הכיעור החדש במחול

 

 

מבקרת המחול של האתר חוזרת בביקורת נוספת ו והפעם על פסטיבל המחול "מכוער " אגב כך חושפת שהסטריאוטיפ המקובל של הרקדנית כיפה ודקה שוב אינו מקובל .
האם יום יבוא ונראה זאת גם בתחומים אחרים ? 

 

הכיעור החדש במחול  

מאת
תמי כץ לוריא

"היונה של באסאם  " עם אבי דנגור .צילמה סיון בן ישי .

"מכוער" היה נושא פסטיבל אינטימדאנס 2009 בתיאטרון תמונע. סקרן אותי לראות מה עשו כוריאוגרפים עם הנושא הזה, כי לשאול מה זה כיעור, זה בדיוק כמו לשאול מה זה יופי, וזו שאלה שהיום כבר כמעט לא שואלים במחול, כי מושג היופי מזמן לא מוביל אותו, אלא עניין, חדשנות, שלוב מדיות. יפה תארו נאוה צוקרמן ואריאל אפרים אשבל את התואר "מכוער", מבלי להיקלע לתיאורים אסתטיים, אלא פילוסופיים: "המכוער הוא למעשה חור שחור אונטולוגי, אם הוא ההפך המוחלט של היפה, הרי שהוא מציית לאותם חוקים: בכדי להיות אחר באמת ולעמוד בפני עצמו, הוא חייב להצביע על עולם שונה לגמרי, או לפחות לנסות לדבר על אפשרות כזו".
ואכן, העבודות שהופיעו בפסטיבל התאימו יותר להגדרת "השונה", מאשר להגדרת ה"מכוער". גם אם לעיתים ניכר המאמץ להיתפס לרגע לכיעור חיצוני, כמו תלבושות לא מחמיאות (בעבודה "אנגורה" מאת טל פורת), ומעשים לא יפים על הבמה (כמו הקאה אצל אריאל כהן בביצוע רעות שץ, והכאה ב-
ITS OK, BUTT בעבודה של אנדראס מרק, ב"יונה של באסם" של אבי דנגור, ועוד), הרי שבאופן כללי, העבודות ניסו לבדוק נושאים שהמחול בדרך כלל לא עוסק בהם, ובכך היו שונות: מה הגבולות של הקהל והאמן, מהו גבול הסבלנות של הקהל, מהו מחול ומה הוא לא, האם לרקוד זה יפה, ולכן לא לרקוד זה מכוער?
תכנית א' הייתה מעניינת בעיקר מהבחינה הזאת: היא כל הזמן בדקה גבולות של מה הוא מחול ומה לא. איפה המכוער, האם מגדירים מחול כאסתטי.


רעות שץ, בעבודה של אריאל כהן, מנסה לסחוט מחיאות כפיים מן הקהל, לפני שבכלל ביצעה משהו. היא לבושה בחולצה מלוכלכת, ומתנהגת בחזירות על הבמה: זוללת, מקיאה. בין לבין היא מבצעת במיומנות תרגילי בלט אסתטיים , וכולה חיוכים. הריקוד היה יפה. האם הלא ריקוד היה מכוער? היא מסיימת בסיבובי פואטה כשבפיה עוגיית שוקולד המעוותת לחלוטין את פיה, שנשאר פעור ומעוות. הדיון פה על יפה ומכוער שוב מסתכם ביופי המובע בתנועה, לעומת הייצוג הפיסי המכוער של מראה הרקדנית המלוכלכת והמוזרה.
אנדראס מרק נכנס לבמה לבוש בחולצה וחליפה, קסדת אופנוע על ראשו, והוא ערום לחלוטין בפרק הגוף התחתון. עבודתו היא סולו בהשראת ראיונות מהמגזין BUTT Magazine, שסימן ההיכר שלו הוא ראיונות ישירים ופרובוקטיביים עם גברים הומוסקסואלים. באמצעות העמידה על המתחים שבין ראיון לוידוי, להופעה, הוא מעלה שאלות אודות ניצול מיני וניצול פרפורמטיבי, ומציע אינטרפרטציה פיסית-תנועתית לרגעים מכוערים בחייהם של אנשים שאינו מכיר. מראה איבר המין המתדלדל ומתנפנף בעת הריקוד אינו אסתטי כלל, למרות שהתנועה מעניינת וזורמת. גם כשמצטרפים אליו תומר הימן ונעה שדור, חבושי קסדות ערומים חלקית גם הם, לריקוד שהוא לפרקים אלים, לפרקים זורם ומעניין, עלתה אותה התחושה: הריקוד עצמו הוא יפה, אבל הרקדנים לא מוצגים יפה. הם לא אסתטיים. ולפעמים הם גם לא רוקדים.
מיקי גורביץ, ב"מיקי מאוס " של רננה רז, נכנס לבמה מהרחוב, לבוש בבגדי יומיום. בידו שקית ניילון והוא מתכונן להופיע : גורב גרביים, שם ברכיות, ומתחיל לעשות תנועות משונות שמצחיקות את הקהל. הוא זז יפה, אבל הוא כנראה לא רקדן. אנחנו גם יודעים שהוא בימאי מוכר. הוא עושה פרצופים, מעכס, מעלעל בפנקס כדי להזכר מה עליו לעשות, מתעייף, שואף ממשאף, עונה לפלאפון, הוא מתנהג ורוקד, רוקד ומתנהג. שוב מדובר פה על כל מה שהוא ריקוד או לא ריקוד, ומה זה בכלל ריקוד.
תכנית ב' הייתה קשה יותר לעיכול, וגם היה בה הרבה פחות ריקוד, אך עלו בה אותן שאלות. ב"ישראליקה", רותם תש"ח נואם על הבמה. הוא מתחיל בהגדרת החלל של התיאטרון, וזה מוביל אותו לדבר על חציית הגבול של אמן- קהל. גם סוגיית הריקוד והאי-ריקוד מופיעה: הוא אומר שהוא מאומן לרקוד, אך לא רוצה לרקוד .הוא מדבר על המציאות המכוערת שלנו כאזרחים ישראלים וכיהודים. על חוליי החברה, ועל הפצעים והטראומות שהביאו לכך. ה"מכוער" שלו מוצג על ידי דיבור. לא על ידי רקוד.
מרב סבירסקי משתמשת בעבודתה בחבל , אותו מושכים שני רקדנים, והמשיכה הזו מגדירה את יחסי הכוחות ביניהם. ההתקרבות גורמת לחבל להתרופף, והיא ממיטה אסון על שניהם. גם כאשר, לבסוף, לכל אחד חבל משלו, לא נמצא פתרון ליחסים. גם פה נבדקים הגבולות, ויחסי הקהל- רקדן, כאשר הרקדנים פונים בדברים לקהל.
בעבודה של שלי פלמון ישנו ניסיון לבדוק את סבלנות הקהל, ואת מה שהוא לא מחול, ולא את נושא הכיעור. זה היה רקוד שהכיל כארבע תנועות, על רקע של רעשי הליקופטר, ותנועות של אווירונים.
ב"יש פה עונג" החידתי, שלט חוסר ההגיון וחוסר הקשר. האם זהו כיעור?
עבודתו של אבי דנגור בשיתוף עם סיון בן ישי, הייתה משעשעת וביזארית. מכוער? לא ראיתי פה. לפחות לא לטעמי.
אבל היה שונה ומרענן בתמונע, בהחלט..

ראו גם

מכוער בתמונה 

זיכרון השואה כיצירת מחול

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא

 

עוד מפרי עטה של תמי כץ לוריא

תמי כץ לוריא שרה על ריי צ'רלס

תמי כץ לוריא בעקבות נאומי נשיא איראן

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ש  ביום יולי 11, 2009 בשעה 12:32 am

    ההתייחסות לנושא הכיעור אינה מתמצית רק בניגוד שבין יופי התנועה ועיוות הפנים, אלא גם בדיסוננס שנוצר בין השאיפה של הרקדנית ליופי המושלם ותפיסתה את עצמה בסוף הקטע כעונה על מודל היופי אותו היא מנסה לתפוס (ה"מלאך"), ובין האופן שבה אנו רואים אותה, כמכוערת ומעוותת.
    היצירה מנסה לשאול מהו בעצם היופי ומהו הכיעור. כמו בכל אמנות קונספטואלית יש קושי לתפוס את המושג ו"להמחיז" אותו, ואולי טוב שכך. בעיני זו היתה יצירה מטלטלת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: