ההיסטוריה של בית -כנסת "החורבה " חלק 2 -הבנייה

בשנת 1864 השלים סבו של אביה של סבתי זאב וולפנזון את בנייתו של  בית כנסת בשם בית יעקב" שהעם התעקש לקרוא לו בשם "החורבה". בית כנסת שהוא פיקח על בנייתו במשך שנים. בית כנסת זה שהמאמצים לבנותו היו בעלי היסטוריה ארוכה ומסובכת ביותר הפך מיידית לבית הכנסת  החשוב ביותר של ארץ ישראל אולי של העולם היהודי כולו . ניתלו בו תקוות משיחיות ממש והוא הפך למעין תחליף לבית המקדש. בית הכנסת נחרב ב-1948 . אחרי שמונים וארבע שנות קיום דרמטיות במיוחד.   ושוב הפך למשך עשרות שנים ל"חורבה". אך לבסוף לאחר עשרות שנים של ויכוחים הוחלט לבנותו מחש ולאחר עשרות תוכניות והצעות שונות הוחלט לשחזרו בדיוק כפי שנבנה בידי זאב וולפנזון . ב15 למארס יתקיים טקס הנחת  אבן הפינה למבנה המוגמר והמשוחזר.  אולם מאחר ש"החורבה " אינו בית כנסת רגיל בשום צורה יש חששות כבדים שהדבר עלול לגרום למהומות קשות מצד גורמים ערביים קיצוניים . אנחנו נדע בשבוע הבא אם הטקס יעבור בשלום או שהוא ישמש כפתיחה לאינטיפדה שלישית. ולרגל האירוע הדרמטי להלן החלק השני של מאמרו המקיף, של חוקר תולדות ארץ ישראל  ד"ר אריה מורגנשטרן על ההיסטוריה מסובכת והדרמטית של בית כנסת "בית יעקב " הלא הוא "החורבה " ואת בנייתו לבסוף לאחר אין ספור מכשולים ומעצורים. . המאמר הופיע בקובץ מאמרים מיוחד שהופיע בימים אלו  "החורבה -שש מאות שנים של התישבות יהודית בירושלים " בעריכת ד"ר אריה מורגנשטרן ראובן גפני  ודוד קאסוטו ועוסק בהיסטוריה של בית הכנסת "החורבה".

החורבהכ.ציור מאת ברטלט. 1837 חלק א- ההיסטוריה של בית כנסת "החורבה" חלק א- שנות המאבק

חידוש הפעילות סביב בניית בית הכנסת ב=1848

בחודש סיוון תר"ח (1848) חודשה פעילות 'ראשי ואמרכלי וגזברי המקום קדוש חורבת הרי"ח זצוק"ל'. שמונה ממנהיגי הכולל חתמו על 'כתב התקשרות' שני (כתב ההתקשרות הראשון משנת תקצ"ו (1836) אינו בידינו) להשגת פירמאן סולטאני לבניית בית הכנסת ולאיסוף כספים להקמתו:  'ודאבה נפשנו ותכלינה עינינו מראות והביט במקום הבהכ"נ החריבה והשוממה עלה כלה קמשונים כסו פני'[ה] חרולים'.  בכתב ההתקשרות חוזרת ההתחייבות של השמונה לשמור על עצמאות גזברות בניין החורבה ובית הכנסת, ושלא לערב בין כספי קופת הכולל וכספי קופת גזברות מפעל הבנייה. כשנה מאוחר יותר בשנת תר"ט (1849) הגיע מונטיפיורי לביקורו השלישי בארץ-ישראל ובהזדמנות זו הועלתה מחדש שאלת בניין בית הכנסת.  מונטיפיורי ביקר בחריפות את אזלת ידם של הפרושים ותהה לאן נעלמו כל הכספים שנאספו מאז 1837. בהכנעה קיבלו הפרושים את דברי התוכחה, אבל תיארו לו את האילוצים שעמדו לפניהם – אי=הבנייה של בית הכנסת הגדול נבעה לא מבזבוז הכספים שאסף בחסותו של מונטיפיורי באירופה השד"ר מן, אלא מסיבה פשוטה שלא היה בידם פירמאן מפורש שיתיר את בניין בית הכנסת: 'מצאנו חובה לבא ולהגיד קשט דברי אמת לפני אדוננו השר משה. אמנם גם אנחנו נכספה וגם כלתה נפשינו להקים הבית כנסת קודם לכל בנין, אבל מבלתי היות רשיון (פארמאן) לא הניחו הישמעאלים לבנות הבית הכנסת הנ"ל ובכדי להחזיק בגבול סביב הוכרחנו לבנות בתים אצל המצרים סביב'. לטענתם הכספים שנאספו בחסות מונטיפיורי הושקעו בהחזרת החובות לנושים הערבים ובעיקר לשם בניית בתים מסביב לחצר כדי לקבוע את הבעלות המעשית על כל מרחבי החצר, ואפילו 'השתדלנו בהמעות להכין אבנים וסיד להתחלת בנין ביהכ"נ הנ"ל'. הם מתארים בהרחבה את הצפיפות הרבה בעת התפילות בבית המדרש 'מנחם ציון' ואת הצורך המידי להקים בית כנסת גדול שיתאים לצורכי העדה. עוד הם מספרים לו שיש בידם התחייבות כספית מגביר גדול בבגדד, ר' יחזקאל ראובן, לבנות את בית הכנסת הגדול לכשיימצא בידם הרשיון. בלשון דרמטית הם מסיימים בהצבת אתגר בפני סר מונטיפיורי הגביר 'הכל יכול' – להשיג להם את הפירמאן הסולטאני לבניית בית הכנסת הגדול: אדרבה, 'יגדל נא כח אדוננו הוא השליט הוא המשביר […] ישכיל להוציא לאור תוחלתינו להשיג לנו רשיון (פארמאן) מאת המלכות הנ"ל בכל תוקף, ויכתב בו באר היטב להיות לנו כח ורשות לבנות הבית כנסת הנ"ל ככל רצוננו הטוב לארכו ולרחבו'. על המכתב חתמו גזברי בניין החורבה – מי שעתידים להוביל את מעשה הבניין מכאן ועד לסיומו בשנת תרכ"ד – ר' יוסף זונדל מסלנט, ר' אריה נאמן, ר' מרדכי בן הראש"ז [סלומון], ר' דוד טעבלי ברלינר ור' משה ב"ר יצחק מחאסלוביץ. הראש"ז לא חתם על המסמך משום שבאותה עת עסק בגיוס כספים בחוץ לארץ. המפגש עם מונטיפיורי היה מביך אך קידם כנראה את השגת הפירמאן הסולטאני. הפרושים בירושלים החליטו לא לשקוט על השמרים. הפעם לא הסתפקו בהפעלת מונטיפיורי, אלא ניסו לפעול בעצמם בדרך חלופית באמצעות הפעלת הקונסוליה האוסטרית בירושלים. ואמנם עוד באותה שנה, זמן קצר לאחר ביקורו השלישי של מונטיפיורי בארץ=ישראל ב=1849, נקשרו הקשרים עם הקונסוליה האוסטרית, והיא הפעילה מצדה את זרועותיה הדיפלומטיות להשגת המטרה. סגן הקונסול האוסטרי בירושלים הגראף יוזף פיצימאנו (Pizzamano), העביר למשרד החוץ בווינה את הבקשה של קהילת הפרושים בירושלים בהנחה שהאישור המבוקש הנו בר השגה משום שאין מדובר בהקמת בית כנסת חדש לחלוטין, אלא בבנייה מחדש של בית כנסת שכבר היה קיים בחצר האמורה 'בזמן קדמון'. על מנת לרצות את ממשלת אוסטריה הוסיף סגן הקונסול כי רבים מבני העדה הפרושית בירושלים קיבלו לאחרונה נתינות אוסטרית, לאחר שהממלכה הרוסית ביטלה את החסות על נתיניה היהודים בארץ=ישראל. כמו כן פנה בעניין זה לשלטונות האוסטריים גם הברון רוטשילד, שהייתה לו השפעה רבה בחצר הקיסר האוסטרי. נראה שהפנייה הפעם הייתה בשמו ובידיעתו בניגוד לפנייה שנזכר בה שמו לפני מוחמד עלי ב=1836. השגרירות האוסטרית בקושטא אכן שטחה את טענותיה של הקהילה הפרושית בירושלים. בעקבות כך פורסמה חוות דעתו של הדיוואן של הסולטאן, הלוא היא לשכת מועצת המשפט, ועל פיה נטו לאשר לקהילה הפרושית בירושלים להקים מחדש את בית הכנסת ההרוס.  ואכן במכתבו של ראש ממשלת טורקיה למושל ירושלים מיום 10 באוקטובר 1850 נאמר כי אחרי שהנציגות האוסטרית בקושטא הציגה את בקשת הקהילה הפרושית לשיפוץ 'בית כנסת ישן', מוטל על מושל ירושלים לעשות את הפעולות הבאות לשם קידום העניין: 'על בית המשפט והמועצה העירונית, ראש הבנאים המקומי ומומחים אחרים לבקר במקום בפיקוח המושל המקומי, לשם הסתכלות ועריכת מדידות הקשורות לבנייה המתוכננת. לאחר מכן יש להעביר ל"שער העליון" תרשים המראה את האורך, הרוחב והגובה של הבניין, את התכנית שאושרה על ידי בית המשפט, פרוטוקול המועצה העירונית והודעת מושל העיר'. לא ידוע לנו אם המושל המקומי, השופטים וכל המוציאים לפועל נשמעו להוראת הממשלה בקושטא ואם אמנם נערכו המדידות ונעשו כל ההכנות לבניית בית הכנסת. בהחלט ייתכן כי המעקב מצד ממשלת טורקיה אחר מילוי ההוראות לא היה יעיל. העניין פשוט נדחק לפינת השכחה כי לא היה מישהו בעל סמכות ובעל כוח השפעה שיניע את גלגלי העשייה. וגם, וכנראה בעיקר, מפני שזה היה אופי התנהלות העניינים במזרח=התיכון – שהכול התנהל בעצלתיים. הניסיון לרצוח את ר' אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז)

 

הפספורט של אברם שלמה זלמן צורף(ראש"ז).

באמצע שנת תרי"א (1851) ניסה ערבי ירושלמי לרצוח את ר' אברהם שלמה זלמן צורף (הראש"ז).מי שפעל יותר מכל אחד אחר להקמת בית הכנסת. .  המתנקש, אחד מצאצאי הנושים הערבים בירושלים, התחקה אחר צעדיו של הראש"ז, ארב לו בדרכו לתפילת 'ותיקין' ובמכת חרב על ראשו ניסה לרצחו נפש. בנו של הראש"ז מעיד לתומו על אשר אירע במסמך הקשור בסכסוך משפטי שהיה לו עם ממוני הכולל הפרושי: 'וכבר ידוע שהשונאים הנ"ל בא [אל] אבי ז"ל והכו אותו על ראשו בחרב'. הראש"ז, שהיה בעל גוף חסון לא שרד לאחר המכה ונפטר כעבור חודשים בודדים, ביום י"ט באלול תרי"א (1851). הוא הובא למנוחות בהר הזיתים. על מצבתו בסמוך לקבר זכריה נרשמו הדברים הבאים: 'מקום קבורת מהר"ר אברהם שלמה זלמן זצ"ל אשר הציל נחלת האשכנזים מיד הישמעאלים והשתדל בבנינה ובפרט בבנין בית המדרש הנקרא בשם מנחם ציון זיע"א. נלב"ע י"ט אלול שנת תרי"א לפ"ק'. עם כי לא הוא האיש  שבנה את את בית כנסת "החורבה " עצמו  ( זה היה זאב וולפנזון ) ובכלל מת לפני הקמתו , הראש"ז הוא האיש שמזוהה יותר מכל יהודי ירושלים עם בניינה של חצר החורבה ונקרא בפי כול על שם פועלו – 'ר' שלמה זלמן אשכנזי דהחורבה'. הוא היה יד ימינו של מנהיג כולל הפרושים בירושלים, ר' מנחם מנדל משקלוב (הרמ"מ), תלמיד הגאון מווילנה, שאימץ את התפיסה כי את הגאולה יש לקדם באמצעות 'בניין ירושלים' תחילה. הראש"ז היה האיש שהפך את החזון למציאות כמוציא ומביא בכל העניינים. שנים ניהל עם הרמ"מ את יחסי הרעות והקרבה בין הפרושים לבין העדה הספרדית בעיר, יזם את הסכמי הפשרה בין העדות וקידם את החתירה לשלום ביישוב היהודי כולו. הראש"ז יצא לכמה שליחויות ממושכות לחו"ל כנציג הפרושים והספרדים בירושלים. בין היתר גייס כספים לפדיון שטרי החוב שהיו בידי ערביי ירושלים על חצר החורבה. במסירות נפש ובערמה הצליח להשיג את הפירמאן לבניינה של חצר החורבה מידי מוחמד עלי ב=1836. מאז ועד סוף ימיו שימש ראש גזבריו ואמרכליו של בית הכנסת הגדול, שנקרא בפיו 'בנין המקום הקדוש'. היה ממונה הכולל, רואה חשבון וכן וויקיל (סגן הקונסול) האשכנזים בירושלים. על מכתביו היה חותם בתואר 'איש ירושלם' ו'שליח ציון'. הראש"ז אבי משפחות צורף וסלומון בארץ=ישראל נולד ביום ז' בכסלו שנת תקו"מ (1786). יצא לעלות ארצה ביום ח"י באייר תקע"א (1811), וביום הושענה רבה שנת תקע"ב (1811) הגיע לחופי עכו. בצפת שהה זמן קצר עד שעלה לירושלים בשנת תקע"ו עם קבוצה קטנה שבראשה עמד הרמ"מ, והיה לאחד 'מעשרת האשכנזים הראשונים' בירושלים. הוא התפרנס למחייתו מעבודת הצורפות, ומכאן בא לו שמו צורף. איש אמיץ היה. נועז, שנון, עשוי ללא חת. לא אחת קידם תהליכים תוך הימור ונטילת סיכונים, אבל היה זהיר לעבור בשלום את משוכת המכשולים כדי להשיג את המטרות. מקורות בני התקופה מתארים אותו איש גבה קומה, אמיץ ברוחו ותקיף בדעתו שזכה להערכה רבה בקרב כל מכריו ואף בקרב נכבדי הערבים וראשי השלטון העות'מאני בירושלים.

השגת הפירמאן הסולטאני לבניין בית הכנסת ב=1855

File:Sultan Abdulmecid Pera Museum 3 b.jpg השולטן התורכי  אבדילמג'יט הראשון  נותן ה"פירמן " אישור רשמי  לבניית ה"חורבה". בסוף 1854 ביקר בירושלים איש השגרירות הבריטית בקושטא הלורד נפייר (Napier). ראשי העדה הזמינוהו עם הקונסול הבריטי בירושלים מר ג'יימס פין (Finn) לבקר בבית המדרש 'שערי ציון', שהקימו הפרושים באותה שנה. ר' אריה ראש גבאי החורבה הציג לפניהם את המגרש הריק שתכננו להקים עליו את בית הכנסת הגדול, ותיאר את המאמצים שנעשו בעבר להשגת הפירמאן לבניינו. עם שובו לקושטא פנה השגריר הבריטי בעניין לגורמים המוסמכים בחצר הסולטאן והביא לקידום הבקשה. נראה שמטעמים פוליטיים ביקש הסולטאן באותה עת (מלחמת קרים) אבדילמג'יט הראשון  לעשות מחוות כלפי ממשלת בריטניה על שסייעה לטורקיה במלחמתה ברוסיה ולהעניק את הפירמאן באמצעות הגביר היהודי הבריטי סר משה מונטיפיורי. מלבד זאת העניק הסולטאן למונטיפיורי פירמאן, אף הוא ראשון מסוגו, לרכוש קרקע להקמת בית חולים יהודי בירושלים בניגוד לאיסור שהיה קיים עד אז על נתינים זרים לרכוש קרקעות. רכישה זו ש הביאה לפריצת ההתיישבות היהודית אל מחוץ לחומות העיר העתיקה. הסולטאן חתם על הפירמאן לבניית בית הכנסת החורבה ב=1 ביולי 1855. המסמך נמסר לידיו של הלורד נפייר וזה העבירו למונטיפיורי שביקר באותה עת בקושטא. משה מונטיפיורי ב=18 ביולי 1855 הגיע  משה מונטיפיורי לירושלים ובידו הפירמאן הסולטאני לבניית בית הכנסת. וכך מתארים גבאי החורבה את האירוע: 'והנה עתה לא עת החשות. עת בשורה היא לנו […] כי בעזרת ה' השגנו הפורמאן מהמלך יר"ה על בנין בית הכנסת […] ובערב תשעה באב הנחמות, שלח הקונזול יר"ה [ג'יימס פין] אחרי השר הי"ו [משה מונטיפיורי] ואחרי הרב מוהר"א [אריה נאמן] והלכו לבאשא דפה ושלח הבאשא לקרוא לכל אנשי הדוואן [אנשי המשפט] ויהיו נקראים כל דברי מאמר המלך בפומבי וקמו ועמדו כולם על רגליהם ונשקו את מאמר המלך […] והדת נתנה בששון לבנות לנו הבית הכנסת'.

 

"הפירמן" של השולטן התורכי כפי שנשמר בארכיון עיריית ירושלים.

בפירמאן, שהוקרא לפני מושלה של ירושלים אסמעיל כמאל פאשא ושופטי בית המשפט המוסלמי, נאמר כי הואיל והעדה האשכנזית בירושלים נבדלת מעדות יהודיות אחרות ואיננה משתתפת עמן בתפילות אושרה בקשתם לקבל רישיון לבנות לעצמם בית כנסת במקום שהיה בידם בית כנסת 'מזמן קדמון'. אי לכך מתבקשים ראשי השלטון המקומי בירושלים לאפשר את בניית בית הכנסת בלא עיכוב ולא להתחשב בהתנגדות אפשרית מצד גורם כלשהו או מכל סיבה שהיא. עם קבלת הפירמאן ב=1855 החליטו ראשי הקהילה הפרושית לבנות בחצר החורבה בית כנסת גדול ומפואר שלא ייפול ביופיו ובפארו מבתי כנסת יהודיים גדולים בעולם, ובעיקר שיהיה בר תחרות למבני התפילה הגבוהים של הנוצרים ושל המוסלמים בירושלים. הכוונה הייתה להקים בית כנסת שיקבע בתודעת העולם והעם היהודי את ירושלים כמרכז הרוחני=דתי של עם ישראל.

 

בונה "החורבה ":זאב וולפנזון (1818–1881) – האחראי  על בניית בית הכנסת הגדול.  

 

מכתב עם החותמת של בונה "החורבה " זאב וולפנזון.

   ר' זאב וולפנזון (וועלוויל באבעס'), שאביו ר' אברהם היה בן דודו של ר' ישראל משקלוב, היה ממנהיגי הפרושים בירושלים. בצעירותו שימש מגיה ספרים ומביא לדפוס בבית הדפוס של ישראל ב"ק בירושלים. באחד הספרים שהגיה 'חוקי חיים' התנצל על טיב מלאכתו בהומור דק כהאי לישנא: 'ואל תדין את חברך עד שתגי"ה למקומו'. ר' זאב היה דמות ססגונית, הוא שילב באישיותו דמות של תלמיד חכם עם איש מעשה; הוא שלח את ידו בין השאר גם בעסקי בנייה, מלאכה ומסחר. כאחד ממנהיגי הפרושים בירושלים יצא כמה פעמים בשליחות הכולל לחוץ לארץ. ב=1847 יצא לארצות צפון=אפריקה, וכן יצא בשליחות חצר החורבה ותלמוד תורה 'עץ חיים'. משחזר עסק בפעילות כלכלית מגוונת. הוא חכר חצר גדולה בעלת מרתף ברחוב חברון שברובע המוסלמי והקים בה טחנת אבני ריחיים לטחינת חיטה, שעורה ועדשים שהופעלה באמצעות פרדות וגמלים.  ר' זאב היה גם מראשי הנאבקים להקצאת חלקת קבורה נפרדת לבני כולל הפרושים בהר הזיתים ולהפעלת שחיטה עצמאית להם. הוא עצמו פתח אטליז לממכר בשר ברובע המוסלמי. זאת ועוד, הוא עודד גם את אחיו הצעיר יהושע וולפנזון, שלמד רוקחות בביירות, להיכנס לעסקי רוקחות, והלה פתח את בית המרקחת הראשון ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. ב=1874 היה מעשרת בעלי הבתים הראשונים שבנו את ביתם בשכונת 'מאה שערים', וכן השתתף ברכישת אדמות המושבה 'פתח תקוה'. שמונה שנים (1856–1864) בד בבד עם עיסוקיו האחרים שימש גזבר ומפקח אחראי  על בניית בית הכנסת הגדול שבחצר החורבה בהתנדבות ובלי לקבל תמורה. בתפקיד זה עסק בניהול השוטף של הכנסות בניין בית הכנסת ושל הוצאותיו, והיה אחראי לרכישת חומרי הבנייה. מפנקס ההכנסות וההוצאות שניהל ר' זאב נותרו בידינו שני עמודים השופכים מעט אור על פעילותו. בדף שנרשם בשנת תרט"ז (1856) מפורטים תשלומים בסך 2,204 גרוש שהוצאו לרכישת אבני בניין, לסיד מכפר דיר יאסין, לסבלים שהכניסו את האבנים לחצר החורבה, ליי"ש לבעלי המלאכה העוסקים בשיוף אבני הבניין, לפינג'אנים, לפחם ולקפה לעובדים. בדף שני מ=1857 מפורטות ההכנסות של גזברות בניין בית הכנסת מתרומות ומהלוואות בסך 107,093 גרושים. עוזריו של זאב וולפנזון זאב וולפנזון לא בנה את "החורבה " לבדו.לצדו עמלו בבניין בית הכנסת עוזרים שונים .  אלו  היו:  ר' הלל שרלין שהיה מנהל עבודה, ר' אליהו זלמן באסן שעסק בעבודות ברזל ובהקמת מתקני עזר לבנייה, ר' מרדכי שניצר שעסק בחציבה אמנותית באבן ור' אברהם שעסק בנגרות עץ.  שלושה מגזבריו ומאמרכליו של בניין בית הכנסת הגדול ש'בחורבה': ר' אריה ב"ר ירחמיאל נאמן (מרקוס) (1804–1877) עלה לארץ=ישראל ב=1816. היה חתנו של ר' שלמה זלמן שפירא, תלמיד ר' חיים מוולוז'ין ומעשרת המתיישבים האשכנזים הראשונים בירושלים. היה נאמן=מזכיר כולל הפרושים למעלה מיובל שנים והשתתף בכל הרכבי ההנהגה של הכולל. היה הגבאי הראשי של בניין בית הכנסת ש'בחורבה' ומילא את מקומו של הראש"ז מ=1851 ועד פטירתו ב=1877 כאיש המרכזי במפעלי הבנייה של החצר ושל בית הכנסת הגדול 'בית יעקב'. ר' יוסף זונדל ב"ר בנימין ביינש מסלנט (1786–1866) תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין, המכונה 'פה שלישי לאליהו [הגר"א]' מגדולי התורה בליטא, בקי במדעים, עסק במסחר ולא רצה להתפרנס מרבנות או מלימוד תורה. רבו של ר' ישראל מסלנט 'אבי תנועת המוסר' וחותנו של רבה של ירושלים ר' שמואל מסלנט. עלה ארצה בשנת תקצ"ט (1839) ומאז ועד פטירתו בשנת תרכ"ו (1866) היה אחד הגבאים הפעילים ביותר בבניין בית הכנסת הגדול 'שבחורבה'. ר' יעקב ב"ר יהודה ברלין (1794–1868) ר' יעקב ב"ר יהודה ברלין היה ממשפחת נגידים, פרנסים וגדולי תורה בשקלוב. שימש ר"מ בישיבת וולוז'ין, עלה לירושלים בשנת תרי"ג (1853), ומאז ועד פטירתו בי"ד במרחשוון תרכ"ח (1868) היה גבאי בניין בית הכנסת החורבה וישיבת 'עץ חיים'. אביו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) ראש ישיבת וולוז'ין וסבו של הרב חיים ברלין מרבניה של ירושלים בראשית המאה העשרים. בתקופות שונות היו בקבוצה זו של גזברי החורבה גם הראש"ז, ר' מרדכי צורף=סלומון, ר' דוד מלאמזע, ר' דוד טעבלי ברלינר, ר' אהרן זעליג מן, ר' משה ב"ר יצחק מחסלוביץ ור' יעקב תאומים. אישיות נוספת שליוותה את בניין בתי המדרש ובית הכנסת הגדול שבחצר החורבה היה ר' אברהם לייב ב"ר יצחק מונזון(1870-1804 ) "איש ירא אלוקים אשר שרת בקודש באמונה ארבעים שנה בירושלים"- כפי שנרשם על מצבתו. ר' אברהם לייב מונזון עלה לירושלים ממוהילב בשנת 1830 כשהוא רכוב על גבי סוס. הוא היה שמשו האישי של הראש"ז וליווה אותו בכמה משליחיותיו למען בניין חצר החורבה ובית הכנסת. שרת כ"שמש" בבית המדרש מנחם ציון ואחר כך בבית הכנסת החורבה וכן הופקדה בידו השמירה על המפתח של קבר רחל . את התפקיד הכפול הוריש לבנו ר' יוסף יואל שמעון מונזון ששרתאת קהילת ירושלים בנאמנות ובמסירות רבה עד לפטירתו בשנת 1906. בשנת 1892 יסדו בניו של ר' שמעון את בית הדפוס של משפחת מונזון לעבודות הדפסה באבן-ליטוגרפיה בירושלים. כל אלה תרמו תרומה מכרעת לבנייה ולהחזקה של בית הכנסת הגדול והמרכזי בארץ ישראל של "החורבה". למזלם הטוב של הפרושים העיתוי של מלחמת קרים אפשר את הפתיחות של הרשויות בקושטא, ולא זו בלבד אלא שבאותה שעה שהה בירושלים האדריכל הטורקי אסאד אפנדי (Assad Effendi), שנשלח מקושטא מטעם הסולטאן לפקח על תיקון המסגדים שבהר הבית. נראה כי בעקבות שהותו במקום עלה אצל הפרושים הרעיון להטיל עליו את תפקיד האדריכל של בית הכנסת. זה היה רעיון נועז. אסד אפנדי הסכים בוודאי גם תמורת שכר נאות לתכנן את המבנה של בית הכנסת וגם לפקח על הבנייה. נראה שמעורבות האדריכל של הסולטאן בכבודו ובעצמו הביאה לאישור תכניותיו ובעיקר להשגת היתרי הבנייה מידי המוסדות המשפטיים המקומיים. כך התגברו על ההגבלות שנהגו להטיל על בנייה יהודית בירושלים מוסדות הווקף המוסלמי ורשויות הבנייה של המג'ליס. אין להסביר אחרת בשום פנים ואופן כיצד אפשרו השלטונות בקושטא ובירושלים להקים את המבנה הענק והגבוה של בית כנסת החורבה, שלא היה כמוהו בתולדות בתי הכנסת של ירושלים שלאחר החורבן. בדרך כלל בתי הכנסת בירושלים עד אז שכנו במרתפים או בקומות נמוכות ונסתרות מעין כול כמו ארבעת בתי הכנסת הספרדיים. כאן הדבר בולט במיוחד כיוון שכיפת הגג הענקית של בית כנסת החורבה האפילה על צריח המסגד הסמוך לחצר החורבה, וגובהה היווה התרסה גלויה לעומת כיפת הסלע המרוחקת הימנה. ביום כ' בטבת תרט"ז (1856) החלו הפרושים בהנהגת זאב וולפנזון  לפנות מאזורי הבנייה בחצר את שפכי ההריסות הקודמים והתחילו בחפירת היסודות לבניין בית הכנסת. הם נאלצו לחפור לעומק 45 אמות עד שהגיעו לסלע היסוד ולקרקע מוצקה שיכלו לבנות עליה את יסודות הבית. לימים יתאר יוסף ריבלין הצעיר את אשר ראה באותו יום בחצר החורבה: 'מעון שאיה, מרבץ שממה, הרי אשפה ואבני עולם, תחתיהם מערות איומות מפיקי בלהות צלמות, ומעבר לזה תלואים שתי חצאי קירות מפילות אבני גיר מנופצות'. כעבור כשלושה חודשים, בי"ז בניסן שנת תרט"ז (1856), ביקר בירושלים הברון אלפונס, בנו בכורו של הברון יעקב רוטשילד מפריז, ולכבודו ובנוכחותו הניחו הפרושים את אבן הפינה לבית הכנסת. לכשתסתיים עבודת הבנייה יקראו הפרושים את בית הכנסת 'בית יעקב' על שם אביו, הברון יעקב (ג'יימס) רוטשילד, לאות הוקרה ותודה על הכספים הרבים שתרמה משפחתו להקמת הבניין ולתמיכה ביישוב. משפחת הנדבנים לבית יחזקאל ב"ר ראובן מנשה בשנת תר"ה (1845) לערך השיג ר' יהודה נאטקין (יהודה הדמשקאי), מתלמידי ר' חיים מוולוז'ין שישב בעיר דמשק, מן הגביר יחזקאל בן ראובן מנשה מבגדד הבטחה לבנות מכספו את בית הכנסת הגדול בחצר החורבה לכשיושג הפירמאן לבניינו. ב=1855, לאחר שהושג הפירמאן, פנו ראשי הפרושים לבניו הגבירים מנשה וששון ובישרו להם על תחילת עבודות הבנייה. הללו מיהרו לקיים את צוואת אביהם ושלחו לירושלים סך 3,400 אדומים זהב לבניין בית הכנסת. על 'אבן הזכרון' שנקבעה מעל משקוף פתח בית הכנסת 'בית יעקב' נרשם בשנת תרכ"ד: לזכר עולם יהי'[ה] צדיק והאבן הזאת תהי'[ה] לעדה, אשר הגביר המרומם צדיק וישר, רודף צדקה וחסד המנוח מוה"ר יחזקאל ראובן זצ"ל מעיר בבל יע"א נדב לבנות משכן לאביר יעקב הבית הכנסת הגדולה הזאת לשם כולל קהלת קדש אשכנזים פרושים הי"ו והנה בניו אחריו, הגבירים היקרים הרב מהו' מנשה הי"ו והגב' ששון הי"ו שלחו את קדשי אביהם עד ערך שלושת אלפים וארבע מאות אד"ז [אדומים זהב] מאגר' ויותר מחצי גוף הבנין נבנה מכסף הנדבה הזאת (מצווה הקבועה לדורות) והי'[ה] יחזקאל למופת רוח ה' תנחנו ותהי'[ה] נשמתו צרורה בצרור החיים וזרעו לברכה יד ושם טוב בבית ובחומות הי' ויזכרו לראות בבנין אפריון על מכון הר ציון בב"א. שנת הבית הזה יהי'[ה] עליון [תרכ"ד] לפ"ק. התחדשות הוויכוח על הצורך בבניין בית הכנסת הגדול רק שעה קלה של נחת הייתה לה לקהילה הפרושית בירושלים. משניתן האות ובניית בית הכנסת הגדול הגיעה לשלב מעשי, התעוררה מחדש המחלוקת בין סיעת אנשי החורבה לבין מתנגדיה: פליטי צפת שהתרכזו סביב חצר בית הכנסת 'סוכת שלם' של משפחת לעהרן. אנשי צפת לא שכחו את הוויכוחים המרים שהגיעו לשיאם בפרסום בעיתונות הגרמנית היהודית על ר' ישראל משקלוב: 'כי אלקים לקח אותו, בעונותיו מת, אשר חטא נגד הח[ו]רבה רבי יהודה החסיד ז"ל ונגד הבונה חרבות ירושלם מ'[ורינו] אברהם שלמה זלמן [ראש"ז], והחטיא את הרב החסיד וצדיק הגביר מ'[ורינו] צבי לעהרן […] [ו]העבירו הממשלה לחתן של הקדוש, לרבי ישעיה פינסקער [ברדקי] […] וכל מחשבותם היו שלא לבנות החורבה הנ"ל – יושב בשמים שוחק למו'. ואכן ר' ישעיה ברדקי חתנו, שהיה למנהיג הכולל בחסות אנשי אמסטרדם – טען כי שני בתי המדרש 'מנחם ציון' ו'שערי ציון' ובית הכנסת 'סוכת שלם' שהקימה משפחת לעהרן הרחק מחצר החורבה, די בהם כדי לספק את כל צורכיהם של הפרושים. לעומת זאת בניית בית הכנסת הגדול אינה תואמת לא את צורכיהם ולא את יכולתם הכלכלית. ר' ישעיה חשש מפני ההוצאות הכספיות העצומות בעתיד ובעיקר מן ההוצאות הנלוות שלא תוכננו מראש כמו ריצוי מתמיד של בעלי החובות ושל השכנים הערבים שהמשיכו להתנכל לדיירי החורבה, תשלומי שוחד בלתי פוסקים לאנשי השלטון, היוקר המאמיר בעקבות מלחמת קרים ועליית מחירי עלות הבנייה בירושלים. במצב זה היו עלולות לדעתו לרדת לטמיון כל ההשקעות העצומות שכבר נעשו בעבר בבניין החורבה. ואמנם כבר בשנה הראשונה, לאחר שנוצקו היסודות לבניין, לא נותרה פרוטה בקופת הגזברות של בית הכנסת החורבה והבנייה נעצרה. כדי למנוע את הפסקת הבנייה ולחדשה התארגנה בקרב אנשי ירושלים קבוצה בת כשישים איש, ובחודש אלול תרט"ז (1856) פנתה במכתב גלוי אל הנהגת הכולל בראשותו של ר' ישעיהו בדרישה תקיפה להתניע מחדש את גלגלי מפעל הבנייה.  ר' ישעיה, שהיה ידוע בהתנגדותו הנחרצת ורבת השנים לבניית בית הכנסת בחצר החורבה, נאלץ להיכנע לדרישת אנשי הקבוצה שהגדירו את עצמם 'רוב בנין ורוב מנין' של בני הכולל, והיו מגדולי רבניה של העדה כמו ר' יוסף זונדל מסלנט וחתנו ר' שמואל מסלנט, הדיינים ר' אברהם אייזנשטיין, ר' אליעזר דן בהרלב"ג ור' בנימין דוד מווילנה והעסקנים מכל השדרות כמו ר' אריה, ר' זאב וואלף וולפנזון, ר' אליהו בן ר' הלל ריבלין, ר' אשר ב"ר יעקב גולדמן ור' יעקב הלוי ספיר. במכתב נטען כי ר' אריה ראש גבאי חצר החורבה בודד במערכה, ובלי סיוע או תמיכה מצד ההנהגה אינו יכול לגייס כספים לבדו. הם תובעים אפוא מהנהגת הכולל למלא את אחריותה, לקחת הלוואות כספיות ולשלוח שד"רים לכל העולם היהודי כדי לאסוף כספים להמשך בניין בית הכנסת: 'ומפקידים [אנחנו] אתכם להנהיג משטרכם […] בהשקפה לטובה [!] על הבנין הנזכר'. הנהגת הכולל לא יכלה עוד להתחמק ונאלצה לקחת הלוואות לטווח קצר להמשך הבנייה. אחד המקורות שידוע לנו עליהם היה קופת הגמ"ח של הכולל, ובה 2,500 פרנקים צרפתיים. הממונה על קופה זו היה חתנו של ר' אריה, הדיין אייזנשטיין. עד כמה שידוע לנו, כספי ההלוואה הזאת מעולם לא הוחזרו. המכשול העיקרי שעמד בפני גזברי בית הכנסת החורבה ואמרכליו – התנגדותו של ר' ישעיה לגיוס כספים ייחודיים לבנייתו – הוסר. כבר בשנת תרי"ח (1858) שלחו גזברי החורבה את ר' מרדכי צורף=סלומון בנו של הראש"ז לאנגליה ולגרמניה. נראה שהוא היה שליח נמרץ ובעל תושייה כאביו. אך לא מכבר, שש שנים קודם לכן, חזר משליחות בת שלוש שנים במערב=אירופה ובאמתחתו כספי תרומות שהספיקו לבנייתם של בית המדרש החדש 'שערי ציון', של כמה בתי מגורים, של בורות מים ומרתפים ושל מקוואות וחנויות בחצר החורבה ב=1852–1854. כאשר הגיע ר' מרדכי ב=1858 לגרמניה והפיץ את בשורת הקמת בית הכנסת הגדול עוררו דבריו עניין והתלהבות גדולה. ראשי הקהל היהודי נדרשו להכריע כיצד להתייחס לשליחותו, שהרי ארגון הפקוא"מ היה ידוע בעמדתו השלילית לשד"רות במערב=אירופה והזהיר בעבר את הקהילות היהודיות לבל יתירו לערוך מגביות לבניין חצר החורבה בתחומיהן. אי לכך לנוכח ההתלהבות של הקהל היהודי פנו כמה מראשי הקהילות אל ארגון הפקוא"מ על מנת לברר כיצד להתייחס לשליחות הזאת עכשיו. ראשי הפקוא"מ לא היססו לדחות את הבקשות. בתשובותיהם פקפקו בערכו של מפעל הבנייה של בית הכנסת הגדול בירושלים והפגינו חוסר אמון בהצלחתו: ' כי הבית הכנסת ההוא עוד היום לא כלו מעשהו […] ומאז ועד עתה זה שנים רבות לא נחו ולא שקטו לדפוק על פתחי נדיבים וגם עשו חיל וקבצו ממון רב ומי יודע אם יקום בית הכנסת ההוא, ומתי יגמרו מעשה'. הם הוסיפו כהרגלם את הטענה השגורה בפיהם בדבר סדר העדיפויות שיש לדעתם לנקוט בחלוקת הכספים – קודם לכול להבטיח את קיום הנפשות בארץ=ישראל, ובתור עיקרון לא להשקיע את הכספים בבניינים: 'ורבים העזובים בקרב הארץ באין משען לחם ומשען מים ורבים וכן שלמים ימותו ברעב רח"ל. ואין להם מחסור בבתי כנסיות […] ואיך ירהיבו בנפשם עוז לקפח על=ידי קבוציהם חי[ו]ת נפש ת"ח ויתומים ואלמנות. הלא טוב לתת לכסף מוצא בעד תלמוד תורה באה"ק מתת אותו לשם בהכ"נ [בית הכנסת] ההוא'. באביב שנת תר"ך (1860) הגיע השליח ר' מרדכי לווינה, בירת הממלכה האוסטרית, וביקש לגייס לצדו את הגביר איציק דוייטש 'נשיא ארץ=ישראל'. כדי להניא את דוייטש מלהצטרף לעגלתו של ר' מרדכי הזהירו אותו הפקוא"מ כי פרשת איסוף הכספים לבניין בית הכנסת נמשכת בלא תוחלת קרוב לארבעים שנה; והא ראיה – בזמן האחרון שמעו כי הגביר יחזקאל ראובן מבגדד שלח עשרים אלף זהובים לסיום בניין בית הכנסת ולמרות זאת לא חלה שום התקדמות בבנייה 'ובכל הנדבות מכל אלה השנים בצירוף נדבות הגביר בבבל הבית הכנסת ההוא עומד שמם וחרב כי בנו רק החומות והגג וכל הדברים הצריכים בתוך הבנין עדן לא הכינו'. בו בזמן שלח הפקוא"מ מכתב חריף לא פחות גם להנהגה הפרושית בירושלים ובו העלה טענות לאי=סדרים כספיים כביכול על כך שהפרושים לא דיווחו מעולם על הכסף שאספו לטובת בניין בית הכנסת, טענה שאינה נכונה בעליל, וכן טענו שאין יודע לאן נעלמו הכספים שהרי מפעל הבנייה לא הסתיים כלל. והם מסכמים: 'האיך לא יראו לנפשם להשקיע כמה נפשות בבנין מפואר ומהודר וגדול עד מאוד כזה אשר נבלעו בו אלפים ורבבות כבר […] ועוד היום עומד כגוף בלא נשמה'. נראה שראשי הפקוא"מ היו מודאגים בעיקר מן התעמולה שהצליח השליח הירושלמי להפיץ בקרב יהודי גרמניה. תיאור בניין בית הכנסת הגדול שהשלד שלו כבר ניצב במלוא הדרו ותפארתו, תיאור ממדיו הגדולים בהשוואה לבתי התפילה של המוסלמים ושל הנוצרים והיותו נישא ומיתמר לגובה רב הציתו את דמיונם של שומעיו והלהיבו אותם; רגשותיהם הדתיים והלאומיים של יהודי גרמניה גאו. את המיית הרגשות הזאת ניסו ראשי הפקוא"מ לצנן בהעלותם טענה פוליטית נגד בניית בית הכנסת. כל עוד לא בא המשיח והיהודים בירושלים נתונים לחסדי השלטון המוסלמי אסור להם לעורר את קנאתם ולהרגיז אותם בבניית בית כנסת מנקר עיניים: 'הלא בניינים כאלה עינינו צופיות לראות בתוככי ירושלים ת"ו לעת ביאת משיח צדקנו בב"י, אבל כל עוד לא ניחם ד' ציון ניחם כל חורבותיה, לא מן השם הוא לבקש גדולות ונפלאות ככל העמים אשר סביבותינו'. הם מוסיפים וטוענים כי גם אם לא היה לפרושים בירושלים מקום להתפלל בו, גם אז לא הייתה להם רשות לבנות בית כנסת 'כגובה ארזים' כאשר היוקר מאמיר ורבים העניים הסובלים חרפת רעב. והם תוהים: 'הייטב בעיני ה' לקפח פרנסת וחיות הרעבים על=ידי קבוץ נדבות לפאר ורומם בנין גדול כזה?' התחרות עם המגבית להקמת 'בתי מחסה' בשנת תרי"ח (1858), בד בבד עם יציאתו של ר' מרדכי למערב=אירופה בשליחות הפרושים לאסוף כספים להשלמת בניין בית הכנסת החורבה, שלח כולל הולנד ודוייטשלנד (הו"ד) לאותו אזור את ר' עזריאל זעליג הויזדורף לעריכת מגבית לטובת הקמת 'בתי מחסה והכנסת אורחים על הר ציון' לפתרון מצוקת הדיור של העולים מגרמניה וממרכז=אירופה. מחשש שהמגבית החדשה תנגוס בהכנסות כספי ה'חלוקה' התנגד ארגון הפקוא"מ מלכתחילה לקיומה של המגבית. אולם לאחר שכולל הו"ד הצליח להשיג את חסותו של הקונסול האוסטרי בירושלים ושכנע את מרבית רבני גרמניה ואוסטריה לתמוך במפעל, שינה גם ארגון הפקוא"מ את מדיניותו, החליט לתמוך במפעל הבנייה ואף היה מעורב ברישום רכישת הקרקע בירושלים. הוא אף הסכים לשמש צינור להעברת כספי התרומות ליעדם. למעט עיכובים קלים התפתח מפעל בניית 'בתי מחסה' במהירות רבה עד שבשנת תרכ"ב (1862) הסתיימה בנייתם של שמונת הבתים הראשונים בשכונה. המגבית החדשה של כולל הו"ד למען הקמת שכונת 'בתי מחסה' בירושלים התחרתה במגבית של כולל הפרושים לבניין בית הכנסת החורבה. ועל כן החליט כולל הפרושים להטיל למערכה לצדו של ר' מרדכי את רבה המוערך של הקהילת הפרושית בירושלים ר' שמואל. בראשית חודש טבת שנת תר"ך (1860) הגיע ר' שמואל ללונדון ומשם יצא לאמסטרדם בדרכו לאלטונה, לווירצבורג ולפרנקפורט דמיין. בניגוד לשד"רים אחרים, שפקידי הפקוא"מ גירשו מאמסטרדם, זכה ר' שמואל לכבוד רב. נקל לשער כי המגע האנושי הבלתי אמצעי בין שד"ר החורבה הנכבד, שהיה מראשי הקהילה הפרושית בירושלים, לבין ראש ארגון הפקוא"מ הועיל מאוד להפשרת ההתנגדות של הפקוא"מ לשאיפתו של כולל הפרושים לסיים את בניין בית הכנסת בכל מחיר ובלא דיחוי. בכ"ד באדר תר"ך (1860), בעצם ימי שליחותו של ר' שמואל, פרסם כולל הפרושים כרוז בשם 'קול מהיכל' ובו תיאור מצב בניין בית הכנסת הגדול: 'הלא התבשרתם הלא הוגד לכם […] נפלאות היא […] ימין ה' הרוממה, הושיעה לנו אשכנזים פרושים לבנות לנו בית כנסת על אדמת קדש נחלת=אל'. אבל, מדגישים הפרושים, למרות ההזדמנות הבלתי מצויה וייעודו החשוב עומד המבנה של בית הכנסת בכלימתו – עזוב, שמם ומוזנח מבלתי יכולת להשלים את בנייתו 'באין רצפה=באפס טיח, באין דלתיים=באפס דלתות, באפס חלונות, באין כסאות=באפס מושבות, באין מכונות=באפס כיורות. אין ארון הקדש ואין בימה. אין עזרה ולא עזרת נשים. ככלה יפה=פיה מסובבת ברעיותיה והיא מופשטת מבגדיה, מתנצלת מעדיה הלא מאין הפוגות תדמענה עיניה, כן ההיכל הקדוש הזה'. נראה שהתיאורים הדרמטיים והנרגשים בכתב ובעל פה עשו את שלהם, עוררו את לב התורמים והניבו תוצאות מרשימות. שליחותם של ר' שמואל ור' מרדכי החלה לשאת פרי, ור' שמואל יכול לחזור לירושלים בלב שקט כבר לקראת ראש השנה תרכ"א ור' מרדכי נשאר בגפו להשלים את שליחותו. הפעם הייתה המלאכה קלה יותר. בלי מאבקים ובלי תחרות בין המגביות השונות ובעיקר בלי חיכוכים עם הפקוא"מ הוא יכול מעתה לרכז את מאמציו במטרה עצמה – להמשיך לבסס את המגבית ולהרחיבה. הואיל והוא כבר יצר קשר ראשוני עם הגביר האוסטרי ר' איציק דוייטש, הוא העדיף לחדש את הקשר הזה, לבססו ואף להרחיבו. בשנת תרכ"א (1861) הצליח בסיועם של רב העיר וינה הרב אלעזר הלוי הורוויץ ושל כמה גבירים מנכבדי העיר וחשוביה להקים ועדה ציבורית לטובת המגבית להשלמת בניין בית הכנסת. ואכן בזכות מעמדם החברתי של חברי הוועדה וקרבתם של כמה מהם לרשויות השלטון הם הצליחו להשיג מן הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף אישור רשמי ופומבי לקיים מגבית כספית מיוחדת להשלמת בניין בית הכנסת בכל רחבי האימפריה ההבסבורגית. על סמך הרישיון מן הקיסר לעצם קיום המגבית פרסמה הוועדה 'קול קורא' ובו קריאה לכלל הציבור היהודי להרים תרומה נכבדה להשלמת בניית בית הכנסת הגדול בירושלים. בכרוז הודגש חלקם החשוב של נציגי ממשלת אוסטריה בקידום הבנייה החל מהסיוע שהושיט קונסול אוסטריה באלכסנדרייה לוריין לראש"ז ב=1836 וכלה במאמצי הברון רוטשילד להשגת הפירמאן לבניין בית הכנסת באמצעות ממשלת אוסטריה ובאמצעות שגרירה בקושטא ב=1849/50. גם סיומת רגשית לעורר את הלבבות לא נעדרה מן הכרוז: 'כי עדנה לא נוכל לבוא להתפלל בביהכנ"ס כי לא נשלמה רק עד תם הכפה והמכסה ועוד צריך לפנות עפר ממנה וטוח סיד מבית, ודלתות וחלונות ורצפת אבנים […] ואין בידינו להשלים כי כשל כח הסבל לשאת עול חובות'. לדבריהם המצוקה הכלכלית בירושלים והקשיים לסיים את בניין בית הכנסת נובעים מגידול האוכלוסייה היהודית ומהצורך להשקיע גם בבניית בתים למגורים, ועל כן נדרשת עזרתם הכספית הדחופה של יהודי אוסטריה. ואכן בתוך תקופה קצרה הצליחה הוועדה הווינאית לאסוף סכום עתק, כ=2,500 זהובים, והוא הועבר לירושלים באמצעות הקונסוליה האוסטרית ואפשר את חידוש תנופת הבנייה. אחרי שהשלים את שליחותו באוסטריה עבר השד"ר מרדכי לאנגליה. גם כאן השתמש בעיתונות היהודית המקומית להפצת המידע על אודות שליחותו. ב'קול קורא' שפירסם נשמעת נימה חדשה ועל פיה אי=השלמת בניית בית הכנסת גורמת לחילול השם בעולם. להמחשת דבריו וכדי להעניק להם יתר תוקף השתמש ר' מרדכי במוטיב משיחי מבית מדרשם של תלמידי הגר"א – כי מימוש דברי הנביאים על בניינה של ירושלים גורם לקידוש השם בעולם, וגם להפך: 'וחרפה היא להם מאת בעלי הדתות האחרות שבירושלים אשר לא יחסר להם כל דבר בכל הנוגע לענייני דתם ואמונתם', והוא מסיים בבקשה שירימו תרומה נכבדה:

'למען יוגמר בכי טוב להקדיש שם ד' בעיני העמים ולעבדו שכם אחד'.
הבקשה מקיסר רוסיה לאפשר גיוס כספים בארצו

  Alex2.jpg הצאר אלכסנדר השני

 
מעודדת מהרשות שנתן קיסר אוסטריה ב=1861 ליהודי האימפריה ההבסבורגית לתרום כספים להשלמת בניין בית הכנסת הגדול בירושלים, פנתה ההנהגה הפרושית בירושלים בסוף שנת תרכ"ב (1862) גם לקיסר רוסיה אלכסנדר השני בבקשה כי יפרסם צו שיתיר לנתיניו היהודים לאסוף כספים למען בית הכנסת. בשל האיסור שהטילו השלטונות הרוסיים על איסוף כספים למען יהודי ארץ=ישראל בתחומיה ובשל ביטול החסות הדיפלומטית שהעניקו בעבר לעולים מקרב יהודי רוסיה נראתה פנייה זו נועזת ואף מחוצפת. תגובת הקיסר לפנייתם הייתה עלולה להיות הפוכה, להטיל בהם חשדות של נאמנות כפולה וכך לסכן את היהודים ולהתנכל להם. אבל המדיניות הליברלית והנאורה של אלכסנדר השני גם כלפי נתיניו היהודים העלתה בלב הפרושים תקווה שהקיסר הרוסי יבקש להיטיב עם נתיניו היושבים בירושלים בשנה שבה מציינת הקיסרות הרוסית אלף שנים לקיומה.

 

"החורבה" תחריט שהוכן ב-1864 במיוחד עבור נדבנים יהודים.

פנייתם אל קיסר רוסיה הייתה מכובדת – לא כפנייה של עבד לפני אדונו ולא כשל עני העומד בפתח. הנחתם הייתה כי מעורבות הקיסר בסיוע עקיף להשלמת בניין בית הכנסת הגדול בירושלים תאדיר את שמו ואת יוקרתה של האימפריה הרוסית בעת שכזאת: 'ועל כן באנו ביום טובה להתנפל לפני הדום רגלי אדונינו הקיסר, ובקשתינו […] לתת דת לאסוף קבוצות כסף להשלמת הבית הכנסת הגדול הבנוי בחצר רבי יהודא חסיד בירושלם'.

טיוטת מכתב גבאי "החורבה" לצאר.

בחלקו האחרון של מכתבם לקיסר ציינו כי ישמחו להנציח באותיות של זהב על לוח שיש בבית הכנסת את תוכן הפקודה שייתן לנתיניו היהודים. הם הוסיפו כי לאות תודה יתאספו היהודים יוצאי רוסיה מדי שנה בשנה ביום 26 באוגוסט, הוא יום ייסודה של הקיסרות, בבית הכנסת הגדול בירושלים ויתפללו לשלומם של הקיסרות ושל העומד בראשה. על החתום באו ר' ישעיה – הממונה הראשי של כולל הפרושים, ולצדו שלושת הגבאים של בניין בית הכנסת מתחילת בניינו – ר' יוסף זונדל מסלנט, ר' יעקב בר"י יהודה ברלין ור' אריה ב"ר ירחמיאל נאמן הכולל – כולם ילידי רוסיה. למותר לציין שאבן זיכרון שכזו לא נמצאה מעולם בבניין בית הכנסת, אבל גם פקודה המאפשרת ליהודי רוסיה לאסוף כספים להשלמת הבניין לא ניתנה מעם הקיסר. הצטרפות ארגון הפקוא"מ למגבית למען בית הכנסת לאור הצלחת מסעם של השד"רים למען החורבה בגרמניה, באוסטריה באנגליה ובכל מערב=אירופה לרבות רוסיה, שנאספו בה כספים לטובת בית הכנסת בחשאי, לא יכלו עוד ראשי הפקוא"מ להתעלם מהלכי הרוחות ומדעת הקהל היהודית לטובת סיום בניית בית הכנסת הגדול בירושלים. העניין שחזר ונזכר בכתבות שונות בעיתונות היהודית כמו 'הלבנון' ו'המגיד' הדיר שינה מעיניהם, והללו הפנימו את העובדה שלנגד עיניהם מתקיים תהליך היסטורי שלא יוכלו לעצור בעדו; מסקנתם הטבעית הייתה כי אם אינם יכולים להתנגד למהלך מן הראוי שיצטרפו אליו ויטלו בו חלק פעיל. בשנת תרכ"ג (1863), כאשר הגיע השד"ר מרדכי לאמסטרדם, עדיין ניסו ראשי הפקוא"מ לאסור עליו לאסוף כספים בהולנד, אך מהר מאוד נסוגו מדרישתם. במהלך המשא והמתן ביניהם הציעו לו הצעה שקשה לסרב לה. הם אימצו את תיאור המצב שבפיו כבלתי נסבל – שהרי המבנה הגדול של בית הכנסת כבר עמד על תלו, ולכן אי=השלמתו הסופית עלולה לגרום לחילול השם בעולם: 'ואויבינו ילעגו לנו כי אין האיש בבית'. אי לכך, למרות התנגדותם בת עשרות השנים לעצם הקמת הבניין, הם היו מוכנים להירתם ולגייס בעצמם כספים להשלמת בניין בית הכנסת וזאת בשני תנאים. האחד: השליח יחזור מיד ארצה ולא ימשיך במסעותיו, והאחר: ממוני כולל הפרושים וגבאי החורבה יתחייבו בכתב כי לא ישלחו עוד שליחים אחרים לאירופה לאותה מטרה. אין זה מן הנמנע שהשינוי הדרמטי במדיניות הפקוא"מ ביחס להשלמת בניין בית הכנסת הגדול נבעה מן העובדה הפשוטה כי נאמנם האחרון בהנהגת כולל הפרושים ר' ישעיה הלך לעולמו כמה חודשים קודם לכן, ביום י"ח במרחשוון תרכ"ג (1863). הם הבינו כי אם לא ישנו את המדיניות כלפי כולל הפרושים ברגע האחרון ייגרם למעמדם בקרב האשכנזים בירושלים נזק בלתי הפיך. השד"ר מרדכי הסכים מיד להצעת הפקוא"מ להפסיק את שליחותו, וגם הנהגת הפרושים בירושלים מיהרה לשגר לאמסטרדם את מכתב ההתחייבות שדרשו הפקוא"מ. לאחר כארבעים שנה של מאבקים בין הפקוא"מ לפרושים בירושלים הסתיים בניין חצר החורבה ובית הכנסת הגדול בניצחון ברור של הירושלמים. התחרות עם בוני בית הכנסת החסידי 'תפארת ישראל' בית כנסת תפארת ישראל תנופת הבנייה של היהודים בירושלים – שהחלה עם שיפוץ ארבעת בתי הכנסת הספרדיים בתקופת שלטונו של מוחמד עלי ב=1834/5 ובעיקר עם המאבק וההצלחה לבנות את חצר החורבה ב=1836–1854 – היו אות ומופת שחידוש היישוב היהודי בירושלים קורם עור וגידים. כל הצלחה עודדה וסחפה אתה קבוצות נוספות שביקשו להצטרף לתנופת הבנייה היהודית בירושלים. מפעל הבנייה הראשון שהחל מחוץ לחומות העיר העתיקה היה 'משכנות שאננים' של מונטיפיורי ב=1856, והוא סימן את כיוון ההתיישבות מחוץ לחומות העיר העתיקה. שני וסמוך לו היה מפעל הבנייה של 'בתי מחסה' בתוככי העיר העתיקה, שיזם כולל הו"ד ב=1857. משנתרבו מפעלי הבנייה נתרבו עמם המגביות ועמן גדלה גם הדאגה להבטחת מימושן. ואכן טרם הספיקו הפרושים להתאושש מן התחרות שכפתה עליהם המגבית למען 'בתי מחסה', קפצה עליהם התחדשות המגבית שערכו החסידים למען בית הכנסת 'תפארת ישראל' בירושלים על שם רבם האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין (סדיגורא).

מכתב הודעה למשה מונטיפיורי על פתיחת בית כנסת "החורבה" לציבור.

השליחים הראשונים של העדה החסידית שבראשות המדפיסים ר' ישראל ב"ק ובנו ר' ניסן יצאו למערב=אירופה כבר ב=1862. הפרושים חששו כי בעקבות תנופת הבנייה בירושלים עלול חלקם בכספי התרומות להתקפח עוד יותר וביקשו להבטיח לפחות את קבלת הכספים שהיו דרושים להם להשלמת בית הכנסת שבחצר החורבה. הם פנו אל הפקוא"מ וביקשום לפרסם בעיתונות היהודית בגרמניה ובקרב 'גבאי ארץ=ישראל' שבקהילות השונות, כי עינם אינה צרה חס וחלילה בהצלחת המגבית החדשה לטובת בית הכנסת 'תפארת ישראל'. הם רק מבקשים להדגיש כי בבית הכנסת הגדול שאת בנייתו הם אמורים לסיים לאחר שבע שנים, יתפללו בנוסח אשכנז ופולין כל האשכנזים בירושלים, בין שמדובר ב'מתנגדים' בין שב'חסידים', ביוצאי ליטא או ביוצאי פולין, רוסיה, אוסטריה, גליציה, גרמניה והונגריה. הם מוסיפים שהסכומים הנדרשים בשלב האחרון אינם כה גדולים, מאחר שבניית השלד כבר הסתיימה וכן רוב עבודת הטיח, וכי חסרים בבניין רק הדלתות, החלונות והריצוף, ועל כן 'כל מבין יבין שהפרושים מוקדמים בזה המצווה'. ואמנם בפרסומים האחרונים של הפקוא"מ הודגשה התפיסה כי השלמת מלאכת הבניין של בית הכנסת הגדול בחצר החורבה איננה עניין של כולל הפרושים לבדו אלא אינטרס של כל יהודי ירושלים, וכי בהשלמת בניין בית הכנסת יש משום קיום מצוות 'קידוש השם' – 'לכבוד ד' ושכינתו'. אשר על כן יש להעניק עדיפות ראשונה להשלמת בניית בית הכנסת הגדול ולהתייחס אליה כאל 'נדבה נוספת' הכרחית בהשוואה לצדקות האחרות. בחודש אייר תרכ"ד הושלמו כמעט כל עבודות הבנייה. עבודות טיוח פנים בית הכנסת הסתיימו ונותר עוד לטייח את העזרות ולרצף את בית הכנסת 'באבני גזית חלקים ומהודרים'. ההתרגשות בירושלים מעצם השלמת בית הכנסת המפואר הייתה גדולה ואחזה אפילו בראשי ארגון הפקוא"מ שבאמסטרדם; הם הזדרזו לשלוח ארצה משלוח ראשון של 3,000 פלורינים כדי שיהיה אפשר לשלם לבנאים ולחסוך את תשלומי הריבית על ההלוואות שנלקחו. כדי ליצור גם דרמה תקשורתית הודיעו אנשי הפקוא"מ לציבור היהודי הרחב כי בכספים הנתרמים רוכשים עכשיו בירושלים את האבנים האחרונות לריצוף בית הכנסת; וכי מחיר כל אבן שיש לריצוף מגיעה לארבעה פרנקים. בשלבים האחרונים של הבנייה שלחו הפקוא"מ סכום נוסף, 1,200 פלורינים, וזירזו את השלמת עבודות העץ היקרות של הבניין; עד סופה של שנת תרכ"ד העבירו הפקוא"מ למעלה מ=5,000 פלורינים להשלמת בניית בית הכנסת. חנוכת בית הכנסת ש'בחורבה' ביום כ"ד באלול תרכ"ד (1864) אחרי תשע שנים של בנייה רצופת מאבקים, תסכולים והצלחות שבה השתתפו יהודי העולם, הושלמה בניית בית הכנסת הגדול שבחצר החורבה בירושלים. ביום ח"י בתמוז תרכ"ד הודיעו גבאי החורבה לציבור כי נמנו וגמרו לפתוח את בית הכנסת לקראת תפילות ראש השנה של שנת תרכ"ה, וכי חנוכת בית הכנסת תיערך ברוב עם ביום כ"ח באלול תרכ"ח.

מבט משער ציון אל בתי הכנסת

מעל דפי עיתון 'המגיד' תיאר יוסף ריבלין הצעיר להמוני בית ישראל את רשמיו מן המבנה המתנשא בהדרו מעל כל בתי העיר: 'כי כמוה לא עמדה על אדמת הקדש מיום גלות הארץ ובבין ארמונות מפוארים היכלי שרים הכי נכבדה על כל בתי העיר גבהה ונשאה מכל מגדולות […] העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת […] כירח בין כוכבים. קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים'. בנין החורבה בחצות יום כ"ח באלול תרכ"ד נתמלא הבית כולו מפה לפה. את הטקס כיבדו בנוכחותם גבאי החורבה ובראשם הצדיק ר' יוסף זונדל שבאותו יום מלאו לו שמונים שנה. בין הנכבדים היו ר' שמואל, הרב מאיר אוירבך מקאליש, הרב יהודה לייב זילברברג מקוטנא וכן המוני בית ישראל פרושים, חסידים וספרדים 'כי לבב כולם שמח על הישועה הגדולה הזאת אשר חלק אותה ד' לעמו בארצו בימים האלה אשר לא דבר ריק הוא'. לאחר אמירת מזמורי תהילים ותפילת מנחה ראשונה במקום הכניסו לבית הכנסת את ספרי התורה של הכולל 'בקול ששון וקול שמחה וכלי שיר לפניהם, תוף וכנור מינים ועוגב על פני הרחוב וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הספרי תורה עד בואם אל היכל ד". בסיום הטקס נערכה כמקובל 'ברכת הנותן תשועה' לסולטאן הטורקי, לקיסר האוסטרי, לקיסר הצרפתי ולקיסר הרוסי וכן למלך פרוסיה, למלכת בריטניה ולבני משפחותיהם ועמיהם. כמו כן נערכה תפילת 'מי שברך' לגדולי הנדבנים היהודים ולבית ישראל שנתנו למפעל כתף אוהדת. החורבה - מעשה השיחזור חנוכת בית הכנסת הגדול שבחצר החורבה סימלה את מימוש חזונו של רבי מנחם מנדל משקלוב  הרמ"מ תלמיד הגר"א, ש'בניין ירושלים' הוא ראשית תהליך הגאולה. החזון שהתלבש במציאות נעשה מוחשי עוד יותר לנוכח תנופת הבנייה שהתחוללה בירושלים ובעיקר לנוכח בנייתם של בניינים ציבוריים נוספים כמו בית הכנסת החסידי 'תפארת ישראל'.

חנוכת בית הכנסת הגדול הייתה אירוע רב רושם שנצרב בתודעה ההיסטורית של בני הדור – אכן נפל דבר בתולדות עם ישראל. היישוב היהודי בירושלים הלך והתבסס כעדה הדתית הגדולה ביותר בעיר, ובפעם הראשונה מאז חורבן הבית והארץ הצליחו היהודים לבנות בתי כנסת חדשים לא בהיחבא ולא במרתפים כמו ארבעת בתי הכנסת הספרדיים, אלא בבניינים גדולים גבוהים ומרשימים לנגד עיניהם של השליטים ושל התושבים המוסלמים בעיר, שעמדו משתאים וחסרי אונים לנוכח המהפך שחל לטובת היהודים בתוככי העיר ירושלים. ראו חלק א' של מאמר זה ההיסטוריה של בית כנסת "החורבה" חלק א- שנות המאבק  ראו עוד על בוני בית כנסת החורבה ומקורביהם זאב וולפנזון אברהם שלמה זלמן צורף הרב יוסף זונדל מסלנט הרב ישעיהו ברדקי הרופא היהודי הראשון בירושלים

ראו עוד על בית כנסת "החורבה "

"בית כנסת החורבה " בויקיפדיה

 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סמולן  On מרץ 12, 2010 at 10:59 am

    בכלל, ההיסטוריה של הפרושים מדהימה.

    שאלה: האם יש מידע על הדרכים שבהן הוצדקה הבניה ? איכשהו עובר בכל התיאור הרעיון שהגר"א פיתח דרך להתקדם לכיוון של גאולה דרך פעולה ממשית בצעדים קטנים בתוך ארץ ישראל – מפא"יניקיות קלאסית – תוך הקפדה לא לעלות בחומה במובנים המצומצמים של המושג, רק הר הבית.

    אבל האם זה היה הרציונל שהוצג והוצדק במשך עשרות השנים שבהם פעלו הפרושים בירושלים ? האם היה רק רציונל אחד ויחיד, במשך כל עשרות השנים הללו ? האם המסרים שנשלחו לבגדד לא היו שונים במשהו ממה שנשלח ליהודים עשירים בלונדון ?

    מסקרן מאד המרכיב הרעיוני הזה.

  • גיורא לשם  On מרץ 13, 2010 at 1:42 am

    לומר הגר"א ומפא"יניקיות במשפט אחד זו זילות.

  • מספר 666  On מאי 25, 2010 at 2:18 pm

    מחרבותייך איבנה" – סיפורו המרתק של בית הכנסת העתיק 'החורבה' במיצג צליל ואור ב'פסטיבל האור בעתיקה'

    בית הכנסת העתיק 'החורבה' אשר נפתח לאחרונה מחדש, ישנה את פניו במסגרת 'פסטיבל האור בעתיקה' ועל חזיתו יוצג חזיון אור קולי מרהיב של האמנית עמית שי, המספר את סיפורו של בית הכנסת כמו של ירושלים כולה

    בית הכנסת העתיק, 'החורבה', ברובע היהודי בירושלים, אשר נפתח בחודשים האחרונים לאחר עבודות שחזור ושיפןןץ נרחבות, יואר באור יקרות ויספר את סיפורו ואת סיפורה של העיר ירושלים כולה.

    האמנית עמית שי,(40) מירושלים, יוצרת מרתקץ אשר עבודותיה בעלות תוכן וערך מוסף ומאופיינות בכך שהן בעלות אמירה, תוכן ומסר משמעותי וברמה אמנותית וחזותית יוצאת דופן. במסגרת 'פסטיבל האור בעתיקה' תציג שי את המיצג "מחורבותייך אבנך" – סיפורו של בית כנסת החורבה המפורסם". בית כנסת ה"חורבה" מגלם את סיפור החיים היהודיים בירושלים והציפייה לשיבת ישראל לארצו ולגאולה שלמה. המיצג משלב בתוכו תמונות ארכיון, סרטים וגרפיקה בעיצוב מרהיב ושובה עין שמעביר את תחושת הבנייה והחורבן, את הקדושה והחיים, את הכאב והשמחה שנקשרו ב"חורבה".

    על תולדות בית הכנסת 'החורבה'

    בראש חודש חשוון תס"א (27 באוקטובר 1700) התיישבה במקום חבורת עולים מאירופה בהנהגת רבי יהודה חסיד, והקימו בית כנסת. בח' חשוון תפ"ב (27 באוקטובר 1721) , שרפו ערבים את בית הכנסת והחצר.

    בשנת תקע"ו (1816), כמעט 100 שנה אחרי החורבן הראשון של בית הכנסת, הצליחו עסקנים המשתייכים לעליית תלמידי בית הכנסת הגר"א, להשיג "פרימן" (רשיון) מקושטא לביטול החובות הישנים וחידוש הבניין. והוא נחנך מחדש בשנת תרכ"ד (1864). חידוש בית הכנסת, והקמת החורבה על תילה, נתפסה כסימן לתחילת הגאולה

    מאז הקמתה הפכה "החורבה" או בשמה המלא "בית הכנסת בית יעקב שבחצר חורבת רבי יהודה חסיד" – לבית הכנסת הגדול, המפואר והחשוב בכל ארץ ישראל ולמרכז החיים ברובע.

    בהיכל זה הוכתרו רבניה האשכנזים של ירושלים וארץ ישראל. פה בתפילה חגיגית הופקד דגל הגדודים העבריים שנלחמו במלחמת העולם השניה. וממקדש מעט זה יצאה הזעקה להצלת יהודי אירופה, בעצרת תפילה שבראשה עמדו הרב הראשי יצחק איזיק הלוי הרצוג, והאדמו"ר רבי מרדכי אלטר מגור

    יומיים לאחר שנפל הרובע במאי 1948, פוצצו הירדנים את בית הכנסת, כמעשה סמלי המבטא את ניצחונם. כך הפכה "החורבה" לגל חורבות בפעם השנייה בתולדותיה. רצף החיים היהודיים ברובע היהודי נקטע ל-19 שנים.

    אחרי מלחמת ששת הימים נתגלה לבאי הרובע היהודי מראה חורבותיו. כמו הרובע, גם "החורבה" הייתה גל של הריסות… מששוקם הרובע החליטו המתכננים שלא להתמודד עם המונומנטים ההיסטוריים שהיו סמלי הרובע וחרבו. בתי הכנסת נוקו מהריסותיהם ומה שנמצא, שוחזר כמתחם ארכיאולוגי. קשת הקיר הצפוני שוחזרה ונשארה עדות אילמת צועקת לשמים.

    החורבה הייתה חלק ממסכת האדריכלות של ירושלים. כיפת החורבה הפכה לסמל ולדמות לבית כנסת. היא חרוטה בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי, וניתן לחוש בחסרונה.

    החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי, החליטה להחזיר עטרה ליושנה ולשחזר את בית כנסת "החורבה" כפי שהיה, והוא נפתח ופעיל כיום.

    'פסטיבל האור 2010', האירוע הגדול והמרתק בתחום אמנות האור יתקיים במרחב העיר העתיקה בירושלים בין ה- 9-16 ביוני 2010 בין השעות 20:00-24:00. מדובר באירוע אמנותי ייחודי, ענק ומרשים שיחשוף פסלי ומיצגי אור מרהיבים ביופיים, שעוצבו במיוחד לפסטיבל על ידי גדולי אמני האור בארץ ובעולם.

    הפסטיבל הינו חוויה חושית מרהיבה וקסומה של אמנות ואור, הצפויה לשנות את פני העיר העתיקה בירושלים למשך שבעה לילות ולהעניק לה, באמצעות האור, מימד אמנותי ודרמטי

    הפסטיבל הבינלאומי "אור ירושלים 2010 – פסטיבל האור בעתיקה" מתאים לכל הגילאים ומאיר באור חדש את העיר העתיקה, את סמטאותיה ואתריה לבילוי לילי, חוויתי, סוחף וקסום בעל צדדים לא מוכרים ומפתיעים.

    צילום: יח"צ, מאושר לשימוש ללא תמורה.

    אתר האינטרנט של פסטיבל האור בעתיקה: http://www.lightinjerusalem.org.il

    לפרטים נוספים: רותם אמטו – 054-6964149, נאוה פיליזר – 050-5715718

    פיליזר תקשורת: 03-5598438

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: