקטיב. .
דה טארד אם כך היה אינדיבידואליסט עד עמקי נשמתו הוא לא האמין ברעיון קולקטיבי. הוא האמין שיש קולקטיב שנוצר בידי האינדיבידואל בכלי התקשורת שלו והאינדיבידואל הזה שהוא שיוצר את העתיד ולו שייך העתיד. והעתיד שייך ליוצרי הרעיונות בעיתונים.שהפכו לממליכי המלכים החדשים . העיתונאי יכול לפעול לטובה וליצור קהל חושב ואנטיליגנטי כפי שהיה במקרה של אמיל זולה ,והוא יכול לפעול לרעה וליצור אספסוף אלים ומסוכן  ורצחני כפי שהיה במקרה של דרומון.

 

ביבליוגרפיה

ברדן, ז'ן דניס פרשת דרייפוס / תל אביב : עם עובד, 1992 תשנ"ב.

Latour Bruno Gabriel Tarde and the End of the Social
in Patrick Joyce (edited by) The Social in Question. New Bearings in History and the Social Sciences, Routledge, London, pp.117-132
http://www.bruno-latour.fr/articles/article/082.html

Tarde Gabriel "The public and the crowd " in ON COMMUNICATION AND SOCIAL INFLUENCE PP 277 -294

וראו גם

גבריאל דה טארד בויקיפדיה

חוזה מדינת היהודים

יחצנים  כנגד עיתונאים

 

גבריאל דה  טארד .הפסל

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  On מאי 15, 2009 at 12:56 pm

    המאמר כתוב בצורה ארכיונאית.
    כלומר: מרגישים שלמדת מידענות למשל או ספרנות.
    אני אתן לך טיפ כי כתבת שזו עבודה.
    כל חוג באוניברסיטה יש לו מתודה אחרת של מחקר.
    וכך גם לחוג לתקשורת. בתקשורת כותבים עבודות בצורה מאוד מסוימת וצריך לדעת איך לכתוב עבודות בחוג לתקשורת וכדאי לך ללמוד זאת.
    העבודה כאן עושה רושם עט היסטורית. ובכן.
    למשל כתבת:
    דה טארד ללא ספק זכר גם היטב את מאמרו של הסופר המפורסם אמיל זולא.
    כאשר כותבים משפט כזה צריך להביא סימוכין.
    האם יש לך סימוכין היסטוריים לכך שהוא זכר? האם דה טארד מספר במתבים, או ביומנו, או במאמר כלשהו שהוא זכר את המאמר של זולא? כי אם דה טארד בשום מקום לא מזכיר את אמיל זולא אז אתה צריך לכתוב: אני חושב שאולי דה טארד יכל להכיר את מאמרו של זולא.
    ככה זה בהיסטוריה.
    כאשר אין אזכור מדויק, ולא ידוע על אזכור מדויק, כותבים: אולי, יתכן, כנראה שהוא הכיר, לדעתי הוא יכל להכיר, נראה שהוא הכיר וכולי.

  • מספר 666  On מאי 15, 2009 at 5:21 pm

    גלי ,המתרגלת הקשוחה שלי החזירה לי את העבודה בזעם וכעת אני עושה חדשה במקומה על מאמר אחר.
    העבודה הבא כבר תהיה אקדמאית טהורה באופיה ואולי פחות מעניינת לקריאה אבל מתאימה לדרישות הקשוחות של המתרגלת של האוניברסיטה . .
    בכל מקרה גם אם אשפוט שהעבודה הבאה מעניינת מספיק לקהל הקוראים הרחב אני לא אעלה אותה בצורה אקדמאית אלא כמשהו שמתאים יותר לקהל הרחב.

  • מספר 666  On מאי 15, 2009 at 5:26 pm

    לא אין לי סימוכים מדוייקים שהוא אכן זכר את מאמרו של זולה ,( וזאת אחת הסיבות לפסילת העבודה הנ"ל (
    אבל אני יוצא מנקודת ההנחה שלא ייתכן שהיה פריסאי משכיל כפי שהיה דה טארד שלא היכיר את המאמר של זולה אחד המפורסמים והנקראים ביותר בהיסטוריה.ולא ייתכן שהוא לא השאיר חותם עמוק על חוקר תקשורת כמו דה טארד במאמר שכתב שנים בודדות לאחר מכן.
    מה שעשיתי כאן היה ספקולציה היסטורית : ישנה סבירות גבוהה ביותר שכך וכך וכך ומשום כך …
    אבל יש להודות זה כנראה לא מתאים לעבודה אקדמאית.
    למדתי לקח.

  • שה תמים  On מאי 15, 2009 at 6:42 pm

    לדעתי חסרות תמונות במאמר.

  • מספר 666  On מאי 16, 2009 at 10:47 am

    נראה לי שכוחו של איש התקשורת היה בשיאו בסוף המאה ה19 עד אמצע וסוף המאה העשרים.משום שהיה באופן יחסי מספר מוגבל של אמצעי תקשורת ,ומי שהצטיין בזה יכול היה להגיע לכמות גדולה במיוחד של אנשים.
    וכך דרומון יכול היה להטריף את דעתה של מדינה שלמה כשהפך את מה שהיה נושא זניח ,פרשת דרייפוס לנושא לאומי ולגרום לגלי פוגרומים באמצעות עיתונו .
    נראה לי שהיום אין לאף איש תקשורת עוצמה פוטנציאלית כזאת מאחר שקשה מאוד לבלוט בין כל המוני הבלוגרים והשדרנים וכו' ,אלא אם כן יפרסם מאמרים כנגד מוחמד או ישו .
    זה אכן יכול להביא לגלי הפגנות ופוגרומים/
    אותו הדבר נכון לגבי היחצנים הפוליטיים ,לא נראה לי שאף אחת מהאיסטרטגיות שלהן הוכיחה את עצמה כיעילה באופן מיוחד בשנים האחרונות ,בהשוואה להצלחותיהם בשנות התשעים .
    כמעט כולן או כולן התקבלו באדישות בידי הציבור שכבר התרגל לשיטות שלהם. .
    וכך לא נראה לי שיש היום איזה שהוא יחצן פוליטי שיכול להשפיע ולו במעט על תוצאות בחירות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: