שש דמויות בחיפוש נואש אחרי המציאות

לפני כמה עשרות שנים כתב המחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו מחזה שבו יש טשטוש מוחלט בין מה הוא מציאות ומהי הצגה .מאז מה שתיאר במחזה התגשם במלואו בתוכניות ריאליטי . אולם הנושא שהעסיק באמת את המחזאי היה אף  קודר מזה בהרבה.

 זה היה הנושא של היוצר שנוטש את ברואיו לאנחות .

וכעת תיאטרון "גשר " מציג עיבוד של המחזה :שש דמויות מחפשות אחרי המחבר".
ארז מירנץ היה שם וכתב ביקורת על ההצגה .

.

שש דמויות בחיפוש נואש אחרי המציאות

מאת
 ארז מירנץ

העיבוד והבימוי החדשים של "שש דמויות מחפשות מחבר" בתיאטרון גשר מעמידים הצגה רלוונטית ומשמעותית ביותר בתקופה בה הכל מוחצן, המציאות היא ריאליטי והאח הוא גדול מתמיד. ניסיון לשאוב כוחות ממחזה שנכתב לפני תשעים שנה.

לואי'גי פירנדלו .מחזאי .

 

כשקראתי את "שש נפשות מחפשות מחבר" הייתה לי הרגשה שהמחבר לואיג'י שפירנדלו התחיל לכתוב מחזה שלא כל-כך עבד (יותר מדי 'דאוס אקס מכינה'), אז הוא החליט, כאופייני לו, להפוך את מה שלא עבד כמחזה בפני עצמו למעין מחזה רפלקטיבי – מחזה בתוך מחזה. בכך הצליח לבקר בבת אחת את הכותבים לתיאטרון מצד אחד ואת הזילות של מעמד המחזאי מצד שני, את המדיום התיאטרלי על מגבלותיו והקונבנציות בו ומסביבו, את הבימאים, השחקנים, פועלי הבמה ומה לא?

"שש דמויות מחפשות מחבר" מתאר בעצם חזרה [למחזה של 'פירנדלו אחד'] שלא עלתה יפה ובמאי שרוצה לכתוב או שיש לו רעיון לא מגובש למחזה.
הרעיון הולך ומשתלט על החזרה. לתיאטרון נכנסות שישה 'דמויות של דמויות' ולא 'דמויות של משהו אחר' כלומר, הן נולדו דמויות והן מגיעות לתבוע את תשומת הלב של היוצר.
סופרים כמו פירנלדו, סרוונטס, בורחס ואפילו בימאים/תסריטאים כמו מישל גונדרי ויוצרים נוספים מדגישים ביצירתם איך הבדיון יכול להיות ממשי יותר מהמציאות וגם כאן; החזרה נקטעת, הדמויות מחפשות מחבר והבמאי מסתקרן ומתעסק איתן במקום עם אותה 'הצגה של פירנדלו'.

פירנדלו רומז שהדמויות הפולשות לתיאטרון הן פרי דמיונו של הבמאי ותו לא, הפעולות על הבמה והדיאלוג ביניהם [דמות 'האב' מכה למשל את הבמאי ומורידה לו דם ומנהלת איתו משא ומתן האם יכתוב את סיפור משפחתו או לא, הבת החורגת מפתה את השחקן הראשי ואומרת שישתלם להם כלכלית לחבר מהם מחזרה], משקפים תהליכים של כתיבה, או ניסיון לעשות יצירה תיאטרלית בטרם יש טקסט מוגמר שכתב מחזאי.
אמנם לעיתים מנסים בימאים ושחקנים להיות מחזאים, וחלק מהם עשו זאת, ובהצלחה גדולה , אבל בסך הכל מחזאי זה עניין מולד, אתה נולד סופר/מחזאי וזה לא עניין של בחירה. המחזאי הוא משהו שונה ושורשיו הם לאו דווקא בתיאטרון.
בשנים האחרונות נדחק המחזאי יותר יותר לשוליים עם כל מיני מופעים חלולים ואלתורים שאינם נעשים במחשבה מושכלת ומחשבה היא יסוד חשוב ביותר לפי ה"פואטיקה" של אריסטו ביצירת מחזה.
פירנדלו משיב מלחמה כנגד מגמה זו, שאולי כבר רווחה אז, אבל הוא עושה זאת עם הרבה הומור עצמי וחן, בצורה שלא הופכת אותו לטרחן. הרי הוא גם מסכים ש"מחברים אף פעם אינם מרוצים" וש"עדיף לעבוד עם מחזאים מתים".

ההפקה המרשימה והבימוי של יבגני אריה מדגישות את השניות בין העולם הממשי במחזה- חזרה להצגה בתיאטרון בשעות הבוקר, לבין המדומיין – עולמן של שש הנפשות שתובעות יחס מהבמאי. שהילדה הקטנה נופלת למזרקה והמזרקה נגררת אחורה לרקע קולות, תאורה ומוזיקה שנראים שהגיעו מעולם אחר, זוהי בעצם הקבלה למחוזות הדימיון והתת-מודע של הבמאי/מחבר המחזה. לשניה היינו בתוך ראשו. גם שהילד יורה בעצמו ועוזר הבמאי אומר שהאקדח הוא 'בסך הכל רקוויזיט' יש פה בלבול מכוון בין דמיון למציאות, דם אמיתי יורד ומישהו מת עקב ירייה מאקדח צעצוע. כל המחזה וכל עולם התיאטרון הוא "בכאילו" אבל בעולם של הדמויות שמחפשות מחבר, הוא מת לחלוטין.

הדמויות הגיעו אל הבמאי בעצם אחרי ש'המחבר המקורי התייאש מהן', חסרות להן המילים וקומפוזיציה. בטקסט המקורי של פירנדלו הבמאי מדבר על אפשרויות של חיבור הסיפורים שלהן לעלילה בעלת רצף קוהרנטי והן מתמרדות נגד זה ונגד להקת השחקנים שיגלמו אותן. כאן המקום לציין את העיבוד המבריק של רועי חן שדאג לעדכן את המחזה בלי לקלקל את הכוונה המקורית, עיבוד שהעצים אותו פלאים. חן דאג להכניס גם הומור פנימי של תיאטרון גשר ['השולחן מ'טרטיף' למשל] אבל בהקשר למחזה [שם אולתורו חפצים מהצגה אחרת]. יש במחזה בדיחות פנימיות שהרבה קבוצות ותיאטראות ברחבי העולם יזדהו איתן ללא ספק, הן מספקות הצצה מעניינת ו'בלעדית' לעולם התיאטרון ו'מאחורי הקלעים' שלו, עבור חובבי תיאטרון שמכירים אותו מצפייה בלבד במועדי ההצגות הרישמיות.

הבמאי כמובן לא הצליח לחבר מחזה מסיפורי הדמויות או ממה שהשאיר לו 'המחבר שנטש'
הנושא הזה של היוצר שנוטש את ברואיו  חוזר הרבה אצל פירנדלו.

 נזכרתי בשורה מתוך "המלכודות" שלו "הו, השמש! השמש! את השמש אתם מבקשים מרוב אימה! מפני שהאשליות שוב אין בכוחן להתעורר מאליהן בעזרת אור מלאכותי שאתם עצמכם סיפקתם בידיים רועדות"

מה שנשאר לנו בכל זאת, זה להנות מרגעי היצירה והבדיה הטהורים באמת, לחיות באמנות, בסוריאליזם כלשהו, לצפות בלהקת שחקנים נהדרת, משה איבגי בתפקיד האב, ישראל [סשה] דמידוב בתפקיד הבמאי, נטע שפיגלמן הבת החורגת, וכל מי שהשתתף בהצגה, על הבמה ומחוצה לה, נתנו לנו שעה וחמישים של הנאה.

ואפילו שההצגה הייתה מוצלחת, פירנדלו, מחבר שלעולם אינו מרוצה והיה מתקן את הנובלות שלו ללא הרף וודאי היה אומר: "אנו כולנו היינו פעם יצורים שנלקחו מן הזרימה הזאת שאינה פוסקת ונלכדנו במלכודת ונקבענו בתוך צורה – בתוך המוות.

 

ראו גם

שש נפשות מחפשות מחבר בויקיפדיה

לואיג'י פירנדלו בויקיפדיה

 

 

"שש דמויות מחפשות מחבר" תיאטרון גשר. הצגות הבאות יתקיימו ב5/6/7/8/11 למרץ באולם נגה ביפו.

 

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: