נגד הספרות העיתונאית

ניסים כץ הוא עיתונאי ומרצה לתקשורת שיוצא בקריאה נואשת  כנגד מה שהוא מכנה "הספרות העיתונאית ". ז'אנר שאותו הוא מאפיין היטב ברשימה זאת .

 

כנגד ספרות עיתונאית

מאת ניסים כץ

כבר כמה ימים שקשה עליי שנתי. אני זוכר בדיוק את הלילה שבו הכול החל. זה היה ביום שישי בערב, קצת לפני חצות הליל, עת קראתי את מדור הספרות במוסף של אחד מהעיתונים הגדולים, ושם גיליתי, למורת רוחי, כי הספר של ליהיא לפיד "אשת חיל" דחק בתרועות רמות של ניצחון כביר את ספרו של דוד גרוסמן "אישה בורחת מבשורה" מהמקום הראשון בדרוג רבי המכר. מכיוון שאני יודע שאחותי קנתה את הספר, רצתי בבהילות לטלפון ולמרות השעה המאוחרת, ביקשתי ממנה אם אפשר לסור אליה כדי לתהות על תוכנו.

חזרתי הביתה במהירות ועוד באותו הלילה גמעתי אותו בשקיקה. התחוור לי, לא להפתעתי הרבה, כי הספר הוא לא יותר מאשר טקסט פופולארי פוסט מודרני המתאים לדפוסי הצריכה החומרניים שמתבטאים ברעב לאוכל רוחני "תרבותי" של לעיסה מהירה והופעה של מחסור בגירוי נוסף, בדומה ללוח המשדרים בטלוויזיה.

על ז'אנר "הספרות העיתונאית"

בעידן שבו "תרבות" היא לא יותר מאשר מילה מכובסת למוצר צריכה קפיטליסטי, הנתון לחוקי המשחק של היצע וביקוש, הספרות הופכת במהרה ללא יותר מאשר בידור. האצבע נעשית קלה יותר על המקלדת, וכתוצאה מכך מודפסים להם כיום יותר ויותר ספרים במשקל נוצה, שכל מה שהם עושים הוא לרדד את השפה ולהוריד את המושג ספרות מפנתיאון הקודש שלו. לאיטו, הז'אנר שהחל תופס את מקומו בשוק הספרות המקומי הוא ז'אנר "הספרות העיתונאית". ספרות זו, למראית עיין נראית כמשגשגת ומצליחה בקרב הקהל, אך בסופו של דבר גורמת בדיוק את ההפך- "הסופר" הוא לא יותר מאשר שרבטן זול של מילים, והעובדה שהוא נחשב לרב מכר היא רק עובדה למצב העגום של טעמיו האסטטיים של קהל הקוראים.

וכעת אני מהלך בין הטיפין כדי לא לערבב בין קודש לחול, אך נשווה לצורך העניין את הספר של ליהיא לפיד לספרה של וירג'יניה וולף – "אל המגדלור". אין ספק כי שני הספרים בנושאים המעסיקים את המין הנשי משחר ההיסטוריה- נשיות, אמהות, חובה ויצירה, קרי חלומות ואשליות וניפוצם של אילו בחי היום יום של הזוגיות והנישואים, הקושי והדילמות היום יומיות באומנות אחזקת המשפחה.
בניגוד לספרה של ליהיא לפיד, ספרה של וירג'יניה וולף מלא בתיאורים מרשימים, הסצנות מורכבות מאד והדמויות למרות שנראה שהן חלולות, פשטניות ויום יומיות הן מתוארות כמורכבות עד כדי פריטה מדוקדקת של נבכי נפשם המסועפת.

כעת, לבטח, יקפוץ זעמם, עברם וכעסם של כהני הדת הפוסט מודרנית. הם יתקפו אותי בתואנות שדיון זה הוא דיון אנכרוניסטי, לא הוגן, מתחסד, וצדקני מאין כמוהו. טענתם היא שבתרבות הבתר- מודרנית אין אמות מידה לשפוט מה בין "תרבות נמוכה" ל"תרבות גבוהה", משום שאין פרוצדורת שיפוט אפריורית שבהם נוכל לומר מה עדיף על מה. מסופקני עם הנני יכול לשכנעם כי הטיעון שלהם כורת את הענף שעליהם הם יושבים. הם ימשיכו להיות צודקים ואני, בינתיים, שנתי תמשיך לנדוד בלילה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On יוני 7, 2009 at 7:15 am

    המונח בו אתה משתמש – מטעה. ספרות עיתונאית הוא ז'אנר עיתונאי דוקומנטרי שיוצא לאור בספר. כאן אתה מדבר על ספרות שנכתבת על ידי עיתונאים

  • גיל  On יוני 7, 2009 at 7:21 am

    אבל מה הבעייה בז'אנר הזה? האם מה שמשנה זה ההגדרות של מה ספרות ומה לא? אני מסכים שאפשר וצריך לערוך הפרדה בין סוגי ספרים שונים. ישנם קלילים יותר, וישנם מורכבים ועשירים יותר. לי נראה שהצעקה מגיעה מתוך איזה עלבון, כאילו לא קוראים יותר מה שנקרא ספרות יפה. אז מה אפשר לעשות? להכריח אנשים לקרוא ספרות גבוהה? לאסור להוציא לאור ספרים כמו של ליהיא לפיד? אם אנשים קונים אותם כנראה שיש להם דרישה ואוהבים אותם. זה אולי מלמד משהו על התרבות שלנו אבל אני לא רואה דרך מעשית לעשות נגד זה משהו.

  • מספר 666  On יוני 7, 2009 at 7:46 am

    "ספרות נחותה " אני יכול לקבוע שמה שהיום נחשב ספרות ותרבות "נחותה " ומה שנחשב כזה פעם עוברים שינויים גדולים מאוד.
    במאה ה-17 וה-18 למשל מה שנחשב לספרות איכותית היה סיפורי אבירים היוצאים להילחם במפלצות ולהציל נסיכות .
    ומה שנחשב לספרות זולה ונחותה היה סיפורים על בורגנים ומשרתות שסובלות מהטרדה מינית בידי אדוניהם מהסוג שכתבו אנשים כמו פילדינג וריצ'רדסון. הסיפורים האלו נחשבו בידי מיטב המבקרים לפורנוגרפיה בהמית.
    רק במאה ה-19 כאשר הופיעו אנשים כמו דיקנס החלו להתייחי לסיפורים על בורגנים שלא יוצאים להילחם בכוחות הרשע כאל ספרות "טובה ".
    את דיקנס אגב לדעתי אפשר להגדיר ככותב של "ספרות עיתונאית " כעיתונאי שכל סיפוריו פורסמו תחילה בהמשכים בעיתונים .

    היום או לפחות עד לפני 20 שנה המצב התהפך וסיפורים על בורגנים ומעשי הטרדה מינית נחשבו לספרות גבוהה וסיפורים על אבירים ומפלצות הם כיום הספרות הנחותה ללמדך עד כמה השתנה הטעם האמנותי אצל המבקרים לפחות.
    אז מה זה אומר ? למה בדיוק השתנה הטעם האמנותי בצורה כזאת ?
    לדעתי זה מאוד קשור ב"אופנות " מאחר שאין כללים מוחלטים מה "טוב " ומה לא אלא זה קשור הרבה מאוד בעוצמה הרעיונית והיכולת התקשורתית של מבקרי הספרות שמצליחים להעביר ולהשליט את רעיונותיהם לגבי "מה טוב ומה לא " בספרות ובאמנויות אחרות.

  • אורה  On יוני 7, 2009 at 2:03 pm

    אני רואה בעייה קשה בתופעת הגרפומניה שהולכת ומתרחבת וקולטת אל תוכה כל מיני כותבים שפעם לא היו מעזים להוציא את כתביהם מהמגירה- ומוטב כך. אני לא חושבת שההגדרה של 'ספרות עיתונאית' מצביעה על הבעייה האמיתית. לדוגמאף אמנון דנקנר הוא עיתונאי שכותב טוב.הבעייה היא דווקא שמה שהגדיר בשכל אירי ריקין בתכנית ברשת ב': כילוי יערות הגשם (הנייר) על דברים שלא שווים את הנייר שעליהם הם כתובים- וזו בעייה האמיתית. הציניות נמצאת הרבה פעמים בהוצאות הספרים שמחפשות את הכותב הסלב, שמוכן גם לחשיפה- וכמו ב'אח הגדול', מחליטות להוציא לדפוס איכות ירודה. הדבר הזה בטח לא עושה שירות לספרות העברית.

  • רובין  On יוני 7, 2009 at 3:15 pm

    אורה את צודקת, אבל היום אין מי שיקבע
    איך כותבים. ככה יוצא שכל זב חוטם מקבל פירגון מחברים ומלככי פינכה שדואגים אחד לשני
    כולל קבלני יחצנות "מבקרים" , כל העסק מסריח
    ומי שמאמין לעיתונים שלא יאמין, גם לא לבלוגרים, תעשו טובה.

  • רובין  On יוני 7, 2009 at 3:38 pm

    אני מתכוון לפירגון של בלוגרים אחד לשני, כמו פה, וזה לא מה שהופך ספרות לאיכות. זה רק בשביל החברים הרעש והצלצולים, ומסכים עם אורה
    בעניין וגם עם אשד רקההסטוריה תוציא את הכותבים הטובים מהתקופה

    "
    הרבה פעמים בהוצאות הספרים שמחפשות את הכותב הסלב, שמוכן גם לחשיפה- וכמו ב'אח הגדול', מחליטות להוציא לדפוס איכות ירודה. הדבר הזה בטח לא עושה שירות לספרות העברית"

  • מספר 666  On יוני 7, 2009 at 3:52 pm

    שמוצאת את הסופרים הטובים בכל תקופה.אלא המבקרים.
    יותר נכון המבקרים שטורחים לעבור על ספרי התקופה ולקבוע :זה זה וזה הם הטובים ביותר מהסיבות האלו והאלו והאלו.

  • רובין  On יוני 7, 2009 at 4:03 pm

    המבקרים לא קובעים כלום. יש מליון דוגמאות ללמה הם לא קובעים כלום. זה בסוף רק הציבור קובע, ולוקח שנים עד שהאמת יוצאת החוצה.

  • ר.מ.  On יוני 7, 2009 at 7:08 pm

    שטויות, רומנים למשרתות תמיד היו ותמיד יהיו, וזה לא מאיים על שום ספרות גבוהה (ואני כן מאמינה שאפשר לסווג ספרות לנמוכה וגבוהה, אף אחד לא יגיד שרם אורן ודוסטוייבסקי הם באותה ליגה, אני מניחה שאפילו לא רם אורן עצמו).

  • מספר 666  On יוני 7, 2009 at 7:48 pm

    מי סופר גדול יותר :הנרי ג"ימס או רוברט לואיס סטיבנסון ?
    שניהם חיו באותה התקופה .ג'מס כתב רומנים פסיכולוגים נוקבים סטיבנסון כתב סיפורי הרפתקאות כמו אי המטמון .
    הביקורת בזמנו התייחסה אליו בזילזול.
    אם תשאלי מבקרים קונבנציונליים יגידו לך שבוודאי ובודאי שג'מס הוא הסופר הגדול יותר .
    האומנם ?
    המבחן הקובע הוא איזה ספר נשאר בתודעה של הקוראים מאות שנים לאחר פירסומו .
    אז בראשית המאה ה21 איזה סופר נקרא יותר ונמצא יותר בתודעה של הקוראים ושל הציבור
    ג'מס הכותב הפסיכולוגי או סטיבנסון מחבר סיפורי ההרפתקאות ?
    במבחן הזה סטיבנסון מנצח בענק. על כל אדם שאפשר למצוא ברחוב שקרא את ג"ימס ימצאו עשרה או חמישים שקראו את אי המטמון ואת דוקטרו ג'קיל ומר הייד".
    סטיבנסון שרד את הזמנים טוב יותר מהנרי ג'ימס .
    ואיני רואה שום סיבה שמצב זה ישתנה במאה או באלף השנים הבאות.
    כיום הנרי ג'ימס נראה כסופר של זמנו שיעורר עניין בכמה סטודנטים לספרות שמתעניינים בפסיכולוגיה של אמריקנים בפריז בראשית המאה ה-20 עבור עבודת התזה שלהם
    סטאיבנסון לעומת זאת עם סיפורי הפירטים שלו מדבר לאנשים רבים אחרים גם אלו שלא עושים תזות בספרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: