האפקט הכוריאוגרפי

 

"על קצות האצבעות " :

מדור ביקורת המחול של תמי כץ -לוריא

"

לאחרונה היגיעו לישראל  שבעה סולני בלט מבית האופרה מפריז ויבצעו פעמיים את המופע: "אפקט הכוריאוגרפיה " הכולל רפרטואר עכשווי של יצירות מאת: ניקולאס פול, חוזה מרטינז וברונו בושא.
מבקרת המחול של האתר,המשוררת,המורה  למחול וההיסטוריונית של עולם המחול תמי כץ לוריא הייתה במופע ולהלן ביקורתה במדורה הקבוע "על קצות האצבעות "ואגב ביקורת המופע יש לה כמה הערות מעניינות על מצב המחול הישראלי

 

הנה זה רגע מושלם

מאת תמי כץ לוריא

הנה אני יושבת בשמש ושותה. ונעים. לא חם מידי, ולא קר, תחילת אפריל.  גם המוסיקה משכרת אותי, משחררת אותי (אני כבר יודעת מתי להחזיק, מתי לעזוב). אני יושבת הכי קרוב ללהקה. לבדי. הג'אז לוקח אותי למקומות אחרים (מה נורא שאני צפה במופלאות היופי רק לפעמים?). אין לי גוף, והגוף שלי מאושר.

 

הנה אני זזה בתנועות גדולות. אני בשליטה מלאה בגוף אך ללא שום שליטה בגבולות התנועה, הזורמת, המשחררת, וגם לא בגבולות התודעה, השותקת עכשיו. גם קרובה לאדמה, גם מנותקת לגמרי ממנה.השרירים שלי חמים ואני צפה בכל העולמות, אין לי גיל, והפירושים שלי הם צורות,זרמים, צורות

 

הנה אני מסופקת, אחרי שעברו לי מיליון סרטים בראש בהם אני דמות ראשית ונועזת במיוחד. עכשיו מותר לי להיות ברֶלֶקְס, לשקוע, לשקוע לתוך החום המחבק שלך (לעיתים קרוב לעיתים רחוק שנות אור)

 

הנה זה מה שאני יכולה לומר: אין לי תשובות. חלקיקי תודעה, חוויות, רעד העובר לרגע בעמוד השדרה. איני יכולה להבטיח דבר. הנה אני מנסה לבנות פאזל, הנה אני מנסה.

 הנה זה בא: אני רוב הזמן מנסה לדבר ברמזים. לפעמים אני צועקת. למה איני יכולה לומר ישר את הדברים הפשוטים ביותר?

 

 

.
האפקט הכוריאוגרפי

מאת תמי כץ לוריא

 

על "אפקט הכוראוגרפיה"- סולני בלט האופרה של פריז / סוזן דלל, במסגרת "מחולוהט" .

יש לי סוג של אינטואיציה להופעות מחול, (האמת שגם לסרטים ומופעי ג'אז….) שאומרת לי מה בערך אני הולכת לראות ובאיזה סגנון, ואיך אני ארגיש עם זה.
בדרך כלל אני לא מפספסת.
גם הפעם, במופע סולני בלט האופרה של פריז, היה כך.
זו אחת הלהקות הטובות בעולם, ולראות סולנים שלה פה, על הבמה של סוזן דלל, זה וואאו. הייתי בטוחה שאני אתפעל מהטכניקה, אך חידוש אמנותי לא אראה פה.
אך משום מה לא היה פירוט בשום מקום בתוכניה או מחוצה לה מה העבודות הללו בדיוק, פרט לזה שהן עוסקות בנושא היצירה הכוריאוגרפית. כך שתוכן הערב נשאר עבורי בגדר תעלומה.

כמו כל להקה גדולה בעולם, נהוג כנראה גם באופרה של פריז, שהרקדנים מעלים ערב של יצירות שלהם, ומה שראינו בסוזן דלל הוא כנראה מקבץ מערב שכזה .
כצפוי בערבים כאלה, הרקדנים היוצרים מושפעים מסגנונות המחול, ומהמאפיינים של הכוריאוגרפיה של היוצרים הידועים שהם בדרך כלל עובדים עמם.
ציפיתי לטכניקה גבוהה, – וקיבלתי את מה שציפיתי. .

הריקוד הראשון היה דואט שנקרא "בין השניים" ונרקד על ידי אליס רנבו ואורליין הווט. עפ"י התכניה, הריקוד עסק ביחסים זוגיים , כאשר, הם "מתחבקים ומשסעים זה את זו לגזרים, ישויותיהם מתמזגות ונקרעות זו מזו ללא הרף" (עפ'י קאדר בלארבי).
העימות היה, אך הוא היה מעודן למדי. המוסיקה של פורה הוסיפה לעידון הזה ולא הגבירה את הניגוד, כפי שניתן היה לעשות. הטכניקה של הרקדנים מעולה, ומבוססת חזק על הבלט הקלאסי, הכל זורם ואסתטי. מייד עלו בזכרוני כל הדואטים בנושא הזה של עימות זוגי, המתאימים לתיאורו של בלארבי, כפי שנעשו על ידי יוצרים ישראלים, כמו סהר עזימי, יוסי ברג, יסמין גודר, ואיך האלימות אצלם באה לידי ביטוי תנועתי לא מעודן בכלל, אפילו אלים, וכמה זה חזק. ופה כמה זה לא חזק.
הריקוד השני, "סולו סקרלטי" נוצר ובוצע על ידי ברונו בושה, שגם ניהל אמנותית את הפרוייקט הזה. הוא מתחיל כשידיו אחוזות זו בזו, ככבלים. כך הוא גם מסיים. בין לבין הוא מנתק אותן זו מזו, זז להפליא על פני כל הבמה. הוא לובש ג'ינס, אבל זה לא מונע ממנו לנוע בקלילות ולהפגין את היכולת הטכנית שלו. השיחרור התנועתי שלו נפלא, לעומת זאת, הכבילות, הנושא הכוריאוגרפי, לא משכנע כלל.
העבודה הבאה, "בועה", מאת ניקולס פול, נפתחה בתמונה יפהפייה של שני גברים מעונבים (אדריאן קובה, סימון ולסטרו). האחד עם בלון הליום אדום, הקשור לצידו לבמה, והשני עם הרבה בלונים אדומים לא מנופחים, המוטלים על הרצפה. כל אחד מהם נתון במעגל התאורה שלו. יש פה חיפוש אחר שפה תנועתית שונה, וניסיון מוצלח ללכת מעבר למוכר, ומעבר לבלט הקלאסי. שני הגברים מנהלים מעין שיחה, רוקדים באוניסונו, נפרדים, ממשיכים זה את משפטו התנועתי של זה. השיחה העוסקת בחלל שלי והחלל שלך, חלקה בתנועה במרחב, וחלקה בתנועה מעניינת על הרצפה. התנועות הקטועות, והעצירות יוצרים איפוק, ומעצימים את החוויה.
"ריח ההעדרות" מאת חוזה מרטינז, היה ללא ספק הריקוד החזק בערב. הוא עוסק באבל על מות האהוב, על רקע מלחמת האזרחים בספרד. אווירת האבל, הזיכרונות מהמלחמה, והדרמה שבאבדן, עוברים בצורה חזקה בביצועה המצוין של ארנטקסה סאגרדוי. לזה מוסיפים השירים הספרדיים הישנים, צילומי הפליטים, ותמונות מהמלחמה. קטעי הרצפה הסוערים, המבוצעים במיומנות על ידי סאגרדוי, המלווים במוסיקת ג'אז מודרני סוער, מבטאים את סערת הרגשות והנפש בצורה נהדרת. לקראת הסוף מצטרף אליה אורליין הווט המצוין, האם הוא הזיכרון שלה? אולי הוא העתיד שלה? לא ברור. הריקוד האינטנסיבי ביניהם מותיר אותה מותשת, והיא חוזרת להתכנס בעברה.
"ארבע דמויות בחדר" חתם את ערב. ארבעה גברים תחומים כל אחד ברבוע שלו, והם כותבים בגיר על רצפת הבמה. אין קשר ביניהם, למרות שהם מאד קרובים פיסית. בין לבין הם מדברים לעצמם, ומתעסקים עם גופם, כמו מודדים אותו. הם ממלאים את רבוע הרצפה שלהם בשורות כתובות בגיר, וזו תמונה חזותית מעניינת, אך ממצה את עצמה מהר. הכתיבה על הרבועים מצמצמת כל פעם את חלל התנועה שלהם, ואנו צופים שכאשר יסיימו למלא את הרבועים, יסתיים הריקוד. הקשר בין הרקדנים נוצר רק בסוף, כאשר נותר להם חלל קטן מאד לרקוד בו. הקשר ביניהם הוא רק הקרבה הפיסית בהתחלה, ועובר לאחר מכן לדואטים, הנוצרים תוך כדי תנועה, מתפרשים על כל החלל, ומוחקים תוך כדי כך את השורות הכתובות על הרצפה.
הפתעה כוריאוגרפית- לא הייתה.
והאמת? גם לא היו לי שום ציפיות  להפתעה כזאת.

יש משהו נהדר  במה שקורה  בסצינת המחול העכשוית בישראל, בקבוצות המחול ובקרב היוצרים העכשוויים הישראלים, שבגללו אנחנו מצליחים בתחום המחול בעולם.

 משהו חצוף ומעז, ופורץ גבולות, גם אם הוא מוגבל לעיתים, מעצבן ומתיש. דבר כזה בדרך כלל אני לא מצפה לראות בכוריאוגרפיות זרות.
ואכן לא היה.

 

פסק הדין :

רקדני בית האופרה הצרפתי הפגינו מיומנות מרשימה  ללא  גרם  אחד של  חדשנות, וחסרת כל ניצוץ של השראה אמיתית..

 

ראו ביקורות מחול נוספות מאת תמי כץ לוריא :

 

זכרון השואה כיצירת מחול

הכיעור החדש במחול

 

ריקודים בחולות :מצב המחול בישראל בראשית המאה ה-21 מאת תמי כץ-לוריא

הבלוג של תמי כץ לוריא

האופרה הפריסאית בפעולה.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • נטלי גוטמן  ביום אוגוסט 16, 2009 בשעה 1:20 pm

    תודה, אבל במסגרת הזו של השיר – לפתיחה ושבחים ללא תיאור המחול הישראלי – לסיומת, נשמעת הביקורת כבת-ערובה של תודעה מיושבת-מעומדת שבקלילות מתחלפת לפי הרוח…

    לפחות הקצבות של הכתבה אינם משובחות. אז מה באמת קורה באמצע? לאיזה חידוש מצופה, כאשר המבקרת מבקרת את עצמה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: