על החלון ישבתי וזיכרון לך כתבתי ..:על ספרי הזכרונות שלנו

 

האם יש היום עוד ילדים שכותבים ביומנים או בספרי זכרונות ?

איני בטוח בכך.

 אמנם יומנים וספרי זכרונות כאלו ממשיכים להתפרסם היום בהמוניהם ומוכרים.  ספרי "זבנג " של אורי פינק המלאים קריקטורות על פי סדרת הקומיקס המצליחה. ויש המונים אחרים המתבססים על כוכבים מוכרים בזמן פרסום היומן. ( אני זוכר במיוחד יומן שתיאר פגישה בין כוכבת ערוץ הילדים לפני עידן ועידנים מיכל ינאי ובין גיבורי "זבנג") .
.  אבל כמדומה שהאינטרנט ואתרים כמו פייסבוק תופסים היום את הפונקציות שאותם מילאו פעם ספרי הזיכרונות .עם ההבדל המכריע שהמדובר במדיום ציבורי שמה שמועלה בו מיועד בדרך כלל לספר רב עד כמה שרק אפשר של עיניים ולתשומת לב הנרחבת ביותר. בעוד שאותם יומנים וספרי זכרונות היו חפצים פרטיים שלא נועדו כלל לעיניים בולשות.
שלומית הרטמייר יוצאת למסע נוסטלגי עם ספרי הזכרונות של פעם של שנת תשח ומגיעה לכמה מסקנות מעניינות לגבי ההבדלים של אותו דור לעומת הדור הנוכחי.

על החלון ישבתי וזיכרון לך כתבתי … – על ספרי זיכרונות משנת תש"ח.

 

מאת

 

שלומית הרטמייר

 

 


לאחר בילוי אחר- צהריים גשום באינטרסול המאובק בבית הורי, במחיצת ספרי זיכרונות ישנים שנכתבו בשנים הראשונות להקמת המדינה, ואגב דפדוף בדפים מצהיבים, גיליתי כמה דברים מעניינים על הזיכרונות ועל כותביהם: בשנות ה-40 היינו כולנו מגויסים לאידיאל תקומת העם והמולדת, צו התנועה והשעה, אבל גם אז לא שכחנו לקפל את שולי הדף ולכתוב "סוד כמוס". ערכים כמו אהבת הארץ ונאמנות לעם ולמולדת תפסו מקום מכובד, לצד זיכרונות על איך "שיגענו" את המורים, וכמובן, "על החלון ישבתי" הנצחי היה נוסח מקובל כבר בשנות ה-40, ונראה שליחו לא נס עד עצם היום הזה …
*(כל הציטוטים לקוחים מספרי זיכרונות משנות ה-40 של תלמידים בני 14 – בוגרי כיתה ח' בבית חינוך בחולון, ובני 17-18 – מסיימי תיכון בתל אביב. הטעויות והכתיב החסר – במקור. שמות הנמענים שוּנוּ מטעמי פרטיות הכותבים).


• 1. "דגל ציון אחזי בידך…"
בשנות ה-40 היינו כולנו מגוייסים לרעיון תקומת העם בארצו, והנאמנות למולדת, לחברים ולעם הייתה מעל הכול. הגשמנו את עצמנו במסגרות המקובלות – "עבודה, הגנה, קיבוץ או הכשרה", וכמובן, לא שכחנו לצטט את ז'בוטינסקי, שהיה מייסד ומורה-דרך לצעירים ומבוגרים.
התכונות שהערכנו ושאותן איחלנו לחברינו היו: אהבת הארץ, נאמנות לעם ולמולדת, רעוּת, ערכּיות, אידיאליזם, שקדנות, כנות, צניעות ומנהיגות.

דוגמאות:
"דגל ציון אחזי בידך,
ואת הדרך הראי לעמך!"
*
"היי נאמנה לעמך, מולדתך, חברתך הוריך ולתנועתך
ודגלי באדיאל בו דוגלת תנועתך."
*
"היי חברה טובה לחבריך,
ויאהבו אותך כל מעריציך."
ומדברי ז'בוטינסקי:
"זכרי את דברי ג'בוטינסקי (כך במקור):
קשה – משמע – אפשרי !
בברכת תל-חי …"
וגם מסיסמת "הנוער העובד":
"לעבודה ולהגנה"
או – "לעבודה, להגנה, לקיבוץ, להכשרה." (מתוך זיכרונות של בוגרי תיכון)
עם זאת, היו גם זיכרונות שבהם איחלנו דברים קצת יותר פרטיים: הצלחה בלימודים, קבלת ציונים טובים, הצלחה בחברה ובחיים בכלל, והזכרנו איך שיגענו את המורים וישבנו יחד על ספסל הלימודים.
"אם הייתי גנן הייתי נותן
לך זר פרחים.
מכיון שאני תלמיד
אברכך בציונים טובים."
*
"למעלה כוכבים
למטה שושנים
הצלח .
.. (שם הנמען)
בדרכך בחיים."
וכן:"זכרי את הימים בהם ישבנו
יחדיו על ספסל הלמודים

ויחדיו שגענו את המורים"

.2. "על החלון ישבתי …" – על הנוסחאות בזיכרונות

בדרך כלל כשכתבנו זיכרונות השתמשנו בנוסחים קבועים וידועים (מעין "נוסחאות" מחייבות), שחזרו על עצמם בשינויים קלים מאוד בכל הזיכרונות. ה"נוסחאות" האלה עזרו לנו לשַמר את הנוסח המקובל לזיכרון ולהעבירו "מדור לדור", וכן נראה, כי הנוסחאות היו מרכיב מרכזי בזיכרונות, ועל מנת לכתוב זכרון משובח, היה צורך להשתמש באחת (או ביותר) מן הנוסחאות האלה.
דוגמאות לזיכרונות – "נוסחאות":
"אל תסתכל על היופי
כי אם על האופי.
היופי הוא משחק ילדים
והאופי משחק החיים."
*
"הרבה כוכבים ברקיע
כוכב אחד לי חרש הביע
כי גורלך תמיד יזהיר
ומזלך תמיד יאיר."
*
"יפים ונעימים הם ימי
הנוער
אך חולפים כחלום
זהר
דעי לנצרם ולשמרם
כי לא ישובו עוד לעולם".
*
"טוב באֹהל דל
אצל אמא המולדת (צ.ל. במולדת – הטעות במקור)
מאשר בארמונות פז
בארץ נכר.
*
"בלי פגעים
ובלי מכשולים
תשוט ספינתך
על גלי החיים."
*
וגרסה אישית-משהו של "על החלון ישבתי "…
"ישבתי על יד
החלון וכתבתי
לרבקה זכרון
לפתע נשבר לי
העפרון, וזה
סוף הזכרון."
היו גם כותבים שכתבו זיכרונות אישיים יותר. הם התייחסו אל הזיכרון כאל "משימה פתוחה" , נתנו בו ביטוי אישי ויצירתי לכשרונותיהם, וכתבו איחולים אישיים ודברים פרטיים שבין הכותב לקורא. כותב צעיר אחד (בית ספר יסודי), וכותבים אחדים מבוגרים יותר (בית ספר תיכון).

דוגמה לזיכרון "אישי" של כותב צעיר:
"שירים לאלבום בקשת
איפה
(???) (מילה לא ברורה)
סתם לכתוב קשקשת,
לא אעשה כך.
דברי קצרים הם עד-בלי-די
הבל מה שאכתב לך סתם
תהי בריאה זריזה וחי (חיי)
לך בטוב עד עולם."
ומעניין, שאותו כותב כנראה הרגיש שלא מיצה את עצמו, כי לא כתב בנוסח "המקובל", ולכן חזר וכתב זיכרון נוסף בסוף הספר, ובו כבר "חזר לתלם" וכתב בנוסח השגור:

"למשה
יהיו שנות חייך
מאושרים כשושנה
פורחת…"
ועוד מספר דוגמאות לזיכרונות אישיים של כותבים מבוגרים יותר, מסיימי תיכון, האחד יצר צורת אקרוסטיכון, והאחרים כתבו כמה מילים אישיות:
את מי שאני אוהב
ועליה אני חושב
תוכלו למצוא הפלא
ךתום מלים אלה.
"
וכן:
"פרידה…. אכן מושג קשה הוא
היו ימים ולא ישובו עוד
."
וגם:
" זכרונות בשירה אין לי
אך אזכור לך למען
תזכריני את שנות למודינו
המשותפים."

 

 

.3. הטיפוגרפיה והעיצוב גרפי


גם הטיפוגרפיה והעיצוב הגרפי של הדף היו במידה רבה קבועים ואחידים:
בראש הדף כתבנו ברוב המקרים את ההקדשה: "ל שרה חברתי", "לדוד היקר", "זכרון לאברהם" וכד'. לאחר מכן הזיכרון עצמו, שהשתרע בדרך כלל על פני 4 -6 שורות, כשהשורה האחרונה היא בדרך כלל הלקח או ה"פואנטה".
חלק הארי של הזיכרונות היו קצרים ומחורזים, ונראה שזהו אחד ממאפייניהם הבולטים.
הזיכרון עצמו היה בנוי , כאמור, באחד מן הנוסחים הקבועים, ובסופו חתימה: "מבן / בת כיתתך" , "מחברך לכיתה ולתנועה", "מחברך לספסל הלימודים". שם הכותב, התאריך (הלועזי), ולעתים גם ציון מיוחד: "שנה ג' עצמאות ישראל", שנת העצמאות 30.6.48, או בפשטות "שנת תש"ח".
עניין מעניין: חלק מכותבי הזיכרונות היו מודעים לגודל השעה, והם מתייחסים אליה, ומציינים בזיכרונות את התאריך "המיוחד".
רק מיעוט מקרב כותבי הזיכרונות עיצבו אותו בדרך שונה: בכתיבה באלכסון לכל אורך הדף, בעיצוב ההקדשה בעיגול, או בביטוי אישי יותר. אלה כאמור המיעוט (והוא רווח יותר בקרב הנערים הגדולים- 17,18).
דוגמאות לעיצובים "מיוחדים":
– עיצוב כותרת בצורת סהר:



– כתיבה לאורך הדף:

באף זיכרון לא הוסיפו איורים, תמונות או "קישוטים" אחרים. כנראה משום שהזיכרון בתקופה ההיא נתפס כטקסט בלבד – ובלי תוספות.
• 4 הלשון והסגנון


את רוב הזיכרונות כתבנו בשפה גבוהה, מליצית, תוך שימוש במטאפורות ובצירופי לשון תנ"כיים: החיים משולים לים, והגורל לספינה המתנדנדת על הגלים; אין דבר העומד בפני הרצון, ואין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. ראוי לציון, כי רובם המכריע של כותבי הזיכרונות בחרו במכוּון במשלב גבוה, ולא במשלב של שפת הדיבור, כנראה כדי לשַוות לזיכרון חגיגיות ורוממות רוח.
"בחָשבך על ימי הנעורים
כחלום בעיניך עוברים.
והכתוב על הדף למזכרת
הן בו תמיד את נזכרת
."
עניין ראוי לציון, שרוב הכותבים (נערים בני 14-18) כתיבתם רהוטה ונקייה בדרך כלל משגיאות כתיב, וגם כשהם משתמשים בעברית ספרותית-גבוהה ובצירופי לשון נדירים יחסית כמו: "ושבר עֹל עמך", הם בדרך כלל לא טועים, ולעתים מוסיפים ניקוד על הכתיב החסר.
רוב הזיכרונות הם מחורזים. נראה כי החריזה היא מעין אמצעי -עזר לזכירת הנוסח המקובל, ולהעבירו בצורה מדויקת מדור אחד של תלמידים למשנהו. סיבות נוספות לחריזה: הוספת חגיגיות, כבוד ופאתוס לזיכרון, הנתפס כמִכתם קצר ושנון.

. סוד כמוס …

לפעמים קיפלנו את שולי הדף ורשמנו מספר מילים כ"סוד". נראה כי זהו אחד מהמרכיבים הייחודיים לזיכרון, והוא הופך אותו למעין "משחק" אינטראקטיבי בין הכותב – לקורא. הקורא נדרש למלא אחר "הוראה" שהשאיר לו הכותב (לפתוח את שולי הדף המקופלים ולקרוא את הכתוב), ובתמורה זוכה ב"פרס" (גילוי ה"סוד" הקטן הצפון בדפים). בסיום המשחק, מצופה מן הקורא לשוב ולקפל את הדף, ועל-ידי כך נחתם הסוד שנית …
ברוב הסודות נרשמו דברים כלליים או לאומיים : "שלום", "ושבר עול עמך, "יוסי ילד טוב", או כתבו בפשטות: "בלי סודות!", ורק בזיכרון אחד נכתב סוד "אמיתי" (הכותב הצהיר על אהבתו לנמענת – "אני אוהב את <השם>… שקט!!!")
*
משנות ה-40 הרבה עפרונות נשברו, והרבה שושנים נבלו, היום כבר לא מצטטים את ז'בוטינסקי, ולא מאחלים "לאחוז את דגל ציון". ואולי, עיקר כוחו של הזיכרון אינו טמון במלים הבודדות הרשומות על דף מצהיב, או ב"סוד כמוס" בשולי העמוד, אלא בזיכרונות הטמונים בו על זמנים אחרים, חברים שהיו ואינם עוד וימי הנעורים שחלפו ולא ישובו לעולם …

שלומית הרטמייר 21/2/2010

ראו עוד מאת שלומית הרטמייר

 

עידן משחקי הקופסה

יום חג לאהבה

תדע כל ציפור

מהי הטרדה מינית ?

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יוני  ביום מרץ 18, 2010 בשעה 7:24 am

    לפרה ולסוס

  • תודה  ביום מרץ 18, 2010 בשעה 11:02 am

    יופי של רעיון.
    אפשר להפוך אותו לפרוייקט שלם ולבקש מאנשים
    לצלם את הדפים ולהזכיר את הדמויות מעברם.

    זו פשוט היתה תמימות נפלאה גם אם לא היה מושלם. לא כמו היום שהזיכרון של מרבית בוגרי בית הספר זה סמים מכות וזיונים.

    במושגים שלנו היו חרציות ופרחים מיובשים מעטרים את היומנים האלה. והם באמת נשארו כמוסים אצל הרבה מאוד אנשים במגירות.

  • תמר ספיר  ביום מרץ 23, 2013 בשעה 5:46 pm

    נעים לקרא רגשות נקיים של אנשים,ללא תיווך של מו"ל/יחצ"ן/אמרגן/ועוד…
    קראתי לאחרונה ספר מעניין של מירנה דה פז, נהנתי מן תיאורי הטבע הנפלאים
    "הדרך אל היכל החיים פתלתלה,מסועפת / יש ללכת בינות שיחים,שרכים…/
    וכן:"אנו צוללים לקראת דגים,אלמוגים,צלופחים וסוסונים. /
    (מתוך הספר:לבחור בטהור,שם השיר:הדרך אל היכל החיים,ע"מ 42-43)
    כשקראתי השיר של מירנה,הרגשתי כי אני מטיילת יחד איתה בשבילי הארץ שלנו.
    תודה לך, מירנה.

  • ליאל בן דור  ביום מאי 3, 2013 בשעה 11:19 am

    ואוו, הקשבתי לשיר (המתנגן ) של מירנה דה פז "הדרך אל היכל החיים" , א ה ב ת י .
    ליאל בן דור.

    • עידו בלכר  ביום יולי 22, 2013 בשעה 12:25 pm

      ראיתי את הקליפ : הדרך אל היכל החיים, ושמעתי את הסינגל של דהפז מירנה,
      אני מחכה כעת לאלבום המלא. עידו בלכר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: