משחק המילים של זלי גורביץ'

ספר הירח / זלי גורביץ

 

 האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ פירסם לאחרונה ספר מעניין מאוד על ספר קוהלת התנ"כי .אולם פרט לכך הוא פרסם גם תשעה ספרי שירה.

ונשאלת השאלה האם  לאחר תשעה ספרי השירה האלו אפשר להעריך בימים אלו את מעמדו הכללי של זלי גורביץ' בשירה העברית ? 
 עמוס אדלהייט המבקר המשורר ועורך המגזין הספרותי "עמדה" חושב שכן ונותן כאן סקירה מפורטת על מעמדו הנוכחי של גורביץ בשירה העברית .
האתר מברך את עמוס אדלהייט מהמבקרים בולטים היום של שירה עברית שמצטרף לשורותיו כמבקר שירה נתחני  ואובייקטיבי.

 

המשחק במילים של זלי גורביץ'

מאת
עמוס אדלהייט


 

על השאלה האם השירה העברית העכשווית משולה לגוסס המקפץ ממיתת חוליו ברגע-אחד-שלפני-אחרון בחדווה שאין לה כבר כל אחיזה במציאות, או שמא נמצאה תרופת פלאים למחלתה חשוכת המרפא, ננסה לענות במסגרת דיון ביקורתי בכמה מקרי מבחן פואטיים שראו אור לאחרונה והם משקפים במידה זאת או אחרת יומרה ספרותית ואיזו תביעה להכרה ולמעמד בקריית הספר שלנו. לא נידחותה המוחלטת של השירה והספרות בכללותה עומדת כאן למבחן בפרספקטיוות תרבות הפלסטיק העלובה שנרקמת בישראל בעשור הראשון לאלף החדש אלא כמה קורדינטות של איכות, עומק ומקוריות תעמודנה כאן למבחן טכסטואלי אובייקטיבי. לא מחסור בכוחות יצירה תוססים אלא העדר עמוק של קונטכסט וצורך ממשי במיפוי הכוחות הפועלים על פני רצף של דיון ביקורתי שאינו כפוף לכללים המנחים את הרשימות העיתונאיות הסוקרות במבט שטחי וחנפני ברוב המקרים חלק קטן מהפעילות הפואטית יעמדו כהנחות יסוד בדיון זה.

 


מקרה מבחן בולט לתזה זאת הוא המקרה של זלי גורביץ' שראשית הופעתו אי-אז בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, כמו רבים, טובים וגרועים ממנו, מעל גליו השוצפים של כתב העת "עכשיו", וכן בקובץ החדפעמי שיצא בחסות "עכשיו" בשנת 1985, "מקום".

דבר הסניגור


יאמר מייד: זכותו הגדולה והבולטת  של גורביץ' היא עקביותו ועקשנותו, שהולידו עד-כה לא פחות  מתשעה ספרי שירה.

 

הידיים ידי זלי

מול זה  ניצבת חולשתו הבולטת של גורביץ': העדר שמץ עצמאות ותלותו המוחלטת, שלא לומר חקיינותו הכרונית, לשון אחר הליכתו שבי אחר מודלים פואטיים ברורים.

 על כן ספרו הראשון "קטעים מחלום פתוח" שראה אור בהוצאת "עכשיו" בשנת 1980 בולט ברעננותו היחסית בהשוואה לכל ספריו האחרים, בהם השתלטה לחלוטין רוח האפיגוניות והעדרה של אישיות פואטית עצמאית.

 הידיים ידי זלי אך הקול קולו הברור של אהרן שבתאי שהשפעתו הגדולה על בני קבוצת "מקום" (אלון אלטרס, אלי הירש, חזי לסקלי, אבי פלדשטיין, רובי שונברגר) ידועה וברורה,

 אולם במקרה של זלי גורביץ', אין מדובר בהשפעה מעוררת השראה ויצירה מקורית (כמו במקרה של אבי פלדשטיין – ללא ספק היוצר המקורי ביותר ולכן גם הנידח ביותר בחבורת "מקום"), אלא מדובר בחיסולה המוחלט של האישיות היוצרת, שעוד גמגמה גימגומי התחלה סבירים ב"קטעים מחלום פתוח" ובכמה שירים מאוחרים יותר, ומייד נבלעה בטלפיו של אהרן שבתאי ונוסח "הפואמה הביתית" שגיבש באותן שנים

 

(על יתרונותיו ומגבלותיו של נוסח זה ראו למשל "עמדה" 12/13 עמודים 185-184 וכן "עמדה" 15 עמודים 144-143).

 

הוסף לסל את שורה פסוקה / זלי גורביץ

אם בראשית הדרך אנו מוצאים שורות זהירות כגון :

אבא של אשתי/הדליק נר בפמוט, והתהלך/בשני חדריו ובמטבח/מחפש תמהונות בחושך/דירתו המוכרה/המוכרה"

 ("עכשיו" 38-37 [1978] עמ' 354),

 

 או :

"אוכלים לפני שרעבים/שותים לפני שצמאים/יודעים לפני שלא יודעים / לא מתישבים/וכבר קמים ללכת/דורכים בתוך חלום כעל מרבד עלים…" ("עכשיו" 50 [1985] עמ' 252),

הרי שבהמשך מתגבר קול אחר: "..

. על הבוקר/"שמע / קול אלוהים אומר לך / החיים/ירוקים/כעשב / ציפור עפה/עוף / חזיר/נרגע/בבוץ / רובץ/במקומו/מלא גוף / אדם (כאברהם) קם/והולך אל המקום / הוא/המקום/על רצף החומר הגדול/גור/על מזרון הארץ / "כאורח / כתב גורדון…" ("חדרים" 6 [1987] עמ' 102-101).

 

אהרון שבתאי

 לא מדובר כאן בחיקוי גרפומני גרידא של המשורר הותיק אהרון שבתאי , שהספיק בכל ספריו שלאחר "אהבה" (1987) להפוך לקריקטורה של עצמו, שרק איזו זריזות לשון עוד מונעת ממנו מדי פעם לשקוע סופית בלב גרפומניה של פלקטים פוליטיים נוטפי ריר אדום בנוסח הבורגני והשמרני של עיתון "הארץ", חיקוי גרפומני המזוהה בשנים האחרונות עם כתב העת "מעין".

הוסף לסל את יבשה - שירים / זלי גורביץ

 מקרה זלי הוא מצד אחד חיקוי נוסח מוצלח יותר (לפחות בראשית דרכו), אולם מצד שני, עדיין מדובר בחיקוי ממש, בהליכה נאמנה מדי בעקבות "הפואמה הביתית" של אהרן שבתאי (ובמידה מסוימת, כפי שניתן לראות בציטוט האחרון מתוך "יבשה", גם בעקבות "ארעה" של הרולד שימל).

הוסף לסל את זמן בב / זלי גורביץ

מעניין שכאשר אהרן שבתאי עצמו איבד עניין בנוסח הדידקטי, החמור והמוגבל של "הפואמה הביתית", ועבר לכתוב בנוסח של חנפנות-מציצנית-פורנוגרפית ופוליטית שבין "זיוה" ו"פוליטיקה", גם זלי, צילה החקייני של "הפואמה הביתית", שינה נוסח והחל לחקות ניסיונות פואטיים מסויימים של צ'ארלס אולסון, תוך שילובם בהשתטויות נטו וחיקוי הברות ילדותיות (תוך הצדקתן באיזו תיאוריה פואטית חסרת שחר על מוזיקליות בשירה), העומדות יפה כפרודיות של איזה נוסח שירי תפל, אלמלא נכתבו ברצינות וביומרה בהן נכתבו ספריו האחרונים של זלי גורביץ'.
ואולם גם השתטויות נטו אלה לא סובלות מעודף מקוריות: הפלא ופלא, אף הן "מזכירות" את החרזנות הפתטית של אהרן שבתאי.

התדרדרות

ספרו האחרון בינתיים, "דבל קליק" ("עם עובד/שירה" 2008) סובל מאותם סימפטומים ומאותן מחלות ילדות. לא נתעכב כאן על הכותרת המנסה להיות עדכנית וטכנולוגית, ברוח "יונת פקסימיליה" של אגי משעול, זו "הגברת הראשונה" של מה שמקובל כיום בחוגי האינטליגנציה המקומית והמדורדרת כ"שירה", המייצגת למעשה איזה בון-טון נחות במיוחד, וננסה לזנק זינוק אמיץ אל שירי זלי עצמו.
"דבל קליק" מהווה סמן שלילי של הדרדרות כל קני המידה כולם, סמן לקריסת כל המערכות האמורות להגן על קהל הקוראים התמים מפני רפש יומרני שבבסיסו בוז עמוק לשירה רצינית, עמוקה, קיומית ואותנטית.

 עלינו לקבוע מייד בראשית הדיון: עדיין נכתבת בישראל שירה רצינית אולם מקומה במרכז הבמה נתפס בכוחנות חסרת בושה וגבולות, בחסות מתווכים בעלי אינטרס וטעם גרוע, המטפחים, לגמרי לא במקרה, יוצרים מסוגו של זלי גורביץ'.

 ניתן לקבוע בודאות שעד לפני כעשור וחצי לערך זלי גורביץ' לא היה מעיז להגיש כתב יד שכזה להוצאת ספרים מרכזית כלשהי. וכך חרזנות טפשית כמו

"לו לא היה לי ראש רק פרח/לו לא היה לי עול על הגבעול / לו לא היה לי צר על הצואר/לו לא היה לי כיף על הכתף" (עמ' 5)

 השורה הפותחת את הספר, מוגשת כאיזו התגלות שירית גדולה (עליה חתומה לדראון עולם הוצאת "עם עובד" והעורכת ניצה דרורי-פרמן) ולא נבעטת לה ממרום המדרגות של איזה טעם ספרותי סביר וחוש מינימלי של ביקורת. הניסיון לכלא רגעי חיים אפורים בתוך השירים (למשל בעמ' 7 ו- 9) גולש כמובן לאפרוריות באנאלית חסרת עניין.

 

גורביץ' איננו עקבי או מחויב לדבר, אפילו לא לחרזנותו התפלה:

"להרכין להזקין/לנוע לנוח/להעמיק להחזיק/לזוז שטוח / להתרחב להשתכב/לפרוש צדדים/להתפרקד להתמקד/לרדוף קדים / ישרי מישורי/משולח פתוח/לכתוב שירים/ולזרות לרוח" (עמ' 10).

הו כמה צריך לזרות לרוח את שירי זלי גורביץ'. אולם במקום שאיש אינו מתקומם וזועק נגד העינוי המתמשך שהוא מעביר אותנו  ממשיך משוררנו להדהד בקול הגרפומניה הצווחנית המזכירה גרפומן עתיק המתואר בטורים הראשונים בסטירה הראשונה של המשורר הרומאי יובנליס מהמאה הראשונה לספירה. .

גם אם אין חדש תחת השמש עדיין  קיימת ונדרשת חובת ההתרעה וההזהרה של הציבור התמים   מהמבקר בעל המצפון  :

 קוראים התרים אחר שירה של ממש אנא אל תתעכבו על שירת זלי. מה שזלי מעניק לקוראיו האומללים הוא באמת "חור בראש" (עמ' 16-15): "

רגלי-עץ/כנפי-עץ/שמי-עץ / לא-כלום/שום-כלום/כמו כלום / חד-משמעי/דו-משמעי/רב-משמעי / קרוץ-המרוץ/פרוץ-המרוץ/רוץ-המרוץ / רעש-במערכת/רעש-מהומה/רעש-אדמה / קרני-רנטגן/קרני ליזר/קרני-קפקא / חור-באוזן/חור-בבטן/חור-בראש / חורף-בנשמה/אביב-בנפש/קיץ-בראש".

 יש לשים לב ל"קרני-קפקא" המוצבים באמצע שום מקום, או לרצף חורף-אביב-קיץ, המדגימים יפה את הזילות הגדולה, השרירותיות וחוסר האחריות הדרות בכפיפה אחת עם איזו יומרנות חסרת כיסוי אצל זלי, הפרופסור לאנתרופולוגיה מירושלים הגר לו בתל-אביב ומורח את הגיגיו השיריים המבישים לעין כל. כי שירה איננה משחק מטומטם במלים: "

אם התגלגת ימינה/תהיה ימני/אם התגלגלת שמאלה/תהיה שמאלי /אם התגלגלת למעלה/תהיה מלאך/אם התגלגלת למטה/נפלת בפח / זה לא רק ככה/או רק ככה/זה גם ככה/וגם ככה / אם התגלגלת לבית כנסת/תחבוש כיפה/אם לא שתית/תיקח טיפה…" (עמ' 29)

Zali Gurevitch

, או "..

.אם התרחקת/תהיה רחוק/אם הכל בצחוק/הכל בצחוק / אם התקרבת/תהיה קרוב/אם זה לא רע/זה בטח טוב…" (עמ' 32), או "

מה קרה/שב בשקט/לא עכשיו/למה לא / בצל קצוץ/מלפפון חמוץ/סלט ירקות/סתם ככה / תחת גדול/בית שחי/בין הרגלים/שדה רחב…" (עמ' 34)..

אסוציאציות חופשיות אינן שירה ודווקא בעידן של שירה חופשית דאגט.ס. אליוט להזכיר לכולנו שהמשורר אינו חופשי מלעשות את מלאכתו נאמנה.

אחריות ומשמעת עצמית הן תכונות מהותיות בכתיבה אבל דומה שזלי שכח מקיומן והוא פשוט זורם:

 "שבת אחים/גם יחד זה טוב/גם ללא/לדבר או לכתוב / או כן לדבר/מה שכן עקרוני/אם אחד ישן/השני ערני..." (עמ' 45)

, או "

…צמרת עונג/אויר גבהים/סדר בחדר/עופות בלול / כנפים מנופים/ידים רגלים/זו על זו/ואף לחוד…" (עמ' 49).

בבליל הכללי הזה ניתן למצוא התחלות חצי רציניות שמייד מתבררות כהמשך ההתחכמות בגרוש של זלי: "

הוי הכרה/את לי כה יקרה/אני בלעדיך/חסר הכרה / ואת בלי אני/חסרת חסרוני/איך אכירך/ בלעדי חסרונך" (עמ' 60),

או "פתאום רוחי/שקעה בבור/בורי בוער/בורי שחור / בורי ריק/בורי קליפה/בורי לא/מאבד טיפה" (עמ' 63). שוב אנו מגלים כמה החרזנות מרדדת הכל, והבור הוא לא בור אלא משחק, ומאחורי המלים אין כיסוי.

בפירוש מר גורביץ', לא הכל הולך: "

הכל הולך/תרצה תכתוב/אם לא/נשמט נשמט / אין זמן/רק עכשיו/טרי טרי/מתישן ברגע…" (עמ' 66).

 זה בדיוק מה שקורה עם שירי זלי: הם מתיישנים ברגע כתיבתם כי כל כולם משחק מתחכם ולא מתוחכם במלים שמתיימרות להיות שירה אבל המרחק בינם לבין שירה הוא גדול מאוד.

: "סולפיג'טו לזקן/פרלוד לנדנוד/רגטים לדפיקות-לב/סימפוניה לחרדה מתגברת / סויטה לעצב מסובך/אימפרומפטו ליום הולדת/סונטה לצלילות/רוק לדברים חזקים / ביבופ למקלחת/קון בריו לכוס תה/פיאניסימו לדלת/בלוז לארוחת צהרים" (עמ' 74).

גם בתוך נחיתותו הכללית זלי נופל נפילה קשה עם "רוק לדברים חזקים" למשל.

השיר החותם את הספר "קודה" מסכם יפה את מה שיש לזלי לומר לקוראיו:

"טם טם/טם טם/ט-טם ט-טם-ט/טם ט-טם ט…" (עמ' 103)

 

פסק הדין

כתיבה מתחכמת ולא מתוחכמת .
הכל הולך אצל זלי, כל מה שבא לו בראש מייד הופך לשורות שיר.

שיר? מה פתאום! לכל היותר רצף מילולי אסוצייטיבי עקר וחסר ייחוד במקרה הטוב .

גרפומניה טהורה במקרה הרע.

 שירי "דבל קליק" לא ראויים להכלל בדיון רציני על שירה  כי הם לא מחויבים לשום דבר

קוראי השירה  התרים אחר שירה של ממש מוזהרים בזה:
  אנא אל תתעכבו על שירת זלי.

 

ראו עוד על זלי גורביץ

 

 

  • זלי גורביץ' בלקסיקון הספרות העברית החדשה

    זלי גורביץ בויקיפדיה

     

  • זלי גורביץ', באתר המכון לתרגום ספרות עברית

           תומר ליכטש על זלי גורביץ

     

     

  • פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

    תגובות

    • מירי  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 8:49 am

      שוב פיספוס. מה יהיה אשד? שיריו של זלי גורביץ' משקפים את רוח התקופה, את הפרעת הקשב המתמשכת בה אנו חיים, את הצרימה של דור הסלוגן שמבין רק שורות תחתונות.
      הניסיון לשוות לביקורת שירה איצטלה משפטית ("פסק דין") או רפואית הוא נסיון לדבוק באוטוריטה חיצונית וזרה, כדי לשאוב ממנה סמכות, כשלמעשה כל קורא מבין מייד שאדלהייט לא מצליח לבנות כאן תיזה ממשית אלא רק להציג שורות תוך הצהרת 'לא טעים לי' קצת מפונקת וכרגיל בבלוג זה, לא מנומקת, לא באמת.

    • הצופה  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 8:51 am

      נהדר .

    • שי  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 9:12 am

      בושה של ביקורת. מעידה יותר על כותבה ועל מארחה מאשר על מושאה.

    • מספר 666  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 9:14 am

      מנמק את קביעותיו בפרטנות אולי מופרזת אבל זה רק מראה את הרצינות שבה הוא לוקח את עבודתו .
      למרבית הצער התייחסות מזלזלת של חמישה שורות לביקורתו הרצינית והמעמיקה ,אינה שווה התייחסות רצינית .

    • מירי  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 9:33 am

      קביעות סובייקטיביות לרוב אינן נימוקים, ועצם ההפנייה למאמר משלים בכתב עת כזה או אחר אינה צריכה לשמש כעמוד השידרה העיקרי של הטיעונים אלא רק לתמוך בהם. כך יוצא שהמאמר של אדלהייט מעלה טיעונים לרוב אך נכשל בנסיונו לבסס אותם.

    • רות  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 9:40 am

      הביקורת מרתקת ומנומקת אז במה את מפקפקת? (יצא לי גם שיר לספר הבא). במילים אחרות ישנו מדד לחריזה גרועה למשל ואדלהייט הראה זאת בצורה משכנעת.

    • מעריץ את האתר  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 9:49 am

      תחת המטריה של האדמירל גבריאל מוקד . והליגיונר יואב עזרא . הם יבעירו את האש בשדה הקוצים של השירה . אלי אשד אתה יודע לחבור ולצרף כוחות כל הכבוד .

    • יוסי  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 10:05 am

      אינני זלי גורביץ
      אינני מכיר את השירים של זלי גורביץ' לא קראתי אותם מעולם
      שמעתי במעומעם את שמו ואני ממש מהצד כאן ללא שום אינטרס
      וגם אינני זוכר אם קראתי משהו של עמוס אדלהייט
      אבל מקריאת הביקורת הזו עושה רושם
      של איזשהו חשבון מאוד אישי שיש לעמוס אדלהייט עם זלי גורביץ' זו איננה ביקורת זו שחיטה
      באיזה שהוא מקום כותב עמוס אדלהייט משהו בסיגנון של
      "יאמר מיד גם עכשיו נכתבת בישראל שירה חשובה", מן הסתם הוא מתכוון לשירה של עמוס אדלהייט או רן יגיל או אריק א. ושאר אנשי הקליקה של "עמדה"
      אין לי כמובן שום-דבר נגד איש מהמשוררים הללו
      ויתכן שהם אכן משוררים טובים וחשובים
      אבל מקריאת המאמר הזה מתקבל הרושם שהכל אישי
      מה קרה עמוס? "עם עובד" לא קיבלו ספר שלך? ובכלל
      מי אתה שתחרוץ משפט קטלני כזה בצורה כל-כך בוטה ומכוערת ממש בסגנון של שוק
      בעיניי זה מלמד יותר על כותב הדברים מאשר על נשוא המאמר.

    • מספר 666  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 10:13 am

      בחשבונות אישיים ,כי אז לא נצא מזה לעולם. אם הוא יכתוב דברים טובים יטענו שהוא עושה את זה מתוך ידידות ואם הוא כותב דברים לא טובים טווענים שהוא עושה את זה מתוך שנאה אישית .
      אני ממליץ להתייחס רק לביקורת לגופה ולא לקשרים אישיים שאולי ישנם בין אדלהייט וגורביץ' ואולי כלל לא.

    • אחת ולתמיד  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 11:22 am

      נגמרו המשחקים ואיש לא ינוכה .

    • אלי אחר  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 2:55 pm

      אני דורש שתחדל לפרסם ביקורות שירה משמיצות רק בשביל הרייטינג.

      התבייש לך!

    • רייטינג  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 3:17 pm

      לרשימות של יואב עזרא 5778

    • גיורא לשם  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 6:29 pm

      למירי,
      טעית טעות עקרונית שמחייבת תגובה.
      יעודה של עתונות הוא לשקף את רוח התקופה.
      ספרות נועדה לברוא את רוח התקופה, לעצב את תודעתה ולחתוחר נגד רוח הזמן.
      אלו תרבויות של דיקטטורה שבהן סופרים נדרשים לשקף את רוח התקופה, כדוגמת הסוצ-ריאליזם.

    • על אלי הירש  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 6:33 pm

      קיימת ביקורת ארסית הרבה יותר על אלי הירש בחוברת עמדה אוונגרד . אלי הירש ההוא שאדון רן יגיל נשען עליו ברשימה על אריק א . אותו הירש שצורח כמו תרנגולת לפני שחיטה שהוא משורר. אלי הירש ששבח את פואמת התאהבות של אריק א נקטל על ידי עמוס אדלהייט .

    • אל אלי הירש  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 6:36 pm

      אז מה .

    • אל אלי הירש  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 6:41 pm

      והם עצמם מבטלים , שהוא אדון אלי הירש בכבודו ובעצמו . מה זה אומר לגבי פואמת התאהבות מבחינתם ? אם הם נשענים על משהו שהם הביאו ואמרו , ואחר-כך הם עצמם מבטלים . מה זה אומר ?

    • אני אומר לך  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 6:52 pm

      נסה לדמיין את רן יגיל מחזיק על ראשו מטען רב משקל , שהוא ספרו של אריק א פואמת התאהבות . כעת, מאחר והמטען כבד הוא נשען על קורת עץ שהיא לצורך הדיון אלי הירש . עמוס אדלהייט כעת בקרב ותוך כדי הקרב הוא משלח טיל רב עוצמה באלי הירש . אלי הירש קורס ויחד איתו קורסים לתהום אדון יגיל בכבוד ובעצמו והמטען הכבד שהוא פואמת התאהבות של אריק א . וכעת התשובה האמיתי – עמוס אדלהייט הוא מבקר עז נפש שאינו חס גם על חבריו הקרובים ומבחינתו פואמת התאהבות שווה כעשב על סף התהום ., ולשם הוא הוריד את כולם . אני עפר לרגליו של גדול מבקרי הספרות בכל הזמנים – עמוס אדלהייט . ברוכים הבאים לשערי הגיהנום .

    • מירי  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 6:59 pm

      לגיורא – תודה על התיקון, אבל אני מסכימה עם התיקון שלך רק חלקית. אולי בזמנים עברו הספרות בראה את רוח התקופה, אך בימינו ולצערנו הספרות נגררת, צולעת, אחרי תקשורת ההמונים המהירה והמשפיעה ממנה פי-כמה.
      לכן התפקיד של הספרות בזמנים כאלו חשוב שבעתיים – הספרות משמשת כצל של תקשורת ההמונים, וייעודה הוא לספק בכל רגע אלטרנטיבה, כשהיא משקפת את המציאות דרך הטוויסט (אנד שאוט) הנדרש.
      אני חושבת שלשם גורביץ' חותר, בשירה הסמי-קליטה שלו, בחריזה המעט אינפנטילית – הוא מחזיר לנו מציאות מעובדת, סינתטית. אולי לא כל סופר מסוגל לברוא רוח תקופה, כדרישתך? חלקם הקטן עושה זאת, אבל חלקם האחר מסתפק בלבקר את הקיים.

      לגבי הדרישה הרודנית לשקף את רוח התקופה – זה טיעון מצחיק בכל הקשור לשירה של גורביץ', שרחוקה מזחיחות, אקסטזה וטפיחה עצמית על השכם שאופיינית לשירה מגוייסת.

      השירה שלו מצחיקה, למען השם. בכל המאמר הארוך הזה לא נאמרה מילה אחת בזכות ההומור. נדמה לי.

      ונחמד להיתקל בך שוב. הרטנוניות היבשושית שלך חסרה לי, התאמין?

    • גיורא לשם  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 7:47 pm

      למירי,
      אם אנחנו רואים את המצב עין בעין, ברור לנו שהדרישה לעצב רוח תקופה חשובה פי כמה.
      קראתי היטב את רשימתו של עמוס אדלהייט.
      מן הציטוטים של שירת זלי גורביץ' עולה בדעתי דימוי אחד.
      הוא מנסה להרכיב קולאז' שחלקיו אינם נדבקים זה לזה ועל כן אי אפשר להציג אותו אפילו בחלון ראווה.
      חומר השירים פשוט מתפורר ביד!

    • אריק אייזנברג  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 8:42 pm

      אריק א.

    • מירי  ביום פברואר 24, 2010 בשעה 10:33 pm

      (כאילו שהמציאות לא מתפוררת בידיים, יא לשם)

      לפחות הוא מנסה! האם לא ראוי להעריץ אותו על התעוזה? פרופסור. אדם מכובד. חריף. כאריזמטי. מטיל את כל זה מנגד וכותב שירת-להג מצחיקה, לא מכובדת בעליל. אני לגמרי בעדו

    • גיורא לשם  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 12:26 am

      יא מירי,
      אינני מכחיש את העובדה שהוא מנסה.
      אני גם מאוד מחבב ומכבד אותו באופן אישי.
      אך השירים האלה אינם הדרך לעצירת ההתפוררות וחבל על התעוזה בכיוון שגוי.
      בזילות הכללית מנת כבוד לא היתה מזיקה, ואולי להיפך.

    • ליאורה גשם  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 8:56 am

      אני לא מכירה את כל השירה הזאת, אבל המאמר הזה נראה לי שהוא משיג את ההיפך ממה שהתכון (אולי משום שהוא באמת יוצא מתוך איזה חשבון) – הוא כל כך מקושקש בעצמו שדווקא הציטוטים שהוא מנסה להוכיח שהם קשקושים יוצאים צלולים ומתנגנים מתוך הקשקוש של כותב המאמר.כך אפשר כל תואר שלילי להפוך לחיובי עד שההדרדרות בסוף תהיה בעצם להתעלות.

    • מספר 666  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 10:00 am

      אבל חסר שחר.
      הכותב מביא תזה והוא מוכיח אותה אחת לאחת .
      על מנת להפריך את דברין אין זה מספיק להביא מכתב של חמש שורות ולטעון שהכל זה קישקוש כי זה "נראה לו"כך .
      כי אז דברי המגיב בעצמם אינם יכולים אלא להיראות כקישקוש של מישהו שאף אין לו משג קלוש על מה הוא מדבר.
      אם אתם רוצים להפריך את דבריו ולהיראות כמי שבכלל יודעים על מה שהם מדברים אין ברירה אלא ללכת פרט אחרי פרט אחד לאחד ולהראות בפרטנות ודקדקנות מדוע הוא טועה ואיך הוא טועה.

    • גיורא לשם  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 1:34 pm

      אי אפשר לטעון "אינני מכירה את כל השירה הזאת" ואחר כך לתקוף את המאמר.
      מה שאינני מבין מנין החוצפה להגיב כשחוסר הידע מוצהר מראש?!

    • ליאורה גשם  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 4:16 pm

      אפר להתרשם מהשירים לעומת המאמר גם אם לא השירה כולה ורק חלקה מוכרת לי. אבל אני בכל זאת מתעקשת – ונתלית בדברי אחרים – אז הנה לדוגמה על השיר המצוטט במאמר – הפעם מתוך מאמר שהופיע בהארץ על הספר האחרון שלו דבל קליק:

      "לו לא היה לי ראש רק פרח/ לו לא היה לי על על הגבעול// לו לא היה לי צר על הצוואר/ לו לא היה לי כיף על הכתף// לו לא היה לי יזע על הגזע/ לו לא היה לי חושך באור יום// הייתי כך נדמה לי/ללא לו ללא לא ללא לי".

      בזכות המרקם הצלילי הפשוט של השיר, הטקסט יכול להיקרא כשיר ילדים מוצלח או פזמון גלגל"צי. אך ברור שהמערכת הצלילית של השיר מצביעה על דבר עמוק יותר: במשך כל הקריאה אנו חשים את הדיבור השירי כתלוי על בלימה, כדיבור על תהום: על פי השיר, אילולא מערכת הייצוגים הקונקרטיים התומכים בקיומו של הדובר (פרח, גבעול, צוואר, גזע), היינו לא כלום, "ללא לי". השיר מתנועע על שתי מסילות מקבילות, בין פשטות צלילית ובין מורכבות אנושית, ומוליך אותנו להכרה בכוחה של סיבת הקיום.

      ההבנה המזעזעת שאיננו אלא פרח, גבעול וגו' לא מתגלה בסופו של השיר כמענה למסתורין האופף אותו, אלא מלווה את השיר לכל אורכו. כבר בשורה הראשונה חשים שהדובר מדווח מתוך תודעה שעל-סף פירוק. ועל המתח המצמית הזה – בין ההפשטה הגדולה של קיומו ובין הקונקרטיות הצלילית, הכמעט-ילדותית, של שפתו – עומדת שירתו של גורביץ'.

    • רן יגיל  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 4:46 pm

      זלי גורביץ יכול להגיב בעצמו . הוא לא צריך מעריצים . רני.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 8:34 pm

      המבקר פשוט לקח את כל נקודות הקצה של שירתו, ניתק אותן מהקשרן, והוסיף כמה עלבונות אישים.
      for good measure.

      אני מאוד אוהב את השירה של גורביץ', ולכן נעלב בשמה. אבל גם בלי קשר לזה, חדוות ההשתלחות המכוערת של אדלהייט, יגיל ושות' משאירה טעם רע מאוד.
      זה אפילו לא נראה כמו מלחמה פואטית. סתם קריאה עוינת וגסת רוח להכעיס.

    • רוי  ביום פברואר 25, 2010 בשעה 9:30 pm

      סתום את הפה

    • מוש  ביום מרץ 29, 2010 בשעה 5:11 pm

      אם התגלגלתי ימינה אז לא אסתום/ אם התגלגלתי שמאלה אז לא אסתום/ זה לא תמיד או ככה או ככה/ לפעמים זה גם ככה/ וגם ככה.
      (מתוך: הומאז')

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

    מתחבר ל-%s

    %d בלוגרים אהבו את זה: