ההיסטוריה של בית כנסת "החורבה"-חלק 1 :":שנות המאבק "

 

  • בשנת 1864  השלים  סבו של אביה של סבתי זאב וולפנזון את בנייתו של בית כנסת  בשם בית יעקב" שהעם התעקש לקרוא לו בשם "החורבה".  בית כנסת שהוא פיקח על בנייתו במשך שנים . בית כנסת זה שהמאמצים לבנותו היו בעלי היסטוריה ארוכה ומסובכת ביותר הפך מיידית לבית הכנסת החשוב ביותר של ארץ ישראל אולי של העולם היהודי כולו . ניתלו בו תקוות משיחיות ממש והוא הפך למעין תחליף לבית המקדש.

    בית הכנסת  נחרב ב-1948 אך כיום הוא שוחזר בדיוק כפי שנבנה בידי זאב וולפנזון .וב15 למארס יתקים טקס אבן הפינה לכבודו. אולם מאחר ש"החורבה " אינו בית כנסת רגיל בשום צורה אלא המבנה היהודי החשוב ביותר שנבנה בירושלים מאז בית המקדש  יש חששות כבדים שהדבר עלול לגרום למהומות קשות מצד הערבים .

    אנחנו נדע בשבוע הבא אם הטקס יעבור בשלום או שהוא ישמש כפתיחה לאינטיפדה שלישית.

    ולרגל האירוע הדרמטי להלן החלק הראשון של מאמרו המקיף, של חוקר תולדות ארץ ישראל ד"ר אריה מורגנשטרן על  ההיסטוריה מסובכת והדרמטית  של  בית כנסת "בית יעקב " הלא הוא "החורבה ".

    ההיסטוריה של  בית כנסת "החורבה" מחידוש היישוב האשכנזי בירושלים עד לחנוכת בית הכנסת 1816-1864

    מאת ד"|ר אריה מורגנשטרן

    מבוא    

    בשנים 1808–1813 הגיעו לארץ=ישראל מרחבי ליטא 511 נפשות מקרב תלמידי הגר"א ומקרב בני משפחותיהם. זו הייתה עלייה המונית ומאורגנת ממניעים אידאולוגיים; מבחירה ולא ממצוקה. הבאים היו מעשיריה, מנכבדיה ומגדולי התורה של יהדות ליטא.

    עלייה זו התארגנה תחת הרושם של המהפכה הצרפתית (1789) ושל מסע נפוליון לארץ=ישראל ומלחמותיו באירופה (1799-1808). אירועים אלה נחשבו מבשרים מפנה בהיסטוריה האנושית והשפיעו על התעוררות משיחית שהתרחשה בראשית המאה התשע עשרה – כאשר אלפי יהודים עלו לארץ=ישראל על מנת לצפות בה לביאת המשיח בשנת ת"ר (1840). תלמידי הגר"א בלטו בייחודם בין כל קבוצות העולים. הם לא התכוונו לעלות ולהמתין בארץ=ישראל בפסיביות לביאת המשיח; הם באו כדי ליצור בארץ תשתית יישובית, לקדם את תהליך קיבוץ הגלויות ולפתוח בכך את תהליך גאולתו של עם ישראל ברוח צוואתו הרוחנית של רבם הגאון מווילנה.

     

    הגאון ר' אליהו מווילנה (הגר"א, 1720–1797) מגדולי המיסטיקנים שקמו ליהדות אשכנז מעולם, מי שבלט בשליטתו המוחלטת בכל אוצרות הרוח של היהדות ושל חכמת המדעים ונודע כבעל הסמכות התורנית החשובה ביותר באלף השנים האחרונות. עבור תלמידיו הוא היה דמות בעלת שיעור קומה על=אנושי הנושאת שליחות אלוהית בהתוויית הדרך לגאולת ישראל. בכוח סמכותו הכריזמטית ביטל הגר"א את תוקפן של 'שלוש השבועות' האוסרות על פעילות יזומה כלשהי לקידום הגאולה, ופסל את הגישה המסורתית של המתנה פסיבית לנס משמים בגאולת ישראל. תחת זאת טווה הגר"א דרך חדשה לגאולה – גאולה הדרגתית בדרך הטבע כלומר השתלבות אנושית במהלך הטבעי של ההיסטוריה. לפי השקפתו הגאולה עצמה לא תבוא בבת אחת, אלא תתקדם בתהליך היסטורי, קמעא קמעא, שלב אחרי שלב כפי שהיה בימי כורש ובימי הבית השני. עלייה לארץ=ישראל, יישוב הארץ, הפרחת שממותיה ובעיקר בניין ירושלים היו הפעילויות שתלמידיו היו אמורים ליזום לשם קידום תהליך הגאולה.[1]

    הגאון מוילנה ,תמונמה הנחשבת אותנתית מאחר שהייתה בביתו של נכדו ,הרב יעקב מסלונים.

     

    עם הגעתם ארצה ב=1808 נתקלו תלמידי הגר"א בתנאי מציאות קשים. התברר להם כי התיישבותם של אשכנזים בירושלים, שאליה שאפו להגיע, בלתי אפשרית. הרתיעה אותם העובדה כי החובות הכספיים הכבדים שהיו תלויים ועומדים מראשית המאה השמונה עשרה נגד חבורת ר' יהודה חסיד שוכני 'חצר האשכנזים', הלוא היא חצר החורבה, עלולים להיתבע מהם, והם החליטו להתיישב בצפת, שתנאי החיים היו נוחים בה מבחינות רבות. אולם בעקבות מגפה שפרצה ב=1813 והמיתה מאות מן העולים, הגיע ר' מנחם מנדל משקלוב (הרמ"מ), גדול תלמידי הגר"א בתורת הקבלה, למסקנה כי המגפה באה עליהם כעונש משמים על שלא התיישבו מלכתחילה בירושלים, על שלא ניסו להתמודד עם שאלת החובות ועל שהעדיפו את החיים הנוחים יותר בגליל.

    על פי תפיסת הרמ"מ וחבריו 'בניין ירושלים' הנו השלב הראשוני ההכרחי בתהליך גאולת ישראל, ואותו ביקשו עכשיו לקיים בכל מאודם ונפשם. לבניין חצר החורבה הייתה בעיניהם משמעות מיסטית של 'תיקון' – תיקון כישלונה של חבורת ר' יהודה חסיד, שלא הצליחה להיאחז בירושלים ולבנותה; השלב הראשון של 'בניין ירושלים' היה לדידם אפוא השתלטות מחדש על 'חצר האשכנזים' והקמתה מהריסותיה לאחר שנותרה חרבה ושוממה כמאה שנה וסימלה את חרפת גירוש האשכנזים מירושלים. את 'התיקון' ממילא היו נאלצים לתקן פיזית וגאוגרפית בחצר החורבה, שבה עמד בית כנסת אשכנזי עתיק ב'זמנים קדמונים', כי רק במקום כזה היה אפשר על פי חוקי האסלאם לבנות בית כנסת חדש. מכל הסיבות הנזכרות בנייתם  מחדש של החצר ושל בית הכנסת שהיה בה מסמלת להם את חידוש היישוב היהודי בירושלים ואת בניינה של עיר הקודש והמקדש.

    בשנת תקע"ו (1816) הגיעו מצפת לירושלים בחשאי ובהיחבא כמניין עולים מתלמידי הגר"א ומבני משפחותיהם מחופשים בבגדי יהודים ספרדים. עלייה 'מחתרתית' זו נעשתה כדי להתחמק מעיניהם של ערביי העיר ומן התביעה שאלה הגישו נגד כל יהודי אשכנזי שהגיע לירושלים לפדות את שטרי החוב שהיו בידם על ההלוואות הכספיות שנתנו לבני חבורת ר' יהודה חסיד.

    בהגיעה לירושלים הסתופפה קבוצת תלמידי הגר"א הקטנה מסביב לבית המדרש שהקים הרמ"מ בחצר בית מדרשו של ר' חיים בן=עטר 'אור החיים'. את תפילותיהם קיימו בסוכה רעועה בין ארבעת בתי הכנסת הספרדיים שבעיר.

    המאבקים שניהלו תלמידי הגר"א (הפרושים)[2] על השליטה בחצר החורבה ועל הקמת המבנים שבתוכה ובהם בתי המדרש, בתי המגורים, המקוואות ובית הכנסת הגדול נמשכו כיובל שנים (1816–1864) ונשאו אופי אידאולוגי, פוליטי, משפטי, חברתי וכלכלי. הם התנהלו בתוככי הכולל הפרושי עצמו בין מצדדי ההתיישבות בגליל לבין המצדדים בבניין ירושלים: עם כוללות החסידים – בשאלת הבעלות על 'חצר האשכנזים' והקרבה לחבורת ר' יהודה חסיד ההיסטורית; עם הספרדים – בשאלת גודל התמיכה של יהדות מערב=אירופה בקהילה האשכנזית החדשה בירושלים. באותו עניין התנהל מאבק גם עם חוגים פילנתרופיים בקרב יהודי חוץ לארץ שהתנגדו להשקעת סכומי עתק בהקמת בית כנסת גדול ומפואר, ועם חוגים רבניים בחוץ לארץ שהעדיפו על הבנייה הנרחבת והיקרה את התמיכה בעניי ירושלים. אולם כל המאבקים הללו היו טפלים למאבק העיקרי שהתנהל במישור המשפטי והפוליטי בחוגי השלטון המרכזי המוסלמי בקושטא ובממסד המוסלמי בירושלים. במאבק זה ניסו למנוע את היאחזותם מחדש של האשכנזים בירושלים ואת בניין ה'חצר' ובתי הכנסת שהיו בה מאז המאה השבע עשרה.[3]

     

    תלמידי הגר"א והחובות על חצר החורבה

    ניסיונם של העולים לירושלים ב=1816 להסתיר את זהותם האשכנזית בהתחפשותם לספרדים לא צלח. עד מהרה גילו אותם ערביי העיר ודרשו מהם לשלם את החובות של בני חבורת ר' יהודה חסיד. הפגישה הראשונה בין הצדדים הייתה לעימות שהתגלגל לפתחו של בית המשפט המוסלמי בעיר. וכך מתאר מסמך משפטי מאוחר את אשר אירע בין הצדדים עם הגעתם לעיר ב=1816:

     

         לפני פרק של כעשרים שנה או יותר [1816] באו אנשים מעדת האשכנזים […] ושכנו בירושלים הנאצלה בחסות [הקפיטולציות] כנתינים אחרים דוגמתם. בניהם של הנושים התנכלו להם ודרשו מהם את החובות של אבות אבותיהם, ואז הם [היהודים] ענו להם: אלה אשר לוו מאבותיכם הלכו לעולמם ואין אנו מכירים אותם […] אז חלקו עליהם בניהם של הנושים [ואמרו]: הנכם נמנים על כלל עדת האשכנזים והחוב המגיע לאבות אבותינו מוטל על עדת האשכנזים. אז הם [היהודים] ענו להם: 'החוב אינו מחייב אותנו ואין אנו יודעים האם הוא אמת או שקר […] יתרה מכך הוא מחייב [רק] את זה אשר נטל את [הכסף] בידו.[4]

     

    מחמת המצוקה שהיו נתונים בה ועל בסיס שמועה שהגיעה אליהם קודם לכן על קיומו של חוק התיישנות עות'מאני ועל פיו: 'כל חוב שעבר עליו יותר ממ' [מאה] שנה אשר לא נפרע מהבעלים הוא בטל בהחלט',[5] שלחו הפרושים את אחד ממנהיגיהם ר' שלמה זלמן שפירא תלמיד ר' חיים מוולוז'ין ואת חברו ר' יצחק מקובנה לקושטא על מנת להשיג הצהרה משפטית מיוחדת מן השלטונות המרכזיים על החלת חוק ההתיישנות גם על חובם של בני חבורת ר' יהודה חסיד, כדי ש'לא יוכלו הישמעאלים יושבי ירושלים לתבוע חובות האשכנזים'.[6] נראה שהשניים חזרו משליחותם הראשונה בידיים ריקות.

     

    הפירמאן על ביטול החובות

    כעבור כשנה, בשנת תקע"ז (1817), נשלח ר' שלמה זלמן שפירא בניסיון נוסף להשיג את הפירמאן המבוקש. הפעם נלווה אליו ר' שלמה פ"ח מ'עשרת האשכנזים הראשונים' שהתיישבו בירושלים. יתרונו של ר' שלמה פ"ח היה במהלכים שהיו לו בחצרות השלטון העות'מאני. בהיותו אמן, חרט ומפתח חותמות במקצועו עסק לפרנסתו בעבודת החרטות בשביל פקידי השלטון העות'מאני ושהה תקופות ממושכות במרכזי השלטון לרבות בעיר הבירה קושטא. ביקוריו התכופים במרכזי השלטון העות'מאני, שליטתו בשפות המקום – טורקית וערבית והיכרותו עם ראשי השלטון אפשרו לו בד בבד עם עבודתו להשיג את הפירמאן המבוקש. ואכן אחרי מאמץ של שנתיים בשנת תקע"ט (1819) השיגו שני השד"רים את הפירמאן הסולטאני ולפיו האשכנזים הירושלמים כיום אינם חייבים לשלם את החובות הישנים של חבורת ר' יהודה חסיד: 'ויצא דבר מלכות בשנת אלף ומאתים וארבעה ושלשים [1819 על פי התאריך המוסלמי] כפי פסק מעלת שיך אסלם ששום אחד מבעלי החובות לא יהיו רשאים לתבוע החוב מהאשכנזים הללו יען על פי הדין אינם חייבים'.[7]

    המשמעות המעשית שנבעה מן הפירמאן הראשון הייתה הסרת מכשול מדרכם של הפרושים לתבוע עכשיו גם את החזקה על חצר החורבה, שהרי היה בידם פירמאן כי אין הם חייבים לפרוע את החובות הכספיים הישנים על החצר שהותירה אחריה חבורת ר' יהודה חסיד. אולם מנהיגי הפרושים הבינו כי הערבים נושי החובות לא יקבלו את הפירמאן בשוויון נפש והם עלולים לתפוס את חצר החורבה כמשכון עד שיוחזרו החובות. אי לכך הם החליטו לתבוע במהירות מהשלטונות להכיר בבעלותם הם על חצר המריבה. בשנת תק"פ (1820) פנה אפוא הרמ"מ אל הקאדי של ירושלים וביקשו לפרסם 'אילאם' – פסק דין משפטי ובו תיאור מדויק של גבולות החצר ההיסטורית של חבורת ר' יהודה חסיד לרבות 11 החנויות שהיו חלק מן החצר.

     

    השתלטות נושי החובות על חצר החורבה

    ואמנם, כפי שחששו הפרושים, ערביי ירושלים ומוסדות הווקף הירושלמי לא התרשמו מהפירמאן הסולטאני ולא מה'אילאם' הירושלמי. הם 'שבו והחזיקו בכל החנויות אשר בדיר איל אשכאנז'[8] ודרשו לממש את פדיון שטרי החוב שבידם. הם אף החלו לפנות אבנים גדולות מחורבת בית הכנסת באיום לבנות במקום מסגד, משום שלטענתם כל החצר הייתה ממושכנת ומשועבדת לתשלום שטרי החוב שבידם.

    הרמ"מ השכיל להבין במהירות את המציאות המזרח=תיכונית. הוא הגיע להכרה כי אין די במסמכים המשפטיים שהשיג, וכי כל עוד לא ישלמו לנושים הערבים את החובות הישנים ויוציאו מידיהם את שטרי החוב לא יועילו באופן מעשי המסמכים המשפטיים שבידיהם ואף לא יקדמו אותם. המשימה המידית שעמדה לפניו הייתה גיוס סכומי כסף גדולים הדרושים לפדיון החובות הישנים. עם לקיחת ההלוואות היקרות בירושלים שלח הרמ"מ שבעה מבכירי הכולל לרחבי העולם היהודי כדי לגייס כספים לפדיון החובות. ר' אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז) יצא בחודש אלול תקע"ט (1819) אל מערב=אירופה ועשה את דרכו ללונדון ולאמסטרדם; לרוסיה נשלחו שלושה מבני הדור השני של תלמידי הגר"א הגדולים – ר' טוביה בנו של ר' שלמה מטאלאצ'ין, ר' נתן נטע בנו של הרמ"מ ור' נתן נטע בנו של ר' סעדיה משקלוב; לפולין נשלחו בשנת תקפ"א (1821) כמה שד"רים ובהם ר' שלמה זלמן פלונסקי ועמו עשרות מכתבים ששיגר הרמ"מ לגבירים המקומיים בבקשה דחופה לסייע בידו באיסוף הכספים. את השד"ר הזה תפסו השלטונות הרוסיים, שחשדו בו בריגול לטובת טורקיה הואיל ומצאו בכליו את מכתבי הרמ"מ משקלוב, המביעים תקווה ואופטימיות רבה לבניינו הקרוב של בית הכנסת הגדול ש'בחורבה'. אמנם האופטימיות הייתה מוגזמת לנוכח המציאות, אבל דווקא בדרך זו קיווה הרמ"מ להלהיב את התורמים הפוטנציאלים להעניק מכספם, וכך הוא כתב: 'והאל הבוחר בירושלים עזרנו להשיג פירמאן מהמלך להחזיר העטרה ליושנה, דהיינו לבנות מחדש את בית הכנסת […] והיו לנו הוצאות מרובות […] ונאלצנו לתת סכומים גדולים לילידי הארץ כדי שנוכל לבנות ולהבנות בה […] ואחרי ש"מקדש מעט" זה יהיה בנוי על תלו, יבנה ה' את בית מקדשו'.[9]

     

    השגת האישור לבנייה בחצר החורבה

    בשנת תקפ"ג (1823), לאחר שגויסו הכספים לפדיון חלק גדול משטרי החוב הישנים, חזרו הפרושים לניסיונם להשיג פירמאן סולטאני לבניין החצר ובית הכנסת, ושוב יצאו וידם על התחתונה. אולם בעקבות הדיונים שנערכו בקושטא בשאלת קבלת הרישיון לבניין החורבה התעוררה מחדש השאלה היסודית – אם אמנם הייתה חצר המריבה בבעלותה של הקהילה האשכנזית, כפי שטוענים המבקשים. לאחר בדיקה בפנקסים הישנים של בית המשפט המוסלמי בירושלים התברר כי אכן החצר המדוברת רשומה 'דיר אל שיכנאז' – חצר הקהילה האשכנזית הקדומה. נוסף על כך בעת החיפושים המחודשים בפנקסי ה'מחכמה שרעיה' (בית המשפט המוסלמי) נתגלה מסמך נוסף חשוב אשר ניתן לאשכנזים בירושלים כבר ב=1617 ובו נקבע כי 'שום אחד לא יכול להתנגד לקהלת היהודים להחריב ולתקן ברובעיהם ובמגוריהם אשר להם'.[10] על בסיס פסק דין תקדימי זה ביקש הרמ"מ ב=1824 לקבל אישור דומה המתיר להם לבנות בחצר בלי צורך בפירמאן מקושטא. השגת האישור הייתה כרוכה בתשלומי 'בקשיש' בסך 7,311 גרוש ששילשו לידיהם של הפחה של ירושלים, של המופתי, של הקאדי ושל הפקידים שמסביבם.  תמורת סכום יחסית קטן זה העניק בית המשפט המוסלמי לפרושים פסק דין עקרוני שפטר אותם לכאורה מלהזדקק כעת לפירמאן סולטאני על מנת לבנות את החצר ולהחזיק בה: 'ואחרי עיון במסמך [שנתגלה] ובדיקת החתימות ואחרי שמאותו זמן [1617] יושבים היהודים בירושלם, והם קנו חצרות בחוג'יתים [הסכמים] ורשומים בטאבו, וזה רשאי מצד הדת המחמדנית, ולכן אין לשום אדם הרשות להתנגד לפניהם [לבנות] בתוך רובעיהם'.[11]

    אולם למרות כל המסמכים המשפטיים שעמדו לימינם: הפירמאן לביטול החובות מ=1819, ה'אילאם' שקבע את גבולות החצר לרבות 11 החנויות שהיו בו מ=1820, הגילויים כי החצר היא 'דיר אל שיכנאז' ההיסטורית והמסמך האחרון מ=1824 על בסיס המסמך מ=1617 כי לשום אדם אין רשות להפריע ליהודים לבנות בחצריהם, לא הצליחו הפרושים להתגבר על המכשולים הבירוקרטיים שהניחו לפניהם ראשי הממסד הפוליטי והדתי בירושלים. הם לא הצליחו לממש את זכותם לבנות את הבתים בחצר החורבה אף על פי שבינתיים הם כבר פדו חלק משטרי החוב שהיו בידי הנושים. משנואשו מן הניסיונות ביקשו לקדם את מטרתם בדרך שונה לחלוטין. הם פנו ב=1824 למיסיונר האירי ו"ב לואיס (Lewis) שהגן עליהם בעבר מפני עריצות השלטונות, וביקשו להשיג באמצעותו סיוע מן השגריר הבריטי בקושטא לפתרון הבעיות. לא ידוע אם סייע השגריר הבריטי לשד"רי החורבה, או שפנה מיזמתו ל'שער העליון' בעניין.

                לרוע מזלם של הפרושים הפירמאן לבנייה לא הושג, ולא זו בלבד אלא שבעקבות התחדשות המלחמה בין טורקיה לרוסיה בראשית 1828 הוצא במפתיע צו לגרשם מארץ=ישראל בגלל היותם נתיני ארץ אויב. ר' שלמה זלמן שפירא, ששהה באותה עת בקושטא לשם השגת הפירמאן לבניין החצר ובית הכנסת, נאלץ לעמול קשה על מנת להשיג פירמאן אחר לביטול גזרת הגירוש. בסיוע שגריר פרוסיה בקושטא ולאחר תשלום מאה אדומים זהב, סכום עתק, קיבל את הפירמאן לביטול גזרת הגירוש.

     

    השינויים בתקופת שלטון מוחמד עלי (1831–1840)

    מוחמד עלי .שליט מצרים

    מפנה של ממש בכל הקשור לבניין חצר החורבה ולבניין בית הכנסת שבתוכה החל להסתמן עם כיבוש ארץ=ישראל בידי השליט המצרי מוחמד עלי בסוף 1831. כדי לייצב את שלטונו בשטחים שכבש מן הסולטאן הוא היה זקוק ללגיטימציה מאת המעצמות הנוצריות; אשר על כן הוא אימץ לעצמו תפיסה בעלת אוריינטציה פרו=מערבית ושם קץ להפלייתם לרעה של הנתינים הנוצרים לעומת המוסלמים המקומיים, כפי שהיה תחת השלטון העות'מאני=מוסלמי, והעניק להם שיוויון זכויות אזרחיות.

    גם בקרב היהודים התפתחה מידה רבה של אופטימיות ושל ציפיות לעתיד טוב יותר תחת משטרו של מוחמד עלי. כבר בחודשים הראשונים לשלטונו הפנו אליו יהודי ארץ=ישראל בקשות כלליות להיטיב עמם ולהעניק להם פירמאנים לבניית בתי כנסת חדשים. אולם למרות יחסו החיובי של השליט החדש הוא לא מיהר להעניק פירמאנים לבניין בתי כנסת משום שהדבר סתר את המסורת המוסלמית הארוכה של 'תנאי עומר' האוסרים על הקמת בתי כנסת בשטחים תחת שלטון מוסלמי. אחרי ככלות הכול הוא היה מוסלמי ולא יכול לצאת באופן בוטה נגד חוקי האיסלאם. לעומת זאת ביקש לבסס את שלטונו על ברית בלתי כתובה בינו לבין המעצמות הנוצריות ולקדם אינטרסים כלכליים כמו השקעות הון מאירופה כדי לפתח את התשתיות הכלכליות באזור ששלט עליו.

    והנה בעקבות רעש אדמה שאירע בירושלים ב=1834 התיר מוחמד עלי לנוצרים את שנאסר עליהם עד כה תחת השלטון העות'מאני בירושלים – לתקן את הכנסיות ואת המנזרים שנפגעו ברעש. כדי להיראות שליט ישר והגון לא יכול מוחמד עלי שלא להעניק גם ליהודים הטבות דומות במעמד ובזכויות. באותה שנה הוא העניק פירמאן ליהודים לתיקון ארבעת בתי הכנסת הספרדיים בירושלים. וכך מתאר את השינוי הדרמטי שחל בירושלים לטובת היהודים ר' יהוסף שווארץ: 'ועד שנה זאת היו כל בה"כ [הספרדיים] ישנים וממש נוטים לפול […] ובעת הזאת כבר נגמר [הבינוי של בית כנסת] אחת והיא בנין מפואר, והשלשה אחרים גם הן יגמרו בקרוב. וממש תחילת הגאולה היא זאת'.[12] תיקון המבנה של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים היה הרבה יותר משיפוץ רגיל. בתיקון נכללו הרחבה ובנייה מחדש של קירות תמך ושל עמודי בניין מרכזיים ובעיקר חיפוי באבן של הגג המשותף מעל כל הארבעה. בעקבות הספרדים פנו גם האשכנזים לאיברהים פחה, בנו של מוחמד עלי, שהיה השליט בפועל על הארץ, וביקשו ממנו להעניק גם להם רשות לבנות את חצר החורבה ואת בית הכנסת שבתוכה. בקשתם נדחתה מפני שבניגוד לבתי הכנסת הספרדיים, שהתקיימה בהם פעילות פולחנית רגילה לכל דבר אפילו במצבם הרעוע, בחצר החורבה לא הייתה כל פעילות פולחנית=דתית ולא התקיימו בה תפילות; גם המעמד המשפטי של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים היה טוב יותר. למרות מצבם הפיזי הרעוע שיפוצם נחשב ל'תיקון' אך לא לבנייה מחדש ממש. לא כן בנוגע לבית הכנסת האשכנזי שבחצר החורבה, שהיה חרב מיסודו למעלה ממאה שנה והיה צורך לבנותו מחדש.

     

    הפירמאן שנתן מוחמד עלי מ=1836 לבניין חצר החורבה

    הפרושים לא אמרו נואש. הם החליטו לנצל את המצב הפוליטי הרעוע באזור. 'המורד' השליט מוחמד עלי היה זקוק נואשות לתמיכה של מעצמות אירופה ולגיבוי מצדן נגד הסולטאן הטורקי. בראשית 1836 פנו הפרושים לקונסול האוסטרי באלכסנדרייה אנטון לוריין Loeirin)) שביקר בירושלים באותה עת, וביקשוהו לסייע להם לשכנע את מוחמד עלי ולרצותו. הוחלט כי הראש"ז, איש רב פעלים שהיה מיומן בניהול משאים ומתנים, ירד למצרים ובחסות הקונסול האוסטרי יגיש למוחמד עלי שליטהּ החדש של ארץ=ישראל הצעה נדיבה ומפתה שלא יוכל לסרב לה: השקעות ענק בבנייה ובפיתוח תשתיות שתממן משפחת רוטשילד במצרים. ביחס לרווח העצום שיכול המיזם הזה להעניק למשטרו של מוחמד עלי נדרשה תמורה צנועה – פירמאן שיתיר לפרושים לבנות את חצר החורבה. בתוך חודש מיום הפגישה ניתן לפרושים הפירמאן לבנות את חצר החורבה. למותר לציין כי משפחתו של הנדיב הידוע הברון סלומון (שלמה) מאיר רוטשילד לא הובאה כלל בסוד העניין מלכתחילה. הראש"ז הימר בהזכרת שמו של הברון רוטשילד והצליח.

    נוסח הפירמאן שהעניק מוחמד עלי לראש"ז בקיץ 1836 אינו בידינו. העתקו אמנם מצוי בארכיון של מוחמד עלי באלכסנדרייה, אך עד היום לא הצליח שום חוקר להעתיקו. עוד מתמיה שהעתקו אינו מצוי גם בארכיונים של בית המשפט המוסלמי בירושלים, והרי שם הוא היה אמור להיות מועתק. הסיבה לכך נרמזת בדוח על בניית החצר שהגיש הראש"ז למשה מונטיפיורי ב=1843, ועל פיו דרש בית המשפט סכום כסף גדול כדי להעתיק בפנקסיו את הפירמאן. מלבד זה התנגדו לרישום 'גדולי העיר', הלוא הם בעלי החובות הערבים שהחזיקו עדיין ב=11 החנויות שהיו בחצר החורבה: 'ואחר שראיתי שהמה בקשו סך גדול גם לא רצו לכתוב כפי הצריך לטובת המקום וביחוד גדולי העיר אשר בנו י"א חנויות בהמ"ק [במקום הקדוש]'.[13] למרות זאת תוכנו של הפירמאן ידוע לנו משני מקורות: המקור האחד הוא מכתב ששיגר הראש"ז לצבי הירש לעהרן ראש ארגון הפקידים והאמרכלים באמסטרדם (הפקוא"מ). מן המכתב עולה כי מוחמד עלי העניק רשות לבנות את חצר החורבה בדיוק כפי שהייתה מאה שנה קודם לכן; אך לא נזכרת בפירמאן רשות מפורשת לבנות גם את בית הכנסת. מקור המידע השני הוא צו הבנייה שהוציא בית המשפט המוסלמי בירושלים ב=6 ביולי 1836 ובו נרשם: 'תוכנו הנעלה [של הפירמאן] מצווה לתת רישיון לעדת היהודים האשכנזים המתגוררים בירושלים הנאצלה לבנות מחדש את "החצר" שלהם […] המוכרת בשם "חצר האשכנזים" בשכונת היהודים המצויה בבעלותם […] הבניה מחדש תהיה באופן המותר לפי השריעה הנאצלה על פי המתכונת הקודמת'.[14]

    תיאור שונה ולא מדויק של המסמך, בתוספת 'משאלת לב קלה' שנובעת כנראה מהערכת המהפך ההיסטורי שהפירמאן חולל במעמדם של היהודים, מצוי במכתב ששלח שווארץ מירושלים ביום כ"ה בתשרי תקצ"ז וזה לשונו: 'ונתן [מוחמד עלי] כתב בידו כי נתן לאשכנזים בעה"ק כח ורשות לקחת את החצר הנ"ל ולבנותו לבית הכנסת […] וכל החובות אשר עליו הם כחרס הנשבר […] ובפרט כתב למושל העיר פה ולכל גדוליה כי תיכף ינתן החצר ביד האשכנזים […] וכל מי שידבר נגדם יובא לפעסטונג [למאסר במבצר העיר]. ואימת מוות נפלה על כל העיר […] ואמר עוד המושל הזקן [מוחמד עלי] להממונה הנ"ל [הראש"ז] דע כי אבקש כי תבנו בנין טוב ומפואר, ויהיה לי זה לזכרון כי בימי ועל מצוותי נבנה בית הכנסת של אשכנזים'.[15]

     

    המשמעות המשיחית של השגת הפירמאן לבניין החורבה

    עם קבלת הפירמאן השתררה בירושלים אווירה של התרוממות רוח משיחית. בקיץ שנת תקצ"ו (1836) נתנו הפרושים בירושלים ביטוי דרמטי לתפיסתם שהשגת הפירמאן ממוחמד עלי היא רצון ההשגחה האלוהית הפועלת בהיסטוריה, וההוכחה היא שמדובר בהצלחת המהלך המשיחי שהובילו. במכתבים שהגיעו מאמסטרדם נכתב שבירושלים 'אומרים שכבר התחילה הגאולה'.[16] בביטחון שהחזון אכן היה למציאות שינו הפרושים כמה מסדרי התפילה שנהגו בהם קודם לכן. הם ביטלו את אמירת 'תיקון חצות', קינות שתיקנו מקובלים לומר על חורבן הבית ועל 'גלות השכינה', וכן השמיטו מהפיוט 'לכה דודי' שבתפילת קבלת שבת את הקטע 'התנערי מעפר קומי' בהכרזה אמונית שהשכינה כבר 'קמה מעפר הגלות'.[17]

    ביום י"ט באלול שנת תקצ"ו (1836), כעשרים שנה לאחר היאחזותם בירושלים, עלו הפרושים אל חצר החורבה והחלו מפנים ממנה את הררי ההריסות של הבתים החרבים ואת פסולת העפר. וכך מתאר שווארץ את המחזה ההיסטורי המרגש – העבר קם מן האפר וחי מחדש: 'בשמחת לבב החילונו לפנות ערמות העפר […] ופתאם נגלו לעינינו כל הבניינים הראשונים אשר היו שמה ויציצו מהארץ, בית התפלה ובית המקוה ועוד בתים אחדים בעלי שלש מכפלות, וכולם היו עוד חזקים ומוצקים […] אחרי כן ירינו אבן הפינה למבנה לבית תפלה גדול [הכוונה לבית המדרש "מנחם ציון"]'.[18]

    עם תחילת עבודות פינוי העפר ועם ראשית עבודות התשתית להקמת המבנים הראשונים התעוררו חלק מן הנושים שעדיין היו בידם שטרי חוב, ותבעו את פירעונם מבוני החצר. הראש"ז חשש שמא יעמדו השלטונות המקומיים לצדם של בעלי החובות האמתיים או המזויפים, ולכן דאג עוד בהיותו במצרים להשיג הוראה בכתב מהשגריר הרוסי באלכסנדרייה גנרל דוֹוֶמיל (Dovemil) אל הקונסול הרוסי ביפו ג'ורג' מסטרס (Mastras) המורה לו ללוות את הראש"ז מיפו לירושלים ולשהות בעיר עד לאחר רישום הפירמאן בפנקסי בית המשפט ותחילת הבנייה של החצר. בשל התעוררות בעלי החובות לא הסתפק הראש"ז בנוכחות הקונסול הרוסי בעיר ופנה ביום ו' בתשרי תקצ"ז (1836) אל בית המשפט המוסלמי בדרישה לרשום מחדש את פסק הדין מ=1819 על ביטול החובות הישנים. כך מתואר האירוע במבוא לפסק הדין: 'ובכן התחלנו לעסוק במלאכת הבנין ועכשיו קמו עלינו איזה מנכדי בעלי החובות הנזכרים, שואלים החובות אשר לאבותיהם הראשונים ומוציאים שטרי החובות'.[19]

    הראש"ז מזכיר בבקשתו כי כבר פסק שיח' אל=איסלאם, הסמכות המשפטית המוסלמית העליונה באימפריה העות'מאנית, ששום אחד מבעלי החובות לא יהיה רשאי לתבוע חובו מהאשכנזים כיום 'יען על פי הדין אינם חייבים'.[20] עוד פסק כי אין בידם של בעלי החובות ראיה שאנשי חבורת ר' יהודה חסיד משכנו את החצר תמורת החוב, משום שהחצר לא הייתה שלהם אלא הייתה רכושם של כל היהודים האשכנזים בעולם. הפעם התגברו הפרושים על נושי החובות ועבודות הבנייה התקדמו במהירות רבה. כבר בראש חודש שבט תקצ"ז (1837) חנכו אנשי ירושלים את בית המדרש 'מנחם ציון', שהוקם בחלקה הצפוני של החצר, והכניסו לתוכו את ספרי התורה של הכולל. שמו של בית המדרש מנציח את זכרו של מנהיג הכולל הירושלמי הרמ"מ ומבוסס על סיומת התפילה הקושרת בין נחמת ציון בעתיד ובניין ירושלים בהווה – 'ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים'; למעשה נועדה חנוכת הבית להיערך כבר ביום כ"ח בטבת תקצ"ז, אלא שאנשי צפת התנגדו לבניין חצר החורבה ועתרו לבית הדין הספרדי בדרישה למנוע את הכנסת ספרי התורה למקום בטענה שספרי התורה שייכים לכל כולל הפרושים, גם לקהילה הצפתית. יש לציין כי עוד לפני תחילת בניין חצר החורבה רכשו אנשי צפת בראשות ר' ישראל משקלוב מנהיג הקהילה הצפתית בכספי משפחת לעהרן מאמסטרדם חצר אחרת בירושלים. על חצר זו לא היו חובות והיא לא הייתה מקור למריבות משפטיות, ובה הקימו את בית הכנסת 'סוכת שלם'. לדעתם של הצפתים בית כנסת זה היה אמור לענות טוב יותר על צרכיה של הקהילה הירושלמית.

    העימות הפנימי בין אנשי ירושלים לאנשי צפת על בניין חצר החורבה הסתיים בטרגדיה נוראה. ימים ספורים לפני חנוכת בית המדרש 'מנחם ציון', ביום כ"ד בטבת תקצ"ז (1.1.1837), אירע בגליל רעש אדמה, ובו קופדו חייהם של כאלפיים מיהודי טבריה וצפת בהם בני משפחה רבים של יהודי ירושלים. בשעה שיהודי ירושלים חגגו בהתלהבות את התגשמות פסגת מאווייהם, את חנוכת בית המדרש 'מנחם ציון', עדיין לא ידעו את אשר אירע. התרחשות בו=זמנית זו של שתי הפרשיות המייצגות מחלוקת בין שתי תפיסות של הדרך האקטיבית לקירוב הגאולה, הוכרעה בדרמטיות בידי שמים. חורבן הגליל בעיני אנשי ירושלים לא היה שלילי לחלוטין. היו שראו בו דווקא ביטוי משיחי=אסכטולוגי, המאמת את מה שהמשנה עצמה מתארת בסוף מסכת סוטה: 'כי בעקבות משיחא […] הגליל יחרב'.[21] אחרים ראו בחורבן צפת עונש למתנגדים מלכתחילה להתיישבות תלמידי הגר"א בירושלים וניצחון לתפיסה כי יש להמשיך ולקדם את 'בניין ירושלים' ואת בניין חצר החורבה כסמל לקירוב הגאולה.

     

    גיוס תמיכה בקרב יהודי הגולה

      

    שני האירועים הדרמטיים שאירעו בארץ=ישראל בו=זמנית – חורבן צפת העיר הגלילית מצד אחד ובניין חצר האשכנזים, המסמלת את ניצחון התפיסה של 'בניין ירושלים' מצד אחר – היו מעתה בסיס לגיוס יהדות הגולה למימון המשך הבנייה של חצר החורבה. בכתבי שד"רות ששלחו הפרושים לגולה, הפליגו בתיאורי גודל השעה ומשמעותה ההיסטורית. בכתב שד"רות שמסר הכולל בידי ר' אברהם מאיר ב"ר ירמיהו ב=1837 הם מגדירים את התקופה ראשית תהליך הגאולה: 'כי לולא ה' חפץ בנו לא הראנו את כל אלה להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, סימנא מילתא היא [סימן טוב הוא] אתחלתא דגאולה'.[22] בהמשך הם מדגישים כי את הגאולה יש לקדם בפעילות אנושית ואין להמתין באפס מעשה לנס משמים, וכי את גאולת ציון וירושלים יש לדרוש בדרך של עשייה אקטיבית, תחילה בהתעוררות של עם ישראל מלמטה לבניין 'ירושלים של מטה', בניין ממש: 'ולא נעלם מעיני העדה מצות הבונה ח[ו]רבה אחת מחורבות ירושלים […] כי עת לחננה לרצות אבניה ואת עפרה יחוננו, באתערותא דלתתא תליא מילתא לעורר התערותא דלעילא [ההתעוררות תחילה מלמטה, ההתעוררות האנושית לפעילות, תעורר לפעילות את ההתעוררות מן השמים] לבנות הנהרסות […] כי מי שמע כזאת או מי ראה כאלה, אמר לציון מאז גלות הארץ […] לבנות בית זבול מקדש מעט'.[23]

    שלושה שליחים נוספים נשלחו לגייס כספים לבניית החורבה – ר' מרדכי מינסקר תלמיד ר' חיים מוולוז'ין נשלח לרוסיה ולפולין, ר' חנוך זונדל נשלח לארצות הברית ור' אהרן זעליג מן יצא למערב=אירופה. השד"ר מן הגיע למערב=אירופה בניגוד להסכמים שעשה ארגון הפקוא"מ עם הפרושים לבל יגייסו כספים המיועדים לבנייה בירושלים על חשבון גיוס הכספים המיועדים ל'קיום הנפשות'. מלבד זאת נטען נגדם כי הם מפיחים תקוות שווא, שהרי עדיין לא היה ברשותם פירמאן מיוחד לבניין בית הכנסת והשגתו אף לא נראתה מציאותית כלל וכלל. כדרכם עמדו הפרושים על דעתם וסירבו לדרישת הפקוא"מ להחזיר את השליח ארצה, ולא זו בלבד אלא שהם העניקו לשליחותו חסינות בכך שאפיינו אותה במונחים משיחיים. כותרת כתב השליחות הייתה שנת 'דור שבן דויד בא בו (תקצ"ז)', ואת מוחמד עלי תיארו שליח ההשגחה העליונה; הם אף הביעו תקווה לבנות לא רק את ירושלים, אלא להמשיך ולבנות בכספים שהשליח אוסף גם את המקדש בהר הבית.[24]

    ר' צבי הירש לעהרן ראש הפקוא"מ שאת דרישתו להחזרת השד"ר מן ארצה דחו אנשי ירושלים על הסף, פנה בזעם אל הרב ר' משה סופר בפרשבורג (החת"ם סופר) וביקשו לפסוק כי את כל כספי התרומות הנאספים למען ארץ=ישראל יש להועיד קודם כול לקיום חיי העניים בירושלים ולא להקמת בית הכנסת הגדול. לטענתו 'הן עתה קמו ונתעודדו בעיר הקדש ירושלים תוב"ב אנשים צדיקים ישרים בלבותם וקנו חורבה אחת מחרבות ירושלים לבנות עליה בית הכנסת קדושה',[25] וזאת אף על גב שיש להם שמה בתי כנסיות. הוא ממשיך ומביע את חששו שמא יתרפו מעתה ידי המתנדבים להספקת חיי נפשות העניים שבארץ=ישראל.

    למרות האהדה הגלויה שחש החת"ם סופר כלפי אנשי ירושלים וכלפי תפיסת הגאולה שלהם הוא נאלץ לקבוע שאכן יש להעדיף בחלוקת הכספים את צורכי קיום הנפשות על הקמת בניין בית הכנסת: 'ועתה לו יהי שכבר גבו לצורך בית כנסת בירושלים, ובני עניים צריכים לפרנסתם, מוציאים מידם ונותנים להספקתם. השתא שלא גבו […] אדרבא, יש לחוש שהשליח המקבץ על=ידי רבים לנדבותיו [לבית הכנסת] מעכב רבים מלעשות מצות הספקת חיי נפשות'.[26] למרות פסק הדין לא נרתעו הגבאים הממונים על גזברות בניין החצר ובית הכנסת הגדול מהקשיים בגיוס הכספים במערב=אירופה. כדי לעמוד בכל זאת במשימה של המשך בניין החצר הם לקחו ב=1839 מהגביר הספרדי הירושלמי יוסף אמזלג הלוואת ענק בסך 3,000 אדומים זהב, שהם 150,000 גרוש, לפרעון תשלומי החובות הישנים של הכולל וגם להכנת תשתית כספית ליום שתתאפשר בו בניית בית הכנסת לאחר השגת הפירמאן המיוחל. הפרושים נענו לכל הדרישות שהציב אמזלג תמורת קבלת ההלוואה לרבות משכון חצר החורבה להבטחת החזר ההלוואה ותשלום תשעה אחוזים של ריבית שנתית – 270 אדומים זהב. את תשלום ההלוואה בסך 3,000 אדומים זהב הצליחו גזברי בניין בית הכנסת להחזיר למשפחת אמזלג רק לקראת חנוכת בית הכנסת הגדול בשנת תרכ"ד (1864).

     

    הפסקת הבנייה ב'חורבה' בשנים 1848-1840

    התרוממות הרוח המשיחית שאפפה את יהודי ירושלים בעקבות חנוכת בית המדרש 'מנחם ציון' בשנת תקצ"ז (1837) התפוגגה במהירות בעקבות בואם של ימי משבר ומכאוב. בשנים 1838–1839 השתוללה מגפת דבר בעיר והתמותה רבתה מאוד. הציפיות לבואו של המשיח בשנת ה'ת"ר (1840), שהיו מנת חלקם של רבים ביישוב, נכזבו ואת מקומן של הציפיות תפס משבר של אמונה ושל תהייה. תחת התקוות והציפיות לשנת ת"ר התפרצה באותה שנה עלילת הדם בדמשק, וגם יהודי ארץ=ישראל נחשפו להתנכלויות ולפגיעות מצד שכניהם הנוצרים והמוסלמים.

    ניזונים מעלילת הדם נגד היהודים, הרימו המוסלמים המקומיים ראש גם על רקע השמועות שמעצמות אירופה עומדות לחסל את שלטונו של מוחמד עלי בארץ=ישראל. באותה שנה, שנת ת"ר (1840), חש היישוב היהודי עצמו מוכה עד עפר. כל מה שהשיגו בתקופת שלטונו של מוחמד עלי היה עלול לרדת לטמיון. החשש לגורל הפירמאן לבניין חצר החורבה היה מוחשי ביותר. הוא גבר עת הגיע ממצרים ערב חילופי השלטון מכתב לפחה הירושלמי ובו דרישה 'שיחקור וידרוש היטב אצל היהודים באיזה כח ובאיזה רשיון בנו הבהכ"נ של החורבה […] וישלח אחריו והביא [הראש"ז] מאמר המלך הרשיון אשר בידו. ויצא עתק אות באות וישלחהו המושל מצרימה. אך זאת אמר המושל […] שאינו כתוב ברשיון המלך שיבנו בהכ"נ [בית הכנסת] בהחורבה, כ"א שיבנו חצר החורבה כאשר היתה בתחלה. ועל הבהכ"נ שהיא ברשיון המלך צריך שיהיה מאמר רשיון המלך מפורש על זה המקום'.[27] נראה שהשלטונות ראו גם בהקמת בית המדרש הקטן 'מנחם ציון' חריגה מגבולות הפירמאן שניתן; ואולי הדבר מעיד שנעשתה קודם ל=1840 הכשרה כלשהי של השטח לקראת בניית בית הכנסת הגדול.

    מצב הרוח הקשה ששרר בירושלים נוסף על הפירוד ועל המתח עם פליטי צפת וחובות הכולל שהרקיעו ל=15,000 אדומים זהב הביאו להפסקת מפעל בניית בית הכנסת. 'רוזני וילנה', בניסיון לעצירת ההידרדרות, שלחו לארץ את ר' משה ריבלין משקלוב (המגיד 'דורש ציון') על מנת להנהיג את היישוב הירושלמי החבול והמסוכסך. בסוף שנת ת"ר (1840) הגיע ר' משה לקושטא ונאלץ לשהות כמה חודשים בבירה הטורקית. בשל סילוקו של מוחמד עלי ובעיקר בשל החשש שמא לא יכבד הסולטאן את הפירמאן שנתן להם מוחמד עלי ב=1836, נתבקש ר' משה לדחות את ביאתו ארצה ולהשיג בדחיפות פירמאן סולטאני חדש לבניין חצר החורבה. ואכן באמצעות השגריר הבריטי בקושטא הרגיע מונטיפיורי את הרוחות והבטיח להגן על יהודי ירושלים לבל יורע מעמדם בעקבות חילופי השלטון. כאשר הגיע ארצה היה ר' משה מצויד לא רק בהבטחה לחסות בריטית אלא גם בסכומי כסף גדולים שקיבל כנראה מגיסו הגביר ר' שמריה לוריא להחזרת החובות ולהמשך בניית החורבה.

    חמש שנים עד לשנת תר"ו (1846) הנהיג ר' משה את כולל הפרושים בירושלים, אולם בשל התנאים הקשים ששררו בעיר לא התקדמה בניית בית הכנסת החורבה. ר' משה נאלץ להתמודד עם משבר האמונה החריף שהעמיק לאחר שנת ת"ר בעקבות הפעילות המיסיונרית של הבישוף האנגליקני המומר מיכאל שלמה אלכסנדר, שהגיע לירושלים בינואר 1842. הפעילות המיסיונרית בקרב היהודים התמקדה בפיזור נדיב של פיתיונות כספיים ובהקמת מוסדות חסד ועזרה שהיו אמורים לשרת את היהודים. ב=1844 הקימו המסיונרים בית חולים ליהודים, שנשמרו בו השבת וכשרות המאכלים; כמו כן הקימו בתי ספר מקצועיים לנוער, בתי מלאכה ובית דפוס שסיפקו פרנסה ליהודי העיר. ר' משה נאלץ להפנות כספים רבים לשיפור מוסד 'ביקור חולים' היהודי ולהילחם בעוולות החברתיות בתוככי הקהילה עצמה. בתקופת היותו מנהיג הכולל הצליח ר' משה לשקם את הכולל ולייצבו מחדש. אך לא יכול להתמסר גם להמשך הבנייה ולהקמת בית הכנסת הגדול. דבר לא התחדש בתחום זה גם ב=1846–1848,  שנות הבצורת, וכל הכספים הופנו לקיומם הפיזי של יהודי ארץ=ישראל באותה עת.

    דומה היה שכל המאמצים ארוכי השנים לבניית בית כנסת ב"חורבה" היגיעו ללא כלום.

    ראו חלק ב' של המאמר :הבנייה


    [1] א' מורגנשטרן, השיבה לירושלים: חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע=עשרה, ירושלים תשס"ז, עמ' 3–49.

    [2] על משמעות השם פרושים ראו: שם, עמ' 36–40.

    [3] הנ"ל, 'בניין חצר חורבת ר' יהודה חסיד', שלם, ד (תשמ"ד), עמ' 271–305; הנ"ל, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ ישראל תק"ס–ת"ר 1800–1840: מחקרים ומקורות, ירושלים תשנ"ז, עמ' 56–90.

    [4] א' כהן, יהודים בבית המשפט המוסלמי: חברה, כלכלה וארגון קהילתי בירושלים העותמאנית: המאה התשע עשרה, ירושלים תשס"ג, עמ' 59.

    [5] א"ל פרומקין, תולדות חכמי ירושלים: משנת ה"א ור"ן עד ה"א ותר"ל, ג, ירושלים תרפ"ט, עמ' 154.

    [6] שם.

    [7] י' בק, מגנזי קדם: תעודות ומקורות מתוך כתבי פנחס בן צבי גרייבסקי, ירושלים תשל"ז, עמ' 74.

    [8] פרומקין, תולדות (לעיל, הערה 5), ג, עמ' 154.

    [9] מורגנשטרן, גאולה (לעיל, הערה 3), עמ' 104.

     [10] בק, מגנזי קדם (לעיל, הערה 7), עמ' 68.

    [11] שם.

    [12] ר' חיים שווארץ לאחיו בהירבן, מכתב מיום ג' לסדר וזאת התרומה, תקצ"ו (תצלום), הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, אוסף מכתבי יהוסף שווארץ אינ(וונטר) (1) 7227.

     [13] דו"ח ראש"ז למונטיפיורי על התקדמות בניית 'החורבה', 6.5.1843, עיתוןAZDJ , עמ' 270.

    [14] כהן, יהודים בבית המשפט (לעיל, הערה 4), עמ' 37. תרגום התעודה לעברית מופיע גם אצל: בק, גנזי קדם, (לעיל, הערה 7) עמ' 70–72.

    [15] ר' חיים שווארץ לאחיו, מכתב מיום כ"ה בתשרי תקצ"ז (לעיל, הערה 12).

    [16] א' מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, ירושלים תשמ"ה, עמ' 158.

    [17] שם.

    [18] בק, מגנזי קדם (לעיל, הערה 7), עמ' 91.

    [19] שם, עמ' 73–74.

    [20] שם.

    [21] תלמוד בבלי, סוטה מט ע"ב.

    [22] פ' גרייבסקי, מגנזי ירושלים: כולל תעודות הסטוריות כתבות עתיקות , מכתבי אנשי שם וכו' לתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל, ב (כתב השד"רות), ירושלים תר"ץ–תרצ"ב.

    [23] שם.

    [24] מורגנשטרן, משיחיות (לעיל, הערה 16), עמ' 157.

    [25] מ' סופר, שו"ת חתם סופר, אורח חיים, סימן ר"ג.

    [26] שם.

    [27] ישעיהו ברדקי לצבי הירש לעהרן, מכתב מיום כ"ג בשבט ת"ר, ספריית רוזנטליאנה, אמסטרדם, בתיק קובץ דברים שונים של משפחת לעהרן.

    ראו גם

    ראו עוד על בוני בית כנסת החורבה ומקורביהם

    זאב וולפנזון

    אברהם שלמה זלמן צורף

    הרב יוסף זונדל מסלנט

    הרב ישעיהו ברדקי

    הרופא היהודי הראשון בירושלים

    ראו עוד על בית כנסת "החורבה "

    "בית כנסת החורבה " בויקיפדיה

       בית הכנסת החורבה באתר ויקישיבה.
  • בית הכנסת ה"חורבה " באתר הרובע היהודי "

 ד"ר אביגיל אורן, בית כנסת החורבה, אתר מט"ח

 רוני מלול "שוחזרו ציורי הקיר של בית כנסת "החורבה "

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Rivka Zlatkin  On מאי 24, 2010 at 12:51 am

    בני, בן 12 צריך לגשת עבודה על החורבהץ לצורך זה אני אוספת בשבילו מקורות ומדפיסה לו בשביל עיון כאין לא גישה לאינטרנט. אני נתקלת בביעה של אי-יכולת להפיס לו כל המעמר שלך רק עד עמוד 21ץ אפשר לעזור לי בבעיה שלי.

    תודה בהקדם

    רבקה זלטקין

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: