עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש :חלק ראשון

יגאל ידין ראש מפלגת ד"ש ליד שולחן הממשלה.

 

 

לאחרונה הועלתה האפשרות שהעיתונאי יאיר לפיד ירוץ לכנסת בראשות מפלגה חדשה שתיהיה למעשה מעין המשך של המפלגה שבראשה עמד אביו העיתונאי והסופר  "יוסף לפיד " מפלגת שינוי .

מפלגה זאת מצידה הייתה המשך של מפלגת ד"ש שהוקמה בשנות השבעים ובראשה עמד הארכיאולוג יגאל ידין שנראה כתקווה חדשה לפוליטיקה הישראלית.

התקווה ההיא למרבית הצער לא התממשה.אבל אין להכחיש שגם לגבי יאיר לפיד קיימת אותה התקווה ( ואפילו מצד בעל האתר ) עם כי הסיכויים שגם עם הרצון הטוב ביותר יצליח לממש תקווה כזאת במציאות אינם גבוהים ביותר,אבל הם קיימים.

במאמר זה הראשון מתוך שניים  חיים מזר חוקר רב תחומי חוזר  אל תולדותיה של  התנועה הדמוקרטית לשינוי הלא היא מפלגת ד"ש ומתאר את עלייתה  ומנתח את נפילתה ומנסה להסביר מדוע מפלגה של אנשים בעלי רצון טוב וכישרונות נכשלה בצורה מרשימה כל כך בהשגת יעדיה.

לתשומת ליבו של הקורא יאיר לפיד.בתקווה שאם הוא ינסה לבסוף את הפוליטיקה הוא הפעם יצליח היכן שיגאל ידין ואנשי ד"ש נכשלו.   

 

יגאל ידין ראש מפלגת ד"ש עם מנחם בגין ראש הליכוד.

עלייתה קריסתה ונפילתה של מפלגת ד"ש

מאת חיים מזר

 

מבוא:

מלחמת יום כיפור הייתה נקודת מפנה היסטורית בחברה הישראלית. היה זה אירוע טראומטי ברמת מדינה שגרם לטלטלה חזקה באשיות החברה. נוצר הלך רוח של חשבון נפש שהנביט תנועות מחאה רבות שאמנם היה להן מסר, אך הן לא החזיקו מעמד ולאחר זמן קצר קמלו וירדו מהבמה הפוליטית. תנועה אחת שהצליחה לאורך זמן וגם התמסדה למסגרת פוליטית חוץ פרלמנטארית הייתה תנועת "שינוי" שהוקמה על ידי אמנון רובינשטיין, מרדכי וירשובסקי ויונתן שפירא. תנועת מחאה זו חברה מאוחר יותר לקבוצתו של יגאל ידין ויחד הקימו מפלגה חדשה היא התנועה הדמוקרטית לשינוי וכפי שהייתה מוכרת בראשי תיבות של שמה ד"ש. המיזוג הרשמי בין שתי הקבוצות היה ב – 22.11.76 ומאוחר יותר הצטרפו לתנועה החדשה קבוצות נוספות. מפלגה זו הייתה בעלת תוחלת חיים קצרה ב – 23.8.78 התפלגה ובמשך מספר חודשים נוספים פרפרה פרפורי גסיסה עד לתחילת מרס 1981 עם אישור בקשתם של יגאל ידין ושמואל תמיר על ידי ועדת הכנסת כי "סיעת התנועה הדמוקרטית חדלה להתקיים". היה זה אירוע חסר תקדים בהיסטוריה המפלגתית בארץ. מצוקה חברתית בעקבות אירוע טראומטי מולידה מפלגה שבאה עם הצהרה מחייבת לשנות סדרי ממשל וחברה, גורפת הצלחה חסרת תקדים – כבר בבחירות הראשונות בהן היא משתתפת, זוכה ב- 15 מנדטים וכעבור פחות משנתיים מתפרקת ובסיכומו של דבר נעלמת מהמפה הפוליטית כאילו לא הייתה קיימת בכלל. מקבילה היסטורית לצמיחה מהירה ולנפילה לאחר מכן היא של הציונים הכללים שבבחירות 1951 זכתה ב– 20 מנדטים ולאחר מכן החלה אט אט לדעוך עד לאיחוד שלה עם הפרוגרסיביים ב– 1961. אך בכל זאת קיים הבדל בין שתי המפלגות. מפלגת הציוניים הכלליים הייתה קיימת שנים לפני בחירות 1951 (בבחירות של 1949 זכתה ב– 7 מנדטים) וירידתה לאחר מכן הייתה הדרגתית. בבחירות 1955 זכתה ב– 13 מנדטים ובבחירות 1959 זכתה ב– 8 מנדטים. רק איחוד משותף עם הפרוגרסיביים הביא לשתיהן בבחירות 1961 17 מנדטים.

 ד"ש לעומת זאת כאמור צמחה יש מאין ללא מסורת פוליטית וארגונית, עלתה מהר ונפלה מהר מאוד. גם אם נביא בחשבון את פרפורי הגסיסה שלה, שנגרמו כתוצאה מפילוגים נוספים לאחר פילוגה הראשון, הרי היא הייתה בבחינת מטאור. אם נתרגם זאת למונחים של קדנציות, הרי שמפלגה בעלת יכולת השפעה פרלמנטארית – 12.5% מסך חברי הכנסת לא החזיקה מעמד אפילו קדנציה אחת.

ייחודיות זו מעוררת ומבליטה את השאלה מדוע מפלגה עם פוטנציאל חסר תקדים מתגלה ככישלון עלוב ולא מצליחה להשאיר את חותמה בשום צורה שהיא? מה הם המכניזמים שהביאו את ד"ש לעברי פי פחת ולנפילה שמהם לא קמה בכלל? כדי לבדוק שאלות אלה נבחן ארבעה נושאים מהותיים לצמיחתה ולנפילת של ד"ש והם תהליך היבנותה של המפלגה, מצעה הרעיוני, אישיותו של ידין והמשא ומתן לקראת הצטרפותה לקואליציה ולממשלה.

צמיחתה הארגונית של ד"ש:

תמונה של יגאל ידין (סוקניק)

יגאל ידין .ראש מפלגת ד"ש .

מלחמת יום כיפור הייתה עבור רבים נקודת מפנה באשר להמשך פעילותה של מפלגת העבודה כמפלגת שלטון. ספקות אלה באו לידי ביטוי בתנועות המחאה למיניהן אשר צצו כפטריות לאחר הגשם, בעקבות המלחמה. ההמולה של תנועות המחאה שככה אט אט. בשקט החל לצמוח גוף חדש שמימדיו, ארגונו ופעילותו היו מעבר למימדיה של תנועת מחאה.

תמונה של מאיר זורע (זארודינסקי)

 יוזמה של תנועה זו היה מאיר זורע. רצונו של מאיר זורע היה להקים "קבוצת מהפך" שתבצע חילופי שלטון לפרק זמן מוגבל ותניח את היסודות לתנועה פוליטית אחרת שתמשיך בשלטון לאחר מכן.

מאיר זורע החל את פעילותו הפוליטית בחודשים האחרונים של 1975 כשקיים מגעים עם ראובן יפה מנהלל, אורי ביידש סגנו במנהל מקרקעי ישראל ועו"ד אריה מרינסקי.

 יעד ראשון להקמתה של תנועה היה גיוסו של יגאל ידין לתנועה. למאיר זורע היה ברור שבלעדי ידין לא יוכלו להקים את תנועתם החדשה. בעקבות לחציו של זורע התכנסה קבוצה של שישה אנשים בביתו של ידין ב – 31.12.75. הקבוצה כללה את אלוף (מיל.) דן טולקובסקי, מנהל חברת ההשקעות של בנק דיסקונט, אלוף (מיל.) פרופ' יובל נאמן, פרופ' מרדכי אביר, אלוף (מיל.) מאיר זורע, חיים לסקוב, יגאל ידין ומרדכי בן פורת

הפגישות הראשונות לא היו מסודרות ומה שבלט הוא השוני בין המשתתפים באשר לעמדות מדיניות ביטחוניות. ידין היסס באשר להצטרפותו לגוף החדש מהסיבה שהוא אינו רואה עצמו כמתאים לחיים פוליטיים ואמנם הוא התלבט רבות באם לעזוב את האקדמיה ולהיכנס לפעילות פוליטית. לחצים רבים הופעלו על ידין להוביל את הקבוצה שבתוכה פעל, להקמת מפלגה חדשה. בקבוצה זו היו 77 איש והיא כללה יוצאי גופים ביטחוניים בדרגות בכירות, אנשי מדע ואקדמיה, חברי קבוצת "עודד", פעילים מתנועות מחאה, אנשי התנועה לשינוי שיטת בחירות, אנשי ההתיישבות העובדת וכאלה שהצטרפו כפרטים.

החלטתו של ידין להיכנס לפעילות פוליטית עשתה אמנם את שלה ובעקבות שתי ההופעות הציבוריות הראשונות שלו, תנועה זו החלה לצבור תנופה.

הופעה ציבורית ראשונה הייתה בתוכנית "מוקד" ששודרה בטלוויזיה ב – 25.5.76 ובעקבותיה חלה התעוררות בציבור.

 רבים פנו אליו לעודדו וגילו נכונות לבחון את האפשרויות לפעול ברשימה משותפת. הופעה ציבורית שנייה הייתה בבית אגרון בירושלים ב – 22.11.76. בהופעה זו ידין הכריז "על תנועה פוליטית חדשה, התנועה הדמוקרטית, מבקשת לאחד חלקים ניכרים בעם וליצור כוח פרלמנטי כדי להרכיב את הממשלה הבאה"[1].

ההצטרפות לתנועתו של יגאל ידין התנקזה דרך מספר ערוצים. הערוץ הראשון היה דרך תנועת "שינוי" בראשותו של אמנון רובינשטיין, הערוץ השני היה דרך "המרכז החופשי" בראשותו של שמואל תמיר, הערוץ השלישי היה דרך מאיר עמית וקבוצתו והערוץ הרביעי היה של אישים מוכרים בציבור.

האיחוד עם "שינוי":

אמנון רובנשטיין ראש מפלגת "שינו"י

הצטרפותה של "שינוי" לקבוצתו של ידין לא הייתה מיידית עם כניסתו של ידין לחיים הפוליטיים. לא הייתה בה עדיין המוכנות לכך. היא הייתה זקוקה לפרק זמן מסוים כדי להתחזק מבחינה ארגונית ולהגביר את תהודתה בציבור. דבר קיומה של "שינוי" פרץ לקהל הרחב משהכריזה כי היא עומדת להשתתף בבחירות הקרובות וכי היא מצפה להגדיל את כוחה ואמנם בעקבות הכרזה זו הצטרפו אליה אישים רבים מהמגזר הכלכלי.

הופעתו הראשונה של ידין בטלוויזיה האיצה את כוונותיה של "שינוי" להצטרף לתנועתו של ידין. אמנון רובינשטיין ביקש מחברי תנועתו, רפי בלומנפלד וסטף ורטהיימר לשוחח עם ידין ולבדוק אם איחוד בין שני הגופים הוא מעשי. ידין גילה נכונות לכך. בקרב קבוצתו של ידין היו התלבטויות רבות מאחר שהם לא פעלו כקבוצה מגובשת. אך בעקבות מספר רב של פגישות רשמיות ולא רשמיות, רעיון האיחוד בין שני הגופים קרם עור וגידים והתנועות התאחדו

.בפגישה שהתקיימה בביתו של ידין במכמורת ב – 30.10.76 סוכם סופית על המיזוג וב- 22.11 בהופעתו בבית אגרון הודיע ידין על המיזוג בין תנועתו לתנועת "שינוי".

אמנון רובינשטיין דחף למיזוג בשל סיבות אלקטוראליות והן:

  1. מכיוון שחלק גדול מאנשי ידין מזוהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה, אפשר יהיה למשוך קולות של מצביעי ליכוד פוטנציאליים.
  2. בשל מאפייניה של "שינוי" היא תנגוס בציבור הבוחרים של מפלגת "העבודה".
  3. המיזוג בין שתי התנועות יכול להבטיח הצלחה גדולה יותר מאשר הצבת ידין בראש "שינוי".

הרעיון הכללי שעמד מאחורי האיחוד היה שזהו איחוד בין שתי תנועות, כאשר השם, עיקרי המצע ודרכי הפעולה מוסכמים מראש. סוכם שיוקמו גופים זמניים וכי מתוכם תצמח מפלגה שתקיים בחירות דמוקרטיות לכל מוסדותיה ותנהיג את שיטת "הכול בוחרים בכול" לגבי נציגיה בכנסת. הגוף העליון של המפלגה היה מורכב על פי מפתח של 5 נציגים ל"שינוי" ו – 5 נציגים ל"דמוקרטים" ולקבוצת "עודד" כשידין לא חבר לאף אחת משתי קבוצות הנציגים. סוכם גם שבעקבות השינוי, "שינוי" תתפרק.

התפטרות  ראש הממשלה יצחק רבין ב – 21.12.76 האיצה את הפעילות בד"ש. הוועד הפועל התכנס כדי להיערך לקראת קליטתם של אנשים נוספים למפלגה. בהתכנסות זו התקבלה עמדתו של ידין ביחס לתנאי ההצטרפות לד"ש. עמדתו של ידין כללה את העקרונות הבאים:

  1. אף מפלגה הפעילה בכנסת לא תוכל להתאחד עם ד"ש. חבריה של מפלגה זו יוכלו להצטרף על בסיס אישי בלבד ובלבד שיתפטרו מהכנסת.
  2. ההצטרפות תהיה רק לאחר חתימה על עקרונות המצע של ד"ש.
  3. למנוע כניסתם של "טרמפיסטים" בלתי רצויים.

נימוקיו של ידין שהיו מקובלים על באי ההתכנסות היו למנוע אפשרות של היווצרות חטיבות עצמאיות בד"ש ולהימנע מממסדיות. אמנון רובינשטיין חשב אחרת (אם כי עמדתו לא התקבלה) וזאת משיקולים אלקטוראליים ופוליטיים והם:

  1. הוא היה מעוניין ליצור חזית רחבה של כל המפלגות שבין הליכוד למערך ולהכליל גם מפלגות הקרובות רעיונית ל"שינוי" כמו ל"ע ור"צ.
  2. חשוב היה לו להגדיל את זמן השידור בתעמולת הבחירות בטלוויזיה, מעבר ל – 10 הדקות שהוקצבו לד"ש.
  3. מכיוון שלא יכול היה להתעלם מחולשתו של ידין הוא רצה לקלוט אנשים עתירי ניסיון פוליטי שיעמידו את המפלגה על קרקע מוצקה.

האיחוד עם "המרכז החופשי":

בעקבות הופעתו הציבורית הראשונה של יגאל ידין בתוכנית "מוקד", שמואל תמיר מנהיג קבוצת "המרכז החופשי" החל לבדוק את האפשרות לאיחוד עם ד"ש. מבחינה פוליטית הייתה זאת האפשרות היחידה שעמדה בפניו לשרוד פוליטית. בתוך הליכוד הוא היה מכובד ושיתוף הפעולה איתו צומצם למינימום והוא נכשל בניסיונו להקים מרכז פוליטי קטן עם ר"צ ול"ע. אם אכן היה מתבצע איחוד כזה, המקום שהיה מיועד עבורו היה בלתי קביל עליו. יגאל ידין לא היה מעוניין לקלוט אותו בד"ש וזאת מהסיבות הבאות: הוא לא היה מעוניין במפלגה ממסדית, דעותיו הפוליטיות היו רחוקות מדעותיה של ד"ש ואי יציבותו הפוליטית, נטייתו להחליף מסגרות פוליטיות.

רובינשטיין לעומת זאת היה כן מעוניין בצירופם של שמואל תמיר ו"המרכז החופשי" לד"ש ושוב מסיבות אלקטוראליות.

  1. צירוף גורם מהימין יאזן את התדמית היונית של ד"ש.
  2. ההנחה כי תמיר יעניק לד"ש דימוי של מפלגה שמצויים בה אנשים חזקים סמכותיים ובעלי כושר מנהיגותי.
  3. היה מתבטל האיום של מרכז ליברלי קטן שעלול היה לנגוס בציבור בוחרים פוטנציאלי.
  4. הרצון להציב את ד"ש במהירות על המפה הפוליטית, כך שלקראת הבחירות יהיו שלושה גופים פוליטיים גדולים ומובילים.

ב – 13.1.76 נחתם הסכם האיחוד בין המרכז החופשי" לד"ש. בחוזה צוין כי התפקדותם של אנשי "המרכז החופשי" תהיה על בסיס אישי. התוצאה המיידית למיזוג זה הייתה שנסתם הגולל על עיקרון השוויון במזכירות ד"ש ש"שינוי" נלחמה עבורו. אנשי "שינוי" הפכו למיעוט בגוף המבצע של ד"ש ונציגי "המרכז החופשי" צורפו לכל מוסדות התנועה כנציגי מפלגה לכל דבר. מהרעיון המרכזי של יגאל ידין בדבר פסילת צירופן של המפלגות לא נותר דבר פרט לעיקרון ההצטרפות האישית.

מאיר עמית:

בסוף דצמבר 1976 מנחם אבירם איש "שינוי, קישר בין רובינשטיין לבין מאיר עמית. הפגישה הראשונה בין נציגי ד"ש לקבוצת עמית לא הייתה מוצלחת, אם כי חברי קבוצתו של עמית היו מוכנים להצטרף. אמנון רובינשטיין גילה נכונות רבה לצרף את מאיר עמית וקבוצתו לד"ש וזאת בשל הישגיו והשקפותיו הפוליטיות והן:

  1. מאיר עמית ביטא שילוב של מדיניות חוץ, אחריות ורפורמה משקית וחברתית ש"שינוי" נכספה אליה.
  2. מאיר עמית הפך את "כור" לאחד מהיצואנים הגדולים, לענק היודע לשלב תנופה משקית עם מדיניות חברתית נכונה כלפי העובדים.
  3. בין ידידיו של מאיר עמית נמנו אהרון יריב, דוד גולומב וצבי זמיר. עמית גולומב ויריב היו חברי מפלגת העבודה שהמתרחש במפלגתם לא היה לרוחם והם חשבו על פרישה.

ב – 31.1.77 מאיר עמית הצטרף לד"ש. הצטרפות זו עשתה רושם גדול בציבור ובאמצעי התקשורת. רבים צבאו עתה על דלתותיה של ד"ש, ביניהם כאלה שגדלו על ברכיה של תנועת העבודה.

אישים:

שניים מהאישים הבולטים שהצטרפו לד"ש היו שלמה אליהו ואהרון יריב. רובינשטיין חיפש אישיות בולטת מעדות המזרח שתיתן ביטוי לרצון התנועה לייצג את יוצאי עדות המזרח ואשר ציבור בוחרים זה יוכל להזדהות איתו. עם כל חשיבותה,רובינשטיין לא ראה בתנועת "עודד" גוף סוחף מבחינה אלקטוראלית. האישיות המתאימה שרובינשטיין פעל לצירופה היה שלמה אליהו מנהל חברת הביטוח "אליהו" ואמנם הוא צורף לד"ש ב – 10.2.76. אישיות שנייה הוא אהרון יריב שהצטרף לד"ש ב – 1.5.77 שבוע לפני הבחירות. אהרון יריב היה שר ההסברה בממשלתו של רבין והוא פרש ממפלגת העבודה.

אישיותו של ידין:

הציר המרכזי שסביבו נעה ד"ש היה יגאל ידין. הרציונאל הבסיסי של מקימי ד"ש ובפרט זה של מיכאל זורע היה שאת השינויים המתבקשים להכניס במבנה המשטר בארץ וריפוי המדינה מתחלואיה הוא הצבת אישיות כריזמטית ובעלת סגולות טרומיות שתדע למשוך ולסחוף אחריה את ההמונים. ללא אישיות כזאת אין שום סיכוי שהמפלגה החדשה המיועדת לבצע רפורמות מרחיקות אלה אכן תצליח לממש יעדים אלה.

 מי שניראה כמתאים ביותר לעמוד בדרישות אלה היה יגאל ידין. כדי לבדוק עד כמה מרכזי היה ידין בימיה הקצרים של ד"ש, יש לחלק את פעילותו לשלוש תקופות, והן תקופת המיתוס, הקמת ד"ש וד"ש לאחר הבחירות.

תקופת המיתוס –

תקופה זו נמשכת עשרות שנים, היא מתחילה עם מלחמת השחרור ומסתיימת עם הקמת ד"ש.

סביב דמותו של יגאל ידין הייתה הילה שהקרינה על כל שכבות הציבור וזאת על רקע פועלו הצבאי כרמטכ"ל מלחמת השחרור ופועלו האקדמי. הוא בעצם הפך לאגדה עוד בחייו.

לאורך כל הקרבות עם צבאות ערב, במלחמת השחרור הוא לא חשש להתעמת עם הדרג המדיני הבכיר ביותר לרבות בן גוריון וזאת למרות העובדה שהוא לא היה איש שדה ולא השתתף בקרבות. הופעתו הייתה תמיד תקיפה, בהירה וחד משמעית. כל דיוני הסגל הפיקודי הכללי הצטיינו ברמה גבוהה במיוחד.

יגאל ידין יצחק רבין ומשלחת קציני צה"ל בשיחות רודוס 1949

יגאל ידין בחפירות חצור

להילה שנוצרה סביבו היה פן נוסף והוא הפן האקדמי. הוא חשף את העיר הכנענית שבחצור, חקר את מגילות ים המלח, פרסם מספר עבודות חשובות שפסגתן היא המגילות הגנוזות ממדבר יהודה וצוותו מצא את קטעי האיגרות של בר – כוכבא ועוזריו. על מכלול פועלו הארכיאולוגי הוא זכה בפרס ישראל ב – 1956.

 

יגאל ידין ודוד בן גוריון בחפירות.

מה שהוסיף להילה סביבו היא הימנעותו העיקשת במשך השנים מלהצטרף לחיים הפוליטיים, חרף הלחצים הכבדים שהופעלו עליו כן לעשות זאת – לחצים שבאו מכל גוני הקשת הפוליטית ודווקא התעקשות זו היא שהקנתה לו אמינות וכנות. הוא היה קשור לאישים מרכזיים במפלגת העבודה ובמקרים רבים הצביע עבור מפלגת המרכז. המפלגה הקרובה אליו ביותר מבחינה רעיונית הייתה רפ"י וזאת בשל הדגש ששמה במצעה על שינוי שיטת הבחירות ואמנם בין אלה שהצטרפו אליו לד"ש עוד בימיה הראשונים של התנועה הדמוקרטית, שרק אחר כך חברה למפלגת ה"שינוי" היו לא מעט מאוהדיה של רפ"י. עם כל ההילה שהייתה סביבו, אנשים שהכירו אותו מקרוב הזהירו את אמנון רובינשטיין שקיימים צדדים נוספים באישיותו של ידין לאו דווקא סימפטיים [2].

 פרופ' צבי יעבץ הזהיר את רובינשטיין כי מאחורי ההילה הזוהרת קיימת אישיות שונה לחלוטין.

 פרופ' שאול פרידלנדר סיפר כי בהופעה של ידין  בפני אנשי אקדמיה ביחס לתוכניותיו הפוליטיות הופעתו הייתה כה מוזרה עד שהמשתתפים בה יצאו ממנה מזועזעים ובאסיפה של אנשי המקצועות החופשיים הוא טען בביטחון רב כי בבחירות לכנסת הוא יקבל למעלה מ – 60 מנדטים.

היו גם הסתייגויות ביחס לכושר השיפוט של ידין  באשר לבחירת ידידיו, חלקם ניצים וחלקם תמהוניים. עמוס שוקן צדק כאשר בתארו תכונה זו של ידין לרובינשטיין, טען כי יכולתו של אדם לבחור לעצמו אנשים טובים סביבו היא אחד ממבחניו הראשונים של מנהיג כלשהו.

הקמת ד"ש –

הלחצים שהופעלו על ידין להצטרף להקמתה של מפלגה חדשה ולהוביל אותה לקראת הבחירות היו חזקים. סיבה עיקרית ללחצים מסיביים אלה היו התלבטויותיו הרבות של ידין אם לנקוט בצעד זה. התלבטויות אלה מצאו את ביטוין בהתכנסויות הרבות של מקימי התנועה, אם בביתו של ידין ואם בביתו של חיים לסקוב. באף אחת מהתכנסויות אלה הוא לא נקט בעמדה ברורה, מה עוד שהוא לא יזם אפילו אחת מישיבות אלה. היחידי שדאג לפעילות ארגונית זו היה מאיר זורע. ידין תבע מאנשים שיצהירו באופן גלוי על תמיכתם בו ברגע בו יכריז על היותו מספר אחד וזה שמוביל את התנועה [3], מה שמעיד בעצם על חוסר ביטחון ביכולתו המנהיגותית. מנהיג מטבעו יודע שאנשים יתמכו בו וינהרו אחריו בלי צורך להכריז על כך וגם לקראת הופעתו בתוכנית "מוקד" הוא עדיין המשיך להתלבט. סמוך לשידור הוא אמר לאלי אייל: "תדע לך, בראיון אודיע שהחלטתי לנסות לבדוק אם להקים תנועה פוליטית" [4]. הוא לא אמר שהוא מתעתד להקים תנועה חדשה, אלא שהוא מחליט לנסות. עצם השימוש במילה "לנסות", מעידה שהוא שמר לעצמו אפשרות לסגת מהצהרתו. אם היה אומר שהוא החליט להקים תנועה חדשה, אמירה כזאת הייתה מחייבת אותו ולכך לא היה מוכן כנראה. בישיבות שנוהלו על ידו הוא נהג להאריך בדבריו יתר על מידה. כאשר המשפטים לא מנוסחים כהלכה ומלווים בחזרות מיותרות על ביטויים אהובים עליו (כמו וכו' וכו') והוא גילה חוסר סובלנות כלפי דוברים אחרים.ידין נהג לקטוע את דבריהם ללא הבחנה. עובדה שהזיקה לרבים הייתה תגובתו התמידית לדעות של אחרים. הוא מיעט לנקוט עמדות שלו. פסיביות זו בלטה גם בביטוי השגור בפיו "אומרים לי" הוא לא ציין שהוא בירר בעיות שדרשו פיתרון, אלא מי שהוא אמר לו ואמנם היו מי שניצלו זאת. אנשי "המרכז החופשי" דאגו "לומר לו" דברים רצויים להם וידעו לנווט אותו על פי צרכיהם [5].

מאותו רגע שד"ש החלה לפעול בצורה מאורגנת ומסודרת התבלטו שתי תופעות מנוגדות אצל יגאל ידין. בחודשים הראשונים לפעילותה של המפלגה ידין פעל כמנהיג לכל דבר. "בכל ישיבות הצוות המוביל של התנועה הדמוקרטית ולאחר מכן בגוף המנהל של ד"ש. ידין היה האישיות הדומיננטית. הוא ניהל את הדיונים, הוא קבע את סדר היום ופסק מי יקבל את רשות הדיבור, מתי יטול את רשות הדיבור לעצמו ובאיזה שלב לסיים את הדיון" [6]. במקביל לכך הוא נהג גם לבודד את עצמו.

הוא לא התערה בפעילות יומיומית במרכז המפלגה ומשהיה מגיע לעיתים רחוקות למטה המפלגה, היה מסתגר בלשכתו ולא הראה את עצמו אף פעם במזנון המטה והשתדל להמעיט מלהימצא באופן תדיר בתל – אביב. קשה היה גם להשיגו הן בביתו והן בירושלים. את הטלפון בביתו ניתק למשך שעות ומשהצליחו לתפוס אותו לשיחה בירושלים, קשה היה לקבל את תמיכתו לתגובות הכרחיות על התפתחויות פוליטיות שונות. מעורבות חזקה שלו התבלטה בשני אירועים. אירוע אחד בעל משמעות קרדינאלית עבור המשך קיומה של המפלגה ואירוע שני היה בעל מימד אישי. האירוע המפלגתי הוא המשבר שהתגלה במפלגה משהתבררו תוצאות הבחירות הפנימיות. הופעותיו של ידין במשרדי המפלגה היו יומיומיות. הוא לא גילה שום נכונות לוותר לאף קבוצת כוח ונקט ביד קשה עד להסדרת העיוותים שנוצרו בשל שיטת הבחירות ש"הכול בוחרים בכול". משעה שבעיה זו באה על פתרונה, היה צורך לבחור בזרוע המבצעת של המפלגה, התגלה ידין בחוסר סובלנותו ובניסיונו הפוליטי המועט. בהחלטותיו הוא הצליח לקומם נגדו את רוב פעיליה הבכירים של המפלגה [7]. האירוע האישי מתייחס לגיליון הראשון של עיתון ד"ש בינואר 1977, "קו חדש". עורכי העיתון ננזפו על ידי ידין בשל בחירה בלתי מוצלחת של תצלום שלו. ידין תבע מזורע לשקול את הדחת צוות המערכת של העיתון ולבחור אחרים במקומם. משנרגע הוא הסיר את תביעתו להחלפת צוות המערכת [8].

רבים החלו לגלות אי שביעות רצון מתפקודו של ידין כמנהיג והתעורר החשש שמא חשיפתם של פגמים אלה תפגע בהמשך פעילותה של המפלגה וסטף ורטהיימר היה הראשון שדרש פומבית לצמצם את סמכויותיו של ידין [9]. רובינשטיין הבין שאם ידין יסולק מראשות התנועה, המפלגה תתפרק והוא החל לחפש כוחות חדשים לחיזוק הנהגתה של ד"ש. זאת הייתה אחת הסיבות לרצונו של רובינשטיין לצרף את שמואל תמיר וסיעת ה"מרכז החופשי" לד"ש. ידין כאמור התנגד בתחילה לאיחוד פוליטי זה, אך לבסוף התרצה והאיחוד יצא לפועל. בחודש אפריל 1977 הופיעה ב"העולם הזה" סדרת כתבות שבהן הוטחו האשמות קשות נגד יגאל ידין. נטען בהן שידין סחר בנשק עתיק בניגוד לחוק ומנע מלפרסם מחקר מדעי של מצדה ובמקום זאת כתב ספרים פופולאריים שבעטיים זכה בהכנסה לא מבוטלת [10]. בשעת מצוקה זו זכה ידין לסעד משפטי משמואל תמיר.

ד"ש לאחר הבחירות:

במהלך המשא ומתן להקמת הממשלה וביחסיו עם בגין, ידין התגלה בשיא חולשתו הפוליטית. חוסר ניסיונו הפוליטי היה בעוכריו. הוא היה מציג תנאי קשה כתנאי להצטרפות ממשלה ובסיכומו של דבר היה נסוג וגם כשהיה בידו כוח זה הוא לא השכיל לנצלו. בעקבות מינויו של משה דיין לשר החוץ, ידין הצהיר שאם דיין בממשלה, ד"ש לא תצטרף לממשלה וסיבותיו היו עימו. קשה היה לו לקבל את הרעיון שהוא יישב ביחד עם דיין בממשלה, שעה שלא  היה מוכן לקבלו כחבר בד"ש וזאת על רקע מסקנותיה של ועדת אגרנט שהוא ידין היה חבר בה. בגין ידע לנטרל את סירובו זה של ידין. "הוא הרגיע את ידין, שאפשר לדון על הכול גם על תפקיד ראש הממשלה, ידין נאחז במילים אלה כדי לזנוח את עניין דיין מכול וכול" [11]. ערב השבעתה של הממשלה, ידין איים כי אם הטיפול בשיקום השכונות יועבר לסגן השר משה קצב, יחרים את ישיבת הממשלה. בגין הצליח להרגיעו והוא הגיע לישיבה כאילו לא קרה שום דבר [12]. בישיבת המועצה של ד"ש שהתקיימה ב- 5.10.77, דחה ידין על הסף את הרעיון כי יש לדחות את הטענה כי מצב החירום מחייב הצטרפות לממשלה, אך הוא חזר בו גם מטיעון זה וב- 24.10.77 נחתם ההסכם הקואליציוני בין הליכוד, המפד"ל, אגודת ישראל וד"ש. "מכול ההתחייבויות המרומזות שניתנו לד"ש לא נותר דבר. ד"ש לא קיבלה שום תפקיד מהתפקידים המוזכרים בפרוטוקול. שתי ההבטחות המעורפלות היחידות שהיו כלולות בהסכם הקואליציוני אף הן הופרו מיד, בידיעתם ובהסכמתם שבשתיקה של ראשי ד"ש: הוועדה לענייני שינוי שיטת הבחירות לא רק שלא השלימה את מלאכתה תוך תשעה חודשים מיום הקמתה, אלא אף לא התכנסה לישיבות של ממש. הצעת חוק המפלגות לא עברה בכנסת התשיעית בשל התנגדות מפלגות הקואליציה [13]. ראוי לציין שעל שינוי שיטת הבחירות ידין דיבר ונלחם רבות. זה אחד מתנאי היסוד שלו להצטרפות לממשלה וגם כאן ידין נסוג כאשר התעורר ויכוח באם למנות את יורם ארידור לתפקיד גזבר ההנהלה הציונית, ידין לא היה מוכן להגן על עמדת ד"ש ודרש לקבל את טיעוניו של בגין [14]. המצב הגיע לידי כך שב- 5.5.76 על רקע מדיניות הממשלה ביהודה ובשומרון בניגוד לעמדותיה ותביעותיה של ד"ש, תבע ביברו מידין להתפטר מתפקידו, אך ידין סירב לקבל תביעה זו.

בעקבות פרישתם של משה שמיר [12.4.79] וגאולה כהן [7.6.79] מהממשלה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצריים איבדה הקואליציה את הרוב שהיה לה עד כה בלי הדמוקרטית- קבוצתו של ידין לאחר הפילוג בד"ש נקרתה לידיו של ידין הזדמנות בלתי חוזרת להכתיב לממשלה תביעות בתחומי ההתנחלויות, האוטונומיה, הכלכלה, החברה ובבעיות הדת והוא לא עשה זאת. בעקבות התפטרות דיין מהממשלה התפנה תפקיד שר החוץ ושמו של ידין הוזכר כמועמד אפשרי, אך הוא דחה את התפקיד. נימוקיו היו שתנועתו נבחרה לעסוק בענייני פנים ולא בענייני חוץ, מה עוד שכשר חוץ לא יוכל לשאת האחריות למדיניות שאין הוא שלם עימה. טיעונים אלה היו מופרכים מאחר שבתפקידו כסגן ראש הממשלה הוא כן נשא באחריות מדינית למעשיה של הממשלה.

במהלך כל שיחות השלום עם מצרים, שרי ד"ש לא שותפו בשום שלב משלבים אלה. ידין לא שותף במשלחות הרשמיות ולא השמיע בפומבי ולו מילה אחת שהייתה יכולה להתפרש כביטוי לעמדתה העצמאית של ד"ש בנושא כה חיוני ורגיש כאחד [15].

 

 

שמואל תמיר

 

רובינשטיין ציין בספרו לא פעם כי ידין פיתח תלות מוחלטת בשמואל תמיר ועם פילוגה של ד"ש ידין ותמיר פעלו כסיעה בפני עצמה. הוא שאב מתמיר ביטחון, התייעץ איתו וקיבל ממנו סעד נפשי כאשר ההתקפות על ידין בקרב חברי ד"ש הלכו וגברו [16]. ידין בעצם שאב ממנו ביטחון ובלעדיו היה אובד עצות. גורם חשוב בקשרים המיוחדים בין ידין ותמיר היה ניסיונו הפוליטי הרב של תמיר והיכרותו המעמיקה את בגין. הסתמכותו של ידין על תמיר הייתה כה גדולה עד כי הוא הסמיך אותו לנהל את השיחות עם ארליך לקראת הצטרפות ד"ש לממשלה. הוא דחה בחריפות את כל ההתקפות של תמיר בטיעון שמה שתמיר עושה, זה בשליחותו שלו של ידין. גם בעיתונות החלו לתאר את תלותו הנפשית של ידין בתמיר.

שקיעתה של ד"ש החלה.

עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש:החלק השני

הערות

        1.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 77

        2.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 61-82, 101

        3.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 38

        4.      שם עמ. 43

        5.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 79-80

        6.      נחמן אריאלי, אמנון ברזילי – עלייתה ונפילתה של ד"ש עמ. 186-188

        7.      שם שם.

        8.      שם שם.

        9.      אמנון רובינשטיין – ניסיון פוליטי מסוים עמ. 124

    10.      שם עמ. 182

    11.      שם עמ. 199

    12.      שם עמ. 200-201

    13.      שם עמ. 258-259

    14.      שם עמ. 286-287

    15.      שם עמ. 278-279

    16.      שם עמ. 124,132,194,236,253,274,285-286,290-291,293,301

 

ראו עוד

התנועה הדמוקרטית לשינוי

יגאל ידין

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גם איל  On יוני 18, 2010 at 8:16 am

    הרעב להיות גדולים כמה שיותר מהר דחף את האנשים להעמיד בראשם דיקטטור. מעניין לקרוא על חלקו של רובינשטיין 'היונה' בדחיפה לצירוף כוחות מהימין. נראה שכל אחד מהם לא היה בטוח בעצמו מספיק, כל הקבוצות היו קצת אוטיסטיות זאת כלפי זאת, וגם השרוך של הנעל לא היה קשור מספיק טוב. כשלון צפוי מראש, אבל כולנו חכמים בדיעבד.
    היום, כשאנחנו מנוסים יותר במפלגות מרכז, השאלה שצריכה להישאל היא לא איך מפלגה כזאת נכשלה, אלא איזה כשל גורם לאנשים שוב ושוב להאמין (חוץ מהאופורטוניסטים שיודעים מה הם רוצים ומשיגים) שמפלגה כזאת תצליח.

  • מגיב  On יוני 18, 2010 at 10:14 pm

    ד"ש שינוי וכו' = ארכיאולוגיה. לא כל מה שהיה יהיה.
    המפלגות הקיקיוניות צומחות בגלל האגו.כלאחד רוצה להיות בראש.
    במדינה נורמאלית אנשים מצטרפים למפלגה קיימת -אחת מכמה בודדות- ומנסים 'לכבוש' אותה מבפנים.
    אצלנו ישר הולכים לראשות המפלגה עם שאיפה לראשות המדינה.ומסיימים בפח האשפה של ההיסטוריה. שרידגים ארכיאולוגים.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: