השירה כתהליך מיסטי

יוסף צבי רימון נחשב היום למשורר המיסטי הגדול ביותר של היהדות הדתית במאה העשרים ,מעין מקביל מודרני לשלמה אבן גבירול מהמאה ה-12. אלא שהז'אנר השירי  בו עסק נעלם לכאורה למשך עשרות שנים .
לכאורה מאחר שברור שהיום אנו בשלבים מוקדמים של תחייתו מחדש ,אפילו בתחוו0 הפזמונים המושרים. ואולי במסגרת זאת נתקל גם בתחייה מחודשת בעניין ביוסף צבי רימון.
לי יש בו עניין אישי הוא היה אחיו של הסופר והמשורר יעקב רימון שהיה ידידו הטוב של סבי "יוסף זונדל וסרמן "וביחד השניים חיברו שני ספרים.ועבדו על פרויקטים משותפים אחרים.
חוקר הספרות דרור אידר פירסם לאחרונה  את "אחרון משוררי האלוהים " ספר מקיף על יצירתו של יסף צבי רימון.ולהלן מאמר שלו על יצירתו.
מאמר נוסף על יוסף צבי רימון ,יופיע בהמשך.

שירה כתהליך מיסטי

 

מאת
דרור אֵידָר

המאמר התפרסם בחלקו  בלבד במוסף לתרבות וספרות, עיתון 'הארץ' (23.1.2009 )   במלאת חמישים שנה למותו  של יוסף צבי רימון בו' טבת תשי"ט

יש אורה רבה בשחקים ואני לא ידעתי

יוסף צבי רימון

כשלוש שנים אחר עלייתו של יוסף צבי רימון ארצה, פנה אליו זקן הסופרים אז"ר וביקש מפרי עטו עבור קובץ 'יזכור' שפרסם בתרע"ב (סוף 1911) לזכר חללי היישוב העברי המתחדש. רימון שלח את שירו "נדחפתי בתחילת לילה". השיר כונס מאוחר יותר בקובץ שיריו השלישי, 'במחזה', שראה אור ביפו ערב מלחמת העולם הראשונה.
נִדְחַפְתִּי בִּתְחִלַּת לַיְלָה
אֶל בֵּין הָרְחוֹבוֹת;
כִּי כָבְדוּ יַלְדֵּי לִבִּי,
עַל כִּסֵּא צָנַחְתִּי.
הָיָה הָעוֹלָם נִים וְלֹא נִים
וַחֲלוֹמוֹ – רַעַשׁ-הַשְּׁוָקִים.
הָיָה מֹחִי רְשׁוּת הָרַבִּים…

יֵשׁ אוֹרָה רַבָּה בַּשְּׁחָקִים,
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי;
יֵשׁ חֲשֵׁכָה אֲיֻמָּה בַּתְּהוֹמוֹת,
וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי;
בָּאוּ רוּחוֹת מִכָּל קַצְוֵי תֵבֵל,
נָדִים וְלֹא נָדִים;
נְשָׂאוּנִי הָרוּחוֹת, וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ –
גַּם אֲנִי לֹא יָדַעְתִּי…
כל כמה שקראתי בשיר נמשכתי אליו בעבותות קסם עד כדי השפעה היפנוטית של האטת קצב המחשבה וטשטוש האבחנות הרגילות ביני לבין העולם והמציאות. נסו לקרוא את השיר כמה פעמים ואולי תיווכחו בכך. שלא בטובתי, הסקרנות איכלה אותי לדעת מה זה ועל מה זה.
כמו במסורת הסימבוליסטית, שרימון לא הכיר אבל חלק עימה תשתית רוחנית משותפת, מדהים המשורר עם טור הפתיחה שבו הוא נדחף-מובהל-נהדף בתחילת הלילה אל בין הרחובות. מה דחף אותו? ומתי מתחיל הלילה, האם בסיומו של הערב? בולטת נוכחות העיר על רחובותיה ושווקיה ובעיקר על המסמן המובהק שלה "רשות הרבים". אבל בקריאה מדוקדקת מתברר שהמשורר אינו נדחף "ברחובות" אלא "בין הרחובות" – לא רק הזמן אלא אף מיקומו של המשורר מעורפל. "בין הרחובות" על משקל "בין השמשות". עוד בראשית השיר מסומן המרחב שבתוכו הוא כנראה מתחולל: אַ-טופוס ואַ-כרונוס, כלומר: המרחב המיתי.
הפסיביות מאפיינת את מצבו של המשורר: הוא נדחף, רגשותיו כבדים והוא צונח, מוחו אינו בשליטה, הוא נישא על הרוח ואינו יודע. סוף החלק הראשון מצביע על אנלוגיה בין המשורר לבין העולם: כמו העולם, גם המשורר ספק ער ספק ישן. לזמן ולמקום העמומים נוסף אפוא קיום ערטילאי של המשורר המופיע כמי שהחוץ נטל בעלות על מוחו.
האם יש פה הסבר אפשרי לפסיביות? אולי. אבל העניינים מסתבכים בחלק השני, שכן מה פשר הגילויים המפליאים בשמים ובתהום – אורה רבה וחשכה איומה? ומה לא ידע המשורר? ולמה זה אפילו הרוחות אינם יודעים ('רוח' לשון זכר בשיר)?
השוטטות בלילה, ההתרגשות הרבה, הרחובות והשווקים מפנים לעלמה בשיר השירים, המספרת: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי… אקומה נא ואסובבה בעיר, בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו" (שה"ש ג, א-ב) . מה חיפש רימון, והאם מצא?
בסוף השיר נושאות הרוחות את המשורר כפי שעשו פעמים רבות ליחזקאל הנביא (רימון כתב עליו ספר עיון): "ורוח נשאתני, ותביאני כשׂדימה אל הגולה במראֶה ברוח אלוהים, ויעל מעלי המראה אשר ראיתי" (יחזקאל יא, כד). בכל הפעמים שיחזקאל מדווח על אירוע כזה, מופיעה רוח האלוהים הנושאת אותו, בצוותא עם מחזה נבואי.
הקשר בין נשיאת הרוח לאי-ידיעה ("והמה לא ידעו – גם אני לא ידעתי…") מתייחס לנביא נוסף, אליהו, שהטיל קללת בצורת על ארצו. אחאב חיפש אחריו, ועובדיהו, מצאוֹ וביקש שלא ייעלם: "והיה אני אלך מאתך, ורוח ה' יישאךָ על אשר לא אדע, ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאךָ והרגני…" (מל"א יח, יב).
הנה תמה ידועה לעייפה: המשורר או האמן כנביא. אבל רימון מעשיר את התמה באמצעות תורת הסוד שהיה אמון עליה יותר ממשוררי דורו. העלילה בתשתית השיר נרקחה מחומרי המיתוס היהודי.
הזוהר קורא את שיטוטי העלמה בשיר השירים כגעגועי השכינה – היא כנסת ישראל – אל האלוהים: "אמר רבי יצחק: 'על משכבי בלילות', אמרה כנסת ישראל: על משכבי התרעמתי לפניו, שיהא מזדווג עמי לשמח אותי ולברך אותי בחדווה שלמה…" (זוהר, ח"ג מב ע"ב).
כמו השכינה, גם המשורר נדחף בתשוקתו להתגלות אלוהית. אלהים נגלה ע"פ רוב בעד מסך – ענן, ערפל, עשן וכדומה. בתורת הסוד נדרשה התגלות מעין זו בעש"ן כנוטריקון: עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (אדם). ואכן, גם המשורר מחפש אחר האלוהים בעש"ן: מקום-לא-מקום (בין הרחובות), זמן-לא-זמן (תחילת הלילה) ולאדם ספק ער ספק ישן (נים-לא-נים).
בתחילת הלילה השכינה גולה מן העליונים ויורדת לעזור בתיקון העולמות. דימוי המשורר כנביא מודרני מקבל דגש מיוחד באנלוגיה לשכינה, היא ספירת מלכות. הן הנביא, הן ספירת מלכות והן המשורר משמשים אתר דו כיווני: מהעבר האחד הם נפעלים על ידי הרוח (או הספירות העליונות במקרה של 'מלכות') ומהעבר השני הם משפיעים על שומעיהם.
לא רק השכינה אלא גם המשורר נדחף וגולה ממקומו. מלאכת השיר נתפסת כאן כיציאה לגלות, כלומר זעזוע הקיבעון של החיים. אבל אין עניינה של הגלות רק פרוד אלא תיקון, ואכן שירתו של רימון מבקשת גם לתקן. כך תופס בעל הזוהר את השירה כמסייעת להשכנת הרמוניה בעולמות ולהורדת שפע ברכה בכך שמחברת את השכינה עם האל בסוד הייחוד הקדוש ('רזא דייחודא').
כך אפשר להבין את הציור של המשורר הצונח על כסא. הכיסא הוא מסמן של עולם הבריאה. דימוי האדם היושב על כיסא הוא מלכות דאצילות היורדת לעולם הבריאה כדי להשפיע ("ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה"- חזון המרכבה של יחזקאל [א, כו]). "על כיסא צנחתי" הוא אפוא דימוי קבלי לאופן פעולתו של המשורר על העולם: שירתו מבקשת להשפיע על הע
לם.
הפסיביות המופגנת בפעלים עשויה להתבאר כ"ביטול העצמיות" המפורסם, שנועד להרחיב בפני הרוח את הפתח אל המשורר, ולהכין את הדרך לאיחודו של המיסטיקן עם האלוהים.
העולם מנמנם וחולם על רעש השווקים. במונחים קבליים חלום העולם עוסק בקליפה ולא בַּתוך. לעומתו, מעמיד המשורר חלום-חזון אלטרנטיבי; שירתו היא חלומו הלא ממומש של העולם. האמנות נתפשת כאן כחלום והאמן כמחולל של המיתוס. 'חלום בלילה' מתבאר בתורת הסמלים כגאולה בתוך גלות. המשורר מעמיד עצמו כמי שעשוי לפתור את חלום העולם. יוסף [צבי רימון] בעל החלומות.
ועדיין קשה הפער בין העלמה-השכינה משיר השירים – שקמה ויוזמת ומסתובבת ומבקשת אחר אהובה האל – לבין המשורר שמופיע כנפעל. לכך יש לפרש את הסיטואציה בשיר השירים כמהלך פנימי נשמתי של הנפש הפועלת ודוחפת ומשתוקקת להתאחד עם האלוהים, ואילו המהלך המתואר בשיר הוא התיאור הסימולטני ה'חיצוני' של ההתרחשות הזאת.
לפנינו אפוא תיאור עז עוצמה של התהליך שעובר המיסטיקן בדרכו לחזיון המיסטי ולאיחוד עם האל. תחילתו של התהליך בדחף פנימי עז, חזק יותר מכל דחף חיים אחר המתקיים במיסטיקן, בבחינת "ורוח נשאתני ותיקחני… ויד ה' עליי חזקה" (יחזקאל ג, יד). הוא אינו יודע את נפשו מהתרגשות, יוצא החוצה ולבסוף צונח על מקומו. אל מול השקט החיצוני של העולם המנמנם, מוחו מתפוצץ באלפי קולות והוא מאבד את השליטה על מחשבתו.
לא לחינם מתרחש התהליך במצב של נים-לא-נים. כך מגדיר זאת התלמוד: "כגון שקוראים לו ועונה, אבל לא יודע להחזיר סברה (למשל: היכן הנחת כלי זה?), ואם מזכירים לו – נזכר" (פסחים קכ ע"ב). זה אחד התנאים הבסיסיים להתגלות המיסטית. במצב של שינה גמורה, הנשמה אמנם עולה אבל התודעה אינה משתתפת. כדי שהתודעה והחושים ייטלו חלק בחזיון, על הנביא או המיסטיקן לצמצם את קיומו כדי לאפשר לנשמה להשתחרר, אבל בה בעת גם להיות מסוגל להצטרף אליה במסעה.
אם החלק הראשון של השיר מתאר את ההכנה לקראת ההתגלות, החלק השני מספר את תוכנה, או נכון יותר: מנסה לספר את מה שלא ניתן לתיאור. הבינאריות הפשוטה לכאורה של ההתגלות – אורה רבה מול חשכה איומה – איננה לב ההתגלות, אלא דווקא קריאות התימהון הבאות בעקבות המחזה המואר ונחשך חליפות: "ואני לא ידעתי!", מה שרודולף אוטו מכנה "מיסטריוּם טרֶמֶנדוּם", הרגשת "המסתורין המלא הוד ואימה, הסוד המעורר חיל ורעדה". הנה מה שמתחולל אצל המיסטיקן: הגעה למחוזות אי-הידיעה, כלומר קיום בממד אחר, מעֵבר לממד הרציונלי, מעֵבר לידיעה כלשהי, ותהיה הנאצלה ביותר – אל הממד המיתי, הזיווג העליון בין המשורר לאלוהיו, ה-unio mystica המיוחל.
לאחר שנפתחים השמים לעיניו ותהומות איומים נפערים לרגליו, מגיע התהליך לשיאו: "באו רוחות מכל קצווי תבל" ונושאות את המשורר אל אשר לא ידע, או שמא לא יכול לתאר במילים. "בָּאו רוחות" על משקל "בואי הרוח וּפְחִי בהרוגים האלה וְיחיו" בחזון העצמות של יחזקאל (לז, ט).
יש עוד להרחיב בשיר זה, אבל דומה שבנקודה זו נפרדה שירתו של רימון משירת בני דורו ואולי מכלל השירה העברית במאה העשרים: רימון אינו רק מדווח על חזון מיסטי שחווה; עצם כתיבת השיר היא היא החזון, והשיר הוא פרי האחדות המיסטית. לא לחינם קרא רימון את שם ספרו השלישי, שבו כונס השיר, 'במחזה'. מלאכת השיר הייתה לרימון עבודת אלוהים ובין טורי שיריו ביקש לשׂרות עם אלוהיו ועַמו. עתים נפל שדוד לרגליהם, אבל עתים יכול להם, ואז נשאה אותו הרוח אל אשר לא יידע.

ראו גם

יוסף צבי רימון בלקסיקון הסופרים

יוסף צבי רימון בויקיפדיה

  • המשורר ר' יוסף צבי רימון – מאמר של נכדו, הרב יוסף צבי רימון (רב), באתר "דעת"
  • דרור אידר, אלוה! גדלו מעיינות לבבי – ואמאס בפירורי-שירה, באתר "הארץ"
  • דרור אידר, שירת ימים ושחקים בלבו – יוסף צבי רימון בתקופת העלייה השנייה, בכתב העת האלקטרוני למדעי היהדות JSIJ 
  • דרור אידר, נדלקה עליי מנורת אלהים – יובל לפטירת י"צ רימון, מקור ראשון

     הספר אחרון משוררי האלוהים מאת דרור אידר

  •  

  • לחץ לסגירה

  • פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

    תגובות

    • גיורא לשם  ביום ספטמבר 8, 2009 בשעה 11:02 pm

      מאמר חשוב על משורר חשוב!

    • מספר 666  ביום ספטמבר 9, 2009 בשעה 10:12 am

      המשך לדברי הפתיחה כדאי לציין. לדעתי העניין המתחדש של הביקורת ברימון לאחר עשרות שנים שהיה מוטל בקרן זוית זכוור רק בידי בכמה בני משפחה ומקורבים אינו מקרי לדעתי.
      לדעתי יש לקשר אותו ליחס המשתנה לתפקידה של השירה ומה ואת מי היא מיצגת.
      מדוע היה רימון שכוח וזנוח במשך שנים רבות ?

      מאחר שהדגם השליט בשירה העברית של נתן זך ואחרים היה של המשורר כ"אחד מכולם " מי שיכול לכתוב על הכל גם על הדברים היומיומיים ביותר.,על הנוף בחלונו על הגירושים שלו על היחסים שלו עם אישתו או עם החברה וכו'.
      רימון היציג דגם שונה של המשורר כמיסטיקן שנמצא בקשר עם כוחות עליונים וזה נראה מיושן וטיפשי .
      אבל הצרה היא שמאחר שהמשוררים הפכו לאנשים רגילים מהרחוב שמייצגים את הצבור הרחב ותו לא שגם השירה והמשוררים הפכו לאפרפרים" כמו כולם .
      איני טוען כמובן שזה נכון לכל משורר ,וודאי שלא. אבל כמדומה שזאת הייתה התחושה הזוחלת בציבור גם זה של הקוראים שמעדיף באופן בולט וגורף משוררים מהסוג הישן כמו אלתרמן על פני משוררים צעירים הרבה יותר.
      היום עם הפיחות המוחלט במעמדה של השירה ,כאשר המשוררים שוב אינם מעוררים תשומת לב מיוחדת מחוץ לחוגיהם,נראה לי שישנה כמיהה לחזור לאותו דגם מיושן שהיציג רימון של המשורר כמי שנמצא בקשר עם כוחות עליונים ולכן הוא מורם מעם.ויוצא דופן מעצם מהותו ויכולותיו ( ולא דווקא בגלל שהדוד בקיבוץ ביצע בו מעשים מגונים בילדותו או בגלל שהיא לסבית וכו' כמקובל היום ).
      נראה לי שיש כמה משוררים צעירים היום שמתחילים לחזור לדגם שאותו היציג רימון בזמנו כמו יחזקאל נפשי ואחרים שאם נקרא את שירתם נמצא בה רעיונות מקבילים .
      הההשערה שלי :התופעה הזאת תתחזק ותלך ועימה המעמד של המשוררים כמו רימון שמייצג סוג של משורר כזה בעבר.

    • בלה דורון  ביום ספטמבר 20, 2009 בשעה 6:30 am

      תודה על המידע על בנימין מפתח תקוה (במאמר על ברדקי). אני עומדת איתו בקשר התכתבות ישיר, ודרכו יתכן ואמצא בספרות מידע נוסף על משפחתי.

      אשר ליוסף-צבי רימון המשורר, הוא קרוב משפחה רחוק שלי. טרם מצאתי איך נפרדו או הצטלבו הצדדים.
      המשורר בא מביז'ון בפולניה.
      אבי ז"ל (י.מ. לסק, המתרגם) אמר לי שאנשי בית רימון אלה הם קרובינו (אני הכרתי את דוד רימון, בנו של המשורר כמדומני

      הגראנטים של משפחתי שחלקם החליפו את שמם לרימון וחלקם לא, באו מ: שרנסק ו-מלאווה בפולניה.

      אחות סבי מצד אבי ( גולדה כהן-לסק שנרצחה בשואה) – נישאה למשה גרנאט משרנסק.
      והקימה משפחה לתפארת. חלקם נספה.
      גם בצד "שלנו" היה יוסף-צבי רימון, נוסף. הוא ואשתו ליבה התגוררו בירושלים. הוא עבד במחלקת המים של עירית-ירושלים, למיטב ידיעתי. לא היו להם ילדים.

    • מספר666  ביום ספטמבר 20, 2009 בשעה 6:34 am

      אגב בהקשר להערה שלך "אנשי בית רימון " מעניין שהסופר יהושע בר יוסף כתב ספר בשם זה בשם "אנשי בית רימון " קובץ סיפורים על אנשי צפת שכונתה בשם "מסווה " בית רימון ".
      בר יוסף היה שכן בשכונת מונטיפיורי של יעקב רימון ומן הסתם לקח את השם ממנו .
      אגב נתקלתי בספר חדש על שכונת מונטיפיורי בטענה שגם יוסף צבי רימון גר בשכונת מונטיפיורי בתל אביב ביחד עם אחיו .
      לא ניתנים כל פרטים ואיני יודע אם זה נכון.
      מישהו מהקוראים יכול להבהיר משהו בעניין זה?

    • בלה דורון  ביום ספטמבר 20, 2009 בשעה 4:46 pm

      לא במקרה דיברתי על אנשי בית רימון שלנו. קראתי בעבר את סיפרו של יהושע בר יוסף.
      משפחת לסק קשורה בקרבת משפחה לאברהם הכהן מלאסק, שעליו כתב בנימין מפתח תקוה במאמרו על דן לנדא:
      " ר' אברהם הכהן מלאסק, שעלה לירושלים, חסיד ומקובל גדול, שנהג בתעניות ובסיגופים. בעהמ"ח 'וחשב לו הכהן' [נדפס בפיורדא תקמ"ד, בהיותו שם שד"ר מירושלים, עם הסכמות רבות, ובהם מחכמי הספרדים בירושלים, ובהקדמה שם מאריך המדפיס בשבח קדושתו של הרב המחבר 'שעומד כל היום מעוטף בטליתו, ותפילין בראשו, ולא פוסק פומי' מגירסא, ולא פונה להשגיח בכל הנעשה תחת השמש' ובהקדמת המעתיק 'למד בעמידה וסיגף עצמו בסיגופים גדולים, וכו', יותר משנה תמימה התענה משבת לשבת' וכן עוד שם מאריכים הרבה בשבחיו] 'ושב הכהן' [ליוורנו תקמ"ז], וספר 'עין פנים בתורה' [וורשא תקנ"ז]. נהרג בכלא בימי התורכים, שתפשוהו כערבון למס שהטילו על הציבור, ונקבר בצפת, בלא שהותיר אחריו צאצאים"

      בנוסף, בדבר יוסף-צבי רימון קרובי מירושלים הנ"ל, שנשא לאישה את ליבה, ושלא נולדו להם ילדים, יש לציין שהוא חיבר ספר זיכרון לקהילת שרנסק ששמו: ספר שרנסק
      בנוסף, יוסף היה קשור יחד עם אבי, בהכנת ספר הזיכרון לקהילת קאליש.
      ליוסף רימון קרובי, היתה בירושלים אחות שנישאה לאהרן בורוכוביץ. נעמי-זיסה בורוכוביץ ילדה בן אחד: משה בורוכוביץ .
      למשה בורוכוביץ ז"ל נולדו 4 ילדים, ולהם בנים ובנות..

    • מספר666  ביום ספטמבר 20, 2009 בשעה 7:19 pm

      שמעתי שחוקרת הספרות הפרופסור זיוה שמיר שאני בעצמי כתבתי על ספריה בעבר על ביאליק ועל אלתרמן ,היא נכדתו של אחיו של יעקב רימון שגם הוא גר בשכונת מונטיפיורי.
      אבל בניגוד לשני אחיו לא היה איש ספרות.

    • בלה דורון  ביום ספטמבר 28, 2009 בשעה 6:44 pm

      תודה אלי על המידע.
      בהקשר ל-2 ספרי הזיכרון הנה קישורים אליהם:

      שרנסק
      http://www.worldcat.org/oclc/320571141/editions?editionsView=true&referer=br

      קאליש
      http://www.worldcat.org/oclc/225553082&referer=brief_results

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    מתחבר ל-%s

    %d בלוגרים אהבו את זה: