תורת הלחימה של סין הקדומה

 

צבא חיילים שנמצא בקברו של הקיסר הסיני הראשון

החוקר הרב תחומי חיים מזר בעוד מאמר בסדרה יחידה במינה בעברית של מאמרים על ההוגים הסיניים הקדומים ,הוגים שאנו כמעט איננו יודעים עליהם דבר בישראל למרות חשיבותה הגדלה והולכת של סין כמעצמה עולמית .
והפעם על משנתו הצבאית של ההוגה שון צה שחי כמה מאות שנים לפני הספירה ,אבל מבחינת הסינים לפחות דבריו הם עדיין אקטואליים.

משנתו הצבאית של שון-צה

מאת

חיים מזר

מקור

שון-צה-יצר לב האדם רע מנעוריו הוצאת אסטרולוג 2006 126 עמודים

ספרו של שון –צה שהיה אחד מתלמידיו של קונפוציוס "יצר לב האדם האדם רע מנעוריו" מציג חלק נכבד מכתביו של הוגה דעות סיני זה. אחד הפרקים בספר מוקדש לצבא והוא נקרא "דיון בענייני הצבא".מדובר בסך הכל ב-17 עמודים.אין מדובר בעבודה רחבת היקף על מהותו ואורח תפקודו של הצבא ובכל זאת עיון מדוקדק באותו מעט תוך סידור מתודולוגי של דבריו שופך אור על הדרך בה שון-צה מתייחס לצבא. למרות שהדברים נכתבו לפני 2500 שנה יש בהם ניחוח של אקטואליות.

מקבלי ההחלטות

קיסר סיני

באשר לקבלת ההחלטות לקראת היציאה למלחמה שון-צה מבחין בין שני סוגים של מקבלי החלטות והם הדרג המדיני והדרג הצבאי. כל אחד מהם מונע על ידי סוגים שונים של החלטות.הדרג האחד הוא השליט של המדינה.מבחינתו של שון-צה שליט נחשב לנאור אם הוא עומד בתנאים הבאים:"שליט שמביא את עצמו למצב משגשג יכול לעמוד על הנכון. לא לגלות העדפה לשום צד,אלא לנהל כל ענייניו כרצונו.הוא יכול להרשות לעצמו להחזיק את צבאותיו בבית ולשבת לצפות באומות האלימות והמרושעות של העולם המתכתשות אלה באלה. אם הוא מבהיר כהלכה את תורת ממשלו, בוחן בקפידה את הכללים וההצעות של פקידי ממשלו ומעודד ומחנך את עמו,יבוא היום שצבאותיו יוכלו לעמוד מול החזקות ביותר בין הכוחות שבעולם.אם הוא מכלכל את מעשיו בצדק ובתבונה,מכבד את העקרונות הרמים ביותר,מנהיג חוקים צודקים וטובים,בוחר אנשים ראויים וטובים לממשלו ודואג לצרכי עמו, יבוא היום ששמו הטוב ישתווה לכל שליט נאור בעולם" (עמ. 85-86 ).

בפסקה זו עומד שון-צה על מהות הממשל בתור שכזה. השליט הנאור הוא זה הפועל בצורה מוסדרת ושיטתית ללא שום גחמות וכל החלטה שהיא נעשית לגופה. כל זאת תוך השענות קפדנית על מערכת חוקים שכל מה שעומד לנגד עיניה הוא עשיית צדק.השליט הטוב הוא זה הדואג לרווחתה של האוכלוסייה כולה. לא להשאיר אף אחד במצב של מצוקה כלכלית ובתחושה של חסכים כלכליים, גם אם אלה לא קיימים.ממלאי התפקידים הבכירים לרבות המיניסטריאליים נבחרים על פי יכולותיהם.יש לבחור את אנשי הממשל על פי כישוריהם המקצועיים והפוטנציאליים ולא על פי קשריהם עם חוגי ממשל אלה או אחרים. השליט קשוב למוצא פיהם של פקידי הממשל ובמידת הצורך מאמץ אותם לתוך מערך השיקולים בתהליך קבלת ההחלטות.במשתמע אפשר להבין שמנקודת המבט של שון-צה כי השליט הנאור הוא זה הער לכך שאיננו החכם באדם.אדם המכיר במגבלותיו ומוכן לשמוע ולקבל עצות ממי שנמצא במעמד מדיני פחות משלו.השליט גם אינו מעדיף אדם זה או אחר.כולם במעמד שווה.התייחסות זו לפקידי הממשל באשר הם מונעת היווצרות של קבוצות לחץ שתסטנה אותו מדרכו.התוצאה הבלתי נמנעת היא קבלת החלטות עניינית. במצב כזה הכוחות הצבאיים לא נעים מחוץ לגבולות המדינה שלא לצורך. לחסוך בפעולות צבאיות במידת האפשר.בטווח הארוך הפעילות הצבאית המושכלת תעלה את קרנו והמוניטין שלו גם מחוץ לגבולות המדינה,

שון-צה אומר בהמשך מה המצבים בהם המדינה תקלע לאנרכיה והם נגזרים ממה שנאמר ביחס לתכונות הנדרשות מהשליט הנאור.שון-צה אומר בנוסח של מה יקרה אם לא. האנרכיה תשתרר במדינה כאשר יתברר שהשליט חסר כל כישרון שהוא,אם איננו שומר על כללי המדינה הטובה ואם הוא מזלזל בטוב ובצדק .כך גם באשר לפקידות הבכירה. כאן נכנס גורם נוסף והוא מידת יכולתו להפעיל את סמכויותיו המנהלתיות והמקצועיות,כל אלה יביאו להחלשותה של המדינה מבחינה חברתית וצבאית(עמ.92 ). במשתמע אפשר להסיק מדבריו של שון-צה כי במצבים אלה אפשר וזה חובה להדיח את השליט ,או הפקידות הבכירה או את כולם ביחד. במונחים בני ימינו שון-צה מדבר על משילות.

גנרל סיני קדמון

ומה באשר למלחמה? על כך אומר שון-צה:"הבסיס של לוחמה התקפית ויוזמה צבאית טמון באיחוד העם…מי שיודע לזכות בתמיכתם של אנשיו הוא האיש שיצליח באמנות המלחמה.לכן הנקודה היסודית ביציאה למערכה צבאית היא גיוס תמיכתם של אנשי הצבא והעם"(עמ. 89). המלך אינו יכול לצאת למלחמה ולנצח בה אם אינו זוכה לברכת כל שדרות העם,אזרחים וחיילים כאחד.הוא זקוק ללגיטימציה לנקוט במדיניות זו ולקונצנזוס רחב ביותר. יש לשים לב למה שאומר שון-צה:"גיוס תמיכתם של אנשי הצבא והעם".אם העם לא יתמוך במעשיו, לא תהיה בידי השליט יכולת לבוא אליו בדרישה מוסרית לתת את חייו למען מטרה שאינו מאמין בה.כך גם החיילים.יכול להיות שהחייל יצא למלחמה מתוך חשש שהוא ישלם על כך שלא נשמע לצו השליט,אבל הוא יהיה חסר מוטיבציה. הוא לא יעשה שום דבר שמעבר לצו השליט. ההיענות היא גורפת רק במקרה שבו המדינה מנוהלת על ידי שליט חכם ולציבור יש תחושה כי יש לו על מי לסמוך וכי שליטו פועל בשיקול דעת.

שון-צה מגדיל לעשות ואומר:"אם הם(שליטי מדינות תוקפניות) יוצאים למתקפה צבאית נגדו,המערכה חייבת להתנהל בתמיכת נתיניהם אבל אם אלה אוהדים את השליט הטוב,נושאים אליו את מבטם כאב או כאם ומצדדים באורחותיו כאילו היו מתענגים על ניחוח האירוס או הסחלב,ולעומת זאת אם רואים הם את שליטיהם כאויביהם ושונאיהם… כי אז יעשה הטבע את שלו…כיצד ירימו נשק למען אנשים שהם שונאים או כנגד מי שהם אוהבים?מהסיבה הזאת עתידים שליטים רשעים כאלה למצוא את עצמם מודחים"(עמ.86-87 ).במקרה מסוג זה השליט הנאור היוצא למלחמה כנגד ארצם יזכה בתמיכתם גם של אלה.הטעם לכך הוא שאותם אזרחים יראו בו בשליט הבא לשחררם מעולו של שליטם שלהם שלא היטיב עמם בשום צורה שהיא.הם ינצלו את ההזדמנות לפרוק מעצמם את עולם של שליטיהם על מנת לזכות בחירותם.השליט הנאור יזכה במלוא תמיכתם.במצב זה סביר להניח שיצטרפו אליהם גם חייליו של שליטם שלהם.בדוגמה זו אומר שון-צה לאיזה מעמד בינלאומי,עוצמה וכריזמה יזכה השליט הנאור.רבים ירצו להיות תחת חסותו.

גנראל  סיני
ובאשר לאנשי הצבא אומר שון-צה:"בידע אין דבר חשוב יותר מהשלכת כל מה שמוטל בספק ובפעולה אין דבר חשוב מהימנעות מטעויות. בביצוע אין דבר חשוב מהעדר חרטה.כל מה שעליך לעשות הוא לבצע בלי היסוס וחרטה,ואז אינך צריך לדאוג אם מעשה ידיך יצליח או לא…אל תפעל רק מתוך מחשבה על שמירת דרגתך כגנרל וחשש לאובדן פיקודך.אל תחתור יותר מדי לניצחון ואל תחשוב על תבוסה. אל תהיה מחמיר מדי עם אנשיך ואל תבוז לאויב,אל תשא עיניך לרווח בלבד ואל תחשוב על הפסד.בקש להגיע לבשלות בכל תוכניותיך וחופשיות בשימוש באספקה."(עמ. 95-96 ).שון-צה בדבריו אלה מתייחס לקצין בעל דרגת גנרל,אך אפשר להבין מדבריו שהכוונה היא לכל קצין שהוא לרבות מפקד הצבא. הדבר הבסיסי ביותר הוא החלטיות. שון-צה מתייחס לכל מהלך קבלת ההחלטות-ידע,פעולה וביצוע.קשה לדעת מדבריו על סמך מה הוא עושה הבחנה בין פעולה לבין ביצוע.יתכן שאין הדבר אלא הבדל סמנטי.עם זאת לא קשה לראות שהוא עושה הבחנה ברורה בין הידע לבין המהלך הצבאי.הידע מתייחס לכל מאגר המידע שהוא צובר לקראת ובמהלך הלחימה עצמה. נראה שהוא מתייחס לידע מודיעיני בטרם מלחמה ובזמן המלחמה ולמצב של צבאו במלחמה ולתובנות הנגזרות מהידע בכללותו שנמצא ברשותו. אם הקצין יהיה החלטי במעשיו הוא יצליח במעשיו.ההססנות, התלבטות יתרה על המידה, תגרום לו נזק ומעשיו יפגעו.רק מכוחם של נחישות וידיעה לקראת מה הוא הולך,אומר שון-צה לגנרל:" בתקנות ובפקודות נסה לפתח ישירות וסמכות,בתגמולים ועונשים נסה לנהוג מתוך עקיבות והלימות"(עמ.96 ).

באותה מידה מזהיר שון-צה את הקצין לא לבצע שום פעולה ושום מהלך שכל מטרתם היא קבלת גושפנקא רשמית למעשיו ולא להעביר אחריות לגורם אחר.אין גם להשיג ניצחון בכל מחיר.עלול להיווצר מצב בו המחיר יהיה גבוה מדי.מזכיר מאוד את אמרתו של מלך אפירוס "עוד ניצחון כזה ואבדנו"(מלך אפירוס נקרא בשנת 280 לפנה"ס על ידי העיר טאראנטו שהיתה נתונה במלחמה עם רומא. בקרב שהתנהל בעיר אוסוקולום מלך אפירוס ניצח אמנם את רומא אך כמעט ונשאר בלי צבא ועל כך הוא טבע ביטוי זה). בה במידה אין גם לחשוב על מפלה.מחשבות כאלה עלולות להוביל להססנות ולהתלבטות יתרה אותה הזכרנו קודם לכן.כי אם יחשוב כך יתר על המידה סופו שאכן יפסיד במלחמה בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.כל תוכנית שהיא חייבת להעשות בשיקול דעת קפדני ורק משעה שמרגישים מוכנות נפשית ומבצעית יש לצאת לפעולה.

ביחסי האנוש יחסו צריך להיות הוגן הן כלפי חייליו שלו והן כלפי האויב.החמרה יתרה עלולה לגרום לדה-מורליזציה.חייליו ילחמו יותר מפחדם ממנו מאשר מעצם היציאה לקרב. במקרה זה שכרה של המלחמה יצא בהפסדה.לעג לאויב עלול להתנקם בצבא. הזלזול באויב עלול לגרום לו שהוא לא יעריך את האויב כראוי וכל הסיכויים שזה ינקוט במהלכים מפתיעים שיסבו לו נזק בלתי הפיך.

נוסף לכך אומר שון-צה:"יש שלושה מקרים שבהם גנרל מסרב לציית לפקודה משליטו.אפילו תחת איום במוות,אינו יכול להסכים לתפוש עמדה שאינה בת הגנה. אפילו תחת איום במוות אינו יכול להסכים לתקוף היכן שאין כל תקווה לניצחון.אפילו תחת איום במוות אינו יכול להסכים לרמות את פשוטי העם. אלה נקראים שלושת התנאים הקיצוניים"(עמ.96 ). מה ששון-צה אומר הוא שעל פי רוב, מפקד הצבא נשמע לשליט.הוא עושה בבירור הבחנה בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי. מפקד הצבא באופן קטגורי חייב לקבל על עצמו את מדיניותו של השליט. לכך ישנם רק שלושה סייגים בהם חובתו של המפקד לסרב למלא פקודה גם אם הוא ישלם על כך בחייו.סייגים אלה מתייחסים לשלושה מצבי קיצון.מצב אחד הוא כאשר אין בידיו שום אמצעי להקים או להשתמש בעמדות שאפשר להגן עליהן,מה שמעיד על כך שחובתו של המפקד לדאוג לכך שכוחותיו לא יהיו חשופים לסכנת חיים.מקום ממנו יוצאים לקרב ומקום אליו אפשר לסגת מכל סיבה שהיא.מצב שני הוא המקרה בו אין שום אפשרות שהיא להשיג ניצחון ומפלה היא ודאית. חזרה לכלל אותו ראינו קודם-"אל תחתור יותר מדי לניצחון".מצב שלישי הוא המקרה בו תושבי המדינה מקבלים מידע כוזב.כי אם כך הם פני הדברים והם יחשבו ששיקרו להם ,הודיעו להם כי הניצחון הוא בהישג יד או שניצחו שעה שהפסידו,השליט יאבד את כל הלגיטימציה והקונצנזוס באשר להמשכה של המלחמה.

מתיאור מצבי קיצון אלה, בהם חובתו של מפקד לסרב לפקודה של שליט, אפשר להסיק עד כמה חשוב שיקול הדעת בטרם יציאה למלחמה ולאיזה רמות של עומק מחשבתי יש להגיע. על מפקד הצבא לתכנן את מהלכיו הצבאיים כך שעלויות המלחמה לרבות הרוגים תהיינה מינימליות. במהלך המלחמה עליו לדווח כל הזמן לשליט על כל שקורה בשדה הקרב כדי למנוע מצב בו זה האחרון יהיה מנותק מהמציאות ובכך למנוע מבעוד מועד מצב פוטנציאלי של סירוב פקודה.

סיבות למלחמה


על המניעים שבעטיים יוצאים למלחמה אומר שון-צה:"מלך אמיתי יוצא למתקפת עונשין אך אינו יוזם מלחמה"(עמ. 98 )."הוא יוצא למלחמה כדי לשים קץ לאלימות ולמנוע פגיעה באנשים חפים מפשע,לא על מנת להילחם עם אחרים על שלל המלחמה. לכן בכל מקום שאנשיו חונים הם מעוררים כבוד והוקרה.ובכל מקום שהם עוברים הם משנים את האנשים מן היסוד והם כמו גשמי העונה שהכל שמחים בהם "(עמ.99 ).

שון-צה שולל מכל וכל יציאה למלחמה מתוך שיקולים מדיניים או למטרות כיבוש לרבות מלחמות הרתעה וענישה.אלה אינן מלחמות מוסריות באופיין.המלחמות הן למטרות מוסריות בלבד. המטרה הבלבדית של המלחמה היא השכנת שלום וביעור האלימות.קשה לומר שאין במלחמות אלה מהלכים יזימתיים ,אלא שהן באות לשרת מטרה נעלה.במונחים בני ימינו הצבא הוא כוח שיטור הבא לשרש פעילות צבאית של מדינות אחרות שיש בהן מעשי נבלה וגרימת נזק לאחרים. זהו צבא מינימליסטי באופיו.הגם שהדברים אינם נאמרים בצורה מפורשת אפשר להבין שעל הצבא למנוע מצבים כאלה גם בארצו שלו. מבחינה זו יש בו גם מרכיבים של צבא הגנתי.מסביב לגבולות המדינה קיים מערך ביצורים חזק ואפקטיבי והערכות מתאימה כנגד הקפות פתע.

אפיונים של החייל המגויס

שון-צה מתייחס לשני פרמטרים באשר לחייל המגויס,אפיונים על פיהם נבנה המערך הלוחם.פרמטר אחד הוא האישיותי ופרמטר שני הוא מכלול הכישורים הלחימתיים. שון-צה מבחין בין שלושה סוגים של חיילים. "אלה (השליטים) שמצליחים להביא את חייליהם לכדי דרגה גבוהה של אחדות עשויים לשלוט בעולם,אלה שחייליהם מגיעים לדרגה בינונית של אחדות עשויים להיות חזקים מספיק כדי לאיים על אויביהם הקרובים,אבל אלה שמושכים אנשים לשירות צבאי ומגייסים חיילים בשכר,מסתמכים על מעשי מרמה והונאה ומלמדים אנשים לחמוד הישגים צבאיים ורווח אישי-חייליהם לפעמים ינצחו ויפסידו לפעמים, אך בלי עקיבות כלשהי.פעולות צבאיות מסוג זה הן כמו פשיטות כנופיות שודדים,לאיש המעלה אין יד ורגל בדרכים אלה"(עמ.95 ).שון-צה מציג כאן שלושה טיפוסי אנשים מבחינת אופיים והתאמתם לשמש בצבא כלוחמים. הסוג השלישי הוא הבעייתי ביותר .אלה אנשים אשר כל מאווייהם הם שוד וגזל. המטרה שלשמם הם לוחמים היא לשם עשיית רווחים מהירים. שון-צה מעדיף שהצבא לא יהיה מבוסס על סוג זה של חיילים.סופו של צבא כזה הוא להתפרק. יכולה להישאל השאלה למה יש לגייסם אותם.יתכן ויש צורך להשתמש בהם ליעדים ספציפיים להשגת מטרות טקטיות.העדיפות הגורפת היא לחיילים מהסוג הראשון הרוצים ומסוגלים להלחם עבור מטרות ערכיות.אלה הם החיילים שבהם יש להשתמש לאורך זמן להשגת יעדים אסטרטגיים.החיילים מהסוג השני יהיו חיילים טובים אך ניתן להשתמש בהם ליעדים פחותים מבחינת היעדים האסטרטגיים. עדיין אפשר להוציא מהם הישגים טובים.

יש לדאוג לרווחתם הכלכלית של שני סוגי החיילים הראשונים.הם הרי צריכים להתפרנס ולהחזיק משפחות. כאן שון-צה מרחיק לכת ואומר:"מי שעונה על הדרישות האלה,משפחתו פטורה מיום העבודה הציבורית שלא בתשלום ומקבלת הטבות מס מיוחדות על אדמתה וביתה. גם אם החייל מתבגר בשנים וכוחו פוחת והולך אין ליטול ממנו את זכויותיו"(עמ. 93 ).שון-צה מתייחס לא רק לרווחה הכלכלית, אלא גם לרווחה הסוציאלית של החייל ומשפחתו כאחד.החייל יכול להיות בטוח שיש מי שדואג לרווחתה של משפחתו. תמיכה זו מלווה אותו גם עם התבגרו כאשר יכולותיו מטבע הדברים פוחתות .חייל כזה ירגיש מחוייב כלפי השליט והמדינה וישקיע מכוחו ומרצונו למלא את צו השליט.
האפיון השני של החייל הוא החוסן הפיזי שלו."חייל רגלים צריך להיות מסוגל לצאת לקרב עם שריון משלושה חלקים-שריון חזה,מגיני מותניים ומגיני שוקיים-לשאת קשת אופקית במשקל שתים עשרה אבנים ,לשאת על גבו אשפת חיצים עם חמישים חצים ולשאת כידון בידו.נוסף על כך עליו לחבוש קסדה לראשו,לחגור חרב למותניו,לשאת אספקה לשלושה ימים ועדיין להיות מסוגל לצעוד 100 לי ביום(1 לי=0.5 ק"מ)" (עמ. 93 ). לשאת מטען במשקל עשרות קילוגרמים ויכולת לעבור ביום 50 ק"מ.צריך להיות בעל כושר פיזי גבוה במיוחד כדי לשאת משקל כה רב ולהלחם איתו או עם חלקו.מחיילים כאלה נדרש לעבור הכשרה מיוחדת ואימונים מפרכים.עם התבגרו החייל מאבד מיכולותיו והוא חייב לעבור בהכרח לצורת לחימה אחרת פחות כבדה,קלה וגמישה יותר.

כנופיות שודדים מטבע הדברים לא יוצאות למסעות הביזה שלהם עם ציוד כה רב .זה יכביד עליהן ויצור בפניהן קשיים לברוח ממקום הביזה אם הן מותקפות.שודדים אלה חייבים לפעול במהירות כדי להשיג את יעדיהם,אופי הלחימה שלהם שונה וסוגי הנשק בו הם משתמשים שונה וגם קל יותר. לאור הבדלים אלה קל להבין למה חיילי הרגלים מתוגמלים בצורה כה גורפת על ידי השליט. המעמסה הפיזית והנפשית הם כה גדולים עד שלא יהיה זה הוגן שלא לתגמל אותם. השליט מחוייב כלפיהם מוסרית. הם מהווים את השדרה המרכזית שממנה בנוי הצבא וכך אפשר להוציא מהם את המיטב. אפשר לראות שהמבנה הנכון של הצבא הוא ביצירת תמהיל מושכל של כל סוגי הלוחמים ולהגיע בצורה כזאת ליעדים האסטרטגיים ארוכי הטווח. יכולים בהחלט להיות מצבים בהם השליט יהיה חייב לגייס לשורותיו חיילים גם מהסוג השלישי.

ימ"חים


לכאורה מושג מודרני,אך בדיקה דקדקנית של דבריו של שון-צה בנושא זה מראה עד כמה הוקדשה לכך מחשבה רבה."בכל הנוגע לכלי נשק ולאספקה צבאית, אויביו שוחרי המלחמה ישחקו ויכלו את שלהם מיום ליום וישאירו אותם מפוזרים בשדה הקרב,בעוד הוא יתקן ויצחצח את כלי מלחמתו ויערום אותם במחסני התחמושת והאספקה הצבאית .בכל הנוגע למצרכים ולדגנים,אויביו יבזבזו את שלהם מיום ליום ויכלו אותם במשלוחי אספקה למחנות הלוחמים,בעוד הוא יאסוף את שלו ויאגור אותם באסמי תבואה ומחסני אספקה"(עמ. 87 ).ובהמשך הוא אומר לשליט :"בהקמת מחנות ומחסני אספקה ותחמושת,דאג לכך שיהיו שמורים היטב ומאובטחים"(עמ. 96 ).

כפי שראינו לתפישתו של שון-צה השליט איננו שש אלי קרב כמו אויביו שעבורם מלחמה היא דרך חיים. יש להמנע ממלחמות ככל שניתן ורק כשהמצב הוא בלתי נמנע יוצאים למלחמה.הצבא הוא בבחינת עתודה למצב חירום.(עמ. 87 ). אויביו שוחרי המלחמות משתמשים בצבא בצורה בזבזנית וללא שום תבונה.הם שוחקים במהירות אל כלי הנשק ואפילו משאירים אותם בשדה הקרב.אין הם מביאים בחשבון את עלות המלחמה.אצל שון-צה המצב הוא הפוך. מכיון שהמלחמות הן מינימליסטיות באופיין, הבזבוז גם הוא מינימלי.אצלו כלי הנשק שנשחקים מתוקנים ומוחזרים לשימוש חוזר.הניצולת של כלי הנשק היא מקסימלית ככל שניתן.כדי להשתמש בהם בבוא העת הם מאוחסנים במקומות שונים. יתרה מזאת, הוא גם יאגור מזון שישמש את החיילים בבוא העת .ברור שלא כל פריט מזון אפשר לאחסן לאורך זמן מאחר וישנם פריטים הנרקבים במהירות ולא יהיו ראויים למאכל.יש על כן צורך בתנאי אחסון מתאימים כדי לשמור על טריות פריטים אלה לאורך זמן במידת האפשר. ההתבלות היא מהירה ועל כן סביר שפריט מזון שאוחסן ראשון יונפק ראשון.מה שנקרא בניהול מחסנים נרי"ר(נכנס ראשון יוצא ראשון).מתבקשת גם המסקנה שהותקנו גם דרכי גישה מתאימות למחסנים, על מנת שאפשר יהיה לנפק במהירות ציוד ומזון לכוחות הלוחמים.בנוסף הותקנו גם כוחות אבטחה וביצורים מסביב למחסנים על מנת למנוע את פריצתם, מה שאומר שהכוחות המאבטחים עברו הכשרה מתאימה לייעוד זה. תת-תחום במערך הכוחות הצבאי.

מודיעין

על נושא זה אומר שון-צה:"אם איש המעלה שולט במדינה ששטחה עשרה לי מרובעים, אנשים בטווח מאה לי ישמשו לו עיניים ואוזניים.אם הוא שולט במדינה ששטחה מאה לי מרובעים,אנשים בטווח אלף לי סביבה ישמשו לו עיניים ואוזניים ואם הוא שולט במדינה ששטחה אלף לי מרובעים ,כל אנשי האזור שבין ארבעת הימים ישמשו לו עיניים ואוזניים.הוא יקבל נתוני מודיעין ברורים והתראות מוקדמות מכל האזור ויקיף אותו בטבעת מגן"(עמ. 90 ).ממשיך שון-צה ואומר:"בצפיה במערך הכוחות של האויב ובתנועותיו, חתור להשגת הדוחות השלמים במהירות והחודרים ביותר ודאג לבדוק את מהימנותם.בהתקלות עם האויב בקרב, פעל על סמך מה שאתה מבין על בוריו,לא על סמך מה שאתה מטיל בו ספק"(עמ. 96 ).

שון-צה מבחין בין שני סוגי מודיעין,מודיעין במצב רגיעה ומודיעין במצב לחימה.המודיעין במצב רגיעה אוסף מידע על מנת להיות מוכן ליום פקודה. שון-צה מוצא קשר מתמטי בין גודל השטח הנמצא בתחום שלטונו של השליט לגודל השטח בו הוא חייב להפעיל כוחות מודיעיניים. הוא מבחין בין שלושה סוגי גודל שטח.שטח של 10 לי מרובעים(5 קמ"ר),שטח של 100 לי מרובעים(50 קמ"ר) ושטח של 1000 לי מרובעים או יותר(500 קמ"ר). בשני המקרים הראשונים היחס הוא 1 ל-10.טווח המודיעין גדול פי 10 משטח המדינה הנמצא בתחום שלטונו .די לו אם יציב מספר אנשים שיבצעו את העבודה.אין שון-צה מוסר מה מספר האנשים הדרוש לכך.כאשר מדובר בשטח גדול אין זה לשיטתו אפשרי להשתמש בקבוצה מקצועית וקטנה לביצוע העבודה. יש להיעזר באוכלוסיה כולה.זה אפשרי רק במצב בו כל האוכלוסייה מגלה נאמנות מוחלטת כלפיו.כל תושב מדווח לשליט על כל דבר שנראה חשוד בעיניו.בכל מקרה המידע המודיעיני המגיע לידי השליט חייב להיות בהיר ומדויק.רק כך הכוחות הלוחמים יוכלו להערך מבעוד מועד ללחימה.

מודיעין במצב לחימה הוא כלל המידע הנאסף במהלך הקרבות.מודיעין זה עוקב אחר סדר הגודל של כוחות האויב אחר אופי תנועת הכוחות הלוחמים שלו ומהלכיו השונים.גם כאן המידע חייב להיות בהיר,מדויק ומקיף ביותר.רק כאשר מצטיירת לנוכח עיניו תמונה מלאה וברורה של תנאי השטח מפעיל המפקד את כוחותיו שלו. אין בשום אופן לצאת למערכה כאשר המידע הוא חלקי ולא ברור די צורכו.מלחמה על בסיס הערכות חלקיות וניחושים שאינם מבוססים דיים, אסור בשום פנים ואופן להילחם אותה. ההחלטות עלולות להיות שגויות והתוצאות קטלניות.

כללי התנהגות במלחמה

באשר למלחמה עצמה מייעץ שון-צה לשליט את הכללים הבאים:"בתנועת כוחות נסה ליצור אווירה של רצינות ונחישות ובו בזמן הקפד על ערנות ומהירות"(עמ. 96 ). "אם נקרית בדרכו (של השליט) עיר שמורה היטב,הוא לא מטיל עליה מצור,אם הוא נתקל בחיילים שמגלים התנגדות עזה,הוא לא תוקף.כשהשליטים ואנשיהם שמחים אלה באלה הוא רואה בכך ברכה.הוא לא טובח במגינים על עיר,הוא לא נע עם צבאו בחשאי,הוא לא משהה את כוחותיו זמן רב בשדה,הוא לא מניח למערכה צבאית להמשך יותר מעונה אחת"(עמ. 98 ).שון-צה אינו חסיד של מלחמה סטטית או לחימה מדורגת של שלב אחרי שלב. הוא חסיד של צבא הנמצא כל הזמן בתנועה וזאת חייבת להיות מהירה ככל שניתן. רק כך הוא משדר נחישות ומקרין החלטיות על חייליו.לחימה איטית עלולה להעיד על הססנות וחוסר ביטחון וכך גם ירגישו חייליו.ההכנות למלחמה כפי שראינו חייבות להיות דקדקניות.אך משעה שהמלחמה מתחילה,יש לנוע במהירות ולהגיע לתוצאות המקוות .המהירות גם מקנה לצבאו ביטחון מכיון שלאויב קשה לעקוב אחריו ולטווח את חייליו.אין הם מטרות קלות לפגיעה. זאת גם הסיבה לכל שאין הוא מתעכב לנוכח ערים בצורות וכוחות המגלים התנגדות חזקה לנוכח פניו. יכולה להתעורר השאלה,איך הוא יכניע אותם?תשובה אפשרית לכך היא שבתנועתו המהירה הוא יאגוף כוח זה, ישתמש בגורם ההפתעה ויכניעם. שהייה ממושכת בשדה הקרב הופכת אותו למטרה נייחת מבחינת האויב ואת זאת הוא רוצה למנוע.לשטוף את הכל במהירות.גם התנועה החשאית היא גורם מכביד.אמנם הוא כל הזמן חשוף אבל המהירות מחפה על ההיפגעות הפוטנציאלית.לתנועה המהירה יש יתרון נוסף מבחינת הקונצפט הבסיסי של שון-צה. היא חסכנית בנפגעים ובהרוגים, והרי השליט לשיטתו לא יוצא למסעות כיבושים וביזה. הוא לא מחפש לא הון צבאי ולא הון מדיני. המלחמה היא עבורו אמצעי להשכנת שלום ולכן כשהוא רואה שליטים אחרים החיים בשלום זה עם זה הוא לא נוגע בהם.כוחו הפוליטי בא לו מעצם אי היותו מחרחר מלחמה,אלא מכך שהוא רוצה שכולם יחיו בשלום זה עם זה. הכוח הוא בבחינת אמצעי הרתעה כלפי אלה המנסים להפר את השלווה המדינית.

יחס לשבויים
באשר לשבויי מלחמה אומר שון-צה:"צבא המלך לא הורג את הזקנים והילדים בין אנשי האויב.הוא לא משמיד יבולים,הוא לא לוקח בשבי את אלה שפורשים מן המערכה בלי להילחם,אך אינו סולח לאלה שמתנגדים. הוא לא לוקח שבויים בין אלה שנכנעים ומבקשים מקלט.במתקפת עונשין אינו מעניש את פשוטי העם .הוא מעניש את אלה שהסיטו את פשוטי העם מן הדרך הנכונה.אבל אם מישהו מפשוטי העם נלחם עם האויב,הוא הופך לאויב בעצמו.על כן מי שנמלט מכוחות האויב ובא להיכנע ישוחרר לדרכו"(עמ.97-98 ).אפשר להבין זאת על רקע גישתו המינימליסטית של שון-צה.מאחר ואיננו שש אלי קרב ואין כוונתו לגרום נזקים לצד השני.המלך אינו לוקח בשבי מי שאין לו שום נגיעה למלחמה.והיה ומי שהוא מבין כוחות האויב נכנע,הוא לא נלקח בשבי ולא פוגעים בו. משחררים אותו לחופשי.היחידים שנפגעים הם אלה היוזמים את המלחמה ואלה מוצאים להורג.אלה שנכנעים ,מקבלים טיפול כמו חייליו של השליט עצמו. השליט יוצר אצל חייליו של הצד השני תחושה שאין בעצם שום טעם לצאת אלי קרב מכיון שזה נכפה עליהם.אין להם את המוטיבציה לכך. כל שירצו ,לשיטתו של שון-צה היא לחיות את חייהם בשקט.

סיכום

שון-צה ביסודו הוא איש השלום. העצות הצבאיות שהוא נותן לשליט הן ברוח זו. הצבא עצמו הוא כורח המציאות אבל המטרות שלשמן הוא מוקם הן הגנתיות והיציאה למלחמה היא רק להשכנת שלום בינו לבין מדינות שכנות ובין מדינות אלה לבין עצמן.זהו צבא שהקונצפט הבסיסי שלו הוא מינימום עלויות ונפגעים.מסיבה זו הוא נשען על תנועה מהירה,סיום הקרבות מהר ככל שניתן בלי גרימת נזקים מיותרים לצבא שלו ולכוחות של הצד השני.חיי אדם הם ערך עליון. מסיבה זו גם נובע היחס האנושי לאזרחים ולחיילים של האויב משעה שהם לא נלחמים או נכנעים.זהו האידיאל אליו נכסף שון-צה.במבט רטרוספקטיבי לא מעט מדבריו תקפים גם בימינו.

A statue of Sun Tzu
ראו גם

פרגמטיזם כלכלי ובטחוני נוסח סין:על מו צה הוגה דעות סיני מהמאה החמישית לפני הספירה

איך לשלוט במדינה המדריך השלם :על חן פי צה הוגה דעות סיני  מהמאה השלישית לפני הספירה 

מדע המדינה במשנתו של סון טסו

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: